בבא בתרא קיט ע"ב

בבא בתרא קיט ע"ב - Steinsaltz

that merit is brought about by means of one who is meritorious and liability by means of one who is liable. Accordingly, the daughters of Zelophehad merited that the Torah portion concerning a positive matter be written through them, and the wood gatherer deserved that a portion concerning a negative matter be written through him. This concludes Rabbi Ḥideka’s citation of Rabbi Shimon HaShikmoni.

The Gemara states its objection: And if it enters your mind to say that Eretz Yisrael was already in possession of the Jewish people even before the land was assigned, what was Moses uncertain about with regard to the right of Zelophehad’s daughters to collect a double portion; after all, Hepher’s portion in the land was in his possession, and Zelophehad was the firstborn?

The Gemara answers: This matter itself is what Moses was uncertain about, as it is written: “And I will give it to you for a heritage [morasha]: I am the Lord” (Exodus 6:8). Moses was unsure if the verse should be understood: It is an inheritance [yerusha] for you from your fathers, such that it is considered in the possession of those who left Egypt; or perhaps the verse indicates another matter, that the generation of those who left Egypt bequeath [morishin] the portions to others but they do not inherit [yoreshin] the portions themselves, because they are destined to die in the wilderness.

The Gemara continues: And God resolved the question for him: The verse teaches both of them. It is an inheritance for you from your fathers and is considered in your possession; and also the generation that left Egypt bequeath but they do not inherit. And this is the meaning of that which is written in the song that the Jewish people sang after the splitting of the Red Sea: “You will bring them in, and plant them in the mountain of Your inheritance” (Exodus 15:17). It is not stated: You will bring us in, rather: “You will bring them in,” which teaches that in their song, the Jewish people were prophesying that their generation would never enter Eretz Yisrael, but they did not know what they were prophesying.

§ The Gemara continues its discussion of the incident involving Zelophehad’s daughters. The verse states: “And they stood before Moses, and before Eleazar the priest, and before the princes and all the congregation” (Numbers 27:2). The Gemara asks: Is it possible that Zelophehad’s daughters stood before Moses and then Eleazar to ask their question, and they said nothing to them; and then the daughters stood before the princes and all the congregation to ask them? How would the princes or the congregation know an answer if Moses and Eleazar did not?

The Gemara answers: Rather, transpose the verse and interpret it: First, the daughters went to the congregation and ultimately came to Moses, this is the statement of Rabbi Yoshiya. Abba Ḥanan says in the name of Rabbi Eliezer: Those enumerated in the verse were all sitting in the house of study, and Zelophehad’s daughters went and stood before all of them at once. They were not asked separately; rather, the order of the verse reflects their stature.

The Gemara clarifies: With regard to what do they disagree? One Sage, Abba Ḥanan, holds that one may show honor to a student in the presence of the teacher, such that the verse would mention all the others even though they were in the presence of Moses; and one Sage, Rabbi Yoshiya, holds one may not show honor to a student in the presence of the teacher, such that only Moses would have been mentioned if they were all in the same place.

The Gemara concludes: And the halakha is that one may show honor to a student, and the halakha is that one may not show honor. The Gemara asks: This is difficult, as there is a contradiction between the one halakha and the other halakha. The Gemara answers: The contradiction between the one halakha and the other halakha is not difficult, as this ruling, that one may show honor, was stated where his teacher himself accords the student honor. In such a case, others also may show the student honor. And that ruling, that one may not show honor, was stated where his teacher does not accord him honor.

§ The Sages taught: The daughters of Zelophehad are wise, they are interpreters of verses, and they are righteous.

The Gemara proves these assertions. That they are wise can be seen from the fact that they spoke in accordance with the moment, i.e., they presented their case at an auspicious time. As Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak says: Tradition teaches that Moses our teacher was sitting and interpreting in the Torah portion about men whose married brothers had died childless, as it is stated: “If brothers dwell together, and one of them dies, and has no child, the wife of the dead shall not be married abroad to one not of his kin; her husband’s brother shall come to her, and take her for him as a wife” (Deuteronomy 25:5). The daughters of Zelophehad said to Moses: If we are each considered like a son, give us each an inheritance like a son; and if not, our mother should enter into levirate marriage. Immediately upon hearing their claim, the verse records: “And Moses brought their cause before the Lord” (Numbers 27:5).

That they are interpreters of verses can be seen from the fact that they were saying: If our father had had a son, we would not have spoken; but because he had no son, we are filling the role of the heir. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: They would say, if he had had a daughter, we would not have spoken? Rabbi Yirmeya said: Delete from the baraita here the word: Daughter. As they were themselves daughters, this cannot have been their claim. Abaye said that the baraita need not be emended, and should be understood as follows: Even if there was a daughter of a son of Zelophehad, we would not have spoken, for she would have been the heir.

That they are righteous can be seen from the fact that they did not rush to marry, but rather waited to marry those fit for them. Rabbi Eliezer ben Ya’akov teaches: Even the youngest to be married among them was not married at less than forty years of age.

The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rav Ḥisda say: If a woman marries when she is less than twenty years old, she is able to give birth until she reaches the age of sixty; if she marries when she is twenty years old or older, she is able to give birth until she reaches the age of forty; if she marries when she is forty years old or older, she is no longer able to give birth at all. If so, how could Zelophehad’s daughters have waited until the age of forty to marry? Rather, since they are righteous women, a miracle was performed for them, like the one done for Jochebed. As it is written: “And a man of the house of Levi went, and took as a wife a daughter of Levi” (Exodus 2:1).

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיט - ב

ללמדך, שמגלגלים זכות, כלומר, דין ירושה, שהבנים והקרובים ירשו את קרוביהם, נלמד על ידי זכאי, הלא הן בנות צלפחד.

וחובה, היינו, דין סקילה למחלל שבת, נלמד על ידי חייב. היינו המקושש. עד כאן דברי שמעון השיקמוני.

ומקשה הגמרא: אי סלקא דעתך ארץ ישראל מוחזקת, מאי קא מסתפקא ליה למשה, הא ודאי נוטלות חלק בכורת אביהן?

ומתרצת הגמרא: היא גופה האם ארץ ישראל מוחזקת, קא מסתפקא ליה ^[163].

וצדדי הספק: דכתיב "ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'", ירושה היא לכם מאבותיכם. ומדכתיב, "מורשה", ולא "ירושה", אתי למימר שיהיה אף לדור המדבר איזו שהיא ירושה בארץ, דהיינו שתחשב מוחזקת להם לענין חלק בכורה.

או דלמא לא ילפינן מהאי קרא אלא, שמורישין את נחלתם לבניהם, ואינן יורשין בעצמם, כיון שימותו במדבר.

ופשטו ליה מן השמים, שיש בפסוק זה משמעות תרוייהו: ירושה לכם מאבותיכם, ונחשבת כמוחזק לענין בכורה, ומכל מקום, מורישין ואינן יורשין, שימותו במדבר.

והנה קרא ד"ונתתי אותה לכם מורשה", נאמר קודם חטא העגל, ונמצא שנתנבא משה שלא יכנסו לארץ, ולא ידע מה נתנבא.

וכמו כן, היינו דכתיב בשירת הים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", "תביאנו" לא נאמר, אלא "תביאמו", מלמד שמתנבאין ^[164] שלא יכנסו לארץ, ואינן יודעין מה מתנבאין. נאמר בפרשת בנות צלפחד: "ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה ^[165] ".

משמע, שבאו קודם לפני משה, ואחר כך, אלעזר, וכן הלאה.

ומקשה הגמרא: אפשר עמדו לפני משה ולא ידע, והלכו לפני אלעזר ולא אמרו להן דבר, ואחר כך עמדו לפני הנשיאים וכל העדה?!

אלא, סרס המקרא ודרשהו כאילו נכתב למפרע, ובאו תחילה לפני העדה, הנשיאים, אלעזר, ולבסוף לפני משה. דברי רבי יאשיה.

אבא חנן אמר משום רבי אליעזר: בבית המדרש היו יושבין והלכו ועמדו להן לפני כולן, ושאלו את שאלתן לפני כולם.

במאי קמיפלגי?

מר [אבא חנן משום ר"א] סבר, חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב. ומותר לשאול את התלמיד בפני הרב, שאף דבר זה מחשיבותו של הרב, וניחא ליה.

ומר [רבי יאשיה] סבר, אין חולקין.

והלכתא חולקין, והלכתא אין חולקין.

קשיא הלכתא אהלכתא?

ומתרצת הגמרא: הלכתא אהלכתא לא קשיא, הא דפליג ליה רביה יקרא [כבוד] לתלמיד, ובמקרה זה ודאי ניחא לרב שישאלו את התלמיד.

והא דפסקינן "אין חולקין", מדובר בגונא שלא פליג ליה רביה יקרא ^[166].

תנא, בנות צלפחד חכמניות הן, כלומר, בקיאות בדרך ארץ. דרשניות הן, צדקניות הן.

מבארת הברייתא: חכמניות הן, שלפי שעה דברו. כלומר, כשמצאו פתח לדבריהן, כדלהלן, אזי באו לבי"ד.

דאמר רב שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר "כי ישבו אחים יחדו",

אמרו לו, אם כבן אנו חשובין, לפטור את אימנו מן היבום, שהרי יש לה זרע, תנה לנו נחלה כבן, ואם לאו, תתיבם אמנו. ^[167]

מיד, "ויקרב משה את משפטן לפני ה'".

דרשניות הן, שידעו לדרוש שאין הבת יורשת במקום בן, כדדרשינן לעיל, "ובין אין לו, והעברתם נחלתו לבתו", הא יש לו בן, הוא קודם. והיו אומרות אילו היה לו בן לא דברנו ^[168].

ומקשה הגמרא, הרי בגרסת הברייתא שבידינו תניא, "שהיו אומרות אילו לא היה לו בת לא דיברנו"? והמקשה עצמו לא ידע לפרשה.

אמר רבי ירמיה: סמי מכאן בת. כלומר, מחוק את המילה "בת" מהגיסא שבידך.

ברם, אביי אמר: אין לשנות הגירסא, והכי פירושא, אפילו היה בת לבן לא דברנו. כדאמרינן לעיל, שאין הבת יורשת עם בת הבן.

צדקניות הן, שאף על פי שהותר להן להנשא למי שתחפוצנה ^[169], מכל מקום לא נישאו אלא להגון להן. דהיינו ממשפחת אביהן. כדכתיב, "ותהיינה ... לבני דודיהן לנשים".

תני רבי אליעזר בן יעקב, מתוך שהיו מצפות להגון להן, אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה ^[170].

ומקשה הגמרא: איני, והא אמר רב חסדא, ניסת פחותה מבת עשרים, יולדת עד ששים, בת עשרים, יולדת עד ארבעים, בת ארבעים, שוב אינה יולדת. ואם כן, כיצד המתינו זמן רב כל כך, שלא תוכלנה ללדת עוד, וכן, מי הסכים לשאתן כשאינן יכולות ללדת?

אלא, מתוך שצדקניות הן, ובטוחות בצידקתן שיעשה להן נס, לא חששו להמתין להגון להן אפילו לאחר גיל ארבעים. ונעשה להן נס כיוכבד.

והיכן נעשה ליוכבד נס?

דכתיב בעמרם אבי משה, שחזר ונשא את יוכבד, "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי".

הערות

^[163] ואנן, דפשיטא לן שארץ ישראל מוחזקת, היינו אחר שפשט לו הקב"ה את ספיקו, כדלהלן. רשב" ם.

^[164] לשון רבים. ומשמע, שכל עם ישראל אמרו את השירה. והיינו כמאן דאמר שכל ישראל אמרו שירה. ועיין בסוטה (ל ב) שנחלקו בזה התנאים.

^[165] העדה שנאמרה כאן נראה דהיינו סנהדרין. כמו, "ושפטו העדה". רש"ש.

^[166] ואפילו אם אין הרב חולק כבוד לתלמיד, אם הוא מתכבד במה שאחרים חולקין לתלמידו כבוד, פסק רבינו שמחה שחולקין לו כבוד לתלמיד במקום רבו. הגהות מיימוניות (הלכות תלמוד תורה פרק ה ס"ק כ).

^[167] יש לבאר, מה השייכות בין הדברים, והלא יבום תלוי ב"זרע", ואף בת נחשת כ"זרע", ואילו ירושה שייכת לבן? ומבאר ראש ישיבת כנסת חזקיהו, הגרד"י מן שליט"א, בספרו "די באר" על התורה: שלא באו לבקש ירושה מדין "יורש", אלא רק רצו להוכיח שלא התבטל מאביהם שם "מוריש" כשמת בלא זרע. דעדיין יש לו זרע. וזו ראייתן מפרשת יבום, שאם יש לו בנות עדיין שמו קיים. ויש לו כח הורשה. עיין שם שהאריך בזה.

^[168] הקשו התוספות: מנין ידעו פרשת נחלות, והא לא נכתבה פרשה זו אלא על ידן, כדלעיל? ועוד, מהיכן ידעו שבן קודם לבת, והא עדיין לא נאמר "וכל בת יורשת נחלה", ואם כן אפשר לומר כדפריך רב פפא לעיל (קי א) "איכא בן ובת, לא האי לירות ולא האי לירות"? ועוד, שאם ידעו פרשת נחלות, מדוע הוצרכו לדבר מכח פרשת יבמין? ותרצו: שידעו פרשת נחלות מ"והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם", ומשמע, דוקא בנים ולא בנות. ובאופן אחר בארו התוספות: "אילו היה לו בן לא דיברנו", כלומר, דאז לא היה להם מקום לפתוח מפרשת יבמין. שהרי אין אימן מתיבמת מחמת הבן.

^[169] כדכתיב: "לטוב בעיניהן תהיינה לנשים", אך עיצה טובה השיאן הכתוב ש"למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים". רשב"ם.

^[170] מבארים התוספות, שסבר כמאן דאמר (שבת צו ב) "צלפחד היינו מקושש", ומעשה המקושש היה בתחילת הארבעים שנה שהיו במדבר, כמבואר במדרש, שהיתה כוונתו לשם שמים, שהיו ישראל אומרים, כיון שנגזר עליהם שלא להכנס לארץ, שוב אינם מחוייבים במצות, עמד וחילל שבת, כדי שיהרג. ואילו בנותיו לא נישאו עד סוף הארבעים שנה, כדמוכחי קראי. הרי, שלא היו פחותות מגיל ארבעים כשנישאו.

שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, ולפיכך, בנות צלפחד שהיו זכאיות — זכו שתתגלה בגללן פרשה של זכות, והמקושש — פרשה של חובה. אלו דברי ר' שמעון השקמוני.

ומעתה, אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כדברי רבה שארץ ישראל מוחזקת היא, מאי קא מסתפקא ליה [מה היה מסופק לו] למשה רבינו אם בנות צלפחד נוטלות חלק בכורה? והלא נחלת חפר נחשבה כמוחזקת, וצלפחד היה בכורו!

ומשיבים: היא גופה [עצמה] השאלה האם ארץ ישראל מוחזקת בידי יוצאי מצרים, קא מסתפקא ליה [היתה מסופקת לו], והיא היתה השאלה ששאל את ה', וכך נסתפק: האם מה דכתיב [שנאמר]: "ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח), כוונתו לומר: ארץ ישראל ירושה היא לכם מאבותיכם, ודינה כמוחזקת בידי יוצאי מצרים, או דלמא [שמא] כוונת השימוש במלה "מורשה" באה להדגיש להם ענין אחר, לומר ליוצאי מצרים שהם מורישין לבניהם את הנחלה, ואינן יורשין בעצמם, לפי שהם עתידים למות במדבר?

ופשטו ליה [ופתרו לו] מן השמים תרוייהו [שתיהן]: שהפסוק בא ללמד כי ירושה לכם מאבותיכם שהארץ מוחזקת ויש בה חלק בכורה, וגם שמורישין ואינן יורשין. ודבר זה שכבר מראש נאמר ליוצאי מצרים שאינם עתידים להיכנס לארץ, היינו דכתיב [זהו שנאמר] כשאמרו ישראל בשירת הים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" (שמות טו, יז), ויש לדייק בכתוב: תביאנו (=תביא אותנו) לא נאמר, אלא "תביאמו" (=תביא אותם), מלמד שהיו בני ישראל מתנבאין באותה עת שהם עצמם לא יגיעו לארץ, ואינן יודעין מה הם מתנבאין.

א אגב שהובא מעשה בנות צלפחד, דנים עוד בפרשה זו, נאמר: "ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה" (במדבר כז, ב), ויש לתמוה על סדר הפסוק: אפשר עמדו לדין בתחילה לפני משה, ולא אמר להם דבר, ואחר כך באו לפני אלעזר, ולא אמרו להן דבר, ועמדו לפני הנשיאים וכל העדה ושאלו אותם?

אלא סרס המקרא קרא אותו שלא כסדרו ודרשהו, שתחילה הלכו לעדה וגמרו במשה רבינו, אלו דברי ר' יאשיה. אבא חנן אמר משום (בשם) ר' אליעזר: בבית המדרש היו כולם יושבין, משה ואליעזר, הנשיאים והעם, והלכו בנות צלפחד ועמדו להן באותה שעה לפני כולן, והכתוב מונה אותם לפי סדר חשיבותם.

ומעירים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] שפירשו את המקרא הזה בצורות שונות? מר סבר [חכם זה, אבא חנן, סבור]: חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, ולכן מזכירים גם את התלמיד במקום שהרב נמצא בו. ומר סבר [וחכם זה, ר' יאשיה, סבור]: אין חולקין כבוד לתלמיד במקומו של הרב, ואם היו כולם יושבים יחד לא היו מזכירים את האחרים במקום משה.

ומסכמים: והלכתא [והלכה היא] שחולקין כבוד לתלמיד. והלכתא [והלכה היא] שאין חולקין. ותוהים: קשיא הלכתא אהלכתא [קשה הלכה על הלכה]! ומשיבים: הלכתא אהלכתא [מהלכה על הלכה] לא קשיא [קשה], כי מדובר במקרים שונים, הא [הלכה זו] שחולקים כבוד לתלמיד מדברת באופן דפליג ליה רביה יקרא [שחולק לו רבו עצמו כבוד] ואז מותר גם לאחרים לחלוק לו כבוד, הא [הלכה זו] שאין חולקים כבוד לתלמיד מדברת באופן שלא פליג ליה רביה יקרא [חולק לו רבו כבוד], ואז אין אחר רשאי לעשות זאת.

ב תנא [שנה החכם]: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן.

ומסבירים: מנין שחכמניות הן — שלפי שעה דברו, כלומר, שבאו בטענתן בזמן הנכון, בעת שראויה טענתן להישמע. שאמר רב שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש באותו הזמן בפרשת יבמין, שנאמר: "כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו... יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה" (דברים כה, ה), באותה שעה אמרו לו בנות צלפחד: לפי זה, אם כבן אנו חשובין — תנה לנו נחלה כבן, אם לאו [לא] — תתיבם אמנו! מיד כששמע משה את הדברים הללו, שהיה טעם בדבריהן, "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (במדבר כז, ה).

ומנין שדרשניות הן — שהיו יודעות לדרוש את הכתוב ואומרות: אילו היה לו בן לא דברנו, אבל כיון שאין בן — הרי אנו עומדות במקומו. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אילו היתה לו בת לא דיברנו! אמר ר' ירמיה: סמי [מחק] מכאן "בת", כלומר, לא כך צריך לומר, שהרי הן עצמן היו בנות. אביי אמר, כך צריך לפרש: אפילו היה בת לבן לא דברנו, שהיא היתה זוכה בנחלה. אבל כיון שלא נשארו צאצאים אחרים, הנחלה היא לנו.

ומנין שצדקניות הן — שלא נישאו, כלומר, מיהרו להינשא, אלא המתינו עד שיינשאו להגון (מתאים) להן. תני [שנה] ר' אליעזר בן יעקב: אפילו קטנה (צעירה) שבהן לא נשאת כשהיתה פחותה מארבעים שנה, שכל כך המתינו עד שיימצא הבעל הראוי להן.

ומקשים: איני [כן הוא]? והא [והרי] אמר רב חסדא: מי שניסת פחותה מבת עשרים שנה — הרי היא יולדת ילדים עד גיל ששים שנה, אם נישאת מבת עשרים ומעלה — יולדת עד גיל ארבעים, אם נישאת בת ארבעים — שוב אינה יולדת לעולם! אלא, מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס כיוכבד, שילדו הרבה לאחר הזמן הראוי לשאר נשים ללדת. ומהו הנס שנעשה ביוכבד? — דכתיב [שנאמר] כשלקח עמרם את יוכבד קודם שנולד משה: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (שמות ב, א),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ The Sages taught: The daughters of Zelophehad are wise, they are interpreters of verses, and they are righteous.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומתנבאין ואינן יודעין מה מתנבאין. כלומר שניבאו על עצמן שלא יכנסו לארץ אלא בניהם ולא נתכוונו לכך:

אפשר עמדו לפני משה ולא אמר להם כלום וכו'. אם משה שהיה רבם לא היה יודע להשיב להן כל שכן אידך ומאי קא בעיין קמייהו תו:

אלא סרס. הפך את המקרא הקדם המאוחר ודרוש ותעמודנה לפני העדה ולפני הנשיאים ולפני אלעזר הכהן ולפני משה:

מר סבר. ר' יאשיה:

חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב. דשואלין לתלמיד תחלה אפי' במקום הרב ואבא חנן סבר אין חולקין אלא למשה שאלו הלכו ועמדו כולם לפני משה לידע מה משיב להן:

הא דפליג ליה רביה יקרא. שמכבדו ונושאו כבוד חולקין:

שלפי שעה דברו. כלומר המתינו עד שנזדמנה שעה טובה לדבר בשעה שפוסק משה בפרשת יבמין ואמרו אם כבן אנו נחשבין נירש כבן כדאמרינן בריש פירקין כיון דלענין ייבום בן ובת כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי בן ובת כי הדדי ליהוי. ואי לאו דהוי כמאן דלית לאבינו יורש תתייבם אמנו וחכמה היא זו:

דרשניות היו. שהיו יודעות לדרוש דבת במקום בן אינה יורשת מדקאמרי ובנים לא היו לו מכלל דאם היו לו קודמין:

והתניא בת. כלומר דאית ברייתא דאמר שאלמלי היה בת לא דברנו:

סמי מיכן בת. דהאי ברייתא לאו דוקא דהנהו גופייהו בנות הוו: שאפי' היה לאבינו בת לבן והבן מת בחייו לא דברנו שהיינו יודעין שבת הבן קודמת לנו והיינו דקאמר דרשניות היו שהיו יודעין לדרוש כן:

לא נישאת פחותה ממ' שנה. שהמתינו להגון להם:

ואי ס"ד מוחזקת היא מאי קא מסתפקא ליה. קשיא לן אלא מאי אינה מוחזקת מאי קא מסתפקא ליה, וא"ת מבעיא ליה אם הבכור נוטל בראוי כבמוחזק א"כ למה נאמר לו כן דוברות.
וצ"ל הן נחלה תבעו, ומתוך שלא היה משה רבינו יודע אם נוטלות מחלק בכורה נמלך בשכינה ופירשו לו הן יפה תבעו אבל מחלק בכורה לא תתן להם אלא בתוך אחי אביהן כמותן תתן להם.
ואינו מחוור שמשמעות המקר' ליתן להם ספקן. ועוד שיודע היה משה רבינו דין בכורה לגמרי ולא נאמר על ידי בנות צלפחד אלא פרשה זו אבל קרא דבכל אשר ימצא לו לא על ידי מעשה זה נאמר אלא שאלה בעלמא היא ויבול היה לומר ולטעמיך אלא אורחא דתלמודא בכך.

אפילו היתה בת לבן לא דברנו. פי' ה"ר שמואל ז"ל דידעי פרשת נחלות דדינין במרה נצטוו ולא נסתפק אלא על חלק בכורה.
וקשיא לן דאי בחלק בכורה בלבד נסתפקו מהו זה שאמרו אם כבן אנו נירש ואם לאו תתיבם אמנו הרי ירושות הן וחלק בכורה הוא שאין להם משום שהוא ראוי אלא אע"פ שמשה רבינו היה יודע שירושות הן אבל פרשת נחלות עדיין לא נאמרה להם לישראל ואיכא למימר כך אמרו אלו היה בן לא דברנו שהרי לא תתיבם אמנו מכחו ואפילו היה בת לבן לא דברנו שאם הבת יורשת היא באה מכח אביה ומסתברא נפקא להו משמוש נחלה.

ואם אמרת מוחזקת היא אם כן מאי קא מבעיא ליה. ואיכא למידק, אלא מאי אינה מוחזקת, אם כן מאי קא מבעיא ליה. יש לפרש דאין הכי נמי דהוה ליה לאקשויי ולטעמיך, אלא דאיכא טובא בתלמודא דמצי לאקשויי ולטעמיך ולא אקשי.

ופשטו ליה תרווייהו ירושה היא להם ומורישין ואינן יורשין. ירושלמי: אמר ר' הושעיא כל שנאמר בהן מורשה דיהא הוא היתיבון והכתיב כמורשה קהלת יעקב, אמר לון ואית דיהא סגי מינה מן דו לעי לעי הוא משכח כולה.

אילו היה לו בן לא דברנו. פירש ר"ש ז"ל, דפרשת נחלות כבר נאמרה, כדאמרינן לעיל שלא נסתפק מחישה אלא אם נוטלים חלק בכורה אם לאו. ואינו מחוור, שאם לא נסתפקו אלא בחלק בכורה אם ארץ ישראל מוחזקת אם לא, מאי קאמרינן אם כבן אנו נירש ואם לאו תתייבם אמנו, והלא אפילו היו כבן אם ארץ ישראל אינה מוחזקת לא היה יורש. אלא שכל פרשת נחלות לא נאמרה עדיין, אלא שמשה רבינו עד שלא נאמרה פרשת נחלות לישראל יודע היה שהן יורשות, אלא כששמעו פרשת יבמין כך דרשו, כיון שהיבם קם תחת אחיו ליבום וקם על שמו בנחלתו והבן מונעו מליבם ומלירש, אם כן הבן וכיון שכן דרשו הם אם אנו מצילות את אמנו מלהתיבם אם כן נעמוד במקום אבינו לנחלה ואם לאו תתייבם אמנו כדי שיקום היבם על נחלת אבינו.
והראב"ד ז"ל פירש, שאף על פי שעדיין לא נאמר איש כי ימות ובן אין לו, כבר שמעו לאלה תחלק הארץ בערבות מואב, ולאלה לזכרים שכתב מספרם, על כן אמרו אלו היה בן לא דברנו, ועכשיו שאין בן נהיה אנחנו במקום בן כמו לענין יבום. ואין פירושו מחוור בעיני, שאם כן מה דרשו, שהרי טפלים מצילות את אמם מלהתיבם ואף על פי שלא היו מן המנין בערבות מואב ולא היו מכלל אותם שאמר הכתוב לאלה תחלק הארץ.

כל תלמיד שהוא לפני הרב אין חולקין לו כבוד מפני שיש בה צד חלישות הדעת לרב ומ"מ אם הוא תלמיד חשוב עד שהרב בעצמו חולק לו כבוד חולקין לו כבוד אף בפניו:

ויודע היה משה רבינו שמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא מת וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע"י משה. כלומר ראויה היתה פרשת דין מחללי שבת במקושש וכיוצא בו, לידע באיזו מיתה הוא מת שתכתב ע"י משה רבנו, כשאר התורה כולה, עד שלא יבוא הדבר לידי מעשה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו ללמדך שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה על ידי חייב. קתני מיהת אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה ואם לאו, ואי ס"ד א"י מוחזקת היא מאי קא מסתפקא [ליה].

ופרקינן היא גופא קא מסתפקא ליה ליה דכתיב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. האי מורשה דאמר רחמנא ירושה היא לכם מאבותיכם דחזיא להו לדידהו בירושה מאבותיהם ולא מחמת עצמן, וכיון שנגזרה גזירה שלא יכנסו לארץ נמצאת ראויה להן, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, או דילמא מאי ירושה שמורישין אותה לבניהם כשאר נכסיהם דהויא לה מוחזקת אבל הן אינן יורשין. ופשטו ליה דמוחזקת היא ומורישין ואינן יורשין והיינו דכתיב תביאמו ותטעמו בהר נחלתך תביאנו לא נאמר אלא תביאמו מלמד שמתנבאים ואינן יודעים מה מתנבאים:

נח. ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה איפשר עמדו לפני משה ולא אמר להם דבר הלכו ועמדו לפני הנשיאים וכל העדה אלא סרס את המקרא ודרשהו דברי ר' יאשיה אבא חנן אומר משום ר' אליעזר בבית המדרש היו חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומר סבר אין חולקין והלכתא חולקין והלכתא אין חולקין קשיא הלכתא אהלכתא ל"ק הא דפליג ליה רביה יקרא חולקין לו כבוד במקום רבו, ואי לא פליג ליה רביה יקרא אין חולקין לו כבוד. וא"ת בנות צלפחד מפני מה עמדו לפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה מאחר שהיה משה רבינו מצוי, לפי שהיה משה רבינו חולק להן כבוד, שמינה את זה כהן גדול ואת אלו נשיאים ואת אלו סנהדרין, ובבית המדרש היו יושבין והלכו ועמדו לפני כולן, כרבי אליעזר:

נט. אמר רב חסדא נשאת פחותה מבת עשרים שנה יולדת עד ששים נשאת בת עשרים יולדת עד ארבעים לא נשאת עד ארבעים שוב אינה יולדת. למאי נפקה מינה למפרש מינה משום פריה ורביה:

(יד) דרשניות הן שהיו אומרות אלו היה לו בן לא דברנו פי' רבי' שמואל זצוק"ל כבר היו יודעות פרשות נחלות כדאמרן לעיל דלא הוה מספקא להו אלא אם נוטלות חלק בכורה ואינו נ"ל דאם פרשת נחלות ידעו מה להן לומר ואם לאו תתייבם אמנו א"ו אע"פ שמשה היה יודע לא נצטוה לומר לישראל עד שבאו בנות צלפחד וזכו שתיאמר על ידן והאי דקאמר דרשניות היו נ"ל לומר שדרכו אותו ממאי דכתב למשפחותם לבית אבותם ומשם למדו כיון שאין הבן מתייחס אחרי אמו אלא אחרי אביו ש"מ שאין הנקבה נחשבת במקום זכר כלל:

ואי סלקא דעתך ארץ ישראל מוחזקת היא מאי מסתפקא ליה. אי אמרת בשלמא אינה מוחזקת שמא אינה מוחזקת ואינה ראויה היינו ספיקא אבל אם היא מוחזקת אין כאן ספק. הראב"ד ז"ל. ועיין בחדושי הרמב"ן ז"ל.

ופשטו ליה תרווייהו ירושה להם ומורישין ואינם יורשים ירושלמי אמר רבי הושעיא כל שנאמר בהן מורשה דיהא הוא המוריש. היתיבון והכתיב מורשה קהלת יעקב. אמר לון ואית דיהא סגי מינה. מן דו לעי הוא משכח כולה. אלו היה לו בן לא דברנו. פירש ר"ש ז"ל דפרשות נחלות כבר נאמרה כדאמרינן לעיל שלא נסתפק משה אלא אם נוטלות חלק בכורה אם לאו. ואינו מחוור דאם לא נסתפקו אלא בחלק בכורה אם ארץ ישראל מוחזקת ואם לאו מאי קא אמרי אם כבן אנו נירש ואם לאו תתיבם אמנו והלא אפילו היו כבן אם ארץ ישראל אינה מוחזקת לא היה יורש. אלא שכל פרשות נחלות לא נאמרה עדיין אלא שמשה רבינו עד שלא נאמרה פרשה נחלות לישראל יודע היה שהן יורשות אלא כששמעו פרשת יבמין כך דרשו כיון שהיבם קם תחת אחיו ליבום וקם על שמו בנחלה והבן מונע מליבם ומלירש אם כן בת הבן כמו בן וכיון שכן דרשו הם אם אנו מצילות את אמנו מלהתיבם אם כן נעמוד במקום אבינו לנחלה ואם לאו תתיבם אמנו כדי שיקום היבם על נחלת אבינו. והראב"ד ז"ל פירש אף על פי שעדיין לא נאמר איש כי ימות ובן אין לו כבר שמעו לאלה תחלק הארץ בערבות מואב ולאלה לזכרים שכתוב מספרם על כן אמרנו אלו היה לו בן לא דברנו ועכשיו שאין לו בן נהיה אנחנו במקום בן כמו לענין יבום. ואין פירושו מחוור בעיני שאם כן מה דרשו שהרי טפלים מעלות את אמן מלהתיבם ואף על פי שלא היו מן המנויים בערבות מואב ולא היו מכלל אותם שאמר הכתוב לאלה תחלק הארץ. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: דרשניות היו שאמרו אלו היה לו בן לא דברנו ומה דרשו ועדיין לא נאמר איש כי ימות ובן אין לו אלא ששמעו שאמר הכתוב לאלה תחלק הארץ לזכרים שכתב מספרם על כן אמרו אלו היה לו בן לא דברנו עכשיו שאין בן נהיה אנחנו במקום בן נמי לענין יבום אלא שלא דרשו ובן אין לו דאפילו בת נמי פוטרת ולענין נחלה אין לנו לדרוש שם אבל מסעד עשו לדבריהם. עד כאן.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: דרשניות היו. שדרשו ובן אין לו הא יש לו בן בן קודם ולפיכך אמרו ובנים לא היו לו. עד כאן. וצריך עיון בדבריו.

גמ' ואי ס"ד א"י מוחזקת מאי קא מסתפקא ליה כו' ויש לדקדק לפי סברת המקשה ואלא מאי א"י אינה מוחזקת מאי קא מסתפקא ליה כו' וי"ל דודאי אי א"י אינה מוחזקת וחלק בכורה היינו ביתידות אהלים כשמואל הוה מסתפקא בהיא גופה אם הבת תטול חלק בכורה תסגי לה שתהיה כבן לירש חלק פשיטות אבל לרבה דלא איצטריך קרא חידוש דחלק בכורה אלא בחבל דהיינו קרקע קשיא ליה שפיר כיון דא"י מוחזקת היא אמאי מסתפק ליה בקרקע טפי מבמטלטלים ובחידושי הרמב"ן כתב עוד בזה ע"ש ודו"ק:

שם חכמניות הן שלפי שעה דברו דאר"ש כו' דרשניות שהיו אומרות אילו היה לו בן כו' ורש"י בחומש שינה לשון הגמרא שכתב הא אם היה לו בן לא כו' מגיד שחכמניות היו עכ"ל ואיני יודע למה והל"ל בזה דרשניות היו וק"ל:

תוס' בד"ה אלו כו' למה הוצרכו לדבר מכח פרשת יבמין ונראה כו' לאלה תחלק את הארץ וע"ק לן דקאמר כו' שאין בן יש להם כח כו' עכ"ל כצ"ל:

תביאנו לא נאמר אלא תביאמו מלמד שמתנבאין כו'. הכא ודאי משמע דכל ישראל אמרו השירה והן היו מתנבאים ואינן יודעים מאי קאמרי אגזירת מרגלים שלא יכנסו לארץ וכ"ה בהדיא במכילתא תביאמו ותטעמו נתנבאו אבות ולא ידעו מה התנבאו תביאנו ותטענו לא נאמר אלא תביאמו הבנים נכנסים ואין האבות נכנסים ורש"י בחומש פי' תביאמו נתנבא משה שלא יכנס לארץ לכך לא נאמר תביאנו עכ"ל אין זה דברי אגדה דהכא אלא דלפי אותה אגדה משה דאמר ג"כ השירה התנבא שלא יכנס לארץ והיה יודע שפיר מה מתנבא והיה יודע שלא יכנס לארץ בגזירת עתה תראה וגו' במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמות ל"א מלכים כדאיתא פ' חלק והרא"ם הבין מפרש"י שגם משה היה מתנבא ולא ידע וכתב בזה דוחקים ואין כאן מקום להאריך ועי' בחידושי אגדות פ' חלק:

פרשב"ם בהג"ה ואם לאו שאין כו' ובן היוצא מאמנו יירש אחריו נכסי אבינו עכ"ל מזה יש ליישב מ"ש בת"י פרשת פנחס אין לית אנן חשיבין כבר ואימן כמנטרא ליבם תיסב אימן חולק אבונן וחולק אחא אבונן עכ"ל דר"ל דבן היוצא ממנו לאמנו יירש אלו ב' חלקים אחריו דהיינו כשימות היבם חלק צלפחד וחלק היבם דהוא אחי אבונן ועי"ל דר"ל דהיבם יירש ב' חלקים חלק צלפחד וחלק אחא דאבונן דחד אחא דאבא ה"ל כדאמרינן לעיל וזה הוא דוחק דחלק אחא דאבונן משמע כל אותו החלק דאבונן ודו"ק:

בגמ' והתניא בת כו'. פרשב"ם והמקשה עצמו אינו יודע לפרשה עכ"ל והוא דחוק ונראה דיודע לפרשה אלא שאמרו לפי שהמתינו מ' שנה ולא יזכו לבנים שלא היו מחזיקין עצמן צדקניות כדלקמן ולזה אמרו ממדת צניעות כיון שאין אנו ראוין לבנים לא היינו מבקשים ע"כ כדי שיקפצו עלינו אנשים לינשא לנו אילו היה לאבינו בת אחרת שאין לה מ' שנים ראויה לבנים היינו מעמידין אותה לדבר ולא דברנו ממדת צניעות ומקשה דאין זה מדרשניות אלא ממדת צניעות וק"ל:

ויקח את בת לוי אפשר כו'. פירש רשב"ם אשה ה"ל למכתב עכ"ל דליכא למימר שבא ליחסה כאן שהיתה בת לוי דא"כ ה"ל להזכירה בשמה וליחסה כמו שלא יחס כאן את עמרם וכתב וילך איש וגו' דכתיב בת דרשו מיניה שחזרה לנערותה דבת משמע נערה וילדה וע"ז יש לפרש הא דכתיב ויעש להם בתים דהיינו דיוכבד נעשה בת ונערה כדאמרי' הכא וכן מרים כדאמרי' פ"ק דסוטה חלאה ונערה בתחילה חלאה ולבסוף נערה שחזרה לנערותה וכמו שיאמר ממס מסים ומפת פתים כן יאמר מבת בתים והראב"ע טען על זה דלמה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה בהולידה את משה בת ק"ל וכבר האריך הרמב"ן להשיב על דבריו ונ"ל להשיב דודאי נזכר זה בקרא מדכתיב בת לוי ולא אשה גם לפי פשוטו שהיא בת לוי ממש ע"כ היה הפלא ממנו שהולידה בזקנותו או שהיה פלא בה שהולידה את משה בזקנותה דהא לוי בן מ"ג שנה היה בירידתו למצרים ואם הוא הוליד כן יהיה הפלא ממנו זקן כאברהם שהוליד בן ק' גם היא יוכבד הולידה את משה קצת בזקנותה בת צ"ג שנה ואין דרך אשה להוליד רק עד ס' שנה כדאמרינן בפרקין ואם הולידה בת צ' א"כ יהיה לדתה יותר בזקנתה דהיינו בת צ"ג שנה ויהיה הפלא ממנה קרוב לשרה שהיתה בת צ' שנה:

ר"ש בד"ה דכתיב כו' כמו למורש קפוד כו' נ"ב הוא שם עוף במדבר:

סבר שלא ידע משה שחייב מיתה וא"כ בודאי לא אתרו ביה כלל ואפילו הכי המיתו וא"כ בע"כ צ"ל שהוראת :

ר"ש ד"ה ופשטו ליה. משמיא. כצ"ל:

ר"ש ד"ה בבה"מ היו יושבין. ונשיאים והעדה. כצ"ל. והעדה שנאמרה כאן נראה דהיינו סנהדרין כמו ושפטו העדה וכיוצא:

ר"ש ד"ה הגהה. ובן היוצא כו'. שפת יתר הוא. ועוד דמשמעו שאין שאר בניו מאשה אחרת יורשין אותו בנחלת אחיו וזה ודאי אינו:

ר"ש ד"ה שאפי' היה בת לבן. שהיו יודעות לדרוש כו'. וזה מוכח ממה שאמרו כי אין לו בן ביו"ד דר"ל אפי' ע"י עיון כדדרשינן לעיל (קט"ו):

ר"ש ד"ה ומשני. כיוכבד שילדה אחר ס'. כ"נ דצ"ל. ור"ל וכפי הטבע אפי' נשאת קודם כ' אינה יולדת אחר ס':

ותעמודנה לפני משה וכו' סרס המקרא וכו'. הנה רש"י בפירוש החומש הביא מחלקת זה. ושמעתי מקשים על רש"י דפרשת בהעלותך גבי ויהי אנשים אשר היו טמאים כתב לפני משה ולפני אהרן כששניהם בבית המדרש וכו' ולא כתב סברת מ"ד סרס המקרא. ואלו ר' יאשיה ור"א נחלקו בין בבנות צלפחד בין גבי ויהי אנשים אשר היו טמאים בין גבי מקושש דמר סבר סרס המקרא ומ"ס בבית המדרש היו יושבין וכו' כמבואר בספרי. ולכאורה יראה לישב קצת דנודע דרש"י בפירוש החומש מייתי הדרשא הקרובה אליו לפי פשוטו ומשו"ה פרשת פנחס אייתי סברת מ"ד סרס המקרא כי על פסוק ויקרב משה את משפטן פירש"י נתעלמה ממנו הלכה וכאן נפרע על שנטל עטרה ואמר והדבר אשר יקשה מכם ד"א ראויה היתה פרשה זו ליכתב ע"י משה אלא שזכו וכו' וסבר רש"י דהני תרי פלוגתי הני בהני שייכי ותלויים זה בזה דמ"ד סרס המקרא סבר שנפרע על הדבר אשר יקשה ומ"ד בבה"מ היו יושבין סבר ראויה היתה וכו' והענין הוא דמ"ד סרס המקרא ניחא ליה לומר שנפרע על והדבר אשר יקשה דהוי מדה כנגד מדה ממש דהוא אמר והדבר אשר יקשה שאם רק הוא מכם תקריבון אלי והוה עובדא בבנות צלפחד שאל ישאלו ונעלם דבר עיילוה לפני מי שגדול וגבוה מעל גבוה לפני ולפנים ויקומו לפני משה ויקרב את משפטן לפני ה' והוי מעין דוגמא למ"ש תקריבון אלי. אך מ"ד בבה"מ היו יושבים ושאלו לכלן ביחד לא דריש אשר לו ניתנה פריע"ה על והדבר אשר יקשה כי לא היה מקביל למ"ש והדבר אשר יקשה מכם ולכן דריש ראויה היתה פרשה זו וכו'. והכי אתמר בסנהדרין דף ח' והדבר אשר יקשה מכם אר"ח ואי תימא ר' יאשיה וכו' נענש משה שנאמר ויקרב את משפטן הרי דר' יאשיה דסבר סרס המקרא קסבר דנענש משה:
איכו השתא גבי בנות צלפחד דאיכא למדרש ויקרב משה את משפטן כי פרו"ע על שאמר והדבר אשר יקשה אמטו להכי רש"י הביא סברת ר' יאשיה סרס המקרא דכפ"ז א"ש דרשת נתעלמה ממנו הלכה ונח לרצות פשוטו של מקרא בהדי דדרי"ש. אמנם פרשת בהעלותך דשם דיבר הכתוב דמשה רבינו ע"ה אמר עמדו ואשמעה שת בטוחו"ת יבא בכל עת אל הקדש ואזן שומעת מפי עליון אמטו להכי רש"י אחז צדיק דרכו וכתב לו הדרשה הפשוטה שהיו יושבין בבית המדרש ולא סרס המקרא:
אי נמי אפשר קרוב לזה דרש"י פרשת בהעלותך כתב בבית המדרש היו יושבין משום דהכי הלכתא דאמרי בשמעתין דר"י ור"א סברי סרס המקרא ומ"ד בבה"מ היו יושבין פליגי אי חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב אי לא והלכתא חולקין והלכתא אין חולקין הא דפליג ליה רביה יקרא וכו' ופירש רשב"ם ר' יאשיה סבר אין חולקין לכך מסרס המקרא הא דפליג ליה יקרא רביה לתלמיד ניחא ליה שיחלקו לו גם אחרים כבוד ומרע"ה הוה עביד יקרא לכל ישראל וכן זה לזה עכ"ל אלמא אסיק תלמודא דכד פליג רביה יקרא חולקין ודלא כר' יאשיה לכן רש"י פרשת בהעלותך פירש בבה"מ היו יושבין כפי מסקנת התלמוד דחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב כי פליג ליה רביה יקרא כמשה רבינו ע"ה. אמנם פרשת פנחס הביא דרשת וסברת מ"ד סרס המקרא ולא משום דאין חולקין אלא זה היה המעשה בפרו"ע פרעו"ת מ"ש והדבר אשר יקשה:
ואשמעה אחד קדוש מדבר במכתב למ"ר שתירץ במה שיש לדקדק בדברי ר' יאשיה שפירש סרס המקרא דלפי דבריו אמאי המקרא סירס אם כך היה מעשה שעמדו לפני אלעזר ואח"ך לפני משה לכתוב קרא דברים כהוייתן קושטא דמילתא ואמאי סירס. אלא ודאי צ"ל דמפני כבודו של משה רבינו ע"ה סירס הכתוב כדי שלא לשים אלעזר לפני משה דהוא גנאי למשה ולהכי כתיב לפני משה ואלעזר ואם יקשה אפשר משה לא ידע סרס המקרא. אבל פרשת בהעלותך שאהרן היה אחיו הגדול ממנו בשנים ונביא ונתנבא קודם ושקולים הם כדכתיב הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן א"א לומר סרס המקרא דאם כך היה שעמדו לפני אהרן קודם פשיטא שהכתוב היה כותב כמעשה שהיה ולא היה גנאי למשה אם יכתוב לפני אהרן ומשה לכן פשיטא דר' יאשיה לא ס"ל כאן סרס המקרא אלא אזיל ומודה לאבא חנין דשניהם היו יושבים בבה"מ עכ"ל ואשתמיטיתיה דברי הספרי שגם בפסח שני ופרשת מקושש רבי יאשיה סבר סרס המקרא. אמנם אפשר דיש מקום לומר תירוץ זה בעד רש"י שהביא דברי ר' יאשיה פרשת פנחס ולא פרשת בהעלותך והיה טעמו מטעם האמורי ואחר זמן רב ראיתי להרב אש דת פרשת פנחס שכתב משם הרב מר אביו דרך הנזכר בעד רש"י בקיצור ע"ש:
הגם הלום ראיתי להרב פנים מאירות בתשובות ח"ב סימן כ"ט עמד בזה וכתב דאדתקשי להו על רש"י תקשי על הש"ס בשמעתין דפליגי בקרא דותעמודנה לפני משה ולא פליגי בקרא דפסח שני אלא ודאי יש לחלק בין דיני ממונות לאסור והתר דבאסור והתר לא יוכלו להורות במקום משה ע"ש וכבר קדמו הרב תורת חיים בשיטתו בשמעתין כאשר הרואה יראה. וכמדומה דנעלם מהרבנים ז"ל דבספרי נחלקו גבי פסח שני וגבי מקושש כדאמרן. ועל תירוצם יש להרהר:

תנא בנות צלפחד וכו' דרשניות וכו' מלמד שהיה משה רבינו ע"ה דורש בפרשת יבמין כי ישבו אחים יחדיו א"ל אם כבן אנו חשובין וכו'. מעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה משם אחד קדוש דיש לדקדק תואר זה דרשניות מאי שיאטיה ומאי דרוש. ופירש במ"ש ביבמות דף כ"ד מצוה בגדול ליבם דכתיב והיה הבכור אשר תלד ופריך ואימא דבכור לייבם פשוט לא לייבם אם כן אשת אחיו שלא היה בעולמו דמיעט רחמנא למה לי וכו' ע"ש וזה היו דורשות בנות צלפחד דקרא דוהיה הבכור היינו דבכור לייבם פשוט לא לייבם וצלפחד אביהן היה הבכור ומת ותו ליכא לפשוטים יבום ומשו"ה לא שאלו עד עתה חלק בארץ מטענה זו אם כבן אנו חשובין וכו' ואם לאו תתיבם אמנו דהיו סוברות דאמן אינה מתיבמת משום דאביהן בכור ולא משכחת יבום אלא בבכור וכי מת ליכא יבום אך עתה שראו משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין כי ישבו אחים יחדיו דהיינו פרט לאחיו שלא היה בעולמו למפרע הבינו דקרא דוהיה הבכור היינו דמצוה בגדול ליבם אבל אה"נ דהפשוט נמי מיבם לכך שאלו אם כבן וכו' ואם לאו תתיבם אמנו ודוק:

תוס' ד"ה אפילו קטנה וכו' דאמר במדרש דלש"ש נתכון וכו'. עמ"ש הרב עבודת הגרשוני סימן תשעים ועמ"ש אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד ריש פרשת פנחס בס"ד:

שמגלגלים זכות. שהבנים והקרובים יירשו את קרוביהם: על ידי זכאי. בנות צלפחד: וחובה. היינו סקילה שחמורה דנוח הוא לאדם לדון בחנק: על ידי חייב. מקושש: היא גופה. קמבעיא ליה מה דפשיטא לן השתא דארץ ישראל מוחזקת היא קמספקא ליה ואנן דפשיטא לן היינו ממאי דפשט ליה הקב''ה והעברת זה חלק בכורה: דכתיב ונתתי אותה לכם מורשה. והאי מורשה לשון ירושה משמע כמו למורש קפוד (ישעיה יד) מועד מופת מוצא מורד וגם לשון מוריש לאחרים מדלא כתיב ירושה וקא מיבעיא ליה האי מורשה דקאמר רחמנא פשיטא לי' דמורישין ואינן יורשין הוא מדכתיב מורשה ולא כתיב ירושה ועוד שהרי כבר מתו כולן במדבר אלא הכי קמבעיא ליה מי איכא למימד נמי דהכי קאמר ירושה היא לכם מאבותיכם ונוטל בה הבכור חלק בכורה דכיון דכתיב לכם מורשה ירושה היא לכם נמי בעי למימר: או דלמא מורישין ואינן יורשין. לחוד קאמר אבל אינה ירושה להם ולא יטול בה הבכור חלק בכורה: ופשטו ליה. משמיא דתרוייהו משמע מדאמר ליה רחמנא והעברת זה חלק בכורה ש''מ דירושה היא לכם מאבותיכם נמי קאמר רחמנא אבל מורישין ואינן יורשין ממילא הוה ידע כדפרישית והאי דפשט ליה תרוייהו לא קאי אמורישין ואינם יורשין אלא אירושה היא לכם מאבותיכם קאי וממילא ידע דתרוייהו קאמר רחמנא דכתיב מורשה ולא כתיב ירושה ועוד שכבר מתו מתי מדבר כן נראה בעיני ועיקר: כיוצא בדבר אתה אומר. דכי היכי דהאי מורשה אתא להתנבאות עליהן דמורישין ואינן יורשין ואע''ג שלא חטאו עדיין חטא דמרגלים ולא נגזרה גזירה כך אנו מוצאים פסוק אחר שנתנבאו שלא יכנסו לארץ ואע''פ שעדיין לא נגזר עליהן שלא ליכנס: תביאמו. לאחרים משמע: אפשר עמדו לפני משה ולא אמר להן כלום. והלכו אחרי כן לפני אלעזר משה לא שנאה אלעזר מנין לו ואפשר שאלעזר לא אמר כלום והלכו אחרי כן לפני הנשיאים ואח''כ לפני העדה: ה''ג והלכו לפני הנשיאים וכל העדה אלא סרס את המקרא כו'. ולא גרסינן ולא אמרו כלום: ודרשהו. כלומר דרשהו כאילו כתוב למפרע ותעמדנה לפני משה ומקמי משה עמדו לפני אלעזר ומקמי אלעזר עמדו לפני הנשיאים ומקמי הנשיאים עמדו לפני העדה והאי דלא כתב ותעמדנה לפני העדה ולפני הנשיאים ולפני אלעזר ולפני משה היינו לפי שאינו רוצה להקדים בפסוק תלמיד לרב אלא ראשון ראשון חשוב: בבית המדרש היו יושבין. משה ואלעזר ונשיאי העדה ועמדו לפני כולן ששאלו לכולן ביחד וחלקו כבוד לתלמידים במקום רבותיהם: אבא חנן סבר חולקין. דכל זה חשיבותו של רב הוא וניחא ליה: רבי יאשיה סבר אין חולקין. הלכך מסרס המקרא: הא דפליג ליה רביה. לתלמיד יקרא ודאי ניחא ליה שיחלקו לו גם אחרים כבוד ומשה רבינו הוה פליג יקרא לכל ישראל וכן זה לזה: חכמניות הו. בדרך ארץ: שלפי שעה דברו. שכשמצאו פתח לדבריהם באו בעלילה ובטענה מעלייתא לבית דין כדמפרש ואזיל: בפרשת יבמין. ובן אין לו עיין עליו: אם כבן אנו. לפטור אמנו מיבום שהרי היבם קם על שם אחיו לנחלה כדדרשינן ביבמות (דף כד.) והבן מונעו מלייבם את אמו ומלירש את אביו ופוטר הוא את אמו ויורש את אביו ואף הבת כן וסברא בעלמא הוא: אילו היה לו בן. כדכתיב כי אין לו בן וכבר היה ידוע שהבן יורש את אביו שהרי היו יודעות פרשת נחלות כדאמרן לעיל דלא הוה מספקא להו אלא אי נוטלות חלק בכורה אם לאו ונמצא שהיו יודעות לדרוש דהאי דכתיב ובן אין לו והעברתם וגו' הא יש לו בן הוא קודם לבת ולא כדאמר רב פפא לאביי לעיל בפרקין (דף קי.) אימא בן ובת לא האי לירש בו ולא האי לירש בו: (הגה''ה. ואם לאו שאין הנקבות חשובות זרע תתיבם אמנו לאחד מאחי אבינו והוא יירש נחלת אבינו ובן היוצא ממנו לאמנו יירש אחריו נכסי אבינו. ע''כ תוס'): והתניא. אילו היתה בת לא דברנו והמקשה עצמו אינו יודע לפרשה: שאפילו היה בת לבן לא דברנו. שהיו יודעות לדרוש שהבת אינה יורשת עם בת הבן כדאמרן לעיל: שלא נישאו אלא להגון לה. כדאמרן לקמן בנות צלפחד הותרו להנשא לכל מי שירצו כדכתיב לטוב בעיניהן וגו' אלא מה אני מקיים למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להן אלמא משפחת מטה אביהן הגונין היו ואשכחן שנישאו להם כדכתיב ותהיינה מחלה ונועה חגלה ומלכה ותרצה לבני דודיהן לנשים דאף על גב דהותרו לטוב בעיניהן לא רצו להדבק אלא בהגונים: לא נישאת פחותה מארבעים. שהיו מצפות להגון להן: שוב אינה יולדת. ואם נתעכבו עד ארבעים שנה לא היה אדם נושא אותן והן נמי לא היה להן להתעכב עד ארבעים שנה מאחר שלא ילדו עוד: ומשני מתוך שצדקניות היו. בטוחות בצדקתן שיעשה להם נס כיוכבד ולכך נתעכבו עד ארבעים שנה בשביל להנשא להגון כיוכבד שילדה אחר ארבעים ומיהו נישואיה איכא למימר דהיו קודם ארבעים:

אילו היה לו בן לא דברנו. פ''ה שכבר היו יודעות פרשת נחלות וקשה דהא אכתי לא נאמרה כדאמרינן לעיל שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן ועוד דאפילו יודעות פרשת נחלות דבן ובת יורשין היאך יודעות דבן קודם לבת הא אכתי לא נאמר וכל בת יורשת נחלה ואם כן איכא למימר כדפריך רב פפא לעיל לאביי איכא בן ובת לא האי לירות כו' ועוד אם היו יודעות פרשת נחלות למה הוצרכו לדבר מכח פרשת יבמין ונראה לרשב''א דהיו יודעות מוהתנחלתם לבניכם ולא לבנותיכם א''נ מסברא משום דבת מסבת נחלה ולא בן אי נמי מדכתיב לאלה תחלק (את) הארץ היינו זכרים ועוד קשיא לן דקאמר אילו היה בת לבן לא דברנו והא אכתי לא נאמר משמוש נחלה ונראה לפרש לא דברנו לפי שלא היה להן אז שום כח לדבר אבל עכשיו שאין [בת] בן יש (להן כח) מפרשת יבמין: אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחות מארבעים שנה. נראה לרשב''א דסבר לה כמ''ד (שבת דף צו:) צלפחד היינו מקושש ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי:

בבא בתרא קיט ע"ב