בבא בתרא קכב ע"א

בבא בתרא קכב ע"א - Steinsaltz

The Gemara suggests: Come and hear a proof. The verse states: “According to the lot shall their inheritance be divided between the more and the fewer” (Numbers 26:56). Evidently, whether the tribe had many or few people, the tribe as a whole received a portion equal to that of every other tribe, and each individual within the tribe received a different amount of land than those in other tribes.

And another proof can be seen from that which is taught in a baraita: Eretz Yisrael is destined to be divided among thirteen tribes during the messianic era, unlike the division in the time of Joshua. As, initially the land was divided only among twelve tribes, as the Torah does not allot a portion to the tribe of Levi. The baraita continues: And the land was divided only with money, such that each tribe that received a portion more valuable than average compensated another tribe that had received a portion less valuable than average, as it is stated: “Between the more and the fewer.” Rabbi Yehuda said: The area of land whose yield is a se’a of grain in Judea is so valuable that it is equal in value to the area necessary to produce five se’a of grain in the Galilee.

The baraita continues: And the land was divided only by a lottery, as it is stated: “Only by lot shall the land be divided” (Numbers 26:55). And the land was divided only with the Urim VeTummim, as it is stated: “By the pronouncement of the lot” (Numbers 26:56).

The baraita asks: How can these texts be reconciled? One indicates that the land was divided by lottery and the other indicates that the land was divided with the Urim VeTummim. The baraita explains: Elazar the High Priest was dressed with the Urim VeTummim, and Joshua and all the Jewish people were standing before him, and a lottery receptacle containing the names of the tribes and another lottery receptacle containing the names of the boundaries of the twelve different regions of Eretz Yisrael were placed before him.

And Elazar would ascertain the assignments of land with the Divine Spirit and say, in accordance with the notification of the Urim VeTummim: The name of the tribe Zebulun now emerges from the receptacle in the lottery, and the region whose boundary is Akko emerges with it from the other receptacle. After stating this, he would mix the lots in the receptacle of the tribes and the lot of Zebulun would emerge in his hand. He would then mix the lots in the receptacle of the boundaries, and the boundary of Akko would emerge in his hand.

And Elazar would repeat the process and ascertain the assignments with the Divine Spirit and say: The name of the tribe Naftali now emerges, and the region whose boundary is Ginnosar emerges with it from the other receptacle. After stating this, he would mix the lots in the receptacle of the tribes and the lot of Naftali would emerge in his hand. He would then mix the lots in the receptacle of the boundaries, and the boundary of Ginnosar would emerge in his hand. And so he would proceed for each and every tribe.

The baraita continues: And unlike the division in this world, i.e., in the time of Joshua, will be the division of portions in the World-to-Come, i.e., in the messianic era. In this world, if a person has a field of grain, he does not have a field for an orchard; if he has a field for an orchard, he does not have a field of grain. This is so because each climate and variety of soil is suitable for a different type of produce. But in the World-to-Come, you do not have any person who does not have a portion in Eretz Yisrael in the mountain, and in the lowland, and in the valley, as it is stated: “The gate of Reuben, one; the gate of Judah, one; the gate of Levi, one” (Ezekiel 48:31), which is to say that everyone’s portion will be the same. And the Holy One, Blessed be He, will distribute it to them personally, as it is stated: “And these are their portions, says the Lord” (Ezekiel 48:29). This is the conclusion of the baraita.

The Gemara states its proof: In any event, the baraita teaches: As initially, the land was divided only among the twelve tribes. Conclude from the baraita that the land was divided according to the tribes, and not apportioned directly to each person. The Gemara affirms: Conclude from the baraita that this is the case.

§ The Gemara returns to analyze the baraita just cited. The Master says above: Eretz Yisrael is destined to be divided among thirteen tribes. The Gemara asks: As to the other, thirteenth portion, for whom is it? Rav Ḥisda said: For the king, as it is written: “And they that serve the city, out of all the tribes of Israel, shall till it” (Ezekiel 48:19). The verse is understood as meaning that the nation will collectively allot a portion to the king, who serves the needs of the nation. Rav Pappa said to Abaye: Why is the verse interpreted in this way? Say that the verse speaks of mere wages [rongar], so that the king has rights to collect taxes, but not an actual portion of land. The Gemara answers: That possibility should not enter your mind, as it is written: “And the residue shall be for the prince, on the one side and on the other of the sacred offering and of the possession of the city” (Ezekiel 48:21). Based on this latter verse, the former verse speaks of a specific tract of land.

The baraita also states: And the land was divided only with money, as it is stated: “Between the more and the fewer.” With regard to what is this said? If we say it is with regard to beauty and ugliness, i.e., that those who receive inferior-quality land received monetary compensation from the others, is that to say we are dealing with fools [beshufetanei] who would agree to take inferior-quality land in exchange for more money? Rather, it is said with regard to the difference between land that is close to Jerusalem and land that is far from Jerusalem. Those whose property was close to Jerusalem compensated those whose property was farther away.

The Gemara notes: There is a dispute between tanna’im with regard to the manner by which this compensation was given: Rabbi Eliezer says: The tribes compensated each other with money. Rabbi Yehoshua says: The tribes compensated each other with land by giving extra land to those whose portions were in less advantageous locations.

The baraita also states: And the land was divided only by a lottery, as it is stated: “Only by lot shall the land be divided” (Numbers 26:55). The Sages taught: In the phrase “only by lot,” the term “only” indicates that Joshua and Caleb are excluded from this proviso. The Gemara asks: With regard to what were they excluded? If we say that they did not take portions at all, now that it has already been taught that they took the portions of the spies (118b) that were not their own, is it necessary to teach that they took their own portions? It goes without saying that they did collect their portions. Rather, the exclusion teaches that they did not take portions by a lottery but according to explicit designation by the Lord. With regard to Joshua, this is as it is written: “According to the commandment of the Lord they gave him the city that he asked, even Timnath Serah in the hill-country of Ephraim” (Joshua 19:50).

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכב - א

ופשטינן: תא שמע הרי נאמר בתורה (במדבר כו, נו) "על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט."

כלומר, כל השבטים נוטלים חלק בשוה, בין שבט שיש בו מעט אנשים, ובין רב אוכלוסין. ונמצאו חלקי בני שבט הקטן מרובין משל הגדול.

ועוד תניא בברייתא בהדיא, שארץ ישראל נתחלקה לפי שבטים, "עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, [לקמן יבואר].

שבתחלה כשבאו לארץ, לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים ^[192],

ולא נתחלקה אלא בכסף, שנאמר בין רב למעט".

מבארת הגמרא, מאי בכסף?

אמר רבי יהודה, סאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל, ולכן מי שנטל סאה ביהודה היה משלם את ההפרש למי שעלתה בידו בגליל ^[193].

ממשיכה הברייתא: "ולא נתחלקה אלא בגורל, שנאמר "אך בגורל".

ולא נתחלקה אלא באורים ותומים, שנאמר "על פי הגורל", ולשון "על פי", משמע ברוח הקדש על ידי אורים ותומים.

הא כיצד? אם אורים ותומים למה גורל, ואם גורל למה אורים ותומים, ושמא מכחישים זה את זה ^[194]?

אלא, אלעזר מלובש אורים ותומים, ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי [ארגז] ובו יב' פתקים ^[195] ועליהם רשומים שמות של שבטים, וקלפי ובו שמות של תחומין [יב' חלקי ארץ ישראל] מונחין לפניו, והיה מכוין ברוח הקדש ואומר, "זבולן עולה תחום עכו עולה עמו ^[196] ",

טרף בקלפי של שבטים, ועלה בידו זבולן, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו.

וחוזר ומכוין ברוח הקדש, ואומר, "נפתלי עולה ותחום גינוסר עולה עמו".

טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום גינוסר. וכן כל שבט ושבט ^[197].

ולא כחלוקה של עולם הזה, חלוקה של עולם הבא. [כלומר, חלוקת הארץ בימות המשיח, בזמן בית המקדש השלישי].

העולם הזה, אדם יש לו שדה לבן [תבואה], אין לו שדה פרדס. שדה פרדס, אין לו שדה לבן ^[198].

לעולם הבא, אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה ובעמק.

שנאמר, "שער ראובן אחד, שער יהודה אחד, שער לוי אחד". כלומר, כולם יהיו שוים בחלקיהם, ומה שיש לזה יש לזה.

וכן לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מחלק להן בעצמו. שנאמר, "ואלה מחלקותם נאם ה'". דהיינו, הקב"ה עצמו יאמר לכל אחד ואחד מהו חלקו ^[199]. עד כאן הברייתא.

על כל פנים, קתני מיהת, "שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים", שמע מינה לשבטים איפלוג.

ומסקינן: אכן שמע מינה. ^[200]

שנינו בברייתא לעיל: אמר מר "עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים".

ומקשה הגמרא: אידך למאן? מי יטול את החלק השלשה עשר?

ואף על פי שבחלוקת הארץ בימות המשיח שבט לוי יטלו אף הם חלק בארץ ^[201], מכל מקום מנשה ואפרים לא יטלו אלא חלק אחד, כדכתיב, "שער יוסף אחד", ואם כן אין כאן שלשה עשר שבטים, אלא שנים עשר בלבד?

ומתרצת הגמרא: אמר רב חסדא, יתנו חלק נוסף לנשיא.

דכתיב, "והעובד העיר [דהיינו הנשיא, שעול ניהול העיר מוטל עליו], יעבדוהו [יתנו לו נחלה] מכל שבטי ישראל ^[202] ".

אמר ליה רב פפא לאביי: מנלן ש"יעבדוהו" פירושו שיתנו לו נחלה, אימא רונגר ^[203] בעלמא [שמא ישכרו לו שכירי יום לשרתו], אך לא יתנו לו נחלה?

ומשני: לא סלקא דעתך לפרש כך. דכתיב, "והנותר לנשיא מזה ומזה, [שנוטל חלק מכל השבטים], לתרומת הקדש ולאחוזת העי ר".

עוד שנינו בברייתא הנ"ל, "ולא נתחלקה אלא לכספים, שנאמר, בין רב למעט".

והוינן בה: למאי? באיזה מקרה היו משלמים כסף זה לזה?

אילימא לשופרא וסניא, [אם תאמר, שחילקו את הארץ בשוה ממש, לא שנא קרקע טובה ולא שנא קרקע גרועה, ומי שקיבל קרקע טובה היה משלם לבעל הקרקע הכחושה את ההפרש].

אין לומר כך, דאטו בשופטני עסקינן [וכי מדובר בשוטים, שמסכימים לקבל כסף במקום קרקע טובה] ?!

אלא ודאי, חילקו את הארץ לפי שויה, ומי שקיבל קרקע כחושה, היה נוטל יותר עד כדמי היפה, אבל מי שעלה לו גורלו לקרקע קרובה לירושלים, היה משלם בכסף למי שגורלו בקרקע רחוקה, אף על פי ששתיהן שוות בפוריותן.

כיון שהקרקע הרחוקה גרועה בתרתי מן הקרובה, חדא, מפני שרחוקה מבית המקדש, ועוד, שקרובה לארץ העמים וצריך לדאוג מפניהם.

ודין זה האמור בברייתא, הרי הוא כתנאי. [כלומר, תלוי במחלוקת התנאים דלהלן]:

רבי אליעזר אומר: בכספים העלוה. כלומר, שלמו בכסף את ההפרש בין קרובה לרחוקה.

רבי יהושע אומר: בקרקע העלוה. ומי שקיבל קרקע רחוקה, נטל יותר קרקע.

עוד שנינו באותה ברייתא: "ולא נתחלקה אלא בגורל, שנאמר, אך בגורל". ובענין זה תנא במקום אחר: "אך בגורל", יצאו יהושע וכלב שלא עלו בגורל.

ומקשה הגמרא: למאי?

אילימא דלא שקול כלל, השתא דלאו דידהו שקול [שהרי נטלו את חלקם של המרגלים והמתלוננים, כדלעיל קיז - ב], דידהו מיבעיא?!

אלא, שלא נטלו את חלקם בגורל, אלא על פי ה'.

ומנלן שלא נטלו בגורל?

יהושע, דכתיב, "על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל את תמנת סרח בהר אפרים".

הערות

^[192] לוי לא נטל חלק בארץ, אלא כל שבט ושבט נתנו לו ערים לשבת בהן, להיות ערי מקלט, ומאידך משנה ואפריסנטלו שני חלקים, כדכתיב, "מנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי". רשב"ם.

^[193] הגמרא הבינה בתחילה, מי שהגיע לידיו חלק יפה היה נותן דמים למי שקיבל חלק כחוש. וזהו שאמר הכתוב, "בין רב למעט", לומר שצריךלדקדק ולהוסיף דמים מהרב למעט. שהזיבורית נקראת מעט, והעידית נקראת רב. ולמסקנא, מדובר בקרקעות שוות, אלא מי שקיבל קרקע ביהודה מעלה דמים למי שקיבל בגליל, לפי שיהודה קרובה לירושלים והגליל רחוק ממנה.

^[194] משמע ליה, שהגורל היה לפני האורים ותומים, ללא רוח הקודש, ולכן הקשה שמא יכחישו זה את זה. אמנם למסקנא, אף הגורל עצמו היה ברוח הקודש, כמבואר שהקלפי של הגורל היה לפניו בשעה שהיה מכוין ברוח הקדש. מהרש"א.

^[195] רשב"ם. והקשה עליו הרש"ש, הרי ראובן גד, וחצי שבט מנשה כבר נטלו את חלקם בעבר הירדן, ואם כן, לא היו בחלוקת הארץ כ אם עשרה שבטים? עיין שם.

^[196] לאו עכו ממש, שהרי עכו היתה בנחלת שבט אשר, אלא תחום שלצד עכו. תוספות. אכן רבינו תם גרס, "אשר עולה, תחום עכו עולה עמו". תוספי הרא"ש.

^[197] והיה עושה כן, כדי שלא ילעיזו על הגורל, לכן היה מכוין ברוח הקודש מה שיעלה בגורל קודם שיוציאנו. ריטב"א.

^[198] הקשו התוספות, הלא מבואר בגמרא במסכת בבא קמא (פא-ב) שאף בחלוקה הראשונה, אין לך מישראל שאין לו חלק בהר ובשפלה ובנגב? ותרצו, שם גרסינן "אין לך שבט מישראל", אבל כאן גרסינן, "אין לך אדם מישראל", כלומר, לעתיד לבא כל אדם ואדם יטול חלק מכלסוגי הקרקע. משא"כ בחלוקה הראשונה מי שנטל בהר לא נטל בעמק. אמנם באופן כללי, כל שבט קיבל נחלה מכל סוגי הקרקעות. אי נמי, בעולם הזה, לא נטלו בשוה מכל סוג, אלא מעט מזה והרבה מזה, ולהיפך. אך לעולם הבא, יש לו מן הכל שיעור שוה.

^[199] נראה הטעם הא דבימי יהושע לא נתחלקה אלא על פי גורל, דכבר אמרו (ברכות ז-א) דדיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי אינו חוזר, ולכן חלוקת הארץ, כיון דעיקר הנתינה היה על תנאי, דכתיב (תהלים קה מד, מה) "ויתן להם ארצות גויים:. בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו", וכאשר חטאו נלקח מידם. לכן לא היתה יכולה להיות חלוקת הרץ על ידי הקב"ה בעצמו כביכול. אבל לעתיד לבא, דכתיב, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", אזי תהיה החלוקה על ידי הקב"ה בעצמו, ויהיה בנין עד. עיני שמואל.

^[200] עיין רש"י על התורה (בראשית מח, ו), "ומולדתך:. ואף על פי שנחלקה הארץ למנין גולגלותם כדכתיב, לרב תרבה נחלתו, וכל איש ואיש נטל בשוה, חוץ מן הבכורים, מכל מקום:. ". וצריך עיון, שהרי מסקנת הגמרא דלשבטים נחלקה הארץ, ולא לפי גולגלותם? וכן הקשה עליו הרמב"ן והחזקוני שם. ועיין מהרש"א.

^[201] בשיטת הרשב"ם דלעתיד לבא יטול שבט לוי חלק בארץ, קשה, והרי יש לא תעשה "ונחלה לא יהיה לו, וכי לעתיד לבא יתבטל הלאו הזה? ועיין קובץ שיעורים (שע'). וביפה עינים. ובמהרש"א, והגהות ר"ש מדסוי.

^[202] עיין מהרש"א (בחידושי אגדות) שמכיון שהנשיא אינו מחפש להשתרר על העם, אלא עובד את העיר, לכן יעבדוהו העם. אך נשיא המשתרר על העם, לא יעבדוהו.

^[203] "רונגר", מפרש רבינו חננאל "רון" בפרסית, יום, ו"גר", שכיר. דהיינו שכיר יום. ועיין רש"ש.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שנאמר: "על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט" (במדבר כו, נו), משמע שבין שבט מרובה באנשים ובין שבט מועט באנשים קיבלו חלק שווה.

ועוד ראיה שארץ ישראל נתחלקה לשבטים, תניא [שנויה ברייתא]: עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, לא כפי שהיה כשבאו תחילה לארץ, שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים, ששבט לוי לא קיבל דבר. ובענין חלוקתה של הארץ באותו זמן, מוסיפים: ולא נתחלקה אלא בכסף, ששבט שקיבל חלק שווה יותר פיצה בכסף את השבט האחר, שנאמר: "בין רב למעט". אמר ר' יהודה: שטח בית סאה תבואה ביהודה היה יקר והיה שוה במחירו לשטח בית חמש סאין בגליל. וכן

לא נתחלקה ארץ ישראל אלא בגורל, שנאמר: "אך בגורל יחלק את הארץ" (במדבר כו, נה). ולא נתחלקה אלא באורים ותומים, שנאמר: "על פי הגורל" (במדבר כו, נו),

הא [זו] כיצד? כיצד אפשר שיהיה גם על פי הגורל, וגם לפי האורים ותומים? אלעזר הכהן הגדול, היה מלובש אורים ותומים, ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי (קופת גורל) של שמות שנים עשר השבטים וקלפי נוסף של תחומין (איזורי ארץ ישראל) מונחין לפניו,

והיה מכוין אלעזר ברוח הקדש שנחה עליו ואומר על פי האורים והתומים: בקלפי זה שמו של זבולן עולה עכשיו בגורל, ותחום עכו עולה עמו בקלפי האחר. וכן היה, טרף (עירבב) בקלפי של שבטים ועלה בידו פתק שכתוב עליו זבולן, ואז טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו;

וחוזר אלעזר ומכוין ברוח הקדש ואומר: נפתלי עולה ותחום גינוסר עולה עמו. טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום גינוסר. וכן כל שבט ושבט.

ומוסיפים עוד הבחנה בין חלוקת ארץ ישראל שהיתה לבין זו שתהיה לעתיד לבוא: ולא כחלוקה של עולם הזה חלוקה של עולם הבא (לעתיד לבוא); העולם הזה, אדם שיש לו שדה לבן (שדה תבואה) — אין לו שדה פרדס, או אם יש לו שדה פרדס — אין לו שדה לבן, לפי שכל איזור מתאים לסוג אחר של גידולים, מצד האקלים וסוג האדמה שבו. אבל לעולם הבא, אין לך כל אחד ואחד מישראל שאין לו נחלה בארץ ישראל בהר ובשפלה ובעמק, שנאמר: "שער ראובן אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד" (יחזקאל מח, לא), לומר, שחלק כולם יהא שווה. ואותה חלוקה הקדוש ברוך הוא מחלק להן בעצמו, שנאמר: "ואלה מחלקתם נאם ה'" (יחזקאל מח, כט).

עד כאן לשון הברייתא, ולענייננו, קתני מיהת [שנה על כל פנים]: "שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים", שמע מינה [למד מכאן] לשבטים איפלוג [נחלקה הארץ] ולא לפי גולגלות, ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן היא.

א ומעתה דנים בדברי הברייתא. אמר מר [החכם]: עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים. ושואלים: אידך למאן [החלק האחר, השלושה עשר, למי]? אמר רב חסדא: זה יהיה חלק לנשיא, כלומר, למלך, דכתיב [שנאמר] בחלוקה שלעתיד לבוא: "והעבד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל" (יחזקאל מח, יט), שהמלך, שהוא במובן מסויים משרת צרכי כל ישראל, הם יתנו לו אחוזה משלהם. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, אימא [אמור] שמה שנאמר "יעבדוהו" כוונתו רונגר בעלמא [שכירות בלבד], כלומר, שאין נותנים לו נחלה ממש, אלא שיש לו זכות לגבות שכר או מיסים מיוחדים! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יכול לעלות על דעתך לומר כן], דכתיב [שכן נאמר שם]: "והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר", כלומר, חלקו של הנשיא יהיה ממזרח וממערב לחלק תרומת הקודש ולאחוזת העיר. הרי שמדובר בחלק מוגדר של קרקע השייך לנשיא.

ועוד נאמר בברייתא: ולא נתחלקה הארץ אלא לכספים, שנאמר: "בין רב למעט". ודנים: למאי [למה] הכוונה? אילימא לשופרא וסניא [אם תאמר לענין יפה וכעורה], כלומר, קרקע משובחת או גרועה, שבעלי קרקע גרועה מקבלים מן האחרים פיצוי כספי, אטו בשופטני עסקינן [וכי בשוטים עוסקים אנו] שיסכימו לקבל קרקע פחותה תמורת כסף? אלא לענין של קרובה ורחוקה שערכה של קרקע היה שונה לפי הקירבה לירושלים, והקרובים פיצו את הרחוקים בכסף.

ומעירים: ודבר זה, כיצד פיצו השבטים זה את זה, הרי שנוי כתנאי [כמחלוקת תנאים]. ששנינו, ר' אליעזר אומר: בכספים העלוה, כלומר, בכספים שילמו השבטים שקיבלו נחלה יקרה יותר. ר' יהושע אומר: בקרקע העלוה, שהשלימו את הפרש השווי על ידי תוספת קרקע.

ועוד שנינו בברייתא: ולא נתחלקה ארץ ישראל אלא בגורל, שנאמר: "אך בגורל". ובענין זה תנא [שנה החכם]: "אך בגורל", "אך" — לשון מיעוט הוא, לומר שיצאו יהושע וכלב (שאינם בכלל זה). ושואלים: למאי [למה] נאמר הדבר? אילימא [אם תאמר] שלא שקול [נטלו] נחלה כלל, השתא דלאו דידהו שקול [עכשיו, הרי, את מה שאינו שלהם נטלו] כפי ששנינו קודם (לעיל בבא בתרא קיח, ב), שקיבלו גם מנחלתם של המרגלים, דידהו מיבעיא [שלהם עצמם נצרכה לומר]? אלא הכוונה היא, שלא נטלו בגורל, אלא על פי ה' קיבלו נחלות מיוחדות; יהושע — דכתיב [שנאמר]: "על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל את תמנת סרח בהר אפרים" (יהושע יט, נ).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש בין רב למעט. בין היה השבט רב בין היה השבט מעט נוטל זה כגון זה דאי לקרקף גברי איתפלג מישתכח דכולהו כי הדדי נסבי אלא ש"מ לשבטים איתפלג:

ולא נתחלקה אלא בכספים. כדאמר לקמן בקרובה ורחוקה ודכתיב בין רב למעט כולם היו שוין בנחלתם שאותו שהיה זיבורית או במקום רחוק מירושלים הי' מעלין לו דמים כדי שיקח במקום רחוק או כדי שיקח בזיבורית וכדאמר רב יהודה סאה ביהודה כו'. הנוטל ביהודה מוסיף דמים לנוטל בגליל:

דכתיב על פי ה'. היינו אורים ותומים דכתיב על פיו יצאו:

קלפי שבה שמות השבטים וקלפי שבה שמות התחומין מונחין לפניו והיה אלעזר מכוין ברוח הקדש. ואם אמר זבולן עולה שבולטין אותיות באבני אורים ותומים תחום עכו יהא עולה לחלקו אחר שהיה בולט שם זבולן טרף בקלפי ששמות שבטים בה עלה בידו שם זבולן וטרף בקלפי תחומים ועלה בידו תחום עכו היינו על פי אורים ותומים ועל פי הגורל וכן היה עושה לכל שבט ושבט:

שדה פרדס. אילנות:

שדה לבן. תבואה:

שנא' שער ראובן אחד שער שמעון אחד. שכולן יהו חלוקין בשוה בהר ובשפלה ובנגב שאין זה צריך לזה:

ואידך למאן. חלק שלשה עשר למאן:

לנשיא דכתיב העובד את העיר. מלך שהוא משמר את העיר יעבדו אותו כל שבטי ישראל שכל שבט ושבט מצמצמין מנחלתו עד שעושין לו חלק אחד והיינו חלק י"ג:

ודלמא רונגר בעלמא. שלא יתנו לו שיעור שבט כי אם עיר אחת או פלך אחד ואכתי אידך למאן:

והנותר לנשיא היינו שבא מזה ומזה. כלומר איתו מותר שיהו מצמצמין משבט זה ומשבט זה ומייתרין לו כשיעור חלק אחד שלהן אותו מותר יחיד הקדש לאחוזת העיר כלומר למלך שאוחז העיר בידו:

למאי אילימא בשופרא וסניא. כלומר שבשביל שנטל זה עידית וזה נטל זיבורית יעלה בעל עידית לבעל זיבורית כספים עד שיהו שוים בנחלה:

וכי בשופטני עסקי'. דהניח לזה ליטול עידית והוא נוטל זיבורית:

אלא בקורבא ורוחקא. שאם נטל זה ברחוק מירושלים יעלה לו זה בדמים שנפל חלקו בקרוב ויתן לזה שהוא ברחוק:

בכספים העלוה. לארץ ישראל שהי' נותן לו דמים בשביל קריבת ירושלים. ור' יהודה אומר בקרקע העלוה שהיו נותנין יותר קרקע לאותו שברחוק יותר ממי שהוא בקרוב:

דלאו דידהו שקלי. שנטלו חלק מרגלים ומתלוננים:

לעולם הבא אין לך כל א' וא' שאין לו בהר בשפל' ובעמק. ואע"ג דאמרינן בבבא קמא (פ"א ב') אין לך כל שבט ושבט בעולם הזה שאין לו בהר ובשפלה ובעמק, התם לשבטים היה להו אבל לכל יחיד ויחיד לא הוה להו ומי שהיה לו שדה לבן לא היה שדה פרדס.

אך בגורל. משמע שצריך לגורל ועל פי הגורל משמע שצריך לאורים ותומים שהן כמו דיבור:

לא סלק' דעתך דכתיב והנות' לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר אלמא חלק הנשיא באחוזת העיר ואינו רונגר בעלמא:

ולא נתחלקה אלא לכספים שנאמר בין רב למעט. כלומר כך אמר הכתוב צריך אתה לדקדק בין חלק יפה לחלק כחוש ולשום אותן ולהשוותן בדמים אלא לקורבא ורוחקא כלומר שחלק הקרוב לירושלים צריך ליתן שבח לרחוק מירושלים משום עליית רגל וזה שהוצרך הכתוב להודיעך שאע"פ ששניה' שוין בשופרא וסגיא צריך ליתן בין חלק קרוב לחלק רחוק:

תא שמע בין רב למעט. אי אמרת בשלמא לשבטים איפלג, היינו דכתיב בין רב למעט, בין שהיה השבט מרובה בין שהיה ממועט, לא נטל חלק אלא משנים עשר בארץ ישראל, אלא אי אמרת לקרקף גברי איפלג, מאי בין רב למעט, כל חד וחד מנינא קא שקיל, למאן דאמר ליוצאי מצרים כמנין יוצאי מצרים, למאן דאמר לבאי הארץ כמנין באי הארץ. ועוד דתניא עתידה ארץ ישראל שתתחלק (ליוצאי) [לשלושה] עשר שבטים שבתחלה לא נת(ת)חלקה אלא לשנים עשר שבטים ולא נתחלקה אלא בגורל שנאמר אך בגורל תחלק את הארץ ולא נתחלקה אלא באורים ותומים שנאמר ע"פ הגורל, ולהלן הוא אומר ושאל לו במשפט האורים על פיו יצאו ועל פיו יבואו, הא כיצד אלעזר מלובש אורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים וקלפי של [שבטים וקלפי של] תחומין מונחין לפניו והיה מכוון ברוח הקדש ואומר אם זבולון עולה תחום עכו עולה טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו וחוזר ומכוין ברוח הקודש ואומר אם נפתלי עולה תחום גנוסר עולה טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום גינוסר וכן לכל שבט ושבט. ולא כחלוקה של עולם הזה חלוקת העולם הבא בימות המשיח אין לך כל א' ואחד מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובעמק שנאמר שער ראובן אחד שער יהודה אחד שער לוי אחד. שאפילו ירושלים עצמה עתידה להתחלק לי"ב שבטים, וה"ה בשאר א"י. והקב"ה מחלקה להם על פי נביאיו שנאמר ואלה מחלקותם נאם ה' אלהים. והני מילי בימות המשיח, אבל העולם הבא שמשלמים בו שכר לצדיקים ונפרעין בו מן הרשעים, אין בו לא אכילה ולא שתייה, וא"כ מה לי הר מה לי שפלה מה לי עמק.

קתני מיהת שבתחילה לא נתחלקה אלא לי"ב שבטים ש"מ לשבטים איפלג ש"מ.

אמר מר עתידה א"י שתתחלק לי"ג שבטים אידך למאן. כלומר אידך חולקא יתירה דמיתר על שנים עשר חלקים למאן הוי. א"ר חסדא לנשיא דכתיב העובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל וכתיב והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחוזת העיר:

עז. תניא ולא נתחלקה ארץ ישראל אלא בכספים שנא' בין רב למעט למאי אילימא לשופרא וסוניא אטו בשופטני עסיקינן אלא לקורבא ורוחקא כתנאי ר' אליעזר אומר בכספים העלוה ר' יהושע אומר בקרקע העלוה. ולא נתחלקה אלא בגורל שנאמר אך בגורל. תאנא אך בגורל יצאו יהושע וכלב. שלא נטלו בגורל אלא על פי ה'. יהושע דכתיב (יהושע יט,נ) על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל את תמנת סרח אשר בהר אפרים. כלב דכתיב (שם טו,יג) ולכלב בן יפונה נתן חלק בתוך בני יהודה על פי ה' ליהושע את קרית ארבע אבי הענק היא חברון.

ומתמהינן חברון עיר מקלט הואי אמר אביי כי יהבו ליה פרואדהא יהבו ליה דכתיב את שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו:

ד. אחד הבן ואחד הבת בנחלה אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם והבנות נזונות מנכסי האב ואינן ניזונות מנכסי האם. פרישנא למתני' הכי, אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם כנכסי האב, כלומר שאין בדינן חילוק בין נכסי האב לנכסי האם, אלא כשם שהן יורשין בנכסי האב כך הן יורשין בנכסי האם, וכשם שהבן קודם לבת בנכסי האב כך הוא קודם לבת בנכסי האם. ואין חילוק בין נכסי האב לנכסי האם אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, דכתיב (דברים כא,יז) בכל אשר ימצא לו ולא לה. והבנות ניזונות מנכסי האב ואינן ניזונות מנכסי האם, דמזונות מתנאי כתובה נינהו ואינהי בתנאי כתובה לא מיחייבא. ש"מ דלענין פרנסה שקלי מנכסי האם כנכסי האב, דהא פרנסה ומזונות תרויהו תקנתא דרבנן נינהי, ומדאפיק מזונות ולא אפיק פרנסה שמעינן מינה דגבי פרנסה לא שאני לן בין נכסי האב לנכסי האם. וטעמא מאי, לפי שהפרנסה אינה מתנאי כתובה ותקנתא דרבנן היא, דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים, וכי היכי דמיפקד גברא הכי נמי מיפקדא איתתא:

עח. והא תנן אחד הבן ואחד הבת לנחלה, דיקינן מאי אחד הבן ואחד הבת לנחלה. אמר רב נחמן בר יצחק הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת נוטלין בראוי כבמוחזק. כלומר אחד הבן, ואחד הבת במקום שאין בן, אם מת האב בחיי אביו ואחר כך מת אביו, נוטלין חלק הראוי לאביהן בנכסי אבי אביהן. ואע"ג דהאי ירושה לגבי אבוהון ראויה הואי ולאו מוחזקת, דהא לא מטי לידא דאבוהון מחיים, אינהו במקום אבוהון קיימי, וכי היכי דאי הוה אבוהון קיים הוה ירית לה אינהו נמי ירתי לה. הא תנינא בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ועוד מאי אלא [אלא] אמר רב פפא הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת נוטלין חלק בכורה. שאם היה אביהן בכור ומת ואחר כך מת אביו, נוטלין חלק בכורה בנכסי אבי אביהן.

הא נמי תנינא ושהיה בכור ונטל שני חלקים. מיהא שמעינן דאחד הבן ואחד הבת נוטלין בראוי לאביהם בנכסי אביו כבמוחזק, דתנינא בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה, ומיניהו חלק אביהן עם אחיו בנכסי חפר, אע"פ שמת צלפחד, ואעפ"כ נטלו בנותיו חלקו בנכסי חפר, ואפי' חלק (מה) בכורה, וש"מ דכ"א נוטל בראוי כבמוחזק במה שהיה ראוי לחפר אביו. אבל שהיה מוחזק לחפר אע"פ שהיה ראוי לו לצלפחד הרי בניו ובנותיו נוטלין חלק בכורה. דהאי בכורה לאו למשקלה מנכסי צלפחד כי היכי דנימא דהני נכסי דחפר ראויין הן לגבי צלפחד ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, אלא האי בכורה לצלפחד הוא למשקלה מנכסי חפר, וכיון דנכסי חפר מוחזקין הן לגבי חפר, דארץ ישראל מוחזקת היא, ואלו היה צלפחד קיים בעידן מיתת חפר אבוה הוה שקיל ליה לחלק בכורה דידיה מנכסי כי היכי דשקיל חלק פשוט, כי ליתיה נמי בנתיה במקום אבוהון קיימן ושקלן ליה לחלק בכורה דאבוהון בנכסי חפר כי היכי דשקלן ליה לחלק פשוט. אבל ודאי אילו הוה אית ליה לצלפחד בן בכור דבעי למשקל חלק בכורה מנכסי צלפחד, לא הוה שקיל חלק בכורה מהני נכסי דחפר אבוה, דכיון דמית ליה צלפחד מקמי דלירתיה לחפר אבוה הוו להו נכסי חפר אבוה לגבי דצלפחד ראויין ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק:

עט. והא דתנן אחד הבן וא' הבת בנחלה אמר מר בר רב אשי הכי קאמר אחד הבן וא' הבת שוין בנכסי האם כנכסי האב. כדינן בנכסי האב כך דינן בנכסי האם, שכשם שהבן קודם לבת בנכסי האב, כך קודם לבת בנכסי האם, אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם והבנות ניזונות מנכסי האב ואינן ניזונות מנכסי האם*. ומדאיירי במזונות דתקנתא דרבנן נינהו ולא אפיק פרנסה, ש"מ דבמזונות הוא דאיכא לפלוגי בין נכסי האב לנכסי האם, הא לענין פרנסה זה וזה שוין, שכשם שמתפרנסות מנכסי האב כך מתפרנסות מנכסי האם, שפרנסה אינה מתנאי כתובה:

(יח) זבולן עולה תחום עכו עולה פי' האי דנקט זבולן ונפתלי משום דזבולן נטל חלקו במערבו של א"י סמוך לעכו שנאמר והוא לחוף אניות והים הוא מערבו של א"י וים גנוסר הוא במזרחו של א"י כדמוכח בפ' אלה מסעי ונקט לך שתי קצות א"י מזרח ומערב:

ולא נתחלקה אלא בכסף שחלקו את הארץ שנים עשר חלקים מדה במדה ואם יש בשנים עשר חלקים אלו חלק יפה וחלק רע משוים אותם בדמים ואומרים מי שעולה לו חלק יפה נותן למי שעולה לו חלק רע כך וכך וכותבין שנים עשר תחומין אלו בשתים עשרה פתקאות ונותנים אותם בקלפין של תחומין ושנים עשר שבטים בשתים עשרה פתקאות כו'. ואלעזר בן אהרן עומד מלובש באורים ותומים והיה אלעזר מכוון ברוח הקדש ואומר אם זבולן עולה תחום גנוסר עולה עמו טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו גנוסר טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולן וכן לכל שבט מי שעלה בידו החלק היפה נותן למי שעולה לו החלק הרע אותם דמים ששמו בין החלק הרע לחלק היפה שנמצא שנתקיימו שני המקראות הללו על פי הגורל. ואך בגורל. שאך בגורל משמע שצריך לגורל ועל פי הגורל משמע שצריך לאורים ותומים שהן כמו דבור והוא אלעזר שהיה מלובש באורים ותומים ומכוון ברוח הקדש ואומר עם חלק פלוני עולה שבט פלוני. הרא"ם ז"ל.

זבולן עולה תחום עכו עולה עמו. רבינו תם גריס אשר עולה תחום עכו כדמוכח בשופטים דעכו בחלק אשר היתה כדכתיב אשר לא הוריש את יושבי עכו. תוספי הרא"ש ז"ל.

ואידך למאן. כתב רשב"ם ז"ל דאי משום שבט לוי דלקח נחלה כשאר שבטים כדכתיב התם שער לוי אחד הא אפרים ומנשה נמי לא יטלו כי אם חלק אחד כדכתיב התם שער יוסף אחד. ותמהני עליו שהרי מקראות מפורשין הן שלא כדבריו ז"ל. שהרי כתיב בסוף ספר יחזקאל כה אמר ה' אלהים גם גבול אשר תתנחלו את הארץ לשנים עשר שבטי ישראל יוסף חבלים כלומר שיטול יוסף שני חלקים וכן תרגום יונתן יוסף יתקבל שני חולקין. ומפורש עוד בפרשה כשהוא מונה נחלת השבטים ועל גבול נפתלי וגבול מנשה אחד ועל גבול מנשה וגבול אפרים אחד אלמא אפרים ומנשה אף בעולם הבא יטלו שני חלקים ועולין הן לשנים למנין שנים עשר שבטי ישראל כמו שמפורש בפתקם. וכן מה שכתב ששבט לוי יטול חלק בארץ אף זה אינו שהרי מפורש בפרשה שלא יטול חלק בארץ אלא שיהיו לו ערים לשבת בהם והוא מכלל התרומה אשר ירימו עשרים וחמשה אלף אורך ורוחב עשרת אלפים שמכללה בית המקדש ומקום לשבת לכהנים וללוים וכל זה מפורש בפרשה ואף על פי שכתוב שער לוי אחד שער יוסף אחד זה אינו ענין ג' לנחלתן בארץ ישראל אלא לומר שיהיו בירושה שנים עשר שערים כנגד שנים עשר שבטים שאף על פי שיוסף נמנה בכל מקום שני שבטים היינו לענין נחלה אבל לענין שני דברים אינו אלא שבט אחד ושבט לוי נמי אף על פי שלא נטל חלק בארץ נמנה הוא במנין השבטים וראוי הוא שיהא לו זכרון בירושלים כשאר השבטים ואף על גב שדרשו בגמרא משער ראובן אחד שאין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה ובעמק היינו מייתורא דאחד אחד אבל מכל מקום עיקר השערים אינם אלא לזכרון שבטי ישראל וכמו שכתוב בשערי העיר על שמות שבטי ישראל לפיכך איני יכול להעמיד דברי רשב"ם ז"ל בזה אלא כך הוא עיקר הדבר שכשם ששבט לוי לא נטל חלק בראשונה כך לא יטול בשניה אלא שנתנו לו ערים לשבת סמוך לירושלים והן מכלל תרומת הקדש המפורשות בפרשה אבל יוסף יטול שני חלקים ונמצא שנים עשר שבטים זוכין בנחלה ולפיכך שאלו ואידך למאן ואמר רב חסדא לנשיא שכך מפורש בפרשה שהנשיא יטול חלק בארץ כנגד אחד מן השבטים אלא שירימו בחלקו עשרים וחמשה אלף רוחב. ואידך לתרומת הקדש כלומר למקדש לירושלים למגרש הכהנים והלוים סמוך לה כן נראה לי. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ואידך למאן. על החלק האמצעי הוא שואל שהמקדש הוא באמצעיתו והכהנים והלוים נוטלין סביבות המקדש ועדיין ישאר מן החלק מכאן ומכאן למזרח ולמערב ולמי היה לנשיא ומי הוא העובד עיר אבל לא לעובדי העיר האמור למעלה מזה הם הגבעונים והיה להם עשרת אלפים אורך למזרח העיר ועשרת אלפים אורך למערבה ברוחב חמשת אלפים כמו שפירשו בענין. עד כאן.

אמר מר לא נתחלקה אלא בכסף שנאמר בין רב למעט. כלומר כך אמר הכתוב צריך אתה לדקדק בין החלק היפה לחלק הכחוש ולשום אותה ולהשוות אותה בדמים כמו שפירשנו למעלה וזהו בין רב למעט. ודייקינן קרא למאי אילימא לשופרא וסניא שצריך להשוות אותם בדמים כמו שפירשנו פשיטא אטו בשופטני עסקינן שאין מדקדקין בין יפה לכחוש אלא קרא לקורבא ורוחקא הוא דאצטריך כלומר שמי שעולה לו החלק הקרוב לירושלים צריך ליתן לבעל החלק הרחוק דמים לפי השבח שהקרוב יותר משובח מן הרחוק משום עליית הרגל וזהו שהוצרך הכתוב להודיעך שאף על פי ששניהן שוין בשופרא וסניא צריך ליתן שבח שבין החלק הקרוב לחלק הרחוק. כתנאי רבי אליעזר אומר בכספים העלוה רבי יהושע אומר כו'. פירוש רבי אליעזר סבר שחלקו את הארץ לשנים עשר חלקים מדה כנגד מדה בלי פחות בלי יתר והעלו בין היפה לכחוש והשוו אותם בכספים כמו שבארנו. רבי יהושע סבר בקרקע השוו שהוציאו ממקום למקום מדה יתירה על היפה כפי ההפרש שביניהם. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: רבי יהושע אומר בקרקע העלוה. כלומר שאפילו לקורבא ורוחקא העלו בקרקע ולא בכספים וכל שכן לשופרא וסניא וקיימא לן הכי. ומינה להכא דמעלו אחי אהדדי וחד מינייהו מעלי בארעא ואידך מעלי בזוזי ששומעין לזה שהוא מעלה בקרקע. וכבר כתבתי זה למעלה עד כאן.

גמ' ש"מ לשבטים איפלוג כו' ורש"י בחומש פ' ויחי כתב ואע"פ שנתחלקה הארץ למנין גולגלותם כו' וכה"ג כתב בפ' פנחס ע"ש וטען עליו הרמב"ן מהך מסקנא דהכא דמסיק לשבטים איפלוג ומהך סוגיא דהוריות לנחלה הוקשו כו' ע"ש באורך גם בדברי הרא"ם שהתנצל פרש"י וכבר בארנו זה באורך בחידושינו במסכת הוריות ע"ש:

בפרשב"ם בד"ה הא כיצד אם אורים כו' ושמא מכחישין זה כו' עכ"ל דמשמע שהגורל היה לפני אורים ותומים בלא רוח הקודש ומש"ה קאמר דשמא הגורל יכחישו האורים שאחריו וקאמר דאלעזר מלובש כו' ששואלים תחילה ברוח הקדש באורים ותומים ואח"כ בגורל נמצא גם הגורל היה ברוח הקודש כדקאמר וקלפי של כו' לפניו כו' וק"ל:

תוס' בד"ה ואידך למאן כו' דלא מנו שבט יוסף אלא כאחד עכ"ל צ"ע בספר יחזקאל שם כתיב תתנחלו את הארץ לי"ב שבטי ישראל יוסף חבלים ופרש"י יוסף יטול ב' חלקים א' למנשה וא' לאפרים עכ"ל וזה סותר דרשה דהכא וק"ל:

עתידה א"י שתתחלק לי"ג שבטים וכו' ולא נתחלקה אלא בגורל כו' בעוה"ז יש לו שדה לבן אין לו פרדס כו' לעוה"ב אין לך כל אחד ואחד וכו' והקב"ה מחלק בעצמו כו'. והוא לפי שחלוקת עוה"ז היה דבר שלא היה לו קיום נצחי היה נחלק בגורל גם לא היה לכל א' דבר שלם כל הצורך לו וע"כ לא היה גם ללוים חלק בו שהם נחלת ה' אבל לעוה"ב שיהיה חלוקה נצחית תהיה ע"פ ה' והוא יחלוק חלק גם לנחלתו הלוים ויהיה לכ"א כל צרכו בהר ובשפלה ובעמק וז"ש אתהלך לפני ה' בארצות החיים אמר ארצות לשון רבים כי בעוה"ז אין לכ"א כל מיני הארצות שאמר רק בעוה"ב יהיו לכ"א כל מיני הארצות ובזה יתיישב מה שהקשה הרמב"ן בפרשת פינחס במנין הלוים שם ולא ידעתי למה ימנה בני לוי ומה תועלת במנינם כו' ע"ש כי לפי דברינו יש לפרש שזכר למעלתם מצד משה ומשפחתם שזכר שם שנעשו בזה נחלת ה' וע"כ לא יהיו במפקד בני ישראל ולא ניתן להם נחלה בעוה"ז תוך בני ישראל שלא נחלק רק ע"פ גורל כמפורש באותה פרשה וק"ל:

לנשיא דכתיב והעובד העיר יעבדוהו כו'. כפרשב"ם כשהוא עובד להם ורואה בטובתם ליטול עול רבים עליו אז יעבדוהו ליתן לו נחלה לפרנסתו שזהו שכירות עבדות שלו וכמ"ש בפ"ב דהוריות שאמר ר"ג לר"א בן חסמא ולר"י בן גודגדא שלא היה להם פת לאכול ובגד ללבוש ובקש למנותם לראש ואמר לו וכי שררה אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם ויהיה לכם לחם לאכול ובגד ללבוש בתורת שכירות עבדות שלכם כפועל אצל בעה"ב אבל מי שאינו עובד להם רק כ"א להשתרר עליהם לא יעבדוהו שאין לו שכירות פעולה עמהם וק"ל:

ר"ש בד"ה לקורבה כו' ולסיועי' ולמימר דסאה כו' כצ"ל והד"א:

גמרא באורים ותומים שנאמר על פי הגורל. עי' רשב"ם. ואולי יליף מעל פיו יצאו דכתיב לעיל מינה ושאל לו במשפט האורים (במדבר כ״ז:כ״א):

שם אידך למאן. לכאורה זיל קרי בי רב הוא ביחזקאל (מ"ח) מפסוק ח' עד כ"ג ע"ש בפרש"י. ולבד זה מונה שם באותה פרשה י"ב חלקים לי"ב שבטים. ואולי לישנא דלי"ג שבטים קא ק"ל ולזה משני ליה מהאי קרא דוהעובד כו' דכתיב ביה מכל שבטי ישראל (ור"ל דהוא כלול מכל שבטי ישראל וכדפי' רש"י (במדבר כ"א כ"א) משה הוא ישראל כו' והוא מהמדרש שם) ולכן שפיר כוללו בתוך השבטים. ולא מייתי קרא דוהנותר לנשיא דלכאורה עדיף טפי דמפורש בו הנשיא:

שם תנא אך בגורל יצאו יהושע וכלב. ר"ל דאך מיעוט הוא:

ר"ש ד"ה ועוד תניא. ומשום דאיכא כו'. עי' לקמן ע"ב בפי' ד"ה בן קודם לבת. ולפמש"כ התוס' לעיל (קי"ח) והמהרש"א שם בלא"ה אין ראיה מהקרא ע"ש:

ר"ש ד"ה ועוד תניא כו'. דאי משום לוי כו' כדכתיב התם שער לוי אחד הא מנשה ואפרים כו' שער יוסף אחד. וכ"כ התוס'. ואנכי תמה דהא בהדיא חשיב שם (מ"ח ד' ה') למנשה אחד ולאפרים אחד (ולכהנים ולוים ניתן בתוך חלק הנשיא (שם מפסוק י' עד י"ד) ושם (מ"ה) מתחילתו עד פסוק ח'). וכתיב נמי שם (מ"ז י"ג) יוסף חבלים ופרש"י והרד"ק ות"י דיוסף יטול שני חלקים ומזה העיר גם המהרש"א. ומה שהביאו מהשערים ג"כ תימה דהמה יהיו לעיר ושמם יקראו ע"ש השבטים. ומאי ענינם לנחלה. והגמרא שהביאה לקמן ראיה מהם לנחלה אינה אלא דרשה בעלמא מתיבת אחד. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דשער שער שבגמרא ט"ס וצ"ל ראובן אחד יהודה אחד ויכוונו לפסוקי ו' ז' דשם ותפסו ראובן הבכור ויהודה החשוב שבשבטים ושער לוי אחד הוא ג"כ ט"ס ומיותר והכל הוא מטעות אחד:

ואגב עמדתי על פרש"י שם (מ"ח ח') שראה ליישב אשר ירושלים תהיה במקומה הראשון. ולא העיר דלפי המבואר שם יהיה המקדש רחוק מהעיר מ"ה מיל לצד צפון דו"ק שם. ואולי לזה כוונו ישעיה ומיכה באמרם באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וגו' דר"ל שיהיה אז על הר אחר אשר הוא ראש ההרים בגובה דלא כפי' המפרשים והאלשיך הקשה שם האם משתנה כו':

ר"ש ד"ה וקלפי. י"ב פתקין כו'. לכאורה ל"ד דהרי כבר נטלו ראובן וגד וחצי שבט המנשי ע"י משה בעה"י מזרחה. וכן כתיב ביהושע (י"ד) בגורל נחלתם כו' לתשעת המטות וחצי המטה כי נתן משה נחלת שני כו'. ול"י איך חלקו את עה"י מערבה. לעשרה חלקים שוין א"א דא"כ נטל חצי שבט המנשי כשבט שלם. וע"כ חלקו לט' חלקים וחצי ועפ"י א"ת והגורל נפל חצי החלק לחצי שבט המנשי. ודברי הרמב"ן בזה בפ' מטות אינם מובנים לי ע"ש:

ר"ש ד"ה והיה מכוין ברוה"ק. ושני קלפי היו צריכין כו' ולא סגי בחד כו'. אולי י"ל משום דכתיב ב' פעמים גורל:

ר"ש ד"ה רונגר. ור"ח פי' כו' וגר שכיר. ואפשר לפרש עפ"ז ובין גרו (דברים א' ט"ז) דר"ל שכירו:

ר"ש ד"ה ולאחוזת העיר. וכתיב בסיפיה דקרא לעמת חלקים. כצ"ל כי כן הוא שם מ"ח כ"א. ושם מ"ה ז' לעמות אחד החלקים:

ר"ש ד"ה לקורבה. מי שלוקח מן הכחוש נוטל יותר כו'. אכתי יקשה דהא אמרי' בכ"ד דעדית יפה מזיבורית אף אם דמיהן שוים. ומדוע לא נפרש דלכ"א היה עדית וזיבורית בשוה לחבירו (עי' תד"ה העוה"ז) ודברי ר"י יתפרש כפי' הא"נ:

בא"ד וצריך להעלות כספין שוה ד' סאין כו'. ל"ד כי אינו נצרך לתת אלא בעד חציים דהוא שוה ב' סאים:

תד"ה לא. ובב"ר בפ"כ. כצ"ל:

בא"ד מדכתיב והעובד העיר. כצ"ל:

גמ' שוה חמש סאין בגליל נ"ב לא משום שארץ הגליל גרועה בפירותיה דהא אדרבה כתיב ביוסף מבורכת ה' ארצו וכן בשאר שבטים ואמרינן נמי [פסחים ח:] שלא היו בירושלם פירות גינוסר. אלא כדמפרש בגמ' לקורבה ורחוקה:

עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתִּתְחַלֵּק לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר שְׁבָטִים. הנה העיקר כמו שכתב הר"ן ששבט יוסף שהם מנשה ואפרים יקחו שני חלקים דכתיב ביחזקאל יוֹסֵף חֲבָלִים (יחזקאל מז, יג) ותרגם יונתן שני חלקים. גם יש עוד הוכחה מן פרטות חלקיהם כי אתה מוצא נחלת מנשה על גבול נפתלי אך אפרים סמוך לראובן ושבט לוי יקח מתרומת הנשיא שהוא מלך המשיח אשר יקח הוא חלק השלש־עשרה ודלא כרשב"ם וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים וזה מוכרח.
ברם צריך לנו לדעת מה מעלה ויתרון יש לישראל בחלוקה זו של שלש־עשרה? ואדרבה אם תתחלק לשתים־עשרה עדיף לכל השבטים! ונראה לי בס"ד דקרא אמר לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ (במדבר כו, נה) ואומרו לשמות היינו כי לכל שפע צריך צינורות והצינורות הם אותיות שם אותו דבר או אותו אדם והשם יתברך זכר שמות שלשה אבות במתנת הארץ והיינו שישפיע שפע לארץ על ידי אותיות האבות אברהם יצחק יעקב שיהיו האותיות צינורות.
ובזה יובן לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת הֳ' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ (תהלים מו, ט) רצונו לומר שמות האבות שיהיו צינורות להשפע שישפיע בארץ ולכן אמר 'לשמות מטות אבותיו תנחלו' רצונו לומר שמות האבות.
והנה נודע כי האבות אברהם יצחק יעקב יש להם שלש־עשרה אותיות אך מקודם שעדיין הפגם של אות א' דְּאָדָם ואות א' דֶּאֱמֶת לא נתקן לא יוכלו לקבל שפע באות א' דאדם אלא קבלת השפע תהיה בשתים־עשרה צינורות מן אות ב' דְּאַבְרָהָם עד אות ב' דְּיַעֲקֹב אך לעתיד שנתקן אות א' אז יקבלו שפע גם בצינור אות א' דְּאַבְרָהָם.
ונמצא לעתיד הם שלש־עשרה צינורות לכך תתחלק הארץ לשלש־עשרה שבטים וזה החלק של שלש־עשרה הוא גדול שהשפע שלו ישתלשל באות א' דְּאַבְרָהָם ומקבל השפע ממקום עליון לכך יקחהו מלך המשיח שיבא בב"א [במהרה בימינו אמן] ואז תהיה חלוקת הארץ בשלש־עשרה שהם כנגד שלש־עשרה מכילן דרחמי.
ולזה אמר (איוב מא, ח) אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ רצונו לומר שלש־עשרה חלקים שהם מספר אֶחָד בְּאֶחָד אלו שלש־עשרה מכילן דרחמי יִגַּשׁוּ ואז רוּחַ הטומאה לֹא יָבוֹא בֵינֵיהֶם של ישראל דכתיב וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ (זכריה יג, ב).
ובזה יובן (תהלים פד, ד) גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת צפור אלו ישראל מָצְאָה בַיִת שמצאה צינורות שהם מן אות בי"ת דְּאַבְרָהָם עד אות בי"ת דְּיַעֲקֹב ונעשה<b> דְרוֹר קֵן לָהּb>. ולכן קרא יעקב אבינו ע"ה להר המוריה בשם 'בית' דכתיב אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים (בראשית כח, יז) ולזה אמר טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף (תהלים פד, יא) כלומר כאשר נקבל שפע חציריך זו ארץ ישראל מן אות אלף דְּאַבְרָהָם גם כן להשלים שלש־עשרה כי בצינור זה של אות א' נקבל שפע ממקום עליון לארץ ישראל וזה יהיה בבנין בית שלישי בב"א [במהרה בימינו אמן].
ולזה אמר (שיר השירים ח, יב) כַּרְמִי שֶׁלִּי הוא בית שלישי של יו"ד לְפָנָי אז אותו זמן הָאֶלֶף הוא צינור אות א' דְּאַבְרָהָם לְךָ שְׁלֹמֹה כי לעתיד יתקיים מאמר הכתוב הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף (ישעיה ס, כב) הוא צינור אות אל"ף דְּאַבְרָהָם ובזה הַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם באכות ובכמות. והנה באות א' רמוז שם הוי־ה שהוא צורתו וא"ו ושני יודין כמנין הוי־ה ולזה אמר בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר הֳ' (ישעיה ב, ה) הוא אות א' שבו רמוז שם הוי־ה ברוך הוא.

שֶׁלֹּא נָטְלוּ בְּגוֹרָל, אֶלָּא עַל פִּי ה'. נראה לי בס"ד שהם סיכנו עצמן בפרישה שפרשו מעצת המרגלים לכבוד השם יתברך לכך נתכבדו בזה שנטלו על פי ה' ולא בגורל.

עתידה ארץ ישראל שתתחלק לי"ג שבטים וכו'. פירש רשב"ם ולקמן מפרש מאי ניהו אותו חלק דטפי דאי משום לוי דנקיט נחלה כשאר שבטים כדכתיב שער לוי אחד הא אפרים ומנשה נמי לא יטלו כי אם חלק א' כדכתיב התם שער יוסף אחד נמצאו י"ב שבטים נוטלים י"ב חלקים וכו' ועוד כתב רשב"ם בסמוך וז"ל שבתחלה וכו' ששבט לוי לא הי"ל חלק בארץ אלא כל שבט ושבט נטלו להם ערים לשבת בהן וכו' אבל מנשה ואפרים נטלו שני חלקים כדכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי עכ"ל וכ"כ התוס' וז"ל אע"ג דכתיב שער לוי אחד הכתיב נמי שער יוסף אחד דלא מנו שבט יוסף אלא אחד עכ"ל:
ותהי עלה מורינו הרב הגדול שארנו מהר"י זאבי זלה"ה בדרשותיו סוף פרשת ויחי דמקרא מלא כתיב לעתיד יוסף חבלים ובפרטן אתה מוצא נחלת מנשה על גבול נפתלי ואפרים סמוך לראובן עכ"ל ורבינו ז"ל כד קצי"ר ורמ"י שקיצר לבאר הסוגיא ולהגדיל עוד תימא על רשב"ם והתוס' דהא דכתבו דלוי לוקח חלק ונחלה לעתיד הוא תמוה דהרואה יראה בסוף יחזקאל דברישא בחלקו"ת ישית ארעא דישראל לי"ב שבטים וכתיב יוסף חבלים שני חלקים וכן תרגם יונתן ורש"י והכתוב קרי בחיל. ושבט לוי יקח מתרומת הנשיא כמבואר בכתוב שלא יהיה לו נחלה והא דכתיב שער לוי אחד היינו בעיר הנשיא והמה פתיחו"ת י"ב שערים ובכלל שער ללוי והוא בשנים העשר ולא שלוי לוקח נחלה. וכבר שמעתי מקשים על הסמ"ג לאוין רע"ו שכתב דלעתיד יקח הלוי נחלה כדכתיב שער לוי אחד כדאיתא ביש נוחלין. ומדברי סמ"ג הללו קשיתיה להרב פרשת דרכים דרוש ו' על סברת מרן בדעת הראב"ד ע"ש והדבר תמוה דהש"ס דקאמר ואידך למאן ר"ל די"ב חלקים לי"ב שבטים דהיינו מנשה ואפרים. ולוי אין לו נחלה. והש"ס דמייתי בסמוך ראיה שאין לך שבט שאין לו חלק בהר ושפלה וכו' מדכתיב שער ראובן אחד וכו' צריך לדחוק דסבר תלמודא דהשערים הללו בעיר הנשיא כתיב בהו אחד לרמוז לנחלתם דיד כלן שוה. וכן לוי בתרומה שיקח יהיה לו בהר ובשפלה וכו' ולעולם לוי ליתיה בנחלה וחלוקת הארץ כלל. ותימא על רשב"ם והתוס' וסמ"ג והר"ב פרשת דרכים:
שוב ראיתי למהרש"א בחידושי הלכות בסוגיין שכתב על דברי התוס' וז"ל צ"ע בספר יחזקאל שם כתיב תתנחלו הארץ לי"ב שבטי ישראל יוסף חבלים ופירש"י יוסף יטול ב' חלקים א' למנשה וא' לאפרים וזה סותר דרשא דהכא עכ"ל ומוכח מדבריו שסבר הרב דנחלת לוי בכלל השבטים וזה אמת ויציב לכל הדברו' ומשו"ה כתב דסותר דרשא דהכא וכן נראה ממה שכתב הרב ז"ל בחידושי אגדות. ותימא דדברי הש"ס נאמנו מאד דלוי לא יטול ויוסף יטול שני חלקים כמדובר. וכן קשה על הרב עיון יעקב שנתן טעם למה שיוסף לעתיד אינו נוטל בכורה ע"ש והוא הפך מקרא מלא דגם לעתיד חבלים נפלו לו בנעימים ועמ"ש הרמב"ן פרשת ויחי:
אחר זמן רב נדפסה שיטה מקובצת על בתרא ושם הובאו דברי הר"ן שתמה על רשב"ם באורך ע"ש ויאורו עיניך. והתימה על הרב הגדול מהר"ר יוסף דוד ז"ל בספרו הנחמד יקרא דשכבי שבא אלינו מקרוב ומידי עוברי ראתה עיני בדרוש ס"ט דף ק"ט שדרש כמה ענינים במונח דלעת"ל לא יהיה ליוסף כי אם חלק אחד ע"ש ובמטו מיניה דמר אמר רב הנח"ה שוברת דהפסוק להפך כמדובר:

תא שמע בין רב למעט. על פי הגורל תחלק הארץ נחלתן של ישראל שיקח כל שבט ושבט מה שיתן לו הגורל בין שהיה מגיע לו חלק מרובה כגון שבט שיש בו אנשים מעט בין שהיה לו חלק מועט כגון שיש לו אנשים הרבה דכיון דכל השבטים לוקחין בשוה שבט הקטן כשבט הגדול נמצאו חלקי בני שבט הקטן מרובה מחלק שבט בני הגדול ואי לקרקף גברי מאי בין רב למעט והלא נטלו כולן בשוה: ועוד תניא. בהדיא דלשבטים איתפלג ומשום דאיכא למידרש נמי האי בין רב למעט לכדלקמן בברייתא איצטריך נמי האי: ועוד תניא כו'. שתתחלק לעתיד לבא לי''ג שבטים כלומר לי''ג חלקים שוין ולקמן מפרש מאי ניהו אותו חלק דטפי התם דאי משום לוי דנקיט נחלה כשאר שבטים כדכתיב התם שער לוי אחד הא מנשה ואפרים נמי לא יטלו אלא חלק אחד כדכתיב התם שער יוסף אחד נמצאו י''ב שבטים נוטלין י''ב חלקים והי''ג לנשיא כדלקמן: שבתחלה. כשבאו לארץ: לא נתחלקה אלא לי''ב שבטים. שלוי לא היה לו חלק בארץ אלא שכל שבט ושבט נתנו לו ערים לשבת בהן להיות ערי מקלט אבל מנשה ואפרים נטלו שני חלקים כדכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח): בכספים. קס''ד השתא מי שהיה לו חלק יפה היה נותן דמים למי שהגיע לו חלק כחוש מאי דביני ביני שנאמר בין רב למעט כלומר וצריך לדקדק בין רב למעט להוסיף דמים הרב למעט שהזיבורית קרי ליה מעט והעידית קרי רב שכך אמר ר' יהודה סאה ביהודה שוה ה' סאין בגליל והיה מעלה דמים זה שנפל חלקו ביהודה למי שנפל לו חלקו בגליל: הכי גרסינן אמר ר' יהודה כו'. ולא בא לחלוק מדלא קתני רבי יהודה אומר: ולא נתחלקה אלא בגורל. מסקנא דמילתיה דתנא קמא היא: על פי. משמע על פי אורים ותומים: הא כיצד. אם אורים למה גורל ואם גורל למה אורים ושמא מכחישין זה את זה: אלעזר מלובש כו'. כדכתיב (במדבר כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו וגו': וקלפי של שבטים. ארגז שמונחים בו י''ב פתקים שכתוב בהן י''ב שבטים וקלפי של תחומין ארגז שמונחין בו י''ב פתקין של י''ב חלקים של ארץ ישראל: והיה מכוין ברוח הקודש. כלומר באורים ותומים ששואלים תחלה באורים ותומים קודם שיטרף הממונה בקלפי ובכך מתקררה דעתן של ישראל שרואין שהגורל היה עולה כמו שנתנבא תחלה ויודעים שחלוקה ישרה היא ולא היו מרננים בדבר השבטים מרובים ושני קלפי היו צריכין אחד לשבטים ואחד לתחומין ולא סגי בחד דתחומין ולימא עכשיו אני נוטל מה שיעלה בידי לצורך ראובן דא''כ אין כל החלוקה עשויה בגורל וקרא קאמר אך בגורל וגו' בלא הוצאת דיבור מפיו: ואומר זבולן עולה. עכשיו יבא לידי הטורף בקלפי כתב של זבולן והאי דנקטינהו שלא כסדר לפי שאין עולה שום גורל על הסדר אלא על ידי מקרה: טרף. עירבב הממונה לכך את השטרות יפה שלא יאמרו מדעת לקח את זו שהיה יודע מה כתוב בה כמו ביצים טרופות בקערה (עדיות פ''ב מ''ד): שער ראובן אחד. שוה דכל מה שיש לזה יש לזה: נאום ה'. הוא עצמו יאמר לכל אחד ליטול חלק פלוני ופלוני: אידך למאן. חלק י''ג למי דהא י''ב שבטים לחוד הוא דשקלי כדכתיב ביחזקאל: לנשיא. למלך המשיח: העובד העיר. היינו נשיא דעול רבים מוטל עליו כדכתיב ברחבעם אם היום תהיה עבד לעם הזה (מלכים א יב): יעבדוהו. יתנו לו נחלה מכל שבטי ישראל: רונגר. שכירים בעלמא לעבוד לו כתלמידים לרב אבל לא יותן לו מנחלתם ורבינו חננאל פירש רון גר רון בלשון פרס יום וגר שכיר כלומר שכיר יום: והנותר מזה ומזה. משמע שנוטל חלק מזה ומזה: לתרומת הקדש. לבד מקומו של בית המקדש: ולאחוזת העיר. ולבד מקום העיר וכתיב בסיפיה דקרא באחד החלקים: ולא נתחלקה כו'. כמו אמר מר: למאי הלכתא. קאמר שיהו מעלין כספים זה לזה: אילימא בשופרא וסניא. מה שהיתה זו יפה מזו וזו רעה מזו דמסליק ליה בדמי מאן דאית ליה שופרא למאן דאית ליה סניא: אטו בשופטני עסקינן. דמסתלקי מנחלתם בזוזי אלא ודאי בגליל נוטל ה' סאין כנגד סאה ביהודה: לקרובה ורחוקה. הקרקעות היו חולקין בשוה מי שלוקח מן הכחוש נוטל יותר עד כדמי היפה אבל מי שעולה לו גורלו בקרוב לירושלים מעלה מעות למי שעלה גורלו ברחוק מירושלים שהרחוק גרוע הוא מפני שני דברים אחד מפני שרחוק מבית המקדש ואחד מפני שקרוב הוא לארץ העמים ויש לו לדאג מהן ורבי יהודה מילתא באפי נפשה קאמר דמי שנפל גורלו בגליל נוטל ה' סאין כנגד סאה שחבירו נוטל ביהודה אי נמי משום דקאמר תנא קמא דקורבא ורוחקא מחלקין בכספים אתא איהו לסיועיה ולמימר דסאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל בשביל שיהודה קרוב לירושלים וגליל רחוק יותר וצריך להעלות כספין שוה ד' סאין לסאה שבגליל: בכספים העלוה. לההוא ביני דקורבא ורוחקא וסברא הוא ומבין רב למעט לא נפקא ליה דמקרא לא שמעינן אלא העלאה לא שנא בכספים לא שנא בקרקע: דלאו דידהו. חלק מרגלים כדאמרן בפירקין דלעיל (דף קיח:):

זבולן עולה תחום עכו עולה [עמו]. לאו עכו ממש דעכו מחלק אשר דכתיב (שופטים ואשר לא הוריש יושבי עכו אלא כלומר תחום שבצד עכו: העולם הזה יש לו פרדס ואין לו שדה לבן. תימה דבשלהי מרובה (ב''ק דף פא: ושם ד''ה אין) אמרינן מחלוקת ארץ ישראל אין לך מישראל שאין לו בהר ובשפלה ונגב ומיהו אית דגרס אין לך שבט ושבט מישראל אבל הכא גרסינן אין לך אחד מישראל לעולם הבא ומשמע לו שער ראובן אחד היינו לכל אחד ואחד אי נמי בעולם הזה אין להם בשוה מזה כמו מזה אלא מזה מעט ומזה הרבה אבל לעולם הבא יש לו מן הכל שיעור שוה: ואידך למאן. אע''ג דכתיב שער לוי אחד הא כתיב נמי שער יוסף אחד דלא מנו שבט יוסף אלא כאחד: לא סלקא דעתך דכתיב הנותר לנשיא וגו'. ובב''ר בפר''ב דריש מהכא דגבעוני אינו מתרפא לעתיד לבא מדכתיב והעובד העיר וגו' ואיתא להא ואיתא להא ומדאפקיה בלשון עובד דרוש ביה נמי גבעוני או שמא פליגי:

בבא בתרא קכב ע"א