בבא בתרא קיט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיט - א

ומתרצת הגמרא: לעולם בתי אבות קא חשיב, ומכל מקום השמיענו גם כן את חלק בנות צלפחד, והא קא משמע לן, דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה., אף על פי שאביהן לא ירש בפועל את חלקו, ולכאורה הוי "ראוי", ואין הבכור נוטל פי שנים ב"ראוי", מכל מקום, ארץ ישראל נחשבת כ"מוחזקת" מיציאת מצרים, אף קודם שירשוה, ובכור נוטל בה פי שנים.

אלמא: ארץ ישראל מוחזקת היא. ולקמן בסמוך יתבאר ענין זה בגמרא.

אמר מר: שנינו בברייתא לעיל (קיז - ב), "והבנים [של המרגלים], נטלו בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהן ^[158] ".

ומקשה הגמרא: התניא בברייתא, שבני המרגלים נטלו חלק בארץ בזכות עצמן?

ומתרצת הגמרא: לא קשיא, הא דאמרינן "בזכות אביהם: ", כמאן דאמר "ליוצאי מצרים נחלקה הארץ", והא דאמרינן "בזכות עצמם", כמאן דאמר "לבאי הארץ נחלקה ה ארץ".

ואיבעית אימא: הא והא כמאן דאמר, "לבאי הארץ נחלקה הארץ", ולא קשיא: הא דהוה בן עשרים בכניסתו לארץ, ואז נוטל בזכות עצמו. הא דלא הוה בן עשרים בכניסתו לארץ, ובמקרה זה נוטל בזכות אבי אביו ^[159].

שנינו במשנה: בנות צלפחד נטלו חלק בכורה של אביהן, "ושהיה בכור נוטל שני חלקים":

ומקשה הגמרא: אמאי?

והא ראוי הוא, שהרי חפר עדיין לא ירש את חלקו בארץ ישראל, ואין הבכור נוטל בראוי כבמ וחזק!

אמר רב יהודה אמר שמואל: אכן לא נטלו פי שני בנחלת חפר, אלא רק ביתדות אהלים. [כלומר, במטלטלי חפר שהיו בשעת מותו במדבר].

מתיב רבה, "רבי יהודה אומר: בנות צלפחד נטלו ד' חלקים, שנאמר (יהושע י"ז) ויפלו חבלי מנשה עשרה", ומבואר שנטלו חלק בכורה של צלפחד בנחלת חפר בארץ ישראל?

אלא אמר רבה: ארץ ישראל מוחזקת היא ליוצאי מצרים. דכתיב: "ונתתי אותה לכם מורשה", כלומר, אני נתתיה לכם כירושה ^[160].

ומקשה הגמרא: מיתיבי, אמר רבי חידקא: שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן ^[161], אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו,

ואל תאמר, אילולי שבאו בנות צלפחד לפני משה, לא היתה מתחדשת בתורה פרשת ירושתן,

דראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה,

אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן.

ויודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר: (שמות ל"א) מחלליה מות יומת, אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות ^[162], ו אל תאמר, אילולי שבא המקושש לפני משה, לא היתה מתחדשת בתורה פרשת חיוב מיתת המחלל שבת,

דראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע"י משה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו.

הערות

^[158] וכגון שלאבי אימותיהן לא היו בנים כי אם בנות. דאם לא כן היו בנים יורשים. ואם תאמר, אם כן, מי החזיר לאביהן נחלה, הא לא היו לו בנים? ויש לומר, כגון שהיו אחים לאבי אימותיהן, שהחזירו נחלה לאבי אביהן, וחזרו וחלקו בשוה. תוספות.

^[159] לכאורה קשה, הא מעשה בליעת קרח היה מיד אחר מעשה המרגלים, ואם כן, לא יתכן שהיו למתלוננים בנים שנכנסו לארץ לפני גיל עשרים, שהרי היו במדבר ארבעים שנה לאחר שמתו. ומבאר הרשב"ם, דאיירי בבני בני המתלוננים שירשו מכח אבי אבי אביהם. וקא משמע לן, אף במקרה שלא היו למרגלים בנים בני עשרים שנכנסו לארץ, ונטלו נחלה, והחזירוה אצל אבי אבי אביהן, מכל מקום יטלו הנכדים בזכות אבי סבם, וכגון שהיו למרגלים עצמם אחים, ולהם בנים שנכנסו לארץ, והחזירו נחלה לזקינם, וחזרו וחלקו בשוה, אפילו הכי יטלו נכדי המרגלים - אף על פי שבא להם מחמת המרגלים והמתלוננים. רשב"ם ועל פי התוספות.

^[160] רשב"ם. והקשה המהרי"ט (קידושין כו א) אם כן, מדוע בשעת כניסתם לארץ, הוצרכו לקנותה בקנין "חזקה", [כמבואר בקידושין שם], הלא ארץ ישראל מוחזקת היא? וכדי לברר את החלקים, סגי בגורל ואורים ותומים? ועיין בשו"ת בית הלוי (חלק א סי' כא) שרק בחלוקת הארץ לשבטים היה גורל, ולא בחלוקתה ליחידים, ולכן כל יחיד ויחיד היה צריך לקנות את חלקו בחזקה. ואף על פי שבעלמא ישיבה בקרקע אינה מועילה לקנין חזקה, הכא כיון שהיו כבר מוחזקים בארץ ישראל, סגי בישיבה כדי לקנות את חלקו.

^[161] שהרי דינים נצטוו במרה, ומעשה בנות צלפחד היה בסוף הארבעים שנה. ועוד, אפשר ללמוד דין זה מפרשת יבמין כדלקמן, דאמרינן "כי ישבו אחים יחדיו, ומת אחד מהם ובן אין לו", ודרשינן "עיין עליו", ואם יש לו בת אין אשתו מתיבמת, ומשם למדו בנות צלפחד לקמן, "אם כבן אנו, נירש, ואם לאו, תתיבם אימנו". רשב"ם.

^[162] התוספות הקשו, מדוע לא חייבו מיתת חנק, שהרי סתם מיתה האמרוה בתורה חנק היא? ותרצו, שמסברא היה נראה לו שדינו בסקילה, כעובד כוכבים. שהרי אמרינן בכל דוכתא (חולין ה א) שהמחלל שבת חמור כעובד ע"ז. ובחידושי מרן רי"ז הלוי (על התורה, פרשת שלח) הקשה על דבריו, והרי כאן עדיין לא נאמר מפי הגבורה באיזו מיתה הוא חייב, ובודאי שהיה על משה להמתין עד שיפרש לו הקב"ה באיזו מיתה לחייבו. והניח דברי התוספות בצריך עיון:

לעולם בתי אבות קא חשיב [הוא מונה] ולא טפלים, וזה שנמנו גם הנחלות שנתנו לבנות צלפחד — הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], שבנות צלפחד נטלו חלק בכורה של אביהן בנכסי חפר אביו, אלמא [ומכאן יש ללמוד] שארץ ישראל נחשבת כמי שמוחזקת היא כבר למי שקיבל בה נחלה, למרות שעדיין לא הגיעה לידו בפועל. שהרי אין הבכור נוטל אלא בדבר שמוחזק בידי אביו, ולא בדבר הראוי לו להיות לנחלה, ולמרות זאת זכה צלפחד (עבור בנותיו) בחלק הבכורה שבנכסי חפר.

א אמר מר [החכם] בברייתא: והבנים של המרגלים והמתלוננים נטלו חלק בארץ בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהן. ומתקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] שהבנים של המרגלים והמתלוננים נטלו בזכות עצמן! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] הברייתא ששנינו סבורה שבזכות אביהם נטלו — כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים, הא [זו] הברייתא ששנינו שבזכות עצמם נטלו סבורה — כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שלבאי הארץ נתחלקה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא [זו וזו] כשיטת האומר כי לבאי הארץ נתחלקה, ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא [זו] שנויה במי דהוה [שהיה] בן עשרים כשהגיע לארץ, ולכן קיבל נחלה בזכות עצמו. הא [זו] שנויה במי שלא הוה [היה] בן עשרים, ולכן נתנו לו נחלה בזכות אבי אביו או אבי אימו.

ב שנינו במשנה: ושהיה צלפחד בכור נוטל שני חלקים. ומקשים: ואמאי [ומדוע] לצלפחד היה חלק בכורה? הלא חלקו בירושת ארץ ישראל ראוי הוא, שירושה זו של הארץ לא הגיעה ממש לידיו של חפר, וכלל הוא שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק! אמר רב יהודה אמר שמואל: הכוונה אינה שנטלו חלק בכורה בארץ, אלא ביתדות אהלים, כלומר, בכל מיני מיטלטלים שהביאו איתם במדבר, ואותם ירשו יורשי חפר, ומהם קיבלו חלק בכורה.

מתיב [מקשה] על כך רבה ממה ששנינו, ר' יהודה אומר: בנות צלפחד נטלו ארבעה חלקים, שנאמר "ויפלו חבלי מנשה עשרה" (יהושע יז, ה), וברור מן הענין שמדובר שקיבלו נחלה ממש בארץ, ולא רק מיטלטלים! אלא אמר רבה: ארץ ישראל אינה נחשבת רק ראויה ליוצאי מצרים, אלא מוחזקת היא להם, אף שלא נכנסו לתוכה, ולכן יש בה דין בכורה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו במדרש ההלכה, אמר ר' חידקא: שמעון השקמוני היה לי חבר שהיה מתלמידי ר' עקיבא, וכך היה ר' שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן את נחלת אביהן, ואת חלקו בנחלת חפר ככל אחיו, ולא על כך הוצרך לשאול מאת ה', אבל לא היה יודע אם הן נוטלות חלק בכורה בנכסי חפר אם לאו [לא].

ועוד אמר: וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה עצמו, כשאר הלכות שבתורה, אף אם לא היו באות אליו בנות צלפחד ושואלות אותו על נחלתן, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן, על ידי שאלתן.

וכיוצא בזה בהלכה אחרת שנכתבה בתורה באופן דומה, כשמצאו בני ישראל איש מקושש עצים ביום השבת, ואז נאמרה ההלכה הנוגעת לאותו ענין, שדינו למות בסקילה (ראה במדבר טו, לב–לו), ויודע היה משה רבינו שדינו של המקושש עצים בשבת הוא במיתה, שנאמר לגבי שבת: "מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד), אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות. וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב על ידי משה גם בלא אותו מעשה, לדעת מהו עונשו של מחלל שבת, אלא שנתחייב מקושש ועבר עבירה ונכתבה פרשת עונשו של מחלל השבת על ידו; ללמדך,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: Actually, the verse is counting fathers’ houses. And by also counting the inheritance of Zelophehad’s daughters, the verse teaches us this: That the daughters of Zelophehad took the portion of the firstborn due their father. Evidently, Eretz Yisrael is considered already in possession of one who was entitled to his portion of the land, even before the land was assigned. Although a firstborn son does not take a double portion of the property due to his deceased father as he does the property his father possessed, it is considered that Hepher possessed the portion that would eventually be assigned to him, and that Zelophehad was entitled to a double portion.

§ The Gemara continues its discussion of the baraita. The Master says: And the sons of the spies and of the protesters took portions of the land in the merit of their paternal grandfathers and in the merit of their maternal grandfathers if those grandfathers were among those who left Egypt. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita (Tosefta 7:10): The sons of the spies and of the protesters took portions in their own merit? The Gemara answers: This is not difficult: This baraita, which states they took portions in the merit of their grandfathers, is written in accordance with the opinion of the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt; and that baraita, which states that they took portions in their own merit, is written in accordance with the opinion of the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael.

The Gemara suggests another answer. And if you wish, say instead: This baraita and that baraita are written in accordance with the opinion that asserts that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael, and it is not difficult: This baraita is discussing one who was twenty years old when the Jewish people entered Eretz Yisrael, and therefore he took a portion in his own merit, and that baraita is discussing one who was not twenty years old.

§ The mishna teaches: And Zelophehad took an additional portion that he received from Hepher, because he was a firstborn, and a firstborn takes two portions of inheritance from his father. The Gemara asks: But why was he entitled to the double portion of the firstborn? His portion of land is property merely due to Hepher, as Hepher never actually possessed the land, and the halakha is that a firstborn does not take a double portion of property due to the deceased as he does of property the deceased possessed. Rav Yehuda says that Shmuel says: This clause of the mishna is stated with regard to tent pegs and other assorted movable property that Hepher possessed.

Rabba raises an objection from a baraita: Rabbi Yehuda says: The daughters of Zelophehad took four parts, as it is stated: “And ten parts fell to Manasseh” (Joshua 17:5). Clearly, this is referring to portions of land, and not simply movable property. Rather, Rabba says: Eretz Yisrael is considered already in possession of one who was entitled to his portion of inheritance land, even before the land was assigned.

The Gemara raises an objection from a baraita. Rabbi Ḥideka said: Shimon HaShikmoni was my colleague among the students of Rabbi Akiva, and so would Rabbi Shimon HaShikmoni say: Even before turning to God for guidance, Moses our teacher knew that the daughters of Zelophehad were inheritors and that they were entitled to their father’s portion, as well as his share in Hepher’s portion. But he did not know if they were entitled to take a portion of the firstborn of Hepher’s portion or not.

Rabbi Ḥideka continues citing Rabbi Shimon HaShikmoni: And the Torah portion concerning the laws of inheritances was fit to have been written through God initiating a commandment to Moses, without mentioning Zelophehad’s daughters. But by demonstrating their desire for land in Eretz Yisrael the daughters of Zelophehad merited that the portion was written through a response to them.

Rabbi Ḥideka continues citing Rabbi Shimon HaShikmoni: And Moses our teacher similarly knew that the wood gatherer, who gathered wood on Shabbat (see Numbers 15:32–36), was to be punished by death, as it is stated: “Every one that profanes it shall be put to death” (Exodus 31:14), but he did not know by which death penalty the wood gatherer must die. And the Torah portion concerning the punishment of the wood gatherer was fit to have been written through God initiating a commandment to Moses, to teach which form of court-imposed capital punishment is administered to one who violates Shabbat. But the wood gatherer was found guilty, and the portion was written through the incident involving him. This is to teach you

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה. נטלו בזכות אביהן:

הא דהוו בר עשרים כשבאו לארץ נטלו בשביל עצמן. אבל אי לא הוו עשרים דאכתי טפלים נינהו נטלו בזכות אביהן בתורת נחלה:

ביתדות אהלים. שהיה מוחזק בידן מטלטלין שהיו רוצין לקבען לארץ מהן נטלו שני חלקים ולא בגופה של קרקע מפני שראויה היא:

ויפלו חבלי מנשה עשרה. דמשמע דבארץ גופה נטלו חלק בכורה:

ומאי קמיבעיא ליה למשה. אם נוטלות חלק בכורה אם לאו הואיל דמוחזק הוא הרי ידע דודאי נוטלות והא לא אצטריך וקשיא לרבא דאמר ארץ ישראל מוחזקת היא. ומשני לעולם מוחזקת היא ודקא קשיא לך מאי קא מיבעיא ליה. היא גופה קא מיבעיא ליה אי מוחזקת היא כי היכי דנוטלות חלק בכורה אי לאו וכהאי גוונא דכתיב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' דאמר להו ליוצאי מצרים ומשום הכי מספקא ליה האי דקאמר הכי משמע ירושה היא לכם מאבותיכם ממש ולא לבניכם ותטלו חלק בכורה (ולא לבניכם) או דלמא הכי קאמר מורשה משמע אתם מורישין אותה לבניכם דנוטלין בה פי שנים אבל אתם אין יורשין אותה משום דבמדבר יפלו פגריכם משום דמספקא ליה אי אמרי' הכי אי הכי קא (מיבעיא) [פשטו] לי' ב"ד של מעלה תרוייהו ירושה היא לכם מאבותיכם ותטלו בה פי שנים דכבר מוחזקת היא לכם מאבותיכם אבל מורישין אתם אותה לבניכם ואין אתם יורשין אותה. והיינו דקאמר בהאי לישנא מורשה כלומר להוריש ולא לירש:

ויודע היה משה רבינו שמקושש במיתה אלא שאינו יודע באי זו מיתה הוא מת. פי' לפי שלא נתפרש לו אנא יומת סתם ואי קשיא לך דהא כל מיתה האמורה בתורה התם אינה אלא חנק. איכא למימר יודע היה משה רבינו דחמי' שבת דאיתקש לע"ז.
וא"ת היאך חייבוהו בלא התראה, ההיא הא איתמר בסנהדרין (ע"ח ב') שהתרו בו סתם ולמ"ד עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא מת הוראת שעה היה ומנדף לדברי הכל הוראת שעה היא.

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל ביתדות אהלים . לאו דוקא, אלא לומר במטלטלין. ופירש ר"ש ז"ל, דלהכי נקט יתדות אהלים משום דלכולם היו יתדות אהלים ואין אדם במדבר בלא אהל. ור"ח ז"ל פירש דאגב גררא קא משמע לן דיתדות אהלים כמטלטלים דמו, דלא תימא כיון דמחוברין בקרקע כקרקעי דמי. ולא ידעתי מאין שמענו זה, דאם תמצא לומר דכקרקע דמו, גם הם היו נוטלות חלק בכורה בהם, שהרי מוחזקים הן. ומסתברא שהיה יכול לתרץ דתלתא אחי דאבא הוו ליה ובקרקע ממש נטלו, ותו לא תקשי ליה מהא דרבי חידקא, אלא תלתא אחי דאבא ליכא דוכתא למדרשינהו, דתרי הוא דדרשי מנתון תתן ולא תלתא. ותו דאם כן תהדר קושיין לדוכתא מאי קא חשיב אי טפלים קא חשיב טובא איכא, כדאקשינן לעיל. כנ"ל.

יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה אלא שאינו יודע באי זו מיתה. ואם תאמר והלא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא בחנק. יש לפרש דיודע היה דשבת חמורה דאיתקש שלע"ז, וכע"ז היא שכל המודה בה כאלו כופר בכל התורה, ולפיכך נסתפק לו אם נדון בסקילה כע"ז. ואם תאמר אם כן איך נתחייב מיתה והא בעי התראה. י"ל שחתרו בו במיתה סתם, וכדאיתא בפרק הנשרפין (סנהדרין פ', ב). ולמאן דאמר במיתה האמורה בו הוראת שעה היתה.

ביתדות אוהלים. פירש רבי' חננאל ז"ל כלומר במטלטלין שהיה לו לחפר הוא שנטלו חלק בכורה דהוה להו מוחזקין. אבל בא"י לא נטלו משום דראוי הוא:

ואסיקנא לעולם בתי אבות קא חשיב והא קמ"ל בנות צלפחד נטלו חלק בכורה אלמא ארץ ישראל מוחזקת היא. כלומר בדין הוא דלא ליחשוב אלא שיתא, והאי דקא חשיב להו לחולקיה דבנות צלפחד לחודיהו מכלל שאר טפלים דכולהו בתי אבות, לאשמועינן דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה מחמת אביהם מחלק חפר אבי אביהם בארץ ישראל, לאשמועינן דא"י מוחזקת היא. דהא הכא דחפר לאו מבאי הארץ הוה, שהרי נגזרה גזירה על אותו הדור, ואע"ג דמית חפר מקמי דלמטיה חולקיה לידיה זכה ליה צלפחד בריה ובנתיה דאתו מחמתיה בחלק בכורה, ולא אמרינן ראוי הוה לגבי חפר, אלא ארץ ישראל מוחזקת היא וכמאן דזכה ליה חפר בחולקיה מחיים דמי, ואית ליה לצלפחד למשקל חלק בכורה בגויה, וכיון דמית צלפחד שקלי ליה בנתיה לחולקיה, דמחמת צלפחד אבוהון קאתיאן ולא מחמת חפר אבוה דאבוהון:

נה. והבנים נטלו בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהם והא תניא בזכות עצמן לא קשיא הא כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, כיון דאבותיהם לא היה להם חלק בארץ שהרי נגזרה עליהם גזירה לפי שהוציאו דבה או שהיה מכלל מתלוננים ועדת קרח, נטלו בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהם שהיו מיוצאי מצרים, הא כמ"ד לבאי הארץ נטלו בזכות עצמן. ואיבעי תימא הא והא כמ"ד לבאי הארץ הא דהוה הבן בן עשרים הא דלא הוה בן עשרים. אי (הוו) [הוה] בן עשרים בביאת הארץ נטל אף בזכות עצמו, ואי לא הוה בן עשרים נטל בחזרה בנכסי אבי אביו ובנכסי אבי אמו, דהא הנך דהוו בן עשרים דשקלי מחמת עצמן אהדרונהו לכולהו חולקי דמטו להו לגבי אבות אבותיהם והדרי כולהו בנים וירתי מיניהו, כל חד וחד לפום זכותיה בירושה, כגון דהיו נכסים אלו של אבותיהם מתחלה דירתי להו יורשין דידהו ואפי' בן יום אחד:

נו. הרי אמרו בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור ונטל שני חלקים ואמאי ראוי הוא ואין הבכור נוטל כראוי כבמוחזק. קא ס"ד כיון דהאי חולקא דחפר בא"י לא מטא לידיה מחיים ראוי הוא, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. א"ר יהודה אמר שמואל ביתדות אהלים. כלומר כי שקול חלק בכורה לאו בארץ ישראל הוא דשקול, אלא במטלטלי דהוו ליה לחפר הוא דשקול.

מתיב רבה ר' (חידקא) [יהודה] אומר ארבעה חלקים נטלו שנאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה. תלתא דמתני', ואידך דקסבר חד אחא דאבא הוה להו, ואם תמצא לומר דס"ל לר' חידקא דלבאי הארץ נתחלקה הארץ, קסבר תרי אחי דאבא הוו להו ומיתו כדאמרן, ותרי חולקי דצלפחד בנכסי חפר, הא ארבעה. וש"מ דהאי חלק בכורה דשקול בנות צלפחד בא"י הוה דהא מכלל מנינא דעשרה חבלי מנשה הוה וקרא דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה בחלוקת ארץ ישראל כתיב.

אלא אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא. דאע"ג דלא מטא חולקיה דחפר לידיה מחיים כמאן דמטא לידיה מחיים דמי. וטעמא דמילתא, דכי איכא לפלוגי גבי ראוי ומוחזק בין היכא דמטא ההוא מדעם לידא דמיתנא מחיים ובין היכא דלא מטא לידיה מחיים, במידי דהוה איפשר ליה לההוא דקאי ההוא מידעם ב(י)רושתיה לאברוחיה מיניה להאי מיתנא, דלא לירתו יורשין מיניה בתריה, כגון יעקב שמת יצחק אביו בחיי אברהם אבי אביו, ואח"כ מת אבי אביו, שאין יעקב נוטל פי שנים בנכסי אברהם, דהוו להו ראוי לגבי יצחק, דאי בעי אברהם יהיב להו לכולהו נכסיה לאיניש מעלמא ולא הוה ירית מיניהו לא יצחק ולא יעקב ולא מידי. אבל הכא בא"י, כיון דיהבה קב"ה לזרע אברהם יצחק ויעקב, תו לא הדר ביה, לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה (במדבר כג,יט), ונהי דדרי דהוו מרגזי קמיה גזר עלייהו דלא ליתבה נהלייהו, מיהו כיון דלא סגיא דלא יהיב לה לזרעא דידהו, איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא זכו בה אבות, הוה כמאן דאקני ליה לאיניש קרקע מהיום ולאחר זמן פלוני, א"נ מהיום ולכשיהיו כך וכך ומת מקבל המתנה בתוך הזמן, דלכי מטי זימניה איגלאי מילתא למפרע דמההיא שעתא דאקני ליה קנייה מקבל מתנה לההוא קרקע ושקיל ביה בכור פי שנים.

תדע נמי דהא בין למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ובין למ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ, עיקר זכותא ליוצאי מצרים הואי, למ"ד ליוצאי מצרים כדאית להו, למ"ד לבאי הארץ נמי כיון דבעי אהדורי ליוצאי מצרים והדר ירתי מיניהו, עיקר זכותא ליוצאי מצרים היא. וש"מ דכל מידי דהוי מוחזק לגבי המת לאורותיה ליורשין דידיה ולא יכיל איניש לאברוחיה מיניהו, אע"ג דלא מטא ההוא מידעם לידא דמיתנא מחיים שקיל ביה בכור דידיה פי שנים.

ולא תימא ה"מ היכא דמטא ההוא מידעם לידא דבכור מחיים, אלא אע"ג דלא מטא לידא דבנו בכור מחיים, ושבק ההוא בכור בן או בת או שאר יורשין, ירתי ליה לחלק בכורה דידיה. דהא הכא דהאי חלק בכורה דצלפחד בנכסי חפר בארץ ישראל לא מטא לידא דחפר ולא לידא דצלפחד מחיים, וקא שקלי בנות צלפחד חלק בכורה מחמת צלפחד בנכסי חפר. ולא תימא ה"מ היכא דמית סבא בחיי בריה בוכרא, אלא אפילו היכא דמית בוכרא בחיי אבוה ובתר הכי מית אבוה, שקלי בניה או בנתיה דבוכרא חלק בנכסי סבא. דהא הכא דמת צלפחד בחיי חפר ואח"כ מת חפר, כדמברר מסוגיא דגמרא לקמן, וקא ירתן בנתיה דצלפחד חלק בכורה דאבוהון בנכסי חפר.

ולא תימא ה"מ בא"י ומאי דדמי לה דא"י מוחזקת היא, ומההוא טעמא דהויא מוחזקת לגבי חפר בנכסי גלעד הויא נמי מוחזקת לגבי צלפחד בנכסי חפר אביו, דהא לא הוה יכיל איניש לאפקועה לירושה דחד מינייהו מיניה, אלא אפילו בשאר נכסים, כגון צלפחד בכור שמת בחיי חפר אביו ואח"כ מת אביו, שקלי בניה או בנתיה חלק בכורה בנכסי חפר אבוה דאבוהון, דאינהו במקום אבוהון קיימי. וכיון דאילו הוה אבוהון קיים הוה שקיל פי שנים, דהא מוחזקין הוו לגבי חפר אבוה דאבוהון, אינהו נמי במקום צלפחד אבוהון קיימי. ואע"ג דלגבי אבוהון לאו מוחזקין הוו לא איכפת לן בהכי, דהאי בכורה לאו למשקלה מחמת נפשייהו בנכסי אבוהון קאתו, כי היכי דליחזי אי הוו הני נכסי ראויין לאבוהון או מוחזקין, אלא למשקל חולקא דהוה חזי לצלפחד אבוהון בנכסי חפר אבוה, וכיון דאלו הוה אבוהון קיים הוה שקיל פי שנים בנכסי חפר דהא מוחזקין הוו לגבי חפר כגון מידי דמטא לידיה דחפר מחיים, השתא דליתיה לצלפחד נמי ירתי לה בנתיה לההיא זכותא דידיה, דלגביהי דידהי חלק בכורה דידיה כחלק פשוט דמי, דלא מחמת נפשיהי קאתין אלא מחמת אבוהון קא אתיאן, וכי היכי דירתי ליה לחלק פשוט דידיה אע"ג דהוה ראוי לגביה (הם) הכי נמי ירתן חלק בכורה דידיה אע"ג דהוה ראוי לגביה. דליכא לפלוגיה בבכור בין ראוי למוחזק (אבל) [אלא] באבוה דבכור גופיה דקא משתקלא בכורה מנכסיה, דאי הוו הנך נכסי מוחזקין לגביה שקיל בהו בכור פי שנים, בין דהוו מוחזקין לבכור בין דהוו ראויין. דכי כתיב בכל אשר ימצא דממעטינן מיניה ראוי, לאו גבי בכור דשקיל חלק בכורה כתיב אלא גביה אבוה דמשתקלא חלק בכורה מנכסיה כתיב. דכל היכא דהוי מוחזק לגביה דידיה, אע"ג דלגבי בכור לא הוי מוחזק ירתי ליה יורשין דידיה, דלגבי יורשי הבכור חלק בכורה דידיה כחלק פשוט דמי, וקי"ל דבן נוטל בראוי כבמוחזק, ואי לא הוו מוחזקין לאבוה דבוכרא לא שקיל בהו בכור פי שנים וא"צ לומר מאן דאתי מחמתיה.

אבל ודאי אילו הוה אית ליה לצלפחד ברא בוכרא דבעי למשקל חלק בכורה מנכסי צלפחד, לא הוה שקיל אלא ממה דזכא ביה צלפחד מחיים, אבל בנכסים שהניח חפר לאחר מיתת צלפחד לא הוה שקיל ולא מידי דהוה ליה ראוי לגבי צלפחד ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. וגרסינן בירושלמי (כאן ה"ג) כיצד הבן נוטל כראוי כבמוחזק, מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו. אם היה אביו בכור נוטל פי שנים הראוי לאביו בנכסי אבי אביו. וגרסינן נמי התם נאמר משפט לענין פשוטה ונאמר משפט לענין בכורה, מה משפט האמור לענין פשוטה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים ליטול פשיטותו, אף משפט האמור לענין בכורה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים ליטול בכורתו כלומר בנכסי אבי אביו. וכן הלכתא:

נז. מיתיבי א"ר חידקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא וכך אמר ר' שמעון השקמוני יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו. כלומר אם נוטלות חלק בכורה הראויה לצלפחד אביהן בנכסי חפר אביו ואם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות שתכתב ע"י משה רבינו. כלומר קודם שיבוא הדבר לידי מעשה, כמו שנתנה כל התורה כולה על ידו, אלא שזכו בנות צלפחד לכתבה על ידן.

(יג) הא כמ"ד ליוצאי מצרים הא כמ"ד לבאי הארץ פי' הא כמ"ד ליוצאי מצרים דוקא ולא לבאי הארץ דהיינו ר' יאשי' והא כמ"ד אף לבאי הארץ דהיינו רשב"א דלאו למ"ד לבאי הארץ דוקא דהיינו ר' יונתן ליכא לאוקמה דמרגלים אין להם חלק שיטלו יהושע וכלב חלקן ולא כל [דור] המדבר שהיו יוצאי מצרים ובחזרה לא מצית לאוקומי שהן בני המרגלים יטלו חלק בעבורם שהן באי הארץ ויחזירו למרגלים כדי להשוות החלקים יבואו יהושע וכלב ויטלו חלקם זה אין לומר דא"כ נמצא שהן יורשין בני המרגלים ובני המרגלי' ישארו ריקם הילכך לא מתוקמא אליבי' כלל:

אמר מר והבנים נטלו בזכות אבי אביהם והא תניא בזכות עצמן הא כמאן דאמר ליוצאי מצרים כו'. הא דתנא בזכות אבי אביהם כמאן דאמר ליוצאי מצרים דבזכות עצמן אינם נוטלין כיון שלא היו בני עשרים ביציאתם ממצרים אבל בני עשרים שיצאו ממצרים מתו במדבר וחלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים הרי הפסידו שלא היה לו חלק בארץ אבל נטלו חלק אבי אביהם ואבי אמותיהם שהוו מיוצאי מצרים והא דתניא והבנים נטלו בזכות עצמן כמאן דאמר לבאי הארץ כלומר אף לבאי הארץ והיינו כרבי שמעון בן אלעזר דאמר לאלה ולאלה נתחלקה הארץ וכל ישראל נטלו בזכות עצמן שהיו מבאי הארץ ובזכות אביהם שהיו מיוצאי מצרים כדתניא לעיל מכאן ומכאן נוטל חלקו מכאן ומכאן אבל בני מתלוננים לא נטלו בזכות אבי אביהם לפי שלא היה להם אבי האב שיצא ממצרים ולא נטלו אלא בזכות עצמן בלבד והוא הדין שבזכות אבי אביהם נטלו אם היה להם אבי האב שיצא ממצרים אלא עדיפא ליה לתנא למתני שבזכות עצמם היו נוטלין שאין לך מי שאינו נוטל בזכות עצמו מכל מי שבא לארץ בן עשרים ולא בא אלא למעט שלא נטלו בזכות אביהם כשאר ישראל. וכן מצאתיה בתוספתא הא דתניא בזכות עצמן רבי שמעון בן אלעזר קתני לה דתניא התם וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר יהושע וכלב נטלו שלשה חלקים כו' חלק המתלוננים ועדתו של קרח נפל לאמצע והבנים נטלו לעצמן ואף על פי ששנינו בברייתא דלעיל והבנים נטלו בזכות אבי אביהם אחר דברי הרב רבי שמעון בן אלעזר סיפא אתיא לרבי יאשיה דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה ולאידך לישנא דמוקמינן לה בדלא הוו בני עשרים אתיא כרבי שמעון בן אלעזר. מיהו מסתברא כיון דלא אצטריך תלמודא לפרושי הא כמאן דאמר לאלה ולאלה נתחלקה וקאמר הא כמאן דאמר לבאי הארץ סתם משמע דלרבי יונתן נמי איכא לאוקמי שפיר הא דקתני בזכות עצמן ותדע דבכולה שמעתין הזכירו סתם למאן דאמר לבאי הארץ על האומר לבאי הארץ ולא ליוצאי מצרים. וכי תימא כיון דלרבי יונתן לא נתחלקה הארץ אלא לבאי הארץ בלבד מה בין המתלוננים לשאר ישראל הלא כולם לא היו נוטלים אלא בזכות עצמם. יש לומר דהכי קאמר הבנים לא היו מחזירים על אביהם המתלוננים שהפסידו חלקם אלא נוטלים היו בזכות עצמן ונפקא מינה במה שלא נטלו המתלוננים חלק בארץ שלא היו יכולים להוריש לבניהם הטפלים על ידי חזרה שיחזרו להם בניהם הגדולים. ועוד יש לומר הבנים נטלו בזכות עצמן אף על פי ששאר ישראל פעמים היו נוטלים יותר מזכות עצמן כגון שהיה לראובן שני בנים באי הארץ ולשמעון בן אחד והחזירו אצל ראובן ושמעון וחלקו בשוה ונמצא בנו של שמעון נוטל יותר מזכות עצמו אבל בני המתלוננים לא היו נוטלים אלא בזכות עצמם. ולפי דברי רש"י ז"ל שאין מחזירין בני שני אחין אצל אביהם לפי שלא יחלקו שני אחים בשוה אלא יחזור ויורש כל אחד לבניו מה שהחזיר לו ולא מהניא חזרה ולא מידי מכל מקום שאר ישראל פעמים שהיו נוטלין יותר מזכות עצמן בחזרה שהיו מחזירים בני שני האחים אצל אבי אביהם שהיה מיוצאי מצרים אבל כשהיה אבי אביהם מן המתלוננים לא היו מחזירים לו ולא נוטלים אלא בזכות עצמם ומאי והבנים בם בניהם כמו שאתה זקוק לפרש לשון שני כדבעינן למכתב. אי נמי אפילו תימא בני המתלוננים עצמם קאמר לפי ששאר ישראל פעמים שהיו נוטלים יותר מזכות עצמם בחזרה שמחזירים לאביהם כגון שהיה לראובן שני בנים חנוך ופלוא והיו לפלוא תשעה בנים מבאי הארץ וחנוך עצמו היה מבאי הארץ ונוטל חלק אחד ובני פלוא נטלו תשעה תלקים והחזירו בני פלוא אצל ראובן ונמצא חנוך נוטל חמשה חלקים והארבעה חלקים נטל בזכות אביו מה שאין כן בבני המתלוננים שלא היו נוטלים בזכות אביהם לפי שלא היו בני בניהם מחזירין אצלם שלא היה להם חלק בארץ. ואיבעית אימא הא והא לבאי הארץ הא דהוו בני עשרים הא דלא הוו בני עשרים הא דקתני בזכות אבי אביהם כגון דלא הוו בני עשרים בכניסתם לארץ והיו נוטלין בזכות אבי אביהם שהיה מיוצאי מצרים וכרבי שמעון בן אלעזר דאמר לאלה ולאלה נתחלקה הארץ והא דקתני והבנים נטלו היינו בני בניהם של מרגלים ובזכות אביהם היינו אבי אביהם דבני המתלוננים עצמם על כרחך בני עשרים היו כו' וכן כתב רשב"ם ז"ל והוא הדין דהוה מצי למיתני והבנים נטלו בזכות אביהם אם היה אביהם חי והיה בן עשרים בביאתן לארץ או אם היה בן עשרים ביציאתם ממצרים אלא כיון דאיירי תנא בדלא הוו בני עשרים ומהדר לאשכוחי דאף על פי שאינם נוטלים בזכות עצמם ובזכות מתלוננים נמי אין נוטלים בזכות אביהם של מתלוננים נוטלים הכי נמי איירי בשלא היה אביהם בן עשרים ללמדך דאף על פי שאין נוטלים בזכות עצמם ולא בזכות אביהם דהיינו נמי בזכות עצמם נוטלים הן בזכות עצמם של מתלוננים אף על פי שהמתלוננים לא היה להם חלק בארץ חלק דאבי אביהם קירתי ומשכחת לה נמי להא דקתני בזכות אבי אביהם לרבי יונתן דאמר לבאי הארץ בלבד נתחלקה ועל ידי חזרה שהיו מחזירים לאבי אביהם בניהם של מתלוננים שהיו מבאי הארץ והיו בני עשרים דאף על פי שאין מחזירים למתלוננים עצמם שלא היה להם חלק בארץ מחזירים היו לאביהם של מתלוננים. והא דקתני מתלוננים ועדת קרח לא היה חלק בארץ לרבי יונתן דאמר לבאי הארץ נתחלקה פירושו שלא היה להם חלק בארץ על ידי חזרה שאם היו להם טפלים ובנים בני עשרים שבאו לארץ לא הוו בניהם הגדולים מחזירים להם כדי שיורישו את הגדולים והטפלים ונמצאו הטפלים נפסדים אלא אם כן היה להם אבי האב שהיה בן עשרים ליציאתו ממצרים שמחזירים לו. מיהו הא דקתני מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקן לא מתוקמא אלא או למאן דאמר ליוצאי מצרים או לרבי שמעון בן אלעזר דאמר לאלה ולאלה נתחלקה דלמאן דאמר לבאי הארץ ליכא לאוקמה כלל דהאיך נטלו יהושע וכלב חלקם של מרגלים והלא כיון שלא נכנסו המרגלים לארץ לא היה להם חלק בה אלא ודאי לא דריש רבי יונתן מאי חיו שחיו בחלקן אלא מאי חיו חיו ממש וכפשטיה דקרא. אין לפרש דעל ידי חזרה שהיו מחזירים בני המרגלים אצלם זכו יהושע וכלב בחלקן המוחזר אצלם דהא ודאי לא היו מחזירים אצלם אם לא לחזור ולהוריש כמו שאמרו בבני המתלוננים שהבנים נטלו בזכות עצמן למאן דאמר לבאי הארץ ולא היו מחזירים אצל המתלוננים להפקיע חלקן וכפירוש רשב"ם ז"ל. ויש לדחות דילמא שאני מרגלים דגזרת הכתוב הוא שיחיו יהושע וכלב בחלקם ועל ידי חזרה. תניא בתוספתא אחר שהזכירו שם דברי רבי יונתן ודברי רבי שמעון בן אלעזר המתלוננים והמרגלים ועדתו של קרח לא נטלו חלק בארץ אבל הבנים ירשו בזכות אבות אבותיהם ובזכות אבות אמותיהם. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר יהושע וכלב נטלו שלשה חלקים בנחלה שהיו מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב ושנטלו חלקם של מרגלים נטלו יהושע וכלב חלק המתלוננים ועדתו של קרח נפל לאמצע והבנים נטלו לעצמם. ובירושלמי הוזכרה הך מילתא דרבי שמעון בן אלעזר ובמקום והבנים נטלו לעצמן גרסינן התם והבנים נטלו בזכות אבות אבותיהם. ונראה דתרווייהו קאמר להו רבי שמעון בן אלעזר וכן משמע נמי מדקתני בתוספתא וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר אלמא רישא נמי רבי שמעון בן אלעזר קתני לה והא דהוו בני עשרים הא דלא הוו בני עשרים. והא דקתני רישא במרגלים שלא נטלו חלק בארץ היינו מאי דמפרש ותני בתר הכי דיהושע וכלב נטלו חלקן. הר"י ז"ל בעליות.

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל ביתדות אהלים לאו דוקא אלא כלומר במטלטלים. ופירש רש"י ז"ל דלהכי נקט יתדות אהלים משום דלכולם היו יתדות אהלים ואין אדם במדבר בלא אהל. ורבינו חננאל ז"ל פירש ואגב גררא קמשמע לן דיתדות אהלים כמטלטלי דמו דלא תימא כיון דמחוברין בקרקע כקרקע דמי. ולא ידעתי מאין שמע זה דאם תמצא לומר דכקרקע דמו גם הם היו נוטלין חלק בכורה בהם שהרי מוחזקים הן. ומסתברא שהיה יכול לתרץ דתלתא אחי דאבא הוו להו ובקרקע ממש נטלו ותו לא תיקשי ליה מהא דרבי חדקא אלא דתלתא אחי דאבא ליכא דוכתא למדרשינהו ודתרי הוא דרשינן מנתון תתן ולא תלתא. ותו דאם כן תהדר קושיין לדוכתא מאי קא חשיב טובא איכא כדאקשי לעיל. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

תוס' בד"ה הא דהוו כו' והא דקאמר בזכות אבי אביהן שלא היו אבותיהן בני עשרים כו' עכ"ל ק"ק הך דבזכות אבי אביהן ה"מ לאוקמי בפשיטות למ"ד ליוצאי מצרים בבני מרגלים ממש ושהיו אבותיהם בני כ' דהכי אוקמוה באוקמתא קמייתא ודו"ק:

בד"ה שנאמר מחלליה כו' דאי כר"י דאמר כו' עד שיודיעוהו באיזו מיתה כו' דהוראת שעה היתה דא"כ כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה מאי מקשה דלמא גם משה ידע שחייב מיתה לפי הוראת שעה כו' עכ"ל אולי נעלם מעיני הרב סוגיא דפרק הנשרפין דקאמר בהדיא במגדף דהוראת שעה היתה ולא ידע משה שדינו במיתה אבל במקושש לרבנן דלאו הוראת שעה היתה ידע משה מיתתו וא"כ לר"י דמקושש נמי הוראת שעה היתה לא ידע משה נמי מיתתו וע"פ אותה הסוגיא סמכו התוס' דבריהם אלו בפשיטות ע"ש וק"ל:

וראויה פ' מקושש שתכתב ע"י משה אלא כו'. בפ' הזורק קאמר ר"ע מקושש זה צלפחד כו' ע"ש וכך אמרו במדרש שאמרו בנותיו כי בחטאו מת הוא המקושש ר"ל חטא של יחיד הנזכר בדור המדבר ואפשר לומר שאמרו בנותיו כן לחוס על זרעו וע"פ מ"ש ת"י בפרשת שלח לך בפסוק ויהיו בני וגו' קם גברא מדבית יוסף אמר בממרי' איזיל ואתלוש קיסין כו' ומשה יתבע אולפן מן קדם ה' וידון יתי בכן אשתמודע קנסא לכל בית כו' ע"ש והשתא בנותיו התנצלו בזה בעבור אביהם ואמרו כמו שאתה לא ידעת באיזו מיתה ימות גם זה היה כוונתו כדי שידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת וז"ש בחטאו מת לא חטא רק כדי שיהיה מת וידעו באיזה מיתה דנין המחלל שבת ויש שאלו בזה בת"י היאך חטא באיסור שבת כדי לידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת וי"ל כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזו מיתה כו' ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה שהוא פטור לר"ש ומיהו הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב ודנין היו אותו למיתה ע"פ העדות וכן י"ל לפי המדרש שכתבו התוס' לקמן דצלפחד היינו מקושש והיה בתחלת מ' שנה ולשם שמים נתכוין שהיו אומרים כיון שנגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ממעשה המרגלים שוב אין חייבים במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים עכ"ל דה"ל נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה וק"ל:

ר"ש בד"ה הא דקתני כו' כשבאו לארץ הס"ד:

בד"ה הא דקתני כו' החזירו אצל אביהן כו' אבי אביהן דבני כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה הא דהוו בני עשרים כו' בניהם אי אתה כו' כצ"ל:

בד"ה שנאמר מחלליה גו' דהוראת שעה היתה דא"כ לא ידע משה שדינו במיתה כצ"ל ונ"ב ותימה מאי מקשה דלמא גם משה ידע שחייב מיתה לפי הוראת שעה אף שלא התרו בו ואין לתרץ דאי אפשר לומר הוראת שעה אלא ע"י הקב"ה הא אמרינן להדיא בפרק נגמר הדין מעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יונים וסקלוהו מפני הוראת שעה וצריך לומר דסבירא להו להתוס' דאי ידע משה דמשום הוראת שעה היה לו למות א"כ אמאי אמר בברייתא יודע היה משה שמקושש במיתה דכתיב מחלליה מות יומת תיפוק ליה דהוראת שעה היתה ומש"ה ידע שראוי להיות חייב מיתה על כל פנים אפילו אין עונש מיתה עליו כמו שסקלוהו לזה שרכב על סוס בשבת אע"פ שאין עונשו מיתה אפילו מלקות אלא מדאמר מחלליה מות יומת משמע שידע משה שחייב מיתה בדין ומ"מ קשה דלמא רבותא הוא דקאמר שידע משה שפיר שחייב מיתה מאחר שעונשו מיתה ונהי דלא אתרו ביה מ"מ משום הוראת שעה כזו שאין חסר אלא התראה ראוי להמיתו בעונשו משום הוראת שעה בלי ספק על כן נראה לי דהכי מקשה דודאי רבי יהודה סבר שלא ידע משה שחייב מיתה דאי אמרינן שידע מנין לו למימר הוראת שעה דלמא אין צריך להודיע באיזה מיתה ובהתראה סתם מיתה לחוד הוא חייב מיתה כמו שמצינו במקושש ולא נדחוק לומר הוראת שעה אלא תוס' בד"ה אילו היה כו' לאלה תחלק והא דקאמר כו' שאין בת כן יש להוכיח מפרשת יבמין כצ"ל:

שעה היתה ודו"ק:

ר"ש ד"ה דלא הוו בני עשרים. דהיינו אבות המתאוננים שיצאו כו'. כצ"ל:

בא"ד נמצאו אלו בני בניהן (ר"ל של המתאוננים) יורשין אותן (פי' את אבות המתאוננים). והמגיה בני בני בניהן לא הפסיד:

תד"ה ובזכות. וי"ל כגון כו' והחזירום בנים לאבותיהם וחלקו בשוה. לפמש"כ לעיל (קי"ז) בשם ר"ת דבכה"ג דלא היה להם בנים בבאי הארץ הראוים ליטול לא היו נוטלים ע"י חזרה (אפי' מבני אחיהם) צ"ל שהיה לאבי אמותיהם אב מיו"מ ולו הוחזר ע"י בני בנים וזה דלא כהמהרש"א לעיל (קי"ח) במה שהשיג על הג"א:

גמרא ביתדות אוהלים. ועי' פי' הרשב"ם. ותימה מדוע ל"א באוהלים גופייהו. ומהתוס' משמע דגרסי יתידות ואוהלים:

ר"ש ד"ה ראויה היה. לחפר וצלפחד כו'. צלפחד מאי בעי הכא:

אָמַר רַבִּי חִידְקָא: שִׁמְעוֹן הַשִּׁיקְמוֹנִי הָיָה לִי חָבֵר מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְכָךְ הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשִּׁיקְמוֹנִי אוֹמֵר. יש להקשות למה בתחלה הזכירו בשם שִׁמְעוֹן בלבד ואחר כך קראו רַבִּי? ועוד קשא אריכות לשון זה למה והוה ליה למימר אָמַר רַבִּי חִידְקָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשִּׁיקְמוֹנִי מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא! ועוד למה הוצרך להודיע שהיה מתלמידי רבי עקיבה?
ונראה לי בס"ד כי הוא היה חבר של רבי חידקא קודם שנסמך ונקרא 'רַבִּי' ולכך אמר שִׁמְעוֹן הַשִּׁיקְמוֹנִי הָיָה לִי חָבֵר ולא קראו 'רַבִּי' אך בעת דרבי חידקא אומר דבר זה במדרש משמו כבר נסמך ונקרא 'רַבִּי'.
ומה שהוצרך להודיע שהיה מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא וגם האריך בלשונו לומר 'וְכָךְ הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשִּׁיקְמוֹנִי אוֹמֵר' נראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דשבת (שבת צו:) מקושש זה צלפחד דברי רבי עקיבה אמר לו רבי יהודה בן בתירא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך התורה כסתו ואתה מגלהו! ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק! עיין שם.
וקשא באמת רבי עקיבה למה גלהו אחר שהתורה כסתו ואמאי לא חש להכי כדאמר לו רבי יהודה בן בתירא? ונראה לי בס"ד דכתבו התוספות כאן (בדף קיט:) דאיתא במדרש לשם שמים נתכוון שהיו איזה אנשים מישראל אומרים כיון דנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ במעשה המרגלים שוב אין חייבין במצות, לכך עמד וחלל את השבת כדי שיהרוג ויחזו אחרים ויראו עיין שם. ולכן רבי עקיבה לא חש לגלותו דאדרבה שבח הוא זה אליו שנתכוון לשם שמים שמסר עצמו למיתה בשביל קיום המצות שיקיימו ישראל ולא יטעם היצר הרע לפרוק עול מצות מעליהם.
ולפי זה מוכרח לומר מה שאמר רבי שמעון השיקמוני דבר זה על צלפחד שמגלגלים חובה על ידי חייב מדעתו אמר זה ולא שמעה מן רבו רבי עקיבה אף על גב דאמרינן בעלמא כל תלמיד האומר דברי תורה בסתם מסתמא שמעה מן רבו וכל שכן בספרי הכללים הנה כאן אי אפשר לומר דהא מוכרח לומר דרבי עקיבה לא סבירא ליה דמקושש הוא חייב ונתגלגלה חובה על ידו דאם כן איך גלהו? ולכן מוכרח לומר דסבירא ליה לרבי עקיבה מקושש זכאי ונתגלגל זכות על ידו.
ובזה נתרץ בס"ד דקדוק אחר איך אומר על משה רבינו ע"ה לא ידע באיזה מיתה ימית את מקושש דמאחר דגילה הקדוש ברוך הוא המחלל שבת חייב מיתה ודאי גילה לו באיזה מיתה ימות המחלל את השבת? ובזה ניחא דודאי גילה לו מחלל שבת בסקילה אך חשב כיון דמקושש כונתו לשם שמים ימיתהו במיתה דקילה מסקילה כי חנק קיל מסקילה ועוד דראוי לשנות מיתתו כדי שיהיה ניכר לעיני כל ישראל דמקושש אף על גב דחלל שבת אינו דומה לשאר מחללי שבת מפני דכונתו היתה לשם שמים דמשנה מיתתו זה סימן לדבר זה ולכך מחמת סברה זו הוצרך לשאול על דינו מפי הגבורה והשיב לו דאין לשנות הדין אלא ידין אותו כשאר מחללי שבת.

אָמְרוּ לוֹ: אִם כְּבֵן אֲנַחְנוּ חֲשׁוּבִין, נִירַשׁ כְּבֵן, וְאִם לָאו, תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ. קשא למה מיהרו לומר וְאִם לָאו שהוא נגד זכותם אשר יבקשו יאמרו תחילה תן לנו ירושה כבן ואם יאמר 'לָאו' אז יאמרו לו 'אִם כֵּן תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ'?
ונראה לי בס"ד דהם חכמניות היו ויודעים דאם הרב יושב ודורש בענין אחד אין רשות לתלמיד לשאול אותו בענין אחר דהוי שואל שלא כענין ואין משיבים לו, ולכן הם ראו שהיה דורש בפרשת יבמין איך יאמרו תן לנו ירושה לכך הכניסו בתביעתם דברים של תביעה על יבום מתחלת דבריהם כדי שיהיו נחשבים שואלין כענין.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע דמשה רבינו ע"ה שם שופטים על ישראל לדון דיני ממונות שלהם דוקא אבל דיני איסור והיתר היה הוא דן אותם, ולכן בנות צלפחד שהיתה שאלתם בענין נחלה שהיא דרך מָשָׁל ורצו לשאול זה ממשה רבינו ע"ה חשו אם ישאלו דבר זה יאמרו להם תלכו אצל שופטים ודיינים ששם אותם משה רבינו ע"ה לכך התחכמו לערב עם שאלתם שאלה באיסור והיתר שהוא דין יבמין דאין ראוי לשאל דין זה אלא למשה רבינו ע"ה בלבד ולכן אמר אָמְרוּ לוֹ דייקא.

בְּנוֹת צְלָפְחָד חַכְמָנִיּוֹת הָיוּ דַּרְשָׁנִיּוֹת הָיוּ צַדְקָנִיוֹת הָיוּ. נראה לי בס"ד כל זה רמז בשם צְלָפְחָד אביהם שהוא ראשי תיבות פאר לבנותיו צדקניות חכמניות דרשניות. וגם יש להם עוד רמז אחר בשמו דאמרו רבותינו ז"ל על אילן הנקרא צלף יש בו ג' מיני פירות שהם תמרות ואביונות וקפרסין שלא נמצא כן בשאר אילנות ואילן זה שהוא צלף הוא רמוז בשם אביהן צלף חד לרמוז כמו דהצלף יש בו ג' מיני פירות כן הוא יש לו בנות שנשתבחו בשלשה שבחים חכמניות דרשניות צדקניות ולזה אמרו לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ (במדבר כז, ד) כי אנחנו יש לנו רמז טוב בשם אָבִינוּ שנהיה חשובין כבנים ברמז זה הרמוז בשם אבינו.

מִתּוֹךְ שֶׁצַּדְקָנִיוֹת הָיוּ, נַעֲשָׂה לָהֶן נֵס כְּיוֹכֶבֶד. פירש רשב"ם ז"ל בטחו בזכותם שיעשה להם נס כיוכבד. מקשים אמאי לא אמר שיעשה להם נס כְּשָׂרָה?
ונראה לי בס"ד כי יוכבד היתה עדיין בחיים בימיהם ודימו עצמן לה ואין דרך לדמות עצמן לדורות ראשונים הרחוקים הרבה מדורם ועוד איך ידמו עצמן לאמנו הראשונה שבאמהות.
ונראה לי דהגינה מצות ציצית עליהם כי ידוע דמצות ציצית מסוגלת לבנים לכן ארבע כנפות הם ובכל כנף יש ה׳ קשרים ד׳ חוליות וד׳ חוטים שהם מספר בן [13×4=52] וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל שעל ידי צלפחד היה סיבה שתנתן פרשת ציצית לישראל לכך נסמכה פרשת ציצית למקושש דאיתא בילקוט תנא דבי אליהו וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים (במדבר טו, לב) אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ע"ה מפני מה חלל זה את השבת? אמר לו רבונו של עולם אתה יודע! אמר לו אני אומר לך מפני שבכל יום תפילין בראשו תפילין בזרועו ורואה אותן ונמנע מן העון עכשיו שאין עליו תפילין חלל זה את השבת! צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת וביום טוב, שנאמר וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר טו, לח) לפיכך נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש, עד כאן. נמצא מכח מעשה אביהן היתה סיבה שנתנה ציצית לישראל שהיא מסוגלת לבנים לכך זכו להתעבר ולהוליד בנים.

מתיב רבה רי"א בנות צלפחד וכו' מתיבי א"ר חדקא שמעון השקמוני וכו' ואי ס"ד ארץ ישראל מוחזקת וכו'. ראיתי להרמב"ן בחידושיו שהקשה בפשט השמועה במ"ש ואי ס"ד א"י מוחזקת דאלא מאי אינה מוחזקת מאי קמסתפקא ליה וא"ת מיבעיא ליה אם הבכור נוטל בראוי כבמוחזק א"כ למה נאמר לו כן דוברות וי"ל הן נחלה תבעו וכו' ואינו מחוור דמשמעות המקרא ליתן להם ספיקן ועוד שיודע היה משה רבינו דין בכורה לגמרי וכו' אלא שאלה בעלמא היא ויכול היל"ל ולטעמיך עכ"ל וכזה ראיתי להרשב"א בחידושיו כ"י שכתב בקצרה דמצי הול"ל ולטעמיך אמנם הריטב"א בחידושיו כ"י פירש דאי אמרת א"י אינה מוחזקת קמסתפק לענין בכור אי נוטל בראוי דאכתי לא נאמרה לו פרשת בכורה א"נ אפשר לפרש בכל אשר ימצא לו בכל הראוי להמצא לו זהת"ד:
ובמושכל ראשון הוקשה לי הדיוט על הרמב"ן והרשב"א דלא משמע להו למימר דנסתפק לו אי הבכור נוטל בראוי דהרי בריתא מפורשת בספרי איפכא וכך היא שנויה א"ר חדקא שמעון השקמוני הי"ל חבר מתלמידי ר' עקיבא אמר יודע היה משה שהבנות נוחלות אלא לא היה יודע אם נוטלות בראוי כבמוחזק ואם לאו ע"כ וכן הוא בפסיקתא. עיניך הרואות דבריתא דספרי ופסיקתא בהדיא קאמרי דמשה רבינו ע"ה אסתפק ליה אם נוטלות בראוי וזה כדברי הריטב"א הפך הרמב"ן והרשב"א. וגם על הריטב"א לא יבצר להרהר דלסתייע מבריתא דספרי ופסיקתא:
וכי דייקת פורתא אתה תחזה דהך בריתא דספרי אין לה מקום לפום סוגיא דשמעתתא ומשבשתא היא דהרי אסיק תלמודא דר' חדקא בשם ר"ש השקמוני סבר דמשה רבינו מספ"ל אי א"י מוחזקת וא"כ אי נוטלות בראוי לא אסתפק ליה דאי א"י אינה מוחזקת פשיטא ליה דאין נוטלות בראוי. וגם ר' חדקא בבריתא דלעיל פשיטא ליה דא"י מוחזקת לדידן כדתרגמה רבה. ומאחר שכן היכי מתוקמא בריתא דספרי דר' חדקא בשם ר"ש שקמוני קאמר דמשה רבינו ע"ה עלה ונסתפק אם נוטלות בראוי וא"כ זה הפך מסקנת הש"ס. אלא מהש"ס מוכח דהך בריתא דספרי יש להגיהה כבריתא דמייתי הש"ס דנסתפק אם נוטלות חלק בכורה ונמצאו דברי הרמב"ן והרשב"א קיימין:
ומהרש"א בחידושי הלכות תירץ לקושית הרמב"ן דאי א"י אינה מוחזקת הוה מספ"ל אם הבת תטול חלק בכורה תסגי לה בחלק פשיטות אבל לרבא דלא אצטריך קרא חידוש בחלק בכורה אלא בחבל דהיינו קרקע ק"ל שפיר כיון דא"י מוחזקת אמאי מסתפק בקרקע טפי ממטלטלים עכ"ל. ואינו מספיק דגם לרבא נימא דאסתפק ליה אם הבת תטול חלק בכורה וקרקע ומטלטלין שוין אלא דקרא איירי בקרקע ואשמועינן בקרקע דאיירי ביה וה"ה למטלטלין אבל לא דאסתפק דוקא בקרקע. וצ"ל דהש"ס לא משני הכי דודאי משה רבינו לא היה מסתפק בזה דכיון דיורשות הן חלק בכורת אביהן אהדר כחלק פשיטות לגביהו. אלא דהתנא לשמואל אשמועינן לדידן דנוטלות חלק בכורה וכן הרי"ף והרא"ש בסוגיין אבל משה רבינו סבר הש"ס דלא היה מסתפק בזה. ועוד יש לדחות מ"ש דלרבא דלא אצטריך אלא בקרקע ק"ל וכו' דמאי קושיא לעולם דמשה רבינו היה מסתפק אם נוטלות חלק בכורה ופשיטא ליה דא"י מוחזקת ואהדרו ליה את נחלת אביהן להן זו חלק בכורה ואיפשיטא ליה וקרא דויפלו חבלי מנשה אשמועינן לדידן דא"י מוחזקת וכמה דהוה פשיטא למשה רבינו ע"ה. וא"כ אי כמ"ש הרב דלמ"ד א"י אינה מוחזקת מספ"ל אם נוטלות חלק בכורה או תיסגי בחלק פשיטות הא גופא נימא למ"ד א"י מוחזקת ודייק לישנא דבריתא בהכי אלא צ"ל כדאמרן דסבר הש"ס דמשה רבינו ע"ה לא היה מסתפק בזה:
ואיכא למידק קצת בסוגיין דמשמע דמאן דקמותיב מהך בריתא דיודע היה וכו' לרבא קמותיב דאי ס"ד מוחזקת מאי מספ"ל והלא תקשי ליה ר' חדקא דידיה אדידיה דהלא ר' חדקא קאמר בנות צלפחד נטלו ד' חלקים שנאמר ויפלו וכו' דמוכח מינה דסבר א"י מוחזקת וא"כ היכי קאמר בהך בריתא יודע היה וכו' ואי א"י מוחזקת מאי מספ"ל ובשלמא להרמב"ן והרשב"א דשאלה בעלמא היא וגם אי אמרינן א"י אינה מוחזקת קשיתיה ניחא פורתא דמאן דקשיתיה רצונו הבין שמועה דברי הבריתא דלשני הצדדים קשיתיה. אמנם להריטב"א והרב מהרש"א דסברי דאי א"י אינה מוחזקת מתישבא שפיר הבריתא ומותיב לרבא הדרן לדוקיין דתקשי ליה ר' חדקא דידיה אדידיה. ואפשר דהמקשן סבר דבמחלקת היא שנויה אי א"י מוחזקת והא דר' חדקא הא דשמעון השקמוני ור' חדקא אמר שמעתיה דשמעון השקמוני ופליג עליה כאשר גילה דעתו באידך בריתא דנטלו ד' חלקים אמנם לרבה דפריך אשמואל מבריתא דר' חדקא משמע דסבר רבא דסברת ר' חדקא מוסכמת וליכא מאן דפליג עלה דאי לא מאי מותיב לשמואל שמואל סבר כאידך תנא דא"י אינה מוחזקת אלא מוכרח דסבר רבא דהא דר' חדקא לא רבו עליה ולהכי פריך ליה מבריתא דשמעון השקמוני. ובהכי ניחא דלא אסיק הש"ס לשמואל בתיובתא מההיא בריתא דנטלו ד' חלקים דשמואל סבר דר' חדקא ור"ש השקמוני פליגי ושמואל דאמר כשמעון השקמוני:
והרב מהר"ח עשאל בספר סם חיי פרשת פנחס הקשה בשמעתין קושיא משם הרב מהר"א קובו ואיהו מפרק לה עש"ב. ומצאתי בחידושי הריטב"א כ"י דקושית מהר"א קובו הקשה אותה הרשב"א ותירוץ הרב מהר"ח תירץ הריטב"א. ומה שהקשה מהר"ח הנזכר בלשון רשב"ם ותריץ יתיב דכונת רשב"ם דמ"ש דלא הוה מספקא אי נוטלות חלק בכורה דלא קאי אבנות צלפחד אלא אמשה רבינו ע"ה והאריך בזה ע"ש אעשה לו עזר דבלשון רשב"ם שהביא הרשב"א בחידושיו כתוב וכדאמרינן לעיל שלא נסתפק משה רבינו אלא אם נוטלות חלק בכורה וכו':
ושמעתי מקשים בסוגיין בהא דאמרינן דמשה רבינו ע"ה מספ"ל אי א"י מוחזקת מהא דאמרינן בע"ז דף ג"ן ע"ב אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא גוי והשתחוה לה אסרה מנ"ל דאסרה א"ר אלעזר כתחילתה של א"י דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ליה אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתו גוים שליחותא דידהו עבוד וכו' ע"ש ולפום האי שמעתא דע"ז מאי מספ"ל למשה רבינו ע"ה לפשוט דא"י מוחזקת מדכתיב ואשריהם תשרפון באש דאי אמרת בשלמא דא"י מוחזקת ניחא דמדפלחו לעגל ניחא להו אלא אי אמרת א"י אינה מוחזקת בביטול בעלמא סגי ולכפיינהו לגוים ולבטילינהו כדפירש"י שם ע"כ שמעתי. והא גופא קשיא לי לשמואל דסבר דא"י אינה מוחזקת וכדמשני בריש סוגיין ביתדות אהלים ומה גם למאי דכתבינן לעיל דסבר שמואל דכן הוא דעת ר"ש השקמוני דא"י אינה מוחזקת א"כ לדידהו נובין ונדון מ"ט כתב רחמנא ואשריהם תשרפון באש הרי בביטול בעלמא סגי:
והנה הרב כמהר"ר מרדכי רוביי"ו תירץ לעיקר קושיא הנזכר דמאי מספ"ל למשה רבינו ע"ה וכו' במ"ש התוספות בריש סוכה דגבי הדס אצטריך למתני תקנתא דסד"א כיון דגדילי בפסול תו לית ליה תקנתא וה"נ משה רבינו ע"ה הוה מספ"ל אי א"י מוחזקת וכפי הצד דא"י אינה מוחזקת דרש דרש משה והנה שורף האשרה אף דע"ז של גוי בטלה היא תבטל בע"כ שאני הכא דגדילי. בפסול ומש"ה כתב רחמנא ואשריהם תשרפון באש זהו תורף דבריו אשר שמעתי מפיו ז"ל. וממנו נקח למאי דקשיא לן בעניותין למאן דסבר הכי לקושטא דמילתא דא"י אינה מוחזקת דאפשר דהכי סבר לקושטא דמילתא דטעמא דאשרה והיתה לשריפה הואיל דגדילים תעשה בפסול. ואע"ג דהתוס' בריש סוכה קיימי לס"ד דוקא דבהא עבידי רבנן דמשנ"ו לדיבורייהו דיבור התוס' הנזכרים דקשה דפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ג) פריך הש"ס אילימא מקמי דלאגדיה פשיטא ומאי קושיא אצטריד דלא תימא לית ליה תקנתא הואיל וגדילי בפיסול. ורוח חכמים נוחה דכונת התוס' אינו אלא דהיה מקום לדחות כן אמנם פשיטא לש"ס דאף דגדילי בפסול כשר ולא אצטריך תנא לאשמועינן הך שריותא והיינו דפריך פשיטא ובכל זאת יש מקום לידחק דלמ"ד א"י אינה מוחזקת סבר דמשום חומרא דע"ז החמיר הכתוב באשרה הואיל דגדילי בפיסול ואע"ג דבעלמא פשיטא איפכא בע"ז יש להחמיר וקרא להכי הוא דאתא בע"ז. ועוד כתבתי בעניותי לתרץ קושיות הנזכרות בספרי הקטן ראש דוד פרשת וישב ועיין עוד שם פרשת קרח ופרשת ראה בס"ד. ויתר על כן כתבתי בענין זה במקום אחר בס"ד:

לעולם בתי אבות קא חשיב. ולא טפלים חוץ מבנות צלפחד דקחשיב ד' חלקים שלהן ואשמועינן דדרשינן האי קרא דנתן תתן דמיניה נפקא לן ד' חלקים על ידי שאנו דורשין והעברת זו חלק בכורה אלמא אשמועינן דא''י מוחזקת היא להן מיציאת מצרים ואף על פי שעדיין לא נכנסו בה: הא. דקתני בזכות אבי אביהן אבל לא בזכות עצמן: כמאן דאמר ליוצאי מצרים. נתחלקה הארץ ולא לבאי הארץ: הא. דקתני בזכות עצמן כמ''ד לבאי הארץ וכגון דהוו בני כ' כשנכנסו לארץ: הא והא לבאי הארץ. דאע''ג דרישא דההיא ברייתא דלעיל ליכא לאוקומה אלא למאן דאמר ליוצאי מצרים דקתני מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקם איכא למימר מסקנא דר' שמעון בן אלעזר היא דאית ליה ליוצאי מצרים ולבאי הארץ: הא. דקתני בזכות עצמן דהוו בני עשרים כשבאו לארץ: הא. דקתני בזכות אבי אביהן: דלא הוו בני עשרים. כשבאו לארץ ובבני בני המתלוננים קמיירי שמתו להן אביהן שהיו בני המתלוננים ממש במדבר והם נשארו טפלים ולא נטלו לעצמן שעדיין לא הגיעו לכ' ובזכות אביהן ממש בני המתלוננים אין להם ליטול שהן ממצרים לא יצאו ולארץ לא באו אלא בזכות אבי אבי אביהן דהיינו אבות המרגלים שיצאו ממצרים וכיון דהך ברייתא כרבי שמעון בן אלעזר מוקמינא לה דאית ליה תרתי נמצאו אלו בני בניהן יורשין אותן כבנות צלפחד שירשו בנכסי חפר זקנם ואע''ג דחשיבי כטפלים דעלמא דלענין ירושת אביהן שהיו מיוצאי מצרים לא בעינן בני כ' בכניסתן לארץ וחזרה ליכא למימר דהא רבי שמעון בן אלעזר לית ליה חזרה דמהיכא תיתי הא משמע ליה קראי תרוייהו לגופייהו ואפילו אם תמצי לומר דהא סיפא לאו ר' שמעון היא איכא לאוקומה דנטלו בזכות אבי אביהן ע''י חזרה כגון שהיו להם למתלוננים אחים שלא היו בני כ' בשעת הגזירה ולא מתו במדבר דהא לא נגזרה גזירה על פחות מבן כ' וכשנטלו חלקם בארץ החזירו אצל (אבי) אביהן מה עשו האבות חזרו והורישו נכסיהן לכל יוצאי יריכן בין לאחי המתלוננים בין לבני בני המתלוננים דכולן יוצאי חלציהן היו וחולקים אחי המתלוננים עם בני נכדיהן בשוה דאע''ג דטפלים לא שקלי באנפי נפשייהו ירושת אבות מיהא קשקלי כדאמר בבנות צלפחד דהוו להו כטפלים שאין להן חלק לעצמן וחלקו עם אחי אביהן בנכסי חפר והבנים דקתני היינו בני הבנים דבן בנו של אדם קרוי בנו כדאמרינן לקמן במי שמת (דף קמג:) ואבי אבי אביהן קרי ליה אבי אביהן דבבני המתלוננים עצמן ליכא למימר דלא הוו בני עשרים דקיימא לן בשנה שניה שלח משה מרגלים ותניא בסדר עולם אחר ביאת מרגלים היתה בליעתו של קרח ובו ביום נשרפו המתלוננים נמצאו שבניהן כשבאו לארץ הוו בני ל''ח שנה שכן עמדו ישראל במדבר אחרי כן: (ת'. ולפי האי לישנא בתרא לית להאי תנא דברייתא דלעיל דיהושע וכלב נטלו כלל חלק בשביל מרגלים והאי קרא דחיו מן האנשים לא דריש ליה אלא כפשטיה. ת'): ראויה היה. לחפר ולצלפחד משמתו במדבר אבל לא הוחזקו בה מעולם שהרי לא באו לארץ: ואין הבכור נוטל בראוי. לקמן בפרקין (דף קכד:): ביתדות אהלים. כלומר במטלטלין שהיה להם במדבר כגון יתדות שתוקעין בהן אהליהם ושאר מטלטלין שהן מוחזקין בהן ולהכי נקט יתדות אהלים דודאי לכולן היו אהלים ואין אדם במדבר בלא אהל אבל בנחלת ארץ ישראל לא נטל חלק בכורה וכל שלשה חלקים דמתניתין בין במקרקעי בין במטלטלי מיירי לבד מחלק בכורה דמיירי במטלטלי: חבלי מנשה. היינו קרקע שחולקין בחבל וחלק בכורה מאלו ארבע חבלים היה: מוחזקת היא. ליוצאי מצרים כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה כלומר אני נתתיה לכם ירושה: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן. כמו בן שהרי דינין נצטוו במרה כדאמרינן בסנהדרין (דף נו.) וכדכתיב שם שם לו חק ומשפט ומעשה דבנות צלפחד בערבות מואב בסוף המ' שנה ועוד דאיכא למילף מפרשת יבמין שהבת כבן כדכתיב ומת אחד מהם ובן אין לו עיין עליו דהא בנות צלפחד משם למדו כדלקמן אם כבן אנו נירש ואם לאו תתיבם אמנו: וראויה היתה וכו'. ולא תאמר אם לא דברו בנות צלפחד ולא נתחייב מקושש היו שתי פרשיות הללו חסרין מן התורה והכי נמי איכא למימר שהרבה מצות חסרים מן התורה לפי שלא אירעו המעשים: שמקושש במיתה. ואף על גב דכתיב כי לא פורש מה יעשה לו היינו שלא היה יודע אם בסקילה חמורה אם בחנק הקל כדמפרש ואזיל:

ובזכות אבי אמותיהן. וכגון שלאבי אמותיהן לא היו בנים כי אם בנות דאם לא כן היו בנים יורשין וא''ת ומי החזיר להן וי''ל כגון שהיו אחים לאבי אמותיהן שהיו להם בנים והחזירום בנים לאבותיהם וחלקו בשוה: הא דהוו בני עשרים כו'. בבניהם אי אתה מוצא שלא היו בני עשרים כמו שפירש בקונטרס דבליעת קרח נמי היתה מיד אחר המרגלים כמו שהביא מסדר עולם דקתני אחר ביאת מרגלים היתה בליעת קרח ואם לא שסמוך היה מאי קא משמע לן וכן משמע נמי מדאמרי הן גוענו כולנו אבדנו (במדבר יז) ומתרגם הא מיננא קטלית חרבא הא מיננא בליעת ארעא הא מיננא מתו במותנא ששלשה מעשים הללו היו רצופין מדמדכרי להו אהדדי וקטלת חרבא היינו מעשה מרגלים כדכתיב (שם יד) ויכום ויכתום וגו' ואין להקשות אמאי הוצרך לומר בזכות אבי אביהן לימא בזכות אביהן ממש דהיינו בני מרגלים ובני המתלוננים עצמן דהאי תנא אתא לאשמועינן דאפילו אותן שלא נטלו מחמת עצמן שלא היו בני כ' כשבאו לארץ ולא נטלו נמי בזכות אבותיהן ממש כגון שמתו במדבר ולא נטלו נמי ע''י חזרה שלא נולדו להן שום בן שהיה בן עשרים אפילו הכי נטלו בזכות אבי אביהן אע''פ שבא להן מחמת מרגלים ומתלוננים וא''ת אמאי לא קאמר הא והא ליוצאי מצרים והא כשהיו אביהן ממש בני מרגלים ומתלוננים בני עשרים כשיצאו ממצרים דהיינו מחמת עצמן שלא בא להן מכח מרגלים ומתלוננים והא דקאמר בזכות אבי אביהן שלא היו אבותיהן בני עשרים ביציאת מצרים ובשלמא אי הוה אמר דבניהן ממש של מרגלים ושל מתלוננים עצמן מיירי הכא שבאו לארץ הוה אתי שפיר דלא הוה מצי למימר הא והא ליוצאי מצרים והא והא דהוו בני עשרים כשיצאו דאם כן איך באו לארץ דבני עשרים כולן מתו במדבר ויש לומר דהשתא נמי דאיירי בבני בניהם לא מצי לשנויי הכי דמשמע נמי דבאי הארץ נטלו בזכות עצמן ולא שאבותיהן נחלו והורישו להן: מתיב רבה רבי יהודה אומר בנות צלפחד נטלו ארבעה חלקים שנאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה. וקרא ע''כ לא איירי ביתדות ואהלים אלא בחלוקה וליכא למימר דלמא תלתא אחי דאבא הוו להו דאז לא הוו בהו שום חדוש דהא חלק בכורה לא נטלו וא''כ לא הוה ליה לקרא לאחשובינהו אלא דבתי אבות גרידא כדפריך רב פפא לעיל אי טפלים קא חשיב טובא הוו: יודע היה משה שבנות צלפחד יורשות הן. אע''פ שלא נאמרה פרשת נחלה יודע היה משה מטעם דלקמן אם כבן אנו נירש אם כבת תתייבם אמנו: שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה נהרג. ואם תאמר למה היה מסתפק היה לו לדונו בחנק דכל מיתה האמורה בתורה סתם חנק ויש לומר דמסברא היה נראה לו שנדון בסקילה כעובד ע''ז דבכל דוכתא (חולין ה.) אמר דדומה שבת לע''ז דהיינו מחלל שבת בפרהסיא לעובד ע''ז וצריך לומר דסבר כרבנן ולא כר''י דאי כר' יהודה דאמר באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פ:) עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג דלדידיה אמר התם דהוראת שעה היתה (דאם) כן לא ידע משה שדינו במיתה:

דף קיט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד