דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיח - ב

אמרו ליה: אנן מזרעא דיוסף, דלא שלטא ביה עינא בישא.

ומנלן: דכתיב (בראשית מט, כג), "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין",

ואמר רבי אבהו, אל תקרי "עלי עין", אלא "עולי עין". כלומר, הם עולים על העין ושולטים עליו. ואין העין עולה עליהם.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא (בראשית מח, טז), "וידגו לרוב בקרב הארץ",

ודרשינן: מה דגים שבים מים מכסים עליהם, ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם.

שנינו בברייתא לעיל (קיז - ב): "מרגלים, יהושע וכלב נטלו חלקם".

מבארת הגמרא: מנהני מילי [מנלן שיהושע וכלב נטלו את חלק המרגלים]?

אמר עולא, דאמר קרא (במדבר יד, לח): "ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם".

ודרשינן: מאי "חיו"?

אילימא חיו ממש, והא כתיב קרא אחרינא (במדבר כו, סו), "ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון", ותרי קראי למה לי?

אלא מאי חיו? שחיו בחלקם של המרגלים. [152]:

עוד שנינו: "מתלוננין ועדת קרח לא היה להן חלק בארץ": ומקשה הגמרא: התניא בברייתא, "מרגלים מתלוננים ועדת קרח, יהושע וכלב נטלו חלקם"?

ומתרצת הגמרא: לא קשיא!

מר מקיש מתלוננים למרגלים, וכשם שיהושע וכלב נטלו חלק המרגלים, כך נטלו חלק המתלוננים.

ומר לא מקיש מתלוננים למרגלים. וסבר שלא היה להם חלק בארץ, וכל השבטים זכו בחלקם.

והיכן הוקשו מתלוננים למרגלים?

דתניא: נאמר בפרשת בנות צלפחד (במדבר כז, ג), "אבינו מת במדבר" זה צלפחד,

"והוא לא היה בתוך העדה" זה עדת מרגלים. שנאמר בהם, "עד מתי לעדה הרעה הזאת".

"הנועדים על ה'" אלו מתלוננים שבעדת קרח, [כמבואר לקמן], שנאמר בהם, "לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה'".

"בעדת קרח" כמשמעו.

הרי שהוזכרו מתלוננים ומרגלים בפסוק אחד.

ובזה נחלקו התנאים: מר מקיש מתלוננים למרגלים, ומר לא מקיש מתלוננים למרגלים. הגמרא סברה כעת, ש"מתלוננים" הם אותם שנזכרו בפרשת המתלוננים (שמות טו, כד), "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה". ומתלוננים אלו היו רוב עם ישראל.

אמר ליה רב פפא לאביי, ולמאן דמקיש מתלוננים למרגלים, וסבר שיהושע וכלב ירשו אף את נחלת המתלוננים,

וכי איכפול יהושע וכלב וירתו [ירשו] לכולה ארץ ישראל [לאו דוקא כולה, אלא רוב ארץ ישראל]? והרי קיימא לן שלא ירשו אפילו אחד מאלף מארץ ישראל? [153]

אמר ליה: מתלוננים שבעדת קרח קאמרינן. דהיינו חמשים ומאתים איש הנועדים על ה' עם קרח.

ועוד אמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר "ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ", היינו דכתיב (יהושע יז, ה) אחר שנטלו בנות צלפחד את חלקן, "ויפלו חבלי מנשה עש רה",

דהיינו, שיתא, ששה חלקים, דשיתא בתי אבות מבני מנשה, הנזכרים שם, בני אביעזר, בני חלק, בני אשריאל, בני שכם, בני חפר, בני שמידע.

וארבעה חלקים דידהו, שנטלו בנות צלפחד, דהיינו, חלק צלפחד שהיה מיוצאי מצרים, ושני חלקים מנכסי חפר, וחלקו של אחיו של חפר שהיה מיוצאי מצרים, ומת המדבר, ונטלו את חלקו של צלפחד בנכסי אחיו. כדלקמן. הא עשרה.

אלא למאן דאמר "לבאי הארץ נתחלקה הארץ", וצלפחד לא נטל חלק מחמת עצמו, רק על ידי חזרה, כדלקמן [154], הא תמניא [155], שמונה חלקים בלבד, הוא דהוו,

והם: שיתא, דשיתא בתי אבות. כדלעיל.

ותרי חלקים דידהו, שנטלו בנות צלפחד בנכסי חפר על ידי חזרה כדלעיל, שנטלו בני חפר חלק בכניסתם לארץ, וחזר אותו חלק אל חפר אביהם, וחזרו וחלקו אותו בשוה בין בניו, והרי צלפחד בכור היה, ונוטל פי שנים, ולכן בנותיו ירשו במקומו שני חלקים.

הא תמניא, וכיצד היו חבלי מנשה עשרה? ומקשה הגמרא: וליטעמיך, ולמאן דאמר "ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ", הלא רק תשעה הוו? דהיינו, ששה חלקים דששת בתי האבות, ושלשה חלקים שנטלו בנות צלפחד, והם, חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים, ושני חלקים מנכסי חפר אביו, שנטלו מחמת שהיה אביהן בכור.

והיכן החלק העשירי?

אלא מאי אית לך למימר, שירשו חלק נוסף, מחמת חד אחא דאבא דהוה להו.

אם כן, הכא נמי יש לתרץ למאן דאמר "לבאי הארץ", דתרי אחי דאבא הוה להו [156], ומתו אחר מות חפר בלא בנים, וזכו קודם מיתתם בנכסי חפר אביהם שהחזירו לו בניו שבאו לארץ, כנ"ל, ואחר מותם באו חלקו שאר אחיהם את חלקם.

נמצא, שבנות צלפחד נטלו ארבעה חלקים, דהיינו: שני חלקים בנכסי חפר, שבאו לו על ידי חזרה, במקום צלפחד אביהן, שהיה בכור, ועוד שני חלקים בנכסי שני אחי אביהן שמתו.

וכן מצינו בברייתא שנטלו חלק אחי אביהן:

דתניא בברייתא, נאמר בתורה בפרשת בנות צלפחד (במדבר כז, ז): "נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן, והעברת את נחלת אביהן להן".

ודרשינן: "נתן תתן להם" זו נחלת אביהן, "בתוך אחי אביהן" זו נחלת אבי אביהן. "והעברת את נחלת אביהן להן" זו חלק בכורה [157].

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אף חלק אחי אביהם נטלו. שנאמר "נתן תתן".

עד כאן הברייתא.

ולמאן דאמר תרי אחי דאבא הוה להו, ההוא "מאחוזת נחלה נפקא". דמצי למכתב, "נתן תתן להם נחלה".

ואמר ליה רב פפא לאביי: קרא דכתיב, "ויפלו חבלי מנשה עשרה", מאי קא חשיב [כלומר, אלו חלקים החשיב הפסוק]?

אי טפלים [כלומר, כל מי שנטל חלק מבני מנשה] קא חשיב, טובא הוו! והיה לו להחשיב את כל האחים שבמטה מנשה שנטלו חלק אביהם, כבנות צלפחד.

ואי בתי אבות קחשיב, הלא רק שיתא הוו. כדלעיל?

הערות

[152] אמנם למאן דאמר "לבאי הארץ נחלקה הארץ", לא היה למרגלים כלל חלק בארץ, שהרי לא נכנסו בה. ולשיטתו צריך לפרש, "חיו מן האנשים", ממש חיו, כפשטיה. רשב"ם.

[153] אך למאן דלא מקיש מתלוננים למרגלים, לא קשיא, כיון שכל שבט ושבט נטל חלק קרוביו שהיו מן המתלוננים.

[154] הקשו התוספות, כיון שצלפחד לא נטל חלק מחמת עצמו, ובנותיו נטלו מכח אבי אביהן, מאי נפקא מינא בכך ש"הוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה"'? ואין לומר, דנפקא מינא לענין חלק בכורה, דהא כי היכי דשקלי חלק פשיטות אע"ג דבא להן מכח אביהן, הכא נמי יטלו חלק בכורה. והניח בקושיא. אמנם בעליות דרבינו יונה כתב, דנפקא מינא לענין חלק בכורה, כיון דחלק בכורה ירשו משום דבמקום אביהן הן עומדות, ואם לאביהן לא היה חלק בארץ, אף הן לא תטולנה את חלקו. (ועיין עוד בקובץ שיעורים (אות שנד), שדן בדברי רבינו יונה). וליישב קושיית התוספות, עיין רש"ש.

[155] עיין רש"ש, מדוע הוי שמונה, ולא תשעה, דהא מחד אחא דאבא ודאי ידעינן. עיי"ש.

[156] ואידך מאן דאמר סבר, דרק חד אח הוה ליה, כמבואר בברייתא לקמן.

[157] רצונו לומר, אילו נאמר "נתן תתן", הוה אמינא נחלת אביהן סתמא. השתא דכתיב, "בתוך אחי אביהן", ידעינן אבי אביהן. אבל אביהן ממילא ידעינן למאן דאמר "ליוצאי מצרים נחלקה הארץ". אבל למאן דאמר, "לבאי הארץ", כולי קרא קאי על אבי אביהן, דנתינה אחת כתיבה, ודרשינן מ"אחוזת נחלה" דמפסקא, אאחא דאבא, ותנינא מנתן תתן. הגהות רבי אליעזר משה הורביץ.

אמרו ליה [לו]: אנן מזרעא [אנו מזרע] יוסף שלא שלטא ביה עינא בישא [שולטת בו עין רעה] ואין אנו צריכים להתחבא מפני עין הרע, דכתיב [שנאמר] בברכת יעקב ליוסף: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" (בראשית מט, כב), ואמר ר' אבהו: אל תקרי (תקרא) "עלי עין" אלא "עולי עין", כלומר, שבניו הם מעל לעין, שאין עין רעה מסוגלת להזיק להם.

ר' יוסי בר' חנינא אמר: מהכא [מכאן] יש ראיה שבני יוסף אין עין רעה שולטת בהם, שנאמר בברכת יעקב ליוסף על בניו: "וידגו לרב בקרב הארץ" (בראשית מח, טז), והשוואה זו לדגים מלמדת: מה דגים שבים — מים מכסים עליהם ולכן אין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף — אין העין שולטת בהם.

א שנינו בברייתא שמרגלים — יהושע וכלב נטלו חלקם בירושת הארץ. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שהם נטלו את חלק המרגלים? אמר עולא, שאמר קרא [הכתוב]: "ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם" (במדבר יד, לח), ויש לשאול: מאי [מה פירוש] "חיו"? אילימא [אם תאמר] חיו ממש, והכתוב מציין שהם היחידים שנשארו בחיים מבין כל שנים עשר המרגלים, והא כתיב קרא אחרינא [והרי נאמר כתוב אחר]: "ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון" (במדבר כו, סה)! אלא מאי [מה פירוש] "חיו"? — כוונתו שחיו בחלקם, כלומר, שהם נהנו מחלקם של המרגלים.

ועוד שנינו בברייתא: מתלוננין ועדת קרח לא היה להן כלל חלק בארץ. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] שמרגלים, מתלוננים ועדת קרח — יהושע וכלב נטלו חלקם. הרי שהיה להם חלק, אלא שנלקח מהם! ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]: מר [חכם זה, בברייתא השניה] מקיש (משווה) מתלוננים למרגלים, וכשם שלמרגלים היה חלק בארץ אף למתלוננים היה חלק, מר [חכם זה, בברייתא הראשונה] שאינו סבור כן, לא מקיש מתלוננים למרגלים. והיכן הם מצויים יחד בכתובים, כך שאפשר להקישם זה לזה?

— דתניא [שכן שנינו בברייתא] בפרשת בנות צלפחד, כשביקשו נחלה: "אבינו מת במדבר" (במדבר כז, ג) — זה צלפחד, "והוא לא היה בתוך העדה" (במדבר כז, ג) — זה עדת מרגלים, "הנועדים על ה'" — אלו מתלוננים, "בעדת קרח" — כמשמעו, לומר שאין כל סיבה לכך שלא יקבל צלפחד את חלקו בארץ.

ואם כן, מר [חכם זה] מקיש מתלוננים למרגלים לומר שאף למתלוננים היה חלק בארץ, כמו למרגלים, אלא שיהושע וכלב נטלו חלקם, ומר [וחכם זה] לא מקיש מתלוננים למרגלים.

ואמר ליה [לו] רב פפא לאביי: ולמאן דמקיש [ולדעת מי שמשווה] מתלוננים למרגלים, איכפול [התאמצו] יהושע וכלב וירתו לכולה [וירשו את כל] ארץ ישראל? שהרי כל ישראל בהיותם במדבר התלוננו! אמר ליה [לו]: מתלוננים שבעדת קרח קאמרינן [אומרים אנו], שאין אנו מתכוונים לכל המתלוננים שבישראל, אלא לאותם מתלוננים שהיו בעדת קרח, שהיו רק מספר קטן של אנשים.

ב ושבים לדיון במחלוקת שבברייתא. ואמר ליה [לו] רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, היינו דכתיב [זהו שנאמר] בנחלת שבט מנשה: "ויפלו חבלי מנשה עשרה... כי בנות מנשה נחלו נחלה בתוך בניו" (יהושע יז, ה–ו), שיתא דשיתא [שישה חבלים של שישה] בתי אבות של מנשה המנויים בפסוק קודם (יהושע יז, ב), וארבעה חלקים דידהו [שלהן], שירשו מכח אביהן, הא [הרי] עשרה חלקים.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי לבאי הארץ נתחלקה, תמניא הוא דהוו [שמונה חלקים הם שהיו], ובאופן זה: שיתא דשיתא [שישה של שישה] בתי אבות, ותרי דידהו [ושנים שלהן] שקיבלו מנכסי חפר אבי אביהן, שהרי צלפחד היה בנו בכורו — הא תמניא [הרי שמונה]!

ודוחים את הקושיה: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, והלא תשעה חלקים הוו [היו] ולא יותר, שהרי במשנה נאמר שבנות צלפחד נטלו שלושה חלקים בארץ, ולא ארבעה! אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] ולהסביר כיצד קיבלו בנות צלפחד עוד חלק נוסף? — שחד אחא דאבא הוה להו [אח אחד של אב של צלפחד היה להן], שלא היו לאותו אח ילדים, והם ירשו את נחלתו, כבנות צלפחד, בתוך אחיו האחרים. אם כן הכי נמי [כך גם כן] תאמר לדעת מי שסבור שלבאי הארץ נתחלקה הארץ, כי תרי אחי דאבא הוה להו [שני אחים של אב היו להן], והן ירשו עוד שתי נחלות. ומנין לנו לפרש שנטלו נחלה של אחי אביהן?

— דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "נתן תתן להם אחוזת נחלה" (במדבר כז, ז) — זו נחלת אביהן, "בתוך אחי אביהן" (במדבר כז, ז) — זו נחלת אבי אביהן, "והעברת את נחלת אביהן להן" (במדבר כז, ז) — זו חלק בכורה שהיה לצלפחד.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: אף חלק אחי אביהם נטלו, שנאמר: "נתן תתן" שהיא לשון ריבוי, המלמדת שנוסף לנתינה המפורשת יש עוד נתינה נוספת. ומעירים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר]: תרי אחי דאבא הוה להו [שני אחים של אב היו להן], כלומר, זה הסבור כי לבאי הארץ נתחלקה הארץ, צריך לומר כי ההוא [אותו חלק] נוסף, ממה שנאמר "נתן תתן להם אחזת נחלה" נפקא [יוצא הדבר], שיכול היה לכתוב רק "נחלה", ויש בזה ריבוי נוסף, שהיה להם עוד שטח לנחלה. וממשיכים לדון בפסוק "ויפלו חבלי מנשה עשרה".

ואמר ליה [לו] רב פפא לאביי: קרא מאי קא חשיב [הכתוב את מה הוא מחשיב], את מה הוא מונה? אי טפלים קא חשיב [אם את הילדים הקטנים הוא מונה], כלומר, אלו שלא זכו לנחלה מכח עצמם, אלא כיורשי אבותם — טובא הוו [הרבה יותר היו] ולא רק בנות צלפחד! אי [אם] בתי אבות קחשיב [הוא מונה], הלא רק שיתא הוו [שישה בלבד היו] כמבואר באותו פרק!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Joseph’s descendants said to him: We are of the descendants of Joseph, upon whom the evil eye had no dominion, as it is written: “Joseph is a fruitful vine, a fruitful vine by a fountain [alei ayin]” (Genesis 49:22), and Rabbi Abbahu states a homiletic interpretation: Do not read it as “alei ayin,” rather read it as olei ayin, above the eye, i.e., he transcended the influence of the evil eye. Joseph’s descendants were saying that they also do not need to be wary.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said that a proof for the notion that the evil eye holds no sway over Joseph and his descendants, is from here, Jacob’s blessing of Joseph’s sons, Ephraim and Manasseh: “The angel who has redeemed me from all evil, bless the lads; and let my name be named in them, and the name of my fathers, Abraham and Isaac; and let them grow into a multitude [veyidgu] in the midst of the earth” (Genesis 48:16). Veyidgu is related etymologically to the word for fish [dag]. Just as with regard to the fish in the sea, water covers them and the evil eye has no dominion over them, so too, the seed of Joseph, the evil eye has no dominion over them.

§ The Gemara analyzes the next section of the baraita, which states: With regard to the twelve spies sent to survey Eretz Yisrael prior to the Jewish people’s entry into the land, Joshua and Caleb took all of the spies’ portions of the land. The Gemara asks: From where is this matter derived? Ulla said: It is as the verse states: “But Joshua, son of Nun, and Caleb, son of Jephunneh, lived of those men that went to spy out the land” (Numbers 14:38). What does the term “lived” mean? If we say that it means literally that they lived, but there is another verse that states: “And there was not left a man of them, save Caleb, son of Jephunneh, and Joshua, son of Nun” (Numbers 26:65), so why would the Torah state it twice? Rather, what does the term “lived” mean? That Joshua and Caleb lived in the other spies’ portion of the land.

The baraita teaches that the protesters and the assembly of Korah did not possess a portion of Eretz Yisrael. The Gemara asks: But isn’t it taught otherwise in a baraita: With regard to the spies, the protesters, and the assembly of Korah, Joshua and Caleb took their portions of the land? Apparently, the protesters and the assembly of Korah were assigned portions in Eretz Yisrael, which were then given to Joshua and Caleb. The Gemara answers: It is not difficult: One Sage, the tanna of the baraita quoted earlier, juxtaposes the protesters to the spies, teaching that just as the spies were assigned a portion of Eretz Yisrael, so were the protesters. And one Sage, the tanna of the baraita quoted here, does not juxtapose the protesters to the spies. Although the spies were assigned a portion, the protesters were not.

The Gemara quotes a related baraita. As it is taught in a baraita that the verse quotes the daughters of Zelophehad: “Our father died in the wilderness, and he was not among the assembly of them that gathered themselves together against the Lord in the assembly of Korah, but he died in his own sin; and he had no sons” (Numbers 27:3), and the daughters of Zelophehad therefore claim they are entitled to his portion. “Our father died in the wilderness,” this is referring to Zelophehad. “And he was not among the assembly,” this is referring to the assembly of spies. “That gathered themselves together against the Lord,” these are the protesters. “In the assembly of Korah,” this is in accordance with its straightforward meaning. It is clear from this verse that those in these categories were not entitled to a portion in Eretz Yisrael.

The Gemara concludes: One Sage juxtaposes the protesters to the spies, so that Joshua and Caleb inherited the portions of both; and one Sage does not juxtapose the protesters to the spies.

The Gemara presents Rav Pappa’s fourth question. And Rav Pappa said to Abaye: And according to the one who juxtaposes the protesters to the spies, is it reasonable that Joshua and Caleb contested the spies and inherited all of Eretz Yisrael? Many of the Jewish people protested in the wilderness at one point or another, and it cannot be that Joshua and Caleb received all of their portions by virtue of not participating in the sin of the spies. Abaye said to him: We are referring to the protesters who were among the assembly of Korah. This term is not referring to all those who protested, but rather to the 250 individuals who protested along with Korah, and it is their portions of land that Joshua and Caleb received.

The Gemara returns to the baraita and presents the fifth question. And Rav Pappa said to Abaye: Granted, according to the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt, this is as it is written with regard to the inheritance of the tribe of Manasseh: “And ten parts fell to Manasseh, beside the land of Gilead and Bashan, which is beyond the Jordan; because the daughters of Manasseh had an inheritance among his sons” (Joshua 17:5–6). Six were the portions of the six fathers’ houses of Manasseh listed in a previous verse (Joshua 17:2), and four parts of the daughters of Zelophehad; that is ten parts.

But according to the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael, there were eight parts, as follows: Six were the portions of the six fathers’ houses, and two of theirs, which they received from the estate of their grandfather Hepher, of whom Zelophehad was the firstborn; that is eight. Zelophehad himself, by contrast, was not entitled to a portion, as he did not enter Eretz Yisrael.

The Gemara objects: And according to your reasoning, but even according to the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt, there are only nine parts, as the mishna (116b) states that Zelophehad’s daughters took three parts. Rather, what have you to say? How can the mishna be reconciled with the verse? One must say that according to the opinion that Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt, they had one unmentioned paternal uncle who died without children, and Zelophehad’s estate received a share of his portion. So too, according to the opinion that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael, it could be said that they had two unmentioned paternal uncles, so that they received two additional portions of land.

The fact that they received a portion from an uncle may be derived from a verse. As it is taught in a baraita that the verse states: “You shall give [naton titten] them a possession of an inheritance” (Numbers 27:7). This is referring to the inheritance of their father. The verse continues: “Among their father’s brothers”; this is referring to the inheritance of their father’s father. The verse continues: “And you shall pass the inheritance of their father to them”; this is referring to the portion of the firstborn to which Zelophehad was entitled.

The baraita continues. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: They also took a portion of their father’s brother, as it is stated: “You shall give [naton titten].” The double expression indicates that they received an additional portion. The Gemara notes: And according to the one who says that they had two paternal uncles, that additional portion is derived from the phrase: “You shall give them a possession of an inheritance,” which would be superfluous were it not to indicate an additional portion.

The Gemara presents the sixth question. And Rav Pappa said to Abaye: In the verse quoted above, what portions is it counting? If the verse is counting children, i.e., the portions of those who inherited from their antecedents, as with the daughters of Zelophehad, there were many such portions, and the verse did not enumerate all portions inherited by all members of the tribe. And if the verse is counting fathers’ houses, there are only six, as Hepher is included among the six enumerated in Joshua 17:2. Why, then, does the verse count the portions of the daughters of Zelophehad separately?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שחיו בחלקיהן. שירשו חלקן המגיען:

מאן דמקשי מתלוננים למרגלים בחד קרא סבירא ליה דהוה להו חלק בארץ דכי היכי דלגבי מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקם כדאמרי' הכי נמי נטלו חלק [של] מתלוננים. מאן דלא מקיש מתלוננים למרגלים סבירא ליה דלא הוה להן חלק בארץ כלל. דתניא אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך כל הני וכל הני מדברייתא מקיש מתלוננים למרגלים. משום הכי יהושע וכלב נטלו חלקם כדגמרינן הכא. ותנא קמא לא מקיש:

איכפול יהושע וכלב. לאורתה לכל ארץ ישראל דהא כל ישראל שמתו במדבר מתלוננים הוו:

אותן מתלוננים שבעדת קרח. אותן מאתים וחמשים איש קאמרי' דיהושע וכלב נטלו חלקם ולא מאחריני:

היינו דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה שיתא דשיתא בתי אבות וארבעה דידהו הא עשרה הכי פירושא שיתא דשיתא בתי אבות לבני אביעזר לבני חלק לבני אפרים לבני שכם לבני חפר ולבני שמידע הא שיתא דכל הני מיוצאי מצרים הוו וארבעה דידהו של בנות צלפחד שהוא היה מיוצאי מצרים ותנן במתני' בנות צלפחד נטלו ג' חלקים חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ונטלו ב' חלקים לפי שצלפחד היה בכור. תשעה. אותו חלק עשירי מקשינן לקמן ומתרץ חד אחא דאבא הוה להו ומית ונטלו חלק אחד מירושתו שהיה האח מיוצאי מצרים הרי חבלי מנשה י' חלקים:

אלא למאן דאמר לבאי הארץ. נתחלקה תמניא הוו שיתא דשיתא בתי אבות שהיתה חוזרת נחלה ותרתי דידהו פי שנים של בכור שנטלו בנכסי חפר בחזרת נחלה הרי תמניא וחלק צלפחד עצמו לא נטלו לפי שמת במדבר ולא היה מבאי הארץ:

