בבא בתרא קכד ע"ב

בבא בתרא קכד ע"ב - Steinsaltz

The Gemara explains: Rabbi Ḥiyya is uncertain as to whether the principle that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in his disputes with his colleague applies specifically to a dispute with one other tanna but not to a dispute with several of his colleagues, or whether the principle that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in his disputes with his colleague applies even to a dispute with several of his colleagues, as in this case, where the Rabbis disagree with Rabbi Yehuda HaNasi. Since he was uncertain, he left the decision to each individual judge.

Rav Naḥman says that Rav says: It is prohibited to act in accordance with the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. The Gemara explains: Rav holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in his disputes with his single colleague, but not in his disputes with several of his colleagues.

And Rav Naḥman says his own statement: It is permitted to act in accordance with the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. The Gemara explains: He holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi not only in his disputes with his single colleague, but even in his disputes with several of his colleagues.

Rava says: It is prohibited to act in accordance with the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, but if a judge acted in accordance with the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, what is done is done and the decision stands. The Gemara explains: He holds that it was stated that one is inclined to follow the opinion of the Rabbis ab initio, but if a judge rules in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, his decision stands.

The Gemara comments that there are conflicting opinions in halakhic midrash as to whether the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi or in accordance with the opinion of the Rabbis, as each opinion is supported by a different version of the midrash. Rav Naḥman taught a baraita from the other books of the school of Rav [debei Rav], i.e., a volume of halakhic midrash other than Torat Kohanim, which is a halakhic midrash on the book of Leviticus. The phrase from the verse: “By giving him a double portion of all that he has” (Deuteronomy 21:17), excludes the enhancement that the heirs brought about after their father’s death, of which the firstborn is not entitled to a double portion. The Gemara infers: But of the enhancement of the property that occurred by itself after their father’s death, he does take a double portion. The Gemara comments: And whose opinion is this? It is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

Rami bar Ḥama taught a different version of the baraita from the other books of the school of Rav: “Of all that he has” excludes the enhancement of the property that occurred by itself after their father’s death, of which the firstborn is not entitled to a double portion. The Gemara infers: And all the more so, he does not take a double portion of the enhancement that the heirs brought about after their father’s death. The Gemara comments: And whose opinion is this? It is the opinion of the Rabbis. Accordingly, there is a discrepancy between the baraitot as to whether the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis or Rabbi Yehuda HaNasi.

§ Rav Yehuda says that Shmuel says: A firstborn does not take a double portion of a loan, i.e., of a debt that is owed to the father. The Gemara asks: According to whom is this halakha stated? If we say it is in accordance with the opinion of the Rabbis, now that the Rabbis say that a firstborn does not take a double portion even with regard to the enhancement of property that is in the possession of the father, is it necessary to state that he is not entitled to a double portion of a loan? The debt is not in the father’s possession at the time of his death; it is merely due to him.

Rather, it must be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. Although he holds that a firstborn is entitled to a double portion of the enhancement of the property itself, he concedes that he is not entitled to a double portion of the payment of a debt, as it was not in the possession of his father at the time of his death.

The Gemara asks: But if so, in accordance with whose opinion is that which is taught in a baraita: If the sons inherited a promissory note, the firstborn takes a double portion of the payment of both the value of the loan itself and the interest? It is neither in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, nor the opinion of the Rabbis.

The Gemara answers: Actually, Shmuel’s statement that the firstborn is not entitled to a double portion of the payment of a debt is in accordance with the opinion of the Rabbis, and it was necessary to state it. It might enter your mind to say that with regard to a loan, since the creditor holds a promissory note, it is considered as though it has already been collected and is in the creditor’s possession, so too, the firstborn should be entitled to a double portion even according to the opinion of the Rabbis. Therefore, Shmuel teaches us that the loan is not considered to be in the creditor’s possession, and the firstborn is not entitled to a double portion.

The Gemara relates: They sent the following ruling from there, Eretz Yisrael: If the father lent money to a gentile, the firstborn takes a double portion of the value of the loan itself, but not of the interest, as the interest is considered property due to the father.

The Gemara asks: According to whom is this halakha stated? If we say it is in accordance with the opinion of the Rabbis, now that the Rabbis say that a firstborn does not take a double portion even with regard to the enhancement of property, which is in the possession of the father, is it necessary to state that they would hold that he is not entitled to a double portion of a loan? Since the debt is not in the father’s possession at the time of his death, as it is merely due to him, the rabbis would certainly not hold that the firstborn takes a double portion of it.

Rather, it must be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, is it so that the firstborn is not entitled to a double portion of the interest? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: A firstborn takes a double portion of both the value of the loan itself and the interest?

The Gemara answers: Actually, the halakha sent from the Sages of Eretz Yisrael is in accordance with the opinion of the Rabbis. And the Sages of Eretz Yisrael hold that the Rabbis concede that the firstborn receives a double portion of the value of the loan itself, because a loan is considered as though it has already been collected and is in the creditor’s possession. By contrast, the interest on the loan is not considered as though it is already in the creditor’s possession, and therefore the firstborn does not receive a double portion of its payment.

Rav Aḥa bar Rav said to Ravina: Ameimar arrived at our locale and taught that a firstborn takes a double portion of the value of a loan itself, but not of the interest. Ravina said to him: The Sages of Neharde’a conform to their standard line of reasoning. Ameimar followed the opinion of Rav Naḥman, who was one of the Sages of Naharde’a, as was Ameimar.

The Gemara explains: As Rabba says: If the sons collected land as payment of a debt owed to their father, the firstborn has a double portion of it, but if they collected money, he does not have a double portion. And Rav Naḥman says that if they collected money, he has a double portion, but if they collected land, he does not have a double portion.

Abaye said to Rabba: According to your opinion it is difficult, and according to the opinion of Rav Naḥman it is also difficult. According to your opinion it is difficult

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכד - ב

מאי טעמא: מספקא ליה ^[23], אי הלכה כרבי רק מחבירו ^[24] [כלומר, כשנחלק עליו תנא אחד], ולא מחביריו [ואין הלכה כמותו כשנחלקו עליו רבים]. וכאן שנחלקו עליו רבים, אין הלכה כמותו.

או הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו. ולכן אם פסק הדיין כאחד מהם אין מחזירים אותו ^[25].

אמר רב נחמן: אמר רב, אסור ^[26] לעשות כדברי רבי. ואם עשה דינו בטל.

והיינו דקא סבר, הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו.

ורב נחמן דידיה [בשם עצמו] אמר: מותר לעשות כדברי רבי.

דקא סבר, הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו ^[27].

אמר רבא: אסור לעשות כדברי רבי. ואם עשה עשוי.

קא סבר, מטין איתמר. כלומר, נאמר בבית המדרש להטות את הדין כרבנן. לדון כדבריהם לכתחילה. ומכל מקום אם נפסק כרבי, אין מחזירים את הדין ^[28].

תני רב נחמן ב"שאר ספרי דבי רב" ["סיפרי דבי רב" היינו תורת כהנים ^[29]], וגרס רב נחמן בהם: "בכל אשר ימצא לו", פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן. אבל שבח ששבחו נכסים מעצמם לאחר מיתת אביהן שקיל.

ומני? רבי היא. כדלעיל.

ומאידך, תני רמי בר חמא ב"שאר ספרי דבי רב", "בכל אשר ימצא לו", פרט לשבח ששבחו נכסים מעצמם לאחר מיתת אביהן, וכל שכן שבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן דלא שקיל.

ומני? רבנן היא. עד כאן הפולמוס סביב פסיקת ההלכה במחלוקת רבי ורבנן. אמנם למסקנא סמכינן על דברי רב פפא שיובאו לקמן (קכה - ב) שפסק כדברי רבנן. כיון שרב פפא היה האחרון מכל האמוראים שהובאו לעיל.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין בכור נוטל פי שנים במלוה בשטר ^[30].

ומקשה הגמרא: למאן? כלומר, כאיזו שיטה סבר רבי יהודה, שהוצרך לומר דין זה?

אילימא לדעת רבנן, פשיטא!

השתא אפילו שבחא דאיתיה ברשותיה [כגון חפורה והוי שובלי, דלעיל], אמרי רבנן לא שקיל, שאין הבכור נוטל בהן פי שנים, מלוה שאינו מוחזק בנכסים כלל, מבעיא?!

אלא לדעת רבי. וסבר רבי יהודה, שאפילו לדעת רבי אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, כיון שאינו מוחזק כלל בנכסים, אלא נייר בעלמא יש לו בידו, הוי ראוי גמור.

מקשה הגמרא: אם כן, אלא הא דתניא "ירשו שטר חוב, בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית", מני? לא רבי ולא רבנן?!

לכן, חוזרת בה הגמרא, ומתרצת את דברי רבי יהודה: דלעולם חידש את דינו לדעת רבנן!

ואם תאמר, לרבנן, פשיטא שאינו נוטל, כיון שאינו מוחזק כלל בנכסים? כדאקשינן לעיל.

יש לומר: אצטריך. סלקא דעתך אמינא מלוה כיון דנקיט שטרא כמאן דגביא דמיא, ואף רבנן יודו שהבכור יטול פי שנים במלוה, קא משמע לן רבי יהודה, שאינו נוטל פי שנים במלוה, דחשיב ראוי.

אמנם, לדעת רבי, בכור נוטל פי שנים במלוה, כיון דחשיב כשבחא דממילא. כדפירשנו לעיל (קכד - א) ^[31].

שלחו מתם, [שלחו מארץ ישראל לבבל]: בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית [כגון שהלוה לעכו"ם]. והטעם יבואר להלן.

והוינן בה: למאן?

אילימא לרבנן, השתא שבחא דאיתיה ברשותיה אמרי רבנן דלא שקיל, מלוה מ בעיא?!

אלא לרבי.

ולרבי, ברבית לא נוטל פי שנים?!

והתניא "רבי אומר בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית"?

אלא לעולם, רבנן היא.

וקא משמע לן: דמלוה כמאן דגביא דמיא, ואף לדעת רבנן חשיב כמוחזק, ובכור נוטל בה פי שנים. ולא כדברי רבי יהודה אמר שמואל דלעיל.

אמנם, בריבית אינו נוטל פי שנים, כיון שבא ליטול דבר שלא היה שלו מעולם, והוי ראוי.

אבל מעות מלוה, כיון שמעות הלוהו, ואותם הוא נוטל מכח השטר, נמצא השטר מוחזק בידו במקום מעותיו, והרי הוא כמו משכון. ובמלוה שהניח עליה משכון לכולי עלמא נוטל פי שנים. דבעל חוב קונה משכון ^[32].

אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא: איקלע אמימר לאתרין, [אמימר הזדמן למקומינו] ודריש, בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית. אמר ליה: נהרדעי לטעמייהו [אמימר, סבר כרב נחמן המובא להלן, ששניהם היו מנהרדעא].

דאמר רבה, יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם, יש לו [כלומר, בכור נוטל פי שנים]. כיון שהקרקע היתה משועבדת לאביהם בחייו, והרי היא כמו משכון. וחשיב כמוחזק ^[33].

אבל, אם גבו מעות, אין לו. לפי ש"מלוה להוצאה ניתנה", ואין אלו המעות שהלוה לו. וכאילו לא הוחזק בהם אביהם מעולם ^[34].

ורב נחמן אמר: גבו מעות יש לו, [נוטל פי שנים] שהרי מעות הלוהו, ובמעות חשיב כמוחזק ^[35].

אבל, אם גבו קרקע, אין לו. שהרי מעות הלוהו, ולא קרקע.

אמר ליה אביי לרבה: לדידך קשיא, ולרב נחמן קשיא:

הערות

^[23] בפשטות הספק הוא כיצד לפסוק את ההלכה במחלקות רבי וחבריו. וכן למדו רוב הראשונים. אך התוספות הקשו, שהרי קיימא לן "הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו", ומדוע כאן מספקא לן? ותרצו בשני אופנים: א. הגמרא מסתפקת רק במחלוקת המובאת בסוגיין, ולא בכל מקום. אך בעלמא ודאי קיימא לן "הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו". ב. הגמרא מסתפקת באיזה לשון נאמרה ההלכה, האם נפסק בהדיא "הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו", ואז, אם יטעה הדיין לפסוק כרבי מחבריו, הוי טועה בדבר משנה. או דילמא, לא נאמר בפירוש "ולא מחבריו", רק מעצמינו אנו יודעים שלא פסקו כמותו במקום רבים, ולכן אם יטעה הדיין לפסוק כמותו, לא הוי טועה בדבר משנה.

^[24] אף על גב דקיימא לן "הלכה כרבי מחברו", מכל מקום, יש מקומות שנפסק להדיא דלא כרבי. אלא שבסתמא, במקום שלא נפסק בפירוש, הלכה כמותו. ועיין בספר האשכול (הלכות כלי גויים, קצג ע"א). ובראבי"ה (חלק ג הלכות יו"ט, סימן תשטו ד"ה וקיבלתי מרבותי) כתב, דאמנם הלכה כרבי מחברו, אך אין הלכה כרבי במקום רבו.

^[25] הקובץ שיעורים (שעח) הביא בשם חותנו, הג"ר מאיר אטלס זצ"ל, שדין זה דוקא בדיין המכריע מדעתו, וכיון דמספקא לן, יכול להכריע כרבי או כרבנן. אך אם אינו יודע להכריע, המוציא מחברו עליו הראיה. (כ"כ הרא"ש בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות סימן ו).

^[26] ואיסורו מקרא ד"לא תטה משפט". רשב"ם. והקשה ב"ברכת אברהם", מדוע דינו בטל והא קיימא לן שאם מסתבר טעמו של היחיד מותר לפסוק כמותו? ותירץ, הכא מיירי שפוסק כרבי לא משום שנראה לו יותר טעמו של רבי, אלא מפני שטעה וסבר דהלכה כרבי אפילו מחבריו. ולכן דינו בטל.

^[27] היה לו לומר - "הלכה כרבי", אלא אגב גררא דלישנא דלעיל, נקט "מותר לעשות כדברי רבי. ועיין שיטמ"ק. (אמנם לפירוש השני שהובא בדברי התוספות לעיל, אתי שפיר. דודאי אין הלכה כרבי מחבריו, רק שלא נפסק כך בפירוש, ולכן אם עשה כדבריו, מה שעשה עשוי).

^[28] רשב"ם. ועיין שיטה מקובצת.

^[29] "סיפרי דבי רב" היינו תורת כהנים, והיא הברייתא של ספר ויקרא. ו"שאר סיפרי דבי רב", הם שאר הברייתות והמדרשים על החומשים האחרים.

^[30] למסקנת הגמרא מדובר במלוה בשטר, ואליבא דרבנן. אבל לדעת רבי, נוטל פי שנים. ובדעת רבי מבאר הרשב"ם, כיון שהשטר הוי כגוף והמלוה היא השבח, לכן נוטל בשבח פי שנים. והקשו בתוספות, אם כן מדוע אמרו חכמים שאין הבכור נוטל פי שנים, הא כיון שיחלקו את השטרות ויטול בשטרות פי שנים, שהרי הם הגוף, ממילא יגבה את החוב, ויטול פי שנים בשבח, שהרי הוא המלוה? ועיין בקצות החושן (רעח, ו) שתירץ דעת הרשב"ם.

^[31] בעליות דרבינו יונה (לעיל קכד-א) הקשה, מה ענין מלוה בשטר לדין שבח הבא מאליו? הלא שטר חוב כבר אתא ליד האב ויכול להקנותו בכתיבה ומסירה, מה שאין כן שבח שאינו יכול להקנותו? ותירץ א. דסוגיין פליגא על הגמרא לעיל, וסברה, דשבח התמעט מ"ימצא לו", פרט לזה שאינו מצוי בידו. ולכן אף מלוה אינה מצויה בידו. [אמנם תירוץ זה לא שייך לפי דברי התוספות להלן (קכו ב ד"ה הלכתא) שכתב דבעינן את שני הפסוקים יעו"ש]. ב. כיון שקנין שטרות אינו אלא מדרבנן, נמצא שמדאורייתא אין האב יכול להקנות את השטרות לבנו. ולכן הוי ראוי. [גם תירוץ זה צ"ב, שהרי מה שאין האב יכול להקנות את השטרות לבנו מחייו אין זה מחמת חיסרון בבעלותו, אלא רק שאים אפשרות מעשית לפעול את הקנין]. ועיין בשיעורי הגר"ש רוזובסקי

^[32] רשב"ם, ומבואר לכאורה בדבריו, דמלוה בשטר הוי כמלוה שיש עליה משכון. וקשה, הא שביעית אינה משמטת מלוה שיש עליה משכון, ואילו מלוה בשטר משמטת? ועיין קובץ שיעורים (שפד).

^[33] בגמרא לקמן (קעה-ב) מבואר שסברת רבה שייכת רק למאן דאמר שיעבודא דאורייתא, אך למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא לא הוי כמוחדק. (ועיין ר"ן). ובארו האחרונים: דלמאן דאמר שיעבודא דאורייתא הוי קנין שיעבוד בקרקע, ולכן נחשב כמוחזק. מה שאין כן למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא, אין כאן קנין, אלא רק ערבות לתשלום החוב, ולכן אינו כמוחזק בקרקע.

^[34] ומוכח מכאן, דאף למאן דאמר "שיעבודא דאורייתא", מכל מקום אין המטלטלין משתעבדים, רק הקרקעות. ולכאורה קשה מכאן, לדברי הרשב"ם לקמן (קעה-ב) שכתב, שהמקור לדין שיעבוד, למאן דאמר שיעבודא דאורייתא, הוא מקרא ד"יוציא אליך את העבוט", והרי פסוק זה עוסק במטלטלין ? ובספר המקנה (קידושין יג-ב) תרץ, דמעיקר הדין אכן חל שיעבוד על המטלטלין, אלא, כיון ששיעבוד הרי הוא כערבות, אם כן, כיון שאין המלוה סומך דעתו על המטלטלין, כיון שאפשר להעלימן בקלות, לא חל שיעבוד עליהם. אכן, אם יאמר בפירוש שדעתו על המטלטלין, יחול עליהם שיעבוד. ובמקרה זה עוסק הפסוק.

^[35] כך פירש הרשב"ם. וקשה, הא מלוה להוצאה ניתנה, ואין אלו המעות שהלוהו? ומבאר הריטב"א, כיון שמעות הלוהו, עיקר סמיכות דעתם על המעות, ואילו יש ללוה מעות כייפינן ליה לשלמם, ואינו יכול לתת קרקע תחתיהם. ולכן, כשנפרעים במעות התקיים תנאי ההלואה, והוי פרעון החוב. וכיון שהיורשים מוחזקים בחוב, הוי כמוחזק. אבל כשפורע קרקע, לא התקיים התנאי, אלא הוי כמי שקנה קרקע תמורת מעותיו. ולכן הוי ראוי. אך דעת התוספות, דאף במקרה שלא הלוהו מעות, כגון בחוב הבא מחמת נזק שהזיקו את האב, גם כן חשיב כמוחזק במעות. כיון שדרך בעלי חובות לפרוע את חובם במעות ולא בקרקע, ולכן חשיב כמוחזק במעות משום דסמיכי עלייהו, אבל קרקע שאין דרך לתת קרקע בחובם, לא סמכי עלה, ולא הוי מוחזק. ולשיטתו קשה, אם כן מדוע אינו נוטל פי שנים בריבית?

ומסבירים: מספקא ליה [מסופק לו לר' חייא] אי [אם] הכלל הקובע שהלכה כרבי מחבירו משמעו: דווקא מחבירו ולא מחביריו, וכאן הרי חולקים עליו חכמים, ואם כן אין הלכה כמותו. או שמא הלכה כרבי מחבירו משמעו: ואפילו מחביריו. וכיון שאין בידו להכריע, הריהו משאיר את ההכרעה בידי כל דיין, וכל פסיקה שהיא אינה בטילה.

אמר רב נחמן אמר רב: אסור לעשות כדברי רבי, ומסבירים: קא סבר [סבור הוא] רב: הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו.

ורב נחמן דידיה [שלו עצמו] אמר שלא כדברים שאמר משמו של רב: מותר לעשות כדברי רבי. ומסבירים: קא סבר [סבור הוא] הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו.

ועוד דעה בענין זה, אמר רבא: אסור לעשות כדברי רבי, ואם עשה — עשוי, ומסבירים: קא סבר [סבור הוא] מטין איתמר [נאמר]. שלא נקבעה הלכה גמורה כדברי חכמים, אבל סיכמו כי הנטייה היא כדעת חכמים, ובמקרה כזה אף שלכתחילה יש לעשות כדבריהם, מכל מקום אם עשה כדברי רבי — אין מחזירים את הדין. ומעירים: אף מן האמור במדרש ההלכה, אין קביעת הלכה ברורה בענין זה, אם כרבי או כחכמים, שהרי תלוי הדבר בנוסחים שונים.

שכן תני [שנה] רב נחמן ברייתא בתוך שאר ספרי דבי [הספרים של בית מדרשו] של רב, שהוא הכינוי למדרשי ההלכה (הנוספים על תורת כהנים לספר ויקרא) על הכתוב בדין הבכור "לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו" (דברים כא, יז): "בכל אשר ימצא לו" לאב — פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן, שבזה אין הבכור נוטל פי שנים. ומכאן יש להסיק: אבל שבח ששבחו נכסים מעצמם לאחר מיתת אביהן — שקיל [נוטל], ומני [ושיטת מי היא] ברייתא זו? שיטת רבי היא.

ומצד אחר תני [שנה] רמי בר חמא בתוך שאר ספרי דבי [הספרים של בית מדרשו] של רב בנוסח אחר: "בכל אשר ימצא לו" — פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, שאין הבכור נוטל בשבח זה פי שנים. ויש ללמוד מכאן: וכל שכן שבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן שלא שקיל [נוטל], ומני [ושיטת מי היא]? — שיטת רבנן [חכמים] היא.

א אמר רב יהודה אמר שמואל: אין בכור נוטל פי שנים במלוה. ומבררים: למאן [לשיטת מי] נאמרה הלכה זו? אילימא לרבנן [אם תאמר לשיטת חכמים], השתא שבחא דאיתיה ברשותיה [עכשיו, הרי שבח ששבחו נכסים, שהנכס עצמו ישנו ברשותו] של האב אמרי רבנן [אומרים חכמים] שלא שקיל [נוטל] הבכור פי שנים באותו שבח, מלוה מבעיא [נצרכה לומר] שאינו נוטל? שהרי המילוה אינו נמצא ברשות האב בזמן מותו, ורק ראוי הוא שיגיע לידיו בזמן הפרעון.

אלא ודאי אמר שמואל כן לשיטת רבי, שאף שלדעתו, בשבח ששבחו נכסים נוטל הבכור פי שנים, במילוה, שלא היה ברשות האב — אינו נוטל.

ומקשים: ואלא לפי זה הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: ירשו הבנים שטר חוב מאביהם — בכור נוטל פי שנים בפרעון החוב בין במלוה בין ברבית, מני [שיטת מי היא]? לא שיטת רבי ולא שיטת רבנן [חכמים]!

ומגיעים למסקנה: אלא לעולם מה שאמר שמואל שאין הבכור נוטל פי שנים במילוה, לשיטת רבנן [חכמים] הוא, ואצטריך [והוצרך] הדבר להיאמר לשיטת חכמים, לפי שאינו מובן מאליו, כי סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר]: מלוה, כיון דנקיט שטרא [שמחזיק המלוה שטר חוב בידו] — כמאן דגביא דמיא [כמי שגבוי הוא נחשב] ואף חכמים מודים שיש בו חלק כפול לבכור, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמואל, שאין המילוה נחשב כמוחזק בידי האב, ואין הבכור נוטל בו פי שנים.

ועוד בענין זה שלחו מתם [משם מארץ ישראל] פסק הלכה זה: בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית, שאם האב הלוה כסף לגוי בריבית, סכום המילוה עצמו יש בו חלק כפול לבכור, אבל הריבית הריהי בגדר ראוי בלבד.

ושואלים: למאן [לשיטת מי] פוסקים הם? אילימא לרבנן [אם תאמר לשיטת חכמים], השתא שבחא דאיתיה ברשותיה [עכשיו, הרי שבח ששבחו נכסים מעצמם, שהנכס עצמו ישנו ברשותו של האב], — אמרי רבנן דלא שקיל [אומרים חכמים שאינו נוטל], מלוה שאינו ברשותו של האב מבעיא [נצרכה לומר] שאינו נוטל בו חלק בכורה?

אלא ודאי הלכו לשיטת רבי. ושואלים: ולדעת רבי, ברבית לא נוטל חלק בכורה? והתניא [והרי שנינו בברייתא], רבי אמר: בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית!

אלא לעולם לשיטת רבנן [חכמים] היא הלכה זו שהורו חכמי ארץ ישראל, ולדעתם סבורים חכמים כי מלוה כמאן דגביא דמיא [כמי שגבוי נחשב] אבל הריבית לא.

ומסופר, אמר ליה [לו] רב אחא בר רב לרבינא: איקלע [הזדמן] אמימר לאתרין ודריש [למקומנו ודרש]: בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית. אמר ליה [לו]: נהרדעי לטעמייהו [חכמי נהרדעא הולכים לשיטתם], אמימר הולך בענין זה כשיטתו של רב נחמן, שהיה כמוהו מחכמי נהרדעא.

שאמר רבה: יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם — יש לו לבכור, חלק כפול בהם, גבו מעות — אין לו. ורב נחמן אמר: גבו מעות — יש לו, גבו קרקע — אין לו.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: לדידך קשיא [לשיטתך שלך קשה], לשיטת רב נחמן קשיא [קשה]; ומסביר: לדידך קשיא [לשיטתך שלך קשה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Abaye said to Rabba: According to your opinion it is difficult, and according to the opinion of Rav Naḥman it is also difficult. According to your opinion it is difficult

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלמא קסבר מטין אתמר. ולא דרשי' לה בפרקא ולכתחלה לא עבדינן כוותיה. אבל אי עבד לא מהדרינן:

בשאר ספרי דרב. זו מכילתא וספרי דלא קרי ספרי דבי רב אלא תורת כהנים לחוד: ומני' [רבי] דהכי אמר לעיל:

אמר רב יהודה אמר שמואל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה. שאם חייב אדם לאביהן מלוה אין הבכור נוטל פי שנים משום דלא קרינן ביה בכל אשר ימצא לו:

מלוה. דלא אתא לידיה מיבעיא. אלא אליבא דרבי דהאי מלוה לא אתא לידיה דאבוה:

אלא הא דתניא. לעיל ירשו כו':

לא לעולם רבנן. ודקא קשיא לך השתא שבחא דממילא אתי אמור רבנן כו'. אפי' הכי אצטריך למימר דאינו נוטל דסד"א מלוה כיון דנקיט שטרא בידיה כמאן דגביא דמי ונוטל פי שנים קמ"ל דאפי' הכי אינו נוטל:

שלחו מתם. מארץ ישראל לבבל:

בכור נוטל פי שנים במלוה. דכמאן דגביא דמיא:

אבל לא ברבית. שחייב לו עובד כוכבים משום דלא אתא לידיה:

מלוה מבעיא. דהוא הדין דלא שקיל:

אלא אליבא דרבי. נוטל במלוה פי שנים משום דמטא לידיה דאבוה אבל לא ברבית דלא אתא לידיה דאבוה:

לעולם אליבא דרבנן. ומשום הכי שקיל פי שני' [דמלו'] כמאן דגביא דמיא:

אמר ליה נהרדעי לטעמייהו. דאמימר ורב נחמן נהרדעי הוו:

דאמר רב נחמן גבו קרקע. בחוב של אביהן אין לו לבכור פי שנים משום דהאי קרקע לא שבק אבוהון גבייהו אלא מעות של מלוה זו היא ברשות אביהם ושבק אבוהון גבייהו ומשום הכי בכור נוטל פי שנים במלוה והיינו (טעמא) נהרדעי לטעמייהו:

רבה אמר גבו קרקע יש לו. משום דאחריות קרקע יש לו שכן כתוב בשטר דאי לא יהיב להו מעות טרפי מקרקע:

אבל גבו מעות אין לו. משום דלאו הני מעות שבק אבוהון גביהון משום הכי אינו גובה:

אמר לי' אביי לרבה לדידך. דאמרת גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו קשיא. ולרב נחמן בר פלוגתך קשיא: לדידך קשיא כו':

קא סבר הלכה כר' מחברו ואפילו מחבריו. ואע"ג דק"ל (ערובין מו,ב) ולא מחבריו ה"ק בהא אפי' מחבריו ורבא נמי ה"ק בהא מטין אתמר אבל בעלמא עשה כדברי רבינו לא עשה כלום ולא דאיק כלל ואפשר לפרש דכי ת"ר נחמן מותר נעשות כדברי ר' משום דקסבר הלכה כר' אתמר ולא אתמר ולא מחברו אלא לעולם הלבה במותו מחבירו אבג מחביריו באפשר הוא דזמני' דהילכתא כותיה ואפילו מחביריו דהיכא דניסתבר טעמיה הלכתא כותיה לא היכא דלא מסתבר והיינו דקאמר מותר לעשות כדברי ר' כלומר אם עיניו של דיין רואות כדברי ר' מותר לו לעשות כדבריו והיינו דלא קאמר אסור לעשות וכדברי חכמים אי נמי לימא רב עשה כדברי ר' לא עשה ולא כלום, ור"נ לימא עשה כדברי חכמים לא עשה ולא כלום.

והא דאמר רבא הילכתא אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי קסבר מטין אתמר. כלומר הכי אתמר הלכה כר' מחבירו אבל מחביריו מטין ומסקנא דשמעתין הוא והלכתא הכי וכן פר"ח ז"ל. והא דרבא גבי שבח אתמר וכללא הוא לכל היכא דלא פסיקא לן הלכה.
ומיהו לא מפקא מדרב פפא דפסק לקמן אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, אלא רב פפא גופיה אפשר דכרבא ס"ל אלא דבנולוה לא מסתבר טעמיה דר' ולא דמי לשבחא דאיתיה ברשותיה דהתם בסברא אחריתי פליגי מר סבר שבתא דממילא ומר סכר אשתני כרפי' רב פפא ורבינו הגדול ז"ל השמיטה לקצר כיון שאסור לעשות כדברי רבינו.
והרב ר' שמואל ז"ל דחאה לדרבא מדרב פפא, ואי מהא לא אירי' דאפילו גבי חברופסיקא בתלמודא בכמה דוכתי לית הלכתא כר' ולא מיפריך משום הכי כללין והלכה כר' מחברו דכללא להיכא דלא איפסיקא הלכתא בהדיא הוא אבל היכא דאתמר אתמר והכי נמי אמרינן בכיצד מעברין (מ"ו ב') בכללי דהלכות ודלמא היכא דאתמר אתמר אבל היכא דלא איתמר לא איתמר.

בכור נוטל פי שנים במלוה. הא דרב יהודה פליגא בהדיוז אדשלחו מתם ולא רצית לדברי האומר מלוה של נכרי מוחזקת יותר מנילוה של ישראל.

ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו. פירש הרב ר' שמואל י"ל דטעמיה דרב נחמן משום דמעות יהב ומעות שקיל ולא דאיק מההיא דאמרינן בבבא קמא (מ"ג א') דאמרי גבי נזקים ולוקמא לרב נחמן בדנבו קרקע ואם כדברי הרב ז"ל אפילו בדגבו מעות נמי מצו לאוקומה דהא התם ליכא למימר דמעות שקיל דמעות יהב אלא טעמא משום דאורחא דמליז' הוא דכי פרט איניש מזוזי פרע ולא מארע' מסלק ליה לבעל חוב והאי טעמ' שייכא בנזקין.

אמר רב נחמן אמר רב אסור לעשות כדברי רבי קא סובר הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו. כלומר, שככה נאמרה הלכה בפירוש ולא מחבריו אלא מחבירו, והילכך אפילו עשה אינו עשוי, כטועה בדבר משנה. ותדע, מדלא אסיק בה (כדפסיק) [כדאסיק] רבא דאמר [אסור] לעשות כרבי ואם עשה עשוי.

ורב נחמן דידיה אמר מותר לעשות כדברי רבי בזו. ואפילו לכתחלה, משום דכי אתמר הלכתא הכי אתמר הלכתא כרבי מחברו, כלומר, לעולם, בין מסתבר לן טעמיה בין דלא מסתבר לן, ולא סיימו בה ולא מחביריו, משום דפעמים הלכה כמותו ואפילו מחביריו, היכא דמסתבר טעמיה, והכל לפי מה שעיני הדיין רואות. ותדע דרב נחמן לא אמר ואפילו (ד)[מ]חביריו לעולם, דהא אמרינן לקמן דלדידיה אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ולא כרב[י], ולפי מה שפירש ז"ל, ואם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן.

ורבא אמר הלכתא אסור לעשות. בכל מקום שנחלקו עליו חביריו, דיחיד ורבים הלכה כרבים. ומיהו אם עשה עשוי. קא סבר לא נאמר שם ולא מחביריו אלא מטין דברי חביריו. [כן] פירש ר"ש(י) ז"ל. אבל הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש משום הגאון רבינו האי ומשם הרב אלפסי ז"ל מטין כדברי רבי איתמר, כלומר, אפילו במקום חבריו. והדעת נוטה לדבריו, דכיון שכן אם עשה כדברי רבי(נו) שעשה עשוי. ומכל מקום כיון שלא נאמר הלכה כרבי בהדיא, אסור לעשות לכתחלה כדבריו. וכן פסק ר"ח ז"ל. ולא פליגא עליה דרב פפא דפסק לקמן במלוה דלא כרבי, וכמו שאכתוב שם בע"ה.
כ"ה בר"ן.

שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית. כלומר, ואפילו ברבית שנעשה בחיי האב, ואף על גב דנקיט שטרא בידיה, לא חשבינן כמוחזק וכמאן דגבי אלא בעיקר ההלואה, דמאי דיהיב שקל, אבל ברבית דלא מטא לידיה דאב לעולם, לא חשבינן ליה לעולם כמוחזק.
והא דשלחו מתם איכא מאן דאמר דלא פליגא אדרב יהודה אמר שמואל דאמרו אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, דרב יהודה במלוה דישראל, והא דשלחו מתם במלוה דגוי, והכין מוכחא מילתא, דבד(ב)רב יהודה לא אתמר רבית, ובדשלחו מתם אמרו אבל לא ברבית, דאלמא במלוה הגוי היא. ור"ח ז"ל לא הכריע בדבר, ואמר שהדבר צריך עוד תלמוד, אבל ר"ש ז"ל דחאו ואמר דאדרבא אי איכא למימר דמלוה הגוי טפי ראויה ולא מוחזקת, דאלימי נינהו ולא צייתי דינא, אלא שאין הפרש בין זו לזו, ודרב יהודה ושלחו מתם פליגאן. וזה עיקר.

אמר ליה נהרדעי לטעמייהו. כלומר, דרב נחמן נמי דנהרדעא הוא אמר נמי גבו מעות יש לו, אלמא מוחזקת היא. ופירש ר"ש(י) דהא [ד]אמרי נהרדעי לטעמייהו, [לא] לאפוקי מדרבה דאמר גבו קרקע יש לו קאמר, דהאי דשלחו מתם לא(ו) אתפרשה בדגבו מעות דוקא, ואפשר דרבה נמי כותייהו, אלא לאפוקי מדרב יהודה אמר שמואל קאמר, וסבירא להו אליבא דרבנן דלעולם מלוה ראויה היא ובין גבו מעות בין גבו קרקע אין הבכור נוטל פי שנים, דסתמא אמר אין הבכור נוטל פי שנים במלוה.

דאמר רב נחמן גבו קרקע אין לו. משום דאבוהון מעות יהב ולא קרקע, ולאו היינו קרקע דשבק אבוהון ונכסי דקנו יתמי נינהו. אבל גבו מעות יש לו. פירש ר"ש ז"ל משום דאבוהון מעות יהב ומעות שקל חשבינן להו כמוחזקין ביד האב. וכן פרשו רוב המפרשים, ואני מוסיף טעם לדבריהם, דרב נחמן סבר כיון דיהיב זוזין ודעתו סמוכה עליהן, ועיקר פרעון במעות, וכל שיש לו מעות אי אפשר לסלקו בקרקע, ואפילו תולה מעותיו באחר, כופין אותו לטרוח ולמכור ולהביא מעות, דאלמא כשם שנתן מעות כך דעת שניהם להשיב לו מעות, לפיכך סבר רב נחמן שאם יש לחלק כדעת נהרדעי דלא חשיב מוחזק אלא כנגד מה שנתן, דהיינו עיקר המלוה, אבל לא ברבית, גם בעיקר הגוביינא י"ל דעיקר חזקתו וסמיכת פרעונו על המעות היה. כנ"ל.
ויש מי שהקשה, מדאמרינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב"ק מב,כ ב) תנו רבנן והמית איש או אשה אמר רבי עקיבא מה בא ללמדנו להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף האשה נזקיה ליורשה. ואקשינן עליה מדידיה מדתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא, ופריק ריש לקיש דלא אמר רבי עקיבא דנזקיה ליורשיה ולא לבעל אלא בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה והוה ליה ראוי, ואקשינן תו ושאר נזיקין לא אמר רבי עקיבא והא תניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, ואם אין בעל נותן ליורשיו, ואם אין אשה נותן ליורשיה, ופרקינן אמר רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה, ואקשינן ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כגון שגבו קרקע דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ור"נ גבו קרקע אין לו גבו מעות יש לו, ופרקינן אמרי הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן הוא דאמרינן, כי קאמרי הכא כדרבי דאמר בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו, ואם כדברי ר"ש ז"ל דטעמיה דרב נחמן הכא משום דמעות יהב ומעות שקלי, מאי קאמר ומאי איכא למיפלג התם בין קרקע למעות, דהא התם לא שייך האי טעמא, דנזקין נינהו, ובין גבו קרקע בין גבו מעות לרב נחמן לא לירת בעל ואפילו בנשואה. ומסתברא לי דלא קושיא היא, דהתם לא מעייל נפשיה בטעמיה דרב נחמן ולא ידע טעמיה מאי, וכדלא ידע ליה אביי טעמא הכא דמקשה ליה לרבה קשיא לרב נחמן קשיא קרקע טעמא מאי, וכשתמצא לומר דרב נחמן לדידיה בין גבו קרקע בין גבו מעות לית ליה לוקמיה לדידיה אפילו בנשואה בין גבו קרקע בין גבו מעות, ועוד משום דלרבה איצטריך למנקט בדוקא בגבו מעות אבל גבו קרקע מחזקינן ליה במוחזק ומשום דשעבודא דאורייתא, וכל דגבו קרקע דעיקר שעבודא עליה חשבינן ליה כמוחזק ביד המלוה וכן ביד הניזק, ומשום לתא דידיה דאיצטריך לאפוכי אפיך נמי מדרב נחמן ולאו בדוקא. כנ"ל.

יש לפקפק בשבח זה הבא על ידי שנוי שפסקנו עליו שאין הבכור נוטל בו פי שנים אם תפיס אם מוציאין מידו אם לאו שהרי לא הוחלט בגמ' לפסוק כרבנן אלא שאמרו מטין איתמר ומ"מ השביחו היורשים אף ר' מודה בה ואפילו תפש מוציאין מידו:

כבר התחלנו לבאר שהבכור אינו נוטל פי שנים במלוה ומעתה אין צריך לומר ברבית שבה אף אותו שעלה בחיי האב שאף לר' אינו נוטל בו,,, דבר זה אין בו חלוק בין על פה בין בשטר שאין אומרין כיון דנקיט שטרא בידיה כמאן דגביא דמי אלא ראוי הוא בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ואע"פ שבמלוה בשטר אנו אומרים שעבודא דאורייתא אינו נוטל בה וקצת מפרשים פירשו הטעם הואיל והלכה מכאן ולהבא הוא גובה אינו קרוי מוחזק שהרי אם הקדיש מלוה או מכר אינו כלום ועוד מתנה קרייה רחמנא ואין בכורה אלא בדבר הראוי לינתן ואי אפשר להפקיעו אבל מלוה אף אחר מתנה או מכירה יכול למחול ואע"פ שביתומים שלא נשאר להם קרקע מאביהם וגבו קרקע בחובת אביהם פסקנו שבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם טעם הדבר מפני שהיה החוב משועבד לו מדר' נתן וכמו שאמרוה בפסחים פרק כל שעה אבל לענין בכור אינו מוחזק ואין חלוק במלוה גם כן בין שהגיע זמנה בשעת מיתת המוריש ובין שלא הגיע זמנה וכן יראה ממה שכתבנו שאין חלוק בין שטר שיש בו שעבוד נכסים לשאין בו ואפילו יש בו אפותיקי מפורש ויש לפקפק בה ושמא לא נאמר אלא בשאין שם שעבוד נכסים אבל כל שיש שם שעבוד נכסים וכל שכן אפותיקי לא ומ"מ ממה שהזכירו דברי רבא שאמר גבו קרקע יש לו בענין שעבודא דאוריתא בסוף המסכתא יראה שאע"פ שיש שם שעבוד נכסים אינו מוחזק ויראה שכן הדין אף באפותיקי הואיל ואפשר להסתלק במעות ומ"מ אם יש על מלוה זו משכון בידו יש לנו לדון בה דרכים אחרים והוא שאם יש בידו קרקע ממושכן על הלואה זו כתבו גאוני ספרד שאם הגיע זמנה בחיי האב הויא ליה כהלואה גרידא הואיל ויכול לסלקו אבל אם לא הגיע זמנה הואיל ואין יכול לסלקו הרי הוא כקרקע שלו ובמקום שנהגו לסלק בכל עת שירצו הרי היא מלוה גמורה כמו שכתבנו במציעא פרק נשך אע"פ שיש דברים שיש בה דין קרקע גמור לפי מה שכתבו הגאונים אפילו הגיע זמנה או במקום שנהגו לסלק הואיל והוא מוחזק בה בחיי הלוה כגון ליפרע שלא בשבועה וכן אם המלוה מכר החוב והחזיק את הלוקח במשכונה שאינו יכול למחול ויש אומרים שהבכור נוטל בה פי שנים ולא אמרו בפרק נשך שלא ליטול בה הבכור פי שנים אלא בריוח היוצא ממנה ומטעם שבח אבל כשתפדה נוטל בה פי שנים וכן כתבוה שם גדולי המפרשים ויש מוסיפין על דבריהם שהבכור יכול לכופם לחלוק גוף המשכונה ומ"מ במקום שאין מסלקין נוטל אף בשבח היוצא ממנה:

היה גוף המשכונה למוריש זה ר"ל שלוה ומשכן קרקעו יש מי שאומר שהדין בה בהפך שאם הגיע זמן או הוא במקום שנהגו לסלק הרי הקרקע כמוחזק ביד אביהם והבכור מכריח את אחיו לפדותו ואם אין בידו לסלק אינו מוחזק ואף לאחר פדיונו אינו נוטל בה ומ"מ עיקר הדברים שהקרקע בחזקת בעליה לא גרע משדה החוזרת ביובל היה ביד המוריש קרקע שגבאו בחובו על ידי שומת בית דין הסכימו כל המפרשים שאע"פ שהשומא חוזרת הואיל ואינה מן הדין אלא משום הישר והטוב הרי הוא קרקע שלו והבכור נוטל בה פי שנים היה משכון זה של מטלטלין יראה שאע"פ שבידו לחלק הואיל והוא קונה משכון והוא ברשותו עד שיכול לקדש בו שהוא מוחזק גמור ונוטל בו פי שנים בכל ענין:

אע"פ שהחלטנו את הדבר שלא ליטול בכור במלוה מ"מ מלוה שהבכור בעצמו חייב לאביו יש אומרים שנוטל בה חלק בכורה שמוחזקת היא ומפרשים מה שנאמר כאן במלוה שעמו פלגי כלומר שחולקים בה כחלוקת שאר נכסים ועיקר הדברים בפירושה שחלק הבכורה חולקין ר"ל שהוא נוטל חציה וחציה האחר חולקין בשוה שהדבר ספק אם נקראת מוחזקת הואיל ומוחזקת תחת ידו או שמא אינה מוחזקת הואיל ולא היתה מוחזקת אצל אביו ומתוך כך נוטל חציה וכן כתבוה גדולי המחברים וגדולי הצרפתים:

כבר ביארנו בשם מסכת בכורות שהאשה בכתבתה והבנות במזונותיהן אין נוטלות בשבח ואע"פ שבעל חוב גובה את השבח מקולי כתבה שאנו כאן וכן ביארנו שם שהיבם אינו נוטל בשבח שבחלק המת ולא סוף דבר בשבח שבין מיתה ליבום אלא אף בשבח שבין יבום לחלוקה מפני שכל עצמו דינו כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם כן ומה שאמרו למטה יש לו לבכור קודם חלוקה דוקא בעיקר ממונא כמו שיתבאר וכן כתבוה גדולי הפוסקים ואע"פ שתחלה כתבוה בדרך אחרת כמו שכתוב בקצת הלכות חזרו אח"כ לכתוב כמו שכתבנו:

אמר רבא הילכתא אסור לעשות כדברי רבי לכתחילה ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר. כלומר לא נאמר שהלכה כר' אפילו מחביריו שיהא מותר לכתחלה אלא מטין ר' מחביריו הוא דאיתמר. כלומר הדעת נוטה לדבריו יותר ממה שהיא נוטה לדברי חכמים הילכך כיון דלא איתמר בהדיא שהלכה כר' מחביריו אסור לעשות כדבריו לכתחלה דלא שבקינן דברי רבים ועבדינן כדברי יחיד וכיון דמטין דבריו אל הדעת מי שעושה כדבריו אינו חוזר ומה שעשה עשוי לפי שאין לנו ראיה ברורה במה שנחזיר את הדין שהרי דבריו נוטין אל הדעת. זהו פי' מטין איתמר והכין פירש רבינו הרב זצ"ל ורבינו האי ז"ל כמו כן פירש הכין וההוא פירש דפריש רבינו חננאל לאו דוקא:

אמר ליה אביי לרבא לדידך קשיא מאי שנא מעות דלא דלאו הני מעות בעינייהו שבק אבוהון קרקע נמי לאו האי קרקע שבק אבוהון. פירש דאף על גב דאיתיה בעיניה דקא משתעבד בההיא מלוה מחיי אבוהון כיון דאי בעי יהיב ליה זוזי ולאו קרקע כי קא יהיב ליה ניהלייהו והשתא ההיא שעתא הוא דקנו ליה ולא מחיי אבוהון ועוד את הוא דאמרת לענין מעשה דסבתא מסתבר טעמייהו דבני מערבא דשלחו מתם דבעל לא ירית להנהו נכסי דהא אי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני אלמא אף ע"ג דאי חיית ברתא בודאי דהנהו נכסי דידה הוה לבתר סבתא כיון דאי זבינא סבתא זבינה זביני דהא קיימא לן כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד כי מיתא לה השתא ולא זבינא מידי ההיא שעתא הוא דקא זכיא בה ברתא בהנהו נכסי ולא בחיי סבתא וכיון דמיתא לה בחיי סבתא הוה ליה ראוי הכא נמי אף על גב דההוא קרקע משועבד הוה בההיא מלוה בחיי אבוהון כיון דאי בעי מסליק להו בזוזי כי קא יהיב לה ניהלייהו השתא ההיא שעתא הוא דקא קנו לה ולא מחיי אבוהון ואמאי גבו קרקע יש לו:

ולרב נחמן קשיא מאי שנא גבי קרקע וכו' עד מעות נמי לאו הני מעות שבק אבוהון. פירש ואף ע"ג דההיא מלוה מעות הואי ומעות הוא דגבו כיון דליתנהו בעינייהו דהא מלוה להוצאה ניתנה ואי בעי הוה יהיב להו מכיסא אחרינא כי קא יהיב להו השתא מהאי כיסא ההיא שעתא הוא דקא אתי להו גופייהו דהני מעות ולאו מחיי אבוהון. ועוד הא אמר רב נחמן יתומין שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם. אלמא אף על גב דההוא חוב מעות הוה ולא משתעבדי לבעל חוב משום דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי כי קא גבו ביה השתא קרקע איגלאי מלתא למפרע דההוא קרקע הוא דשבק אבוהון וכאלו מחיים גבה ליה ומשתעבד ליה לבעל חוב וכיון שכן אמאי אין הבכור נוטל בו פי שנים א"ל לא לדידי קשיא ולא לרב נחמן קשיא אנן טעמא דבני מערבא קא אמרינן ולן לא סבירא לן. פירש לטעמא דבני מערבא דסבירא להו כרבנן דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במאי דאת' לידי דאב וסברי אליבא דרבנן מלוה כמאן דגביא דמיא הוא דקאמרינן דהא דקסברי כמאן דגביא ואתא לידיה מחיים דמי פלוגי מיפלגי' בה בין גבו קרקע לגבו מעות ואנא אמינא הכין מיפלגי בה ואיהי אמר הכין מיפלגי בה אבל לדידן לא ס"ל כרבנן דאמרי בעינן עד דאתא לידיה דאב מחיים כי היכי דנימא מלוה כמאן דגביא דמיא ונפלוג בה בין גבו קרקע לגבו מעות אלא כר' ס"ל דאמר דכל מידי דזכה ביה אב והוה ממוניה אף על גב דלא אתא לידיה מוחזק הוה ובכור נוטל בה פי שנים. וכיון שכן בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו וההיא דרבה דאמר לענין מעשה דסבתא מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדמא סבתא וזבינא זבינה זביני לא קשיא אמימריה דהכא דהתם לית לה לברתא זכייה בחיי סבתא בהנהו נכסי כלל דהא ובחרה לירתאי קאמר דמשמע דלבתר סבתא הוא דזכו הנהו ירתי בהנהו נכסי אבל בחיי סבתא לית להו זכייה כלל אבל הכא לענין מלוה הא ודאי מלוה דידיה היא ומחיים זכה בה וממונא דידיה הוא וכיון דס"ל כרבי אף על גב דלא אתא לידיה נמי בכור נוטל בה פי שנים דכי אקשי עליה והא את הוא דאמרת מסתבר טעמא דבני מערבא וכו'. הני מילי כדהוה סליק אדעתין דכרבנן סבירא ליה דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במאי דאתא לידיה דאב מחיים מדקאמרי גבו מעות אין לו אלמא זכייה לא איכפת לן בה דלא מהניא מידי אלא עד דאתא לידיה מחיים ועלה הוא דקא מקשינן אי הכי גבו קרקע אמאי יש לו כלומר אי משום דסבירא לך כיון דגבו קרקע הוה ליה כמאן דמטא לידא דאבוהון מחיים והא את הוא דאמרת מסתבר טעמא דבני מערבא וכו' אלמא אף על גב דקרקע ניהו לא חזי ליה כמאן דמטא לידה דברתא מחיים אלא אמרינן השתא הוא דאתא לידה ולאו מחיים אבל השתא דקאמר ולן לא סבירא לן אלא כר' דאמר כל מידי דזכה ביה והוה נכסיה דאב מחיים אף על גב דלא אתא לידיה בכור נוטל בו פי שנים ליכא למיקשי עליה ממעשה דההיא סבתא דהתם בחיי סבתא ליכא זכייה לברתא בהנהו נכסי ולא הוה ממונה כלל אבל הכא לענין מלוה דידיה הוא וממונא דידיה הוא. ואיכא לפרושי דרבה ורב נחמן נמי כרבנן סבירא להו דאמרי בכור לאו שקיל פי שנים אלא במאי דאתא לידי דאב מחיים והכי קאמר לן לא סבירא לן האי פלוגי דקא מיפלגי בני מערבא אלא לדידי בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו כי מימרא דידי בענין מעשה דסבתא משום דלא ס"ל כטעמא דבני מערבא דאמרי מלוה כמאן דגביא דמיא וכמאן דאתא לידיה מחיים. ולרב נחמן דסבר גבו קרקע הוא דיש לו כמימרא דידיה בענין יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכו' אבל גבו מעות אין לו. אי נמי ולן לא סבירא לן כוותייהו דבני מערבא דאמרי מלוה כמאן דגביא ואתא לידיה מחיים דמיא אלא בין לדידיה בין לדידי לא וכמאן דגביא דמיא ובין גבו קרקע ובין גבו מעות אין לו כדאיפסיקא הילכת' לקמן וההיא דרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכו' דש"מ דכיון דגבו קרקע אמרי והיינו קרקע דשבק אבוהון לא קשיא אמימריה דהכא דאילו התם בע"ח אבל הכא בכור שאני דכתיב לתת לו פי שנים מתנה קרייא רחמנא מה מתנה עד דמטא לידיה אף חלק בכורה עד דמטא לידיה דכי אקשינן עלה דרב נחמן אמימריה לענין יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכו' דש"מ דסבירא ליה כבני מערבא דמלוה כמאן דגביא ואתיא לידיה מחיים דמיא מדקא אמרינן גבו מעות יש לו אלמא אפילו גבי בכור נמי סבירא ליה דכיון דגבו מעות אמרינן הני מעות שבק אבוהון וכמאן דאתו לידיה מחיים דמיא ועלה הוא דקא מקשינן עליה אי הכי גבו קרקע אמאי אין לו משום דסבירא ליה דגביית טעות הוא דחזי ליה כמאן דגבו ואתו לידא דאבוהון מחיים ולא גבי' קרקע הוא דחזי ליה כמאן דמטא לידא דאבוהון דהא קרקע לא שבק אבוהון וגרע מגבי' מעות אבל השתא דקאמר ולן לא סבירא לן דמלוה כמאן דגביא דמיא אלא בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו ליכא לאקשויי עליה ממימרא בענין יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם דהתם בבעל חוב אבל הכא בכור שאני דמתנה קרייה רחמנא ובעינן עד דמטי לידיה:

פז. א"ר נחמן א"ר אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר. כלומר כי איתמר ולא מחביריו לאו הלכה כחביריו איתמר, דא"כ אם עשה כדברי רבי אינו עשוי, אלא מטין אתמר, כלומר מטין לדברי חכמים יתר מלדברי רבי, מכלל דאם עשה כדברי רבי עשוי. ודוקא היכא דפליגי עליה רבים, אבל היכא דפליג עליה יחיד דכולי עלמא הלכה כרבי מחבירו:

פח. תאני ר"נ בשאר סיפרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהן אבל שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן שקיל ומני רבי היא. נפקא מינה דאם עשה כדברי ר' עשוי. ודוק מינה, מדלא קא מפליג בין שבח ששבחו נכסים ובין שבח ששבחו יורשים, ש"מ דהיכא דשבחו נכסים ליכא לפלוגי דודאי שקיל, לא שנא בארעא ועבדא פירי ולא שנא בחפורא והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי. דאי לא תימא הכי, (לימא) [למה] ליה לר' לאוקומיה לקרא דבכל אשר ימצא לו למעוטי שבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהם, לישמעינן בשבח ששבחו נכסים היכא דלא הוה שכיח גופיה דשבחא ברשותא דאבוהון דלא שקיל ואע"ג דשבח ממילא, וכל שכן שבח ששבחו יורשים לאחר מיתת אביהם. אלא לאו שמע מינה דכל היכא ששבחו נכסים ממילא לטעמיה דר' מוחזק הוי, ואע"ג דלא הוה שכיח עיקר גופיה דשבחא בחיי אבוהון, כיון דהוה שכיח עיקר ארעא בחיי אבוהון, כי סליק כח שבחא בתר הני ממילא מוחזקת הוי לטעמיה דר' כדברירנא לעיל. וכבר איפסיקא הילכתא דאסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי.

ושמעינן נמי מינה דכי מקיש רבי חלק בכורה לחלק פשוט הני מילי למשקל במידי דהוי מוחזק ואע"ג דלא אתא לידא דאבוהון מחיים, כגון שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם וכגון מלוה, אבל למשקל בראוי כבמוחזק כגון שמת אביו בחיי אבי אביו מודי רבי דלא שקיל, דנפקא ליה בכל אשר ימצא לו למעוטי ראוי דלא שקיל כדברירנא לעיל:

פט. תאני רמי בר חמא בשאר סיפרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם וכל שכן שבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהם דלא שקיל ומני רבנן היא. נפקא מינה דלכתחילה עבדינן כוותיהו. מיהו הא דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית ואוקימנא לרבנן וקא סברי רבנן מלוה כמאן דגביא דמיא ואמר רב נחמן גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו. גבו מעות יש לו דכיון דזוזי הוה מסיק ביה אבוהון בלוה וזוזי קא גבו כמאן דגבו מחיים דמו, גבו קרקע אין לו דלאו קרקע הוה מסיק ולאו כמאן דגבו מחיים דמי. ורבא אמר גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו. גבו קרקע יש לו, דהאי קרקע הוה משתעבד לאבוהון מחיים, וכי גבו ליה השתא איגלאי מילתא למפרע דכמאן דגבייה אבוהון מחיים דמי, גבו מעות אין לו, דמטלטלי לבע"ח לא משתעבדי, היכא דאתברר דהני מעות גופיהו הוה איתינהו ברשותא דלוה בחיי אבוהון לא חייל שעבודא עליה לאפוקינהו לא מיורשין ולא מלקוחות, הילכך אע"ג דגבו להו יורשין של מלוה מיניה דלוה לאו כמאן דגבו להו מחיי אבוהון דמו.

(כד) אלא לר' ואלא הא דתניא ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים קשיא לי ואמאי לא אוקמנא למילתי' דשמואל במלוה ע"פ ונימא דלר' קאמר דע"כ לא קאמר ר' אלא במלוה בשטר דכיון דנקט שטרא כמאן דגביא דמיא דתו לא מצי למיכפריה אבל מלוה על פה דמצי למיכפריה ולמימר לא לויתי אי נמי פרעתי אפי' ר' מודה דלא שקיל. ואמאי אוקימנה מילתיה. דלרבנן קאמר ופליג אשלחו מתם. ונ"ל (דלא) לומר דמאן דס"ל דבכור שקיל פי שנים במלוה ל"ש לי' בין מלוה ע"פ למלוה בשטר. דכיון דאבוה אוזפינהו והוה עתיד למיגבינהו כמאן דגבי דמי ואע"ג דליכא סהדי דלא איברי סהדי אלא לשיקרא ואע"ג דקתני ירשו שט"ח ובגמרא נמי אמרי' מלוה כיון דנקט שטרא לאו למעוטי מלוה ע"פ קאמר אלא משום דסתם מלוה בשטרא קא מוזיף וה"ה למלוה ע"פ שאלו היה חילוק ביניהם לא היינו מעמידים דברי שמואל בפלוגתא עם שלחו מתם. אלא היינו מעמידין דבריו במלוה ע"פ:

(כה) בין במלוה בין ברבית. פי' דוקא ברבית שעלה בחיי אביהם כדפירשו רבי' שמואל ורבי' יצחק זצוק"ל אבל רבית שעלה אחר מות אביהם בחזקת כל היורשים הוא. ולא כמו שכתבתי במה"ק. מה שהייתי סובר במה"ק לומר שלוקח הבכור בשכר הפרה שעשתה אחר מיתת אביהם פי שנים מפני שהשכירה אביהם בחייו הוה מן דינא נמי דלישקול ברבית ואע"ג דלא מטי זימני' בחיי אביהם. אבל השתא דהדרי בי' מן השכר דלא שקיל במאי דעבדא אחר מיתת אביהם ה"ה ברבית דלא שקיל במאי דסלק אחר מיתת אביהם. ושכר הפרה שעשתה בחיי האב ולא הספיק לגבותו היינו מלוה דפליגי ר' ורבנן:

ורב נחמן דידיה אמר מותר לעשות כדברי רבי קסבר הלכה כרבי מחברו כו'. יש מי שפירש דסבירא ליה לרב נחמן דהלכה כרבי אפילו מחבריו ובדין דהוה ליה למימר הלכה כרבי אלא משום דאמרינן לעיל כו' כן כתב רשב"ם ז"ל. ולא מחוור אלא עיקרו של דבר דרב נחמן סבירא ליה דהלכה כרבי מחברו איתמר אבל לא מחבריו איתמר אלא הכל לפי מה שעיני הדיין רואות דאי מסתבר טעמא דרבי מותר לו לעשות כדבריו אף על גב דרבים פליגי עליו דלגבי חבריו לא אפסיקא הלכתא אלא כרבי ולא דלא כוותיה אלא הכל לפי מה שהוא ענין. אמר רבא הלכתא אסור כו' מטי איתמר. פירש רשב"ם ז"ל דמטין בחבריו איתמר ומיהו אם עשה כרבי עשוי. אבל הרא"ם הלוי ז"ל פירש בשם הגאונים ז"ל דהלכה כרבי מחברו איתמר ואפילו במקום חבריו מטין כמותו איתמר כלומר הדעת נוטה לדבריו יותר ממה שהדעת נוטה לחבריו הלכך כיון דלא איתמר בהדיא שהלכה כרבי מחבריו אסור לעשות כדבריו לכתחלה דלא שבקינן דברי רבים ועבדינן כדברי היחיד וכיון דמטין דבריו אל הדעת מי שעשה כדבריו אינו חוזר אלא מה שעשה עשוי שאין לנו ראיה ברורה במה שנחזור את הדין שהרי דבריו נוטין אל הדעת.
ולענין הלכה קיימא לן כרבא הלכך בחפירה והוו שובלי שלופפי והוו תמרי דפליגי בהו רבי ורבנן אסור לעשות כדברי רבי ומיהו אם עשה עשוי וכן פסק רבינו חננאל ז"ל ואף על גב דאמר רב פפא דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה וקיימא לן כוותיה לא פליג אדרבא דאפשר דרב פפא לא אמר אלא במלוה דסבירא ליה דכיון דליתא ברשותיה ראויה גמורה היא ולא מסתבר בה טעמיה דרבי אבל בשלופפי והוו תמרי חפורי והוו שובלי דאיתא ברשותיה אפשר דמודה לרבא דמסתבר טעמיה ואם עשה כדברי רבי עשוי. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות נחלות שכתב שאין הבכור נוטל פי שנים בכרמל שנעשה שבולין וכפניות שנעשו תמרים וכיון דלא כתב יותר מכלל דסבירא ליה דאפילו עשה אינו עשוי וכדבריו נראה לי דהא סוגיין רהטא דטפי מיקרי מוחזק מלוה משבח דאפליגו ביה רבי ורבנן דהא מוקמינן הא דאמר רב יהודה אמר שמואל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה כרבנן ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא דמלוה מיקרי טפי מוחזק מחפירה והוי שובלי וכן נמי מוקמינן הא דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אליבא דרבנן דאף על גב דאמרינן חפירה והוו שובלי מיקרי ראוי מלוה הוי מוחזק דכמאן דגביא דמיא וכולה סוגיא בהכי רהטא דשקלינן וטרינן אי הויא מלוה מוחזק אפילו אליבא דרבנן וכיון שבא רב פפא ופסק דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה הדברים מראין דכל שכן שאינו נוטל בשבח. דבההוא גוונא דפלגינן ושקלינן וטרינן אתא רב פפא למפסק הלכה ולפיכך נראים לי כדברי הרמב"ם ז"ל עיקר אף על פי שגדולי האחרונים כתבו בהפך. ומיהו בשאר דוכתי דפליגי רבי ורבנן נקטינן כרבא דאם עשה כדברי רבי עשוי ולא דחינן הא דרבא לגמרי דאף על גב דרב פפא פליג עליה דרבא רבא לא אהא בלחוד אמרה אלא בכוליה תלמודא ולא שבקינן כללין משום חדא דנפקא מכללא דהא גבי חברו איפסיק בתלמודא בכמה דוכתי (דלא) כרבי ולא שבקינן כללין משום הכי אלא דוקא היכא דאיתמר איתמר הכי נמי אמרינן בפרק כיצד מעברין בהנהו כללי דכיילינן התם ודלמא היכא דלא אתמר לא אתמר וזה שלא כדברי רשב"ם ז"ל דדחה הא דרבא מקמיה ההיא דרב פפא ולא נהירא אלא בשאר דוכתי כרבא קיימא לן דמטין כדרבי אתמר וכמו שכתב רבינו חננאל ז"ל. הר"ן ז"ל.

מני לא רבי ולא רבנן. הוה מצי למפרך מההיא ברייתא דלקמן רבי אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית אלא ניחא ליה לאסוקי פירכיה מהך ברייתא משום דפריך מינה מעיקרא לרבנן דקאמר אילימא רבנן השתא שבחא דאתיא ברשותיה כו' דהיכא שמעינן להו לרבנן אלא מהך ברייתא ולא בעי לשנויי הא דקאמר רבי נוטל פי שנים היינו דוקא במלוה בשטר ודקאמר שמואל במלוה על פה דלא משמע ליה לפלוגי אליבא דרבי. ועוד אי מימרא דשמואל קא מפליג הוה ליה לפרושי. תוספי הרא"ש ז"ל.

שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ולא ברבית. פירוש כגון שהלוה אביהם לעכו"ם ברבית. ודייקינן למאן אילימא לרבנן אמאי נוטל פי שנים במלוה כו'. ואסיקנא לעולם רבנן היא והיינו טעמא דשקיל פי שנים במלוה משום דמלוה כמאן דגביא דמיא הלכך במלוה גופה שקיל פי שנים דהא כמאן דגביא בחיי אבוהון דמיא אבל רבית לא שקיל בה פי שנים דהויא ליה כבהמה שהיא רועה באפר וילדה אף על גב דגופה הא איתיה ברשות דאבוהון מחיים כיון דהאי שבחא לא אתא ברשותיה לא שקיל בה פי שנים הכא נמי אף על גב דהאי מלוה ברשותיה קיימא מחיים דהא כמאן דגביא דמיא כיון דהאי רבית דהיינו שבחא דילה לא מטא ברשותיה מחיים לא שקיל בה פי שנים. ולא תימא הני מילי ברבית דאיחייב עכו"ם לאחר מיתת האב הוא דלא שקיל פי שנים דומיא דבהמה שילדה בחיי אבוהון אלא אפילו נתחייב נמי בה בחיי האב לא שקיל דכי אמרינן מלוה כמאן דגביא הני מילי בקרן גופיה דכי פרע ליה ממונא דשקל מיניה הוא דפרע ליה אבל ברבית דכי פרע ליה ניהליה שבחא בעלמא הוא דפרע ליה ולאו ממונא דשקל מיניה הוא ליכא למימר כמאן דגבוי דמי אלא הוה ליה שבחא דלא אתא לידיה מחיים וכבהמה שלא ילדה בחיי אבוהון דמי דלא שקיל ביה בההוא שבחא פי שנים ואף על גב דהאי שלחו מתם ליתא דהא איפסיק הלכתא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה דאלמא לאו כגביא דמיא וראויה היא טרחנא לפרושה ולברורה משום דחזינן פירושא אחרינא דלא דייק גבן והאי פירושא דפרשי טפי דייק ומסתבר. ויש לפרש שבכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית. כגון שהלוה אביו מעותיו לישראל באבק רבית שהוא דרבנן וגבו אותן היתומים לאחר מיתת אביהם שכיון שגבו אותם אין מוציאים אותו מידם וקאמר השתא שהבכור אינו נוטל פי שנים דלאו כמלוה דמיא כיון דאין מוציאים אותה מן הלוה למלוה הוה ליה ראוי ומשום הכי לא שקיל ביה פי שנים והא דרבי דאמר בכור נוטל בו פי שנים בין במלוה בין ברבית סליק בטעמיה דסבר כל מה דזכי האב מחיים נוטל בו פי שנים דמוחזק הוי והא נמי כיון דגבו ליה יתומים בתריה איגלאי מלתא למפרע דזכה ביה ושקיל ביה בכור פי שנים ואף על גב דלא אתא לידיה מחיים ולית הלכתא כוותיה דהא איפסיקא הלכתא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה כל שכן ברבית. הרא"ם ז"ל.
והא דשלחו מתם איכא מאן דאמר דלא פליג אדרב יהודה אמר שמואל דאמר אין הבכור נוטל פי שנים במלוה דרב יהודה במלוה ישראל והא דשלחו מתם במלוה דעכו"ם והכין מוכחא מלתא דבדרב יהודה לא אתמר רבים ובדשלחו מתם אמרו אבל לא ברבית דאלמא במלוה דעכו"ם היא. ורבינו חננאל ז"ל לא הכריע בדבר ואמר שהדבר צריך עוד תלמוד. אבל רבינו חננאל ז"ל דחאו ואמר דאדרבה אם איתא למימר דמלוה דעכו"ם טפי ראויה ולא מוחזקת דאלמי נינהו ולא צייתי דינא אלא שאין הפרש בין זו לזו ודרב יהודה לדשלחו מתם פליגן וזה עיקר. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא איקלע אמימר לאתרין ודריש בכור נוטל פי שנים במלוה כו'. אמר ליה נהרדעי לטעמייהו כו'. פירוש וכולהו אליבא דרבנן קאמרי דאלו לרבי אפילו ברבית נוטל פי שנים ואין צריך לומר במלוה בין בגבו קרקע בין בגבו מעות והכי איתא בפרק ארבעה וחמשה. ונהרדעי לטעמייהו דקאמר רבינא על רב נחמן אמר כן דהוא מנהרדעא וסבירא ליה אליבא דרבנן גבו מעות יש לו ולא שמיע להו לרבנן הא דקאמר רבא לקמן בין לדידי בין לרב נחמן לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולדידן לא סבירי לן אי נמי שמיע ליה ולא קבל כן על דברי רב נחמן לפי שאין הכרע בדבר לומר דרב נחמן אליבא דבני מערבא קאמר וליה לא סבירא ליה אלא איכא למימר דרב נחמן אליבא דרבנן הכי אית ליה וכדבעינן למכתב. וזה שאמר דרבא אליבא דבני מערבא גבו קרקע יש לו כו' מפורש טעם הדבר בסוף פרק גט פשוט דגבו קרקע יש לו משום דשעבודא דאורייתא והרי קרקע זו כמו שנקנית למלוה מחמת שעבודו שהיא בענין קנייה שטורף מחמתו לקוחות מן התורה אבל גבו מעות אין לו דודאי מעות הללו לא נקנה למלוה דלא הויא אסמכתא אלא על הקרקעות וגם אם התנה לאותובי מעות אין פירושו דלהוי כמוחזק והתם אמר רבא שעבודא לאו דאורייתא ורמינן דרבא ארבא ומסקינן לטעמייהו דבני מערבא קאמר וליה לא סבירא ליה דלדידיה כיון ושעבודא לאו דאורייתא ודאי גבו קרקע נמי אין לו ואביי דהוה סלקא דעתיה דרבא לאו לטעמייהו דבני מערבא קאמר הוה מצי לאקשויי נמי מהא דאמר רבא שעבודא לאו דאורייתא אלא דקושיא אלימא ופשיטא מינה אקשי ליה משום דלא מפרשא מילתא כולי האי דהא דאמרי גבו קרקע יש לו מטעם שעבודא דאורייתא. וקשיא לי כיון דאמרינן התם דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא גבו קרקע אין לו אם כן צריכים אנו לומר דקסבר רבי דשעבודא דאורייתא כיון דאית ליה דבכור נוטל פי שנים בין גבו קרקע בין גבו מעות ואפילו ברבית ולא אשכחן בשום דוכתא גבי פלוגתא דשעבודא דאורייתא אלא דלא גרע משבח ששבחוה נכסים לאחר מיתת אביהם דשקיל ביה בכור פי שנים אבל ודאי אליבא דרבנן ליכא למימר שנוטל פי שנים בגבו קרקע אלא מטעם שעבודא דאורייתא. ועוד דכיון דאמר רבה גבו מעות אין לו דחשבינן ליה לעיקר מלוה ראוי על כרחך הא דקאמר גבו קרקע יש לו משום דשעבודא דאורייתא הוא. עליות.
דאמר רב נחמן גבו קרקע אין לו משום דאבוהון מעות יהב ולא קרקע ולאו היינו קרקע דשבק אבוהון ונכסי דקנו יתמי נינהו אבל גבו מעות יש לו פירש ר"ש ז"ל משום דכיון דאבוהון מעות יהב ומעות שקל חשבינן להו כמוחזקין ביד האב וכן פירשו רוב המפרשים. ואני מוסיף טעם על דבריהם דרב נחמן סבר כיון דיהב זוזי ודעתו סמוכה עליהם ועיקר פרעון במעות וכל שיש לו מעות אי אפשר לסלקו בקרקע ואפילו תולה מעותיו באחר כופים אותו לטרוח ולמכור ולהביא מעות דאלמא כשם שנתן מעות דעת שניהם להשיב לו מעות לפיכך סבר רב נחמן שאם יש לחלק בדעת דנהרדעי דלא חשבינן מוחזק אלא כנגד מה שנתן דהיינו עיקר המלוה אבל לא הרבית גם בעיקר הגוביינא יש לומר דעיקר חזקתו וסמיכת פרעונו על המעות היה כן נראה לי. ויש מי שהקשה מדאמרינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה תנו רבנן והמית איש או אשה אמר רבי עקיבא מה בא ללמדנו להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה ואקשינן עלה מדידיה דתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא ופריק ריש לקיש לא אמר רבי עקיבא דנזקיה ליורשיה ולא לבעל אלא בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה והוה ליה ראוי ואקשינן תו ובשאר נזקין לא אמר רבי עקיבא והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל ואם אין בעל נותן ליורשיו ואם אין אשה נותן ליורשיה ופרקינן אמר רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה ואקשינן ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כגון שגבו קרקע דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ורב נחמן גבו קרקע אין לו גבו מעות יש לו ופרקינן אמרי הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן הוא דקאמרי כי קאמרינן הכא כרבי דאמר בין גבו מעות בין גבו קרקע יש לו אם כדברי ר"ש ז"ל דטעמיה דרב נחמן הכא משום דמעות יהב מעות שקל מאי קאמר ומאי איכא למפלג התם בין קרקע למעות דהא התם לא שייך הא טעמא דנזקין נינהו ובין גבו קרקע ובין גבו מעות לרב נחמן אין לו לירושת הבעל ואפילו בנשואה ומסתברא לי דלאו קושיא הוא דהתם לא מעייל נפשיה בטעמיה דרב נחמן ולא ידע טעמיה מאי וכדלא ידע ליה אביי טעמא הכא דמקשה ליה לרבה קשיא לרב נחמן קשיא ולכשתמצא לומר דרב נחמן לדידיה בין גבו קרקע בין גבו מעות לית ליה לוקמה לדידיה אפילו בנשואה בין גבו מעות בין גבו קרקע. ועוד דמשום דלרבה איצטריך למנקט דוקא בדגבו מעות אבל גבו קרקע מחזקינן ליה כמוחזק ומשום דשעבודא דאורייתא וכל דגבו קרקע דעיקר שעבודא עליה חשבינן ליה כמוחזק ביד המלוה וכן ביד הניזק משום לתא דידיה דאצטריך לאפוכי אפיך בדרב נחמן ולאו בדוקא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה אביי לרבה לדידך קשיא לרב נחמן קשיא לדידך מאי שנא מעות כו'. לא הוה מסתבר ליה לאביי לחלק בין קרקע למעות ואפילו סבירא לן שעבודא דאורייתא אין לנו לחשוב את קרקע הלוה למוחזק למלוה גם נראה לי דסבירא ליה לאביי שעבודא לאו דאורייתא והלכך אין לחלק ביניהם דשמעינן לרבה דאמר שעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בסוף פרק גט פשוט והיינו דקמקשה ליה כי היכי דמעות לאו מוחזקים נינהו קרקע נמי אינה מוחזקת דשעבודא לאו דאורייתא והיינו דכי אמר ליה רבה אנן לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן איפריקא ליה ממילא הך קושיא והא איכא למימר דסבירא להו לבני מערבא שעבודא דאורייתא ולפיכך גבו קרקע יש לו ואיפריקא לן בהך סברא מה שיש להקשות מאי טעמא לא אקשי ליה אביי לרבה מהא דקאמר רבה גופיה שעבודא לאו דאורייתא כיון דלא הוה סלקא דעתיה דלטעמייהו דבני מערבא קאמר וניתא לן בהכי דהיינו מאי דמקשה דהוה סלקא דעתיה דאביי דאף על גב דאית ליה לרבה שעבודא לאו דאורייתא סבירא ליה דקרקע מוחזקת כיון דמכל מקום בעל חוב למפרע הוא גובה דהכי אית ליה לאביי בפרק כל שעה ולכך הקשה לו מאי שנא מעות כו' קרקע נמי לאו האי קרקע כו' ועוד הא את הוא דאמרת כו' הכי נמי כו' לאו מוחזקת היא כיון שהיה שם צד הפקעה שהרי היה הלוה רשאי לסלקו במעות ואדרבה מלוה לאיפרועי בזוזי קיימא ונראה דלאו לגמרי דמיין להדדי דבמעשה סבתא הרי היתה הסבתא יכולה להפקיע זכותא דברתא מן הנכסים לגמרי. אבל לענין גבו קרקע נהי דהוה מצי לסלק ליה למלוה מקרקע מדמי לא הוה מסלק ליה הלכך כיון דקרקע זו משועבדת למלוה וגם אי אפשר לסלקו אלא או בקרקע שני או בזוזי מוחזקת היא. אלא נראה לי דאביי אקושיא קמייתא סמיך מאי שנא מעות כו' קרקע נמי לאו האי קרקע שבק אבוהון דכיון דשעבודא לאו דאורייתא אין כאן קרקע קנוי למלוה ועוד דכיון דצד הפקעה גמורה משוינן לנכסים ראוי אף על פי שקנויה לו מעכשיו הוא הדין דצד הפקעה דגביית קרקע משויא ליה לקרקע ראוי אצל מלוה אף על גב דמדמי לא מצי מסתלק ליה שהרי אין עיקר הקרקע קנוי לו כלל כיון דשעבודא לאו דאורייתא ולאו האי קרקע שבק אבוהון והיינו דכי שני ליה רבה לאביי אנן טעמא דבני מערבא קאמרינן איפרקא לה אידך קושיא דהא איכא למימר דאית להו לבני מערבא שעבודא דאורייתא וכיון שקנוי הקרקע למלוה וגם אין שם צד הפקעה גמורה דמדמי לא מסלק ליה לאו ראוי הוא ולא דמי למעשה דסבתא כדכתיבנא. והעמדנו בזה דברי רשב"ם ז"ל כדבעינן למכתב. עליות.

וכן פירש הר"ן ז"ל וזה לשונו: ועוד הא את הוא דאמרת מסתברא טעמא דבני מערבא כו'. כלומר ומשום הכי מקרי ראוי הכי נמי כיון דאי בעי לוה מזבין ליה ההוא קרקע ומסלק למלוה בזוזי דינא הוא דאפילו גבו קרקע ליקרי ראוי. ואיכא למידק מאי קשיא התם אי קדים סבתא וזבין זבינה פקע ליה זכותא דברתא לגמרי כו' אלא ודאי הכי פירושו דלטעמיה דרבה מקשה דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בסוף מכלתין ולדידיה כל היכא דזבין לוה מלוה מדאורייתא לא מצי טריף ופקיע ליה שעבודא דמלוה מהאי ארעא לגמרי הלכך דמי למאי דאמרינן גבי ההיא סבתא שבשניהם אי קדים וזבין פקע זכותא דאידך לגמרי והוה ליה לרבה למימר בהא דליהוי ראוי כי היכי דאמר בעובדא דסבתא. וכי תימא אכתי לא דמי דהתם פקע ליה זכותא דברתה לגמרי והכא נהי דמדאורייתא פקע מדרבנן מיהא מצי טריף. לאו קושיא היא דמשום שעבודא דרבנן לרבה לא מיקרי מוחזק וראיה לדברי מדפרכינן ~ליה דרבה בסוף מכלתין דקאמר שעבודא לאו דאורייתא ואמרינן נמי ומי אמר רבה הכי והאמר רבה גבו קרקע יש לו אלמא שעבודא דאורייתא דאי לאו דאורייתא כיון דאי קדים וזבין מדאורייתא זבינא זביני ולא מצי טריף ראוי הוא דשעבודא דרבנן לא משוי ליה מוחזק והיינו פירכא דאביי לרבה בשמעתא דהכא ומשום דאביי ורבה ידעו דאית ליה לרבה שעבודא לאו דאורייתא לא חש אביי לאהדורי הכי אלא ברבה ממאי דאמר איהו גופיה בעובדא דסבתא והכי קאמר ליה כי היכי דהתם משוית ליה ראוי משום טעמא דאי קדם וזבין הכי נמי אית לך לשויו ראוי משום האי טעמא גופיה דלדידך דאמרת שעבודא לאו דאורייתא שוין הן לגמרי. ומפרקינן לטעמייהו דבני מערבא קאמרינן ולן לא סבירא לן כלומר דלרבה אליבא דנפשיה סבירא ליה דבין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו כיון דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא ומאי דקאמר גבו קרקע יש לו לטעמייהו דבני מערבא קאמר דכיון דקאמרי דבכור נוטל פי שנים במלוה שמע מינה דאית ליה שעבודא דאורייתא ומשום הכי אמר לטעמייהו דדוקא גבו קרקע דשעבודא דמלוה אקרקע רמיין אבל גבו מעות דלא רמיין שעבודא עלייהו אין לו. עד כאן. וכן פירש הרמב"ן ז"ל עיין בחדושיו שבדפוס.

גמ' בכל אשר ימצא לו פרט לשבח כו' ששבחו נכסים לאחר כו' אלתת לו סמיך דמיניה מפיק לעיל למעט שבח ששבחו ממילא לאחר מיתה אבל מאשר ימצא לו לא הוה מפקינן למעט רק שבח שהשביחו יורשין כו' וכשזכיתי ללמוד לקמן ראיתי שם בתוס' שהרגישו בזה בד"ה והלכתא יש לו לבכור כו' ע"ש וק"ל:

שם אלא לרבי ואלא הא דתניא ירשו ש"ח כו' ולא ניחא ליה לאוקמא מלתא דשמואל במלוה ע"פ דוקא וכרבי דהכי הל"ל מודה רבי במלוה על פה:

בפרשב"ם בד"ה הא דשלחו מתם פליגא אהך דרב יהודה אמר שמואל כו' עכ"ל ק"ק דאימא דהך דשמואל לא פליגי ולרבה איירי בגבו מעות ולרב נחמן בגבו קרקע דליכא למימר משום דשמואל סתמא קאמר דהא מלתא דשלחו מתם ודאמימר נמי סתמא קאמרי ואפ"ה מפלגינן מלתייהו ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה מספקא ליה כו' ולא מחבירו שפסקו כך בהדיא עכ"ל ר"ל דפסקו נמי בהדיא ולא כר' מחביריו רק מחבירו או דלא פסקו רק הלכה כרבי מחבירו ולא פסקו בהדיא ולא כרבי מחביריו דהשתא מחביריו אפשר דהוה הלכה כרבי או כחביריו דהשתא ניחא דרב נחמן אית ליה כהך סברא דלא פסקו בהדיא ולא כרבי מחביריו ומותר לעשות כרבי כו' ורבא קאמר נמי דלא פסקו בהדיא ולא כרבי מחביריו מיהו מטין כחביריו אתמר כן נראה לפרש דבריהם מתוך חידושי הרמב"ן ודו"ק:

תוס' ד"ה מספקא ליה אי הלכה כר' מחבירו וכו' ונראה לר"י דהכי מספקא ליה אי הלכה וכו' שפסקו בהדיא ר"ל דכ"ע מודו דאמרו הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו אלא דמספקא ליה לרבה בר חנה אם בהדיא אמרו דהלכה כחביריו או לא אלא שאמרו סתמא ולא מחביריו ואם כן יש להסתפק בפירושם א"כ מה רצו בזה שאמרו ולא מחביריו אי ר"ל שהלכה כחביריו ולא כרבי או ר"ל שבמקום שחולק ד' עם חבירו בודאי הלכה כר' ולא כחבירו כלל וכלל אבל במקום שחולק ר' עם חביריו יכול להיות גם כן דהלכה אפי' כחביריו ולכך אמר רבה בר חנה עשה כדברי ר' עשה עשה כדברי חכמים עשה ורב נחמן אמר רב ס"ל דבפי' אתמר דהלכה כחביריו ולכך אמר דאסור לעשות כרבי ורב נחמן דידיה ס"ל דסתמא אמרו ולא כחביריו ולא פירשו בהדיא שהלכה כחביריו וא"כ נוכל לומר כר' ונוכל לומר ג"כ דהלכה כחביריו ולכך אמר דמותר לעשות כדבי ורבא דאמר מטין אתמר דכי אמרו ולא כחביריו אז לא אמרו דהלכה כחביריו אלא אמרו מטין אחד דברי חביריו ולכך לכתחלה יש לעשות כדברי חכמים ולא כדבי אבל אם עשה ברבי עשוי:

ד"ה אין הבכור נוטל פי שנים במלוח וכו' דהא פשיטא דאחד שיחלוקו וכו' ר"ל אלא ודאי אין בשטר שום גוף אלא כולו שבח דאינו אלא נייר בעלמא ולכך ס"ל לרבנן דאין הבכור נוטל פי שנים וק"ל:

ד"ה גבו מעות יש לו וכו' הא דאין הבעל יורש נזקי אשתו וכו' כצ"ל:

בא"ד ואין לפרש דהכי פריך ונוקמה לרבה בגבו מעות ולרב נחמן אף בגבו קרקע וכו' כצ"ל:

בא"ד למה ליה למנקט קרקע דגבו מעות נמי הוי ראוי וכו' אלא משום דלרב נחמן לא מצי למנקט אלא חדא וכו'. לפי המסקנא דהכא ופרש"י דלרב נחמן אית ליה בין גבו מעות בין גבו קרקע אין לו אם כן לרב נחמן נמי הוי מצי למנקט תרתי וכמו שהקשו התוס' בדבור שאחד זה על פי' רשב"ם אלא שהשתא מקשו התוס' שאפילו את"ל השתא דהמקשה דהתם אינו רוצה להקשות לפי המסקנא דהכא לפי שלא רצה להאריך ולכך מקשה בפשיטות וכקיצור ממה שדברו רבה ורב נחמן בהדיא דהיינו קרקע לרב נחמן וכמו שתירצו התוס' בדבור שאחד זה מ"מ אי הוי טעמו של דב נחמן דאמר הכא גבו מעות יש לו כפי' רשב"ם דהיינו משום דמעות יהיב ומעות שקיל א"כ אפי' לפי מה שדבר רב נחמן השתא בהדיא הוי התם גבי נזקי אשתו גם אם גבה מעות ראוי א"כ לא הוי ליה להמקשה למנקט התם לרב נחמן קרקע אלא ג"כ מעות ואי ר"ל התם לרב נחמן אף בגבו קרקע א"כ הוי ליה למנקט לרבה בין גבו קרקע בין גבו מעות דלפי האמת ס"ל לרבה בגט פשוט דשיעבודא לאו דאורייתא אפילו גבו קרקע הוי ראוי אלא ודאי צריך לומר דלפי מה שדבר רב נחמן השתא הכא בהדיא גבו מעות יש לו לא הוי טעמו כפי' רש"י אלא טעמא אחרינא דשייך גם גבי נזקי אשתו דהוי גבה מעות מוחזק ולכך לא הוי מצי למנקט התם לרב נחמן לפי מה שדבר הכא בהדיא אלא חדא דהיינו בגבו קרקע נקט נמי לרבה חדא וא"כ על כרחך לא יתיישב טעמו דפרשב"ם דהכא ע"כ פירשו התוס' דטעמו של רב נחמן דאמר גבו מעות יש לו הוי משום דדרך בעלי חובות לפרוע בחובם מעות ולא קרקע וכו' וזח הטעם שייך ג"כ התם גבי נזקי אשתו ולכך אתי שפיר דנקט התם לרב נחמן בגבו קרקע משום דלא רצה להקשות התם אלא ממה שדבר רב נחמן בהדיא הכא כמו שתירצו בדבור שאחר זה:

תוס' בד"ה מספקא ליה כו' ולא מחביריו שפסקו כך להדיא כצ"ל ונ"ב נ"ל דהכי פירושא מספקא ליה אי פסקי כך להדיא שהלכה כחביריו ולא כרבי או הכי פירושו הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו כלומר שאין הלכה כרבי בודאי אלא תוכל לפסוק אף כחביריו ודו"ק:

דף קכה ע"א גמ' ועוד הא אמר מר מיסבר טעמא כו' כצ"ל ונמחק את הוא דאמרת ונ"ב כך הגהתי שהרי רבו היה ולא יכול לומר לו את אמרת כדאיתא לקמן בסוף פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ט) ע"ש:

תוס' בד"ה לטעמייהו כו' לבני מערבא וכי קאמר כו' לאוקמא בלא גרושה וכרבנן וכן לפירוש הקונטרס הוי מצי בין רבה בין רב נחמן לאוקמה בלא גרושה וכרבנן אלא דניחא ליה כו' כצ"ל:

גמרא מספקא ליה כו' אי הלכה כר' מחבירו ואפי' מחביריו. עי' פרשב"ם. ונראה דלצד זה הא דאמרי' מחבירו הוא לאפוקי רבו דעדיף מרבים כדמוכח בתוס' מנחות (ל"ח ב') ד"ה אלא:

שם תני ר"נ כו' פרט לשבח שהשביחו יורשין כו' ומני רבי היא. קשה אימא דמיירי כגון שהזבילוה דלא אישתני דגם רבנן מודו. וי"ל דלפמש"כ התוס' לקמן (קכ"ו ב') דעיקר דרשה דרבנן למעוטי שבחא דממילא הוא מימצא לו וכדמוכח מברייתא דרב"ח דבסמוך לכן אי רבנן היא הל"ל נמי פרט לשבחא דממילא בדאשתני. וביותר א"ש טפי לפמש"כ לעיל דלר"פ ל"ל כלל דרשה דלתת לו:

שם ואלא הא דתניא ירשו שט"ח בכור נוטל פ"ש בין במלוה בין ברבית מני לא רבי כו'. הא דלא מייתי ברייתא דלעיל (בע"א) דתני נמי ירשו שט"ח כו'. י"ל משום דהיה אפשר לדחוק דשמואל ר"ל שבח מלוה דהיינו רבית. אבל מדוע לא מייתי ברייתא דלקמן דתני בה בהדיא רבי אומר. ואולי ההיא דלקמן היא הך דהכא אלא דהש"ס הוסיף שם רבי אומר מפני דכבר אמר הכא דע"כ רבי היא:

ר"ש ד"ה הא דשלחו מתם. וי"מ כו' דהא דר"י א"ש במלוה של ישראל כו'. קשה א"כ מאי פריך לעיל עלי' מהא דירשו שט"ח כו' דהא הברייתא ע"כ בעכומ"ז מיירי מדתני בין ברבית וי"ל. ומש"כ והבל הוא כו'. לכאורה בב"ק (קי"ד) איתא להדיא כדבריהם מטעם דדייני בגייתי ע"ש:

ר"ש ד"ה נהרדעי. דתרוייהו הוו מנהרדעא כדאמר אמימר אנא כו'. ועל ר"נ לא הביא. ועי' קדושין (ע') ברש"י דר"נ היה ראש בנהרדעא. אבל רבה היה בפומבדיתא כדפרש"י במגילה (ז' ב') ועי' ספ"ק דסנהדרין:

גמרא בכל אשר ימצא לו פרט. עי' לקמן דף קכו ע"ב תוס' ד"ה והלכתא:

שם א"ל אביי לרבה. כעין זה יומא דף מו ע"א פסחים דף צג ע"ב מו"ק דף ב ע"ב [עירובין מט ע"ב]:

מספקא ליה. הא דאמרי' בעירובין (דף מו:) הלכה כרבי מחבירו אי אמרי' דוקא מחבירו כשחולק יחיד עליו אבל לא מחביריו דבכל מקום הלכה כחביריו והכא חביריו פליגי עליה: ואפילו מחביריו. בכל מקום וה''ה להך: אסור לעשות כדברי רבי. אסור לדון כן דקעבר אלא תטה משפט דהא אם עשה אינו עשוי כדמפ' לקמיה קסבר הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו והאי דקאמר אסור לעשות כן ולא קאמר אין הלכה כרבי היינו משום דאמר לעיל כי האי לישנא עשה כדברי רבי עשה אמר איהו נמי אסור לעשות: אמר רבא (הלכתא) כרבי כו'. אהא הלכתא לא סמכינן אלא אהלכתא דרב פפא דהוא בתרא לקמן בשמעתין (דף קכה:): מטין איתמר. כך נאמר בבית המדרש מטין את הדין אחר דברי חכמים לדון כן לכתחלה ומיהו אי עבד כרבי עבד ולא מהדרינן עובדא והכי מפרשינן לכל מטין איתמר שבגמרא והכי אמרי' בהדיא במס' [כתובות] (דף פד:): בשאר ספרי דבי רב. ספרא דבי רב היינו תורת כהנים ברייתא של ספר ויקרא שאר ספרי דבי רב קרי למדרש של ספר במדבר מוישלחו מן המחנה עד סוף הספר אלה הדברי' כו' ומכילתא דהיינו מדרש אלה שמות מהחדש הזה לכם עד סוף הספר כולהו אקרי שאר ספרי דבי רב והיינו דאמרינן בעלמא (סנהדרין דף פו.) סתם מתני' רבי מאיר סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון סתם סדר עולם ר' יוסי סתם תוספתא רבי נחמיה וכולן אליבא דר' עקיבא: פרט לשבח ששבחו. ממילא: שהשביחו. כגון בנו בתים ונטעו כרמים או חסרו מזוני או מעות בהוצאת נכסים להשביחן: אין הבכור נוטל פי שנים במלוה. אפי' במלוה בשטר: אליבא דמאן. כלומר כמאן סבירא ליה שהוצרך לומר כן: שבחא דממילא. כגון חפורה והוו שובלי שמוחזק קצת באותן הנכסים: מלוה. דאינו מוחזק כלל במעות אלא בשטר דהוה ניירא בעלמא מיבעיא: לעולם אליבא דרבנן. והך דקתני ירשו שטר חוב רבי היא: במלוה. של עובד כוכבים: אבל לא ברבית. אע''פ שכתוב בשטר ומלוה כמאן דגביא דמיא הואיל ונקיט שטרא אבל רבית אע''ג דנקיט שטר וכבר עבר הזמן משמת אביו לא דאין לך ראוי כזה דבר שלא היה שלו מעולם אבל מעות מלוה דקשקיל מעות הלוהו ונמצא השטר מוחזק בידו במקום מעותיו והרי הוא כמו משכון ובזה הכל מודים דמלוה שהניח משכון עליה שקיל פי שנים דבעל חוב קונה משכון וכן פסק ר''ח: הא דשלחו מתם. פליגא אהך דרב יהודה אמר שמואל דלעיל ותרוייהו אליבא דרבנן מר משוי ליה מוחזק כיון דנקיט שטרא ומר לא חייש לשטרא דניירא בעלמא הוא וי''מ דהא דשלחו מתם במלוה של עובד כוכבים כדקתני אבל לא ברבית והך דרב יהודה אמר שמואל במלוה של ישראל ולא פליגי והבל הוא בידם דאדרבה איפכא מסתברא דבמלוה של ישראל הוי מוחזק טפי ממלוה של עובדי כוכבים אשר פיהם דבר שוא: נהרדעי לטעמייהו. אמימר כרב נחמן סבירא ליה דתרוייהו הוו מנהרדעא כדאמר אמימר (לעיל ד' לא.) אנא מנהרדעא אנא וסבירא לי כו' דתרוייהו סבירא להו דמעות שאדם חייב לחבירו הוי מוחזק בהן: גבו קרקע. בחוב מלוה אביהן אין לו לבכור פי שנים דמעות הלוהו ולא קרקע אבל גבו מעות יש לו שהרי מעות הלוהו ובמעות חשבינן ליה מוחזק אליבא דשלחו מתם והיינו כאמימר דדרש בכור נוטל פי שנים במלוה דהיינו מעות ורב נחמן לפרושי אתא האי דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ול''נ דהאי דאמרי' נהרדעי לטעמייהו לא בא למעט דברי רבה דאמר גבו קרקע יש לו דהא אמימר סתמא דרש בכור נוטל פי שנים במלוה לא שנא קרקע ולא שנא מעות אלא למעוטי מדרב יהודה אמר שמואל אתא דאמר לעיל אליבא דרבנן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואמימר סבירא ליה כדשלחו מתם וכרב נחמן ורבה דסבירא להו כדשלחו מתם: גבו קרקע. מבעל חוב יש לו לבכור פי שנים דהאי קרקע אשתעבד לאבוהון בחייו וכמי שהיה לו במשכון דמי וחשבינן ליה מוחזק ליטול הבכור פי שנים: גבו מעות אין לו. דמלוה להוצאה ניתנה והני מעות אחריני נינהו וכאילו לא הוחזק בם אביהן:

מספקא ליה אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו או אפילו מחביריו. תימה דבכולי גמרא אומר דאין הלכה כרבי מחביריו והכא מספקא ליה ותו דרב נחמן דידיה אמר אפי' מחביריו וקיי''ל כרב נחמן בדיני והא קיימא לן דאין הלכה כרבי מחביריו ומפרש ר''ת דדוקא הכא מספקא ליה אבל בעלמא לא וכן לרב נחמן אבל קצת קשה דקאמר רב נחמן מותר לעשות כדברי רבי וכיון דסבירא ליה הכא שהלכה כרבי מחביריו אמאי קאמר מותר חייב לעשות הוה ליה למימר ותו דקאמר קסבר רבא מטין איתמר כלומר מטין הדבר לעשות כרבנן לכתחלה ובכל הגמרא לא קאמר מטין אלא על אותו שפסק הלכה כמותו כדאמרי' בהכותב (כתובות דף פד:) גבי הלכה כר''ע מחבירו מר סבר הלכה איתמר ומר סבר מטין איתמר והכא לא הוזכרה הלכה אלא על רבי ולא על רבנן ונראה לר''י דהכי מספקא ליה אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו שפסקו כך בהדיא: אין הבכור נוטל פי שנים במלוה. כרבנן מוקי לה ובמלוה בשטר מה שפירש הקונטרס לעיל גבי ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים שהשטר הוי הגוף ומלוה הוי שבח אין נראה דא''כ אמאי אמרי רבנן דאין הבכור נוטל פי שנים דכיון שיחלקו שטרות ויטול בשטרות פי שנים שהן הגוף יטול גם השבח שיבא אח''כ שהיא המלוה דהא פשיטא דאחר שיחלקו כל השבח שיבוא מחלקו שהוא שלו: נהרדעי לטעמייהו. לפירוש ר''ת דבסמוך דפי' דרב נחמן אליבא דנפשיה אית ליה בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו אתי שפיר הא דקאמר הכא נהרדעי לטעמייהו דאמימר נמי סתמא קאמר דנוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות אבל לפ''ה דמפרש בסמוך דרב נחמן אליבא דנפשיה אית ליה בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו לא יתכן הא דאמר נהרדעי לטעמייהו: גבו מעות יש לו. פי' הקונטרס משום דמעות יהיב ומעות שקיל ואין נראה דבפרק שור שנגח ד' וה' (ב''ק דף מג.) דפריך אמאי דאוקי רבה ורב נחמן הא דאין בעל יורש [נזקי] אשתו לר''ע היינו דוקא בגרושה ולוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כגון שגבו קרקע דהוה ליה ראוי למה ליה למינקט קרקע דגבו מעות נמי הוי ראוי דהא דאמר הכא גבו מעות יש לו והוי מוחזק היינו משום דמעות יהיב מעות שקיל אבל התם גבי נזק דלא יהיב מעות מודי רב נחמן דגבו מעות נמי הוי ראוי ואין לפרש דהכי פריך ולוקמה לרבה בגבו מעות ולרב נחמן אף בגבו קרקע דהא לרבה נמי הוה מצי למינקט בין בגבו קרקע בין בגבו מעות דהכי אית ליה בפ' גט פשוט (לקמן דף קעה:) אלא משום דלרב נחמן לא מצי למינקט אלא חדא דהיינו בגבו קרקע נקט נמי לרבה חדא אלא נראה דטעמא דרב נחמן דאמר גבו מעות יש לו משום דדרך בע''ח לפרוע בחובם מעות ולא קרקע והוי מוחזק בגבו מעות משום דסמיכי עלייהו אבל קרקע שאין דרך קרקע ליתן בחובם לא סמכי עלה ולא הוי מוחזק:

בבא בתרא קכד ע"ב