דף קכג - א
ואפשר לדון ולומר: הלא דין הוא שיטול פי שנים כאחד, כי יש להקיש חלקו עם אחד, [כגון שהיה לו אח אחד בלבד], וחלקו עם חמשה.
מה חלקו עם אחד, הבכור נוטל פי שנים כאחד, אף חלקו עם חמשה, פי שנים כאחד.
או כלך לדרך זו, ולדון להיפך, שמא יש להקיש חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה, מה חלקו עם אחד הבכור נוטל פי שנים בכל הנכסים, אף חלקו עם חמשה יטול פי שנים בכל הנכסים.
וכיון שמסברא אין להכריע בספק זה, עלינו לדרוש זאת מן הפסוקים.
תלמוד לומר, (דברים כא, טז) "והיה ביום הנחילו את בניו", וקרא יתירא הוא [211], ובא ללמדנו, שהתורה ריבתה נחלה אצל אחין. לומר שלא יטול פי שנים בכל הנכסים, אלא רק פי שנים כאחד מן האחים.
הא למדת, שאין עליך לדון כלשון האחרון, [דלעיל, שיטול פי שנים בכל הנכסים], אלא כלשון הראשון.
וממשיכה הברייתא: ואומר (דברי הימים א, ה - א) "ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל, ולא להתיחש לבכורה". [כלומר, לומר שהוא הבכור ולא ראובן], אלא רק לומר שיטול פי שנים. כדכתיב, "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".
ולקמן יבואר מה התחדש בכל פסוק שהובא בברייתא זו.
ואומר (שם ב) "כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו, והבכורה ליוסף".
ומדייקת הברייתא: נאמרה בכורה ליוסף, ונאמרה בכורה לדורות, "לו משפט הבכורה". מה בכורה האמורה אצל יוסף, נטל פי שנים רק כאחד מן האחים, [שהרי אפרים ומנשה נטלו כל אחד חלק אחד בלבד, ולא נטלו כנגד כל האחים], אף בכורה האמורה לדורות, בכור נוטל פי שנים כאחד.
ממשיכה הברייתא: ואומר (בראשית מח, כב) "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא כבר נאמר "כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני"?
אלא חרבי זו תפלה [212], קשתי זו בקשה [213]. עד כאן הברייתא.
מבארת הגמרא: מאי "ואומר"? לשם מה נזקקנו לפסוקים נוסףפיסמדברי נביאים כדי לדרוש שאין הבכור נוטל פי שנים בכל הנכסים?
ומתרצת הגמרא, שכך אמרה הברייתא:
וכי תימא, שמא תאמר, האי קרא, לכדרבי יוחנן בן ברוקא הוא דאתא, לכן תא שמע, "ובני ראובן בכור ישראל".
כלומר, שמא תאמר ש"והיה ביום הנחילו את בניו" לא בא ללמדנו שהתורה ריבתה נחלה אצל האחין" כדלעיל, אלא ללמדנו את דינו של רבי יוחנן בן ברוקא, [המובא להלן, שהאב יכול להנחיל את רכושו למי שירצה מבניו], לכן הביאה הברייתא פסוק נוסף מדברי נביאים, ולומדת ממנו שהבכור נוטל חלק בכורה רק כ אד מן האחים [214].
וממשיכה הגמרא לבאר, מדוע הובא הפסוק בברייתא שלאחר מכן, "כי יהודה גבר באחיו, ולנגיד ממנו, והבכורה ליוסף"?
וכי תימא, דין בכורה, מהמילה "בכורתו", לא גמרינן. [215]
לכן, תא שמע "והבכורה ליוסף". ולמדנו בבנין אב "בכורה מבכורתו".
והפסוק שלאחר מכן, "ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך", צריך להביאו, כי:
וכי תימא, יוסף גופיה, ממאי דפי שנים כאחד הוה? שמא נטל חלק כנגד כולם?
לכן תא שמע "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך". הרי שלא נטל אלא כאחד מן האחים.
אמר ליה רב פפא לאביי: מנלן ש"שכם אחד" פירושו חלק נוסף כאחד מן האחים, אימא דיקלא בעלמא [שמא לא הוסיף לו אלא קרקע מועטת]? אמר ליה: עליך אמר קרא "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", הרי שנטל כשני שבטים. [216] [217]
בעא מיניה רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני: מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף?
ומקשה הגמרא: מה ראה?! והלא "בחללו יצועי אביו" כתיב! וכעונש על כך נטל יעקב ממנו את הבכורה!
אלא הכי קשיא לן: מה ראה שנתנה ליוסף דוקא יותר משאר אחיו?
אמר לו רבי שמואל בר נחמני: אמשול לך משל: למה הדבר דומה, לבעל הבית שגדל יתום בתוך ביתו. לימים העשיר אותו יתום ואמר, אהניהו לבעל הבית מנכסי.
כך גם יעקב, רצה להנות את יוסף מנכסיו, בתמורה על כך שיוסף פרנס וכלכל אותו במצרים. ולכן נתן לו את הבכורה שקיבל מראובן [218].
אמר לו, ואי לאו דחטא ראובן לא מהני ליה ליוסף ולא מדעם [219] ?!
כלומר, מה נתן יעקב ליוסף? והלא בכורת ראובן לא היתה משל עצמו אלא מחלק שאר האחים הוסיף לו, אבל משלו לא נתן כלום.
אלא ודאי, מלבד בכורת ראובן נתן לו גם מתנות נוספות, הן ממונו, והן ברכות מיוחדות שברכו.
ואם כן, מה שנתן ליוסף את הבכורה יש טעם אחר בדבר.
אלא רבי יונתן רבך לא כך אמר!
אלא כך אמר: ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב "אלה תולדות יעקב יוסף". אלא שקדמתה לאה ברחמים, ובתפילה כדלהלן, ולכן זכתה היא בבכורה.
ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל [כמו שיבואר להלן] החזירה הקב"ה לה.
מאי קדמתה לאה ברחמים?
דכתיב "ועיני לאה רכות".
מאי רכות?
אילימא רכות ממש, כלומר, נוטפות דמעה.
וכי אפשר לומר כן?! והלא אפילו בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה", הרי הוסיף הכתוב שמונה אותיות, כדי שלא לומר, "מן הבהמה הטמאה" [220], בגנות צדיקים דבר הכתוב?!
אלא, אמר רבי אלעזר: שמתנותיה ארוכות [כלומר, גדולות], שזכתה בכהונה ולויה, ומלכות.
רב אמר: לעולם רכות ממש. ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה,
לפי שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם, שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול, וקטנה לקטן,
והיתה יושבת על פרשת דרכים, ומשאלת: גדול, מה מעשיו? והיו עונים לה: איש רע הוא, מלסטם בריות. והיתה ממשיכה ושואלת: קטן, מה מעשיו? והיו עונים לה: איש תם יושב אוהלים.
והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה.
והיינו דכתיב, "וירא ה' כי שנואה לאה".
מאי "שנואה"?
אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, בגנות צדיקים דבר הכתוב?
אלא, ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה, ויפתח את רחמה.
ולכן זכתה ליטול את הבכורה תחילה, כיון שקדמה לרחל בתפילה.
ומאי צניעות היתה בה ברחל?
דכתיב "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא".
ומקשה הגמרא: והלא יעקב אינו אחיו של אביה, לבן, אלא בן אחות אביה הוא [221]?
אלא כך דיבר עמה: אמר לה "מינסבת לי?",
אמרה ליה, אין. מיהו אבא רמאה הוא, ולא יכלת ליה.
אמר לה, מאי רמאותיה?
אמרה ליה, אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסבא לי מקמה. [לא יסכים להשיאני לפניה].
אמר לה, אחיו אני ברמאות. וזהו שאמר לה, "כי אחי אביה הוא".
אמרה ליה: ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמא ותא?
אמר לה: אין. שהרי נאמר (שמואל ב', כב, כז), "עם נבר תתבר, ועם עקש תתפל" [222].
מסר לה יעקב לרחל סימנין שתאמר לו בלילה בשכבה,
כי קא מעיילי לה ללאה, סברה, השתא מיכספא אחתאי. מסרתינהו ניהלה. [כאשר הכניסו את לאה לחופה במקומה, אמרה רחל בלבה, "כעת תתביש אחותי", ומסרה לה את הסימנים שלא תבוש].
והיינו דכתיב "ויהי בבקר והנה היא לאה". מכלל, דעד השתא לאו לאה היא?
אלא, מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל, ומסרתה ללאה, לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא. [223]
אגב סוגית הגמרא לעיל, המבארת פסוקי פרשת יעקב ובניו, הובאה המימרא דלהלן:
בעא מיניה אבא חליפא קרויא מרבי חייא בר אבא:
נאמר בתורה "ויהי כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים נפש".
בכללן אתה מוצא, נאמר שהיה מספרם של כולם ביחד שבעים נפש, ואילו בפרטן [כשהוא מונה אותם אחד אחד] אתה מוצא שבעים חסר אחד. [224]
אמר ליה, תאומה היתה עם דינה, דכתיב "ואת דינה בתו". [המילה "ואת" ריבוי היא, ומלמדת על תאומה נוספת שנולדה שם].
אלא מעתה, ש"ואת" בא לרבות תאומה, האם גם נאמר כי תאומה היתה עם בנימן,
הערות
[211] הרשב"ם כתב, "כוליה קרא יתירא הוא, דהא כתיב בתריה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים". והקשה הרש"ש, הרי לעיל (קיג-ב) דרשינן מיניה "ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה"?
[212] רשב"ם כתב, "שהתפלל יעקב על בניו ושזכה לקנות הבכורה מעשיו בתפילתו", ומבאר המהרש"א, כי התפילה תועיל ליעקב במקום ברכת החרב, "על חרבך תחיה", שנתנה לעשיו, וכמו שאמרו "הקול קול יעקב". והבקשה תועיל לו במקום ברכת הקשת שנתנה לישמעאל, "ויהי רובה קשת". (עיין עוד ברש"ש).
[213] צריך באור: מדוע דימה תפילה לחרב, ובקשה לקשת? מבאר הגרי"ז, ההבדל בין חרב לקשת, שהחרב מזיקה מצד עצמה, שהרי חדה היא, אך הקשת אינה מזיקה אלא מכח היורה. וכמו כן ישנם שני סוגים של תפילה, הא', תפילה בנוסח שנתקן על ידי אנשי כנסת הגדולה, ומעלותיה וסגולותיה אינם מחמת המתפלל אלא מחמת עצמה, ותפילה זו דומה לחרב. והב', תפילת יחיד, הנקראת בקשה, שאין כחה אלא מחמת המתפלל, ותפילה זו דומה לקשת. ועיין עוד במשך חכמה, ובנצי"ב.
[214] הקשה הרשב"ם, הרי אין למדים דברי תורה מדברי קבלה, [כלומר, מדברים המובאים בנביא], ואם כן כיצד למדנו דיני בכורה מהפסוק הנ"ל המובא בדברי הימים? ומתרץ, כאן אינו אלא גילוי מילתא בעלמא, שחלק בכורה אינו אלא פי שנים כאחד. ודבר זה אפשר לדורשו מדברי נביאים.
[215] לכאורה קשה, הלא נתבאר בהערה הקודמת, שאין כאן גזירה שוה, אלא גילוי מילתא בעלמא, ואם כן מדוע אין ללמוד "בכורה מבכורתו" ? ומבאר הריטב"א, כוונת הגמרא לומר, שלשון "בכורתו" משמע למעוטא, לומר, בכורתו שלו בלבד היתה באופן זה, אך בכורת אחרים אינה כך.
[216] הקשה הרש"ש, מדוע לא פשטנו לעיל מפסוק זה שהארץ התחלקה לפי שבטים, ולא למנין גולגלותם? עיי"ש.
[217] ואמנם, תנא דברייתא לא חש להזכיר פסוק זה, דמילתא דפשיטא היא, ו"זיל קרי ביה רב הוא". רשב"ם.
[218] עיין בחידושי אגדות למהרש"א.
[219] "מדעם" פירוש, מאומה. יעב"ץ.
[220] הגמרא בפסחים (ג-ב) מקשה, והלא פעמים רבות נכתב בתורה לשון "טמא"? ומתרצת, כל מקום שאין עדיפות על לשון זו מזו נקט לשון נקיה, אך אם הלשון הנקיה ארוכה יותר מן הלשון המגונה, השתמש הכתוב בלשון המגונה, כדי ללמדך, שישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה. אמנם במקום אחד שינה הכתוב מדרכו והשתמש בלשון הארוכה והנקיה, כדי ללמדנו לחזר בכל מקום אחר הלשון הנקיה אם אפשר.
[221] הטורי אבן במגילה הקשה, מאי מקשה "והלא בן אחות אביה הוא", הרי מכל מקום שפיר מיקרי בן אחות האב אחי האב, כשם שמצינו בבן אח שנקרא אח, משום דבני בנים הרי הם כבנים? ומתרץ המצפה איתן, דקושית הגמרא אליבא דמאן דאמר (המובא בירושלמי) דבן הבת אינו כבן.
[222] פירוש, מותר לצדיקים לעשות טצדקי כדי להנצל מרמאות הרמאי. אבל לרמותו בדרכים אחרות, אסור. הריטב"א.
[223] צריך באור, איזו צניעות היתה במעשה זה, הרי אין כאן אלא חסד בלבד? ומבאר רש"י (מגילה יג-ב) שהיתה כאן צניעות במסירת הסימנים שלא יתפרסם הדבר שמסר לה סימנים. (ועיין שם ברש"ש).
[224] כשהוא מונה אותם בפרשה אחד אחד, נאמר, "כל נפש ששים ושש", הוסף עליהם את יוסף ושני בניו, הרי ששים ותשע. והנפש החסרה היתה מבני לאה, שהרי בכללן נאמר, "שלשים ושלש", ואילו בפרטן לא נמצאו אלא שלשים ושנים. רשב"ם.
'חַרְבִּי', זוֹ תְּפִלָּה. 'קַשְׁתִּי', זוֹ בַּקָּשָׁה (בראשית מח, כב). יש להקשות מה הפרש יש בין תפלה לבקשה ולמה לתפילה מכנה בשם חרב ובקשה בשם קשת?
ונראה לי בס"ד תפלה קאי על דברים שמתפלל האדם לצורך גבוה שהוא תיקון העולמות וכל תפלה שהוא צורך תיקון העולמות צריך שיהיה בה סדרים כנגד אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשייה] כאשר עשו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שחרית שתקנו קרבנות וזמירות ויוצר ועמידה כנגד ארבעה עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשייה] שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי־ה ברוך הוא הרמוז בחרב כמו שאמרו בזוהר הקדוש יו"ד רישא דחרבא ואות וא"ו גופא דחרבא ושני ההי"ן תרין פנים של חרב מכאן ומכאן ולכן כתיב חרב לה' כנודע ולכן תפלה שהיא לצורך תיקון ארבעה עולמות אבי"ע שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי־ה הרמוז בחרב כינה אותה בשם חרב.
אך בקשה היא שאלת צרכיו של אדם שהם צורך עולם הזה דימה אותה לקשת שהוא חצי עיגול כן עולם הזה נבראת באות ה' שהיא חצי אות יוד שנבראת בה עולם הבא כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק בְּיָ־הּ הֳ' צוּר עוֹלָמִים (ישעיה כו, ד). ובזה פרשתי בס"ד מאמר התנא (משנה אבות א, ג) אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס דהיינו שכר בעולם הזה שהוא פרס שנברא בחצי אות שנברא בו עולם הבא ולכן בקשה שהיא לצורך חיי עולם הזה מכנה אותה בשם קשת שהוא חצי העיגול והצדיק עושה חיל כלומר מלאכים גם מן הדבורים אשר יבקש בסוג בקשה שהיא לצורך עולם הזה יען כי בצרכי עולם הזה גם כן כונתו לשם שמים ולכן אמר אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בחיל אשר עשיתי בְּחַרְבִּי זו תפלה וּבְקַשְׁתִּי זו בקשה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה בין תפלה לבקשה ולמה זו קוראה בשם חרב וזו בשם קשת על פי מה שכתב מהרי"א [הרב יצחק אברבנאל] ז"ל על לשון 'שאלה' ולשון 'בקשה' כי גדר השאלה הוא חפץ השואל מה שמפרש בשפתיו ואף אם לא יהיה החפץ ההוא תכלית מבוקשו רק הוא שעל ידו ישיג מבוקשו אבל הבקשה היא תכלית המכוון המושג מן השאלה דהיינו יש שואל אלף זהובים כדי לקנות חצר אחד בהם הנה האלף זהובים הם השאלה שלו אבל אין זה תכלית מבוקשו כי הוא אינו רוצה את האלף זהובים בעצם אלא רק החצר אבל הבקשה היא התכלית המכוון שהוא החצר ואם אחר ששאל האלף זהובים נתנו לו החצר הנה בזה הושלמה בקשתו כי זה הוא תכלית כונתו בשאלתו את האלף זהובים עד כאן דבריו לכן יש לומר תפלה נקראת השאלה מה ששאל האלף זהובים והבקשה היא התכלית של כונתו בתפלה ההיא.
והנה ידוע שהצדיק כל שאלותיו בתפילתו התכלית שלהם שהוא הכונה שלו הכל הוא בעבור עבודת הבורא יתברך שהאדם מתפלל על צרכי עולם הזה כדי לקנות בזה צרכי עולם הבא ולעשותם וידוע כי חרב הורג מקרוב וקשת הורג מרחוק והאדם יש לו שני מיני אוייבים האחד הם בני אדם התחתונים בארץ שהם קרובים אצלו והשניה הקליפות שהם רחוקים ממנו ומגוף דברי התפלה נעשה כוחות רוחניים שדומין לחרב שהורג מקרוב כן באלו הכוחות הורג וממית את אוייבים שהם בני אדם התחתונים שהם קרובים אצלו ומן הכונה של התפלה שהיא התכלית הנקראת בשם בקשה נעשה כוחות רוחניים שדומין לקשת שהורג מרחוק כן הם יהרגו אוייבים שהם הקליפות שהם רחוקים ממנו. לכך אמר אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי זו תפלה שהרגתי בכוחות הנבראים ממנה את אוייבים התחתונים וּבְקַשְׁתִּי זו בקשה שהיא כונה של התכלית שבראתי ממנה כוחות רוחניים להרוג בהם אוייבים העליונים שהם רחוקים.
לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְבַעַל בַּיִת שֶׁגִּדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, לְיָמִים הֶעֱשִׁיר אוֹתוֹ יָתוֹם, וְאָמַר: אַהֲנֵיהוּ לְבַעַל הַבַּיִת מִנְּכָסַי. קשה איך יצוייר זה בנמשל איך העשיר יעקב בעת פטירתו והלא הברכות היו מסורים בידו מקדם קדמתה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל הטעם דחי יעקב אבינו ע"ה קמ"ז שנים כנגד ז' פעמים אהי־ה [21×7=147] שהם שבעה קצוות דבינה עילאה ולכן מספר שמו היה שבעה הויו־ת ושנות חייו היו שבעה פעמים אהי־ה עד כאן דבריו עיין שם.
וידוע כי העושר נמשך מן הבינה שהוא סוד שם אהי־ה ונמצא יעקב בעת פטירתו שנשלמו לו קמ"ז שנים נשלמו אצלו כוחות שבעה קצוות דבינה שהם שבעה שמות אהי־ה ואז אותה שעה נקרא עשיר שלם כי העושר נמשך מן הבינה לזה אמר לְיָמִים הֶעֱשִׁיר אוֹתוֹ יָתוֹם ודו"ק.
קָטָן מַה מַּעֲשָׂיו? "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהֲלִים", הָיְתָה בּוֹכָה עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינֶיהָ (בראשית כט, יז). קשה למה היתה בוכה אחר שידעה מעשיו של קטן והלא היא היתה יודעת שהיא חלקו של גדול וכיון דאמרו לה מעשיו רעים, היה לה לבכות! ומה לה לשאול על הקטן מעיקרא? ואדרבא אחר שאמר לו שהקטן טוב וצדיק, היה לה לשמוח על אחותה שלא נפלה בחלק מי שאינו טוב דודאי היא אין לה קנאה ח"ו ושמחה בטובת אחותה אף על פי שיודעת שגורלה קשה ומר!
ונראה לי בס"ד על דרך מה שאמר הכתוב במשלי (משלי יד, א) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ, שיש אדם רע נושא אשה צדקת ומחזרתו בתשובה ויהיה טוב ויש להפך וכאשר כתב בספר חסידים מעשה על כך ועל כך. ולכן כשאמרו לה על הגדול שהוא רע אף על פי שידעה שהוא שלה לא בכתה כי בטחה בעצמה כיון שהיא צדקת תחזרנו למוטב ותעשהו טוב אך בקשה לשאל על אחיו הקטן מה מעשיו לידע אם הוא חכם וצדיק הרבה אז אין לה תקוה זו שהיא תחזרנו לגדול למוטב כי מאחר שאחיו צדיק גמור וחכם גדול וגדל עמו בבית ועם כל זה לא היה יכול לעשותו טוב איך יתכן אני אוכל להפך לבבו מרע לטוב אחר שנשתרש ברע אבל אם לא יגידו לה שהקטן הוא טוב מאד תהיה תקותה חזקה שאף על פי שהגדול רע תעשהו טוב אחר שתנשא לו.
ולכן אחר שאמרו לה על הקטן שהוא תם בצדקות ויושב אהלים שהוא חכם גדול אז בכתה כי אבדה תקותה באומרה זה הגדול הוא רע ומר וקשה מאד ודאי לא אוכל להפך לבבו מרע לטוב כי אחיו החכם והצדיק אשר גדל עמו מקודם שנשתרש ברע לא יכול לתקנו ואיך אני אוכל לתקנו אחר שנשתרש ונתגדל ברע? ועל כן בכתה.
והא דלאה היתה יושבת בפרשת דרכים ושואלת ודאי לא היתה שואלת מן אנשים אלא מן הנשים כי צנועה היתה ורחל לא היתה שואלת כי היתה עוסקת במרעה הצאן אשר לאביה כי רועה היא וכמפורש בכתוב.
שֶׁמַּתְּנוֹתֶיהָ אֲרֻכּוֹת (בראשית כט, יז). נראה לי דריש עינים לשון חשיבות ושדי א' שהוא מספר אחד על רַכּוֹת כי כל תיבה יש לה כולל שהוא אחד הרי אֲרֻכּוֹת. ועוד נמי שדי אות ה' ד'לֵאָה' על תיבת עֵינֵי ויהיה עֵינֶיהָ ועם צירוף אותיות לא ד'לֵאָה' הרי כאן עֵינֶיהָ לֹא רַכּוֹת וגם יש כאן עֵינֶיהָ אֲרֻכּוֹת.
שֶׁשְּׂנוּאִין מַעֲשֵׂי עֵשָׂו בְּעֵינֶיהָ, מִיָּד "וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בראשית ל, כב). נראה לי בס"ד אותיות רַחְמָהּ כאשר יתמלאו זו היא פתיחתן שהאדם פותח האות כאשר יקראנו במילואו ועל כן אותיות רַחְמָהּ במלואם כזה רי"ש חי"ת מ"ם ה"א סוף המלוי שהוא פתיחתן הוא 'ש' אֱמֶת' ואות ש' רמוז בה שלשה כתרים כי יש בה שלשה יודי"ן בראש וכל יו"ד [20] במלואה עשרים ואותיות עשרים [620] הם כתר [620] כנזכר בספרי המקובלים ז"ל ונשאר אותיות אֱמֶת שהם רומזים לכהונה ולויה ומלכות כנודע. ולזה אמר מִיָּד וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ שזיכה אותה בשלשה כתרים אלו שיהיו בזרעה.
מָסַר לָהּ סִימָנִין. כתב הגאון חיד"א ז"ל במדבר קדמות בשם חסד לאברהם ז"ל דהסימנים היו כך שתיגע בבהן רגלו הימנית ובהן ידו הימנית ותנוך אזנו הימנית עיין שם.
ונראה לי בס"ד בבהן רגלו הימנית רמז שממנה יצאו ישראל שהם רמוזים בגודל כמו שכתבתי במקום אחר, ובבהן רגל ימנית רמז שיצאו ממנה ישראל שנקראים אדם שאותיות 'אדם' הם למעלה מן אותיות 'בהן' ובתנוך אוזן ימנית רמז שקבלו תורה שבעל פה המתייחסת לאוזן שהיא מצויה אצלם דוקא מה שאין כן תורה שבכתב העתיקו אותה האומות אצלם. והנה ג' סימנים אלו הם כשלשה איברים שהם יד אוזן רגל דראשי תיבות שלהם 'יאר' והוא לסימן טוב.
אֶלָּא מֵעַתָּה, תְּיוֹמָה הָיְתָה עִם בִּנְיָמִין? דִּכְתִיב: "אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמוֹ"? (בראשית מג, כט). הנה בספר דקדוקי סופרים מביא נוסחת התלמוד כתב יד דכתיב 'וְאֶת בִּנְיָמִין' וכתב דקאי על סימן מ"ב פסוק ד' דכתיב וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו (בראשית מב, ד) עיין שם.
ונראה לי דנוסח זה של תלמוד כתב יד לא קאי על פסוק זה שזכר בעל ההגה"ה הנזכר אלא תלמודא קאי על פסוק וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ (בראשית מב, לו) דאיך סלקא דעתך שישלח את תאומתו של בנימין גם כן עם ההולכים להביא דגן ממצרים שהוצרך הכתוב להודיענו שלא שלחה יעקב אבינו ע"ה? אך קאי על פסוק 'וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ' שאמר להם אֶת לרבות תאומתו דכונתו לומר אם אתם לוקחים את בנימין גם את תאומתו אתם לוקחים ממנו כי איך אוכל לראות את תאומתו לפני והוא איננו לפני ומוכרח שאגרש ואוציא אותה גם היא מלפני.
מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיָדִי, וְאַתָּה רוֹצֶה לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי? (בראשית מג, כט). קשא איך אומר לאבדה ממנו בשביל שהוא מגלה אותה לו? אדרבה היא שבח אליו אם יגלנה וְאַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו כתיב (משלי ג, כז) וזכות הרבים תלוי בו שהוא מגלה דברי תורה לאחרים!
ונראה לי בס"ד כל שמעתתא דמתאמרה בבי תלתא, קדמאי ובתראי אמרינן, מציעאי לא אמרינן. ולכן התם מילתא דשמע רבי אליעזר מן רבי יהושע בר ממל דאמרה משום רבי יהושע בן חנניה שנאה רבינו הקדוש במשנה בשם רבי אליעזר דאמרה משם רבי יהושע בן חנניא והשמיט את רבי יהושע בר ממל שהוא באמצע עיין שם.
ולכן כאן רבי חייא בר אבא ששמע דבר זה מן רבי חמא ברבי חנינא כאשר יגלה ויגיד דבר זה לחכמים בבית המדרש יהיה נקבע דבר זה בבית המדרש לדורות על שמו שאומרים הכי אמר רבי חייא בר אבא משמיה דרבי חמא ברבי חנינא. אבל עתה שהוא מגלה דבר זה לאבא חליפא אפשר שיקדים אבא חליפא לומר דבר זה בבית המדרש משמו של רבי חייא ורבי חמא שאומר להם כך אמר רבי חייא משמיה דרבי חמא ואז החכמים כאשר יגידו אחר כך דברוה לתלמידים ויהיו קובעים דבר זה במדרש יאמרו הכי אמר אבא חליפא משמיה דרבי חמא כי עתה אצל החכמים נעשו שלשה המדברים בזה וקיימא לן כל שמעתתא דמתאמרא בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן.
ולכן אמר לו מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיָדִי שאני שמעתיה מרבי חמא ואתה מבקש לאבדה ממני עתה כשאגלה אותה לך אתה מאבדה משמי כי אתה תקדים לגלותה בבית המדרש לפני החכמים קודם שאני מגלה אותה להם ואז ממילא תהיה קבועה לדורות על שמך ועל שם רבי חמא.
רָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁאֵין זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו נִמְסָר אֶלָּא בְּיַד זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף. נראה לי בס"ד הטעם כי עשו נדבק בקליפה של רַע־עַיִן בסוד (בראשית לג, א) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ כמנין רַע־עַיִן [400] ולכן קליפתו חזיר בסוד יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ, יד) דקליפת חזיר היא רַע־עַיִן דזה הטעם הרוצה להרוג את החזיר יסמא את עיניו וכמו שכתב הרב נתן שפירא ז"ל בספר מגלה עמוקות עיין שם.
וידוע שיוסף הצדיק ע"ה זכה להיות מושגח מן עין טובה ולכן אין עין רעה שולטת בזרעו ולכן נתברך בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) וכמו שאמר רבי יוחנן אֲנָא מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף קָא אָתֵינָא דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא (ברכות כ.)
ולכן ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף ולכן יליף זה מפסוק וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עובדיה א, יח) כי קַשׁ [400] מספר רַע־עַיִן ואז בֵּית יוֹסֵף לֶהָבָה תלהט את זרעו של עשו כמו שנאמר לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים (תהלים קו, יח)
ולכן מספר יוֹסֵף [156] קנ"ו כמנין עַיִן־הֳ' וכמו שאמרו באדרא 'זכו' עֵין הֳ' אֶל יְרֵאָיו (תהלים לג, יח) עינא דלעילא 'לא זכו' עֵינֵי הֳ' אֶל צַדִּיקִים (תהלים לד, טז) נמצא עינא טבא רמוזה בעין ה' והוא מספר יוסף.
222ימים לסיום הש״ס