אמר ליה ולטעמיך למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה ט' הוו. שיתא דשיתא בתי אבות ותלת דידהו דמתני' הרי ט':

אלא מאי אית לך למימר. דליהוו עשרה חד אחא הוה ליה לצלפחד דמית בלא בנים ונטלו חלקו הרי י'. תריץ לה נמי למאן דאמר לבאי הארץ תרתי אחי הוו ליה לצלפחד ומתו ונטלו בנותיו חלקן הרי י':

זו נחלת אביהן. ממש:

בתוך אחי אביהן. ירשו בנכסי חפר אבי אביהן: והעברת זו חלק בכור שהעבירו מחלק אחי אביהן ונתנו להן:

דכתיב נתון תתן. יתירא הוא ומיניה דייק אחי אביהן:

ולמאן דאמר תרי אחי דאבא. מפיק ליה מתתן ונחלה דיתורי דלא צריך למכתב:

קרא. דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה אי בתי אבות גופייהו קא חשיב שיתא הוו ותו לא ואמאי קא חשיב בנות צלפחד למיהוי עשרה ואי טפלים שיצאו מהם קא חשיב משום הכי חשיב בנות צלפחד מאי טעמא אמר חבלי מנשה עשרה הא הוו כמה אלפים. אמר ליה לעולם בתי אבות קחשיב. ובדין הוא דלא הוה ליה למיחשב אלא שיתא ואמאי קא חשיב בנות צלפחד משום האי חידוש שנטלו חלק בכורה. אלמא ארץ ישראל מוחזקת היה להם ולא ראויה דאי ראויה הא קי"ל דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק:

מתלוננים שבעדת קרח. פירש ר"ש ז"ל, דהיינו מאתים וחמשים איש שבעדתון. ועדתו היינו אנשי ביתו. והרא"ם ז"ל פירש, דעדתו היינו כל אותן מאתים וחמשים איש ומתלוננים שבעדתו כל אותן שאמרו אתם המתם את עם יי'. וגם עכשו לפי פירושו אכפול יהושע וכלב למירת טובא מארץ ישראל. והראשון נראה עיקר, שאותן המתלוננים לא היו בעדתו.

תרי אחי דאבא הוו ליה. כלומר, ומבאי הארץ היו ומתו קודם שחלקו. הקשה הראב"ד ז"ל, אם כן כשנתכתב מקרא זה דנתון תתן וכו', דמניה דרשינן נחלות אלו, עדיין חיים היו, ואיך הבורא רכותב עליהם בנכות צלפחד ירשו אותם. והוא מפרק לה, שכאן נרמז לו למשה שעתידין אלו למות וירשו אותם., זה נרמז בתורה ונתפרש ביהושע, דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה.

עדת קרח. מאתים וחמשים איש. מתלוננים שבעדת קרא. אותן שלננו על משה ועל אהרן ואמרו אתם המיתם את עם ה':

נב. אמר מר מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקם מנא הני מילי דאמר קרא ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם מאי חיו אלימא חיו ממש הא כתיב קרא אחרינא ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון אלא שחיו בחלקם:

נג. מתלוננים ועדת קרח לא היה להם חלק בארץ, מנא הני מילי דתניא אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך [ה]עדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת אבינו זה צלפחד והוא לא היה בתוך העדה כמשמעו. מכדי בנות צלפחד ירושת אבוהון בארץ ישראל קא תבען, דכתיב תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו, מאי שנא דקאמרי והוא לא היה בתוך העדה, ש"מ הכי קאמרי ליה, והוא לא היה בתוך העדה שאין להם חלק בארץ, למה יגרע שם אבינו, תנה לנו אחוזה וגו', ש"מ דהני כולהו לא הוו להו חלק בארץ:

נד. אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה שיתא דשיתא בתי אבות. ואלו הם לבני אביעזר ולבני חלק ולבני אשריאל ולבני שכם ולבני חפר ולבני שמידע, וארבעה דבנות צלפחד, דתנן בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה, חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור ונטל שני חלקים, הא תלתא, וחולקא רביעה דחד אחא דאבא דהוה להי בר עשרין ביוצאי מצרים ומית וירתן ליה. ושיתא דשיתא בתי אבות, הא עשרה. אלא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ תמנייא הוו שיתא דשיתא בתי אבות ותרתי דידהי מכח חזרה, דאהדרו כולהו חולקיהו לגבי גלעד אבי אביהן, ונמצא שירש צלפחד עם אחיו מחלק חפר אביו בנכסי גלעד שני חלקים, חלק בכור וחלק פשוט, הא תמניא. דאלו מחמת צלפחד גופיה לא שקול ולא מידי דהא לאו מבאי הארץ הוה. וחולקא דאחוה דצלפחד לא קא חשבינן, דהא חשיב ליה חולקא דחפר אבוהון בכלל שיתא בתי אבות, ואי חשבת חולקי דכולהו בנים דידיה דירתי מיניה קא עייל ליה כולי חולקא דידיה בכלל, אשתכח דקא חשבת ליה לחולקיה דחפר תרי זימני.

ומתמהינן ולטעמיך למ"ד ליוצאי מצרים תשעה הוו. שיתא דשיתא בתי אבות ותלתא דבנות צלפחד, הא תשעה. אלא מאי אית לך למימר חד אחא דאבא הוו להו לבנות צלפחד דהוה בר עשרים ביצ"מ והוה ליה חלק עשירי מחמת נפשיה לבר מחולקיה בנכסי חפר, וכיון דמת בלא בני ירתי ליה בנות צלפחד, ה"נ [למ"ד] לבאי הארץ נתחלקה הארץ לא תיקשי לך דאיכא למימר תרי אחי דאבא הוו להי. ומיתו להו לאחר מיתת חפר אבוהון, דאשתכח דירתי תרי אחי תרי חולקי בחזרה בנכסי חפר, וכי מיתי הנך תרי אחי ירתינהו בנות צלפחד להנהו תרי חולקי מחמת הנהו תרי אחי ולאו מחמת חפר, ואמטול הכי חשיב להו להנהו תרי חולקי באנפי נפשייהו, ואשתכח דשקלי להו ארבעה חולקי בנכסי חפר ושיתא דשיתא בתי אבות, הא עשרה.

וכי תימא אכתי תשעה הוו, דחפר גופיה בכלל שיתא בתי אבות נינהו וכבר עייל ליה כוליה חולקיה דחפר בכלל הני ארבעה חולקי דשקול בנות צלפחד מחמת אבוהון ומחמת תרי אחי דאבא (והוו) [דהוו] להו ותו לית לך למחשביה לחפר בהדי בתי אבות, פש להו חמשה, וארבעה חולקי דבנות צלפחד, הא תשעה. הא לא קשיא, דעל כרחיך חד אחא דאבא אחרינא הוה להו בביאת הארץ דשקול חולקא לחזרה בנכסי חפר. וכי תימא אי הכי אדאמרינן תרי אחי דאבא הוה להו, תלתא אחי דאבא מיבעי ליה. כי קא חשיב הנך דמיתו להו וירתי בנות צלפחד חולקא בתרי חולקי דידהו קא חשיב, דאלו הך אחא דאבא דאשתייר לא מצי למחשביה, דהא חשיב ליה חפר אבוה בכלל שיתא בתי אבות, וליכא אורחא למחשביה לחפר לבר מחולקא דבנות צלפחד אלא מחמת ההוא בר דאשתייר ליה למשקל חולקא בנכסיה לבר מבנות צלפחד.

דתניא נתן תתן להן אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם נתן תתן להן נחלה זו נחלת אביהן מחמת עצמו שהיה מיוצאי מצרים בתוך אבי אביהם זו נחלת חפר אבי אביהם. כלומר חלקם עם אחי אביהם בנחלת חפר אבי אביהם והעברת את נחלת אביהם זה חלק בכורה רבי אליעזר בן יעקב אומר אף חלק אחי אביהם נטלו שנאמר נתון תתן לרבות נחלת אחי אביהם שמת וירשוה. ולפום דרשיה דר' אליעזר בן יעקב איכא למימר דסבירא ליה דתלתא אחי דאבא הוה להו ומית חד מיניהו וירתי חולקא בנכסיה, דאלת"ה הא בתוך אחי אביהם דמשמע דשקלו חולקא בהדי תרי אחי דאבוהון היכי משכחת לה. ואיכא למימר דס"ל לר' אליעזר בן יעקב דהאי בתוך אחי אביהם לאו בתוך אחיו של צלפחד אביהם קאמר, אלא בתוך אחי חפר אבי אביהם קאמרי', דאבוה דאבא נמי אבא מיקרי, כדכתיב (בראשית לא,מב) לולי אלהי אברהם וכתיב (בראשית לב,י) ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם כו'.

למ"ד תרי אחי דאבא הוו להו. ומיתו וירתי מיניהו בנות צלפחד, נפקא להו מאחוזת נחלה. לרבות חלק (חמישי) [רביעי], דאי לחלק אביהם לימא קרא אחוזה ולא בעי נחלה אי נמי נחלה ולא בעי אחוזה, תרתי (לימא) [למה] לי, לרבות חלק רביעי, תרי דידהי ותרי דתרי אחי דאבא דהוה להי הא ארבעה.

אמר ליה רב פפא לאביי קרא מאי קא חשיב אי בתי אבות קא חשיב שיתא הוו אי טפלים קא חשיב טובא הוו. ולדברי הכל קא קשיא ליה, בין למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למ"ד לבאי הארץ, דלמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ על כרחיך יוצאי מצרים דהני שיתא בתי אבות כוליה שיבטא דמנשה הוו, וכולי שיבטא דמנשה מבן עשרים ומעלה טובא הוו, וכל חד וחד מיניהו חולקא באנפי נפשיה שקל. והשתא תיקשי לך, אי חולקי דבתי אבות קא חשיב בלחוד לבר מטפלים דידהו ואפי' יתרין על בן עשרים, שיתא בלחוד הוו, ואמאי מני להו לחולקי דבנות צלפחד בהדיהו, הא צלפחד גופיה מכלל טפלים דבתי אבות נינהו וטפלים לא קא חשיב. ואי טפלים קא חשיב, טובא הוו, כדקא מני להו במדבר סיני, ואמאי קא חשיב להו לחבלי מנשה עשרה ותו לא.

ואי למ"ד לבאי הארץ נמי על כרחיך באי הארץ דמנשה טובא הוו, וא"כ מאי קא חשיב, אי בתי אבות קא חשיב שיתא הוו ותו לא, ואי טפלים קא חשיב טובא הוו.

מתלוננים שבעדת קרח. פירש רשב"ם ז"ל דהיינו חמשים ומאתים איש שבעדתו ועדתו היינו אנשי ביתו. והרא"ם ז"ל פירש דעדתו דהיינו כל אותם חמשים ומאתים איש ומתלוננים שבעדתו כל אותם שאמרו אתם המתם את עם ה' וגם עכשיו לפי פירושו איכפול יהושע וכלב למירת טובא מארץ ישראל. והראשון נראה עיקר שאותן המתלוננים לא היו בעדתו. הרשב"א ז"ל.

אלא למאן דאמר לבאי הארץ תמניא הוו. קשה לן מאי סלקא דעתיה דרב פפא דקא חשיב עשרה למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ומכלל העשרה חדא היא אחא דאבא וקאמר דלמאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה תמניא הוו והלא היה שם חלק אחא דאבא ואמאי חשיב ליה יותר לזה מלזה הוה ליה למימר תשעה הוו. ונראה לי דקסבר דלמאן דאמר ליוצאי מצרים ראוי לחשוב חלק אחא דאבא במספר חלקים כיון שנתרבה שם חלק מחמת אחא דאבא שהיה מיוצאי מצרים וזכה לו בחלק אחד והורישו לבני חפר ולבנות צלפחד אלא למאן דאמר לבאי הארץ והחזירו בני חפר באי הארץ אצל חפר וחפר הוריש לבניו ולבנות צלפחד אם היה בן אחר לחפר שמת אחריו וירש אחר מות חפר בנכסי חפר המוחזרין אצלו וחזר והוריש לאחיו ולבנות צלפחד אין ראוי למנות זה החלק אצל בנות צלפחד לחלק בפני עצמו דמכל מקום אין כאן לצלפחד אלא שני חלקים בנכסי חפר חלק פשיטות וחלק בכורה ואותו אחי אביהן לא הוסיף בחלקם כלום שאלמלא הוא כמו כן היו נוטלין כל חלק הזה מכח חפר ולא עוד אלא שנתמעט חלקם של בנות צלפחד מחמת אותו האח שאלמלא הוא היו נוטלות הכל נכסי חפר ובכורה ועכשיו לא נטלו במה שירש אותו האח מן הנכסים אלא חלק פשיטות כל כך. והשיב לו אביי וליטעמיך כו' הכי נמי תרי אתי דאבא הוה להו ואף על פי שלא נתרבה חלקן של בנות צלפחד על ידן אפילו הכי נחשבו אצל בנות צלפחד לחלקים חלוקים מתוך שנטלו בשאר נכסי חפר חלק בכורה ובחלק המגיע לאותן האחים לא נטלו חלק בכורה נמצא שאין ראוי לחשוב את כל החלקים חלק נכסי חפר. עוד יש לי לומר דלמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה היה רב פפא דוחק וחושב חלק אחא דאבא במספר חלקים אף על פי שאין חידוש במנינו כדי לתרץ מה שכתוב ויפלו חבלי מנשה עשרה ואשכחן חד אחא דאבא מדתניא נתון תתן כדברי רבי אליעזר בן יעקב אך למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה מה יתרון לדחוק ולמנות חלק אחד אחא דאבא כיון דלא מתרץ בהכי מנין עשרה הכתוב. ולמאן דאמר תרי אחי דאבא הוו להו ההוא מאחוזת נחלה נפקא. קשיא לן דהוה ליה למימר דתרווייהו נפקי ליה מדכתיב נתון תתן דהברייתא הזו היא שנויה למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה ונפלה חלק אביהן וחלק אחא דאבא דכתיב נתון תתן וכהאי גוונא הוה ליה למימר למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה דנפקא ליה תרי אחי דאבא מדכתיב נתון תתן דליכא למדרש ביה חלק אביהן כיון שלא היה מבאי הארץ וגם לא היה שם מי שמחזיר לו. ונראה לי דליכא למדרש כפל הנתינה דתרי אחי דאבא הוו להו כי האיך יאמר הכתוב נתון תתן חלק האח האחד תתן חלק השני הלא בכלל ציווי נתינה אחת היא כי איזה חלק האחד משניהם הייתי מביא בכלל הנתינה יותר מחלק אחיו להם דדרשינן לה מדכתיב נתון תתן להם אחוזת וכתיב נחלה והרי זו כאלו יאמר תתן להם שתי נחלות הנופלות לפני אחי אביהן אבל למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה ראוי לדרוש כפילת הנתינה לנתינת חלק אביהן כי בסתם ציווי הנתינה קרוב לשמוע נתינת חלק אביהן תחלה. ומכל מקום שני ענינים חלוקים הם חלק אביהן וחלק אבי אביהן וראוי להכתב בשתי נתינות. רבי אליעזר בן יעקב אומר אף חלק אבי אביהן נטלו. ואם תאמר לתנא קמא דלא דריש הכי כיצד אתה מוצא חבלי מנשה עשרה. יש לומר סבירא ליה לתנא קמא דחד אחא דאבא הוו להו ומת משנכנסו לארץ ועל ידי כן נטלו ארבעה חלקים ולפיכך לא נכתב אותו חלק רביעי דהד אחא דאבא בקרא דנתן תתן להם וגו' לפי שלא מת ההוא אחא דאבא כשנאמרה פרשה זו ולא זכו בנות צלפחד בחלקו באותו הזמן והא דתנן נמי בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה ולא תנן ארבעה חלקים משום דלא איירי תנא דמתניתין אלא בחלקים שנטלו על פי הדבור שחזרו בהן כשנאמרה פרשת נחלות. כן נראה בעיני. גם יש לדחוק דתנא קמא לא מפליג פליג אדרבי אליעזר בן יעקב אלא מאי דלא מפרש תנא קמא קמפרש רבי אליעזר בן יעקב. ולמאן דאמר הרי אחי דאבא הוו להו נפקא ליה מאחוזת נחלה. פירוש למאן דאמר תרי אחי דאבא הוו להו דסבירא ליה לבאי הארץ נתחלקה הארץ ולא משכחת ארבעה חלקים אלא אם כן תאמר תרי אחי דאבא הוו להו נפקא ליה חד אחא דאבא מנתון תתן וכדרבי אליעזר בן יעקב ואידך מאחוזת נחלה דהא לא מידריש ליה זו נחלת אביהן כיון דלבאי הארץ נתחלקה הארץ שהרי אביהן לא היה מבאי הארץ הילכך דרשינן אחוזת נחלה זו נחלת אחי אביהן מיהו לפי שיטת תנא קמא לא דריש נתון תתן ודאי למאן דאמר תרי אחי דאבא הוו ליה חד אחא דאבא דרשינן מאחוזת נחלה וחד אחא דאבא לא מת עד שנכנסו לארץ ולפיכך לא נכתב בקרא דנתון תתן ונמנה בכלל חבלי מנשה שכתב יהושע לפי שמת ההוא אחא דאבא משנכנסו לארץ וזכו בנות צלפחד עם שאר אחי אביהן בחלקו. ויש מפרשים דנפקא ליה מאחוזת נחלה אחוזת חד נחלה תרי והוצרך התלמוד לפרש כן שלא תהא זקוק לומר דלמאן דאמר תרי אחי דאבא הוו ליה דריש נתון תתן כרבי אליעזר בן יעקב. מיהו הוה מצי לומר דסבירא ליה כתנא קמא דחד אחא דאבא מת במדבר ואחוזת נחלה אתי לחד אחא דאבא ניחא ליה נמי למימר דאחי דאבא תרווייהו נרמזו בקרא דנתון תתן חד מאחוזת וחד מנחלה ואף על גב דלא דרשינן נתון תתן לשתי נתינות דרשינן אחוזת נחלה לשתי אחוזות. עליות.

נפקא ליה מאחוזת. קשה לי והלא עדיין חיים היו שאם מתו לא היו מבאי הארץ ואיך הבורא יתברך כותב עליהם שבנות צלפחד יירשו אותם. ואולי אותם תרי אחי נמי מיוצאי מצרים היו ולחזרה וליטול בנכסי חפר ומהם בא לבנות צלפחד. והאי פירושא לא דייק כלל שהרי בשבילן לא נתרבה חלקו דהואיל ולא היו להם בנים למה ירשו מחפר אביהם ולא עוד אלא שמצינו חלק בכורתו של צלפחד בנכסי חפר. אלא ודאי מבאי הארץ היו והבורא יתברך היה יודע שימותו בלא בנים ורמז את ירושתו בתורה ופירש אותה ביהושע. עוד קשה לי למאן דאמר תרי אחי דאבא הוו להו דהיינו למאן דאמר לבאי הארץ למה ליה למכתב אחזת נכתוב נתון תתן להם נחלה בתוך אחי אביהם כו' ומנתון תתן נפקא ליה תרי אחי דאבא דהרי נחלת אביהם לא צריך ומעתה נתון תתן להם נחלה זו נחלת שני אחי אביהם. או טפלים קחשיב טובא הוו. פירוש דבנות צלפחד כטפלים היו שלא נטלו בשביל עצמן. הראב"ד ז"ל.

מאי חיו שחיו בחלקם כו'. לפי שא"י נקראת ארץ החיים אמר שחיו בחלקם של א"י כמ"ש אתהלך לפני ה' בארצות החיים אמר בארצות לשון רבים ארץ דעוה"ז וארץ דעוה"ב אבל למרגלים לא היה להם חלק בא"י לא בעוה"ז ולא בעוה"ב כדאמרי' דאין להם חלק לעוה"ב:

ר"ש בד"ה לכולה ארעא דישראל לאו דוקא כולה כו' נ"ב מה שפירש רשב"ם לאו דוקא כולה יפה פירש דאי דוקא כולה א"כ מרגלים ועדת קרח למה לי הלא הן בכלל כל ישראל אבל מה שפירש דכתיב וילונו העם על משה לאמר מה נשתה תימה גדולה דא"כ איך סבר אביי למה הקדים מרגלים קודם מתאוננים אי לאו לאקושי למרגלים וא"כ מ"ט דאידך דלא מקיש הלא מוכח מן המקרא דאפכינא כדי לאקושי ועוד וכי מפני זה הפסידו חלקם בארץ הלא לא מצינו להדיא שקצף המקום עליהם רק שכתב ושם נסהו ואדרבה כתב מיד אחריו ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' משמע שחביבין היו לפניו ויותר טוב היה לו לפרש התלונה שאחר כך כתיב וילונו כל עדת בני ישראל על משה ואהרן וגו' ואותן גרועין יותר שהרי אמרו מי יתן מותנו ביד ה' במצרים בשבתינו על סיר הבשר וגו' והקב"ה השיב שמעתי תלונות בני ישראל ובאותה תלונה שכפרו בטובה שהוציאם ממצרים כדי לתת להם הארן ראוים הם להפסיד חלקם יותר מתלונה ראשונה שצעקו למים אבל כל זאת אינו שוה לי דסוף סוף לא מצינו שחטאו להדיא אלא מחמת דוחק חשש רעב אמרו כן כמו שאמרו להמית כל הקהל הזה ברעב וכן כל התלונות הכתובים בפרשת בשלח כולן מחמת רוב דוחק צעקו וחשובין קצת כאנוסין ומש"ה לא מצינו שקצף המקום עליהם ולכן נ"ל לפרש שהמקשה (כו') סבר מתלוננים של מרגלים דכתיב וילונו על משה ואהרן אע"פ דכתיב כל ישראל לאו דוקא כולם אלא רובם שהוא ככולם ואין חילוק בין וילונו העם ובין וילונו כל עדת והא ראייה שבתלונה הראשונה על המים כתיב וילונו העם ואח"כ בתלונה שניה הגרוע שאמרו מי יתן מותנו כתיב וילונו כל עדת בני ישראל ואינו סברא שבתלונה הגרועה יהיה יותר כל ישראל מבתלונה ראשונה שאינה קשה כל כך ועוד הכא נמי כתיב ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה והסברא נותנת דלאו כולם התלוננו אלא היו הרבה והרבה ששתקו ולא ענו ומעלת כלב ייהושע שהם ענו ואמרו ונשאו נפשם למות ומש"ה זכו לראות הארן ותדע דאל"כ מה צריך להוציא יהושע וכלב מדאמר וכל מנאצי לא יראו את הארץ ממילא דיצאו הם שלא היו בכלל המנאצים אלא ש"מ דאף אותם שלא היו בכלל המנאצים מ"מ נאספו עמהם בעון הרוב חוץ מיהושע וכלב שקדשו השם ופתחו פיהם למחות במתלוננים ומש"ה נאמר נמי חי ה' וגו' כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים וגו' אם יראו את הארץ ואח"כ אמר וכל מנאצי לא יראוה אלמא דבתחילה כלל כולם אף אותם שלא היו בכלל המנאצים והיינו טעמא שנגזרה עליהם גזירה מעת עשיית העגל כדפרש"י אלא שהמתין להם עד יום הפקודה בשלוח מרגלים שהיו רובן מנאצים ונגזרה הגזירה על כולן הנראה בעיני כתבתי:

בא"ד וילונו העם על משה לאמר מה נשתה דבשלמא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ולמאן דאמר כו' וכלב מחלק מרגלים כו' כצ"ל:

בד"ה ולמאן כו' הוו להו נמי מאחוזת כו' כצ"ל:

גמרא אלא למ"ד לבאי הארץ תמניא הוא דהוי כו' ותרי דידהו כו'. תמוה דכיון דמחד אחא ע"כ הוה ידע מדקאמר בשלמא כו' וארבעה דידהו. א"כ הל"ל ט' הוא דהוי. ועוד דכמו דאמרי' דה"ל חד ה"נ י"ל דה"ל תרי ודקארי ליה מ"ק ליה. ולומר דלא אסיק אדעתיה דמתו אחר חפר וכדאכתוב בסמוך זהו דוחק. ועוד דא"כ עיקר התירוץ דהוא שמתו אחר חפר חסר באביי. ע"כ נלפע"ד אחר שהתבוננתי על שנוי הלשון שבדברי אביי דבחד אחא אמר הוה להן (דפי' להבנות) ובהתרי אמר הוה להו דלא ניחא להו למימר למ"ד דלבאי הארץ דה"ל אחי לצלפחד מב' טעמי חדא דכיון דחלקן לא הוה אלא ממה שירשו מחפר ממה שבא לו לעצמו ע"י חזרת בניו כמו חלקי צלפחד לא ה"ל לחשבן בפ"ע דמאי אשמעינן בזה. שנית דהמה קטנים מב' חלקי צלפחד שבא לו מאביו עצמו. ולכן משני לו אביי דתרי אחי דאבא הוה להו ר"ל לצלפחד ואחיו ומתו ולהם היו בנים באי הארץ רבים יותר מלחפר ונתוסף לו מכ"א מהם עד שהושוו חלקם להדדי כדלעיל במשל דרבי וטובא אשמעינן ונכון בס"ד:

ר"ש ד"ה לכולה ארעא. כדכתיב וילונו כו'. עי' רש"ל. ולי ה"נ יותר לפרש דהכוונה היא על וילונו דבתר מעשה דקרח דכתיב שם בהקהל אשר הוא מורדף ללשון נועדים ומסתמא הם המה אשר כתוב במעשה דקרח ויקהל עליהם קרח את כל העדה ולכן הקדימם לעדת השרופים:

ר"ש ד"ה היינו דכתיב. הנותרים למשפחותם. כצ"ל:

בא"ד וחד אחא דאבא שהיה מיו"מ. והא דלא פי' מה שירש בנכסי חפר אביו כדלקמן למ"ד לבאי הארץ. משום דע"כ ר"פ לא נחית לזה דא"כ לא הוי פריך מידי וכדמשני ליה אביי:

ר"ש ד"ה ותרי דידהו. הרי לבנות צלפחד שני חלקים של אביהן כו'. כצ"ל:

תד"ה ולמ"ד לבאי הארץ. ותימה כו' דהא כו' בני מרגלים כו' נטלו בזכות אבי אביהן. לכאורה י"ל דע"כ ל"א בזכות אבי אביהן אלא בבני בנים דאמרי מכח אבוה דאבא קאתינא כדלקמן בס"פ מ"ש אבל בבנות בנים היכא דאיכא אחי לאבוהון ל"מ אמרי הכי דהלא אין לבנות במקום בן כלום (ועי' לעיל קי"א בתד"ה מקיש כה"ג בבן הבת). ואולי סמכו על הא דאמרי' שם האי סברא גם לענין חלק בכורה דבמקום אב קאי וכמו דפסיקא להו בסמוך דהא כי היכי כו' ה"נ יטלו חלק בכורה. אבל יש לחלק. ולא עוד אלא שהרי"ף והרא"ש לא העתיקו שם ענין חלק בכורה וכן הרמב"ם וש"פ משמע דס"ל דלא חדשו הש"ס שם אלא לתרוצי קושיית ומאי קושיא דשם וכיון דמסקינן שם אלא לעולם כדאמרינן מעיקרא ממילא נדחה זה החידוש. והתוס' לשיטתם שם בד"ה אלא וצ"ע לדינא:

תד"ה ולמ"ד תרי. קשיא כו' נמי מאחוזת נחלה נפקא לרבנן דלא כו' (כצ"ל). ול"נ ליישב משום דלרבנן דדרשי נחלת אביהן מן נתון תתן ר"ל בצירוף תיבת נחלה (כדמשמע מפי' רשב"ם ד"ה מאחוזת) ואחוזת דרשי לאחי אבא הרי דמב"ת אחוזת נחלה (דהם נשוא הענין עיקר המטרה) דרשי ב' נחלות א' של אביהן ב' של אחי אביהן. ולכן קאמר דמ"ד זה דריש הב' נחלות דאחוזת נחלה לתרי אחי דאבא:

"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן", וְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: אַל תִּקְרִי 'עֲלֵי־עַיִן', אֶלָּא 'עוֹלֵי־עַיִן' (בראשית מט, כב). פירש הערוך עולי לשון עילוי עיין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער ההקדמות כי העין היא מספר ק"ל [130] ומספר המעולה שבה הוא מספר נח [58] שהוא צירוף חן שממנה נעשה 'בת עין' שבתוך העין אשר משם תהיה הראיה עיין שם, ועיין עוד בשער הפסוקים בפסוק (בראשית ו, ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי הֳ' עיין שם.
וזהו בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, פֹּרָת לשון חן בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן רצונו לומר זה החן הוא חלק המעולה והמשובח אשר במספר עין כי ממנו תהיה בת עין שבה הראיה והוא יהיה לו חן המגין מן ראיה של בת עין שנעשית מספר נח.
ברם יש להקשות אמאי אמרו ליהושע פסוק זה של 'בֵּן פֹּרָת' הנאמר על יוסף הצדיק ע"ה והיה להם לומר פסוק וְיִדְגּוּ לָרֹב (בראשית מח, טז) האמור על זרעו וגם זה כתוב בתורה קודם 'בֵּן פֹּרָת'?
ונראה לי בס"ד כי פסוק 'וְיִדְגּוּ לָרֹב' הוא מסייע ליהושע שאמר להם 'הֶחְבִּיאוּ עַצְמְכֶם בַּיְעָרִים' והיינו כמו הדגים שהם נחבאים במים ואין העין רואה אותם ולכך אין עין הרע שולטת בהם והם רוצים שיתן להם מקום שיספיק להם בהיותם בו בגלוי לכך אמר להם פסוק בֵּן פֹּרָת וכו'
ולפי דברי הערוך ז"ל דפירוש 'עוֹלֵי־עַיִן' שיתבטלו מן העין דלא מסעייא שלא תזיק להם אלא יתעלו ויתרבו ממנה עיין שם אתי שפיר הטעם שהביאו לו פסוק זה של בֵּן פֹּרָת שלא יאמר אף על פי שבירך אתכם 'וְיִדְגּוּ לָרֹב' אתם צריכין לחוש ולברוח מעין הרע לכך הביאו לו זה הפסוק דמוכח אדרבא הם מרויחים אם יראום בעין רעה ויתעלו מזה הפרסום שמגלים עצמן לעיני בני אדם.
ונראה לי לכן ניתנה ברכה לדגים ביום חמישי כי מספר חמשה מציל מן עין הרע כמו שכתב הרב פתח עינים בברכות דף ך' עיין שם. ולכן נוספה ליוסף הצדיק ע"ה אות ה' בשמו ואם תחשוב יְהוֹסֵף במלואו כזה יו"ד ה"ה וא"ו סמ"ך פ"ה [57] יעלה ראש המלוי כמנין דָּגִים [57] רמז שנתנה לו ברכה של דגים ונקרא כַּלְכֹּל בדברי הימים (דברי הימים א' ב, ו) וסופי תיבות פסוק אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ (תהלים ה, ח) כַּלְכֹּל וידוע מה שאמר בספר דן ידין דפסוק זה מסוגל להציל מן עין הרע עיין שם. ולכן נרמז שמו בסופי תיבות הכתוב הזה דהוא נקרא כַּלְכֹּל כמו שנאמר (מלכים א' ה, יא) דַרְדַּע וְכַלְכֹּל ואמרו רבותינו ז"ל כַּלְכֹּל זה יוסף.

אנן מזרעא דיוסף קאתינן וכו'. עיין מ"ש בעניותנו לעיל בברכות דף ך' ובמציעא פרק המקבל בס"ד ע"ש מה שכתבנו על דברי התוס' שם:

אמרו לו [אנן] מזרעא דיוסף כו'. והיינו דכתיב ויאמרו בני יוסף לא ימצא לנו ההר כלומר אין אנו חוששין לאותו הר היינו יער כדכתיב התם הר יהיה לך כי יער הוא: עולי עין. הן עולין על העין ושולטין עליו ואין העין עולה עליהן: והכתיב קרא אחרינא. ותרי קראי למה לי: נראה בעיני דהכי גרס לא קשיא מר מקיש מתלוננים למרגלים ומר לא מקיש מתלוננים למרגלים דתניא כו'. ולקמן מפרש לה: זה צלפחד. מילתא דפשיטא היא דהא כתיב לעיל בנות צלפחד אלא אגב גררא דהנך קאמר לה ונראה בעיני שחסר מן הספרים דהכי קתני רישא דהך ברייתא בסיפרי אבינו מת במדבר ר' עקיבא אומר נאמר כאן במדבר ונאמר להלן מדבר מה מדבר האמור כאן צלפחד אף מדבר האמור להלן צלפחד דמינה שמעינן דהיינו מקושש והוא לא היה בתוך העדה כו' כי הכא: זו עדת מרגלים. דכתיב בהו עד מתי לעדה הרעה הזאת אשה המה מלינים עלי (במדבר יד) את השאר: אלו מתלוננים. כדמפ' מתלוננים שבעדת קרח דכתיב בהו לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' והאי דקאמר עדת קרח כמשמעו מסקנא דמילתיה היא: מר מקיש. הואיל ונכתבו בפסוק אחד וכי היכי דירשו המרגלים ירשו נמי המתלוננים: ומר לא מקיש. לא חשיב ליה היקש כיון דלא כתיב ביה וי''ו בתוך העדה והנועדים: לכולה ארעא דישראל. לאו דוקא כולה אלא רובה כדכתיב וילונו העם על משה לאמר מה נשתה דבשלמא למ''ד דלא מקיש הרי כל שבט ושבט נחלו חלק קרוביהם מתלוננים שבשבטים אלא למאן דמקיש נגרעה כל נחלת שבט ושבט טובא ואנן קיימא לן ומקראי איכא למילף דאפילו חלק אחד מאלף לא נטלו: היינו דכתיב. ביהושע אחר שנטלו בנות צלפחד ויפלו חבלי מנשה עשרה דהיינו שיתא דשיתא בתי אבות הכתובים למעלה וד' דידהו הרי עשרה דכתיב לעיל ויהי לבני מנשה הנותרים למשפחות לבני אביעזר ולבני חלק ולבני אשריאל ולבני שכם ולבני חפר ולבני שמידע אלה בני מנשה בן יוסף הזכרים למשפחותם ולצלפחד בן חפר וגו' ויתן להן יהושע נחלה על פי ה' בתוך אחי אביהן ויפלו חבלי מנשה עשרה בין נטילת ששה בתי אבות וארבעה דבנות צלפחד חלק צלפחד שהיה מיוצאי מצרים ושני חלקים מנכסי חפר וחד אחא דאבא שהיה מיוצאי מצרים ונטלו חלק הראוי לצלפחד בנחלת אחיו כדלקמן ולקמן פריך קרא מאי קחשיב כו': ותרי דידהו. שני חלקים בנכסי חפר בתורת חזרה שנטלו בני חפר איש איש חלקו בארץ אותן שהיו באי הארץ או הם או בני חפר כדכתיב לאלה תחלק הארץ וגו' והחזירו כולן נחלתן למוריש שלהן דהיינו חפר שהיה מיוצאי מצרים דאינן אלא שלוחיו כדכתיב לשמות מטות אבותם ינחלו ונמצא כאילו זכה והוחזק חפר בכל חלקים הללו וכשמת חפר ירשו ממנו כל בניו בנות צלפחד ירשו שני חלקים לפי שהוא בכור וכל אחיו איש איש חלק אחד הרי לבנות צלפחד שני חלקים של אביו בנכסי חפר וגם כשמתו שנים מאחי צלפחד כדלקמן ירשו אחי צלפחד אותן שבחיים וגם בנות צלפחד במקום אביהן ירשו אותן אחין המתים וזכו בחלק שהיה להם ליטול בנכסי חפר כשהחזירו לו בניו שבאו לארץ והוא חזר והוריש להם כדפרישית אבל חלק צלפחד עצמו לא נטלו שהרי לא ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ וחזרה לא שייך ביה שהרי לא היו לו בנים הנכנסין לארץ שיחזירו לו נחלה: תשעה הוו. שיתא דשיתא בתי אבות ותלתא דידהו השנויין במשנתינו: ה''נ תרי אחי דאבא כו'. והנהו תרי אחי מתו אחרי מות חפר אביהן וזכו קודם מיתתן בנכסי חפר שהחזירו לו בניו שבאו לארץ כדפרישית לעיל כגון שהיו לחפר ח' בנים השנים מתו במדבר וגם צלפחד עמהם והחמשה באו לארץ ונטלו ה' חלקים החזירום לחפר אביהם מת חפר ירשוהו שמונה בניו צלפחד נטל שני חלקים כי הוא הבכור וז' אחין נטלו ז' חלקים מת צלפחד נטלו בנותיו שני חלקים שלו שירש מנכסי חפר מתו שני אחיו בלא בנים באו חמשה האחין ובנות צלפחד במקום צלפחד אביהם וירשום נמצאו בנות צלפחד נוטלות ארבעה חלקים ב' חלקים גדולים בנכסי חפר וב' חלקים קטנים בנכסי שני אחי אביהן ומיהו המקשה לא הוה סבירא ליה תרי אחי אלא חד אחא דאבא כדאשכחן בברייתא: נתן תתן. קראי יתירי דריש דמצי למכתב ינחלו בנות צלפחד ותו לא: זו נחלת אביהן. שהיה מיוצאי מצרים וקסבר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ: בתוך אחי אביהן זו נחלת חפר. אבי אביהן שנטל בה צלפחד חלק כאחד מאחיו: והעברת זו חלק בכורה. כדכתיב והעברת כל פטר רחם (שמות יג) שנטל צלפחד בנכסי חפר חלק אחד יותר על אחיו בשביל שהיה בכור ומיהו סבירא ליה נמי להאי תנא כר' אליעזר דחד אחא דאבא הוה להו ונפקא ליה מייתור דאחוזת נחלה כדאמרינן לקמן דאי לית ליה לא משכחת לה חבלי מנשה עשרה אבל מנתון תתן אינו רוצה לדרוש מכפל המקרא כרבי אליעזר דס''ל דברה תורה כלשון בני אדם וכה''ג הויא פלוגתא דתנאי בקידושין (דף יז:) גבי העניק תעניק לו ובכמה מקומות בגמ': מאחוזת נחלה. דמצי למיכתב נתן תתן להם נחלה בתוך אחי אביהן: קרא. דכתיב חבלי מנשה עשרה מאי קחשיב: טובא הוו. כל אחין שבמטה מנשה שנטלו חלק אביהן היה לו לחשוב כדקחשיב חלקי בנות צלפחד: שיתא הוו. דהא בנות צלפחד על שם משפחת החפרי נקראין ככל בני חפר וכיון דקחשיב בית אב של חפר למה לי למיתני חלקי בנות צלפחד:
ולמאן דאמר לבאי הארץ תרי אחי דאבא הוו להו. משמע כולה סוגיא דלמאן דאמר לבאי הארץ שלא נטלו כלום מחמת צלפחד עצמו אלא מחמת חפר אבי אביהן ותימה אם כן מאי קאמר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים וגו' מאי נפקא מינה שלא היה בעדתם אפילו היה היו נוטלין על ידי חזרה דהא אמרינן לעיל בני מרגלים ובני מתלוננים נחלו בזכות אבי אביהן ובזכות אבי אמותיהן ואין לפרש דנ''מ לענין חלק בכורה דהא כי היכי דשקלי חלק פשיטות אע''ג דבא להן מכח אביהן ה''נ יטלו חלק בכורה ועוד קשה לרשב''א למ''ד לבאי הארץ היכי קאמר לעיל מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקם והלא לא היה להם חלק בארץ כלל לכל אותן שלא באו בארץ וכ''ת נטלו מה שהגיע להן על ידי חזרה מבניהם שבאו לארץ הא ליתא דאמרינן לקמן דבניהן שהיו בני עשרים נטלו בזכות עצמן ורשב''ם פי' דלמ''ד דלבאי הארץ לא נטלו מידי יהושע וכלב מחלק מרגלים ומפרש חיו מן האנשים ממש חיו כפשטיה: ולמאן דאמר תרי אחי דאבא הוו להו ההוא מאחוזת נחלה נפקא. קשיא לריב''ם אפילו למאן דאמר חד אחא דאבא הוה להו נמי מאחוזת נחלה נפקא לרבנן דלא דרשי נתון תתן ולר''א דדריש נתון תתן לא צריך לאחוזת נחלה אפילו למאן דאמר תרי אחי דאבא הוו דהא למאן דאמר לבאי הארץ הוא דאית ליה דתרי אחי דאבא הוו וההוא לא דריש נתון תתן להם נחלה לחלק אביהם דלדידיה לא היה שום חלק ולדרוש מיניה חד אחא ואידך מנתון תתן כדדריש ראב''י:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד