בבא בתרא קכג ע"ב

דף קכג - ב

דכתיב  "ואת בנימין אחיו בן אמו"? ^[225]

אמר רבי חייא לאבא חליפא, מרגלית טובה היתה בידי, ואתה מבקש לאבדה ממני?!

כלומר, יש לי בשאלה זו טעם יקר כמרגלית שלא הייתי רוצה לגלותו, ולכן דחיתיך בקש בתחילה.

הכי אמר רבי חמא בר חנינא, מי שהשלימה למנין שבעים, זו יוכבד, שהורתה בדרך, ולידתה בין החומות.

שנאמר, "אשר ילדה אותה ללוי במצרים". לידתה במצרים, ^[226] ואין הורתה במצרים. ולכן לא פרט אותה הכתוב, כיון שעדיין לא יצאה לאויר העולם, אלא היתה במעי אמה.

בעא מיניה רב חלבו מרב שמואל בר נחמני: כתיב, (בראשית ל, כה) "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי" וגו, '

וצריך באור: מאי שנא כי אתיליד יוסף? מדוע דוקא כשנולד יוסף החליט יעקב לחזור לארץ ישראל?

אמר ליה, ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף ^[227], שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" וגו'.

איתיביה, הא כתיב בספר שמואל (א, ל,) גבי מלחמת עמלק, כשפשטו על צקלג, ונהגו את נשי דוד, "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם". ועמלק הוא מזרעו של עשיו, שהרי היה בנו של אליפז, ונמסר ביד דוד שהיה משבט יהודה, ומדוע אמרינן שאינו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף?

אמר ליה, דאקריך נביאי לא אקריך כתובי [מי שלימדך נביאים לא לימדך כתובים].

דכתיב (דברי הימים א, יב, כא), "בלכתו אל צקלג נפלו עליו ממנשה עדנה (צ"ל "עדנח") ויוזבד וידיעאל ומיכאל ויוזבד ואליהוא וצלתי ראשי האלפים אשר למנשה". ואם כן, כיון שהיו עמו מבני יוסף נמסר עמלק בידו.

מתיב רב יוסף, הלא כתיב (דברי הימים א, ד, מב), "ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר אנשים חמש מאות ופלטיה ונעריה ורפיה ועזיאל בני ישעי בראשם ויכו את שארית הפלטה לעמלק וישבו שם עד היום הזה"

הרי נמסר עמלק בידם, אף על פי שלא היו מבני יוסף?

אמר רבה בר שילא: ישעי, מבני מנשה אתי. דכתיב "ובני מנשה חפר וישעי". ולכן נמסר עמלק בידם.

הגמרא להלן, תבאר באלו נכסים הבכור נוטל פי שנים: נאמר בתורה, "כי את הבכור בן השנואה יכיר, לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו", ודרשינן מדכתיב "ימצא לו", שאין הבכור נוטל פי שנים אלא בדבר שמצוי ביד האב בשעת מיתה. אך בדבר הראוי לבא ליד האב לאחר מיתה אינו נוטל פי שנים.

לפנינו יתבאר אלו נכסים נחשבים "ראוי", ואלו "מוחזק".

תנו רבנן בברייתא: הבכור נוטל פי שנים, בזרוע ובלחיים ובקיבה, ובמוקדשין, אם היה אביו כהן ^[1]. ולקמן יבואר.

וכן נוטל פי שנים, בשבח ששבחו נכסים מעצמן לאחר מיתת אביהן ^[2].

כיצד [באיזה שבח נוטל פי שנים]?

אם הניח להן אביהן ^[3] פרה מוחכרת [דהיינו שנתנה לאחר שיעבוד בה ויעלה לו מחצית מהריוח], או מושכרת [בסכום קצוב לזמן מסויים], ביד אחרים, ולא היתה ביד האב בשעת מיתה, הבכור נוטל פי שנים בשכר הפרה ^[4].

או במקרה, שהיתה רועה באפר [בשדה שמזונותיה מצויים שם] וילדה, אף על פי שילדה לאחר מות האב, בכור נוטל פי שנים בולד. הואיל ושבח דממילא הוא, חשיב כאילו הוחזק האב מחיים באותו שבח ^[5].

אבל אם היתומים בנו בתים ונטעו כרמים בנכסים שהוריש להם אביהם, ואחר כך באו לחלוק, אין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו היתומים. עד כאן הברייתא.

והוינן בה: האי "הזרוע והלחיים והקיבה", היכי דמי?

אי דאתי לידי אבוהון מחיים, פשיטא שהבכור יטול פי שנים, כשאר נכסי האב.

ואי דלא אתי לידי אבוהון, הלא ראוי הוא, ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק ^[6]?

ואין זה דומה לשבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת אביהם, דהתם, האב היה מוחזק בגוף הנכסים מחיים, וכיון שהושבחו מאליהם, האב נחשב כמוחזק אף בשבח.

אך במתנות כהונה לא זכה האב מחיים בכלום, והוי ראוי?

ומתרצת הגמרא: הכא במכירי כהונה [כלומר, אנשי העיר קרוביו ומכיריו של כהן זה, ומזכין לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהן מיד שנשחטו קודם שהופרשו מן הבהמה] עסקינן ^[7], ומדובר בפר דאשתחיט בחיי דאבוה ון, וקסבר "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו ^[8] ". ואף על פי שעדיין לא הפרישו את המתנות בפועל, הרי הם כאילו באו לידו, וזכה בהם. ולכן בנו הבכור נוטל פי שנים באותן מתנות. ^[9]

עוד שנינו בברייתא, שהבכור נוטל פי שנים במוקדשין [כגון קדשים קלים, הנאכלים לבעלים] שנשחטו בחיי אביו.

ומקשה הגמרא: מדוע נוטל פי שנים, והא לאו דידיה נינהו? ואף על פי שיש לבעלים זכות לאכול מן הקדשים, מכל מקום אין הבשר נחשב כממונם ^[10], אלא "משלחן גבוה קא זכו".

ומתרצת הגמרא: מדובר בקדשים קלים מחיים ^[11], ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר, ממון בעלים הוא לכל דבר, ואף לקדש בו אשה. ולכן הבכור נוטל בו פי שנים.

והיכן נשנו דברי רבי יוסי הגלילי:

דתניא בברייתא: נאמר בתורה (ויקרא ה, כא) "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל: " ומכאן למדנו, התובע ממון מחבירו, וכפר בו, ונשבע לשקר, חייב להביא אשם גזלות.

ודרשינן מדכתיב "ומעלה מעל בה'", לרבות אם כפר בקדשים קלים של חבירו, שאף הוא מביא אשם גזילות, מפני שהן ממון בעלים. דברי רבי יוסי הגלילי.

עוד שנינו בברייתא לעיל: "הניח להן אביהן פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה, בכור נוטל בה פי שנים".

והוינן בה: השתא, מוחכרת ומושכרת דלאו ברשותא דמרה דידהו קיימא [אינה נמצאת ברשות האב], אמרת שקיל, [כלומר, נוטל בה פי שנים], רועה באפר מיבעיא?! הא פשיטא שיטול בה פי שנים, שהרי אביו מוחזק בה?

ומתרצת הגמרא: הא קא משמע לן, דמוחכרת ומושכרת שבכור נוטל בה פי שנים, אינו נוטל אלא כשמוחכרת דומיא דרועה באפר.

דהינו: מה רועה באפר נוטל פי שנים, כיון דשבחא דממילא קא אתי, ולא מחמת טורח היתומים, שהרי לא קא חסרי בה מזונא, [לא הוציאו עליה שום מזונות, אלא אכלה מעצמה בשדה].

אמר ליה מרגלית היתה בידי. כלומר טעם יפה שבידי:

ואתה רוצה לאבדה ממני. מידי כלומר אתה רוצה שאומר לך וידעוהו הכל:

איתיביה ויכם דוד. לאדומיים מהנשף ועד הערב אלמא דביד יהודה נמי נפלו. נפלו עליו. ונתחברו לדוד ממנשה דהוו ליה מיוסף ומשום הכי נצחום:

אשר לעמלק. ועמלק מעשו היה דכתיב ותלד לאליפז את עמלק:

בכור כהן שהניח להן אביהן מתנות הללו בכור נוטל פי שנים משום דכל אשר ימצא לו בשעת מיתתו אמרינן דיטול וכשהשביחו נכסי' לאחר מיתת אביהן שהוא התחיל להשביח כגון הניח להן אביהן פרה מוחכרת ששכרה אביהן לאחד לשנה בדמים קצובין. או מושכרת ששכרה לאחד שיתן לו מחצית השכר למחצה או לשליש או לרביע או שהניח להן אביהן באפר לרעות וילדה נוטל בכור באותו שבח פי שנים דדמי כמו שהשביחה ברשות אביהם אבל השביחום היתומים לאחר מיתת אביהן כגון שבנו בתים או נטעו כרמים אין נוטל פי שנים בהם:

במכירי כהונה ולויה עסקי' שהיה לאבי' אוהבים מכירים שיהו שולחין לו מתנותיהם. ולא לאחרים והכי נמי מתנות לויה כגון מעשרו' ללוי מוסרן:

ודאשתחיט הבהמה בחיי אבוהון ולא הספיק ליטול עד שמת. כמי שהורמו דמי. כבאו ליד אביו דמי דמכירין הן ומוחזק הוא ולא ראוי. ובמוקדשין אמאי נוטל פי שנים הא לאו דידיה דבר הקדש הוא:

הכא בקדשים קלים עסקינן ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן. במס' קדושין לקדש בהן אשה דתניא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו שאם גנב מאחד מעשר או בכור אם נהנה מהם חייב קרבן מעילה לגבוה דכתיב ומעלה מעל בה' ואם כפר לו והודה ונשבע מביא אשם גזילות דכתיב וכחש בעמיתו ממון בעלים הוא ומשום הכי הבכור נוטל פי שנים:

רועה באפר. וברשותו קיימא מיבעי':

הא קמ"ל. דלא משום האי טעם שקיל דברשותי' קיימא דמוחכרת ומושכרת לא קיימא ברשותי' אלא אמרינן מוחכרת ומושכרת לא חסרי בה יתמי מזוני דחוכר ושוכר יהבי להם מזוני משום הכי בכור נוטל בהן פי שנים:

מה רועה באפר שבחא דממילא קח אתי וגא קא חסרי בה מזונא אף מוחכרת ומושכרת שבתא דמניילא קא אתי דלא חסרי בה מזונא. ואי קשיא לך אדתני סיפא בנו בתים ונטעו כרייים אין "כור נוטל בהם פי שנים ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים דלא חסרי בה מזונות וכו' ואיכא ימימר היא גופא קמ"ל דהיכא דבנו בתים לא שקיל אע"ג דשבחא בגופא דארעא דסד"א כשבחא דממילא הוא קמ"ל.

גירסת הספרים: אי דלא אתי לידא דאבוהון ראוי הוא. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל העביר עליה קולמוס, דלא מיקרי ראוי אלא במה שבא עליהם לאחר מיתת אביהן מכח אביהם, ואלו לא נטלו כלום במתנות אלו מחמת אביהם אלא מחמת עצמם ונכסים של עצמם הם. וגירסת הרב ז"ל: אי דלא אתי לידא דאבוהון אמאי, כלומר, נכסי עצמן הן. וגירסתו מחוורת. ומכל מקום יש לי ליישב גירסת הספרים, דאפילו המקשה היה מרגיש בתירוץ הבא בגמרא, דהיינו במכרי כהונה, שכן דרך התלמוד בכמה מקומות שהמקשה מרגיש קצת בתירוצין ומכניסן ברמז בתוך דבריו, והכי פירושו, אי דלא אתיא לידא דאבוהון ואפילו במכרי כהונה וזה נותן להם מחמת הכרת אביהן, מכל מקום כל שלא הורמו ראוי הוא. ופריק במכרי כהונה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. כנ"ל לישבה.

הבכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה וכיצד הוא דבר זה אם באו ליד האב אין זה צריך לומר שהרי הם כשאר ממונו ואם שנתנו להם מה ענין בכורה בכאן הרי מתנה של אחים הם אלא אין מקום לענין זה אלא במכרי כהנה שהנותן מוחזק ליתן מתנותיו לכהן זה ולבני ביתו ואינו משנה ליתנם לכהן אחר ושנשחטה הבהמה בחיי האב ומאחר שנשחטה הרי הוא כמי שבאו המתנות ליד האב שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והרי הוא כפקדון אצל בעל הבהמה והאב נעשה כמוחזק בהם ואע"פ שבסוף פרק האיש מקדש אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דרך דחיה נאמר שלא להעמיד דעת האומר טובת הנאה אינה ממון במחלקת תנאים וכבר העמדנו שם משנת המקדש בתרומות ומעשרות בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן ולדעת מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ועוד פירשו קצת מפרשים שאף לדעת האומר בתרומות ומעשרות לאו כמי שהורמו דמיין דוקא בתרומות ומעשרות שהמתנות מעורבות עם החולין ואין מקומן ניכר אבל מתנות שעומדות מיוחדות לעצמן ואין מעורבות עם החלין כל כך שלא יהא מקומן ניכר ודאי כמי שהורמו דמיין ואע"פ שאם רצה זה היה נותנן לאחר מ"מ שארית ישראל לא יעשו עולה ויש מפרשים אותה במזכה להם זכוי גמור ואין צרך בכך ובמסכת גיטין אמרו ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומה ומעשר על מה שבידו ואין חוששין שמא יחזור ונמצא אוכל טבלים למפרע:

קדשים קלים שהיו ביד האב כגון שלמים הבכור נוטל בהם פי שנים ויראה כן בבכור אע"פ שקדשתו מרחם הואיל והוא בכלל הנזקים ובדין שבועת הפקדון כמו שביארנו בראשון של קמא בד"א מחיים אבל כל שנשחט ונזרק דמו יצא מכלל ממונו ואע"פ שהבשר נאכל לבעלים משלחן גבוה הוא זוכה:

השבח ששבחו נכסים אחר מיתת האב קודם חלוקה אם היתומים השביחוהו מחמת הוצאה או עמל ידיהם כגון שבנו בתים או נטעו כרמים אין הבכור נוטל פי שנים באותו שבח אבל אם שבחו הנכסים מאליהן אם הוא שבח שנשתנה בו הגוף כגון כרמל שנעשה שבולת או כפניות שנעשו תמרים שנשתנה הגוף מכל וכל אינו נוטל בה פי שנים אבל אם לא נשתנה הגוף כגון נטיעות שגדלו ונתעבו או הקרקע שהיה נמוך והמים מתקבצין בה ומפסידין את זריעתה ועכשו העלתה שירטון ר"ל גבשושית של עפר עד שהיא ראויה לזריעה הואיל ולא נשתנה הגוף הרי זה נוטל בה פי שנים הניח להם אביהם פרה מוחכרת ביד אחר ר"ל לחרוש בה זמן ידוע וליתן לו מחרישתה סך ידוע בפירות או מושכרת על דרך זה אלא שהשכירות במעות או שהיתה רועה באפר במקום רחוק ועדין לא באה לרשות היתומים וילדה אין הבכור נוטל בה פי שנים אע"פ שנתעברה בחיי אביהם שאלו נתעברה אח"כ לא הוצרך להשמיענו כן שהרי דבר המתחדש ליתומים הוא כפירות שיצאו מן הדקל אחר מיתת האב שזהו שבח הבא בשנוי הגוף אבל השביחה בגופה בשומן ובעובי הבכור נוטל בה פי שנים אחר שאין האחים נותנין לה מזונות אלא השוכר או החוכר או שרועה באפר ונזונית מאליה וגדולי המחברים כתבו שאף בילדה נוטל בה פי שנים והוא תמה שהרי לא נאמר כן אלא לדעת ר' שאין הלכה כמותו ומה בין זו לכרמל שנעשה שבולת ולדעתנו אין גורסין בפרה זו והשביחה שכל שהשביחה מחמת עצמה ובלא נתינתם מזונות נוטל אלא שאנו גורסין דילדה לבד ולהרבה מפרשים ראיתי שבאים בשבח זה מטעם ראוי מכל וכל ולא יראה כן שהשבח והראוי כמו שביארנו שני ענינים הם ואין השבח ראוי כי כך אחר שגוף הנכסים מוחזק אלא שהם דומים זה לזה:

כל מה שדברנו בשמועה זו לא דברנו אלא בגוף הפרה ובולדה אבל בדמי השכירות והחכירות לא דברנו וראינו הרבה מפרשים מתבלבלים בענין זה כמו שרמזנו בפרק ראשון בשמועת גוד או איגוד ומה שיראה מתוך דברי המפרשים הוא לפסוק שאין שכירות משתלמת אלא בסוף הן שכירות בתים שדות וכרמים הן שכירות מטלטלין ואם אין לאותה שכירות זמן ידוע אינו משתלם עד שישלים מה ששכרו בעבורו הילכך בשכירות פרה כל שלא הגיע הזמן או השלמת מה שנשכר בעבורו אם אין שם זמן הרי זה ראוי ואם הגיע הזמן או נשלם הדבר שבשבילו נשכר הרי זה מוחזק ודוקא לענין בעל באשתו או לעני הנודר שמסדרין לו לפי השג ידו שאין מחייבין על השכירות לדונו עליו כעשיר אלא בדרך זה אבל לענין בכורה הואיל ומתנה קרייה רחמנא דכתוב לתת לו ראוי הוא ודינו כמלוה עד שיגיע ליד המוריש וכן הדין ביבם ודוקא במה שהושכר בחיי האב אבל מה שמשכירים הם עצמם הואיל וזכה בגוף זכה בשכירותו ואע"פ שבשמועת גוד או איגוד כתבנו הפך הדברים דוקא בעבד ובהמה טמאה שאין הגוף ראוי ליחלק ומעתה לא זכה בגוף אבל פרה שראויה לישחט ולחלק לא הא בשכירות שהשכיר אביו אינו נוטל ואפילו הגיע זמן בחיי אביו הואיל ולא בא לידו שאין זה יתר ממלוה זו היא שטתנו והוא עקר מה שנראה לברור בה לפי דעתי:

ויש אומרים שאף גוף הפרה המוחכרת או המושכרת אין נוטל בה פי שנים דלא עדיפא ממלוה ולא יראה כן ששכירות וחכירות כעין פקדון הוא ומ"מ אף לדעת זה קרקע שהיה מושכר או מוחכר ביד אחרים בכור נוטל בה פי שנים שהקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין חכירות או שכירות מוציאם מחזקתו וכמו שאמרו בענין קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל כל שכן קרקע המוחכר או מושכר אבל לענין השכירות אם הגיע זמן השכירות אינו טפל עוד לקרקע והרי הוא מלוה אבל אם לא הגיע זמנו יש לפקפק שמא הואיל ואין שכירות משתלמת אלא בסוף הרי הוא כמי שלא נתחייב השכירות לאב ונגרר הוא אחר קרקע ונוטל בו פי שנים אף לפי חשבון מה שדרו בה בחיי האב או שמא נאמר שמה שדרו בה בחיי האב כגון שהשכירו לשנה ומת בחצי שנה שכירות חצי שנה שעברה מיהא נקרא מלוה שלא ליגרר אחר הקרקע אע"פ שלא הגיע זמן תביעתו ולא גרע מראוי ומה שהביא קצת חכמים להסתפק בדבר זה הוא ממה שאמרו במסכת כתובות בענין עשור נכסי כי הוינן בי רב כהנא הוה מגבינן מעמלא דבתי ושאלו בה חכמי התוספות אם הושכרו בחיי האב וכבר הושלמה השכירות קודם שמת הרי מלוה היא ומטלטלין הם ואין עשור נכסי נגבה אלא מן הקרקע ואם השכירוהו הם לאחר מיתת האב פשיטא והרי אין זה אלא כפירות קרקע ומשום ראוי ליכא שעשור נכסי נגבה אף מן הראוי הואיל ולא מנאוהו בבכורות עם אותם שכתבנו שאין נוטלין בראוי ותירצו בה שהשכיר האב ולא הושלם זמן השכירות כגון שמת בחצי שנה ואמר שאף משכירות חצי שנה שעברה מגבין לעשור נכסי שאין זה מלוה הואיל ואין שכירות משתלמת אלא בסוף והרי לדעת זה ששכירות זמן שעבר נגרר אחר הקרקע ושמא אף לענין בכור כן ובזה יפה כח שכירות שלא הגיע זמנו מאותו שהגיע זמנו אלא שאפשר לפרש שם על שכירות חצי שנה שאחר מיתה ושמא תאמר פשיטא שמא הייתי סבור הואיל והאב השכיר את הבתים והשוכר נכנס לו בעל חוב הרי שכירות כל השנה מלוה הואיל ואין ביד היורשים להוציאו בא והשמיענו שמשכירות שאחר מיתת האב מיהא מגבין ושמא דוקא לענין עשור נכסי אבל לענין בכור אינו נוטל אף בשכירות שאחר מיתה ואף לאחר חלוקה כל הזמן שאינו יכול להוציאו שאינו דר אלא מכח אביו אבל מה שישכירו הם אחר מיתת האב ודאי נוטל ואף קודם חלוקה ואף במה שיש בו דין חלוקה הואיל ויכול לומר גוד או איגוד ואף בעבד ובהמה טמאה יש דנין בה כן אחר שיכול לומר גוד או איגוד:

דברים אלו שבשכירות אם ראוי אם מוחזק הרבה נתבלבלו המפרשים בענינה כמו שכתבנו וגדולי הפוסקים נראה מדבריהם בפרק אלמנה ניזונת ששכירות בתים הוא מוחזק וכן יש מי שכתב שיש לחלק בין שכירות בתים לשכירות עבד ובהמה טמאה ששני אלו הואיל ובני תמותה הם ראוי לקרות שכירות שלהם ראוי אבל הקרקע הואיל ומוחזק ועומד הוא שכירות היוצא ממנו מוחזק:

גדולי המחברים כתבו שאם היתה לו ספינה בים ראוי הוא ואין הבכור נוטל בה פי שנים ואף גדולי המגיהים נראה שהודו להם בה ולא יראה לי כן ואדרבה יראה ההפך ממסכת ערכין פרק השג יד והוא שאמרו שם מת אביו והניח לו ספינתו בים ובאה לו ברבואות פי' בעושר גדול ובהרבה מיני סחורות אעפ"כ אין דנין אותו בשבילם כעשיר שאינו מוחזק בה עדין ושאלו בגמ' הא ודאי עשיר הוא כלומר שהרי ברשותו קם ותירצה כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים ואין לו בגוף הסחורה כלום והקשה והא איכא שכרה ומ"מ עשיר הוא מפני השכר ומתרץ אינה לשכירות אלא בסוף והרי אינו עדין ברשותו והקשה תיפוק לי משום ספינה גופה כלומר שהספינה מיהא שלו ותירץ הא מני ר' אליעזר היא דאמר אם היה אכר נותן לו צמדו חמר נותן לו חמורו והוא הדין שמניחין לספן את ספינתו ואין להקדש בה כלום הא מ"מ לרבנן שאין מסדרין לו אלא כלי אומנותו הרי הוא עשיר מצד הספינה אלמא שהספינה בים כמוחזקת היא ושמא יש להם פירוש אחר בסוגיא זו ומ"מ אין הדברים נראין:

זה שכתבנו שאין שכירות אלא בסוף כבר כתבנו שלא סוף דבר בשכירות לזמן אלא אף בשאין לו זמן כענין ספינה שאין לה זמן ידוע מ"מ צריך לברר שגדולי הפוסקים פסקו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף בקדושין פרק האומר וכן פסקו גדולי המחברים ובכאן החלטנו המאמר לפסוק שאינה משתלמת אלא בסוף וכן בפרק איזהו נשך ומ"מ חכמי התוספות תרצו שיש דברים שישנה מתחלה ועד סוף כגון בקדושין לענין שהיא מלוה ולענין מה שאמרו בראשון של ע"ז שאם בנה שכרו מותר אבל מ"מ אין יכול להכריחו לפרוע אלא בסוף ובענין זה הוא נקרא ראוי:

האי זרוע ולחיים וקיבה היכי דמי אי דאתא לידיה דאבוה פשיטא. דכיון דאתא לידיה ממוניה הוא. ואי דלא אתא לידיה דאבוה אמאי נוטל פי שנים הא לאו ממונא דאבוה היא אלא ממונא דידהו הוא דמחמת נפשייהו הוא דקא זכו. ואוקימנא במכרי כהונה ולויה. פי' כגון שהיה זה האיש שנתן להן אלו המתנות מוחזק לתת מתנותיו ותרומותיו לזה הכהן ולא היה משנה בו ליתן אותם לכהן אחר וכגון דאישתחיט בחיי אבוהון דכיון דאישתחיטא הבהמה בחיי אבוהון ובעל הבהמה מוחזק לתת לו המתנו' כנכסיו דמו והוו להו גבי בעל הבהמה כפקדון ומשום הכי אף על גב דלא מטי לידיה בחיים הבכור נוטל בהן פי שנים ולא תימא ה"מ לרבי דסבר בכור נוטל פי שנים במאי דלא מטי לידיה דאב אלא אפילו לרבנן נמי נוטל פי שנים דכיון דאישתחיט בחיי אבוהון הוו להו כפקדון גבי בעל בהמה דליכא מאן דאמר דלא שקיל דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלא במלוה דלהוצאה ניתנה וכי מהדר לה לאחר מיתת אבוהון לאו הני מעות דשבק אבוהון אבל פקדון דבעיניה קא מהדר ליה בכור נוטל פי שנים ודוקא דאישתחיט בחיי אבוהון דה"ל כפקדון אבל אי לא אישתחיט בחיי אבוהון לא זכה בהו אבוהון ואינהו הוא דזכו בהו מחמת נפשייהו והיינו דאמרינן האי זרוע לחיים וקיבה היכי דמי אי דאתיא לידיה דאבוהון פשיטא ואי דלא אתא לידיה אמאי כלומר אמאי שקיל בהו פי שנים והא לאו נכסי דאבוהון נינהו דהא מחמת נפשייהו זכו בהו ולא מחמת אבוהון. ואיכא נוסחי דכתיב בהו ואי דלא אתו לידיה ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק וטעותא היא דליכא למימר ראוי ומוחזק אלא במילתא דזכו בה מחמת אבוהון אבל הכא כיון דלא מטא לידיה לא זכו בהו מחמת אבוהון כלל אלא מחמת נפשייהו והכי חזי לן למגרס ואי דלא אתו לידיה אמאי והכי הוא דאיכא בנוסחי דוקני:

הא קמ"ל דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה בעפר. דלא יהבי לה מזוני ושבחא דאית בה שבחא דממילא הוא אבל אי יהבו לה אחים מזוני שבחא דאתי מחמת הוצאה דאחים הוא ולא שקיל בה פי שנים. ומני רבי היא דאמ' שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן בכור נוטל בו פי שנים אבל לרבנן אפילו שבחא דממילא לא שקיל פי שנים והא דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח לא תימא משום דסבירא ליה בכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק אלא משום דסבירא ליה דשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן מוחזק הוה ולא ראוי הואיל וגוף הנכסים הוה ליה ברשותא דאב מחיים אבל מידי דהוה ודאי ראוי כגון שמת האב בחיי אבי האב דלא זכה בהו בנכסים מחיים אי נמי כגון כופר שאין משתלם אלא לאחר מיתה דהוה ליה ראוי דכולי עלמא אין הבכור נוטל בו פי שנים משום דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק תדע דגרסינן בפרק שור שנגח (ב"ק דף מ"ב ע"ב) אין האשה נותנת ליורשיה ואוקמה רבה בגרושה ואמרינן ולוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה דאמר מר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו וכו' ומהדרינן הני מילי לטעמייהו דבני מערבא דסבירא להו כרבנן פירש דסבירא להו לענין בכור דכל מידי דלא אתא לרשותא דאב מחיים לא שקיל ביה פי שנים וראוי הוא ולא מוחזק דמתנה קרייה רחמנא וקסברי לענין מלוה דשקיל בה פי שנים דכמאן דגביא ואתיא לידיה מחיים ועוד האי טעמא דידהו דפליגי רבה ורב נחמן בין גבו קרקע לגבו מעות אבל בעלמא כלומר לענין ירושת בעל כו' עבדינן דאמר לענין בכור דכל מאי דזכה ביה אב מחיים אף על גב דלא אתא לידיה ולא אתא לרשותיה מוחזק הוה ולא בעינן למימר לענין מלוה דכמאן דגביא דמיא כי היכי דניפלוג בה בין גבו קרקע לגבו מעות אלא אף על גב דליתה כמאן דגביא דמיא כיון דסבירא ליה דכל מידי דזכה ביה אב מחיים אף על גב דלא אתא לידיה ולא אתא לרשותיה מוחזק הוה מלוה נמי אף על גב דלא גביא וליתה כמאן דגביא ולא מטיא לידיה כיון דמחיים זכה בה מוחזק' היא ולהכי איצטריך רבה ור"נ לההיא דתני' בענין הכה את האשה ויצאו ילדיה אין האשה נותנת ליורשיה לאוקמה בגרושה. הא למדת דטעמא דרבי הכא לאו משום דסבירא ליה בכור נוטל בראוי כבמוחזק הוא אלא משום דסבירא ליה שבח ששבחו נכסי' הואיל ונכסי' גופייהו ברשותי' הוה אף על גב דשבח לא אתא לידיה מוחזק הוה ולענין מלוה נמי כיון דמחיים זכה בה אע"ג דלא גביא וליתא כמאן דגביא ולא אתיא לידיה מחיים מוחזקת הויא:

פא. ת"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה ובמוקדשין הניח להם אביהם פרה מוחכרת [או] (מ)מושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין הבכור נוטל פי שנים בשבחן. האי הזרוע והלחיים והקיבה היכי דמי אי דאתו לידיה דאבוה פשיטא ואי דלא אתו לידיה דאבוה אמאי נוטל, והא אכתי לא זכה בהון אבוהון מחיים כלל, ואפי' ראויין נמי לא הוו.

הכא במאי עסיקינן במכרי כהונה ולויה והוא דאישתחיט בחיי אבוהון דאמר מר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן. וכיון דכמי שהורמו דמיאן הוו להו כפקדון גביה וברשותא דכהן קיימי, דכיון דמכרו הוא ולא היה בעל הבהמה משנה בהן ליתנן לכהן אחר, השתא נמי דמית כהן מקמי דמטו לידא דאבוהון מחיים דמו והוו להו מוחזקין גביה. וש"מ דאי לא אשתחיט בחיי אבוהון, אי נמי באיניש מעלמא דלא ממכרי כהונה ולויה ואע"ג דאשתחיט בחיי אבוהון, לא שקיל בהו בכור פי שנים כו'.

והא דקתני ובמוקדשין, דיקינן עלה מוקדשין לאו דידיה הוא. ואוקימנא בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים נינהו דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו שחייבים עליהן קרבן שבועת הפקדון דברי ר"י הגלילי. וקי"ל כותיה, דסוגיין בפרק ארבע אבות נזיקין (ב"ק יב,ב) כותיה. אבל שאר מוקדשין אע"ג דאתא לידא דאבוה מחיים אין הבכור נוטל בהם פי שנים, דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. מיהו הא דקתני הניח להם אביהם פרה מושכרת או מוחכרת ביד אחרים והם נוטלין שכרה, או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים בולד, ליתה, דהא מוקים לקמן כר' ולית הלכתא כוותיה, דדיקינן קתני מושכרת או מוחכרת דומיא דרועה באפר, מה רועה באפר שבחא דממילא דלא חסרי בה מזוני, אף מוחכרת ומושכרת ביד אחרים שבחא דממילא דלא חסרי בה מזוני, ומני ר' היא, ולית הלכתא כותיה כדבעינן למימר קמן. היכי דמי מושכרת במעות, מוחכרת בפירות, כדאמרי' התם שהשוכר במעות והחוכר בפירות, ה"נ גבי פרה משכחת לה ששכרה במעות לעשות בה מלאכה או ליטול את עובריה, ומוחכרת שחכרה לחרוש בה ע"מ ליתן כו"כ פירות, א"נ שחכרה לולדותיה בכך וכך ולדות לשנה:

(יט) וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין רבי' שמואל זצוק"ל גריס ליה ובספרים מדויקים ראיתי ואינו כתוב שם וגם רבי' יצחק זצוק"ל לא ניחא ליה דמה הרמה צריך במתנות כל היכי דקיימי מסומנים ועומדין הן ולא דמי לתרומה ומעשרות דלא מיקבעי אלא בהפרשה וקריאת שם:

(כ) בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הן פירש נראה לי דכל זה אליבא דר' אבל רבנן דפליגי עליה דרבי אפי' אי ס"ל כריה"ג כיון דמחיים לא מצי לאיתהנויי מינייהו אע"ג דלית בהו מעילה אסירי בגיזה ועבודה ואין בהן היתר אלא לאחר שחיטה כראוי חשיבי להו וכי היכי דפליגי עליה דרבי בשבח פליגי נמי בהא:

(כא) השתא מושכרת ומוחכרת דלאו ברשותא [דמרא דידהו] קיימא אמרת שקיל כו' נ"ל דהאי מושכרת ומוחכרת לאו על שכירות הפרה דעבדא בתר מיתת אבוהון נקט ליה כדכתבי' במה"ק וכדמשמע פתרון רבי' שמואל זצוק"ל דא"כ לא הוה אמר רועה באפר מבעי' דרוע' באפר וילדה הוה העובר בחיי אבוהון ואחרי כן השביח אבל השכירות לא בא אלא לאחר מיתת אבוהון נרא' לי דשכר הפרה שהרוויחו אחר מיתת אביהם אע"פ שאביה' השכירה עד שיהא הגורן ומת בתוך הזמן כיון שעשאתו הפרה אחר מיתת אביהם אפי' ר' מודה דלא שקיל פי שנים דעד כאן לא פליג ר' אלא בשבח שהתחיל בחיי אביהם והוסיף מאליו אחר מיתתו כגון חפירה והוי שובלי שלופפי והוי תמרה או פרה מעוברת וילדה אבל פרה ונתעברה אחר מיתת אביהם או אילני וטעני פירי מודה ר' דלא שקיל וכן מה שהפר' נשכרת אחר מיתת אביהם והאי דקתני וילדה אתרוייהו קאי בין אפרה רועה באפר בין אפרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים ומש"ה אמר רועה באפר מבעיא דתרוייהו אעובר קיימי:

או שהיתה רועה באפר וילדה. אכולה מלתא קאי כלומר הניח להם אביהם פרה מושכרת ומחוכרת וילדה בכור נוטל פי שנים בולד ואין צריך לומר בשבח גוף הפרה ולקמן מוקמינן לה כרבי והוא הדין לענין שכירות הפרה שנוטל בו פי שנים אליבא דרבי כיון שהשכירה אביהם ולא מבעיא בשכירות שהרויח אביהם דהויא כמלוה ואיכא למאן דאמר דאפילו רבנן מודו במלוה שהבכור נוטל בהם פי שנים דכמאן דגביא דמיא אלא אפילו בשכירות שהפרה מרווחת לאחר מיתת אביהם נוטל פי שנים אליבא דרבי כדתניא לקמן בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית וסתמא דמלתא משמע אפילו ברבית שהמלוה מרווח לאחר מיתת אביהם. ואפשר דשכירות שהרויחה הפרה בחיי אביהם כרבית דמיא במלוה ואין הבכור נוטל פי שנים לרבנן דפליגי עליה דרבי ואפילו למאן דאמר דנוטל במלוה לרבנן שאני מלוה דכבר הוחזק בידו אותו הממון ומשום הכי הוי גביה כמוחזק וכדאמרינן לקמן זוזי יהיב זוז שקל. אבל בנו בתים ונטעו כרמים כו' פירוש כגון שהיה הקרקע שוה אלף זוז ובנו שם בתים והוציאו בבנין מאתים זוז והשביח בקרקע בבנין חמש מאות זוז אין הבכור נוטל בשבח הבנין פי שנים ומסתברא שאפילו הוציאו הוצאות הבנין מתפוסת הבית כיון שהשבח בא בסיבת מעשיהם לא הוי מוחזק אצל האב וכשבח שהשביחו יורשים מיקרי. הר"י ז"ל בעליות ותוספי הרא"ש ז"ל.

ואי דלא אתי ליד אבוהון ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. יש לתמוה דהוה ליה לאקשויי הא לאו ממונא דאבוהון הוא כלל ואפילו ראוי לא הוי דלא שייך למקרי ראוי אלא ממון הבא ליורשים מכח האב אלא שלא הוחזק בו האב בחייו. ויש לומר דהכי קאמר אפילו אם התנה הבעל הבית לתתם לאביהם ומחמת כך נתנם ליורשים מכל מקום ראוי הוא ואפשר דהוה ידע מקשה דאיכא לאוקומי במכירי כהונה ומכל מקום ראוי הוא כיון דלא אשתחיט בחיי אבוהון. ופרקינן הכא במכירי כהונה ודאשתחיט בחיי אבוהון ואגב דאצטריך לאוקמה בדאשתחיט בחיי אבוהון מפרש לה לכולה מלתא וקאמר הכא במכירי כהונה אף על גב דמעיקרא נמי הוי מתוקמא לן בהכין ובהרבה מקומות כיוצא בזה. עליות.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: גירסת הספרים אי דלא אתי לידא דאבוהון ראוי הוא. והרא"ם ז"ל העביר עליה קולמוס דלא מקרי ראוי אלא במה שנפלה להם לאחר מיתת אביהם מכח אביהם ואלו לא נטלו כלום במתנות מחמת אביהם אלא מחמת עצמם ונכסים של עצמם הם. וגירסת הרב ז"ל אי דלא אתי לידא דאבוהון אמאי כלומר נכסים של עצמם הם. וגירסתו מחוורת. ומכל מקום יש לי ליישב גירסת הספרים דאפילו המקשה היה מרגיש בתירוץ הבא בגמרא דהיינו במכירי כהונה שכן דרך התלמוד בכמה מקומות שהמקשה מרגיש קצת בתירוצים ומכניסם ברמז בתוך דבריו והכי פירושו דלא אתא לידי דאבוהון ואפילו במכירי כהונה וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. כן נראה לי ליישבה. עד כאן.
וזה לשון הר"ן ז"ל: הרשב"א ז"ל יישב גירסת הספרים שאף המקשה היה מרגיש דאפשר לאוקמי במכירי כהונה ומשום הכי פריך אפילו תוקמה הכין ובעית למימר שמחמת אביהם זוכין בהם אפילו הכי ראוי הוא. ומשני ליה דכיון דבחיי אבוהון אישתחיט ובמכירי כהונה עסקינן כמו שכבר זכה בהם דמי כיון דסבירא ליה דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. ואם תאמר דמנא לן דקסבר כמו שהורמו דמיין דלמא בשהורמו עסקינן ואפילו הכי קמשמע לן טובא דאף על גב דלא אתי לידא דאבוהון הוה ליה מוחזק. איכא למימר דלא בעי לדחוק כולי האי לאוקמה בשהורמו ושלא הספיק ליתן עד שמת שאין דרך לעכב המתנות משהורמו. ע"כ.

במכירי כהונה. יש מפרשים דכיון דמסתמא לא הדר ביה בעל הבית הוי מוחזק ואף על פי שיכול לחזור בו דגרסינן בפרק הזהב ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת. ומסתברא לן כיון שיכול בעל הבית לחזור בו אינו ממונו של זה כלל ואיך יטול בו בכור פי שנים ומה שהוא רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר מידי דהוה התורם של חברו ברשות חברו וכיון דמסתמא לא הדר ביה הרי עשה אותו תרומת מעשר ברשותו והא דחשבינן הכא זרוע לחיים וקבה מוחזק אף על גב דלא אתא לידא דאבוהון משום דבמכירי כהונה אינו יכול לחזור בו מעידנא דאשתחיט ומשום דסבירא ליה כרבי יוסי דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה וכדאמרינן בסוף פרק ג' דגיטין בענין המלוה את הכהן ואת הלוי ואת העני. עליות.

קסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. תימה מאי שייך למימר לענין זרוע לחיים וקבה כמו שהורמו כיון שנכרים במקומם כמפורשים ועומדים דמי דדוקא לגבי תרומות ומעשרות הוא דשייך למימר הכי דכל זמן שלא קרא שם אין חלק הכהן מכר ואין שם תרומה עליו אלא טבל ומשום הכי אמרינן ישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן אינו זוכה בתרומת מעשר שביניהם אם לא נאמר כמי שהורמו דמיין אבל האי לא שייך לומר במתנות כיון שנכרים. ונראה בעיני פירושו של דבר כך הוא קסבר מתנות שלא הורמו כו' ושם מתנות עליהם אף על פי שלא הורמו הלכך אי אתא לידא דכהן בטבלייהו זכה בהם ואין בעל הבית יכול להוציא מידו דשם מתנות עליהם כדתניא וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מלמד שהמתנות דין ומוקמינן לה כמו דאתו לידא דכהן דמיין וזכה בהם אבל אי סבירא ליה לאו כמי שהורמו דמיין נהי דבמכירי כהונה נמי כמי שבאו ליד כהן הוי לא זכה בהם כיון דאין שם מתנה עליהם ואין נתינה מתקיימת בהם עד שיורמו ונותנו לידו והוא הדין דהוה מצי תלמודא לאוקמה כגון דאישתחיט בחיי אבוהון והורמו בחיי אבוהון אלא דלא בעי לדחוקי כולי האי. אי נמי מדלא נקט בתרומות ומעשרות ונקט בזרוע ולחיים וקבה משמע דכשלא הורמו מיירי ודוקא בזרוע ולחיים וקבה שנכרים וידועים שייך למימר כמי שהורמו דמיין אבל בתרומות ומעשרות לכולי עלמא לא שייך למימר בו כמי שהורמו דמיין לענין זה שיהא נחשב במכירי כהונה כמי שבאו ליד הכהן דודאי אין לומר דהוי כמי שבאה כל התבואה לידו שהרי אין סוף התבואה לבא כולה ליד כהן וליכא למימר נמי דהוי תרומות ומעשרות נמי באנפי נפשייהו כמי שבאו לידו מופרשות כיון שלא הופרשו ולא הובררו. והיכא איכא למימר בתרומות ומעשרות דכמי שהורמו דמיין כגון שבאו ממש לידו בטבלייהו דאמרי שזכה בחלק תרומה ומעשר שבתבואה דכמו שהורמו דמיין לענין זה הואיל ובאה כל התבואה לידו. כן נראה בעיני. עליות והרא"ש ז"ל בתוספותיו.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: במכירי כהונה. פירוש כגון שהיה זה האיש שנתן להם הזרוע והלחיים מוחזק לתת מתנותיו ותרומותיו לזה הכהן ולא היה משנה בו ליתנם לכהן אחר וכגון דאשתחיט זו הבהמה בחיי אבוהון כיון דאישתחיט בחייו והוה ליה בעל הבהמה מוחזק לתת לו המתנות זכה בהו בהני מתנות וכנכסיו דמי והוו להו גבי בעל הבהמה פקדון ומשום הכי אף על גב דלא מטא לידיה בחייו הבכור נוטל פי שנים (ולא תימא לרבי דסבר בכור נוטל פי שנים במלוה) דכיון דמוחזק הוא בעל הבהמה ליתן לו מתנותיו ואישתחיט בחיי אבוהון אף על גב דלא אתי לידיה זכה בהו והוו ליה כבעל פקדון דליכא מאן דקא שקיל דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלא במלוה להוצאה ניתנה וכי מהדר ליה לאחר מיתת אבוהון לאו הני מעות שבק להון אבוהון אבל פקדון דבעיניה קמהדר ליה בכור נוטל פי שנים. ודוקא דאשתחיט בחיי אבוהון הוא דשקיל פי שנים משום דכמאן דזכה בחיי אבוהון דמי והוו להו נכסיו והוו להו פקדון גבי בעל הבהמה אבל אי לא אשתחיט בחייו לא שקיל פי שנים משום דכיון דמית אבוהון מקמי דלשתחיט הא לא זכה בהו אבוהון בהנהו מתנות וכי קא שקלי להו אינהו השתא מחמת נפשייהו הוא דקא שקלי ולא מחמת אבוהון הלכך נכסי דידהו נינהו ולאו נכסי דאבוהון דהא מחמת נפשייהו הוא דזכו בהו ולאו מחמת אבוהון. עד כאן.

הא קמשמע לן דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה באפר כו'. אף מוחכרת ומושכרת שבחא דממילא דלא קא חסרי בה מזונא. ואף על פי שהחוכר או השוכר מפטם הפרה ומאכילה הואיל ומתנאי שהתנה עם האב הוא עושה כן כשבחא דממילא הוו. אבל כשהיתומים חסרי בה מזוני לא שקיל פי שנים לא בפיטום הפרה ולא בוולדות. והא דאצטריך למתני רועה באפר לאשמועינן הא מלתא אף על פי שכבר שנה לנו דבנו בתים ונטעו כרמים אין בכור נוטל פי שנים משום דהוה אמינא אף על גב דחסרו בה יתומים מזוני לא מקרי שבח שהשביחו יתומים שהפיטום והולדות שבחא דממילא הוא ואף על פי שהמזונות סיבה להם ואי תנא רועה באפר וילדה ולא תנא מוחכרת ומושכרת הוה אמינא לאו דוקא רועה באפר אלא הוא הדין אף על גב דחסרי בה מזוני אי נמי הוה אמינא מוחכרת ומושכרת כיון דלאו ברשותא דידהו קיימא לא שקיל פי שנים בולדות.

אשר ילדה אותה ללוי לידתה וכו'. מפרשב"ם לעיל בפרקין אשר ילדה אותה ללוי קרא יתירה הוא דכבר כתיב בת לוי עכ"ל וא"ת א"כ מאי ידרוש בקרא דהכא אשר ילדה ליעקב בפדן ארם וכי היתה לידתה בפדן ארם ולא הורתה דאשר ילדה נמי קרא יתירה הוא דכבר כתיב ואלה שמות בני ישראל וגו' וי"ל כיון דהאי קרא בהאי ענינא דהכא כתיב מתפרש שפיר דהכי קאמר דכל אשר נולדו ללאה בפדן ארם הן הבאים מצרימה וק"ל:

ומ"ש זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות כתב הרא"ם דדוקא נקט בכה"ג שהיא בכלל הבאים מצרימה משום שנולדה בין החומות טרם בואם למצרים עכ"ל וכן נראה מפרש"י פרשת פינחס שהורתה לא היה כלל במצרים שנולדה בין החומות אבל מפרשב"ם לעיל נראה דבין החומות היינו תוך מצרים ומשום דקאמר בדרך גבי הורתה קאמר נמי בין החומות גבי לידתה וקחשיב לה בכלל הבאים לפי שהיתה בבטן אמה אף שלא נולדה קודם שבאו למצרים וניחא טפי לפרושי דלכך לא חשיב לה בהדיא לפי שלא באה למצרים אלא בבטן אמה מיהו לפירושם נמי י"ל כיון דנולדה בין החומות שהגיע לארץ מצרים קצת לכך לא חשיב לה בהדיא בכלל הבאים וק"ל. ודע לפי סוגיא דשמעתין פרש"י בחומש ובנות בניו סרח בת אשר ויוכבד בת לוי עכ"ל וטען הרמב"ן ומה יפרש בבנותיו אבל דרך הכתוב כו' עכ"ל ע"ש וכתב הרא"ם ולא זכר הרמב"ן מה שפרש"י ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו ר"י אומר אחיות תאומות כו' עכ"ל ע"ש ואין כל זה מספיק לתרץ קושית הרמב"ן דהא גבי בני לאה כתיב כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש ושם לא היה בכלל נפש ל"ג מבנות לאה רק דינה וכתב בנותיו בלשון רבים ומהרא"י בביאוריו ביטל טענת הרמב"ן דבנותיו היינו דינה וסרח בת אשר דבני בנים הרי הן כבנים כו' עכ"ל ולפי זה נמי ניחא הא דכתיב גבי בני לאה בניו ובנותיו שלשים ושלש היינו דינה ויוכבד בת לוי שהם בנותיו מלאה דבני בנים הרי הם כבנים ומה שהקשה מהר"ן על דברי מהרא"י דא"כ גבי ויקומו כל בניו ובנותיו למה לא פירש ג"כ שהם דינה וסרח כו' עכ"ל ע"ש לאו קושיא היא דהתם כיון דאיכא לפרש בנותיו ממש כר"י ניחא ליה לפרש כפשוטו משא"כ הכא דא"א לפרש בנותיו ממש כר"י דכיון דלא נמנו כאן ע"כ מתו כבר כמ"ש רש"י לקמן ועוד דכל בניו ובנותיו ל"ג א"א לפרש כן דהא לא חשיב ליה רק דינה כמ"ש לעיל מש"ה הוצרכנו לפרש שם כדברי מהרא"י גם מה שפרש"י בחומש ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים צריכין אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים שהרי לא נמנו כאן עכ"ל וטען עליו הרמב"ן ואין צריך לזה שהרי אמר ר"י לאחיותיהם נשאו השבטים כו' אלה התאומות הם נשי בניו והכתוב אמר עליהם מלבד נשי בני יעקב כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש וכיוצא בזה טען הרא"ם אבל הנראה דהמקראות ודאי מוכיחין כפרש"י הא דכתיב מלבד נשי בני יעקב לאו אותן תאומות היו אלא נשים אחרות שהיו להן בבאי מצרים אבל התאומות כבר מתו מדכתיב פרשת עקב בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו' ואילו היו התאומות קיימות היו טפי משבעים נפש דהתם לא כתיב מלבד נשי בני יעקב והכי מתפרש קרא לפרש"י כל הנפש הבאה וגו' והיו כולן יוצאי יריכו מלבד נשי בני יעקב שלא היו יוצאי יריכו היו ס"ו וע"כ הכי מתפרש הקרא לר' נחמיה דכלותיו אינן יוצאי יריכו וה"ק קרא מלבד נשי בני יעקב שלא היו יוצאי יריכו ולא היו בכלל ס"ו הבאים ועוד ראיה גמורה יש לפרש"י ממ"ש שדינה היתה אשת שמעון שנבעלה לכנעני וא"כ היא בכלל נשי בני יעקב ולמה פרט בה הכתוב יותר מבשאר בנותיו התאומות דהא בכלל נשי בני יעקב היא אלא ע"כ נשי בני יעקב לאו בבנותיו קמיירי גם מ"ש הרמב"ן דר"י מזה הכתוב אומר כן כי מה טעם מלבד נשי בני יעקב כו' עכ"ל אין זו הראיה מכרעת אלא מדכתיב ויקומו כל בניו וכל בנותיו וגו' משמע ליה בנותיו ממש ותאומות נולדו לו כיון דלא נזכר לידתן כמו שנזכר לידת דינה ומדלא הוזכר ג"כ למי נשאו קאמר ר"י דנשאו לאחיהן וזרען הוא זרע אחיהן השבטים גם דברי הרמב"ן בפרשת וישב מטין כפרש"י ודו"ק עליהם וק"ל:

מ"ש כי אתיליד אע"ג דקושטא דמלתא דאז תמו י"ד השנים שעבד בנשיו כדאמרינן סוף פרק קמא דמגילה שיעקב כשבא לבית לבן היה בן ע"ז שנה ואחרי זאת י"ד שנה נולד לו יוסף מ"מ לא ה"ל להזכיר כאן לידת יוסף אי לאו שלידת יוסף היא הסיבה שאמר יעקב ללבן שלחני וגו' וק"ל:

יעקב לאש כו'. עיין פרש"י בחומש והוא מבואר כי בקנייתו הבכורה ונטילת הברכה של יעקב מעשו ניתן שיעקב יהיה מושל באחיו עשו הגדול ממנו וכל זה נתן יעקב ליוסף כדאמרינן בסוגיין מדכתיב ואני נתתי לך וגו' אשר לקחתי מיד האמורי וגו' ובזה נמסר ביד יוסף זרעו של עשו ולא נמסר כן ביד שאר אחיו וק"ל:

ובני מנשה חפר וישעי. אין זה פסוק בשום מקום אלא כ"כ בד"ה ובני חצי שבט המנשה וגו' ואלה ראשי בית אבותם עפר וישעי וצריך להגיה עפר במקום חפר גם התלמוד קיצר הקרא וכן דרך התלמוד כמ"ש התוספות גבי ונתן הכסף וקם לו וק"ל:

גמ' האי זרוע ולחיים היכי דמי אי דאתי לידי' פשיטא וכו' יש מקשין למה לה להגמרא לאוקמיה במכירי כהונה וכו' לוקמא כגון דאתי לידיה בטבלייהו עד שלא הורמו דהשתא לא קשה פשיטא דאשמועי' דמתנות שלא הורמו כהורמו דמי ונ"ל דלא קשה מידי דברייתא משמע דאתי לאשמועי' דין בכור דנוטל מיניה פי שנים ולא מקרי ראוי ואי איירי דכבר אתי לידיה דאביהן בטבלייהו ובא לאשמועי' דזכי בהון אבוהון ולא יוכל הנותן לחזור בו דין זה אינו תלוי בבכור אלא בשל כהן דאתו מתנות כהונה לידיה בטבלייהו וכדאשמועי' בפרק הזרוע בחולין ויליף ליה התם מפסוק דוזה יהיה משפט הכהנים ע"ש:

תוס' ד"ה היתה מוחכרת וכו' ה"נ אי אמר וכו' ר"ל אלא דהכא מיירי שלא אומר להם הבכור מידי רק שאחר ששילם המחכיר או המשכיר להם את השכירות רוצה הבכור ליטול ממנו פי שנים לכך סבירא להו לרבנן דמקרי ראוי ואינו נוטל ממנו פי שנים ולרבי נוטל ממנו פי שנים אע"ג דלא אמר להו מידי אבל אין הכי נמי דלכ"ע יכול הבכור לומר תיכף ומיד תחלוקו עמי כדי שיהא עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים או אטול פי שנים:

בא"ד והא דלא נקיט חכרוה ושכרוה היתומים וכו'. נ"ל דהמשך דברי התוס' הם כך ורוצה לומר כיון שאמרנו שיש חילוק בין היכא דאמר הבכור או תחלוקו או אטול פי שנים להיכא דלא אמר דאז כשבאין לחלוק השכירות ולא אמר הבכור ולא מידי אין הבכור נוטל פי שנים בשכירות לרבנן א"כ ה"ה נמי היכא דחכרוהו ושכרוהו היתומים ולא אמר להן הבכור ולא מידי נמי אין נוטל הבכור פי שנים לרבנן כ"א אליבא דרבי אם כן למה נקט תנא דברייתא אליבא דרבי הניח להן אביהן פרה מוחכרת או מושכרת ולא נקט חכרוה יתומין דהוי רבותא טפי דהוי כמו שבח שהשביחו יתומים דהיינו בנו בתים וכו' ולאשמועינן דאפילו הכי נוטל הבכור באותו שכירות פי שנים לרבי דבשלמא בלא סברא זו הוה סבירא לן הא דלא נקט חכרוה ושכרוה היתומים משום דהתם אפילו לרבנן נוטל הבכור פי שנים כדאמרינן בבכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד או בהמה טמאה עובד לזה יום א' ולזה ב' ימים ולכך נקט תנא דברייתא לרבי הניח להן אביהן פרה מוחכרת דבהא אין הבכור נוטל פי שנים לרבנן ולר' נוטל פי שנים דברייתא זו כר' אתיא ולכך הוי אתי לן שפיר אלא דהוי קשיא לן דאפילו בהיות מוחכרת ומושכרת ביד אחרים בחיי אביהן הוה לן למימר שיטול הבכור פי שנים אפילו לרבנן דומיא דהניח להן אביהן עבד או בהמה טמאה דעובד לזה יום א' ולזה כ' ימים ומחמת שלא יקשה לנו זה הוכרחנו לומר דמשום הכי אינו נוטל הבכור פי שנים בהיות מוחכרת לרבנן משום דלא אמר להן הבכור תחלוקו עמי וכו' והשתא כיון דאתית להכי כיון דבהא תליא מילתא א"כ גם היכא דחכרוה ושכרוה היתומין אינו נוטל פי שנים לרבנן כיון דלא אמר הבכור תחלוקו עמי בי אם לרבי נוטל פי שנים א"כ קשיא דהוי ליה לתנא דברייתא למנקט חכרוה ושכרוה היתומים דהוי רבותא טפי ותירצו התוס' דאדרבה היתה מוחכרת ומושכרת הוי טפי רבותא דאע"ג דהיתה הפרה חכורה ושכורה בחיי האב ולא היתה ברשותו בשעת מיתה והוה לן למימר דגם הפרה גופיה נחשבת ראוי ולא יטול ממנה הבכור פי שנים ואתי תנא דברייתא לאשמעי' דלא חשבינן לה ראוי ונוטל אפילו מן השבח פי שנים אליבא דרבי כן נראה לי לפרש המשך דברי התוס' אבל יש שרוצין לפרש דכונת דברי התוס' הוא דר"ל דקשיא להו למה ליה לתנא למנקט היתה מוחכרת או מושכרת דאינו נוטל פי שנים כ"א אליביה דרבי ולא לרבנן ולא נקט חכרוה ושכרוה היתומים דאז הוא נוטל פי שנים אפילו לרבנן ולפי ענ"ד א"א לפרש כן דאם כן מאי מקשו התוס' הא האי ברייתא כר' אתיא ולכך נקט דינא בכה"ג לאשמועי' דאע"ג דלרבנן אינו נוטל פי שנים דס"ל דהוי ראוי ואפילו הכי לרבי נוטל פי שנים דאליביה דרבי מיתניי' ברייתא זו וק"ל:

גמ' רועה באפר מבעיא כו' נ"ב פירוש לא גרע אבל בודאי אין חילוק בין איתא ברשותא לליתא גבי חלק בכורה וכן מוכח מפירוש רשב"ם לקמן ודו"ק (עי' במהרש"א):

ר"ש בד"ה דכתיב בדברי הימים כו' בעמלק הס"ד:

בד"ה בכור בן כהן הס"ד:

בד"ה מוקדשין כו' קא זכו ומשני כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה לרבות כו' גזל ממון כו' כצ"ל:

גמרא ואת בנימין אחיו בן אמו. צ"ל את בלא ו'. וק"ק דה"ל לאתויי מן המוקדם וירא יוסף אתם את בנימין:

שם ובני מנשה עפר וישעי. כצ"ל (רש"א בח"א) וע"ש:

ר"ש ד"ה דכתיב. בלכתו אל צקלג להלחם בעמלק. בשובו אל צקלג עדיין לא ידע מפשיטות עמלק עליה ושריפתה עי' בשמואל (א' ל'):

גמ' הכא במכירי כהונה כו' וקסבר מתנות של"ה כו'. משמע דאם כבר הורמו לא הוי רבותא כלל וכ"מ מפי' הרשב"ם. ולכאורה זה גופא דמכירי כהונה אע"ג דיכול לחזור מ"מ כל כמה דלא הדר מיקרי מוחזק כמש"כ התוס' הוי רבותא גדולה בעצמה. ואולי י"ל משום דאם לא אתא לאשמעינן אלא דבר זה דמכירי כהונה מאי איריא דתני הזרוע כו'. ליתני תרומה ומעשר אלא ע"כ דאשמעי' מתנות של"ה כו' ודוקא בזרוע כו' כמו שחלקו התוס' בא"נ ונכון בעז"ה:

שם בקדשים קלים ואליבא דריה"ג כו'. הא דלא מוקי בקדשים שחייב באחריותן וכר"ש כתבתי בזה במ"א:

ר"ש ד"ה מוחכרת. למחצית שכר. בכ"מ מבואר דחכירות הוא דבר קצוב ועי' בב"מ בפ' המקבל. וכאן נל"פ דמוחכרת היינו שיתן לו דבר קצוב מחלבה או מתבואת השדה אשר יחרוש בה או מתבואה שידוש בה ומושכרת היינו במעות. או מוחכרת היינו לחרוש שדה פלונית ופלונית ומושכרת היינו לזמן:

ר"ש ד"ה ה"ג במכירי כהונה. ומזכין לו זיכוי גמור כו'. ר"ל בלבן:

ר"ש ד"ה מוקדשין לאו דידיה. כגון חטאות ואשמות. הן חטאת שמתו בעליה תמות. ובאשם רועה ויפלו דמיו לנדבת צבור ואיזו ירושה שייכא בהו. אלא יל"פ עולות ואביהן היה כהן ונ"מ לעורותיהן ועבודתן דכהן מקריב קרבנותיו אף במשמר שאינו שלו:

בא"ד ומיהו לאחר שחיטה לא כדאמרי' כו'. עי' תוס' שם ד"ה ומחיים שכ' דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה ממונם הוא:

תד"ה היתה. והא דלא נקט חכרוה ושכרוה היתומים. נראה דצ"ל החכירוה והשכירוה עמש"כ בב"מ (ק"ד):

בא"ד משום דהשתא אשמעינן כו'. לע"ד י"ל דאשמעינן דאפי' דמי החכירות והשכירות שעלו כבר בחיי אבוהון לא תימא דהוי כמלוה ע"פ דאפי' רבי מודה בה כדלקמן קמ"ל דשאני מלוה ע"פ דיכול לומר פרעתיך משא"כ שכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף דאינו נאמן כדאיתא בב"מ (ס"ד ק"ב) ועדיף טפי ממלוה בשטר דאינו יכול לומר השבעה לי שלא פרעתיך כמ"ש הנ"י בסוגיא דלעיל (ה' ב') בשם הרמב"ן ועי' לקמן (קמ"ה ב') במהרש"א בתד"ה ואין הבכור. (ובפשוט יש לחלק כיון דא"מ אלא לבסוף א"כ עיקר שכרה הוא כשהיא ברשות היתומים וה"ל כאלו השכירוה בעצמם) וע"כ צ"ל כן לדעת הרמב"ם בפ"ג מהל' נחלות ה"ב דפסק להא דמושכרת דנוטל פ"ש ובמלוה בשטר פסק שם בה"ה דאינו נוטל:

תד"ה וקסבר. א"נ דוקא במתנות דתרומות ומעשרות אית ליה כו'. כצ"ל:

"במכיר" כהונה. נ״ב לפד"ה צ"ל במכרי:

ראה יעקב שאין זרעו של עשו וכו'. עמ"ש בקונטריס אהבת דוד דרוש י"ד דשם הבאתי מדרש ר' תנחומא דיהודה יש לו כח זה ושם הארכתי בס"ד:

מכלל דעד השתא לאו לאה הואי. הקשה הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש דאם כן ח"ו ראובן הוא בן תמורה ותירץ ע"ש ומצאתי לחד מרבוואתא קמאי בספר קלף כ"י דהכל תלוי באשה דאם האשה כיונה לש"ש וטהרה רעיוני' מאד אינו נקרא בן תמורה זהת"ד בקצור. ואפשר שזה כיונה לאה שקראה לבנה ראובן כלומר ראו בן צדיק וחסיד שאני נזדרזתי מאד לכוין לש"ש וכבר כתבנו זה בכמה מקומות:

אין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף וכו'. אפשר לומר דהטעם דיוסף תקן יסוד והוא בחינת יסוד ויסוד נקרא שלום ומבטל עשו שהוא גימטריא שלום יבא שלום ויבטל עשו ובדרושים הארכתי:

בעא מיניה ר' חלבו מר"ש בר נחמני כתיב ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וכו' ראה יעקב אע"ה שאין זרעו של עשו וכו'. בילקוט נביאים שופטים סימן ה' ר"ש בר נחמני גופיה ישנו בנותן טעם לזה. ונעלם מאמר זה מהרב הגדול בעל באר שבע בספרו צידה לדרך כמו שכתבתי אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד פרשת וישב ע"ש באורך בס"ד. ובהשמטות ראש דוד: