בבא בתרא קכו ע"א

וּמִלְוָה שֶׁעִמּוֹ פָּלְגִי
אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב אַסִּי בְּכוֹר שֶׁמִּיחָה מִיחָה
אָמַר רַבָּה מִסְתַּבֵּר טַעְמֵיהּ דְּרַב אַסִּי בַּעֲנָבִים וּבְצָרוּם זֵיתִים וּמְסָקוּם אֲבָל דְּרָכוּם לָא וְרַב יוֹסֵף אָמַר אֲפִילּוּ דְּרָכוּם
דְּרָכוּם מֵעִיקָּרָא עִינְבֵי הַשְׁתָּא חַמְרָא
כִּדְאָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא לִיתֵּן לוֹ דְּמֵי הֶיזֵּק עֲנָבָיו הָכָא נָמֵי נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי הֶיזֵּק עֲנָבָיו
הֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב עוּקְבָא בַּר חָמָא אַהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בְּכוֹר וּפָשׁוּט שֶׁהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן עֲנָבִים וּבְצָרוּם זֵיתִים וּמְסָקוּם בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם אֲפִילּוּ דְּרָכוּם דְּרָכוּם מֵעִיקָּרָא עִינְבֵי הַשְׁתָּא חַמְרָא אָמַר מָר עוּקְבָא בַּר חָמָא לִיתֵּן לוֹ דְּמֵי הֶיזֵּק עֲנָבָיו
אָמַר רַב אַסִּי בְּכוֹר שֶׁנָּטַל חֵלֶק כְּפָשׁוּט וִיתֵּר מַאי וִיתֵּר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר וִיתֵּר בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר וִיתֵּר בְּכׇל הַנְּכָסִים כּוּלָּן
רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר וִיתֵּר בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה קָא סָבַר אֵין לוֹ לַבְּכוֹר קוֹדֶם חֲלוּקָּה וּמָה דַּאֲתָא לִידֵיהּ אַחֵיל אִידַּךְ לָא אַחֵיל
וְרַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר וִיתֵּר בְּכׇל הַנְּכָסִים כּוּלָּן קָא סָבַר יֵשׁ לוֹ לִבְכוֹר קוֹדֶם חֲלוּקָּה וּמִדְּאַחֵיל בְּהָא אַחֵיל בְּכוּלְּהוּ
וְהָא דְּרַב פַּפֵּי וְרַב פָּפָּא לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר דְּהָהוּא בְּכוֹר דַּאֲזַל זַבֵּין נִכְסֵי דִּידֵיהּ וּדְפָשׁוּט אֲזוּל יַתְמֵי בְּנֵי פָּשׁוּט לְמֵיכַל תַּמְרֵי מֵהָנְהוּ לָקוֹחוֹת מְחוֹנְהוּ אָמְרִי לְהוּ קְרוֹבִים לָא מִיסָּתְיָיא דִּזְבַנְתִּינְהוּ לְנִכְסַיְיהוּ אֶלָּא מִימְחֵא נָמֵי מָחִיתוּ לְהוּ אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לְהוּ לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכו - א

ומלוה שעמו [כלומר, מלוה שהיה הבכור חייב לאביהם], פלגי [חולקים את חלק הבכורה ביניהם]. ^[39]

התבאר לעיל, שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו היתומים בנכסים אחר מיתת אביהם.

בסוגיא שלפנינו יתבאר, מה הדין אם תבע הבכור לחלוק מיד, כדי שיוכל הוא להשביח את חלקו, והיתומים לא חלקו, והשביחו את הנכסים, האם יטול פי שנים בשבח:

אמר רב הונא אמר רב אסי: בכור שמיחה ביתומים ותבע לחלוק את הירושה, מיחה ^[40]! כלומר, הוי כאילו זכה בחלק הבכורה, ואם השביחו היתומים את חלקו, זוכה בשבח, כאילו נכסיו הם שהשביחו.

וטעם הדבר, משום דקיימא לן, "יש לו לבכור פי שנים קודם חלוקה", ומשעה שתבע את חלק בכורתו זכה בה בכל מקום שהיא ^[41].

אמר רבה, מסתבר טעמיה דרב אסי במקרה שהיו בנכסים ענבים, ובצרום היתומים, או זיתים ומסקום, אבל אם דרכום היתומים, לא. [אין הבכור נוטל פי שנים]. שהרי קנו אותם בשינוי. ועל כל פנים, חייבים לשלם לו דמי היזק ענביו. כמו שיבואר לקמן.

ורב יוסף אמר: אפילו דרכום, בכור נוטל פי שנים.

ומקשה הגמרא: וכי במקרה שדרכום נוטל פי שנים?! והא מעיקרא עינבי, והשתא חמרא [יין]! ומדוע לא יקנו את הענבים בשינוי ^[42]?

ומתרצת הגמרא: כדאמר רב עוקבא בר חמא בענין אחר (יובא להלן), דנפקא מינא ליתן לו דמי היזק ענביו. הכא נמי יש לתרץ דברי רב יוסף, דנותן לו דמי היזק ענביו.

נמצא שלא נחלקו רבה ורב יוסף בדין, אלא מר אמר בלשון זו, ומר בלשון אחרת.

היכא איתמר [היכן נאמרו] דברי רב עוקבא בר חמא הנ"ל?

אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל, בכור ופשוט שהניח להן אביהן ענבים ובצרום זיתים ומסקום, בכור נוטל פי שנים, אפילו דרכום.

ונתקשינו: דרכום? מעיקרא עינבי השתא חמרא?

אמר מר עוקבא בר חמא, ליתן לו דמי היזק ענביו. כדלעיל.

עוד בדיני בכור:

אמר רב אסי: בכור שנטל חלק בנכסים כפשוט, ולא תבע חלק בכורתו, ויתר. ושוב אינו נוטל חלק בכורה. כדלהלן.

וטעם הדבר, כיון חלק הבכורה נקרא בתורה מתנה, כלשון הכתוב, "לתת לו פי שנים", ואם אינו חפץ בנכסים אלו, אין זו מתנה עבורו, ושוב לא יזכה בהם.

מבארת הגמרא: מאי ויתר?

רב פפא משמיה דרבא אמר: ויתר באותה שדה. אך בשאר הנכסים נוטל פי שנים.

רב פפי משמיה דרבא אמר: ויתר בכל הנכסים כולן.

מבארת הגמרא: רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באותה שדה, קא סבר אין לו לבכור זכות בחלק בכורתו קודם חלוקה, ולכן מה דאתא לידיה, אחיל. אידך לא אחיל. שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ^[43].

ורב פפי משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים כולן, קא סבר יש לו לבכור קודם חלוקה. ואם כן דבר שבא לעולם הוא, ומדאחיל בהא, אחיל בכולהו.

והא דרב פפי ורב פפא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר [כלומר, דבריהם לא נאמרו בנושא זה, אלא נלמדו מענין אחר, מתוך מעשה שהיה].

וכך היה המעשה: דההוא בכור דאזיל זבין נכסי דידיה ודפשוט, [מכר חלק בכורתו וחלק מנכסי אחיו הפשוט].

אזול יתמי בני פשוט, למיכל תמרי מהנהו לקוחות.

מחונהו. [הכום הלקוחות, ומנעו מהם מלאכול מנכסיהם].

אמרי להו קרובים [קרובי היתומים]: לא מיסתייא דזבנתינהו לנכסייהו, אלא מימחא נמי מחיתו להו [לא די שקניתם שלא כדין את נכסיהם, גם הכיתם אותם] ?!

אתו לקמיה דרבא, אמר להו: המכירה בטלה, ולא עשה הבכור במכירה זו ולא כלום. ובדברי רבא אלו נחלקו רב פפא ורב פפי.

הערות

^[39] ומבאר הרשב"ם, כיון דמספקא לן האם מלוה זו הרי היא כשאר מלוות, שאין הבכור נוטל בהן פי שנים, או שמא, שאני מלוה זו, דניחא לבכור לשעבד נכסיו לגמרי לאביו, על מנת שהאב יחשב כמוחזק, ויטול הוא פי שנים. הלכך, ממון המוטל בספק הוא, וחולקים. וכתבו התוספות, שאין זה מדין "ממון המוטל בספק", שהרי לא קיימא לן כסומכוס ש"ממון המוטל בספק חולקין", אלא כרבנן שאמרו, המוציא מחברו עליו הראיה. והכא תקנת חכמים מיוחדת שיחלקו בספק אף לדעת רבנן. אמנם דעת הרשב"ם כמו שכתב ביד רמ"ה (צ"ד) דהכא חשיבי שניהם מוחזקים בשוה, ובכהאי גוונא אף רבנן מודו לסומכוס ש"ממון המוטל בספק חולקין". ולטעם הרשב"ם הסתפק הגרעק"א, אם הזיק שורו של הבכור את נכסי אביו, ולא ידע מזה הבכור עד לאחר מיתת אביו, ובכה"ג לא שיך טעמא דהרשב"ם, שהרי הבכור לא ידע לשעבד את נכסיו מחיים לאביו, ולכאורה הוי ראוי.

^[40] עיין רשב"ם ד"ה אבל דרכום בשם ר"ח.

^[41] הרשב"ם. וזוכה בחלק ירושתו משעה שחפץ לזכות בה. אך אינו זוכה בחלקו משעת מיתה, כיון שמתנה קריא רחמנא, ולא זכה בחלקו עד שיגלה בדעתו שחפץ לזכות בה, כשם שאין מקבל המתנה זוכה בה עד שיגלה בדעתו שחפץ לזכות בה. ועיין ר"ן. ועיין עוד בנתיבות המשפט (רעח-א) שביאר מדוע לא יזכה למפרע אחר שגילה דעתו דניחא ליה בבכורתו.

^[42] רשב"ם פירש, דקושיית הגמרא היתה מהלכות "שינוי" בגזילה, וכשם ששינוי קונה בגזילה, כך יקנה בנידון דידן, שלא יטול הבכור פי שנים בשבח הענבים. והקשו עליו התוספות, הא איכא מאן דאמר ששינוי אינו קונה, ושמא סבר רב יוסף כאותו מאן דאמר? ובחידושי הגר"ע איגר ציין לדברי התוספות (בבא קמא סו-ב ד"ה מי) שכתבו בדעת רב יוסף דסבירא ליה שינוי קונה. וכן שם (צד-א) מבואר שדעת שמואל ששינוי אינו קונה. ואם כן שפיר הקשתה הגמרא בסוגיין על רב יוסף ושמואל לשיטתם. ועיין עוד ברש"ש, ובנתיבות המשפט (רעח-ב). ובריטב"א כתב, דהכא כיון שהם גזלנים ואינם כיורדים שלא ברשות, שהרי מיחה בהם שלא ירדו, לכן משלמים כשעת הגזילה. ועיין עוד בנמוקי יוסף, ובר"י מיגאש.

^[43] ברשב"ם מבואר, שלא מועילה מחילה בדבר שלא בא לעולם. ועיין בריטב"א שכתב, דודאי מועיל סילוק בדבר שלא בא לעולם, ואם אמר בפירוש שכונתו למחול על חלק בכורה ודאי יועילו מעשיו. וכאן הנדון כשלא אמר כלום, אלא אנו באים ללמוד מתוך מעשיו מה היתה כונתו, לכן אמרינן שאינו מסתלק במעשה אלא מקרקע שכבר באה לידו. ועיין עוד בקצות החושן (רעח, יג) ובנתיבות המשפט (רעח, ט).

ומלוה שעמו, הלוואה שלוה אותו בכור מאביו, בזה פלגי [חולקים] את חלק הבכורה. שכיון שהכסף בפועל מוחזק בידי הבכור לא ברור לנו כיצד יש להתייחס לכסף זה, האם כמוחזק או כראוי, ולכן חולקים הבכור ואחיו ביניהם את חלק הבכורה מספק.

א ובענין שדנו בו לעיל, שהבכור אינו נוטל פי שנים בשבח שהשביחו האחים את הנכסים לאחר מות האב, אמר רב הונא אמר רב אסי: בכור שמיחה — מיחה, כלומר, זכותו של הבכור לומר לאחיו שאין הוא מסכים שישביחו את הנכסים קודם חלוקה, ואם בכל זאת השביחו — הריהו מקבל חלק כפול גם בשבח.

אמר רבה: מסתבר טעמיה [טעמו] הלכה זו של רב אסי — במקרה שכאשר מת האב היו נכסי הירושה ענבים, שהינם עדיין על הגפן ומחה הבכור באחיו שלא ישביחום, והם עברו על דבריו ובצרום (קטפו אותם), וכן בזיתים שהינם עדיין על העץ ומסקום (קטפו אותם), שלא נשתנו מכמות שהיו, אבל אם דרכום את הענבים ועשו מהם יין, הרי אף שמחה בהם — לא יטול פי שנים בשבח. ורב יוסף אמר: אפילו דרכום נוטל פי שנים בשבח.

ועל דברים אלה תוהים: גם אם דרכום?! הלא מעיקרא עינבי השתא חמרא [מתחילה היו ענבים, עכשיו הם יין], ובשינוי גדול כזה אפילו הגזלן קונה את גוף הדבר שגזל, וכל שכן האחים, ומדוע יטול הבכור פי שנים במה שהשביחו?

ומשיבים: אין כוונת רב יוסף לומר שהבכור נוטל פי שנים אף בשבח שהושבחו הענבים כשנעשה מהם יין, אלא כמו שאמר רב עוקבא בר חמא במקום אחר: ליתן לו דמי היזק ענביו, הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה היא שנותן לו דמי היזק ענביו, שאם נתקלקל היין וערכו פחות מערך הענבים — צריכים האחים לשלם לבכור שמחה בהם עבור ירידת ערכם של הענבים שהיו נופלים בחלקו כבכור.

ומעירים: היכא איתמר [היכן נאמר] דבר זה של רב עוקבא בר חמא? אהא [על זו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: בכור ופשוט שהניח להן אביהן ענבים ובצרום, זיתים ומסקום — בכור נוטל מהם פי שנים אפילו דרכום. ותוהים: דרכום?! הלא השתנו הדברים, שכן מעיקרא עינבי השתא חמרא [מתחילה היו ענבים, עכשיו הם יין]! אמר מר עוקבא בר חמא: הכוונה איננה שנותנים לו חלק כפול ביין, אלא ליתן לו דמי היזק ענביו אם נתקלקל היין, שנותנים לו חלק כפול מדמי ענבים.

ב ועוד אמר רב אסי בענין זה: בכור שנטל חלק כפשוט — ויתר, מחל בכך על חלק הבכורה הראוי לו. ושואלים: מאי [מה] עניינו של "ויתר" זה? רב פפא משמיה [משמו] של רבא אמר: ויתר באותה שדה, כלומר, רק לגבי אותו שדה שנחלק ולא נטל בו חלק בכורה הרי זה ויתור, ואין בדבר ויתור על חלק הבכורה בשאר נכסי הירושה. ורב פפי אף הוא משמיה [משמו] של רבא אמר: ויתר בכל הנכסים כולן.

ומסבירים: רב פפא משמיה [משמו] של רבא אמר ויתר רק באותה שדה, קא סבר [לפי שסבור הוא]: אין לו לבכור זכות קניינית בחלק הבכורה קודם חלוקה, ומשום כך רק מה דאתא לידיה אחיל [שהגיע כבר לידו, שחילקו אותו מחל], אידך [את השאר] לא אחיל [מחל].

ורב פפי משמיה [משמו] של רבא אמר: ויתר בכל הנכסים כולן, קא סבר [לפי שסבור הוא] שיש לו לבכור זכות בחלק הבכורה אף קודם חלוקה, ומדאחיל בהא אחיל בכולהו [ומכיון שמחל בזו השדה מחל בכל הנכסים כולם].

ומעירים: והא [ודבר זה] שאמרו רב פפי ורב פפא שניהם בשם רבא — לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמר] על ידי רבא, אלא מכללא [מכלל הדברים] איתמר [נאמר], שהיסקנו זאת ממעשה שהיה, דההוא בכור דאזיל זבין נכסי דידיה [שבכור אחד הלך ומכר קודם חלוקה את נכסיו שלו] ושל אחיו הפשוט שמת, אזול יתמי בני [הלכו היתומים בני] הפשוט למיכל תמרי מהנהו לקוחות [לאכול את התמרים מאותם קונים] בגלל החלק של אביהם באותם שדות, מחונהו [הכו אותם] הלקוחות, כאילו היו גנבים. אמרי להו [אמרו להם] הקרובים לאותם לקוחות: לא מיסתייא דזבנתינהו לנכסייהו [דייכם שקניתם את נכסיהם] של כדין, אלא מימחא נמי מחיתו להו [שגם הכיתם אותם]? אתו לקמיה [באו לפני] רבא, אמר להו [להם]: לא עשה הבכור ולא כלום ומכירתו בטלה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And as for a loan that is with the firstborn, i.e., he had borrowed money from his father, then his father died, it is uncertain whether the payment should be considered property due to the father or property possessed by him. Therefore, the firstborn and his brothers divide the additional portion.

§ With regard to the halakha that the firstborn is not entitled to a double portion of the enhancement of the property resulting from the actions of the heirs, Rav Huna says that Rav Asi says: A firstborn who protested the efforts of enhancing the property before it is divided has protested, and if the brothers use resources from the estate to enhance it against his will, he is entitled to a double portion of the enhanced value.

Rabba said: Rav Asi’s opinion is reasonable in a case where they inherited grapes on a grapevine and the brothers harvested them against the will of the firstborn, or if they inherited olives on olive trees and the brothers harvested them, as in these cases, the produce itself did not change. But if they treaded on them, converting them into wine or oil, even if the firstborn protested their doing so, he is not entitled to a double portion. And Rav Yosef said: Even if they treaded on them, the firstborn is entitled to a double portion.

The Gemara asks: Why is he entitled to a double portion, according to Rav Yosef, even if they treaded on them? Since the brothers transformed the produce, as initially it was in the form of grapes and now it is wine, they have acquired it in the same manner that a thief acquires an item he stole. Therefore, the firstborn should have no share of the enhancement.

The Gemara answers: Rav Yosef did not mean that the firstborn is entitled to a double portion of the enhanced value of the wine. Rather, his intention was the same as that which Rav Ukva bar Ḥama says in a different context, that the ruling is referring to a case where the wine spoiled, its value decreasing to below the initial value of the grapes, in which case the brothers must give the firstborn payment for the damage to his additional portion of the grapes. Here, too, Rav Yosef meant that the brothers must give the firstborn payment for the damage to his grapes.

The Gemara explains: Where, i.e., in what context, was the statement of Rav Ukva bar Ḥama stated? It was in reference to that which Rav Yehuda says that Shmuel says: With regard to a firstborn and an ordinary son whose father left them grapes and they harvested them, or if he left them olives and they harvested them, the firstborn takes a double portion. This is the halakha even if they treaded on them. The Gemara asks: Why is he entitled to a double portion if they treaded on them; initially they were grapes, and now it is wine? Mar Ukva bar Ḥama says: Shmuel did not mean that he is entitled to a double portion of the wine; rather, the reference is to a case where the wine spoiled, its value decreasing to below the initial value of the grapes, in which case the ordinary brother must give the firstborn payment for the damage to his grapes.

§ Rav Asi says: A firstborn who took a portion of the property like that of an ordinary heir has relinquished his right to an additional portion. The Gemara asks: What does it mean that he has relinquished his additional portion? Rav Pappa says in the name of Rava that he has relinquished his additional portion only with regard to that field that was divided, since he did not exercise his right to an additional portion, but he has not relinquished his right to receive an additional portion of the rest of the estate. Rav Pappi says in the name of Rava that he has relinquished his additional portion with regard to all of the property.

The Gemara explains: Rav Pappa says in the name of Rava that he has relinquished his additional portion only with regard to that field that was divided, because he holds that a firstborn does not have a right to his additional portion before the division of the property. And therefore, he has waived his additional portion of what has already reached his possession, namely, the field that was divided, but he has not waived his portion of the other fields of the estate.

And Rav Pappi says in the name of Rava that he has relinquished his additional portion with regard to all of the property, as he holds that a firstborn has a right to his additional portion before the division of the property. And therefore, since he waived his additional portion in this field, he has waived his portion of all of the property.

The Gemara notes: And this dispute of Rav Pappi and Rav Pappa was not stated explicitly; rather, it was stated by inference. As there was a certain firstborn who went and sold his property and the property of his deceased ordinary brother, i.e., their respective portions of their father’s property, before the property was divided. The orphan sons of the ordinary brother went to eat dates from the field that was now in the possession of those purchasers, due to their father’s share in the field. The purchasers hit them, as though they were thieves. The relatives of the orphans said to the purchasers: Not only did you purchase their property illegally, but you now hit them as well? They came before Rava, who said to them: The firstborn has done nothing. His sale was not valid.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ובמלוה שעמו פליגי. שאם הבכור לוה מאביו ונשאר אותה מלוה בידו יטול ממנה חלק כדפשוט והחלק של הבכורה יטול המחצית בלבד וחצי האחר יחלוקו ביניהן האחים ומאי טעמא יטול מחצית ממנה חלק בכורה משום דלא דמי הא מלוה שעמו למלוה שישנה אצל אחרים דהתם לאו מוחזק הכא מוחזק והואיל ויש לה שם מלוה בדין הוא דלא שקיל מינה חלק בכור. אבל הואיל דמוחזק הוא מהני ליה דשקל פלג דבכורה:

ל"א במלוה שעמו פליגי. כלומר אע"ג דפסיק רב פפא הלכת' הני מילי במלוה שישנה אצל אחרים אבל במלוה שעמו פליגי עליה בני מערבא ^א)לשון זה שכ' רבינו עולה שפיר לפי גירסתו ז"ל שגרס פליגי אבל לגי' הרשב"ם ז"ל דגרס פלגי בלא יו"ד אינו מיושב כ"כ. ונראה דלזה כוון הרשב"ם ז"ל במש"כ ויש כו' ולא נתיישבו לפי הלשון הכתוב בספרים ודו"ק. דשקיל מיניה פי שנים:

בכור שמיחה. ליתומים ואמר אין רצוני שתשביח נכסים של אבא עד שתתנו לי חלק בכורתי ולא רצו אלא השביחו אע"ג דאמרן לעיל אבל בנו בתים כו' השביחו נוטל פי שנים אף בשבח משום דמחאתו היה מחאה:

בענבים ובצרום. הואיל שהיו משובחין בחיי אביהן ולא דרכום אלא בצרום בלבד ומיחה על הבצירה בצירה לא חשיב שבח כל כך אע"פ שטרחו ובצרום שקיל בכורה מענבים מובצרים ואינו מנכה להם כלום הואיל דמיחה וכן נמי בזיתים ומסקום אבל דרכום שכבר נשתנו שעכשיו הוא יין שטרחו בהן הרבה אע"פ שמיחה אינו נוטל פי שנים ביין: רב יוסף אמר אפי' דרכום אם מיהה מיחה ונוטל:

ומקשי' הא הוו השתא חמרא שהשביחו יתומים ולא מטא לידא דאבוהון. נותן לו דמי היזק ענבים שאם דרכום הרבה אובדות מהם והרבה מתפזרות מהן אותו היזק ישלמו ליה ולא נוטל פי שנים:

והא דרב עוקבא ^ב)צ"ל והא דרב עוקבא דאמר ליתן לו וכו': דאמר רב יהודה אמר שמואל בכור ופשוט שהניח וכו'. דאמר בכור ופשוט שהניח כו' מוקים לה במיחה:

חלק כפשוט. שלא נטל פי שנים:

ויתר באותה שדה. ולא יהבינן ליה טפי באותה שדה כי אם כפשוט אבל בשאר [הנכסים] לא ויתר:

ויתר בכל הנכסים. דבשאר נכסים נמי לא שקיל פי שנים. אין לבכור בנכסי אביו כלום קודם חלוקה כלומר לא ליתן ולא למכור. הלכך מה דאתא לידיה אותה שדה בלבד שחלק עם אחיו ולא נטל ממנה אלא כפשוט באותה שדה שכבר באתה לידו ויתר. אבל בכל הנכסים שעדיין לא באו לידו לא מחל חלק בכורה:

זבין נכסיה דידיה ודפשוט. אחוה קודם שחלקו אתו לקמיה דרבא לדינא ואמר להו לא עשה ולא כלום אותו מכר:

ובמלוה שעמו פליגי. הרב אלפסי ז"ל פירש בו שני עניינין. האחד, פלגי, כלומר, חולקין בה עמו אחין ונוטל הוא בה חלק בכורתו, השני פלגי בחלק הבכורה, דהוה ליה ממון המוטל בספק אי חשבינן לה כמוחזקת אי לאו, וכל שמוטל בספק חולקין. וזה נראה לי עיקר, דאילו לפירוש הראשון הוה ליה למימר ובמלוה שעמו נוטל.

רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באותה שדה קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה ורב פפי משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים קא סבר יש לו לבכור קודם חלוקה. קשיא לי, חדא דהא לכולי עלמא אם אמר איני נוטל רשאי ואמאי לא כל חלק בכורתו. ועוד דאדרבה איפכא מסתברא פלוגתייהו, דלמאן דאמר אין לבכור קודם חלוקה הוה לן למימר דאם ויתר במקצת ויתרם בכולן, דכל שלא זכה ואין לו יכול להסתלק במתנה דלא אתיא לידיה, ואם אמר אי אפשי בה דבריו קיימים, אבל אם יש לו קודם בכורה והוה לה כחלק פשיטותו ובמה שויתר ויתר ובמה שלא ויתר לא ויתר, כמתנה לאחר שבאת לידו, ניחא לי, דודאי כל שאמר בפירוש שהוא מוותר על הכל ויתר, דמתנה קרייה רחמנא, ועד דאתא לידיה מצי מוותר, אבל לא נחלקו כאן אלא במה שמוכיח מתוך מעשיו הסתומין, דמאן דאמר ויתר בכל הנכסים קסבר שיש לו קודם חלוקה ובמה שיש לו אדם מוותר, ומר סבר אין לו והלכך לא ויתר אלא במה שבא לידו, שאין אדם מוותר אלא במה שיש לו, אבל במה שאין לו לא שייך ויתור. כנ"ל.

כבר ביארנו שכל שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת האב הואיל והוא שבח שעל ידי הוצאה או עמל או אפילו שבח הבא מאליו אלא שנשתנה אין הבכור נוטל בו פי שנים מ"מ בכור שמיחה מיחה כלומר שאם אמר לאחיו רוצה אני שנחלוק ותתברר חלקי ואני אשביח שני חלקי ואם אי אתם חולקים איני שותק מלחלוק אלא על מנת שאטול בכורה בשבח כאלו חלקי מסויים מעכשו ואחר מחאתו נתיאשו מלחלוק והשביחו מחאתו מחאה ונוטל פי שנים אף במה שהשביחו שבמחאתו נעשו חלקיו מסויימות והרי זה כיורד לשדה חברו והשביחה שלא ברשות שאין לו אלא הוצאה שבהוצאה מ"מ אינו נוטל כלום בד"א בשבח שלא נשתנו הדברים מכל וכל אע"פ שבעמלם הושבח כגון שהניח אביהם ענבים מחוברים ובצרום או זיתים מחברים ומסקום והדבר ידוע שהבצורים שוים יותר מן המחברים מ"מ לא נשתנו ולא קנו האחים את השבח בשנוי אבל אם דרכום אינו נוטל פי שנים הואיל ונשתנה הגוף מכל וכל והרי הן כגוזל עצים ועשאן כלים שאין משלמין אלא כשעת הגזילה ומ"מ נראה שנוטל בהם כשיעור דמי ענבים בצורים ואינו יכול לבא בטענה מרומיא כלומר יותר היה שוה לי בענבים שהייתי עושה בהם צמוקים ונמצאת זאת הדריכה היזק אצלי והיאך תנכו לי בשבחה אלא אומדים שבח הדריכה לדעת רוב בני אדם ומנכין לו וזהו ענין דמי היזק ענביו ויש מפרשים בענין היזק ענביו שאם אירע היזק והפסד בענבים או בזיתים כגון שנשפך היין והשמן או נתקלקל ונמצא שהענבים או הזיתים היו שוים יותר משלמין לו כדמי הענבים והזיתים הואיל ושלא ברשותו עשו הא אם עשו כן ברשותו אין חייבין לו בנזקו ופירשו שרבה ורב יוסף לא נחלקו כלל אלא רבה אמר שאינו נוטל בשבח דריכה ורב יוסף פירש עוד שמשלמין לו האחים היזק הדריכה ואע"פ שלענין פירוש הסוגיא לא יראה כן לענין פסק הדברים נראין:

יש מפרשים שמועה זו לענין מה שיתבאר בסמוך שהבכור שנטל חלק כפשוט ויתר ובא עכשו להשמיענו שאם מיחה בכך מיחה ר"ל שאם הקדים ואמר בעדים כל זמן שאחלוק עמך כפשוט איני מוותר בחלק הבכורה כלום מיחה ואפילו ראינוהו אח"כ שנטל חלק כפשוט במקצת נכסים אין אומרים שויתר בכל הנכסים אלא באותו מקצת בלבד הואיל וכבר מיחה קודם לכן ואינו צריך למחות בכל עת שעל מחאה ראשונה הוא סומך ודוקא בשלא נשתנה הגוף מכל וכל שמאחר שאותו הגוף בעצמו קיים סומך הוא על מחאה ראשונה אבל דרכום נעשו כנכסים אחרים וצריך לחדש מחאה אחרת ואין הראשונה מועלת לו שאין זה ממין אותן הנכסים ואין הדברים נראין לא לענין פירוש ולא לענין פסק לא לענין פירוש שענין דמי היזק ענביו אינו מתפרש יפה ואע"פ שגאוני ספרד דחקו ופירשוה בפירושיהם אינו עולה כהוגן ולא לענין פסק שכל שמיחה בעדים ראוי להיות מחאתו מועלת אף בדריכה ובכל דבר ומ"מ יש שפירשוה בדרך זה על מחאה פרטית כגון שיאמר כשאחלוק בענבים אלו כפשוט איני מכוין להניח חלק בכורה ר"ל אף מאותם ענבים בעצמם ואף מחאתם שבמחובר מועלת לכשנבצרו הא לכשנדרכו לא וגדולי המחברים פירשוה בדרך זה אלא שמפרשים הויתור על שאר הנכסים והוא שכתבו שכל שחלק עם אחיו בין בקרקע בין במטלטלין כפשוט ויתר בכל הנכסים בד"א בשלא מיחה אבל אם מיחה ואמר בפני שנים ענבים אלו שאני חולק עם אחי בשוה לא מפני שאני מוחל חלק בכורה הרי זו מחאה ולא ויתר בשאר נכסים אפילו מיחה בענבים מחוברים ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר בשאר נכסים אבל אם דרכום וחלק עמהם בשוה ביין ולא מיחה משנעשה יין ויתר בכל הנכסים אין זה אלא כמי שמיחה בענבים וחלק עמהם בשוה בזיתים ונראה מדבריהם שלענין מה שמחלק עמהם בשוה אין מחאה כלום:

יש מפרשים שמועה זו לענין שבח כמו שביארנו תחלה ובדרך אחרת והוא שהבכור שמיחה שלא להשביח מיחה בד"א בשמיחה בענבים מחברים ובצרום שהרי היה להם לישמע לו שלא לבצור שלא ברצונו אלא שיחלוקו אבל אם היו הענבים בצורים ומיחה שלא לדרכם עד שיחלקו אין מחאתו כלום שהרי יפסדו לשעתם קודם שיאותו זה לזה על צדדי חלוקתם וכן בדרוכים שמיחה שלא להמשיכו ואע"פ שלענין פירוש אין זה כלום שאין לשון מעיקרא עינבי מתישב כלל לפירוש זה הדין מ"מ דין אמת:

זה שביארנו שכל שחלק עם אחיו כפשוט במקצת הנכסים ויתר בכל הנכסים ולא באותה שדה לבד טעם הדבר מפני שיש לו לבכור קודם חלוקה שאלו אמרנו אין לבכור קודם חלוקה ר"ל חלק פשוט הוא שנעשה ממונו משעה שמת אביו ואע"פ שלא נתברר אבל חלק בכורה לא נעשה ממונו עד לאחר חלוקה היינו דנין שלא ויתר אלא באותו שחלק שלא זכה אלא במה שבא לידו אבל מכיון שיש לו לבכור קודם חלוקה ר"ל שאע"פ שלא חלק נעשה חלק בכורה ממונו משעה שמת אביו כחלק פשיטות מכיון שויתר במקצת ויתר בכל מעתה מכר חלק בכורה לאחר קודם חלוקה מכירתו מכירה כחלק הפשיטות ואם מכר לאחיו אין שם אלא מחילה ואף בלא קנין וכן כתבו חכמי הדורות שלפנינו אבל מ"מ לענין שבח אין רואין אותו כממונו כמו שביארנו:

אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה לכי לא מיחה. פי' קיימא לן דשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם היכא דאשתני אפילו ממילא אין הבכור נוטל פי שנים באותו שבח דרבנן אמרי ראוי הוא ולא מוחזק וכיון שכן שבח שהשביחו אחין שהוא ממון האחין ולא ממון האב אינו נוטל בו פי שנים וכיון דקיימא לן הכי קאמר רב הונא השתא בכור שמיחה מיחה כלומר אם מיחה באחיו ואמר להם איני שותק מלחלוק עמכם ולברר חלקי עכשיו אלא ע"מ דכל שיהא בנכסי' אלו בין ממילא בין שאתם משביחים בהן שאטול חלק בכורה ממנו כמו שאטול בעיקרו כאילו חלקי מסויים הוא מעכשיו מחאתו מחאה ויש לו ליטול פי שנים בעיקר ובשבחו דאהניא ליה הך מחאה כאילו סיים פי שנים שיש לו בקרקע ובירר אותו לעצמו על דעת אחין וכשהשביח ברשותו השביח ולא ברשות האחין:

אמר רבה מסתבר' מילתיה דרב אסי בענבים ובצרום. פי' שאף על פי שיש בהן שבח הבצירה שהוא שבח שהשביחו אחין שהדבר ידוע שיותר הן שוין לאחר הבצירה מקודם הבצירה שהיו עדיין מחוברין בקרקע אף על פי כן כיון דמעיקרא היו ענבים והשתא נמי ענבים שלא נשתנו גופן באותו שבח אותה המחאה מועלת ונוטל פי שנים באותן ענבים בצורין ואילו לא מיחה לא היה נוטל פי שנים באותו שבח שהשביחו מחמת בצירתן אבל דרכים כיון שנשתנה הגוף דמעיקרא עינבי והשתא חמרא באותו שבח ששבחו מחמת דריכתן אין מחאתן מועלת בו ואינו נוטל פי שנים משבח הדריכה אלא כאחד מן האחין נוטל בו כי אינו ממון האב אלא ממון האחין:

ורב יוסף אמר אפי' דרכום וכו' ליתן לו דמי היזק ענביו. כלומר אחין אלו שלא ברשות הבכור דרכום וכיון שכן יכול לומר אני איני רוצה בדריכה זו לפי שצמוקין רציתי לעשות בחלקי מהן אי נמי ענבי' רציתי לאוכלן וזו הדריכה היזק הוא ואתם חייבין לשלם לי דמי היזק ענביי אבל אילו דרכום ברשותו לא היה נוטל פי שנים אלא במה שהיו שווין קודם דריכתן בלבד ומה שניתוסף בו מחמת הדריכה לא היה נוטל בו אלא כאחד מן האחין ואותה מחאה שהקדים קודם לכן לא היתה מועלת בכך כלום הואיל וכבר נשתנה הגוף ושבח זה ממון האחין הוא ולא ממון האב. ויש לפרש בהא דרב אסי פירש אחר דכיון דקיימא לן בכור שנטל חלק כפשוט ויתר כדלקמן (בסמוך) קאמר רב אסי שאם הקדים קודם לכן ואמר לאחיו אני איני מוותר מחלק בכורה כלום אף על פי שראינוהו אחר כך שנטל חלקה כפשוט במקצת נכסים אין אנו אומרים שכבר וויתר בכל הנכסים אלא באותו מקצת בלבד שנטל חלק כפשוט הוא דוויתר ולא בשאר כל הנכסים הואיל וכבר מיחה קודם לכן והודיע שאינו מוותר על חלק בכורה וזה שלא פירש עכשיו שבזה בלבד הוא שמוותר ולא בשאר נכסים על אותה המחאה שמיחה קודם לכן הוא שסמך ולא הוצרך עתה למחאה אחרת ועלה אמר רבה מסתברא מילתיה דרב אסי בענבים ובצרום שאף על פי שמחוברין היו קודם לכן ועכשיו לא כיון שלא נשתנה הגוף מחאתו עומדת במקומה ואין צריך למחאה אחרת אבל דרכום צריך הוא לחדש מחאה אחרת ואם לא חדש אותה מחאה שהקדים קודם לכן אינה מועלת לו עכשיו ואם נטל חלק כפשוט במקצת וויתר בכל הנכסים. ורב יוסף אמר אפילו דרכום ומתמהינן דרכום מעיקרא עינבי והשתא חמרא ואמאי אינו צריך לחדש מחאה אחרת. ומהדרינן ליתן לו דמי היזק ענביו כלומר הא דרב יוסף קיימא בשלא היה יודע בדריכתן והרי הוא מבקש מהן עכשיו דמי היזק ענביו ולפיכך לא נסתלקה אותה מחאה בדריכה זו שהרי לא ידע בה שיחדש בה מחאה אחרת. אי נמי יש לפרש הא דאמרינן ליתן לו דמי היזק ענביו כלומר שכיון שלא על דעתו דרכום והרי הוא מבקש מהן דמי היזק ענביו ונתברר בכך שאותה דריכה אינה שבח אצלו נעשית אותה דריכה כאילו אינה וכאילו הן ענבים אצלו עכשיו כמו שהיו קודם לכן ולפיכך אינו צריך לחדש מחאה אחרת:

צד. אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ובמלוה שעמו פלגי. כלומר פלגי לה אחוה בהדיה, דשקיל איהו פלגו חלק בכורה ואידך פלגא פלגי ליה כולהו בשוה. דכיון דישנה תחת ידו של בכור, מספקא לן אי שקיל בה פי שנים ואי לא. ואע"ג דמלוה לאו ראוי הוא גבי בכור מיהת מספקא לן, מי אמרינן טעמיהו דרבנן דאמרי אין הבכור נוטל פי שניים במלוה משום דחלק בכורה מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטיא לידיה דנותן, דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו, אף חלק בכורה לא שקיל חלק בכורה אלא במידי דמטא לידא דאבוה. וכיון דטעמיה משום הכי הוא, דוקא במלוה דאיתא גבי אחרינא, דלא מצי אבוה דהאי בכור לאקנוייה נהליה במתנה, דאלו מתנת שכיב מרע ירושה קרייה רחמנא כדפרשינן לעיל, תדע דלא קניא אלא לאחר מיתה, אבל מלוה שישנה תחת ידו של בכור, כיון דהוה יכיל לאבוה לממחליה לממונא גביה שקיל בה פי שנים, דלגביה דידיה לתת לו פי שנים קרינא ביה. או דילמא טעמיהו דרבנן גבי מלוה משום דכתיב בכל אשר ימצא לו, דמשמע מידי דשכיח גבי אבוהון בשעת מיתה, ומלוה לא שנא דאיתא גבי אחרינא ולא שנא גבי דהאי בכור כיון דלא הוה שכיחא ברשותיה דאבוהון בשעת מיתה לאו בכל אשר ימצא לו קרינא ביה. וכיון דספיקא הוא פלגי ליה לחלק בכורה דחזי ליה למשקל ממלוה שישנה תחת ידו בהדי אחוה בשוה, דשקיל איהו פלגא ושאר אחוה פלגא.

וכי תימא כיון דקימא ברשותיה היכי מפקינן פלגו חלק בכורה מיניה מספיקא, והא קימא לן דמספיקא לא מפקינן ממונא. לא תקשי לך, דכי אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה ולהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה דמספיקא לא מפקינן ממונא, הני מילי היכא דלא הוה קאי האי ממונא בחזקתא דאחריני מעיקרא, אבל הכא האי ממונא בחזקתיה דמיתנא הוה והאי בכור והאי פשוט תרויהו מכח מיתאנא קאתו לית לך לאפוקי נכסי מחזקתיה דחד מיניהו אלא בראיה*. ואע"ג דקאי ממונא ברשותיה דבכור, כיון דלא מצי למטען ביה טענת בריא דזכא ביה מחמת אבוה דידיע בודאי דהוה קאי ממונא בחזקתיה, בחזקתא דתרויהו קאי, והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. ואפי' רבנן דפליגי עליה דסומכוס בכי האי גוונא מודו. וכבר ברירנא לה להאי עניינא ביבמות גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתאנא (שם לז,ב).

והאי דאיפסיקא הלכתא דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה, הני מילי גבי בכור, אבל לגבי בעל לא הוי ראוי, דאם כן הוה ליה למכלל דינא דבעל בהדי דינא דבכור, ומדפלגינהו מהדדי שמע מינה דלא דיינינן האי דינא אלא גבי חלק בכורה דקרייה רחמנא מתנה כדברירנא לעיל, אבל גבי בעל דלא כתיב האי מיעוטא שקיל במלוה, דלאו ראוי הוא, דמלוה כמאן דגביא דמיא, ואע"ג דלא שקיל בראוי שקיל במלוה דמוחזקת היא. וה"ה נמי לכתובת אשה, אע"ג דאינה נוטלת בראוי כבמוחזק, נוטלת במלוה, דלאו ראוי הוא.

תדע דגרסינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פא,ב) הרי שהיה נושה בו אחיו מנה ומת והניח שומרת יבם, לא יאמר יבם הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות, מ"ט לאו משום דאשתעבד מעיקרא לכתובת אשתו של אחיו שהיא יבמתו, ואי מלוה ראויה היא אמאי משתעבדא לכתובה. ואע"ג דהאי מתניאתא ר' מאיר היא דאמר מטלטלי לא משתעבדי לכתובה, מודה ר' מאיר דאין האשה נוטלת בראוי, ואם כן אמאי משתעבדא, ראוי הוא. אלא לאו ש"מ דמלוה לאו ראויה היא.

ותו בהדיא תנן בפרק הכותב לאשתו (כתובות פד,א) מי שמת והניח אשתו ובע"ח ויורשין והיה לה פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן, ואיבעיא לן מאן כושל, ר' יוסי בר' חנינא אמר לכושל שבראיה, והיינו בעל חוב, ר' יוחנן אמר לכתובת אשה משום חנה, ואמאי הא אין האשה נוטלת בראוי כבמוחזק, אלא לאו ש"מ דמלוה מוחזקת היא. ואפי' ר' עקיבא לא פליג עליה אלא משום דמטלטלי דיתמי לבע"ח ולכתובת אשה לא משתעבדי.

ועוד דגרסינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים (ב"ק מב,ב) ת"ר והמית איש או אשה אלא לומר לך מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה, ומקשינן עלה וסבר רבי עקיבא ירושת הבעל לאו דאוריתא והתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי ר' עקיבא, ופריק רבה לא א"ר עקיבא אלא לענין כופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ואקשינן ובנזקין לא אמר והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי וולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה אבל לבעל לא, ואוקמא רבא בגרושה, וכן א"ר נחמן בגרושה. אבל אם מתה והיא נשואה זכי בהו בעל דלאו ראוי הוא כדברירנא. וגרסי' נמי התם ולוקמה למר בשגבו מעות ולמר כשגבו קרקע. ומפרקי' הני מילי לבני מערבא דכ"ל כרבנן, אבל בעלמא כר' סבירא לן. כלומר, כי איכא לפלוגי בין קרקע למעות, לבני מערבא דס"ל כרבנן דאמרי אין הבכור נוטל פי שנים אלא במאי דמטא לידיה דאב מחיים. ואם לא מטא לידיה, אע"ג דהוי מוחזק לא שקיל ביה פי שנים. וגבי מלוה סבירא להו דכמאן דגביה ומטא לידיה דמיא. ולטעמיהו הוא דאיכא לפלוגיה בין גבי קרקע לגבי מעות, אבל בעלמא בירושת הבעל דליכא למעוטי אלא מידי דלא הויא לה לאשה זכותא בגויה מחיים כלל, דומיא דירושה דנפלה לה כשהיא בקבר, כרבי סבירא לן דלית ליה ראוי אלא במאי דלא הויא לה לאב זכותא בגויה מחיים כלל, כגון שמת אבי אביו לאחר מיתת אביו, א"נ כופר דלא משתלם אלא לאחר מיתה וכגון מעשה דס(י)בתא דלא הויא לה לברתא זכייה מחיים בהנהו נכסי כלל. אבל מלוה דודאי ממונא למרה היא מוחזקת הויא וירית לה בעל כדילפינן מנזקין.

ולא תימא ה"מ במלוה דמטא זמניה למגבא מחיי מלוה, אבל לא מטא זמניה למיגבא מחיים הויא לה ראוי דומיא דכופר, אלא אע"ג דלא מטא זמנה למגבה מחיים נמי כיון דאשתעבד ליה מחיים מוחזקת הויא וירית לה בעל, מידי דהוה אנכסי לך ואחריך מחיים לפלוני דהוה ליה מוחזק לגבי שני וירית ליה בעל, כדברירנא גבי מעשה דסבתא, דכיון דקנא שני גופא מחיים מוחזק הוי, הכא נמי כיון דעיקר חיובא דהאי מלוה מחיים קא חייל, אע"ג דלא מטא זימניה למגבה מחיים מוחזקת הויא וירית לה בעל. ולא דמי לכופר, דאילו כופר כיון דמיתה היא דמיחיבא ליה כופר אשתכח דליכא חיובא מחיים כלל ואמטול הכי הוה ליה ראוי. אבל מלוה דאיחיב ביה מחיים אע"ג דלא מטא זימנא למגבא אלא לאחר מיתה מוחזקת הויא כדברירנא. [ו]לא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה על פה, דהא מלוה על פה אע"ג דמטא זימנא מחיים נמי אי מזבין ליה נכסי לבתר דמטא זימניה (ו)לא מצי מלוה למטרף לקוחות, וא"כ מה לי מטא זימנא מחיים מה לי לא מטא זימנא מחיים, כיון דאידי ואידי (לא) ליכא שעבודא אידי ואידי חד דינא הוא, וכי היכי דכי מטא זימניה מחיים ירית לה בעל כדילפינן מנזקין דקתני אין האשה נותן ליורשיה ואוקימנא בגרושה, דש"מ דאי לאו גרושה היא ירית לה בעל, הוא הדין נמי אע"ג דלא מטא זמנה מחיים, דהא תרויהו לענין שעבודא חד דינא נינהו וירית להו בעל.

וכי תימא שאני היכא דמטא זימנא מחיים, דכיון דאי הוה תבעה ליה מחיים הוה גביה דהא אכתי לא אברחינהו לנכסי מוחזקת הוי וירית ליה בעל, על כרחיך לאו משום שעבוד נכסים הוא אלא משום חיובא דרמי עילויה דלוה הוא דהויא מוחזקת, דש"מ דחיובא דרמי עליה דלוה כממונא דקנייה מלוה דמי לשוויי מוחזק, וכי היכי דגבי ממונא דקנייה מיתאנא מחיים אע"ג דלא מטא זימניה למגבייה מחיים כיון דקנא ביה דלא מצי איניש לאפקועה מיניה מוחזק הוי, כדחזינן מדינא דנכסי לך ואחריך מהיום לפלוני, הכי נמי לגבי חיובא דאית ליה גבי לוה אע"ג דלא מטא זימניה מחיים מוחזק הוי. וה"ה נמי לענין כתובה, מוחזקת הויא וגביא מינה, דהא דינא דבעל וכתובה לענין מלוה תרויהו חד דינא נינהו כדברירנא מהני מתניאתא ושמעתתא.

ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמד,ב) גבי שושבינות הכא ביבם עסיקינן דהוה ליה ראוי ואין היבם נוטל כראוי כבמוחזק, ואיבעי תימא שאני שושבינות דאיפשר דלא אתיא לידי פרעון לעולם, והא אוקימנא בששמח עמו שבעת ימי המשתה ואח"כ מת דקימא לפירעון מקמי דלימות. שאני יבם דבכור קרייה רחמנא, וכי היכי דלענין בכור מלוה ראויה היא ולאו מוחזקת גבי יבם נמי ראויה היא ולא ירית לה. תדע דהא עיקר דינא דיבם דאינו נוטל בראוי מדקרייה רחמנא בכור הוא דנפקא לן, וכיון דמבכור הוא דאתיא לן על כרחיך כבכור דיינינן ליה.

וכי תימא מכדי לא שנא בכור ולא שנא בעל לא שקלי בראוי כבמוחזק, וא"כ גבי מלוה מאי שנא דלגבי בכור הויא לה ראוי ומאי שנא גבי בעל דהויא מוחזק. משום דעיקר דינא דבעל דאינו נוטל בראוי כי אתיא לן באשה שמתה בחיי מורישיה הוא דאתיא לן, דלא הויא לה לאיתתא זכותא בהני נכסי מחיים כלל, הילכך ליכא למגמר מיניה אלא מידי דדמי ליה. אבל בכור דכתיבי ביה מיעוטי דבכל אשר ימצא לו ולתת לו פי שנים, איכא למעוטי כל מידי דלא הוה שכיח ברשותא דאבוהון בשעת מיתה, ואע"ג דהויא ליה זכותא בגויה, כגון מלוה וכיוצא בה, לא שקיל בה פי שנים.

נמצאת אומר חמשה אינן נוטלין בראוי כבמוחזק, ואלו הן בכור ויבם ובעל ובעל חוב וכתובת אשה, ודיניהם שלשה:

בכור ויבם אינן נוטלין בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת מורישם היכא דאשתני גופא לגמרי, כגון ארעא וקדחו בה אילני, א"נ (חבורה) [חפורה] והוו בה שיבלי שלופפי והוו תמרי וכיוצא בהם כדברירנא בדוכתה. ולא במלוה, לא שנא מטא זימנא למגבא מחיים, לא שנא מלוה על פה ול"ש מלוה בשטר. ודוקא במלוה שאינה תחת ידו, אבל במלוה שהיא תחת ידו של בכור, פליג ליה לחלק בכורה דחזי ליה בגוה בהדי אחוה כדברירנא לעיל. ודוקא במלוה גרידתא, אבל משכנתא דלא מטא זימנא למיגבא מחיים, באתרא דלא מצי מארי ארעא לסלוקיה בזוזי עד משלם זימניה, הויא לה כקרקע ושקיל בה פי שנים. ואי מטא זימנא למגבא מחיים, באתרא דלא מצי מאריה ארעא לסלוקי בזוזי עד מישלם זימניה הו"ל כקרקע ושקיל בה פי שנים. ואי מטא זימנא למגבא מחיים, א"נ לא מטא זימניה והוי אתרא דמסלקא, כמלוה גרידתא דמיא ולא שקיל בה פי שנים. דגרסי' בפרק איזהו נשך (ב"מ סז,ב) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרויהו האי משכנתא באתרא דמסלקי אין הבכור נוטל בה פי שנים, באתרא דלא מסלקי עד מושלם זימניה בכור נוטל בה פי שנים. ואין צ"ל במידי דהוי ודאי ראוי, כגון מידי דלא הויא ליה זכותא לאבוה דהאי בכור ולאחוה דהאי יבם זכותא בגויה מחיים כלל, כגון שמת אביו של בכור ואחיו של יבם בחיי מורישיהם ואח"כ מתו מורישיהם, וכגון כופר דלא שייך ביה חיובא כלל אלא לאחר מיתה, וכגון מעשה דההוא סבתא דלא הוה לה לברתא מחיים זכותא בהנהו נכסי כלל, דכל כי האי גוונא לית ליה לבכור ולא ליבם זכותא אלא כאחד מן האחין.

ובעל בנכסי אשתו ובע"ח בנכסי לוה, שניהם אינן נוטלין בראוי כבמוחזק, דכל מידי דלא הויא לה לאשה זכותא מחיים בגויה כלל לא ירית ליה בעל, וב"ח נמי לא גבי ליה. בעל, כדאמרי' בפרקין גבי קראי דשגוב ויאיר (לעיל בבא בתרא קיב,א) וגבי מעשה דסבתא (קכה,ב), וכדאמרינן בב"ק (מב,ב) לענין כופר. בע"ח נמי דתנן בפ' מי שמת (לקמן בבא בתרא קנז,א) נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח, יורשי האב אומרין הבן מת ראשון ואח"כ מת האב, וכדשמעת מינה דאלו אתברר דבן מת ראשון לית ליה לב"ח ולכתובת אשה ולא מידי, אבל מידי דזכה ביה לוה ואשה מחיים, אע"ג דלא הוה שכיח ברשותיהו בשעת מיתה, כגון מלוה וכיוצא בה ירית ליה בעל וגבי מיניה בע"ח. ואע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, נפקא מינה להיכא דאקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי, א"נ ביתומים שגבו קרקע בחובת אביהם. וכ"ש האידנא דתקינו ליה רבנן בתראי לבעל חוב למגבא ממטלטלי דיתמי ושניהם נוטלין בשבח, לא שנא בשבחא דממילא ולא שנא בשבחא דאתי מחמת הוצאה, דאמר שמואל בע"ח גובה את השבח. וכבר ברירנא דינא דבעל חוב לענין שבחא בפ' שנים אוחזין בטלית בירור יפה. וא"צ לומר בעל בנכסי אשתו דנוטל בשבח, דכיון דאיהו לחודיה הוא דירית להו לעיקר נכסי, כולהו נכסי דשבקת אתתיה דידהי נינהו, וכי שבחי בתר הכי על כרחיך ברשותיה דידיה קא שבחי, ועוד דאפילו זבינא איהי מחיים אתי איהו ומפיק בתקנת אושא.

וכתובת אשה אינה נוטלת בראוי במידי דלא הויא ליה לבעל זכותא בגויה מחיים כלל, כדקתני בהדיא במתני' דבכורות (נב,א) ובמתני' דנפל הבית עליו ועל אביו (לקמן בבא בתרא קנח,א). ואינה נוטלת בשבח. ובהדיא קתני לה בבכורות ואסיקנא התם מקולי כתובה שאנו. ודינא לענין שבח כדינא דבכור לכל מילי. מיהו גבי מלוה כבע"ח דמיא, ואע"ג דהא קי"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה ואפילו מחיים, נפק"מ להיכא דאקני לה מטלטלי אגב מקרקעי, וכ"ש השתא דתקינו רבנן לאגבויי אפי' ממטלטלי דיתמי בין לבע"ח בין לכתובה. וכולהו תנאי כתובה ככתובה דמו בין לענין ראוי בין לענין שבח בין לענין מלוה, כדקתני התם בבכורות ולא את הבנות במזונותיהן ואמרי' עלה מאי טעמא תנאי כתובה ככתובה דמו. וכן הילכתא:

צה. א"ר הונא אמר רב אמי בכור שמיחה מיחה. כלומר אם רצו האחים להשביח את הנכסים ומיחה הבכור מהן ואמר איני רוצה שישביחו הנכסים אלא על מנת שאטול פי שנים בשבח שישביחו נכסים אפי' מחמת הוצאה, הרי מיחה ונוטל פי שנים בשבח שהשביחו ברשות. אמר רבה מסתבר טעמיה דרב אשי בענבים ובצרום זיתים ומסקום דלא אשתנו, אבל דרכום לא. דמעיקרא עינבי והשתא חמרא. ורב יוסף אמר אפי' דרכום. ומתמהינן עלה דרכום מעיקרם עינבי והשתא חמרא. וכיון דאשתנו בהו לגמרי היכי שקיל בהו פי שנים, לא יהא אלא דגזלנוהו מיניה, הא קי"ל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. א"נ הכי קא קשיא ליה, מעיקרא עינבי והשתא חמרא, דלאו האי חמרא שבקי אבוהון, ובעינא בכל אשר ימצא לו וליכא. ופרקינן כדאמר רב עוקבא בר חמא ליתן לו דמי היזק ענביו הכא נמי ליתן לו דמי היזק ענביו. דכיון דאי הוו שבקי להו כדמעיקרא והוה שקיל פי שנים בענבים הוה עביד מיניה חמרא לנפשיה, השתא דדרכום מקמי חלוקה ואפקעוה לחלק בכורה מהאי חמרא נמצא שהזיקוהו בענבים כשיעור שבחו של יין, הילכך נותנין לו מדמי בכורתו בשבחו של יין כשיעור דמי היזק ענביו.

והיכא איתמר דרב עוקבא בר חמא אהא דאמר ר"י אמר שמואל בכור ופשוט שהניח להן אביהם ענבים ובצרום זיתים ומסקום ואפי' דרכום בכור נוטל פי שנים. והכא כשבצרום ומסקום שלא מדעתו מיירי, דאי מדעתו, כיון דלא מיחה לא שקיל פי שנים בשבחן, כדרב אשי. ומתמהינן עלה דרכום מעיקרא עינבי והשתא חמרא. אמר רב עוקבא בר חמא ליתן לו דמי היזק ענביו. כדפרישנא. וקי"ל כותיה דרב יוסף, דהא רב יהודה אמר שמואל סבר לה כותיה, ורב עוקבא בר חמא נמי טרח לפרושי ממריה. וסלקא שמעתא בהכי. ואף על גב דפליגי עליה רבה, הא רבים פליגו עליה דרבה, וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דסלקא שמעתא כותיה דרב יוסף:

צו. ושמעינן מיהא דרב אסי דהא דקאמרינן אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהם, לא תימא הני מילי היכא דאשתני גופה, אלא אפילו היכא דלא אשתני כלל (א)לא שקיל. ובהא אפילו רבה מודי, דהא גבי זיתים ומסקום ענבים ובצרום דלא אשתנו, וטעמא דמיחה, הא לא מיחה לא שקיל. וכן הילכתא:

צז. א"ר אשי בכור שנטל חלק דפשוט במקצת הנכסים ולא מיחה ויתר. חלק בכורתו. מאי ויתר רב פפי אמר משמיה דרבא ויתר בכל הנכסים כולן קסבר יש לו [ל]בכור קודם חלוקה. כלומר יש לו לבכור זכות בחלק בכורה קודם חלוקה, דאי בעי לזבוניה לחלוקיה לאחריני או למיתביה במתנה קודם חלוקה הרי זה מכור ונתון, הילכך לגבי חלוקה נמי כיון דויתר במקצת גלי אדעתיה דבכולהו נמי ויתר, וכי היכי דמצי לזבוניה שארא ואע"ג דלא מטא לידיה מצי נמי למימחליה לגבי אחים. רב פפא משמא דרבא אמר ויתר באותה שדה קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה. ומאי דאתא לידיה אחיל, אידך לא אחיל, דאכתי לית ליה זכותא בגויה לזבוניה ולא למימחליה. ודוקא דלא מיחה, אבל מיחה אפילו במקצת נמי לא אחיל. והוא דלא אשתנו, כגון ענבים ובצרום זיתים ומסקום, אבל דרכום לא מהניא בהו מחאה קמיתא, הא למה זה דומה למי שמיחה בענבים ומחל בזיתים וכיוצא בהם.

ברם צריך את למידע דלענין מכר ומתנה, עד כאן לא פליגי אלא בחלק בכורה דמתנה קרייה רחמנא, וכי היכי דבעינן עד דמטיא לידא דנותן דומיא דמתנה, ה"נ לא זכי בה זכייה גמורה לאקנויי לאחריני עד דמטיא לידיה או עד דזכי בה בחד מאנפי זכיה דמיקיימא בה חלוקה דומיא דמתנה. אבל בחלק פשיטות דלא קרייה רחמנא מתנה שהרי נוטל בראוי כבמוחזק, וכל שכן בשבח, כולי עלמא מודו דמצי לאקנויי למאן דבעי אפי' קודם חלוקה. וה"נ מסתברא, דאי לא תימא הכי היכא דלית ביה דין חלוקה, דקי"ל אית דינא דגוד או אגוד, היכי מצי חד מיניהו לאוגודיה ליה לחבריה, הא סוגייא למ"ד אין לו לבכור קודם חלוקה דאפי' לאחוה נמי לא מצי מחיל. ועוד דבהדיא תנן בנדרים בפרק השותפין שנדרו הנאה זה מזה (נדרים מו,א) היה אחד מהם מודר מחברו הנאה לא יכנס לחצר וכופין את הנודר שימכור את חלקו, ואוקימנא התם בדאין בה דין חלוקה, ואי אמרת דכמה דלא פלגי לא מצי מזבין היכי כיפינן לזבוני מידי דלא מצי מזבין. וא"נ כיפינן ליה אנן מאן (בו) זבין מיניה. אלא לאו ש"מ דלא שייכא האי פלוגתא אלא בחלק בכורה, אבל בחלק פשוט וה"ה לשאר שותפי דכולי עלמא מצי מזבין.

אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה. פירוש דאף על גב דקיימא לן כרבנן דאין הבכור נוטל בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתה בין בשבח דממילא בחפירה והוו שובלין בין בשבח שהשביחו יתומים אפילו הכי אם מיחה ואמר רוצה אני בחלק בכורתי ואיני רוצה שמה שישביחו נכסים יהא שלכם מיחה ומהניא ליה מחאתו ונוטל בין בשבחא דממילא בין בשבח שהשביחו יתומים דהא קיימא לן יש לבכור קודם חלוקה הלכך מכיון שהוא רוצה לזכות בבכורתו זוכה בה. ונראה לי שזה הוא עיקרו של דבר שחלק בכורה מתנה קרייא רחמנא והנותן מתנה ומזכה לו על ידי אחר אין מקבל מתנה זוכה במתנתו עד שישמע ויתרצה בה שאלו כששמע צווח לא זכה כדמוכח לקמן בפירקין בפלוגתא דרבנן ורבן שמעון בן גמליאל בהכותב כל נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים כו' ובפרק ב' דחולין ולפיכך חלק בכורה נמי שהוא במתנה לא זכה בה בכור עד שיתכוון לזכות בה ואלו אמר איני רוצה בה אבד את זכותו מיד וזו היא שאמרו שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי כשם שאסרו במקבל מתנה שאם צווח בשעה ששמע לא קנה הלכך כל שבח שהשביחו נכסים עד שגלה בדעתו שהוא רוצה לזכות בה הרי הוא של אחים אבל מכיון שאמר שהוא רוצה לזכות בה זכה בה ושלו השביח.
ומכאן אני אומר שהנותן מתנה לחברו וזיכה לו על ידי אחר והשביחה שבחא דממילא בחפורא והוו שובלי שלפופאי והוו תמרי קודם ששמע מקבל מתנה הרי השבח של נותן ולא זכה בה מקבל אלא משעה שגלה בדעתו שהוא רוצה לזכות במתנתו וכדאמרינן הכא בבכור. זה נראה לי על דרך פירוש רשב"ם ז"ל.
ונראה לי שזו היא שאמרו למעלה מאי טעמא דרבנן מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידיה אף חלק בכורה עד דמטא לידיה. ולפי דקדוק הלשון נראה דהכי קאמר מה מתנה לא זכי בה מקבל עד דמטא לידיה כלומר או עד שירצה לזכות בה אף חלק בכורה כן ולפיכך שבח שהשביחו נכסים בנתיים הרי הוא של יורשים שכך הדין בנותן ומקבל מתנה שאם כדברי רשב"ם ז"ל שפירש למעלה עד דאתא לידיה דנותן לא שייך לישנא דעד והוה ליה למימר בעינן דאתיא לידיה ועוד דמאי דלא אתא לידיה דאבוה מבכל אשר ימצא לו ממעיט כן נראה לי. אבל הרמב"ם ז"ל פירש בענין אחר שכך כתב בפרק ג' מהלכות נחלות לפיכך אם חלק עם אחיו במקצת נכסים כפשוט ויתר בכל הנכסים במה דברים אמורים בשלא מיחה אבל אם מיחה באחיו ואמר בפני שנים ענבים אלו כו'. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: בכור שמיחה מיחה פירוש קיימא לן דשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת האב דאין הבכור נוטל פי שנים באותו שבח וכן שבח שהשביחו אחים שהוא ממון אחים ולא ממון האב וכיון דקיימא לן הכי קאמר רב הונא השתא בכור שמיחה מיחה כלומר אם מיחה באחיו ואמר להם איני שותק מלחלוק עמכם ולברר חלקי עכשיו אלא על מנת שהשבח שיהא בנכסים אלו בין ממילא בין שאתם משביחים בהם שאטול אני חלקי ממנו בבכורה כמו שאטול בעקרו כאלו חלקי מסויים הוא מעכשיו מחאתו מחאה ויש לו ליטול פי שנים בעיקר ובשבח. ורב יוסף אמר דרכום. ומתמהינן דרכום מעיקרא ענבי והשתא חמרא וכיון שאותו שבח שהשביחו מחמת דריכה ממון אחים הוא ולא ממון האב שהרי אחים הוא שדרכום והגוף הרי נשתנה באותה דריכה היאך טמאה מועלת בזה. ומהדרי כדאמר רב עוקבא ליתן לו דמי היזק ענביו הכי נמי ליתן לו דמי היזק ענביו כלומר אחים אלו שלא ברשות הבכור דרכום וכיון שכן יכול לומר להם איני רוצה בדריכה זו לפי שצמוקים רציתי לעשות בחלקי מהם אי נמי רציתי לאוכלן ענבים וזו הדריכה היזק הוא אצלי ואתם חייבים לשלם לי דמי היזק ענבי אבל אלו דרכום מדעתו ומרשותו לא היה נוטל פי שנים אלא במה שהיו שוין קודם דריכתן בלבד ומה שנתוסף בדמיהן מחמת דריכה לא היה נוטל בו אלא כאחד מן האחים ואותה מחאה שהקדים קודם לכן לא היתה מועלת כלום הואיל וכבר נשתנה הגוף ושבח זה ממון אחים ולאו ממון האב. ויש לפרש בהא דאמר רב אשי בכור שמיחה פירוש אחר כיון דקיימא לן בכור שנוטל חלק כפשוט ויתר כדבעינן למימר לקמן קאמר רב אשי שאם הקדים קודם לכן ואמר לאחיו אני איני מוותר חלק בכורה כלום אף על פי שראינוהו אחר כך שנטל חלק כפשוט במקצת נכסים אין אנו אומרים שכבר ויתר בכל הנכסים אלא באותה מקצת בלבד שנטל בו חלק כפשוט הוא שויתר ולא בשאר נכסים הואיל וכבר מיחה קודם לכן והודיע שאינו מוותר על חלק בכורה וזה שלא פירש עכשיו שבזה בלבד הוא שמוותר ולא בשאר נכסים על אותה מחאה שמיחה קודם לכן הוא שסמך ולא הוצרך עוד למחאה אחרת ועלה אמר רבא מסתברא הא דרב אסי בענבים ובצרום שאף על פי שהיו מחוברין קודם לכן ועכשיו בצרום כיון שלא נשתנה הגוף מחאתו עומדת במקומה ואינו צריך למחאה אחרת אבל דרכום כבר שנשתנה הגוף נעשו כמו נכסים אחרים וצריך הוא לחדש מחאה אחרת ואם לא חדש אותה מחאה שהקדים קודם לכן אינה מועלת עכשיו ואם נטל חלק בפשוט במקצת ויתר בכל הנכסים ורב יוסף אמר אפילו דרכום. ומתמהינן מעיקרא ענבים והשתא חמרא כלומר כיון שכן כנכסים אחרים הן דומה ואמאי אינו צריך לחדש בה מחאה אחרת. ומהדרינן כדאמר רב עוקבא בר חמא ליתן לו היזק ענביו כו' כלומר הא דרב קיימא בשלא היה יודע בדריכתן הרי הוא מבקש עכשיו דמי היזק ענביו בדריכה זו שהרי לא היה יודע שיחדש מחאה אחרת. אי נמי יש לפרש הא דאמר ליתן לו דמי היזק ענביו כלומר שכיון שלא על דעתו דרכום והרי הוא שבקש דמי היזק ענביו נתברר לך שאותה דריכה אינה שבח אצלו נעשית אותה דריכה כאלו אינה וכאלו הענבים הם אצלו עכשיו כמו שהיו קודם לכן ולפיכך אינו צריך לחדש מחאה אחרת. עד כאן. והרמב"ם ז"ל הוא מפרש בהא דאמר רב אשי בכור שמיחה כו' כפירוש הזה האחרון של רבו הרב אבן מיגש ז"ל.

אפילו דרכום. אסיקנא ליתן לו דמי היזק ענביו. וקאמר אפילו לומר שנוטל בשבח הבצירה אף על פי שהפסידו בסוף שאין האחים יכולים לומר לו מכיון שהשבחנו והפסדנו יצא הפסד כנגד שכר ונתן לך דמי ענבים מחוברים בלבד קמשמע לן דמכיון שבצרום זכה בכור באותו שבח וכיון שדרכום אחר כך והפסידו משלמין כל ההפסד ונותנים לו דמי ענבים בצורין. ואי שוו טפי לאחר שדרכום ממאי דהוו שוו בעודם מחוברים לא יזכה באותו שבח. הר"ן ז"ל.
רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באותה שדה קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה ורב פפי משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים קסבר יש לו לבכור קודם חלוקה. קשיא לי חדא דהא לכולי עלמא אי אמר איני נוטל רשאי ואמאי לא איבד כל חלק בכורתו. ועוד דאדרבה איפכא מסתברא פלוגתייהו דלמאן דאמר אין לבכור קודם חלוקה הוה לן למימר דאם ויתר במקצת ויתר בכולן דכל שלא זכה ואין לו יכול להסתלק במתנה דלא אתיא לידיה ואם אמר אי אפשי בה דבריו קיימים אבל אם יש לו קודם בכורה והוה ליה כחלק פשיטותו ובמה שויתר ויתר ובמה שלא ויתר לא ויתר כמתנה לאחר שבאת לידו. ניחא לי דודאי כל שאמר בפירוש שהוא מוותר על הכל ויתר דמתנה קרייה רחמנא ועד דאתא לידיה מצי מוותר אבל לא נחלקו כאן אלא במה שמוכיח מתוך מעשיו הסתומין דמאן דאמר ויתר בכל הנכסים קסבר שיש לו קודם חלוקה ובמה שיש לו אדם מוותר ומר סבר אין לו והלכך לא ויתר אלא במה שבא לידו שאין אדם מוותר אלא במה שיש לו אבל במה שאין לו לא שייך ויתור. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
ואין אלו קושיות אצלי דמאן דאמר יש לו לבכור קודם חלוקה לאו למימרא שיזכה בכור בחלק בכורה ממילא דאי הכי לאו כל כמיניה לומר איני נוטל דהוה ליה כחלק פשוט אלא הכי קאמר הרי בכור כמקבל מתנה כשם שהנותן לחברו חלק בשדה אחת יכול מקבל מתנה לומר קודם חלוקה אני רוצה לזכות במתנתי וזכה בה אף דינו של בכור כן וכיון שהוא יכול לזכות אף הוא יכול להסתלק ומאן דאמר אין לו לבכור קודם חלוקה סבירא ליה דאפילו רצה הבכור לזכות בחלק בכורתו קודם חלוקה לאו כל הימנו דלתת לו כתיב עד שיתברר חלקו וכיון שאפילו רצה לזכות אינו זוכה אף כשהוא מסלק אין סלוקו סלוק שאין הסילוק כלום אלא במה שאפשר לו לאדם לזכות דאומר איני רוצה לזכות בו אבל במה שאי אפשר לו לזכות בו מהו סלוקו הוה ליה כאומר אם יתן לי פלוני שדה פלונית אי איפשי בה שאם נתנה לו אחר כך הדבר ברור שאין סלוקו של קודם לכן מעכבו מלזכות בה ולמאן דאמר אין לו לבכור קודם חלוקה הוא הדין והוא הטעם ולדידיה כי תנא בברייתא אם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי דוקא כשאומר כן בשעת חלוקה. כללו של דבר לדברי שניהם בשעה שהוא יכול לזכות אם ירצה יכול להסתלק אבל בשעה שאינו יכול לזכות בה אין סלוקו כלום. כן נראה לי. הר"ן ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה בנכסי דידיה ודפשוט י"מ בחלק בכורתו ובחלק פשיטותו ואין זה לשון הגמרא כו' עכ"ל אבל הא דקאמר אזול יתמי בני פשוט למיכל כו' מתיישב שפיר שלא מכר הבכור ללקוחות רק ב' חלקיו אלא כיון שלא חלקו עדיין ולא הובררו ב' חלקיו עדיין אזול יתמי בני פשוט למיכל מכל החלקים וק"ל:

גמ' בכל הנכסים כולן רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באותה שדה קא סבר אין לו לבכור קודם תלוקה ורב פפי אמר משמיה דרבא ויתר בכל הנכסים כולן קא סבר יש לו לבכור קודם חלוקה מדאחיל בהא אחיל בכולה ומה דאתא לידיה אחיל אידך לא אחיל כו' מהנהו לקוחות מחינהו אמרי להו קרובים כו' כצ"ל:

גמרא אבל דרכום לא. ועי' פי' הרשב"ם. ולכאורה קשה מאי איריא חלק בכורה אפי' ממונו ממש קנו. וי"ל דאשמעינן דאפי' לא כוונו לגזול ממנו אלא עדיפותי' במה שהוא בכור וסד"א כמו שאביו אינו יכול להעביר חלק בכורתו אפי' לריב"ב ע"י מי שראוי ליורשו כדלקמן (ק"ל ב') ה"ה אינהו נמי ולא קנו קמ"ל:

שם קא סבר אין לו לבכור קודם חלוקה ומה דאתא לידיה אחיל כו'. ההגה' שבגליון בשם רש"ל תמוה ועי' הגהת הב"ח:

ר"ש ד"ה אבל דרכום. ור"ח פי' כו' ולא נהירא כו' עד שיטול חלק כו'. ל"י מה זו השגה דהרי הר"ח כ' אבל אם דרכום וחלקו ור"ל שוה בשוה וכה"ג מיירי בענבים ובצרום וכן מבואר להדיא בהרמב"ם פ"ג מהל' נחלות ה"ו:

תוס' ד"ה ובמלוה כו' ובמקום שמפורש בהדיא דחולקים. עי' לעיל דף סב ע"ב תוס' ד"ה אתמר:

שם ד"ה אבל כו' שינוי במקומו עומד. עי' ב"ק דף ס"ו ע"ב תוס' ד"ה מי דר"י ס"ל דשינוי קונה ועיי"ש דף צד ע"א בסופו דשמואל ס"ל דשינוי קונה וא"כ פריך הכא שפיר לר"י ושמואל לשיטתם:

במלוה שעמו. שהבכור נתחייב לאביו: פלגי. חלק בכורה יחלקו ביניהן איהו מעכב פלגא ונותן לאחיו פלגא דהוי ליה ממון המוטל בספק וחולקין דאין ידוע אי חשיב מוחזק לאביו שהרי הבכור רוצה הוא לשעבד נכסיו לאביו לגמרי ובעין יפה גמר ומקני נכסיו לאביו כדי שיהא אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה אותן פי שנים או דלמא לא שנא משאר מלוה הלכך פלגי. יש לשונות אחרים ולא נתיישבו לפי הלשון הכתוב בספרים והא דאמרי' כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי לאו מילתא היא אלא כשלחו מתם דאמר רבה מסתבר טעמא דבני מערבא כו' וכל היכא דאמר נכסיי לך ואחריך ליורשיי מת ראשון קנו יורשי הנותן או יורשי יורשין הקודמין ליורשו אבל בעל לא דאין הבעל נוטל בראוי ואם נתן הנכסים לבת מהיום ולאחר מיתה אע''פ שמתה בחיי הזקנה הבעל יורשה דהויא לה מוחזקת בגוף הקרקע בחיי הזקנה: אמר רב הונא אמר רב אסי. אע''ג דאוקימנא לדברי הכל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהן מיהו אם מיחה ואמר אל תשביחו חלקי אלא נחלוק מיד ואשביח אני שני חלקים שלי ואטול כל שבחן והן נתייאשו מלחלוק והשביחו הנכסים הרי מיחה בהן ויטול פי שנים דהא פסקינן לקמן יש לו לבכור פי שנים קודם חלוקה משעה שחפץ לזכות בבכורתו והרי חפץ ליטול חלקו לאלתר וזוכה בחלק בכורתו מיד כל מקום שהוא הלכך נכסין דידיה אשבח: אמר רבה מסתברא מילתא דרב אסי. דיטול הבכור פי שנים בשבח שהשביחו יתומים בשביל מחאתו כשמיחה בענבים מחוברים ובצרום היתומים שלא מדעתו א''נ מדעתו ובעל כרחו שלא רצו לחלוק או זיתים היו מחוברין כשמיחה בהן ומסקום והשביחום יתומים בבצירה ומסיקה בהאי שבח שקיל בכור פי שנים שנוטל שני חלקים מן הענבים כמות שהן בצורים ולא יתן להם שבח בצירה דענבים היו ואכתי ענבים נינהו וענבים של בכור הוא דאשבוח והרי זה דומה לגוזל פרה והוקירה דמשלם אותה כמות שהיא הואיל ולא נשתנית: אבל דרכום. ע''מ לזכות הן בשבח דריכה לא שקיל בכור פי שנים כדתנן הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזילה דקנייה בשינוי ה''נ קנינהו יתמי להני ענבים בשינוי כך נראה בעיני ורבינו חננאל פירש בכור שמיחה ואמר איני מוותר חלק בכורה דיו וא''צ למחות פעם אחרת ואמר רבה ה''מ כשמיחה בענבים ובצרום זיתים ומסקום הוא דאין צריך למחות לו פעם אחרת אבל אם דרכום וחלקו ולא מיחה ויתר ולא נהירא לי חדא דאפי' לא מיחה לא הפסיד חלק בכורה עד שיטול חלק באחת מן השדות כפשוט כדלקמן ואז ויתר חלק בכורה בכל הנכסים ועוד הא אכתי לא איירינן לעיל בשום ויתור דנימא מכיון שמיחה מיחה ולא יוותר עוד: ורב יוסף אמר אפי' דרכום. קס''ד השתא דאפי' דרכום שקיל בשבח היין פי שנים והיינו דקא מתמה גמרא דרכום אמאי שקיל פי שנים הא מעיקרא ענבי והשתא חמרא וקנייה בשינוי כדפרישית ומשני כדאמר רב עוקבא כו' לקמן ה''נ נותן לו דמי היזק ענביו כלומר האי דאמר רב יוסף אפי' דרכום לא ליטול שבח היין היתר על הענבים אמר דודאי לא שקיל אלא דמי ענבים אלא הכא במאי עסקינן שפחת היין ונשפך או נתקלקל שאין שוה כדמי ענבים ואתא רב יוסף למימר דאפי' דרכום ופחתו בכור נוטל פי שנים בענבים בצורים כדמים שהיו שוין הענבים דכיון דמיחה בהן לא הוו להו לדרוך ענבים שלו ומשלמים לו דמי ענביו הכל כשעת הגזילה ומר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רבה איירי דאין נוטל בשבח היין ורב יוסף אתא למימר דה''נ לא שקיל בפחיתת היין מדמי ענבים: דאמר רב יהודה אמר שמואל בכור ופשוט כו' נוטל פי שנים. וכגון שמיחה: אמר רב עוקבא כו'. וה''ק ואפי' דרכום נוטל פי שנים בענבים בצורים כמו שהן שוין קודם דריכה: בכור שנטל חלק. באחת מן השדות כאחד מאחיו חלק פשיטות: ויתר. כלומר הרי מחל חלק בכורה כדמפרש לקמיה אי בהאי שדה אי בכל הנכסים וטעמא כדאמרן לעיל אם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי דכיון דמתנה קרייה רחמנא ואיהו לא בעי לה לא הויא מתנה ולא יזכה בה עוד: קסבר אין לו לבכור. חלק בכורה לא לתת ולא למכור קודם חלוקה כדכתיב לתת לו עד דאתיא לידיה דמקבל מתנה הלכך האי שדה שבא לידו חלקו ממנה והיה לו לזכות בו חלק בכורה דהא שעת חלוקה הוא וקרינן ביה לתת לו הלכך מצי מחיל אבל בשאר נכסים לא מצי מחיל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דעד שעת חלוקה לא זכי בהו וכ''ש בחלק פשיטות דלא זכי קודם חלוקה שלא הוברר חלקו ומיהו אם מת קודם חלוקה ל''ש בכור ול''ש פשוט בנו יורש עם האחין ונוטל חלק אביו כשיבאו לחלוק דלא גרע היכא דמת האב ואח''כ מת הבן דבן הבן יורשו מהיכא דמת הבן בחיי האב דבן בנו יורשו כדכתיב ובן אין לו עיין עליו אבל קודם חלוקה אין יכולין למכור לא האב ולא הבן: יש לו לבכור קודם חלוקה. ואע''ג דחלק פשוט אין לו דהא כתיב לתת משעת שמת האב הוא ראוי ליתן לו הלכך בבכור תליא מילתא דבשעה שירצה יזכה בחלקו וכדאמרן לעיל בכור שמיחה מיחה והלכך יש כח בידו למחול כל שעה שירצה דהיינו דבר שבא לעולם ואנן סהדי דכי היכי דאחיל בהא שדה אחיל בכולהו וכיון דיש כח בידו לזכות יש כח נמי בידו ליתן ולמחול והויא מחילה: בנכסי דידיה ודפשוט. יש מפרשין בחלק בכורתו ובחלק פשיטותו ואין זה לשון גמרא ועל כרחי זקוק אני לפרש שמכר כל הנכסים שני חלקים שלו וחלק פשוט אחיו מקמי דניפלוג בהדיה מכר כל השדה שלא ברשות אחיו ולצורך אחיו לתת לו מעות של חלקו: למיכל תמרי. מאותו שדה בשביל חלק אבוהון: מחונהו. הכום: אמרו להו. ללקוחות קרובייהו דיתמי: דזבנתינהו לנכסייהו. שלא מדעתם ושלא מדעת אבוהון דהא ודאי חלק פשוט אחיו לא היה יכול למכור: לא עשה. הבכור ולא כלום במכירה זו:

קרקע בחוב אביהן היא חוזרת וגובה מהן בשבועה כדין בעל חוב או אם פטרה מן השבועה גובה ממלוה שהיא ביד אחרים אפי' לר''ע ודלא כאבא שאול בן אימא מרים ואין לומר דההוא כרבי אתיא אבל לרבנן הוי מלוה ראוי דהא לא משתמיט התם שום אמורא לאוקומי כרבי משמע דליכא מאן דפליג אלא כ''ע אית להו מלוה מוחזקת לגבי כתובה ובזמן הזה דתקינו גאונים דגביא אשה ובעל חוב ממטלטלי דיתמי כמו ממקרקעי יתומין שגבו בחובת אביהן בין מקרקעי בין מטלטלי חוזרת אשה וגובה מהן כי היכי דבמקרקעי משום דר' נתן חשיב כאילו גבאן אביהן מחיים הכי נמי במטלטלי וצריך עיון דרב פפא סבר הכא בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו אם כן סבר שעבודא לאו דאורייתא דשילהי גט פשוט (לקמן ד' קעה:) מדמי להו אהדדי ובפרק קמא דקדושין (ד' יג:) סבר רב פפא שעבודא דאורייתא: ובמלוה שעמו פלגי. לא משום דקי''ל ממון המוטל בספק חולקין דהא לא קי''ל כסומכוס כדפרישית לעיל (ד' לה. ד''ה ומ''ש) אלא תקנת חכמים היא הכא ובמקום שמפורש בהדיא דחולקין: אבל דרכום לא. לפי' הקונט' דטעמא משום דקנאום בשינוי קשיא דהיכי פריך מעיקרא ענבים והשתא חמרא הא איכא למ''ד בהגוזל קמא (ב''ק ד' צה.) שינוי במקומו עומד:

בבא בתרא קכו ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף קכו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד