דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

בבא בתרא קכא ע"א - טקסט הדף מנוקד

מוֹעֲדֵי ה' נֶאֶמְרוּ שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית לֹא נֶאֶמְרָה בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר מוֹעֲדֵי ה' נֶאֶמְרוּ הֲפָרַת נְדָרִים לֹא נֶאֶמְרָה
רַבִּי יוֹסֵי בַּר נָתָן גְּמִיר לַהּ לְהָא מַתְנִיתָא וְלָא יָדַע לֵיהּ לְפָרוֹשַׁהּ אֲזַל בָּתְרֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת לִנְהַרְדְּעָא וְלָא אַשְׁכְּחֵיהּ אֲזַל בָּתְרֵיהּ לְמָחוֹזָא אַשְׁכְּחֵיהּ אֲמַר לֵיהּ מַאי מוֹעֲדֵי ה' נֶאֶמְרוּ שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית לֹא נֶאֶמְרָה
אֲמַר לֵיהּ מוֹעֲדֵי ה' צְרִיכִין קִידּוּשׁ בֵּית דִּין שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית אֵינָהּ צְרִיכָה קִידּוּשׁ בֵּית דִּין סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּכְתִיבִי גַּבֵּי מוֹעֲדוֹת תִּיבְּעֵי קִידּוּשׁ בֵּית דִּין כְּמוֹעֲדוֹת קָא מַשְׁמַע לַן
מַאי מוֹעֲדֵי ה' נֶאֶמְרוּ הֲפָרַת נְדָרִים לֹא נֶאֶמְרָה מוֹעֲדֵי ה' צְרִיכִין מוּמְחִין הֲפָרַת נְדָרִים אֵינָהּ צְרִיכָה מוּמְחִין
וְהָא רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת כְּתִיב אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּיָחִיד מוּמְחֶה
תְּנַן הָתָם אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב מַאי הִיא
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבֹא זֶה בָּזֶה מַאי דְּרוּשׁ זֶה הַדָּבָר דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה
רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן יוֹם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לָבֹא בַּקָּהָל דִּכְתִיב וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה מַאי דְּרוּשׁ מִמֶּנּוּ וְלֹא מִבָּנֵינוּ
רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב נַחְמָן יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר דְּאָמַר מָר עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכא - א

רבי יוסי הגלילי אומר:  מועדי ה' נאמרו, שבת בראשית לא נאמרה.

בן עזאי אומר: מועדי ה' נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה. עד כאן הברייתא. וכולה תתבאר להלן.

רבי יוסי בר נתן, גמיר לה להא מתניתא [למד ברייתא זו], ולא ידע ליה לפרושה.

אזל בתריה [הלך אחרי] דרב ששת לנהרדעא, ולא אשכחיה [לא מצאו] . אזל בתריה למחוזא, אשכחיה.

אמר ליה רבי יוסי לרב ששת: מאי "מועדי ה' נאמרו שבת בראשית לא נאמרה"?

אמר ליה: כונת הברייתא לומר: רק מועדי ה' צריכין קידוש בית דין [180], אך שבת בראשית כלומר, כל שבת [181], אינה צריכה קידוש בית דין.

והוצרך להשמיענו דין זה: דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתיבי שבת בראשית גבי מועדות [182], אף היא תיבעי קידוש בית דין כמועדות, קא משמע לן שאין יום השבת תלוי בקידוש בי"ד. ולעולם יום השביעי שבת הוא.

עוד שאלו רב יוסי: מאי "מועדי ה' נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה"?

אמר לו: כונת הברייתא לומר, רק מועדי ה' כלומר קידוש החודש על פי הראיה, צריכין מומחין, אך הפרת נדרים אינה צריכה מומחין. אלא סגי בשלשה הדיוטות.

ומכאן למדו בית שמאי שאין צריך בהפרת נדרים בי"ד מומחים, אלא סגי בשלשה הדיוטות.

ומקשה הגמרא: והא בפרשת נדרים "ראשי המטות", כתיב, ומשמע מומחין?

אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: הפסוק בא ללמדינו שאם רצה להתיר את הנדר ביחיד, יכול להתירו אילו היה מומחה.

אמנם, בקידוש החודש, לא סגי ביחיד, אפילו מומחה כמשה רבינו, עד שיהיו שלשה מומחין.

הגמרא חוזרת לדון הא ד"הותרו השבטים להנשא זה לזה":

תנן התם: אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב [183] וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, ואפילו אם היו לה בגדים משלה, היתה שואלת מחברתה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו..

והוינן בה: בשלמא יום הכפורים, יום סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות אחרונות [184], ומובן מדוע לא היו לישראל ימים טובים כמותו.

אלא חמשה עשר באב מאי היא?

אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבא זה בזה [185]. שבאותו יום כלה דור באי הארץ שנאסרה עליהם הסבת הנחלה משבט לשבט, והותרו להנשא למי שיחפצו.

מאי דרוש? מהיכן דרשו להתיר?

מדכתיב, "זה הדבר", ודרשינן, דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. כדלעיל.

רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שהותר שבט בנימן לבא בקהל.

דכתיב, "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר, איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה". ובחמשה עשר באב כלה אותו דור שנשבע שלא יתנו מבנותיהם לבני בנימין.

מאי דרוש? כלומר, היכן מצאו פתח להתיר השבועה שנשבעו אבותיהם?

אלא דרשו, "ממנו" ולא מבנינו.

רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן: יום שכלו בו מתי מדבר [186].

הערות

[180] כלומר, כיון שבית דין היו מקדשים את החודש על פי הראיה, נמצא שזמני המועדים נקבעים על פיהם. אך כל שבת אינה צריכה קידוש בי"ד, שיקדשו את יום ראשון להיות השביעי שלו שבת. רשב"ם. אך רבינו חננאל כתב, מועדי ה' צריכים קידוש בי"ד כי משה רבינו קדשם, שנאמר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ודיבור זה הוא קידוש המועדות מפי משה. ושמעינן מינה שהמועדים צריכים קידוש בי"ד לקבעם ולומר, המועד ביום זה המקודש. עכ"ד.

[181] קריליה שבת בראשית, כיון שכל המועדות נקראו אף הם "שבת שבתון", הלכך קרי לשבת "שבת בראשית", לפי שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית. דבשבת ראשונה כתיב, "ויקדש אותו". רשב"ם.

[182] ויקרא (כג-ב, ג), ":. מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון:. ".

[183] ולענין טו באב בזמן הזה, בבית יוסף (או"ח קלא) בשם הרוקח כתב: שבט"ו באב אומרים תחנון, כיון שבטלה מגילת תענית. ע"כ. ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בו.

[184] כדתניא בסדר עולם: משה עלה בששה בסיון לקבל את הלוחות הראשונות, וירד ביז' בתמוז, דהיינו בסוף ארבעים יום, עלה ביח' בתמוז לבקש רחמים אחר חטא העגל, וירד בכח' אב, ופסל את הלוחות השניים, וחזר ועלה בכט' אב ועמד בהר עוד ארבעים יום, ובי' בתשרי הוא יום הכיפורים, נתרצה המקום בשמחה לישראל, ואותו היום ירד משה והלוחות בידו.

[185] הכי קים להו לחכמים שכלו באי הארץ באותו יום. רשב"ם.

[186] הרשב"ם הביא בשם מדרש איכה: בכל ערב תשעה באב היו יוצאין לחפור קברים, וישנים בהם, ולמחרת בבקר היו נמצאים כחמשה עשר אלף מהם מתים. כך במשך ארבעים שנה. ובשנה האחרונה עשו כך, ולא מת אף אחד, אמרו, שמא טעינו בחשבון, והמתינו עד אמצע החודש, שהתמלא הירח, כיון שהגיע ט"ו באב, אמרו, ביטל הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו. ועשו משתה ושמחה ויו"ט. ובתוספות הרבו להקשות על מדרש זה, ופרשוהו - שלא מתו כל אותם הראויים למות בשנה האחרונה, אלא ריחם עליהם הקב"ה, ונשתיירו מהם כחמשה עשר אלף איש. [אי נמי, בתחילה נגזר למות גם על בני עשרים בצמצום, ולבסוף ריחם עליהם הקב"ה ולא מתו אלא אותם שהיו בשעת הגזירה לכל הפחות בני עשרים וחודש]. ולכן לא נתיחד הדיבור עד השנה הבאה, כיון שהיו בצער כל אותה שנה, שחששו שמא ימותו.

מועדי ה' נאמרו, שבת בראשית, כלומר, שבת שבכל יום שביעי בשבוע, מאז ימי בראשית, לא נאמרה; בן עזאי אומר: מועדי ה' נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה.

מסופר: ר' יוסי בר נתן גמיר לה להא מתניתא [שנה את הברייתא הזו] ולא ידע ליה לפרושה [היה יודע לפרש אותה]. אזל בתריה [הלך אחרי] רב ששת לנהרדעא כדי לשאול אותו מה פירושה, ולא אשכחיה [מצאו] שם. אזל בתריה [הלך אחריו] למחוזא ושם אשכחיה [מצאו]. אמר ליה [לו]: מאי [מה פירוש] דברי ר' יוסי הגלילי שבברייתא "מועדי ה' נאמרו, שבת בראשית, כלומר, שבת שבכל יום שביעי בשבוע, מאז ימי בראשית, לא נאמרה"? והרי ודאי נאמרה גם שבת בראשית בפרשה זו!

אמר ליה [לו]: הכוונה היא שמועדי ה' צריכין קידוש בית דין, שאין המועדים נקבעים מעצמם, אלא רק לאחר שבית הדין קידש את ראש החודש נקבעים ומתקדשים גם המועדים החלים באותו חודש, לפי התאריך הכתוב בתורה. אבל שבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין, אלא קדושתה חלה מעצמה בכל יום שביעי. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיבי גבי [ונאמרה שבת בראשית אצל] כל המועדות, באותה פרשה המדברת ב"מועדי ה'" (ויקרא פרק כג), תיבעי [תצטרך] אף היא קידוש בית דין כמועדות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

ועוד שאל ר' יוסי בר נתן את רב ששת: מאי [מה פירוש] דברי בן עזאי שבברייתא "מועדי ה' נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה"? והרי הפרת נדרים נאמרה במפורש! אמר לו: הכוונה היא מועדי ה' צריכין מומחין כדי שיקבעו אותם, שאין קביעת המועדים נעשית אלא על ידי דיינים מומחים, ואילו הפרת נדרים אינה צריכה מומחין. ומכאן בית שמאי למדים כי הפרת נדרים נעשית בשלושה הדיוטות.

ומקשים: והא [והרי] "ראשי המטות" כתיב [נאמר בפרשת נדרים]? משמע שצריך בזה דווקא חכמים מומחים! אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן: מה שהוזכרו שם "ראשי המטות" הכוונה היא ללמדנו שהתרת נדרים יכולה להיעשות גם ביחיד מומחה, שהוא רשאי להתיר לבדו.

א כיון שדברנו עד כה בהלכות בת יורשת נחלה, שלא הותר לה להינשא בזמן הכניסה לארץ לאדם משבט אחר, מביאים: תנן התם [שנינו שם במשנה במסכת תענית], אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן כל בנות ירושלים היו יוצאות בכלי (בגדי) לבן שאולין, ומדוע כולן שאלו בגדים, ואף מי שיש לה? כדי שלא לבייש את מי שאין לו בגדים, ובושה היא לשאול. ודנים בכך: בשלמא [נניח] יום הכפורים הינו יום טוב ועושים בו שמחה, משום שיום סליחה ומחילה הוא, יום שנתנו בו לוחות אחרונות לאחר שנשברו הראשונות בחטא העגל, אלא חמשה עשר באב מאי [מה] היא הסיבה לחגיגיותו?

אמר רב יהודה אמר שמואל: משום שהוא יום שבו הותרו שבטים לבא (להינשא) זה בזה, שהרי כאמור לעיל, אסור היה לבת יורשת נחלה להינשא לבן שבט אחר, וממילא צימצם הדבר את הנישואין בין השבטים, ומשעה שכלה דור הנכנסים לארץ, התירו לבנות כאלה להינשא לבן שבט אחר. ושואלים: מאי דרוש [מה דרשו]? על איזה כתוב הסתמכו להתיר איסור זה? — שנאמר באותו איסור מתחילתו: "זה הדבר" (במדבר לו, ו), לומר: דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה של חלוקת הארץ.

רבה בר בר חנה אמר בשם ר' יוחנן: השמחה המיוחדת של ט"ו באב היא משום שהוא יום שבו הותר שבט בנימן לבא בקהל, דכתיב [שכן נאמר] בעקבות פרשת פילגש בגבעה ומלחמת עם ישראל בשבט בנימין: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה" (שופטים כא, א), ולכן לא יכלו להשיא נשים לבני בנימין. מאי דרוש [מה דרשו] כדי להתיר להם שבועה זו? שאמרו שנשבעו "איש ממנו (מאיתנו) לא יתן בתו" ויש לדייק: ולא מבנינו.

רב דימי בר יוסף אמר בשם רב נחמן טעם אחר: יום ט"ו באב הוא יום שכלו בו מתי מדבר, שפסקו למות יוצאי מצרים שנידונו למות במדבר בעקבות חטא המרגלים, שאמר מר [החכם]: עד שלא כלו מתי מדבר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Festivals of the Lord were stated, but Shabbat, which commemorates Creation, was not stated. Ben Azzai says: The Festivals of the Lord were stated, but the dissolution of vows was not stated. This concludes the baraita.

The Gemara recounts: Rabbi Yosei bar Natan learned this baraita and did not know how to explain it. He followed Rav Sheshet to Neharde’a in order to ask him about it, but he did not find him there. He followed him to Meḥoza and found him, and he said to him: What is meant by Rabbi Yosei HaGelili’s statement: The Festivals of the Lord were stated, but Shabbat, which commemorates Creation, was not stated? What does he mean, as Shabbat of Creation is explicitly mentioned in that section of the Torah (Leviticus 23:3)?

Rav Sheshet said to him: The Festivals of the Lord require sanctification by the court. This means that the start of the month, which is dependent upon the appearance of the New Moon, which determines the Festivals, can be established only by a court composed of experts. Shabbat, which commemorates Creation, does not require sanctification by the court. Shabbat is sanctified every week independent of any court action. It may enter your mind to say: Since Shabbat is written adjacent to the Festivals, it should require sanctification by the court as do the Festivals. Rabbi Yosei HaGelili teaches us that Shabbat does not require this.

Rabbi Yosei bar Natan asked: What is meant by ben Azzai’s statement: The Festivals of the Lord were stated, but the dissolution of vows was not stated? After all, the Torah writes explicitly about the dissolution of vows. Rav Sheshet answered him: The Festivals of the Lord require experts to determine when the months begin and when the Festivals will be observed, but the dissolution of vows does not require experts.

The Gemara questions this explanation. But it is written: “The heads of the tribes” (Numbers 30:2), in the portion discussing the halakhot of vows. How, then, can it be said that vows can be dissolved by laymen? Rav Ḥisda says that Rabbi Yoḥanan says: The phrase teaches that vows can be dissolved by a single expert authority. In any event, the Gemara has established that Beit Shammai can derive that dissolution of vows can be performed by laymen in the manner stated by ben Azzai, as explained by Rav Sheshet.

§ The Gemara discusses a mishna that addresses the issue of inter-tribal marriages. We learned in a mishna there (Ta’anit 26b): Rabban Shimon ben Gamliel said: There were no days as joyous for the Jewish people as the fifteenth of Av and as Yom Kippur, as on these days the daughters of Jerusalem would emerge in white garments, which each woman borrowed from another. Why did they borrow garments? They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments. The Gemara analyzes the mishna: Granted that Yom Kippur is a day of joy, because it is a day of pardon and forgiveness, and moreover, it is the day on which the last Tablets of the Covenant were given. But what is the special joy of the fifteenth of Av?

Rav Yehuda says that Shmuel says: This was the day when the members of different tribes were permitted to marry into one another’s tribe. Such marriages were restricted for the first generation to enter Eretz Yisrael, as discussed above (120a). What verse did the sages of that time interpret in support of their conclusion that this halakha was no longer in effect? The verse states: “This is the matter” (Numbers 36:6), meaning, this matter shall be practiced only in this generation, in which Eretz Yisrael is being divided among the tribes.

Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan offered another explanation: The fifteenth of Av was the day when the tribe of Benjamin was permitted to enter into the congregation of the other tribes of Israel through marriage, after the other tribes found a way to dissolve the vow that had prohibited them from marrying a member of the tribe of Benjamin in the aftermath of the episode of the concubine in Gibeah (Judges, chapters 19–20). As it is written: “And the men of Israel had taken an oath in Mizpah, saying: None of us shall give his daughter to Benjamin as a wife” (Judges 21:1). The Gemara asks: What verse did the sages of that time interpret that enabled them to dissolve this vow? The verse states: “None of us,” and not: None of our children; therefore, the oath applied only to the generation that had taken the oath.

Rav Dimi bar Yosef says that Rav Naḥman says: The fifteenth of Av was the day on which those designated to perish in the wilderness stopped dying, as the entire generation that had left Egypt had died due to the sin of the spies (Numbers 14:29–30). As the Master says: As long as those designated to perish in the wilderness had not stopped dying,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שבת בראשית לא נאמר'. משום הכי קרי לה שבת בראשית כדכתיב וישבות ביום השביעי ומשמה של שבת זו א)אולי צ"ל ומשמה של שבת זו נקראו כל השבתות שבת בראשית:שבת בראשית ויש שבתות אחרות כדכתיב ביום הראשון שבתון ועוד כתיב והיתה שבת הארץ וגו' ושבת של יום הכפורים ועוד כמה שבתות לפי עניינן אבל שבת בראשית היתה לכל השבתות:

מועדי ה' צריכין קדוש בית דין. דכתיב אשר תקראו אותם מועדי קדש שמעברין את החודש ואת השנים ומקדשין זמנים:

שבת בראשית אינה צריכה קידוש. משום דבכל שבעה ושבעה ימים שבת היא:

מועדי ה' צריכין מומחה. לקדשן:

ביחיד מומחה. הא אין מומחה בג' הדיוטות:

יום שנתנו בו לוחות האחרונות. חשוב מיום שנשתברו הלוחות הן ארבעים וארבעים יום עד יום הכפורים:

מאי דרוש. והתירו לבוא זה בזה והכתיב לא תסוב נחלה:

ב)נראה דצ"ל עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה פה אל פה וכמו דכתיב פה כו':קודם מתי מדבר. פה אל פה אדבר בו:

מועדי ה' נאמרו שבת בראשית לא נאמרה. וקשיא נמי הכא מההיא דאמר בקדושין (ל"ז ב') דילפי שבת בראשית ממושבותיכם והכא ילפת לה ממועדי ה' ואיכא למימר ההוא תנא דהתם סבר לה כבן עזאי דמפיק מועדי ה' למעוטי הפרת נדרים ושבת בראשית נפקא להו ממושבותיכם דלכ"ע שבת בראשיח אינה צריכה קדוש בית דין ומשמעות דורשין איכא בינייהו ואיכא למידק אי הכי ממושבותיכם לתנא קמא למה לי.

יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל מאי דרוש ממנו ולא מבנו.אני תמה כיון שאין משמעות אלא מהם כל אחד ואחד בעצמו נדר ובנו מותר ומאי יום שהותר לבא בקהל היום ראשון שנוצרה בת לבנים הותר לאותה הבת ועדיין אסור בכולן ומשמע דלשון בני אדם בנדרים כולהו בהדדי מתנו ועד שכנו אותו דור נאסרו לבא בהן ויום שכלו הותרו בכולן ועשאוה י"ט.

יום שכלו מתי מדבר. לפי פי' הרב ר' שמואל ז"ל יום חמשה עשר שכלו בשנה שלפניה מתי מדבר בתשעה באב קבעוהו יום טוב.
ורבינו תם ז"ל הקשה א"כ למה נתעכב הדבור שנה יותר ועוד למה היו יוצאין לחפור בשנה זו ונסתפקו עד חמשה עשר והלא כל אחד ואחד יודע בעצמו שלא היה מפקודי משה שנגזרה עליהם גזרה.
והיה אומר הרב ז"ל שנתיחד הדבור עם משה בחמשה עשר של אותה שנה שמתו בה ונשלמו כולן ולכך לא נתיחד מתשעה באב ואילך משום שאבלותן עד ט"ו בו. וכל שהיו מתאבלין עליהן לא שרתה שכינה עליהן על ישראל ולא גתיתד נתיחד הדבר עם משה שאין השכינה שורה מתוך עצבות לפיכך עשאוהו יום טוב. ומה שאמרו במדרש יום שבטל הספ' וכו' טעם אחר הוא לפי שהיו סבורים שימותו אף אותן של ששים שנה ולמעלה ועכבו עד חמשה עשר בו וכיון שראו שלא מתו אמרו בטל הקב"ה הנזרה מעלינו והיה מפני שלא נגזרה גזרה אלא עו פקודי משה ובשרן הקב"ה בג"ש דלמעל' מעלה מערכין ושמחו וקבעוהו י"ט.

יום שנתנו הרוגי בית' לקבורה תקנו הטוב והמטיב. מצינו במדרש איכה (ב,ד) כרם גדול היה לאדרינוס מהלך י"ח מיל על י"ח מיל כמן טבריה לצפורי והקיפוה מהרוגי ביתר מלא קומה ופשוט ידי', ולא הבאישו ולא הסריחו ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמדו למלכות אחרת ונגזרה עליהם קבורה, א"ר חנינא יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו חכמים הטוב והמטיב בברכת המזון, ולמדנו מכאן טעם הדבר למה תקנו אותו בברכת המזון על היין ולא תקנוה בתפלה, משום מעשה כרמו של אדרינוס זכר לדבר.

אחיה השילוני ראה את עמרם. סבר לה כמ"ד (ב"ר עא,ט) אליהו לאו היינו פנחס דאי היינו פנחס לימא בהדיא פנחס ראה את משה ומשה ראה את עמרם, וסבירא ליה נמי דסרח בת אשר מתה דאי לא מתה הרי ראתה את יעקב כ"ש. והרב ז"ל כתב דסבירא ליה נמי חנוך לאו היינו מטט"רון דאי הכי שנים קפלו ולא נהירא, דכמאן דמתו דמי שהרי נסתלקו, אבל אליהו מצוי בעולם ועם הראוין לו.

מועדי יי' צריכין קדוש בית דין. פירש ר"ש ז"ל שלא המועדות בעצמן צריכין קידוש, אלא ראשי חדשים שבהן תיקון המועדות, והיינו דתנן בקדוש החדש (ר"ה כד, א) ואומרים מקודש מקודש. ור"ח ז"ל כתב זה לשונו: מועדי יי' צריכין קידוש בית דין, כי משה רבינו קדשם, שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, דבור זה קדוש המועדות הוא מפי משה. שמעינן מינה שהמועדים צריכים קדוש בית דין לקבעם ולומר המועד ביום זה המקודש. עד כאן.

הא דאמר רב חסדא ביחיד מומחה. פירש ז"ל, מומחה בקי בתלמוד, כלומר, רב מובהק, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מנדרים ה"ה), ומסתברא דמומחה סמוך קאמר דומיא דמועדות דהא כי אמרינן דלגבי הפרת נדרים לא בעי מומחין כמועדות, אקשי והא ראשי המטות כתב, ואם איתא מאי קושיא, אכתי אמינא דלא בעי מומחין כמועדות ומועדי יי' צריכין מומחין סמוכין כמשה ואהרן דכתיב לכם ככם אבל הפרת הא מומחין בקיאין צריכא, והיינו ראשי המטות. אלא דאף ראשי המטות מומחין סמוכין משמע, כל שאינו מומחה סמוך אינו מתיר ביחיד אלא אם כן נטל רשות מן הנשיא. והכין משמע ליה שם בנדרים מן מה שאמרו בירושלמי, וכבר כתבתיה בארוכה בנדרים (עח, א) בסייעתא דשמיא.

מאי דרוש איש ממנו (ו)לא יתן בתו לבנימן ממנו ולא מבניו. כתב הרמב"ן ז"ל, אני תמה, כיון שאין משמעות אלא מהם, כל אחד ואחד בעצמו נדר ובנו מותר, ומאי יום שהותר לבא בקהל, היום הראשון שנולדה בת לבנים הותר לאותה ועדיין אסור בכולן. ומשמע דלשון בני אדם בנדרים כולהו כהדדי מתנו, ועד שכלו אותו הדור נאסרו לבא בהן, (ויש) [ויום] שכלו הותרו בכולן ועשאוהו יום טוב. עד כאן.

כבר ביארנו בסדר מועד שהמועדות כלן תלויין בקדוש בית דין ובראיית הלבנה ומ"מ שבת בראשית אין בית דין מקדשין אותו כלל מקדש ועומד הוא מעולם לא היו ימים טובים לישראל לשמוח בהם שמחה יתרה כחמשה עשר באב ויום הכפורים שבהם היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכבר ביארנו הסבות כלן במקומה במסכת תענית פרק פרקים:

סט. תניא וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל רבי יוסי הגלילי אומר נאמרו מועדי ה' שבת בראשית לא נאמר בן עזאי אומר מועדי ה' נאמרו הפרת נדרים לא נאמרה. מאי מועדי ה' נאמרו שבת בראשית לא נאמרה אמר רב ששת מועדי ה' צריכין קידוש ב"ד שבת בראשית אינה צריכה קידוש ב"ד סד"א הואיל וכתיבא בעניינא דמועדות תיבעי קידוש בית דין כמועדות קמ"ל דלא:

ע. בן עזאי אומר מועדי ה' צריכין מומחין לעבר שנים ולקבוע חדשים ולקידוש החדש, כדי שיקבעו המועדות בזמנן, הפרת נדרים אינה צריכה מומחין אלא אפילו שלשה הדיוטות כשרין. והא ראשי המטות כתיב אמר רב חסדא א"ר יוחנן ביחיד מומחה. והיינו סמוך. אבל שלשה אפי' הדיוטות דלא סמיכי, והוא דגמירי הלכות נדרים:

עא. תנן התם אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפרים יום מחילה וסליחה ויום שניתנו בו לוחות אחרונות אלא חמשה עשר באב מאי היא אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה:

עב. רבה בר בר חנא א"ר יוחנן יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל דכתיב ואיש ישראל נשבע (במשעה) [במצפה] לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה מאי דרוש ממנו ולא מבנינו:

(יז) מאי דרוש זה הדבר פי' לא שהם דרשו. מה שלא קיבלו ממשה אלא ממשה קיבלו כך ולא רצו לפרסם את הדבר לרבים שלא יפקפקו בציווי עד שיתיישבו בנחלותיהן ואחר שנתיישבו בנחלותיהן ופרסמו הדבר ברבים שזה הציווי לא היה אלא לאותו הדור בלבד עשו אותו יו"ט:

מועדי ה' צריכין קידוש בית דין פירש ר"ש ז"ל שלא המועדות בעצמן צריכין קדוש אלא ראשי החדשים שבהן תיקון המועדות והיינו דתנן בקדוש החדש ואומרים מקודש מקודש. ורבינו חננאל ז"ל כתב וזה לשונו: מועדי ה' צריכין קדוש בית דין כי משה רבינו קדשם שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל דבור זה קדוש המועדות הוא ממני משה. שמעינן מינה שהמועדים צריכים קדוש בית דין לקבעם ולומר המועד ביום זה המקודש עד כאן. הרשב"א ז"ל.

יום שכלו בו מתי מדבר. הקשה רבינו תם על רשב"ם ו"ל דאם מיהרו למות מאשתקד אם כן לא מתו בני ששים כו' ככתוב בתוספות. וגם לפירוש רבינו תם אי הכי אם נגזר עליהם שאותם שהיו בני עשרים בשעת גזירה הרי לא היו בני ששים בסוף שלושים ושמונה שהוא סוף ארבעים מיציאתן. עוד אומר רבינו תם ז"ל שבתחלה נגזרה על יתר מבן ששים ולבסוף ריחם להם הקדוש ברוך הוא. גזרה שוה דיליף ומעלה ומעלה מערכין ולפי זה לא אתי שפיר חמשה עשר אלף ופרוטרוט. עד כאן גליון תוספות. עיין בחדושי הרמב"ן ז"ל.

תוס' בד"ה יום שכלו כו' למה נתעכב הדבור שנה ויותר כו' עכ"ל דמשמע דנתעכב הדבור מט"ב של שנת מרגלים שהיה בשנה שניה ליציאת מצרים עד ט"ו אב של שנת מ' ליציאת מצרים דאז נתמלא סיהרא דהיינו ל"ח שנה אבל אם לא מתו רק עד ט"ב של שנת ל"ט ליציאתם ובשנת מ' לא מתו א"כ למה נתעכב הדבור ל"ח שנה לא היה לו להתעכב רק ל"ז שנים דהיינו משנה השנית ליציאתם עד ט"ב של שנת ל"ט ולשון שנה ויותר שכתבו התוס' בחידושי הרמב"ן שנה יותר בלא וי"ו ראשונה אבל יש לקיים שפיר לשון התוס' שלפנינו וכ"ה בתוס' ישנים דהוי שנה ויותר דהיינו מט"ב של שנת ל"ט עד ט"ו באב של שנת מ' דליכא למימר דבשנת ל"ט היה שפיר מתעכב עכ"פ עד ט"ו באב משום אבילות דא"כ הוה מתפרש כפשטיה דגם בשנת מ' מתו וכמ"ש התוס' ודו"ק:

בא"ד ועוד ט"ז אלף ופרוטרוט היה כו' עכ"ל פי' שבשנה ראשונה ליציאתם גם בשניה שהיה גזרת מרגלים משמע דלא מתו במגפה אז רק מוציאי הדיבה ועוד דלא שייך לומר באותה השנה בערב ט"ב הכרוז יוצא כו' כיון שהגזרה לא נגזרה עד למחרתו ביום ט"ב וכיון דגם בשנת מ' לא מתו לפי' רשב"ם הרי לא מתו רק ל"ז שנה ויבא לכל שנה ושנה מל"ז שנה ט"ז אלף מת"ר אלף ועוד פרוטרוט ח' אלפים שנשארו מת"ר אלף וכך הבין מהרש"ל דברי התוס' אבל בעל יפה מראה לא הבין דברי התוס' בזה והקשה עליהם מה שהקשה ע"ש בסוף מסכת תענית וק"ל:

בא"ד צריך לומר שט"ו אלפים כו' בכל שנה זה קודם זה כו' עכ"ל ק"ק מי הגיד להם שלא מתו כולן רק בני ס' בצמצום ולא יותר מס' ואימא בשנה ראשונה כבר היו רבים שמלאו ימיהם לס' שנה ולא מתו כולם רק ט"ו אלף ופרוטרוט וכן בכל שנה שוב מצאתי בספר יפה מראה שתירץ כן קושית התוס' והביא ראיה קצת לזה דאי לא היו מתים רק אותן שהיו בני ס' לא פחות ולא יותר ולא היה מהם בכל שנה רק ט"ו אלף ופרוטרוט אם כן כבר ידעו בעצמם אותם המתים באותה שנה ולמה נכנסו גם אחרים עמהם בקבורה כדמשמע דקאמר הבדלו המתים מן החיים ודו"ק:

בא"ד ועוד שלא היתה שמחה מפני הדבור שחזר אלא שאז כי כו' עכ"ל כצ"ל מתוס' ישנים ור"ל דלפי המדרש איכה משמע דלא היתה השמחה מפני הדיבור שחזר אלא מפני ביטול הגזירה שראו באתמלי סיהרא וכ"כ בעל היפה מראה והגהת מהרש"ל בזה אינן מבוררין ודו"ק:

בא"ד ועוד מה שמחה היא שקדמו למות מאשתקד כו' עכ"ל ר"ל דודאי ידעו שלא ימותו רק הת"ר אלף שהיו ביניהם בשעת הגזירה אלא שלא ידעו בשנת הארבעים שכבר תמו ומתו כלם בשנת ל"ט ולא נותר מהם עד אחד וסבורים היו שנשארו עוד ט"ו אלף ופרוטרוט והיו עצבים שימותו עוד בשנת מ' וא"כ כשראו באתמלי סיהרא במאי שמחו שלא מתו בשנה זו כמו שהיו סוברים הם שהרי הפסידו בזה שראו שכבר מתו מאשתקד וטוב היה להם למות עכשיו משמתו אשתקד וק"ל:

בא"ד שלא מיהרו למות אלא בשנה אחרונה ביטל מהן הגזירה ונשארו כו' עכ"ל גליון תוס' והא דכתיב כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות היינו אותם שמתו קודם שנתבטל הגזירה וק"ל:

בא"ד א"נ בתחילה נגזר אפילו על בני כ' בצמצום ולבסוף ריחם כו' עכ"ל גליון תוס' וגם לפר"ת אומר ר"י אם נגזר על אותם שהיו בני כ' בשעת גזירה הרי לא היו בני ס' בסוף ל"ח שהוא סוף מ' מצומצם עכ"ל ולפרש"י בחומש בפרשת שלח לך יתיישב זה שכתב ארבעים שנה גו' לא מת א' מהם פחות מבן ס' כו' שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה כו' וכשנכנסו לשנות מ' מתו אותן של בני כ' עכ"ל ע"ש ותו לא קשה מידי ודו"ק:

בא"ד ומיהו קשה על פי' ר"ש דלמה חפרו קברים בשנה אחרונה כו' עכ"ל דמה שהיו עצבין בשנה זו ניחא שכ"א מהם לא היה יודע שכבר תמו ומתו כולם בשנת ל"ט והיו סבורין שימותו עוד בשנה אחרונה כמ"ש התוס' לעיל לפ"ה אבל כיון שבאמת כבר תמו ומתו כולם מאשתקד ולא היה בהם א' שהיה בן ששים אז בצמצום א"כ כ"א מהם יודע בעצמו שהוא לא ימות ולמה הלך לחפור לו קבר בשנה אחרונה ומזה לא קשיא להו על הכרוז דודאי היה גם בשנה אחרונה לפי טעותם שהיו סבורים שנשארו עוד מהת"ר אלף וימותו גם בשנה זו ודברי מהרש"ל אין מבוררין בזה גם דברי התוס' בסוף תענית אינן מבוררין בכל זה ע"ש בחידושינו וק"ל:

יום שהותרו השבטים לבא כו'. יש לדקדק מה שמחה היה להן כשהותר להם הסבת נחלה אם הוא טוב לזה השבט שתוסיף לו נחלה הוא רע לשני שתגרע נחלתו כמו שטענו בני יוסף ואם יהיה היובל וגו' ונוספה נחלתן וגו' ומנחלת מטה אבותינו יגרע וי"ל דלהאי טעמא ניחא דקאמר שבהן בנות ישראל יוצאת כו' דלבנות ישראל ודאי הוא דהיה להן שמחה כשהותר שהנקבות יגרעו מהזכרים ע"י שלא תסוב נחלה שהאיש שיש לו נחלה היה רשאי לישא אשה משבט אחר והאשה לא היה לה רשות אם היה לה נחלה לישא איש משבט אחר עד שהותרו וכן י"ל לטעמא דיום שהותר שבט בנימין כו' דלכך הבנות היו משמחות כשהותרו שהן לא היה להן רשות לינשא לשבט בנימין כמ"ש איש ממנו לא יתן בתו וגו' והאנשים היו להן רשות גם לישא מבנות שבט בנימין שלא נשבעו על כך וק"ל:

תוס' בד"ה יום שכלו כו' ועוד ט"ז אלף ופרוטרוט כו' נ"ב שהרי נחסר שתי שנים ראשונות ושנה האחרונה ולא נשארו כ"א ל"ז שנים וק"ל:

בא"ד ועוד שלא היתה כו' נ"ב זו הקושיא וקישיא דלעיל הוא לפירוש איכה רבתי ולא בקש רבינו תם לתרץ אח"כ אותן אלא הן סייעתא לפירוש שלו ודו"ק:

בא"ד שמחה לפני הדבור אלא כשחזר שאף כי לא אתמלי כו' ונראה לרבינו תם לפי מדרש כו' כצ"ל:

בא"ד דלמה חפרו קברים כו' נ"ב ויותר קשה אלי הלא הכרוז לא היה יוצא לחפור (ולא) [אלא] להבדל וק"ל (עי' מהרש"א):

ר"ש ד"ה יום שנתנו. וירד בכ"ח באב. א"כ לא הוה אלא ל"ט יום שלמים דתמוז הוא חסר. ומדוע לא פירש דירד בכ"ט ובו ביום עלה ועי' ב"ק (פ"ב) תד"ה כדי ובמש"כ שם:

ר"ש ד"ה לבא זה בזה. שפסק אותו דור כו'. זה דוחק. ול"נ שבאותו יום עמדו על דרשה דזה הדבר:

תד"ה יום שכלו. א"נ כו' ולא מתו אלא כו' בני כ' וחדש. קשה דא"כ מתו בני נ"ט שהרי אפי' האחרונים מתו בשנת הל"ט:

(קכא א תוספות) ד"ה יום וכו' למ"ד בירושלמי במו"ק שכולן בני ששים שנה מתו.—לא נמצא זה במו"ק רק בביכורים רפ"ב(ע"ש).

מועדי ה' נאמרו. כוליה מפרש לקמיה: מועדי ה' צריכין קידוש. שהיו מקדשין את החדש על פי הראייה ומתוך כך מתקדש מועד בזמנו שלפי עיבור השנה ועיבור החדשים המועדים מתעכבין אבל המועדים עצמן לא היו מקדשין כי אם החדשים כדתנן בר''ה (דף כד.) לגבי קידוש החדש שאב בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש שנאמר אשר תקראו אותם קרי ביה אתם ותרי זימני מקודש מקודש נפקא לן מדכתיב מקראי קדש שהיו מקדשין את החדש על פי הראייה וזהו תיקון המועדות וקדושתן: שבת בראשית אינה צריכה קידוש. כעין שמקדשין המועדות על ידי קידוש ראשי חדשים אין מקדשין אחד בשבת להיות שביעי שלו שבת אלא לעולם יום שביעי שבת הוא בלא קידוש בית דין ונפקא ליה מדכתיב מועדי ה' יתירא דמצי למיכתב אלה אשר תקראו אותם מקראי קדש שבת בראשית קרי לשבת משום דכל מועדות נמי כתיב בהו שבת שבתון הלכך קרי ליה שבת בראשית שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית דבשבת ראשונה כתיב בו בויכולו ויקדש אותו: גבי מועדות. בפרשת שור או כשב (ויקרא כב): מועדי ה' צריכין מומחין. ולא מקדשי בג' הדיוטות כהפרת נדרים ולא ביחיד מומחה כהפרת נדרים אלא בשלשה מומחין כדילפינן בראש השנה אין לך מומחה בישראל יותר ממשה רבינו וקאמר ליה רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם ככם מומחין ואין בית דין שקול ומוסיפין עליהם עוד אחד: תנן התם. במס' תענית ומשום דקאמר לקמן יום שהותרו שבטים כו' נקט לה: השאולין. שאפי' מי שיש לה היתה שואלת שלא לבייש את השואלת מחמת שאין לה כדאמרי' במסכת תענית (דף לא.) בת מלך שואלת מבת כהן גדול כו': יום שנתנו בו לוחות האחרונות. כדתניא בסדר עולם משה עלה בששה בסיון לקבל לוחות הראשונות וירד בי''ז בתמוז דהיינו בסוף ארבעים יום עלה בי''ח ובקש רחמים בשביל עון העגל שנא' ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם (דברים ט) ובאותה שעה נתרצה הקב''ה לישראל ואמר לו למשה פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וירד בכ''ח באב ופסל שני לוחות אבנים כדכתיב ויפסול שני לוחות אבנים כראשונים וישכם משה בבקר ועלה בכ''ט באב ועשה עוד מ' יום מל' באב עד י' בתשרי שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים וגו' בי' בתשרי הוא יום הכפורים נתרצה המקום בשמחה לישראל ואותו היום ירד משה והלוחות בידו: יום שהותרו שבטים. הכי הוה קים להו: לבא זה בזה. שהותרו הסבת נחלה שפסק אותו דור של באי הארץ שנאסר להם הסבת נחלה והשתא מיהא אם נשתיירו עדיין בני אדם שהיו באותו הדור אכתי באיסורייהו קיימי אבל שאר בני אדם שלא היו באותו הדור מותרין ויש מפרשים יום שהותרו שבטים שהרי בט''ו באב כלו מתי מדבר כדלקמן וטעות הוא בידם שהרי לא לדור המדבר נאמר אלא לבאי הארץ בערבות מואב בסוף המ' שנה: יום שהותר שבט בנימן. כל הנך אמוראי לא פליגי אלא מר גמיר האי מרביה ומר גמיר האי מרביה: שכלו בו מתי מדבר. במדרש איכה יום שבטל בו החפר דאמר ר' לוי כל ערב תשעה באב היה כרוז יוצא הכל יצאו לחפור חפרין וישנין בהן ובשחרית הכרוז יוצא יבדלו החיים מן המתים והיו בודקין אותן ונמצאו ט''ו אלף ופרוטרוט חסרין בכל שנה וכך עשו מ' שנה יום לשנה יום לשנה הרי מ' שנה בשנה אחרונה עשו כן בדקו עצמן ונמצאו שלמים אמרו שמא טעינו בחשבון וכן בי' בו וכן בי''א וכן בי''ב וכן בי''ג ובי''ד עד דאיתמלי סיהרא כיון דאיתמלי סיהרא אמרו ביטל הקב''ה אותה גזירה קשה מעלינו ועשו משתה ושמחה ויו''ט: דאמר מר כו'. ולכך עשו ימי משתה ושמחה על הדיבור שחזר למשה:
ושבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין. ואם תאמר דבסוף פרק קמא דקידושין (דף לז:) נפקא לן מדכתיב מושבותיכם דאמרינן התם מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי איצטריך ס''ד אמינא הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קידוש ב''ד כמועדות קמ''ל ויש לומר דרשא דהתם אתיא כבן עזאי דדריש הכא מועדי ה' נאמר הפרת נדרים לא נאמר אי נמי אפי' לרבי יוסי הגלילי צריכין תרי קראי דאי לא כתיב אלא חד לא הוה ממעטינן אלא מומחין כתב. קרא אחרינא למעוטי אפי' הדיוטות: יום סליחה ומחילה. פירשתי בסוף מרובה (ב''ק דף פב. ד''ה כדי): יום שכלו בו מתי מדבר. בשנה אחרונה נמי מתו וידעו שכבר כלתה גזרה כי כבר מתו כל בני כ' ולפי שהיו אבלים עד מקצת יום של ט''ו לא חזר הדיבור שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות כדאשכחן גבי יעקב (תנחומא פ' וישב) שכל אותן ימים שנתאבל על יוסף לא שרתה עליו שכינה כדאמר [בשבת] (דף ל:) ולכך כל ימי אבילתן של ישראל לא חזר הדיבור שבזכותן היה מדבר עם משה כדאמרי' בריש מכילתא לאמר ר' יעקב אומר צא ואמור להם שבזכותן אני מדבר עמך שכל אותן שלשים ושמונה שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עם משה ואהרן שנאמר ויהי כאשר תמו וכו'. וממדרש איכה שהיה רבינו שמואל מביא ראיה קשיא טובא שאם לא מתו בשנה אחרונה למה נתעכב הדיבור שנה ויותר שלא חזר ועוד ט''ז אלף ופרוטרוט היה למות כל שנה ולפי מדרש איכה היו מתין חמשה עשר אלף ופרוטרוט בכל שנה ועוד למאן דאמר בירושלמי במועד קטן שכולן בני ששים מתו חידוש גדול הוא זה שצריך לומר שחמש עשרה אלפים ופרוטרוט נולדו במצרים בכל שנה זה קודם זה ועוד שלא היתה שמחה מפני הדיבור שחזר [אלא] שאז כי איתמלי סיהרא ידעו שפסקה גזרה מעליהם ועוד מה שמחה היא שקדמו למות מאשתקד והכתיב (שמות כג) את מספר ימיך אמלא ועוד אם מיהרו למות מאשתקד א''כ לא מתו בני ששים אותן שהושלמו להן עשרים שנה בשעת יציאתם שלכך תלה בכ' שנה לפי שהיו בני כ' בצמצום ונראה לר''ת לפי מדרש איכה שלא מיהרו למות אלא בשנה אחרונה ביטל מהן הגזרה ונשארו מהן ט''ו אלף ופרוטרוט אותן שהיו ראוין למות בשנה אחרונה כמו שמצינו בחזקיהו דכתיב (מלכים ב כ) צו לביתך כי מת אתה והאריך לו הרבה [. והא דכתיב (במדבר כו) ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון היינו מאותן שראוין למות קודם שנתבטלה הגזרה דכלב ויהושע היו בני ארבעים בשלוח מרגלים כדפרישית לעיל (ד' קיז: ד''ה מכאן) אי נמי בתחלה נגזר אפי' על בני כ' בצמצום ולבסוף ריחם עליהם הקב''ה ולא מתו אלא אותן שהיו בשעת גזרה לכל הפחות בני עשרים וחדש שחדש בשנה אחרת חשוב שנה ולא יום אחד כדאמרי' (מסכת פרה פ''א מ''ג) גבי פלגס שכל חדש שלם אינו לא שה ולא איל ונשארו בשנה אחרונה כל אותן שהיו בני כ' בצמצום] הכי נמי אשכחן בדילוג קץ זכו כי גר יהיה זרעך מיצחק לא זכו ועבדום וענו אותם וכו' והשתא אתי שפיר דמשום חמשה עשר אלפים ופרוטרוט לשנה לא נתייחד הדיבור עד חמשה עשר באב של שנה אחרונה שהיו ראוין למות והיו עצובין בכך עד דאיתמלי סיהרא ומה שהקשה ר''ת לפירוש הקונטרס למה נשתהה הדיבור שנה ויותר י''ל נמי שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות והן היו עציבין לפי שהיו סבורין למות באותה שנה והאי דנקט נמי חמשה עשר אלפים ופרוטרוט לאו על כל שנה ושנה קאמר אלא רוב השנים ומיהו קשה על פירוש רבינו שמואל דלמה חפרו קברים בשנה אחרונה כיון שמאשתקד מתו כל אותן שהיו ראוין למות שכל אחד היה יודע בעצמו שלא היה מבן עשרים ועד ששים מפקודי משה ואהרן:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד