דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

בבא בתרא קכב ע"ב - Steinsaltz

The Gemara interjects: It is written concerning Joshua’s burial: “And they buried him in the border of his inheritance in Timnath Serah” (Joshua 24:30), and it is written: “And they buried him in the border of his inheritance in Timnath Heres” (Judges 2:9). Why is the name changed? Rabbi Elazar says: Initially, its fruits were as dry as clay [keḥeres], and ultimately, its fruits were so plump that they were spoiling [masriḥin]. And there are those who say the opposite: Initially, the fruits were spoiling prematurely, and ultimately, they lasted as long as clay without spoiling.

Caleb also received his portion directly from God and not through the lottery, as it is written: “And they gave Hebron to Caleb, as Moses had spoken; and he drove out from there the three sons of the giant” (Judges 1:20). The Gemara asks about this verse: But Hebron was a city of refuge that belonged to the priests, as described in the book of Joshua (21:13); how could it have been given to Caleb? Abaye said: Its outskirts [parvaraha], i.e., only the fields and vineyards lying beyond the city limits, were given to Caleb. As it is written: “But the fields of the city, and the villages thereof, they gave to Caleb the son of Jephunneh for his possession” (Joshua 21:12).

MISHNA: Both the son and the daughter of the deceased are included in the halakhot of inheritance. But the difference is that the firstborn son takes a double portion of the property of the father, and he does not take a double portion of the property of the mother. And another difference is that the daughters are sustained from the property of the father after he dies, as it is a mandatory condition of their mother’s marriage contract that they are to be sustained even before the estate is disbursed to the children, but the daughters are not sustained from the property of the mother, which is all inherited by the sons.

GEMARA: The Gemara analyzes the mishna: What is meant by the first clause of the mishna: Both the son and the daughter of the deceased are included in the halakhot of inheritance? If we say that they inherit together, didn’t we learn in a mishna (115a): A son precedes a daughter? Additionally, all descendants of a son precede a daughter. It is clear that a daughter does not inherit together with a son.

Nafsham is a mnemonic for the names of the Sages cited in the following discussion: Naḥman; Pappa; Ashi; Mar. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: This is what the mishna is saying: Both the son and the daughter take in inheritance the property due to their father as they would take in inheritance the property that he had in his possession.

The Gemara questions this explanation: We already learn this as well in a mishna (116b): Zelophehad’s daughters took three portions of land in the inheritance of Eretz Yisrael: Their father’s portion that he received because he was among those who left Egypt; and his portion that he received with his brothers in the property of Hepher, their father, although Zelophehad predeceased his father and never was in possession of the inheritance from Hepher; and an additional portion that he received from Hepher because he was a firstborn. It is already taught in that mishna that property due to the deceased is inherited in the same manner as property possessed by the deceased.

And furthermore, if the explanation of the mishna is as stated by Rav Naḥman, what is meant by the phrase: But the difference is that the firstborn son takes a double portion of the property of the father, and he does not take a double portion of the property of the mother? According to Rav Naḥman’s explanation, what is the contrast between the two clauses in the mishna?

Rather, Rav Pappa said: This is what the mishna is saying: Both the son and the daughter of the deceased take a portion of the firstborn.

The Gemara questions this explanation: We already learn this in a mishna as well (116b), which explains the third portion taken by the daughters of Zelophehad: And they took an additional portion that he received from Hepher, as he was a firstborn, and a firstborn takes two portions of inheritance from his father. And furthermore, if the explanation of the mishna is as stated by Rav Pappa, what is meant by the phrase: But the difference is that the firstborn son takes a double portion of the property of the father, and he does not take a double portion of the property of the mother? According to this explanation as well, the first clause of the mishna has nothing to do with inheriting from the mother.

Rather, Rav Ashi said: This is what the mishna is saying: With regard to both a son among the sons, and a daughter among the daughters, if the father says: This particular child shall inherit all my property, his statement stands. A father can do so for any one son, or, when there are no sons, for any one daughter.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion does Rav Ashi say this? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka? The Gemara challenges: But the mishna teaches this later (130a), as Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: If one said about another who is fit to inherit from him that the named individual should inherit all his property, his statement stands, but if one said it about another who is unfit to inherit from him, his statement does not stand. It is not reasonable to say that this mishna is stating the same halakha that is recorded in the later mishna in the name of Rabbi Yoḥanan ben Beroka.

And if you would say that the tanna here taught us an unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, in order to demonstrate that his opinion is accepted as halakha, this would not establish the halakha in accordance with his opinion. The reason is that this would be an instance of an unattributed mishna and thereafter a mishnaic dispute concerning the same matter, as in the later mishna there is a tanna who disagrees with the ruling of Rabbi Yoḥanan ben Beroka; and in an instance of an unattributed mishna and thereafter a mishnaic dispute, the halakha is not in accordance with the unattributed mishna.

And furthermore, if the explanation of the mishna is as stated by Rav Ashi, what is meant by the clause: But the difference is that the firstborn son takes a double portion of the property of the father, and he does not take a double portion of the property of the mother? According to this explanation as well, the first clause of the mishna has nothing to do with inheriting from the mother.

Rather, Mar bar Rav Ashi said: This is what the mishna is saying: Both the son and the daughter are equal in their rights both with regard to the property of the mother and with regard to the property of the father. Sons and daughters can inherit from either fathers or mothers. But the differences are that the firstborn son takes a double portion of the property of the father, and he does not take a double portion of the property of the mother, and that the daughters are sustained from their father’s estate before it is disbursed to the children, but they are not sustained from the property of their mother.

§ The Sages taught in a baraita: When the verse states: “But he shall acknowledge the firstborn, the son of the hated, by giving him a double portion of all that he has” (Deuteronomy 21:17), this means the firstborn receives double the property received by any other one inheritor. The baraita analyzes this statement: Do you say the firstborn receives double the property received by any one inheritor, or rather, is it a double portion of all the property, such that the firstborn receives two-thirds of the entire estate, which is twice the portion left for the other inheritors to divide between themselves? The baraita suggests: And this question can be resolved through logical inference:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכב - ב

אגב אורחא, מבארת הגמרא מהי "תמנת סרח": לכאורה צריך באור, דבספר יהושע כתיב "תמנת סרח", ואילו בספר שופטים כתיב "תמנת חרס" [204]?

אמר רבי אלעזר: בתחלה קודם שבאה לידי יהושע, פירותיה היו יבשים כחרס, ולבסוף משבאה לידו, פירותיה מסריחין. כלומר, מלאים שומן ומעולים. וזכותו של יהושע גרמה להם זאת.

ואיכא דאמרי, בתחלה קודם שבאה לידו היו פירותיה מסריחין מרוב שומן, ולא היו משתמרים כראוי. ולבסוף כשבאה לידו, נהיו כחרס. ומתקיימים לאורך זמן.

ומנלן שכלב נטל את חלקו בלא גורל?

דכתיב, "ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה [205], ויורש משם את שלשה בני הע נק".

ומקשה הגמרא: כיצד נתנו לו את חברון, והלא חברון עיר מקלט הואי?

אמר אביי: כלב קיבל את פרוורהא. [פרברי, וסביבות העיר].

דכתיב, "ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו".

ואכן, חברון עצמה לא נתנה לו אלא היתה עיר מקלט.

מתניתין:

משנתנו באה ללמד על הבדלים שיש בין ירושת נכסי האם לירושת נכסי האב.

אחד הבן, ואחד הבת, שוים בנחלה. יבואר בגמרא.

אלא, שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב, אם היה בכור, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. כדדרשינן לעיל (קיא - ב), "לו משפט הבכורה", משפט הבכורה לירושת נכסי האיש, אבל לא לירושת נכסי האשה.

וכן הבנות, נזונות מנכסי האב עד שתתבגרנה, או תנשאנה, אם מת והניח נכסים מועטים, כמו שיבואר לקמן (קלט - ב). [206]

ואינן נזונות מנכסי האם, אפילו הניחה נכסים מועטים. אלא הבנים ירשו הכל. [207]:

גמרא:

מבארת הגמרא: מאי "אחד הבן ואחד הבת לנחלה"? לאיזה ענין שוים הם בירושה?

אילימא דירתי כי הדדי [שיורשים את הוריהם ביחד], הא תנן לעיל (קטו - א), "בן קודם לבת, וכן כל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת".

(סימן נפשם [208] )

אמר רב נחמן בר יצחק: הכי קאמר, אחד הבן ואחד הבת במקום שאין בן, נוטלין בשוה בנחלת אביהם, במה שהיה ראוי לאביהם, כגון נכסים שעתיד הוא לרשת מאביו, כאילו נכסים אלו במוחזק אצלו.

ודחינן: הא נמי תנינא לעיל (קטז - ב): "בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה, חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר". ונכסי חפר הרי לא הוחזקו עדיין בידי צלפחד, ובכל זאת ירשום בנותיו. ומבואר שהבת יורשת בראוי.

ועוד קשה, אילו באה המשנה להשמיענו זין זה, מאי "אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם", והא לפי דבריך, הרישא אינה עוסקת כלל בחילוקים שיש בין נכסי האב לנכסי האם?

אלא אמר רב פפא, הכי קאמר: [209] אחד הבן ואחד הבת במקום שאין בן, נוטלין חלק בבכורה של אביהם. אף על פי שמת בחיי אביו.

ומקשה הגמרא: הא נמי תנינא! (שם) "ושהיה בכור נוטל שני חלקים". כלומר, בנות צלפחד נטלו את חלק הבכורה שהיה אביהן אמור ליטול מאביו.

ועוד קשה כדלעיל, מאי "אלא", והא לפי דבריך, הרישא אינה עוסקת כלל בחילוקים שיש בין נכסי האב לנכסי האם?

אלא אמר רב אשי, הכי קאמר: אחד בן בין הבנים, ואחד בת בין הבנות, אם אמר אביהם, יירש כל נכסי, דבריו קיימין.

ומקשה הגמרא: כמאן? כרבי יוחנן בן ברוקא?! הא קתני לה לקמן (קל - א): "רבי יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, על מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קיימין".

ולשם מה שנינו דין זה גם במשנתנו?

וכי תימא, קא סתם לן כרבי יוחנן בן ברוקא. [שמא תאמר, רבי רצה להורות לנו שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקא, ולכן שנה סתמא דמתניתין כדבריו].

אין לומר כן! ד"סתם ואחר כך מחלוקת" היא. ו"סתם ואחר כך מחלוקת" אין הלכה כסתם [210].

ועוד קשה, מאי "אלא", כדלעיל?

אלא, אמר מר בר רב אשי: הכי קאמר, אחד הבן ואחד הבת במקום שאין בן, שוין לרשת בנכסי האם ובנכסי האב, אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם.

הגמרא דנה בגדרי דין "פי שנים" האמור בבכור:

תנו רבנן בברייתא: נאמר בתורה, "לתת לו פי שנים", וקיימא לן, שנותנים לו פי שנים כאחד. כלומר, כנגד אחד מן האחים נוטל הוא פי שנים.

מנין אתה אומר פי שנים כאחד? או אינו אלא פי שנים בכל הנכסים, כלומר, שיטול חלק נוסף כנגד כל אחיו?

הערות

[204] הכונה לפסוק המובא בשופטים (ב, ט), "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס בהר אפרים, מצפון להר געש". [ולא ככתוב בספרים שלנו, "שופטים א"] רש"ש.

[205] דכתיב, "ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו", וזו היא חברון, שהלך כלב להתפלל במערת המכפילה שינצל מעצת המרגלים. רשב" ם.

[206] ומתנאי כתובה הוא. שכך כתב לה, "בנן נוקבן דיהוי ליכי מינאי יהון מיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין". [בנות שיולדו לי ממך, יזונו מנכסי עד שינשאו].

[207] עיין ריטב"א שהביא מחלוקת הראשונים האם פרנסת הנישואין מנכסי האם גם כן, או שאף היא מנכסי האב.

[208] סימן לארבעת האמוראים המתרצים קושיית הגמרא, רב נחמן, רב פפא, רב אשי, מר בר רב אשי.

[209] רב פפא אינו מתרץ את קושיית הגמרא "מאי אלא", אלא בא לתרץ את הקושיא הראשונה, "הא נמי תנינא". רשב"ם.

[210] בתוספות מבואר, שישנם שני סוגים של "סתם ואחר כך מחלוקת". האחד, כאשר המחלוקת מופיעה מיד לאחר הסתם, ובכהאי גונא, אף על פי שאין ההלכה כסתם, מכל מקום יש לסתם כח של רבים. והשני, כשהמחלוקת מופיעה במקום אחר מהסתם, ובכהאי גונא, אין הסתם חשוב אלא כדעת יחיד.

אגב הזכרת המקום תמנת סרח מעירים: כתיב [נאמר] במקום אחד בתיאור קבורת יהושע: "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח" (יהושע כד, ל), וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס" (שופטים ב, ט)! אמר ר' אלעזר: בתחלה היו פירותיה כחרס, יבשים מאד, ונקרא שמה "חרס", ולבסוף היו פירותיה מסריחין מרוב שומנם, ונקרא שמה "סרח". ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] באופן הפוך: בתחלה היו פירותיה מסריחין, שלא היו משתמרים, ולבסוף היו כחרס, שהיו משתמרים יפה.

כלב לא זכה בנחלתו על פי הגורל, אלא על פי ה', דכתיב [שנאמר]: "ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה ויורש משם את שלשה בני הענק" (שופטים א, כ). ואגב הזכרת פסוק זה תוהים: כיצד ניתנה חברון לכלב, והלא עיר מקלט הואי [היתה], והיתה שייכת לכהנים, כמפורש בספר יהושע ("ולבני אהרן הכהן נתנו את עיר מקלט הרוצח את חברון...", יהושע כא, יג)! אמר אביי: פרוורהא [פרווריה] שדותיה וכרמיה של העיר ניתנו לו, ולא העיר עצמה, דכתיב [שנאמר]: "ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפנה באחזתו" (יהושע כא, יב).

א משנה אחד הבן ואחד הבת בדין נחלה, אלא שהבן, אם הוא בכור, נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. ועוד הבדל: הבנות נזונות מנכסי האב לאחר מותו, והן קודמות בכך לירושת הבנים, שהוא אחד מתנאי הכתובה של אימן, ואינן נזונות מנכסי האם, אלא הבנים יורשים הכל, שדבר זה אינו מהתנאים המותנים ביניהם.

ב גמרא ומבררים את ששנינו במשנה: מאי [מה פירוש] "אחד הבן ואחד הבת לנחלה"? אילימא דירתי כי הדדי [אם תאמר שהם יורשים זה כמו זה], הא תנן [הרי שנינו במשנה] במפורש: בן קודם לבת, ואפילו כל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת!

ונתנו סימן לפתרונות שנתנו חכמים שונים לשאלה זו: "נפשם" (נ חמן, פ פא, אש י, מר). אמר רב נחמן בר יצחק, הכי קאמר [כך אמר, התכוון התנא]: אחד הבן ואחד הבת נוטלין בראוי לבוא לידי אביהם, כמו במוחזק כבר בידיו.

ותוהים: דבר זה אין צורך להשמיעו, הא נמי תנינא [זו גם כן כבר שנינו]: בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה, חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, למרות שצלפחד מת בחיי חפר אביו, ועדיין לא הגיע חלקו בנחלת חפר לידיו!

ועוד יש להקשות על הסבר זה, מאי [מה פירוש] המשך דברי המשנה: "אלא שהבן נוטל פי שנים מנכסי האב ואינו נוטל פי שנים מנכסי האם"? והרי לא נשנתה קודם השוואה בין נכסי האב לנכסי האם, ואין לדברים כל קשר!

אלא אמר רב פפא, יש לדחות פירוש זה ולומר הסבר אחר, והכי קאמר [כך הוא אומר]: אחד הבן ואחד הבת נוטלין חלק בבכורה, כלומר, בחלק הנוסף שנטל אביהם כבכור בנכסי אביו.

ותוהים: הא נמי תנינא [זו גם כן כבר שנינו]: והחלק השלישי שנטלו בנות צלפחד — שהיה צלפחד בכור נוטל שני חלקים בנכסי חפר אביו, אחד ככל אח, וחלק נוסף כבכור! ועוד יש להקשות גם לפירוש זה, מאי [מה פירוש] "אלא"? שלא התייחס תחילה כלל לירושת האם!

אלא אמר רב אשי הכי קאמר [כך הוא אומר]: אחד בן בין הבנים ואחד בת בין הבנות, אם אמר האב "בני פלוני יירש כל נכסי" — דבריו קיימין, והוא הדין אם אמר "בתי פלונית תירש כל נכסי", כשאין שם אלא בנות.

ושואלים: כמאן [כשיטת מי] נאמר דבר זה, כר' יוחנן בן ברוקא? הא קתני לה לקמן [הרי שנה אותה לפנינו, בהמשך], ר' יוחנן בן ברוקא אומר: אם אמר שמוריש כל נכסיו על מי שראוי ליורשו — דבריו קיימין, אבל אם אמר זאת על מי שאינו ראוי ליורשו — אין דבריו קיימין, אלא היורשים זוכים בירושתו!

וכי תימא [ואם תאמר]: קא סתם לן [סתמה לנו המשנה פה] כדעת ר' יוחנן בן ברוקא, להורות שהלכה כמותו — הרי סתם זה אינו מועיל, כי סתם ואחר כך מחלוקת היא, שהרי ר' יוחנן בן ברוקה חולק כבמשנה להלן על חכמים, וכלל הוא, שסתם ואחר כך מחלוקת — אין הלכה כסתם!

ועוד יש לשאול גם לדרך זו: מאי [מה פירוש] "אלא" שנאמר כאן? הרי לא דובר בתחילה בירושת האם כלל!

אלא אמר מר בר רב אשי, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אחד הבן ואחד הבת שוין בנחלה בנכסי האם ובנכסי האב, כלומר, אין הבדל בין נכסי האב והאם, הן לענין הבן והן לענין הבת, אלא בדברים אלו: שהבן אם הוא בכור נוטל פי שנים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. וכן שהבנות נוטלות מזונות קודם לירושת הבנים בנכסי האב ולא בנכסי האם.

ג ועוד בענין הבכורה תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר בירושת הבכור "כי את הבכור... יכיר לתת לו פי שנים" (דברים כא, יז), הכוונה היא פי שנים כאחד, כלומר, שהוא מקבל כפליים מאשר כל אחד מן האחים. ויש לדון בדבר זה: אתה אומר שהוא מקבל פי שנים כאחד האחים, או אינו מקבל אלא פי שנים בכל הנכסים כולם? כלומר, פי שנים מכל שאר אחיו יחד, שהוא נוטל שני שליש מכל נכסי אביו, ואחיו האחרים מתחלקים בשליש הנותר. ודין הוא, ויש לדון בדבר זה ולטעון:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara interjects: It is written concerning Joshua’s burial: “And they buried him in the border of his inheritance in Timnath Serah” (Joshua 24:30), and it is written: “And they buried him in the border of his inheritance in Timnath Heres” (Judges 2:9). Why is the name changed? Rabbi Elazar says: Initially, its fruits were as dry as clay [keḥeres], and ultimately, its fruits were so plump that they were spoiling [masriḥin]. And there are those who say the opposite: Initially, the fruits were spoiling prematurely, and ultimately, they lasted as long as clay without spoiling.

Caleb also received his portion directly from God and not through the lottery, as it is written: “And they gave Hebron to Caleb, as Moses had spoken; and he drove out from there the three sons of the giant” (Judges 1:20). The Gemara asks about this verse: But Hebron was a city of refuge that belonged to the priests, as described in the book of Joshua (21:13); how could it have been given to Caleb? Abaye said: Its outskirts [parvaraha], i.e., only the fields and vineyards lying beyond the city limits, were given to Caleb. As it is written: “But the fields of the city, and the villages thereof, they gave to Caleb the son of Jephunneh for his possession” (Joshua 21:12).

MISHNA: Both the son and the daughter of the deceased are included in the halakhot of inheritance. But the difference is that the firstborn son takes a double portion of the property of the father, and he does not take a double portion of the property of the mother. And another difference is that the daughters are sustained from the property of the father after he dies, as it is a mandatory condition of their mother’s marriage contract that they are to be sustained even before the estate is disbursed to the children, but the daughters are not sustained from the property of the mother, which is all inherited by the sons.

GEMARA: The Gemara analyzes the mishna: What is meant by the first clause of the mishna: Both the son and the daughter of the deceased are included in the halakhot of inheritance? If we say that they inherit together, didn’t we learn in a mishna (115a): A son precedes a daughter? Additionally, all descendants of a son precede a daughter. It is clear that a daughter does not inherit together with a son.

Nafsham is a mnemonic for the names of the Sages cited in the following discussion: Naḥman; Pappa; Ashi; Mar. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: This is what the mishna is saying: Both the son and the daughter take in inheritance the property due to their father as they would take in inheritance the property that he had in his possession.

The Gemara questions this explanation: We already learn this as well in a mishna (116b): Zelophehad’s daughters took three portions of land in the inheritance of Eretz Yisrael: Their father’s portion that he received because he was among those who left Egypt; and his portion that he received with his brothers in the property of Hepher, their father, although Zelophehad predeceased his father and never was in possession of the inheritance from Hepher; and an additional portion that he received from Hepher because he was a firstborn. It is already taught in that mishna that property due to the deceased is inherited in the same manner as property possessed by the deceased.

And furthermore, if the explanation of the mishna is as stated by Rav Naḥman, what is meant by the phrase: But the difference is that the firstborn son takes a double portion of the property of the father, and he does not take a double portion of the property of the mother? According to Rav Naḥman’s explanation, what is the contrast between the two clauses in the mishna?

Rather, Rav Pappa said: This is what the mishna is saying: Both the son and the daughter of the deceased take a portion of the firstborn.

The Gemara questions this explanation: We already learn this in a mishna as well (116b), which explains the third portion taken by the daughters of Zelophehad: And they took an additional portion that he received from Hepher, as he was a firstborn, and a firstborn takes two portions of inheritance from his father. And furthermore, if the explanation of the mishna is as stated by Rav Pappa, what is meant by the phrase: But the difference is that the firstborn son takes a double portion of the property of the father, and he does not take a double portion of the property of the mother? According to this explanation as well, the first clause of the mishna has nothing to do with inheriting from the mother.

Rather, Rav Ashi said: This is what the mishna is saying: With regard to both a son among the sons, and a daughter among the daughters, if the father says: This particular child shall inherit all my property, his statement stands. A father can do so for any one son, or, when there are no sons, for any one daughter.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion does Rav Ashi say this? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka? The Gemara challenges: But the mishna teaches this later (130a), as Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: If one said about another who is fit to inherit from him that the named individual should inherit all his property, his statement stands, but if one said it about another who is unfit to inherit from him, his statement does not stand. It is not reasonable to say that this mishna is stating the same halakha that is recorded in the later mishna in the name of Rabbi Yoḥanan ben Beroka.

And if you would say that the tanna here taught us an unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, in order to demonstrate that his opinion is accepted as halakha, this would not establish the halakha in accordance with his opinion. The reason is that this would be an instance of an unattributed mishna and thereafter a mishnaic dispute concerning the same matter, as in the later mishna there is a tanna who disagrees with the ruling of Rabbi Yoḥanan ben Beroka; and in an instance of an unattributed mishna and thereafter a mishnaic dispute, the halakha is not in accordance with the unattributed mishna.

And furthermore, if the explanation of the mishna is as stated by Rav Ashi, what is meant by the clause: But the difference is that the firstborn son takes a double portion of the property of the father, and he does not take a double portion of the property of the mother? According to this explanation as well, the first clause of the mishna has nothing to do with inheriting from the mother.

Rather, Mar bar Rav Ashi said: This is what the mishna is saying: Both the son and the daughter are equal in their rights both with regard to the property of the mother and with regard to the property of the father. Sons and daughters can inherit from either fathers or mothers. But the differences are that the firstborn son takes a double portion of the property of the father, and he does not take a double portion of the property of the mother, and that the daughters are sustained from their father’s estate before it is disbursed to the children, but they are not sustained from the property of their mother.

§ The Sages taught in a baraita: When the verse states: “But he shall acknowledge the firstborn, the son of the hated, by giving him a double portion of all that he has” (Deuteronomy 21:17), this means the firstborn receives double the property received by any other one inheritor. The baraita analyzes this statement: Do you say the firstborn receives double the property received by any one inheritor, or rather, is it a double portion of all the property, such that the firstborn receives two-thirds of the entire estate, which is twice the portion left for the other inheritors to divide between themselves? The baraita suggests: And this question can be resolved through logical inference:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דומין לחרס. שהיו יבשין:

ולבסוף. בזכותו דומין לחרס והיו משתמרים ואינם נרקבים:

כאשר דבר משה. ולא דבר ממש אלא כמו שכתוב בספר משה ויעלו בנגב ויבוא עד חברון זה היה כלב שפירש מעצת מרגלים והיה הולך לחברון לקברי אבות להתפלל לשם:

פרוורהא. הכפרים שסביב חברון נתן לו ולא חברון ממש לפי שהיא היתה עיר מקלט:

פיס' אחד הבן ואחד הבת לנחלה. כדאמר בגמ':

אלא שהבן נוטל פי שנים וכו' והבנות ניזונות מנכסי האב והבנים יחזרו על הפתחים. משום דהכי כתב לה בנן נוקבן דיהוון ליכי מינאי וכו':

אילימא דירתו כהדדי. בשוה:

והתנן בן קודם לבת. ועוד קושיא אחרת דאפי' כי הדדי ירתיהא דקתני מתני' אלא שהבן נוטל פי שנים היכי מיתוקם הא אמרת אחד הבן ואחד הבת לנחלה דכי הדדי נינהו וליכא להאי טפי מהאי:

אמר רב נחמן הכי מיתרצת מתני' אחד הבן ואחד הבת. במקום דליכא בן נוטלת בראוי לאביה כבמוחזק לאביה:

הא נמי תנינא. במתני' בנות צלפחד נטלו ג' חלקים חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים [ואע"ג] דאכתי חפר לא היה מוחזק בהני נכסי' ותרתי זמני למה לי. ועוד אפי' מצית למימר דאתא לאשמוע' דבת נוטלת בראוי כבמוחזק הא דקתני מתני' אלא שהבן נוטל פי שנים היכי מיתרץ והא בת במקום דלית בן נוטל פי שנים:

אמר רב פפא הכי תריץ. אחד הבן של מת ואחד הבת של מת במקום שאין בן נוטלין בחלק בכורה תחת אביהן:

והא נמי תנינא ושהיה בכור נוטל ב' חלקים. ובמקום דלא היה לצלפחד בן נוטלו' הבנות ועוד מאי האי דקתני מתני' אלא שהבן וכו' והא בת נמי אי לית בן נוטלת שני חלקים כבן:

אמר רב אשי הכי קאמר מתני' אחד הבן בין הבנים. שאם היו לו י' בנים ואמר מאחד מהן איש פלוני בני יירש כל נכסי הכי נמי לבת בין הבנות אם אמר תירש פלונית כל נכסיי אע"פ שמונע בנות אחרות מירושתו דבריו קיימין הא היינו אחד הבן ואחד הבת שוין בהאי:

כמאן. אמרת להא מילת':

כר' יוחנן בן ברוקה. דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו פלוני יטול כל נכסי דבריו קיימין אבל אמר דנכרי יירש כל נכסי במקום בנים לא אמר כלום. והואיל דאמרה ר' יוחנן חדא זימנא למה לך לשנויי מילתא זימנא אחריתא. וכי תימא משום הכי אצטריך למימר דקא סתם לן תנא דמתני' אחד הבן ואחד הבת לנחלה א)נראה דצ"ל ואחד הבת לנחלה לפי מה דאוקים רב אשי כו'.וכן מוקים לה רב אשי לסתומי דהלכתא כר' יוחנן בן ברוקה והא סתם ואחר כך מחלוקת היא דרבנן פליגי עליה דר' יוחנן בן ברוקה וכל סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם. ועוד אפי' מצית למימר דסתם לן תנא הלכה כר' יוחנן בן ברוקה הא דקתני אלא שהבן נוטל היכי נפיל בהא מילתא:

מר בר רב אשי אמר הכי קאמר מתני' אחד הבן ואחד הבת. במקום שאין בן שוין בנכסי האם ב)חסר כאן וצ"ל ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. כדאמר לעיל וכו'.כדאמר לעיל בכל אשר ימצא לו ולא לה:

לתת לו. לבכור: פי שנים כאחד שאם היו לו י' בנים וחלקו הנכסים בי"א חלקים נוטל הבכור ב' חלקים היינו פי שנים כאחד:

אתה אומר פי שנים כאחד או אינו אלא פי שנים בכל הנכסים. דמצי למיטען הבכור פי שנים בכל הנכסים של אבא הבו לי בין בקרקע בין בשאר נכסים:

ודין הוא. דלא יהבינן ליה אלא פי שנים כאחד משום דחלקו עם אחד א)צ"ל חלקו עם אחד מן האחין ה"נ דאם הוא חולק בין ה' אחין וכו'. מן האחין דכי היכי דאי הוה חלק בין ה' אחין פי שנים כאחד או כלך לדרך זו וכו' דחלקו עם אחד היינו פי שנים בכל הנכסים השתא איכא למימר הכי דנוטל פי שנים כאחד ואיכא למימר דנוטל פי שנים בכל הנכסים משום הכי אצטריך למימר והיה ביום הנחילו את בניו דמצי למימר בקרא לחוד לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו' כי את הבכור יכיר וגו' למה לי דכתב והיה ביום הנחילו את בניו וגו'. אלא התורה ריבתה נחלה אצל האחין כלומר דרוב הנחלה תהא אצל האחין ואי הוי שקיל בכור פי שנים בכל הנכסים נמצא רוב הנחלה אצל בכור השתא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אין עליך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון דפי שנים כאחד בעינן:

המשנה הרביעית והיא מענין החלק השלישי ואמר על זה אחד הבן ואחד הבת לנחלה אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואין נוטל פי שנים בנכסי האם והבנות נזונות מנכסי האב ואינן נזונות מנכסי האם אמר הר"ם ר"ל שהם שוים בירושת האב כלומר שדין ירושת הזכרים והנקבות בנכסי האם כענין ירושתם בנכסי האב והתורה הקדימה הזכרים על הנקבות ואין בין ירושת הבנים לאב או לאם הפרש אלא שהבכור נוטל פי שנים בנכסי האב:

אמר המאירי אחד הבן ואחד הבת לנחלה אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ולא בנכסי האם והבנות נזונות מנכסי האב ולא מנכסי האם פירשו בגמ' אחד הבן ואחד הבת שוים בנכסי האב ובנכסי האם פירוש שדין הבן בנכסי האם כדינו בנכסי האב כלומר שהוא יורש במקום בת ואין הפרש בבנים בין נכסי האב לנכסי האם אלא שבנכסי האב נוטל בכורה ולא בנכסי האם וכן הבת דינה בנכסי האם כדינה בנכסי האב שלא לירש במקום בן ואין בה הפרש בין נכסי האב לנכסי האם אלא שבנכסי האב היא ניזונת אחר מיתת האב במקום בנים מכח תנאי בית דין כמו שמפורש בכתובות בנן נוקבן דיהון ליכי מנאי וכו' ובנכסי האם אין ניזונות אחר מיתת האם:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

הרוצה לעקור ירושה מיורשיו ולהוריש מי שאינו ראוי לירשו לא עשה כלום ומ"מ אם אמר על מי שראוי לירשו כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות פלני בני במקום שאר בנים או פלנית בתי במקום שאר בנות יירשוני דבריו קיימים ונפקעה רשות האחרים מאליה ודין זה יש בו דברים ארוכים ולמטה יתבאר ענינם בע"ה:

דומין לחרס. שהן פגים וקשים ולבסוף מסריחין מרוב שומנן מחמת שנתבשלו מאד באילניהן ואיכא דאמרי בתחילה מסריחין ולבסוף דומין לחרס. כלומ' קשין כחרס שאינן נרקבין ואינן נפסדין:

כתיב בתמנת חרס וכתיב בתמנת סרח אמר רבי אלעזר בתחלה פירותיה דומין לתרס שהן פגין וקשין ולבסוף פירותיה מסריחין מחמת שנתבשלו מאד באילניהן. אית דאמרי בתחלה פירותיה מסריחין מחמת שנתבשלו מאד באילניהן ולבסוף דומין לחרס כלומר קשין כחרס שאין עולה בהם רקב ואינם נפסדין. הרא"ם ז"ל.

אחר הבן ואחד הבת כו'. מאי אחד הבן ואחד הבת אילימא דירתי כי הדדי והא תנן בן קודם לבת. ועוד מאי אלא כלומר אם משנתנו לא באת אלא להשוות בן הבן לבת בירושה למה הזכירה ההפרש שיש בבן עצמו בין ירושתו לאביו לירושתו לאמו וההפרש שיש בבת בין ירושתה לאביה לירושתה לאמה לא היה לו להזכיר אלא ההפרש שיש בין הבן לבת בירושה שהרי להשוות ביניהן ולהזכיר ההפרש שיש ביניהם הוא שבאת ולא באת להשוות בין ירושת הבן לאביו לירושתו לאמו כדי שיזכיר אחר זה ההפרש שיש ביניהם. ותירץ רב נחמן בר יצחק הכי קאמר כו'. הרא"ם ז"ל.

הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת נוטלים בראוי כבמוחזק. ואם תאמר הא נמי תנינא מההיא דפריך לעיל כל יוצאי ירכו של בן קודמים לבת אלמא בן הבן ובת הבן יורשים בנכסי אביהם. ושמא יש לומר דהוה אמינא יוצאי ירכו של הזכרים אבל נקבות לא דבת אינה נוטלת בראוי. הא נמי תנינא בנות צלפחד נטלו שלשה כו' רב נחמן היה דוחה דאי מהתם הוה אמינא חפר הוא דמת בחיי צלפחד וכן רב פפא לההיא דפריך בתר הכי. תוספי הרא"ש ז"ל.
מה שפירשו רב פפא ורב אשי במשנה אחד הבן ואחד הבת בנחלה לא באו אחר רב נחמן בר יצחק אלא כל אחד מפרש אותה לפי דעתו. הראב"ד ז"ל.

סתם ואחר כך מחלוקת היא. נהי נמי דלא חשיב סתם גמור כו' ככתוב בתוספות דהני מילי היכא דשנויים בבבא אחד ושונה דברי אחד מהם בלשון רבים משמע שדבריו עיקר אבל היכא שהם בבות מופלגות זו מזו וסתם כדברי היחיד ואחר כך שנה מחלקותם דברי שניהם איכא למימר דחזר בו מן הסתם הראשון. תוספי הרא"ש ז"ל.

גמרא ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה עבד ה'. מלשון א"מ ז"ל האי קרא שופטים א' ולא נזכר שם עבד ה' וצריך להגיה כאן גם בפרשב"ם אך תמיה לי למה אינו מוכיח שנתנה לכלב ע"פ ה' מדכתיב ביהושע ט"ו ולכלב בן יפונה נתן חלק בתוך בני יהודה על פי ה' ליהושע את קרית ארבע אבי ענק היא חברון עכ"ל:

כתיב סרח וכתיב חרס אר"א בתחלה פירותיה כחרס כו'. ורש"י בספר יהושע פירש חרס ולמה נקרא שמה סרח ע"ש שפירותיהם מסריחין כו' עכ"ל וזה שלא כדברי שתי הלשונות דבשמעתין דדרש את שניהן ונראה סברא דשמעתין דדריש שניהם משום דודאי בכמה דוכתין מצינו בב' שמות דלא דרשי רק אחד מהן והשני הוא עיקר השם היינו היכא דמוכח כן מן הכתוב אבל הכא אינו מבורר למדרש א' מהן יותר מהשני וע"כ באו שניהם לדרשה וק"ל:

גמ' וכ"ת קא סתם לן כרבי יוחנן בן ברוקא סתם ואח"כ מחלוקת היא וכו'. יש לדקדק מה בכך וכי לא מצינו בגמרא כמה וכמה סתם ואח"כ מחלוקת ומה שייך להקשות זה כלל והרשב"ם רצה לכלל זה במאי דפריך ועוד מאי אלא כאשר מבואר בדבריו אבל דוחק הוא דהא הקושיא דראשונה שמקשה סתם ואח"כ מחלוקת לא שייכא להקשות כלל ונראה דיש ליישב דהכי קאמר דסברת המקשה דמלשון התנא דנקיט אחד הבן ואחד הבת וכו' משמע דהבן בין הבנים פשיטא דיורש הכל אלא אפי' בת בין הבנות דעיקר מאי דאתא לאשמועינן הוא דבת שוה לבן וא"כ מלשון זה משמע דבבן היא הלכתא פשוטא משום דהכי קים לן ואם איתא דהכא סתם לן כר' יוחנן בן ברוקא אין הלכה כן משום דהא הוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם וק"ל:

שם ברשב"ם ד"ה והבנות ניזונות בנכסים מועטים. יש לדקדק מפני מה מוקי לה דוקא בנכסים מועטים הא יכול לפרש דמיירי בין בנכסים מועטים בין בנכסים מרובים דבנים אין נוטלים משום מזונות כי אם משום ירושה וזה לשון הר"ן והבנות נזונות וכו' מיירי אף בנכסים מועטים כדתנן לקמן פרק מי שמת והניח בנים ובנות וכו':

בא"ד ולא הבנים כדתנן לקמן בתחלת מי שמת מי שמת והניח בנים ובנות וכו'. כצ"ל:

ד"ה הא נמי תנינא שהיה צלפחד בכור וכו' וכשמת חפר ואח"כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו א' הבן וא' הבת וכו' פשיטא דירשוהו בניו הן חלק פשיטותו הן חלק בכורתו. נ"ל דהא דכתב הרשב"ם וכשמת חפר ואח"כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו דנוטלין חלק בכורה לא קאי אמתניתין דבנות צלפחד דאמתני' דבנות צלפחד לא שייך להקשות מה צריך להשמיענו דטובא השמיענו דא"י מוחזקת היא כדאיתא לעיל בגמרא (בבא בתרא דף קי"ט) דאם לא כן היה ראוי דהא אפילו חפר המוריש עדיין לא זכה בארץ וא"כ אפילו היה צלפחד בחיים כשנכנסו לארץ לא היה נוטל חלק בכורה בנכסי חפר אביו ובמה דתנן ושהיה בכור נוטל שני חלקים אשמועינן דארץ ישראל מוחזקת היא ולעיל פריך ממתני' דצלפחד ארב נחמן דמשני הכי קאמר א' הבן וא' הבת נוטלין בראוי כבמוחזק רוצה לומר חלק פשיטות ופריך הא נמי תנינא בנות צלפחד וכו' פי' הרשב"ם ואע"ג דהוי ראוי גבי צלפחד אביהן דאפילו אם מת בחיי חפר קאמר וכו' דהא לא מפליג תנא דמתני' וכו' ולא דייק לה הרשב"ם דאיירי אפילו מת צלפחד בחיי חפר מטעם דאי איירי שמת חפר בחיי צלפחד לא היה צריך לאשמועינן דנטלו בנותיו חלקו של צלפחד בנכסי חפר משום דאפילו היכא שמת חפר קודם שמת צלפחד צריך שפיר להשמיענו דבת הבן היא כבן לירש עם האחים כמו שפירש לעיל הרשב"ם במתני' בדף קי"ז ומה שכתב הרשב"ם כאן וכשמת חפר ואח"כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו היינו אחר שכבר ידעי' דבת הבן היא כבן לירש עם האחין בחלק פשיטות אז פשיטא הוא גם כן דגומל חלק בכורה של אביו כשמת הזקן ואח"כ מת בנו הבכור אבל קודם דידעינן דין חלק הפשוט גם חלק בכורה אינו פשיטא וא"כ צריך לומר הא דמקשה הגמ' אשנוייא דרב פפא דמשני אחד הבן ואחד הבת נוטלין חלק בכורה על דרך פירוש רשב"ם דפירש דרוצה לומר אפילו היכא שמת הבכור בחיי האב הא ממתני' דפריך הא נמי תנינא דבנות צלפחד דנטלו חלק בכורת אביהם בנכסי חפר על כרחך צריך לומר דדייק דאיירי אפילו היכא שמת צלפחד בחיי חפר מדלא מפליג תנא דמתני' מידי כמו שכתב הרשב"ם לעיל כדפריך אשנוייא דרב נחמן והא דכתב הרשב"ם הכא וכשמת חפר ואח"כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו אין רצונו לומר דמתני' דצלפחד לא היתה צריכה להשמיענו אלא רוצה לומר מתניתין דהכא אחד הבן ואחר הבת ובא הרשב"ם להוכיח משנויא דרב פפא דמשני דמתני' דאחד הבן ואחד הבת אשמועי' דנוטלין חלק בכורה דרוצה לומר אפילו היכא שמת הבכור בחיי הזקן כמו שפירש לעיל דאי רוצה לומר דוקא היכא שמת הזקן בחיי הבכור זה לא היה צריך התנא דמתני' דאחד הבן ואחד הבת להשמיענו דנוטלין חלק בכורה דכיון דכבר ידעי' דנוטלין חלק פשיטות של אביהן דמה לי חלק פשיטות ומה לי חלק בכורה אבל ממתני' דבנות צלפחד אינו מוכרח דאפילו בהיכא דמת חפר בחיי צלפחד צריך להשמיענו דנוטלין חלק בכורה אע"ג דחפר בעצמו לא זכה בארץ משום דארץ ישראל מוחזקת היא כדלעיל וק"ל:

תוס' ד"ה סתם ואח"כ מחלוקת הוא וכו' אלמא דלכל הפחות חשיב ההוא כרבים לגבי יחיד רוצה לומר והתם חשיב ר' שמעון כרבים לגבי רבי יהודה ולכך ודאי הלכה כר"ש והכא דרבים פליגי אר' יוחנן בן ברוקא וכיון דסתם הכא כרבי יוחנן בן ברוקא סתם חשוב כרבים והוי כמו רבים כנגד רבים אם כן אינו ודאי דהלכה כמותו אבל מ"מ יכול להיות הלכה כמותו והגמרא קאמר ואין הלכה כסתם דמשמע דודאי הוא שאין הלכה כן:

ר"ש בד"ה ופרכינן כו' ועוד מאי אלא דאפילו כו' נ"ב פירוש בשאר מקומות שסותם להדיא בודאי לא קשה שכן דרך התוספתא לשנות סתמא ולחזור אח"כ מן הסתם ושונה פלוגתא אבל הכא דלא תני סתמא להדיא א"כ קשה למה לא תני בלישנא דר' יוחנן בן ברוקה להדיא אם אמר על מי שראוי ליורשו כו' אלא מאי אית לך למימר מאחר דלגופיה לא צריך שהרי תנא לקמן אלא לסתום הוא בא א"כ די לו במה ששונה אחד הבן כו' וזה אינו שהרי סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כו' ואת"ל אין חילוק בין היכא דתני בהדיא או כל היכא דתני כדי לסתום וחשבי' ליה כסתמא ואחר כך מחלוקת כלומר שחזר רבי מסתמא דהכא כו' סוף סוף קשה מאי אלא ודו"ק:

תוס' בד"ה סתם ואח"כ כו' ויכול להיות הלכה כמותו כו' נ"ב עיין בפירוש הר"ן בפ' החולץ סי' נח:

גמרא וכתיב חרס. המרשים לשופטים א' וכוונתו להא דכתיב שם בפסוק ל"ה בהר חרס שבוש הוא אלא דהכוונה לשם ב' ט':

שם פי שנים כאחד. נראה דצ"ל באחד בבי"ת וכן בכולם וכלשון הכתוב ויהי נא פי שנים ברוחך אלי וכ"ה הגי' בספרי:

ר"ש ד"ה והבנות ניזונות בנכסים מועטים כו'. עי' מהר"ם. ול"נ משום דפשטיה משמע דאשמעינן דבן ובת שוין בכ"ד אלא שבבכורה עדיף בן מבת ולענין מזונות עדיפא בת מבן וכאוקימתי קמאי דבגמרא (וע"ז הוא עיקר מטרת אלא) ובמרובין אדרבה בן עדיף דהוא יורש את הכל והבת אינה אלא ניזונת וכדקאמר אדמון לפי' דרבא שם:

ר"ש ד"ה ודין הוא. ופשוט הס"ד ואח"כ מתחיל דבור

נוטל פי שנים. ושייך לר"ד הסמוך:

תד"ה סתם. תימה כו'. עמש"כ שם בביצה ע"ד:

כתיב סרח. ביהושע: וכתיב חרס. בשופטים: בתחלה. קודם שבאת ליד יהושע פירותיה דומין לחרס יבשין ורעים כחרס היבש בלי שומן: ולבסוף. כשבאת לידו פירותיה מסריחין מרוב שמנן כשמשמרין אותן יותר מדאי ומעליותא היא משום שומן וזכותו של יהושע גרם: ואיכא דאמרי בתחלה פירותיה מסריחין. מרוב שמנן ולא היו משתמרין וגריעותא היא ולבסוף פירותיה דומין לחרס כלומר שלא היו שמינין יותר מדאי אלא במדה שיכולין להכניסם לאוצר ומתקיימין טובא ומעליותא היא: כאשר דבר משה. והיכן דבר דכתיב ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו וזו היא חברון שדרך בה כדדרשינן באגדה ויבא עד חברון מלמד שנשתטח כלב על מערת קברי צדיקים שבחברון והתפלל שם לפני המקום שיצילהו מעצת מרגלים שלא יכשל בהן עמהן: עיר מקלט הואי. כדכתיב ביהושע ולבני אהרן הכהנים נתנו את עיר מקלט הרוצח את חברון ואת מגרשיה: פרוורהא. כפרים ושדות שסביב להעיר חוצה למגרש: מתני' אחד הבן ואחד הבת כו'. כולה מפרש בגמרא: אלא שהבן כו'. בגמ' מפרש מאי אלא: ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. כדדרשינן לעיל (דף קיא:) לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש אבל לא לאשה: והבנות נזונות כו'. בנכסים מועטים ולא הבנים כדתנן לקמן בתחלת מי שמת (דף קלט:) מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו נכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים: ואינן נזונות מנכסי האם. לא במרובין ולא במועטין במקום בנים שהבנים יורשין את הכל אבל גבי נכסי אב נזונות בתנאי כתובה שכך כתב לאשתו בנן נוקבן דיהוון ליכי מינאי יהון מתזנן מנכסאי עד דתלקחן לגוברין: גמ' דירתון כי הדדי. בת במקום בן תירש עם הבן: והתנן. דלא ירתון כי הדדי: בן קודם לבת כו'. והכא לא גרסי' ועוד מאי אלא דהא טובא קא פריך ליה ולא שייך למימר ועוד אלא היכא דפירכא בתרייתא עדיפא מקמייתא: א''ר נחמן בר יצחק הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת. במקום שאין בן שוין בנחלה ליטול מה שהיה ראוי לאביהן כאילו היה מוחזק לו דבן בנו או בת בתו של אדם יורשין אותו שעומדין בני בנים במקום בנים לירש את הזקן כדנפקא לן מובן אין לו עיין עליו ואם אין לו בת עיין עליה אלמא הבן או הבת יורשין את מה שהיה ראוי אביהן לירש אילו היה קיים: הא נמי תנינא. דבנות צלפחד נטלו חלק הראוי לצלפחד אביהן בנכסי חפר ואע''ג דהוה ליה ראוי גבי צלפחד אביהן דאפי' אם מת בחיי חפר קאמרי' דנטלו בנותיו חלק הראוי לו אילו היה קיים דהא לא מפליג תנא דמתני' מידי אלמא בת יורשת את הראוי לאביה במקום שאין בן והוא הדין דהוה מצי למימר הא נמי תנינא (לעיל דף קטו.) וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת דמהתם שמעינן דאפי' בת הבן יורשת בנכסי זקן דהיינו ראוי לאביה שהרי מת אביה בחיי זקינה ואפ''ה יורשת זקינה במקום אביה אלא מעובדא דבנות צלפחד ניחא ליה לאקשויי דמעשה רב: ועוד. אפי' תאמר דמשום סיפא קתני רישא שרוצה לתת חילוק ביניהן בסיפא מאי אלא היאך מוסב על הראשון הא לא קתני ברישא דנכסי האב ונכסי האם שוין דליתני בסיפא אלא שבדבר זה יש חילוק בין נכסי האב לנכסי האם שהבן כו' וכיון דרישא קאמר דבן ובת שוין לא היה לו לשנות בסיפא חילוק דאב ואם אלא חילוק בין בן לבת והכי ה''ל למיתני אלא שהבן נוטל פי שנים אבל לא הבת והבת ניזונת מן הנכסים אבל לא הבן: ה''ג ועוד מאי אלא אלא אמר רב פפא כו' וכן בכולהו גרסי' תרי זימני אלא: אלא אמר רב פפא כו'. לרב פפא נמי קשיא ליה אלא כדלקמן ואיהו לא בא לתרץ האי אלא אבל קושיא קמייתא הא נמי תנינא אתא לתרוצי ולאוקמה בענין אחר דלא תקשי מההיא מתני' דלעיל ומההיא מתני' דלקמן דמקשינן לרב פפא מינה אכתי לא הוה מסיק אדעתיה וכן כולם: אחד הבן ואחד הבת. במקום שאין בן נוטלין חלק בכורת אביהן אע''פ שמת בחיי זקינם דכי היכי דירתי חלק פשיטותו הכי נמי ירתי חלק בכורתו וכדפרישית בפירקין דלעיל (דף קטז: ד''ה ושהיה) גבי מתני' דבנות צלפחד והבאתי ראיה מברייתא דבכורות ומגמרת ירושלמי: הא נמי תנינא. שהיה צלפחד בכור ואע''פ שמת בחיי חפר נטלו בנותיו חלק בכורתו עם חלק פשיטותו וכשמת חפר ואח''כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו אחד הבן ואחד הבת נוטלין חלק בכורה דכיון דמת הזקן תחלה מיד ירש הבכור חלק בכורתו דאין כאן ראוי כלל וכשמת הבכור אחרי כן פשיטא דירשוהו בניו הן חלק פשיטותו הן חלק בכורתו: ועוד מאי אלא. מי דבר עדיין למעלה בנכסי האם דקאתא לאיפלוגי בסיפא בין נכסי האב לנכסי האם: אחד בן בין הבנים. ולא אחר בין הבנים דאינו יכול לעשותו יורש דמתנה הוא על מה שכתוב בתורה ועד שיתן לו בלשון מתנה לא קני כדתנן בפירקין (דף קל.): בת בין הבנות. ובן אין לו: אם אמר יירש כל נכסי דבריו קיימין. הואיל ובר ירושה הוא במקצת ונפקא לן מביום הנחילו את בניו שמנחיל לבניו כל מה שירצה והיינו דקתני אחד הבן ואחד הבת דינן שוה שיכול האב להנחיל כל הנכסים לאחד מן האחין או לאחת מן האחיות היכא דאין בן: ופרכינן כמאן כרבי יוחנן כו' ועוד מאי אלא. דאפי' אם תאמר שהרבה יש סתם ואח''כ מחלוקת בגמרא שבתחלה ראה את דברי התנא ההוא וסתמן ואח''כ חזר בו ופירשו ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה מאי אלא: אחד הבן ואחד הבת. במקום שאין בן שוין בנכסי האם לירש חלק כחלק: ובנכסי האב. שאין חילוק בין נכסי האם לנכסי האב בין לענין ירושת הבנים בין לענין הבנות חוץ משני דברים שיש חילוקין בין נכסי האם לנכסי האב דהיינו בכורה ומזון כדמפרש ואזיל אלא שהבן הזכר נוטל פי שנים בנכסי האב ולא בנכסי האם דלענין ירושת הבן יש חילוק בין נכסי האב לנכסי האם אבל לענין ירושת הבת אין חילוק בין נכסי האב לנכסי האם דאין בת נוטלת בכורה כדדרשינן בסיפרי וילדו לו בנים הבנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת ועוד חילוק אחר שהבת ניזונת כו' ומיהו הבן שוה לענין מזונות בשניהן שהרי יורש הכל והיכא דאין לו מה לירש אפילו מזונות אין לו כגון בנכסים מועטין דאב: פי שנים כאחד. כנגד אחד מן האחין נוטל פי שנים שאם היו חמשה אחין חולקין הנכסים בששה חלקים ונוטל הבכור פי שנים מהן: בכל הנכסים. שנוטל פי שנים בכולן: ודין הוא. דפי שנים כאחד שחלקו יהא עם ה' אחין דומה כחלקו עם אחד כשאין שם אלא בכור ופשוט נוטל פי שנים בכל הנכסים ממה נפשך דפי שנים כאחד הוא וגם פי שנים בכל הנכסים:

סתם ואחר כך מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם. תימה נהי נמי דלא חשיב סתם גמור מ''מ אהני הא דחשיב כרבים וחשיב רבי יוחנן כרבים לגבי רבים ויכול להיות הלכה כמותו דהא בריש מסכת ביצה (דף ב. ושם) אמרי' גבי שבת סתם לן תנא כר''ש דתנן מחתכין את הדלועין כו' אע''ג דסתם ואחר כך מחלוקת הוא דפליג עליה רבי יהודה דקתני רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה אלמא דלכל הפחות חשיב ההוא כרבים לגבי יחיד ושמא גרע טפי כשאין מחלוקת בסמוך דאיכא למימר דהדר ביה רבי מן הסתם ממה שסתם:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד