בבא בתרא קכז ע"א

בבא בתרא קכז ע"א - טקסט הדף

אמימר אמר אף אינו ממעט חלק בכורה שנא' {דברים כא-טו} וילדה לו בנים עד שיהא בן בשעת לידה רב שיזבי אמר אף אינו נימול לשמנה דאמר קרא {ויקרא יב-ב} אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול עד שיהא זכר משעת לידה רב שרביא אמר אף אין אמו טמאה לידה דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים עד שיהא זכר משעת לידה מיתיבי המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקיבה תיובתי' דרב שרביא תיובתא לימא תיהוי תיובתא דרב שיזבי תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא אי הכי תשב לזכר ולנקבה ולנדה מיבעי ליה קשיא אמר רבא תניא כוותיה דר' אמי בן ולא טומטום בכור ולא ספק בשלמא בן ולא טומטום כדר' אמי אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי לאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא שתי נשים שילדו ב' זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה א''ל רב פפא לרבא והא שלח רבין דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר ברם כך אמרו משום ר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי ברם כך אמרו משום ר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל ילמדנו רבינו היו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא מהו שלח להו כותבין הרשאה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכז - א

אמימר אמר: אף אינו ממעט חלק בכורה. כלומר, אם אותו טומטום שנמצא זכר אינו בכור, אינו ממעט בחלק הבכורה.

כגון: שהיו שלשה אחין ^[52], בכור, פשוט, וטומטום. והיו בנכסי אביהם תשעה מנים, חולקים תחילה את הנכסים לשלשה חלקים כאילו אין כאן טומטום, ונוטל הבכור שני חלקים שהם שישה מנים, שלשה עבור בכורתו, ושלשה עבור חלק פשיטותו, והפשוט חלק אחד שלש שלשה מנים. נמצא שחלק הבכורה שלשה מנים, וחלקי הפשיטות שישה מנים.

וחוזרים וחולקים את חלקי הפשיטות בין שלשתם בשוה, וכל אחד נוטל שני מנים.

וכך לא התמעט חלק הבכורה משום הטומטום.

שנאמר, "וילדה לו בנים והיה הבן הבכור", עד שיהא בן בשעת לידה.

כלומר, מי שהיה בן בשעת לידה, נוטל הבכור כנגדו חלק בכורה, דהיינו חלק גדול. ולכן אין הטומטום נחשב עמהם כשבאים לחלוק את הנכסים ולתת חלק בכורה.

רב שיזבי אמר: אף אינו נימול לשמנה. כלומר, אין מילתו ביום השמיני דוחה שבת, כשאר מילות ^[53].

דאמר קרא "אשה כי תזריע וילדה זכר, וביום השמיני ימול". עד שיהא זכר משעת לידה.

רב שרביא אמר: אף אין אמו טמאה טומאת לידה.

כגון, אם ילדתו אמו, ולא ראתה דם בלידתה, [שאם ראתה דם טמאה כנדה], אינה טמאה כיולדת, שבוע לזכר או שבועיים לנקבה.

דאמר קרא: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים", עד שיהא זכר משעת לידה.

ומקשה הגמרא: מיתיבי, הלא שנינו במסכת נידה: "המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקיבה ^[54] ". ומבואר להדיא ששייכת בה טומאת לידה?

תיובתיה דרב שרביא תיובתא.

ומקשה הגמרא: לימא תיהוי נמי תיובתא דרב שיזבי, שאמר "אף אינו נימול לשמונה", ודריש לה מקרא דטומאת לידה, ואילו במשנה הנ"ל מבואר דלא דרשינן מאותו פסוק למעט טומטום?

ומתרצת הגמרא: תנא ספוקי מספקא ליה האם לדרוש כדברי רב שיזבי או לא, ולכן נקט לחומרא. וגבי טומאה, עליה להחמיר כזכר וכנקבה ^[55], וגבי שבת, אין מילתו דוחה שבת.

ומקשה הגמרא: אי הכי, מדוע שנינו, "תשב לזכר ולנקבה", דמשמע שיש לה ימי טהרה על כל פנים כזכר, ולא חששנו לטומאת נדה, לטמאה על כל דם שתראה,

והרי לפי דרשת רב שיזבי מיבעי ליה לחוש אף לטומאת נדה, שהרי לא שייכים בה ימי טהרה כיולדת?

ומסקינן: קשיא ^[56].

אמר רבא: תניא כוותיה דרב אמי שאמר לעיל "טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים", נאמר בתורה "והיה הבן הבכור ... לתת לו פי שנים". ודרשינן בברייתא: "בן" נוטל פי שנים, ולא טומטום. "בכור", ולא ספק.

והוינן בה: בשלמא דרשת "בן ולא טומטום", באה ללמדינו את דברי רב אמי, אלא "בכור ולא ספק" לאפוקי מאי?

לאפוקי מדדרש רבא.

דדרש רבא, שתי נשים של אדם אחד ^[57], שילדו ב' זכרים במחבא, ואין אנו יודעים מיהו הבכור, כותבין הרשאה זה לזה. ובא אחד מהם ותובע חלק בכורה מן האחים, ואומר, "אם בכור אני תנו לי בשביל עצמי, ואם לאו תנו לי בשביל אחי" ^[58].

ולענין זה הועילה דרשת "בכור ולא ספק", ללמדנו דגזירת הכתוב היא שלא יטלו חלק בכורה מספק.

אמר ליה רב פפא לרבא כשדרש את דינו: והא שלח רבין, דבר זה שאלתי לכל רבותי, ולא אמרו לי דבר. ברם כך אמרו משום רבי ינאי: הוכרו הבנים כשנולדו, ונודע מיהו הבכור, ולבסוף נתערבו, כותבין הרשאה זה לזה.

אך אם לא הוכרו כבר מלידתם, אין כותבין הרשאה זה לזה, כדדרשינן "בכור ולא ספק"?

הדר אוקי רבא אמורא עליה, ודרש [חזר בו רבא מדבריו, והעמיד לפניו כרוז, שיחזור על דבריו בקול, ודרש ברבים]: דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי. ברם כך אמרו משום רבי ינאי, הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה. וכן ההלכה.

שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל, ילמדנו רבינו: היו מוחזקין בזה שהוא בכור בלא עדים, אלא על ידי קול בעלמא ^[59]. ואמר אביו, על אחר [אחד מן האחים ^[60]] שבכור הוא, מהו? האם האב נאמן במקום חזקה?

הערות

^[52] הרשב"ם העמיד את הגמרא בשלשה אחים. וצריך באור מדוע לא העמיד בשני אחים, בכור וטומטום? ועיין בפתחי תשובה (חו"מ רפא, ז) שהביא מחלוקת הפוסקים האם במקום שאין אלא בכור וטומטום נוטל הבכור פי שנים, או שמא חולקים בשוה, כיון שבמקום שאין עוד אחים בטל דין הבכור. ועיין עוד ביד רמה (קד) שכתב דאף במקום שאין אלא בכור וטומטום נוטל הבכור שני שליש, והטומטום שליש. ואף על פי שבעלמא סבר היד רמה שבמקום שאין אלא בכור לבדו בטל דין הבכור, מכל מקום הכא שיש פשוט עמו אף על פי שהפשוט טומטום הוא, חשיב כבכור. ועיין בדבר אברהם (ח"א סימן כז).

^[53] שאר מילות דוחות שבת מדכתיב, "וביום השמיני", ודרשינן, "ביום" ואפילו בשבת. ומשמע ברשב"ם, שעל כל פנים מלים אותו ביום השמיני אם לא יצא בשבת. וצריך באור, הרי כיון שאין אמו טמאה טומאת לידה כבסמוך, אם כן לא שייך בו גם קרא ד"ביום השמיני", שנאמר בפרשת טומאת לידה, ומנלן למולו ביום השמיני? ומבאר הגר"ח בהלכות מילה, דאיכא תרי קראי לחיוב מילה. האחד, בפרשת טומאת לידה, דכתיב, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", והשני, הפסוק האמור אצל אברהם, "המול ימול". ולכן טומטום שאינו נימול מחמת הפסוק האמור בטומאת לידה, נימול מחמת הפסוק האמור באברהם. ומכל מקום אין מילתו דוחה שבת, כיון שדחיית שבת במילה נלמדה מהפסוק "וביום השמיני" האמור בפרשת טומאת לידה.

^[54] כלומר, ימי טהרה כזכר, (שלשים ושלשה ימים), וימי טומאה כנקבה (שבועיים). כלומר, משעת לידתה תהא טמאה מספק שבועיים, ומכאן ואילך אם תראה דם תהא טהורה עד ארבעים ללידתה, שהם שלשים ושלשה ימים של ימי טהרת הזכר. רשב"ם.

^[55] הריטב"א הקשה, הרי כאן ישנם תרי ספיקי, האחד, האם חשיבא כלידה, (כרב שיזבי), והשני, האם הוי זכר או נקיבה, וכל תרי ספיקי אזלינן לקולא, ומדוע כאן החמרנו עליה? ותרץ, כאן הספק השני שייך רק לאח שנפשוט את הספק הראשון, וכיון שמטמאים אותה מספק שמא יולדת היא, עליה לחוש ולהחמיר כיולדת זכר ונקבה.

^[56] אבל אין זו תיובתא. כיון שאפשר לגרוס במשנה, "תשב לזכר ולנקבה ולנדה". רשב"ם. ועיין שם בהגה"ה איזו חומרא נותן לה הזכר.

^[57] והוא הדין אשה אחת שילדה תאומים, או שתי נשים של שני אנשים, ואין אנו יודעים מי בנו של מי, יכולים להרשות כלאחד את חברו ליטול חלק בכורתו. רש"ש.

^[58] הרשב"ם כתב שסוגייתינו כמאן דאמר "יש לו לבכור קודם חלוקה", ולכן יכולים להקנות זה לזה את חלק בכורתם אף קודם שזכו בו. והקשו התוספות: הרי רב פפא משמיה דרבא סבר לעיל ש"אין לו לבכור קודם חלוקה", ואם כן כיצד יכולים להרשות זה לזה? ותרצו, שאינם צריכים קנין ממש, אלא מינו כל אחד את חבירו לשליח לזכות בעבורו בחלקו. וברשב"א תרץ, דרב פפא חזר בו מדבריו, ואף הוא סבירא ליה כהלכתא, דיש לו לבכור קודם חלוקה.

^[59] רשב"ם. ולשיטתו, אילו היו נגדו עדים, ודאי אינו נאמן. ודעת הרשב"א דאף נגד עדים נאמן לומר שבנו הראשון ממזר הוא, ואינו ממנו. ורק בתאומים אינו נאמן לומר נגד עדים מי הבכור. והביא ראיה לדבריו מסוגיית הגמרא בקידושין (עח ע"ב) "האומר זה בני ממזר נאמן". אך אם הוחזק על פי אביו שבכור הוא, וחזר ואמר "אינו בכור", אינו נאמן. כדמוכח בסוגית הגמרא שלפנינו. אמנם, למעיין בדברי רש"י בסוגיית הגמרא בקידושין שהביא הרשב"א, יתבאר, דלדעת רש"י אינו נאמן לומר על בנו שנולד מאיש אחר, אלא רק שנולד ממנו מחייבי כריתות. ולפי זה, אין ראיה משם נגד הרשב"ם, דלענין בכורה לעולם אין האב נאמן לומר אין זה בני, ומאיש אחר נולד. ועיין עוד בסוגיית הגמרא שם בשלטי הגיבורים על הרי"ף בשם ריא"ז, ובצפנת פענח (איסורי ביאה, טו, יב, ד"ה שם).

^[60] לשון הרשב"ם. ומשמע, שאינו נאמן לומר על אחר שאינו בנו, "זה בני הבכור". אלא רק על אחד מן האחים. אך ברמב"ם (נחלות ב, יד) כתב, "אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל, הוא בני, ובכורי הוא, נאמן". ועיין בזה בקצות החושן (רעז-ב). ויתבאר יותר להלן (דף קלד) בעז"ה.

אמימר אמר: טומטום זה שנקרע ונמצא זכר, אם הוא בן פשוט ולא בן בכור, אף אינו ממעט חלק בכורה, שאין מביאים אותו בחשבון הבנים החולקים בירושה כאשר נותנים לבכור פי שנים מכל אחד מן האחים. שאם היו שלושה אחים — בכור, פשוט וטומטום, חולקים את הרכוש לשלושה חלקים וכאילו חולקים רק הבכור והפשוט, ונוטל הבכור לחלק בכורתו שליש ואת אותם שני שליש הנותרים יחלקו ביניהם בשווה הבכור הפשוט והטומטום. שנאמר בפרשת הבכור: "וילדה לו בנים והיה הבן הבכור "וכו' (דברים כא, טו), עד שיהא בן בשעת לידה שבדין הבכור אין נחשב בין הבנים אלא מי שהיה בן משעת לידתו.

רב שיזבי אמר: אף אינו נימול לשמנה ימים, אם חל היום השמיני ללידתו בשבת, למרות שבדרך כלל מילה ביום השמיני דוחה את השבת, שאמר קרא [הכתוב]: "אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול" (ויקרא יב, ב–ג), לומר שאינו נימול ביום השמיני (ואף בשבת) עד שיהא זכר משעת לידה ("וילדה זכר").

רב שרביא אמר: אף אין אמו טמאה לידה כטומאת כל אשה היולדת בן, שאמר קרא [הכתוב]: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים", וכוונתו עד שיהא זכר משעת לידה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: אשה המפלת טומטום ואנדרוגינוס — תשב ימי טומאה. ומכיון שהוא ספק אם זכר או נקיבה, הריהי טמאה גם לפי ההנחה שהיה זה זכר וגם לפי ההנחה שהיא נקבה. ואם כן הרי זו תיובתיה [קושיה חמורה עליו] על רב שרביא, שסבור שהיולדת טומטום אינה טמאה כלל טומאת לידה! ומסכמים: אכן זו היא תיובתא [קושיה חמורה] שאין עליה תשובה, ונדחו דבריו.

ואומרים: לימא תיהוי תיובתא [שמא נאמר שתהא זו קושיה חמורה] גם על רב שיזבי לענין מילה, שהרי גם הוא דורש "וילדה זכר" — רק אם בשעת לידה ידוע בוודאי שזכר הוא!

ומשיבים: התנא שאמר לגבי טומאת יולדת, לא בוודאות אמר שהיא טמאה טומאת לידה, אלא ספוקי מספקא ליה ולחומרא [מסופק לו הדבר, והוא פוסק להחמיר], לדון אשה זאת כיולדת זכר או נקיבה. ומספק זה עצמו יש לומר שפסק כרבי שיזבי שאין למולו בשבת, שמא אין זה בכלל "וילדה זכר".

ומקשים: אי הכי [אם כך] שרק מפני הספק הוא, תשב בין לזכר ובין לנקבה ובין לנדה מיבעי ליה [נצרך לו לומר], שמא אין זו נחשבת לידה, ומספק נחיל גם דיני נדה על הדם שאשה זו רואה בכל התקופה שאחר הלידה! ומסכמים: אכן, קשיא [קשה הדבר].

אמר רבא, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי שטומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל חלק בכורה אם נולד ראשון: נאמר בדין הבכור "והיה הבן הבכור" (דברים כא, טו), ויש לדייק: "בן" — ולא טומטום, "בכור" — ולא ספק.

ושואלים: בשלמא [נניח] הלימוד "בן" ולא טומטום הרי זה בא ללמדנו כמו שאמר ר' אמי, שאין הטומטום נידון כבכור. אלא "בכור" ולא ספק, לאפוקי מאי [להוציא למעט את מה] הוא בא?

ומשיבים: לאפוקי [להוציא] ממה שדרש רבא, שדרש רבא ברבים הלכה זו: שתי נשים של אדם אחד שילדו שני בנים זכרים במחבא, במקום בו לא נראו על ידי אחרים, ולא ידוע מי מהם נולד ראשון והוא בכור לאביו, ואחרי כן נולדו לאביהם בנים נוספים — כותבין שני הבנים הללו הרשאה זה לזה, וכשידחו האחים האחרים כל אחד מהם מלתת לו פי שנים בטענה שאין הוא בכור, יוכל כל אחד מהם לגבות את חלק הבכור, בין עבור עצמו ובין עבור האח השני.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא אחרי שדרש כך: והא [והרי] שלח רבין מארץ ישראל לבבל, איגרת זו: דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר, ברם (אבל) כך אמרו משום (בשם) ר' ינאי: אם הוכרו, שמתחילה היה ידוע מי מבין השניים הללו הוא הבכור, ולבסוף נתערבו ושוב אין יודעים מי הוא הבכור — כותבין הרשאה זה לזה. אבל אם לא הוכרו גם מתחילה — אין כותבין הרשאה זה לזה!

הדר אוקי [חזר והעמיד] רבא אמורא עליה [מתורגמן עליו] שישמיע את דבריו בקול רם ויסבירם, ודרש: דברים שאמרתי לכם מקודם טעות הן בידי, ברם כך אמרו משום ר' ינאי: הוכרו ולבסוף נתערבו — כותבין הרשאה זה לזה, לא הוכרו כלל — אין כותבין הרשאה זה לזה, והוא שאמרו: "בכור" ולא ספק, שאם מתחילה היה ספק — אינו נחשב כבכור.

א שלחו ליה [לו] בני המקום אקרא דאגמא לשמואל, ילמדנו רבינו תשובה לשאלה זו: היו מוחזקין בזה, באחד האחים, שהוא בכור, ואמר אביו על אחר "בכור הוא", מהו הדין בכגון זה, האם סומכים על החזקה או על דברי האב? שלח להו [להם] שמואל בתשובה: שני האחים הללו, זה המוחזק כבכור, וזה שאמר עליו האב שהוא בכור, כותבין הרשאה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Ameimar says: A tumtum who was found to be male also does not reduce the additional portion of the firstborn. His portion is not taken into account in the calculation of the firstborn’s additional portion. For example, if there are three brothers: A firstborn, an ordinary brother, and a tumtum, the firstborn receives one-third of the property as his additional portion, as he would if he and the ordinary brother were the only heirs, and the remaining two-thirds are divided among all three brothers. This is because it is stated with regard to the portion of the firstborn: “And they have borne him sons” (Deuteronomy 21:15), which is interpreted to mean that the brother of a firstborn does not affect his additional portion unless he is recognized as a son at the moment of his birth.

Rav Sheizevi says: A tumtum who was found to be male is also not circumcised on the eighth day, if his eighth day occurs on Shabbat, although the mitzva of circumcision on the eighth day generally overrides Shabbat prohibtions. As the verse states: “If a woman bears seed and gives birth to a male then she shall be unclean seven days; as in the days of the impurity of her sickness shall she be unclean. And on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised” (Leviticus 12:2–3), which is interpreted to mean that he is not circumcised on the eighth day, in the event that it occurs on Shabbat, unless he is recognized as a male from the moment of his birth.

Rav Sherevya says: His mother is also not rendered ritually impure due to his birth, as the verse states: “If a woman bears seed and gives birth to a male, then she shall be unclean seven days,” which is interpreted to mean that she is not rendered impure unless he is recognized as a male from the moment of his birth.

The Gemara raises an objection from a mishna (Nidda 28a): A woman who miscarries a tumtum or a hermaphrodite [ve’androginos] observes the strictures of a woman who gave birth to a male and to a female. Since it is uncertain whether the fetus is male or female, the woman must observe the halakhot of ritual impurity according to both possibilities. This appears to be a conclusive refutation of the statement of Rav Sherevya that a woman who gives birth to a tumtum is not rendered impure at all. The Gemara affirms: This is a conclusive refutation.

The Gemara asks: Shall we say it is also a conclusive refutation of the statement of Rav Sheizevi with regard to circumcision, as the halakha of circumsicion is stated together with the halakha of ritual impurity?

The Gemara answers: The tanna of the mishna in tractate Nidda is uncertain whether the birth discussed in the verse includes that of a tumtum, and therefore he rules stringently, that she should observe the halakhot of ritual impurity for both possibilities. Rav Sheizevi’s ruling can follow the same logic: The infant should not be circumcised on Shabbat, as it is uncertain whether the mitzva of his circumcision overrides the prohibitions of Shabbat.

The Gemara asks: If so, that the tanna of the mishna in tractate Nidda is uncertain whether the birth discussed in the verse includes that of a tumtum, the mishna should have stated that the woman observes the strictures of a woman who gave birth to both a male and to a female, and also as a menstruating woman. If it is uncertain whether the halakhot of ritual purity after birth pertain to a woman who gives birth to a tumtum at all, she should observe the halakhot of ritual impurity for any blood that emerges in the time period following the birth, as it should have the status of the blood of a menstruating woman. The Gemara concludes: This poses a difficulty.

Rava says that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami that a tumtum firstborn does not receive a double portion of the inheritance. The baraita states: From the phrase “the firstborn son” (Deuteronomy 21:15) it is derived that only a son receives a double portion, but not a tumtum, and only a definite firstborn receives a double portion, but not one about whom it is uncertain if he is a firstborn.

The Gemara asks: Granted, the halakha that a son receives a double portion but a tumtum does not is understandable, as it is in accordance with the statement of Rabbi Ami, but what case does the halakha that only a definite firstborn receives a double portion but not one about whom it is uncertain if he is a firstborn serve to exclude? Why would one about whom it is uncertain if he is a firstborn receive a double portion?

The Gemara answers: It serves to exclude that which Rava taught, as Rava taught that if two wives of the same husband gave birth to two males in hiding, so that it is unknown which son was born first, and the husband subsequently had other sons, each of the two possible firstborns writes an authorization to the other. Since their brothers can claim against each of them individually that he is not the firstborn and does not deserve a double portion, each writes the other an authorization to collect his portion, so that they can jointly claim the additional portion in any event.

Rav Pappa subsequently said to Rava: But didn’t Ravin send a letter from Eretz Yisrael to Babylonia, stating: I asked all my teachers about this matter and they did not tell me anything; but this is what they said in the name of Rabbi Yannai: If the two sons were initially recognized, i.e., it was known which one of them was the firstborn, and they were ultimately mixed, and now the firstborn cannot be identified, each writes an authorization to the other. If they were not initially recognized, each does not write an authorization to the other.

Rava then established an amora to repeat his lesson to the masses aloud and taught: The statements that I said to you are a mistake on my part. But this is what they said in the name of Rabbi Yannai: If the two sons were initially recognized and were ultimately mixed, each writes an authorization to the other. If they were not initially recognized, each does not write an authorization to the other.

§ The residents of Akra De’Agma sent the following inquiry to Shmuel: Teach us, our master: If the court had a presumption concerning this son, that he is a firstborn, and his father says concerning another son of his: He is his firstborn, what is the halakha? Shmuel sent to them in response: Both of these sons write an authorization,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עד שיהיה בכור בשעת הויי' משעת לידה וזה היה ספק קודם לכן אם זכר הוא אם לאו:

אמימר אמר אף אינו ממעט בחלק. בשעה שאם היו שני אחים בכור ופשוט וזה טומטום שלישי כשיבואו לחלק בין נכסים כמאן דלית' דמי ויחלוק עם אחיו פי שנים בכל הנכסים. אבל אותן שני חלקים חלק פשוט של בכור וחלק אחיו פשוט יחלקו לג' ויקח טומטום חלק השלישי. מ"ט לא ממעט דכתיב וילדו לו בנים הנך דהוי' בנים בשעת לידה ממעטי והוא לאו בן הוא משעת לידה:

רב שזבי אמר אף אינו נימול לשמנה. שאם חל שמיני שלו בשבת לא מחללינן עליה שבת דמחמרינן גבי שבת:

רב שרביא אמר אף אין אמו טמאה לידה. משום דכל זכר מטמא שבעה ימים כימי נדתה אבל הוא אינו מטמא כלל:

מיתיבי. קא תנא במס' נדה המפלת טומטום ואנדרוגינוס זה הוא זכר ונקבה. וטומטום הואיל דלא ידעינן מה הוא מחמרינן ותשב לזכר ולנקבה. כיצד יהבינן לזה ימי טהרה כזכר ארבעים יום ותו לא ומתוך אותן ארבעים תהא טמאה י"ד יום כדין יולדת נקבה אלמא דמחמרינן גבי טומאה. תיובתא דרב שרביא דאמר דאין אמו טמאה לידה כלל והא הכי מחמרי' בה לזכר ולנקבה. ולימא תיהוי תיובתא דרב שיזבי דאמר לעיל דלא דיינינן כזכר ודאי ואינו נימול לשמונה בשבת אע"ג דנקרע ונמצא זכר והא הכא דאמרינן דתשב לזכר ארבעים אף על פי שלא נקרע. ומשני לרב זביד לא הוי תיובתא משום דהאי תנא דאמר תשב לזכר ולנקבה ספוקי מספקא ליה אי זכר הוא או נקבה היא משום הכי אזיל לחומרא דתשב לתרוייהו לזכר ולנקבה והם הכי נמי אזיל רב שיזבי לחומרא הואיל דבשעת לידה מספקא ליה אם זכר אם נקבה אזלינן לחומרא ולא מהלינן לי' בשבת משום דבן ודאי בעינן משעת לידה והאי לאו הכי הוא ומשום הכי לא קשי' ליה דהכא נמי מחמיר:

אי הכי הוא. דמשום חומרא הוא אמאי לא מחמרינן בה כל חומרות דמצינן למימר ונימא דתשב לזכר ולנקבה ולנדה. הכי פירושא אם ילדה זכר מטמא ז' ימים ומכאן ואילך לאחר מ' ימים כל דם שהיתה רואה סמוך לוסתה יושבת עליו ז' נקיים ואם ראתה באותן ל"ג (אפי' הכי) דם טוהר הוא. אבל אם חזרה וראתה יום שמיני יושבת יום כנגד יום ואם ראתה ג' ימים רצופין בתוך י"א יום הרי זו זבה גמורה וצריכה נקיים. והאי דקאמרינן הכי תשב לזכר ולנקבה ולנדה כדאמר לא יהבינן לה ימי טוהר אלא אי חזי' ליום ט"ו הויא טמאה נדה. ומקשינן במס' נדה למה הזכיר זכר כיון דתני לנקבה ולנדה לא אצטריך למיתני זכר דאי לענין טמאה לידה הא קתני תשב לנקבה ולנדה לא איצטריך לטמאה לידה דזכר דהוי בכלל י"ד דנקבה. ואי לענין טהרה ימי טוהר קאמר לזכר הא קתני נדה כיון דקתני לנדה וש"מ דלית לה ימי טוהר אלא אי חזיא (ליום נ"א) הוי טמאה נדה אלא להכי תנא לזכר לחומרא דאע"ג דאין לה ימי טוהר יהבינן ליה דין דזכר להכי שאם תראה יום ל"ד ללידתה ביום ארבעים שלמו ז' ימי נדתה ואם תחזור ותראה ליום מ"א תהי' מקולקלת עד מ"ח די"ל ביום מ' שלמו ימי טוהר דזכר וכיון שראתה למחר יש לה שוב דין נדה ואינה טהורה עד מ"ח דאי לא תנא לזכר אמרינן בסוף מ' שלמו ימי נדתה ומה שראתה ביום מ"א היינו בתוך י"א יום דהויא שומרת יום כנגד יום וטובלת ביום מ"ב ומשמשת אלא להכי תנא לזכר דאסורה עד מ"ח. וכן לענין נקבה אם תראה ליום ע"ד ותחזור ותראה ליום פ"א תהיה מקולקלת עד פ"ח ומשום הכי איצטריך למיתני זכר. והכא נמי אי משום חומרא הוא ליתני לזכר ולנקבה ולנדה אלא ש"מ מדלא קתני הכי [ש"מ] דלאו משום חומרא הוא. וקשיא לרב שיזבי דמחמיר:

שילדו שני זכרים במחבא. בלילה בהחבא בלא נר או ביום בחושך בלא אור ושתי הנשים היה להם בעל אחד בחור והיו מבכירות ואין ידוע אי זה מהן בכור איזה נולד קודם ונולד לו שוב בנים אחרים כשיגדלו ויבואו לחלק ירוש' אביהן עם אחיהם יכתבו אחד מאלו שני ספיקי בכורות הרשאה לאחיו כדי ליטול פי שנים ויאמר לאחיו אם אני בכור תנו לי פי שנים בשביל עצמי ואם אחי הבכור ולא אני תנו לי פי שנים בשבילו שהרי בידי הרשאה שהרשני על חלק בכורתו ויחלקו הבכורה ביניהם ולאפוקי מיהא אתי האי דרשא לשני זכרים שנולדו במחבא והוכרו מעיקרא איזה מהן בכור ולבסוף נתערבו ולא הוכרו כותבין הרשאה זה לזה משום דכתיב יכיר והרי הוכר מתחלה:

בני אקרא דאגמא. כפר שעומד באגם:

היו מוחזקין בו בני אדם. באחד שהוא בכור ואמר אביו על אחד מאחיו שהוא בכור מהו. מי אזלינן בתר דמוחזק לן שהוא בכור או בתר אביו אזלינן דאמר קים ליה בגויה:

שלח להו כותבין הרשאה זל"ז משום ספיקא דלא אזלינן בתר חזקה ^א)צ"ל דאבוה מכחיש ליה לחזקה. דאבוה:

כותבין הרשאה זה לזה. ואי קשיא לך הא סביר' ליה לרב פפא אליב' דרב' אין לו לבכור קודם חלוקה והיכי מצי מרשה ואיכ' למימר כי מלוה דאע"ג דלא מצי לאקנויי מרשה בה.

היו מוחזקין בו שהוא בכורו. פי' הרב ר' שמואל ז"ל בקלא בעלמ' כעין שאמרנו למעלה דהוה קרי ליה אבוה בוכרא אבל אי איכ' עדים שנולד קודם אחיו ואמר דלאו בוכר' הוא אינו נאמן ואדרבה איפכא משמע דאי אבו' הוה רגיל דאמר בוכר' הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל אי איכ' עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על עצמו שהוא בוכר' והשאר אינו שלו דלר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני ממזר.
והיה רבינו תם אומר דר' יהודה לא קאמר נאמן אדם לומר זה בני ממזר אלא כגון דאמר על קטן ממנו בכור הא דממיל' מיפסל אידך וכדאמרי' האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה.
ואי קשי' לך הא דאמרי' ביבמות ההוא דאתא לקמיה דר' יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך והוינן בה בגמ' והתני' ר' יהודה אומר יכיר יכירנו לאחרים וכו' ומפרקי' אמר ר' נחמן בר יצחק הכי קאמר ליה לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי והילכת' כרב נחמן שמע מינה דר' יהודה אפילו היכ' דאמר בהדי' ממזר הוא מהימן ואפשר דהתם נמי כגון דאמר אינו בכור לנחלה שביני לבין עצמי נתגיירתי ואי לאו משום דנכרי הוא היה נאמן דממיל' מיפסיל משום בכור.
ואין זה נכון, שאם ר' יהודה דוק' קאמר משום בכורה לא אמר אלא שאם אמר על הקטן בבור הוא נאמן אבל לא לומר אינו בכור שפסול הוא ועוד שהרי נאמן לומר בן גרושה ובן חלוצה לאו משום בכורה ועוד הרי שנינו אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין ר' יהודה אימר נאמנין ולאו בכורה משמע אלא משמע דר' יהודה בכל ענין קאמר.
אבל בהלכות גדולות בהלכות מילה מצאתי בלשון הזה האומר זה בני ממזר אינו נאמן דכי קיימ' לן כר' יהודה דאמר נאמן היכ' דאיכ' בכור אבל ליכ' בכור אינו נאמן דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא אמר על התינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה דכיון דקאמר על ברי' דזוט' מגדול בכור הוא פסלינן לגדול ומגו דהימניה רחמנ' לאבחוניה לבכורה דכתיב יכיר יכירנו לאחרים ממילא קא הוי גדול ממזר אבל ודאי במקום שאין בכור לא מהימן דליכ' יכיר דתלי' רחמנ' בנכרי לא מהימן ולא הוי ממזר ואפילו אשתו פרוצה ביותר רוב בעילות אחר הבעל אלו הן דברי בעל הלכות ז"ל ומשמע דבכל ענין פסל ר' יהודה אבל אנן לא קיימ' לן כותיה אלא בתינוק בין הבנים ואכתי לא דייק' דהא איפסיק' התם הילכת' כרב נחמן בר יצחק, וכדפסק רבינו הגדול ז"ל.

אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנקבה ולנדה קשיא. ואף על גב דסלקא בקשיא ולא סלקא בתיובתא, לא דחי לה, ואינו נימול לשמונה לדחות את השבת.

בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא. כלומר, מדדרש בקדמיתא דכותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו ולבסוף נתערבו. אבל מאי דדרש' בבתרייתא בכור ודאי הוא, שהרי הוכרו אלא שלבסוף נתערבו.

הא דאמר ליה רב פפא לרבא ברם כך אמרו משמיה דרבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. איכא למידק, דהא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרבא דאין לבכור קודם חלוקה, ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום, ואם כן היאך הוא כותב הרשאה, דהרשאה כמתנה, דהא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, וכל שאי אפשר ליתן אי אפשר להרשות עליו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שלוחין פ"ג) דמלוה על פה שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתן גם היא אין כותבין עליה הרשאה. ויש מדקדקין מכאן שאין כן, דהרשאה בכל דהו סגי, דהא שליחא שוייה, וכדאמרינן בפרק מרובה (ב"ק א', א) כיון דכתיב ליה כל דמתמנית מן דינא עלי הדר שליחא שויא, וכיון שכן אפילו במה שאי אפשר למסור [למכור] וליתן, כגון זו, ואי נמי מלוה על פה, כותבין עליה הרשאה.
ומסתברא לי כדברי הרמב"ם ז"ל, דכל דצריך למיכתב זיל דון ואפיק לנפשך אי לא מצי יהיב היאך (אי) אפשר למימר ליה אפיק לנפשך, הא הוו מילי דרבנן כחוכא. אלא הכא יש לומר דרב פפא לאו דשמעא מרבא וסברא, אלא מכללא שמעה, כדאמרינן לעיל, ודילמא לדידיה לא סבירא ליה, והשתא נמי דשמע מרבא דדרש דאפילו בשלא הוכרו כותבין הרשאה הכיר שטעה בדברי רבא מעיקרא, ובודאי נתברר מדדרש רבא כדברי רב פפא דלא עשה ולא כלום בפלג(ת)א קאמר. ואי נמי יש לפרש, דמעיקרא סברה כרבא דרביה למאי דסבירא ליה דלא עשה ולא כלום בכולהו קא אמר, אבל לבתר דשמע להא דר' ינאי ושמע נמי מרבא רביה דאמר עדיפא מינה דאפילו בשלא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה, הדר ביה וסבר כותיה דיש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור ולתת ולהרשות. כנ"ל. ומיהו יש לדקדק בזה בפרק שבועת העדות (שבועות לג, ב) (גמר) [גבי] משביע אני עליכם שאתם יודעים באיש פלוני שהוא כהן. וכבר כתבתי עליה בארוכה בבבא קמא פרק מרובה ובספר תשובות שאלות (ח"ב סי' רכ"ד) בסייעתא דשמיא.

ילמדנו רבינו היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר בשעת מיתתו על אחר שהוא בכור. פירש ר"ש(י) ז"ל דמוחזקין בו בקול, כמו שאמרנו למעלה, אבל אם יש עדים שנולד זה קודם לאותו שאמר אביו עכשיו שהוא בכור אינו נאמן. אבל כשאין שם עדים אלא חזקה, מבעיא להו אי מהימן במקום חזקה כי האי או לא. ויש מקשים על דבריו, דאפילו כשיש עדים שנולד ראשון נאמן האב לומר לרבי יהודה זה בני ממזר, כדאיתא בקידושין (עח, ב) ושנינו שם אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין רבי יהודה אומר נאמן, ותניא נמי הכי מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה, ואמרינן לקמן (בבא בתרא קכח, ב) שהאומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן. אלא אפילו מוחזקין בו שהוא בכור שיש עדים שנולד קודם לכל שאר הבנים, וכל שכן שהוחזקה בקול. אבל באומר על אחר שהוא בכור, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא קכז,ב) אמר בני [הוא וחזר ואמר] עבדי [הוא] אינו נאמן. ומיהו מסתברא לי להעמיד דברי הרב בתאומים ויש עדים שזה יצא ראשונה, דאי חד בנו בכורו השני ודאי בנו, דאי אפשר שיהא האחד [בנו] והאחד ממזר, דטפה אחת מתחלקת לשני וולדות.

המפלת טומטום הואיל ולא נודע אם זכר אם נקבה וכן המפלת אנדרוגינוס הואיל וחציו זכר וחציו נקבה הרי זו יושבת לזכר ולנקבה ר"ל שנותנין לה טומאת לידה כשיעור נקבה והוא שבועים אע"פ שלא ראתה דם ואין נותנין לה ימי טוהר אלא עד תשלום ארבעים יום מיום הלידה שאין נותנין לה ימי טוהר אלא כשיעור זכר שלשים ושלשה יום וצא מהם שבעה שצירפת עם ימי טומאת לידה מספק נקבה ונמצא שאין לה ימי טוהר אלא ששה ועשרים ולמדת מ"מ שלידת טומטום ואנדרוגינוס לידה גמורה היא שאלו היינו מספקים על לידתם אם היא לידה אם לאו לא היינו נותנים לה ימי טוהר כלל שאין טוהר אלא ללידה וכן אם היה בריא לנו שאינה לידה לא היינו נותנין לה ימי טומאה בלא דם כלל שאין טומאה בלא דם אלא ללידה אבל כל שאנו מספקים בנולד אם זכר אם נקבה ואם היא קרויה לידה אם לאו יש לה ימי טומאה בלא דם כשיעור נקבה ואין לה דם טוהר כלל אלא כל דם שתראה בחזקת דם נדה היא וזהו מה שאמרו בקצת לידות תשב לזכר ולנקבה ולנדה כגון מי שלא הוחזקה במעוברת והפילה כשהיא עוברת בנהר ואין ידוע מה הפילה שמא זכר הפילה שמא נקבה הפילה שמא לא ולד הפילה הואיל ולא הוחזקה במעוברת שמא תאמר והלא די לנו בישיבה לנקבה ולנדה ר"ל לנקבה ליתן לה שבועים טומאה אף בלא דם ולנדה שלא ליתן לה שום טוהר אלא כל דם שתראה יהא דם נדות ומה מוסיף או גורע ישיבה לזכר למי שיש לה לישב לנדה דבר זה התבאר במסכת נדה והענין הוא שכבר ידעת שהנדה מכיון שראתה פעם אחת טמאה שבעה ולאחר שבעה אם פסקה טובלת לערב בין שראתה כל שבעה בין שלא ראתה אלא יום אחד מעתה הגע עצמך שראתה ביום ארבעים ללידתה ואח"כ חזרה וראתה ביום מ"ז אילו לא חששנו לזכר היתה ראיית ארבעים תחלת נדה וראיית מ"ז סוף נדה וטובלת לערב שאם מחשש נקבה ימי טוהר הם ואם מחשש נדה סוף נדה הם אבל עכשו שחששנו גם כן לזכר ראיית ארבעים שמא של טוהר היתה וראיית מ"ז תחלת נדה וכן אתה אומר בראתה יום שמנים שמחשש נקבה אלא שבנקבה כבר מצאת בה חומר ממקום אחר לטומאת לידה בלא דם:

מאחר שביארנו שלידת טומטום ואנדרוגינוס לידה גמורה היא ואין צורך בהם לישיבה לנדה אלא לזכר ולנקבה אף אתה אומר בטומטום שאם נקרע בתוך זמן זה שאין ישיבה אלא למה שהוא אם זכר זכר ואם נקבה נקבה וכן אתה דן בטומטום שחל יום שמיני שלו בשבת שנקרע תוך שמנה שמילתו דוחה שבת וכן באנדרוגינוס ואין אומרין בשני אלו ר"ל בטומאת לידה ובמילת שבת וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה ומ"מ ראיתי לחכמי ההר שפסקו לענין מילה בטומטום שאינה דוחה שבת ואע"פ שנשארו דבריו בקושיא אין דוחין פסק שמועה משום קושיא ומילה לחוד וטומאה לחוד ולא יראה לי כן:

מי שהוא ספק בכור ספק פשוט אינו נוטל פי שנים אלא אומרין לו הבא ראיה וטול:

שתי נשים של איש אחד שילדו שתיהן זכרים במחבואה אחת ולא נודע איזה מהם קודם וכשגדלו ובאים לירש עם אחיהם כל אחד מהם תובע חלק בכורה מספק ואחיהם דוחים אותם ואומרים לכל אחד מהם לכשתברר שאתה בכור טול בכורתך אם הוכרו תחלה ולבסוף נתערבו הואיל וברור היה בשעת לידה כותבין הרשאה זה לזה ונוטלין חלק בכורה ממה נפשך ואם לא הוכר מעולם איזה מהם קודם אין הרשאתם כלום וכן הדין בשתי נשים של שני אנשים וכל אחד בכור לאביו ונתערבו עד שכשבאו לירש זה בנכסי ראובן וזה בנכסי שמעון יורשי ראובן דוחים את זה שבא אצלם לומר שמא של שמעון אתה ויורשי שמעון דוחין את זה הבא אצלם לומר שמא של ראובן אתה אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה הואיל ובשעת לידה כל אחד היה בכור לאביו אבל אם לא הוכרו כלל הרי כל אחד מהם בכור ספק ואין הרשאתם מועלת לענין חלק בכורה ומ"מ באלו אנו צריכים לברר חלק פשיטותם שהרי היורשים יכולים לדחותם אף מחלק פשיטות לומר הבא ראיה שאחינו אתה וראיתי לגאוני ספרד שכתבו לפי תמם אבל בחלק פשוט כותבין ואף לקצת חכמי הראשונים שבהר ראיתי כן והביאוה ממה ששנינו בבכורות פרק בכור לנחלה שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו עדין וילדו שני זכרים פירוש ולא נודע זה למי וזה למי כל אחד מהם נותן חמש סלעים לכהן מת אחד מהם בתוך שלשים אם לכהן אחד נתנו מחזיר להם חמש סלעים ואם לשני כהנים נתנו לא יחזירו והקשו בגמ' לנסח זה מאי שנא לשני כהנים דלכי אזלי לגבי האי מדחי להו ולכי אזלי לגבי האי מדחי להו כלומר מה שנטלתי משל חי נטלתי כהן אחד נמי ליזיל להאי ולדחייה וליזל להאי ולדחייה כלומר ואין המת בנך אלא החי ותירצוה בבאים בהרשאה והרי משנה זו סתם נאמרה אפילו לא הוכרו מעולם ובאותו פרק בעצמו נאמר בחלק בכורה מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וילדה בכור לכהן ולא לנחלה והקשו בגמ' בנסח זה בכור לנחלה הוא דלא הוי הא כפשוט שקיל אמאי כי אזיל לגבי האי לדחייה וכי אזיל לגבי האי לדחייה ותירצו לא נצרכה לבא אחריו והכי קאמר בכור לכהן והבא אחריו אינו בכור וכשהראשון תובע דוחים אותו שמא לא משל בעל שני הוא והקשו ליכתבו הרשאה להדדי ומתרץ לה ממה שלא הוכרו מעולם אלמא בחלק בכורה נאמרה ובראשונה לא אמרוה מפני שאינה עסוקה בבכור זהו דעת הגאונים והרבנים ואע"פ שכדאי הם לסמוך מ"מ ממקום שבאו אינה הכרח לדעתי שמא הראשונה בהוכרו ולבסוף נתערבו ואע"פ שבסתם היא שנויה מפני שסתם הדברים כל שבשתי נשים לשני אנשים הוכרו תחלה הוא אבל זו שלא שהתה שלשה חדשים על כרחך לא הוכרו מעולם ונמצא סתמן של אלו כפירושן ולא עוד אלא שבראשונה האבות הם התובעים ולא הספקות ומאחר שהאבות בעלי דבר והם נכרין ראוי לומר שתהא הרשאתם מועלת ומ"מ אחר שגאוני עולם מסכימים בה ראוי לילך אחריהם ואף הם למדו מדברי עצמם שמי שזכה מנה לאחד מבניו של פלני ולא פירש לאיזה בן כותבין הרשאה זה לזה וגובין את המנה וחולקין אותו:

אף אינו ממעט בחלק בכורה דוקא בחלק בכורה אבל בחלק פשוט ממעט:

קד. א"ר אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דאמר קרא והיה הבן הבכור לשניאה עד שיהא בן משעת הויה אמימר אמר אף אינו ממעט בחלק בכורה שנאמר וילדו לו בנים עד שיהא בן ודאי משעת לידה. והיינו סתמיה דאמימר, דקסבר כיון דכתיב (דברים כא,טו) וילדו לו בנים, דמשמע שיהיו בנים ודאין בשעת לידה, וכתיב בבכור לתת לו פי שנים, וקימא לן פי שנים באחד, על כרחין פי שנים באחד מן הבנים שהיו בנים ודאין משעת לידה קאמר רחמנא, לאפוקי טומטום שנקרע ונמצא זכר דלא. ולמאי נפקא מינה, על כרחיך הכי קאמר רחמנא, דחזינא ליה לטומטום מעיקרא כמאן דליתיה ושקיל בכור חלק בכורה לפום מאי דהוה מטי ליה היכא דחשבינן ליה לטומטום כמאן דליתיה מעיקרא. דאי לא תימא הכי, מה לי שקיל פי שנים כאחד מן הודאין משעת לידה, מה לי פי שנים טומטום, אידי ואידי חד שיעורא. אלא [משום] הכי מעיט רחמנא טומטום שנקרע ונמצא זכר גבי פשוטין, לאשמועינן דלא ממעיט בחלק בכורה.

מיהו גבי חלק פשיטותיה דבכור איכא למידק מלישניה דאמימר מדקאמר אינו ממעט בחלק בכורה ולא קאמר בחלק של בכור, ש"מ בחלק בכורה הוא דאינו ממעט אבל בחלק פשוט ממעט. וכי תימא מה נפשך, אי האי פי שנים כאחד מן הודאין משעת לידה הוא, אפי' בחלק פשיטותיה נמי לא ממעט, דכי כתיב פי שנים אחלק בכור וחלק פשוט כתיב. ואי האי פי שנים כאחד מכל הבנים הוא, ואפי' טומטום, אפי' בחלק בכורה נמי למעיט. ועוד פי שנים אמר רחמנא, דמשמע דשוו אהדדי. לעולם אימא לך דהאי פי שנים דאמר רחמנא פי שנים כאחד מן הודאין משעת לידה הוא, ושאני חלק פשוט דכחלק אחד מן הפשוטין דמי, דמימעיט טומטום בחולקיהו. דכי היכי דחשבינן ליה כשאר פשוטין למשקל כראוי חשבינן ליה נמי כשאר פשוטין לענין טומטום. ואי משום היקישא דפי שנים, הא קימא לן דלאו לכל מילי איתקוש אלא למיתב ליה אחד מצרא הוא דאיתקוש. ועוד אפי' כשתמצי לומר דפי שניים דשוו בשיעורא להדדי משמע, כי היכי דמשמע דשוו להדדי הכי נמי משמע פי שנים כאחד. וכי היכי דלגבי פי שנים באחד לאו בתר שיעורא דמטי ליה השתא לודאי משעת לידה לא אזלינן אלא בתר שיעורא דהוה מטי ליה ולודאי היכא דחזינן ליה לטומטום כמאן דליתיה אזלינן דאע"ג דהשתא מיהת טפי מפי שנים כאחד מן הודאין קא שקיל, כיון דלא קא שקיל טפי מפ"ש במאי דהוה חזי ליה לאחד מן הודאין היכא דחזינן ליה לטומטום כמאן דליתיה פי שנים באחד קרינא ביה, גבי אשוויי פי שנים להדדי נמי, אע"ג דלפום מאי דיהבינן ליה השתא לא שוו להדדי כיון דכי חזינן ליה לטומטום כמאן דליתיה פי שנים דשוו להדדי הוה שקיל, השתא נמי פי שנים קרינא ביה.

וכי תימא ולאו ק"ו הוא, ומה חלק בכורה שהורע כחו שאינו נוטל כראוי כבמוחזק, יפה כחו במקום טומטום שלא יהא טומטום ממעט בו, חלק פשיטות שיפה כחו שנוטל כראוי כבמוחזק אינו דין שיפה כחו במקום טומטום שלא יהא טומטום ממעט בו. איכא למפרך, חלק שאר פשוטין יוכיח שיפה כחן ליטול כראוי כבמוחזק והורע כחן במקום טומטום למעט בחלקן, אף אתה אל תתמה על חלק פשיטותו שאע"פ שיפה כחו בראוי הורע כחו במקום טומטום למעט בחלקו. ודין הוא, ירושת הבכור עם הטומטום שנקרע ונמצא זכר במקום שאין אחין, וירושתו עם הטומטום במקום שיש אחין, מה ירושתו עם הטומטום במקום שאין אחין הטומטום ממעט בה, אף ירושתו עם הטומטום במקום שיש אחין הטומטום ממעט בה.

ומנא תימרא דהיכא דלית ליה לבכור אלא אח אחד טומטום שנקרע ונמצא זכר, הטומטום ממעט בירושתו. חדא דלתת לו פי שנים אמר רחמנא, אלמא לאו אכולא ממונא יהבינן ליה אלא פי שנים בלחוד הוא דיהבינן ליה, ואי אמרת דאין הטומטום ממעט בירושתו נמצא הבכור נוטל את הכל, ועוד דקרא כתיב והיה ביום הנחילו את בניו ומשמע אפי' נקרע ונמצא זכר שקיל חולקא במקום שיש בכור. וכתיב נמי (במדבר כז,ח) איש כי ימות ובן אין לו, הא יש לו בן בנו יורשו, ואפי' טומטום שנקרע ונמצא זכר שקיל חולקא במקום שיש בכור, אלמא כבן דמי וירית כפשוט. ואי אמרת דלא ממעט בחלק פשיטותו של בכור, זימנין דליכא אחא אחרינא בהדיה ואשתכח דלא קא שקיל האי טומטום ולא מידי.

וכי תימא ולא לישקול דהא כתיב וילדו לו בנים, למימרא דלא ממעט בחלק בכורה אלא מי שהיה בן משעת לידה, לאפוקי טומטום שנקרע ונמצא זכר. נהי דמעטיה רחמנא מלמעוטי חלק בכורה, מלמעוטי בירושתו מי מ(מ)עטיה. אם כן פי שנים קרית ליה. ועוד דבעינן ביום הנחילו את בניו וליכא. ועוד אי אמרת דלא ממעט בחלקו של בכור כלל, אלמא חשבינן ליה לטומטום כמאן דליתיה, אשתכח דשקיל להו בכור לכלהו נכסי, א"כ מה ענין חלק בכורה בכאן, הא איהו קא ירית כוליה.

אלא ודאי על כרחיך אית ליה לטומטום שנקרע ונמצא זכר למשקל חולקא בהדיה ולא מתמעט ליה לבכור מחלק בכורתו בהכין ולא מידי. אלא כי מיתמעיט ליה מחלק ירושתו הוא דמתמעיט ליה, דאע"ג דאי לאו האי טומטום הוה שקיל להו האי בוכרא לכלהו נכסי, לאו מחמת חלק בכורה הוה שקיל להו אלא מחמת דלא הוה ליה לאבוה ברא אחרינא, ואפילו לא הוי בוכרא נמי הכי הוה שקיל. ואשתכח דכי ליתיה לטומטום כלל לא הוה שקיל האי בכור מחמת בכורתו ולא מידי כי היכי דתימא דכי איתיה לטומטום וקא יהבינן ליה תולתא בחלק פשוט הוה ליה ממעט בחלק בכורה. דלא מיבעיא בחלק בכורתו דלא ממעט, אלא אפי' בחלק פשיטותו נמי לא ממעט, שאין קורין חלק אלא מקצת הדבר שנחלק לשנים או ליתר משנים, אבל הכא אי חשבת ליה להאי טומטום כמאן דליתיה אשתכח דבכור הוא דהוה ירית כוליה מכח ירושה בעלמא, ולאו מחמת חלק בכורה ולא מחמת חלק פשיטותו, אלא כמי שאין שם יורש אלא הוא. והשתא דאיתיה להאי טומטום אשתכח דלא קא ממעט ליה לבכור, לא בחלק בכורתו ולא בחלק פשיטותו ולא מידי, אלא בירושתו הוא דממעט דלא להוי כמי שאין לו יורש אלא הוא.

אשתכח השתא דטומטום שנקרע ונמצא זכר במקום שיש שם בכור, אין הטומטום ממעט בחלק בכורתו של בכור אלא בחלק פשיטותו ממעט. כיצד עושין, רואין את הטומטום מתחלה כאילו אינו וחולקין את הנכסים לפי מניין שאר אחין, ונמצאו מוסיפין במספר החלקים חלק אחד על מניין האחים מפני חלקו של בכור שהוא פי שנים באחד. ונותנין לו לבכור מהם חלק אחד כנגד חלק בכורתו, ושאר כל האחים החלקים עם חלק פשיטותו של בכור מערבין אותן וחולקים אותן לפי מניין כל האחין והבכור והטומטום בכלל, וכל אחד מהם נוטל חלק אחד. נמצא הבכור נוטל שני חלקים, אחד מהם שוה לכל א' ואחד משאר החלקים, והוא חלק פשיטותו שהטומטום ממעט בו, והחלק הב' שהוא חלק בכורתו (מנובה) [מרובה] משאר (ו)חלקים לפי שאין הטומטום ממעט בו. ואם אין לבכור אח אחר זולתי טומטום זה שנקרע ונמצא זכר, הבכור נוטל שני שלישי הממון והטומטום נוטל שליש כדברירנא:

קה. ולענין טומטום שנקרע ונמצא זכר אמר רב נחמן בר יצחק אף אינו נידון כבן סורר ומורה שנאמר כי יהיה לאיש בן סורר ומורה עד שיהא בן משעת הויה:

קו. רב שרביא אמר אף אין אמו טמאה לידה מאי טעמא אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה עד שיהא זכר משעת לידה. ולית הלכתא כרב שרביא. רב שיזבי אמר אף אינו נימול לשמונה, שאם חל שמיני שלו להיות בשבת אין מחללין עליו את השבת אלא ידחה למחר, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה. מיכדי מילה בשמיני דדחיא שבת מנין נפקא לן מדכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר, וכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ביום ואפי' בשבת, כל היכא דקרינא ביה וילדה זכר דמשמע עד שיהא זכר משעת לידה קרינא ביה ביום ואפילו בשבת, וכל היכא דלא הוי זכר משעת לידה לא קרינא ביה ביום ואפי' בשבת.

מיתיבי המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה תיובתא דרב שרביא דאמר טומטום אין אמו טמאה לידה עד שיהא זכר ודאי או נקבה ודאית משעת לידה, ותנא קתני תשב לזכר ולנקבה מספק, הכא לחומרא והכא לחומרא, דכיון דלא ידעינן אי זכר הוא אי נקבה היא דאכתי לא נקרע, רמינן עלה חומרא דנקבה, לאטמויי ארביסר, וחומרא דזכר, דלא יהבינן ליה דם טוהר טפי מתלתין ותלתא יומין, דל מינייהו שבעה יומי דעיילו להו בכלל ארביסר דיומי טומאה דרמינן עלה משום ספיקא דנקבה, פשו להו עשרים ושיתא יומי טוהר ותו לא. וסלקא לה בתיובתא.

ואמרי' לימא לרב שיזבי נמי תהוי תיובתיה, דהא קתני תשב לזכר ולנקבה מספק, משום דאכתי לא נקרע ולא ידעינן אי זכר הוא ואי נקבה היא, מכלל דהיכא דנקרע ונמצא זכר וילדה זכר קרינא ביה ותשב לזכר בלבד, ואע"ג דלא הוה קרינא ביה זכר משעת לידה כיון דנמצא זכר איגלאי מילתא למפרע דמשעת לידה וילדה זכר קרינא ביה, ומדלענין טומאה וילדה זכר קרינא ביה לענין מילה נמי וילדה זכר קרינא ביה ושמיני שלו דוחה את השבת, ותיובתיה דרב שיזבי.

ופרקינן תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. כלומר הא דקתני המפלת טומטום תשב לזכר ולנקבה לאו למימרא דפשיטא ליה לתנא דאי הוה מיקרע ונמצא זכר תשב לזכר ותו לא, ואי משתכח נקבה תשב לנקבה ותו לא, אלמא לידת טומטום שנקרע כלידה ודאית היא, אלא תנא לידת טומטום שנקרע ספוקי מספ(י)קא ליה אי כלידה ודאית מעיקרא היא ואי לא, וכיון דמספקא לן עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא. הילכך גבי מילה בשמיני למדחה שבת חיישינן דילמא לאו לידה היא ולא קרינא ביה וילדה זכר ולא דחיא שבת. גבי טומאה נמי עבדינן לחומרא דחיישינן דילמא לידה מיקרייא ואמו נטמאה לידה אי לזכר אי לנקבה. ובדין הוא דאילו נקרע ונתברר אי זכר הוא אי נקבה היא לא הוה רמינן עלה אלא חומרא דזכר או חומרא דנקבה, אלא כיון דעדיין לא נקרע ומספקא לן אי זכר הוא אי נקבה היא רמינן עלה חומרא דזכר וחומרא דנקבה.

חומרא דזכר מאי היא, דילמא לידה היא ואית לה ימי טוהר עד סוף ארבעים יום לחומרא, נפק"מ דאי חזיא דם ביום מ' ללידתה והדר חזיא ביום ששה וארבעים ללידתה, אי אמרת לאו לידה היא לית לה דם טוהר כלל וההוא דם דחזיא ביום מ' תחלת ימי נדות הוא, ואשתכח דההוא דם דחזיא ביום ארבעים וששה שהוא שביעי ליום מ' סוף ימי נדה הוא וטובלת לערב ליל שמיני שהוא ליל ארבעים ושבעה ללידתה והיא טהורה, דזבה הוא דבעיא שבעה ימי נקיים, אבל נדה לא בעיא (נדה) שבעה ימי נקיים דכתיב (ויקרא טו,יט) שבעת ימים תהיה בנדתה. ואי סבירא לן דלידת טומטום שנקרע ונמצא זכר לידה היא, אית לה ימי טוהר והוה לה ההוא דם דחזיא ביום ארבעים וששה תחלת ימי נדות ובעיא למיתב שבעה ימים מיום ששה וארבעים והילך. הילכך עבדינן לחומרא ואימור זכר הוא וילדה זכר קרינא ביה, וצריכא לישב שבעת ימי נדות מיום ארבעים וששה ואילך כדאמרינן. ורמינן עלה חומרא דנקבה לאיטמויי ארביסר. והוא הדין דאי חזיא ביום שמונים ללידתה וביום ששה ושמונים, אמרי' דילמא נקבה היא וההוא דם דחזיא ביום שמונים דם טוהר והאי דם דחזיא ביום שמונים וששה תחלת ימי נדות הוא, וצריכא למימני שבעת יומי מיום ששה ושמונים ואילך.

ומקשינן על הדין פירוקא דרב שיזבי דאמר לידת טומטום ספיקא היא אי מיקריא לידה ואי לא, אי הכי ליתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה. לזכר ולנקבה דילמא לידה היא ורמינן עלה חומרא דטומאת לידת דנקבה למיתב ארביסר ולמיתב לה ימי טוהר לחומרא כדאמרן, ורמינן עלה ימי טוהר דזכר לחומרא למיתב שבעה ימי נדות מיום ארבעים וששה כדאמרן, ואימור לידת טומטום לאו לידה מיקריא ולא יהבינן לה דם טוהר כלל וכל דם דחזיא בין ביומי טוהר הראויין לזכר בין ביומי טוהר הראויין לנקבה דם נדות הוא, אלא מדלא קתני תשב לנדה ש"מ דלא מספקא ליה לתנא אי לידה היא אי לאו לידה היא אלא פשיטא ליה דלידה היא. והאי דקתני תשב לזכר ונקבה משום דלא ידעינן אי זכר הוא ואי נקבה היא, דהא אכתי לא נקרע, הילכך רמינן עלה חומרי לידת זכר וחומרי לידת נקבה, ולעולם יהבינן לה שיתא ועשרין יומין ימי טוהר דלית בהו ספיקא. דאי הוה ידעינן אי זכר הוא או נקבה היא הוה יהבינן לה כולהו ימי טוהר דחזו לה, אי לזכר אי לנקבה דפשיטא לן דלידת טומטום לידה היא כדברירנא, (דהוא) [והוא] הדין נמי דשמיני דידיה דחי שבת. וקשיא לרב שיזבי דאמר אינו נימול לשמונה. וסלקא בקשיא. ואפי' הכי לא אידחי מימריה בהכין דהא לא סלקא ליה בתיובתא.

הילכך טומטום שנקרע ונמצא זכר בתוך שמונה ימים, אי חייל שמיני שלו בימות החול ממלינן ליה בשמיני מספיקא ואסור לשהוייה, ואי חייל בשבת או ביום הכפורים אי נמי ביום טוב דחינן ליה למחר. ולענין טומאת לידה, אי אתקרע ונמצא זכר רמינן עלה חומרא דיולדת זכר לכל מילי, מיהו לא יהבינן לה ימי טוהר, אלא כל דם דחזיא דם נדות הוא או דם זיבות. ואם נמצאת נקבה רמינן עלה חומרי דנקבה לכל מילי, מיהו לא יהבינן לה ימי טוהר, אלא כל דם דחזיא דם נידות הוא. וכי לא יהבינן לה דם טוהר הני מילי לקולא, אבל לחומרא יהבינן, דאי חזיא דם ביום ארבעים לזכר וביום ארבעים וששה אי נמי ביום שמונים לנקבה וביום שמונים וששה, בעיא למימני יומי נדות מיום ארבעים וששה לזכר ומיום שמונים וששה לנקבה כדברירנא לעיל. ואי אכתי לא נקרע, תשב לזכר ככולהו חומרי דיולדת זכר, ולנקבה ככולהו חומרי יולדת נקבה, ולנדה דלא יהבינן לה דם טוהר לקולא כלל אבל לחומרא יהבינן לה כדברירנא:

קז. אמר רבא תניא כותיה דר' אמי דאמר טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים בן ולא טומטום בכור ולא ספק. בן ולא טומטום כדר' אמי. דאע"ג דנקרע ונמצא זכר לא שקיל פי שנים. בכור ולא ספק. שלא הוכר מעולם, ולאפוקי מדדרש רבא מעיקרא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבוא ונתערבו כותבין הרשאה זה לזה. כגון שתי נשים של איש א' שילדו לו שני זכרים במחבוא בזו אחר זו, שנמצא שהיוצא ראשון הוא ניהו בכור לנחלה, דומיא דבכורת יעקב ועשו ובכורת פרץ וזרח, וקאמר רבא דאם נתערבו ולא הוכר איזה יצא ראשון כותבין הרשאה זה לזה. נפקא מינה דהיכא דאית להו אחא אחרינא דאזיל האי מורשה ומפיק מיניה חלק בכורא ממה נפשך, אי בכור אנא הב לי מחמת נפשאי, ואי האיך בכור הוא הב לי מחמתיה דידיה דכתב לי אורכתא. וקמ"ל האי תנא דכיון דלא הוכרו מעולם איזה מהם בכור, אין כאן בכורה כלל ולא מהניא להו הרשאה.

הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי ברם כך אמרו משום רבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. והוא הדין היכא דהני שתי נשים הוו ניסבן לתרי גברי וילדו שנים זכרים בכורים, זה בכור לאביו וזה בכור לאביו, ונתערבו ואחר כך נולדו אחים לזה ואחים לזה, אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה אלא לענין חלק פשוט, אבל לענין חלק בכורה לא מהניא להו הרשאה כלל. מיהו מסתברא דתנא דבריתא דקתני בכור ולא ספק, לא איירי אלא כדאמרן, מדקתני בכור ולא ספק דמשמע בכור שהוא בכור ודאי ולא ספק בכור ספק פשוט, ואלו כי האי גוונא היכא דזה בכור לאביו וזה בכור לאביו כל חד מינהו ודאי בכור הוא, וליכא ספיקא אלא באבוה דלא ידעינן כל חד מיניה בריה דמאן ניהו. מיהו ודאי לענין דינא אידי ואידי חד דינא הוא לענין חלק בכורה כדברירנא:

(לג) כותבין הרשאה זה לזה אי קשיא והא רב פפא גופי' הוא דאמר לעיל אין לו לבכור קודם חלוקה ואינו יכול להקנות חלקו לאחרים. תשובה יש לומר דהדר בי' כדפסקי' הלכה יש לו לבכור קודם לחלוק' אי נמי אפילו למ"ד אין לו דוקא להקנות קנין גמור אינו רשאי אבל להרשות את חבירו שיתבע בעבורו רשאי כדכתבי' בב"ק במהדורא בתרא גבי הלואה שאע"פ שאין אדם יכול להקנותה לחבירו קנין גמור יכול להקנותה לשלוחו ולהרשותו עלי':

תיובתא דרב משרשיא תיובתא. תימה אמאי לא משני סמי מכאן טומטום דהא במסכת בכורות פרק אלו מומין קאמר סמי מכאן טומטום. ונראה משום דלא מהניא ליה האי שנוייא הכא דאכתי קשה ליה מכמה משניות דתנן במסכת נדה פרק המפלת סנדל או שליא טמאה לידה וכל שכן טומטום. תוספי הרא"ש ז"ל.

תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. כלומר הוא מספקא ליה אי לידת טומטום לידה היא וכי מקרע בתר הכי ומשתכח זכר קרינא ביה וילדה זכר ואי משתכח נקבה קרינא ביה ואם נקבה תלד או לאו לידה היא כלל כי היכי דתיהוי אמו טמאה לידה וכיון דמספקא עבדינן לחומרא דלענין טומאת לידה אמרינן דלמא לידה מקרייה ומחייבינן לה בטומאת לידה וכיון דאכתי לא נקרע ולא ידעי אי זכר אי נקבה היא עבדינן לחומרא ומחייבינן לה כטומאת שבועיים דנקבה. ולענין ימי טוהר אמרינן לאו לידה היא ולית לה ימי טוהר כלל לא כזכר ולא כנקבה אלא כל דם שתראה דם נדות הוא וכיון דקיימא לן בזבה דבעינא שבעה ימים ספורים לאחר טהרתה כדכתיב ואם טהרה מזובה כו' אבל נדה לא בעיא שבעה ימים ספורים לאחר טהרתה אלא שבעה ימים בלחוד בעינן מתחלת נדתה ואף על גב דחזיא דם שבעה ימים כולהו ואפילו ביום השביעי טובלת לערב וטהורה כדכתיב שבעה ימים תהיה בנדתה וביום השמיני כו' קתני הכא תשב לזכר שאם ראתה דם ליום הארבעים ללידתה וראתה הדם אחר כך ביום שבעה וארבעים אם נאמר דהאי לידה לאו לידה היא ולית לה ימי טוהר כלל הוה ליה האי דם דחזיא ביום ארבעים תחלת נדות והאי דם דחזיא בתר הכי ביום שבעה וארבעים סוף שבעה ימים דההוא נדות וטובלת לערב ונמצאת טהורה ואם נאמר דהאי לידה לידה הויא הוה ליה ההוא דם דחזיא ביום ארבעים תשלום ימי טוהר והא דחזיא ביום שבעה וארבעים תחלת ימי נדות בעיא למיתב שבעה ימים מיום שבעה וארבעים ואילך ולהכי קתני תשב לזכר כלומר אף על גב דלא יהבינן לה ימי טוהר כלל דלמא לאו לידה היא היכא דחזיא ביום ארבעים והדר חזיא ביום שבעה וארבעים כיון דאי חשבת ליה לההוא דם דחזיא ביום ארבעים דם נדות הוה ליה האי דם דחזיא ביום שבעה וארבעים סוף שבעה ימי נדות ואם נאמר דההוא לידה הויא לידה ואית לה ימי טוהר הויא לה ההוא דם דחזיא ביום ארבעים תשלום ימי טוהר והדר חזיא דם ביום שבעה וארבעים הוי תחלת נדות עבדינן לחומרא ואמרינן דלמא ההיא לידה הואי והאי דם דחזיא ביום ארבעים דם טוהר הוא והוה ליה דם דחזיא ביום ארבעים ושבעה תחלת נדות ומצריכינן לה שבעה ימים מיום שבעה וארבעים ואילך והכי נמי עבדינן היכא דחזיא ביום שמונים ללידתה שהיא תשלום ימי טוהר דנקבה והדר חזיא דם בשמונים ושבעה אשתכח השתא דהאי פירוקא דאמרינן לחומרא דהא מתני ליכא לאותובי מינה עליה דרב שיזבי משום דמוקמינן לה ללידת טומטום דספיקא הוא אי מיקריא לידה אי לא הלכך לענין טומאה עבדינן לחומרא ואמרינן דלמא לידה הואי ומחייבינן לאמו בטומאה אם זכר כטומאת זכר אם נקבה לטומאת נקבה ומשום הכי קתני בהאי מתניתין תשב לזכר ולנקבה ולנדה פירוש לזכר ולנקבה דלמא לידה היא ואמו טמאה לידה וכדפרישית לעיל ולנדה דלמא לאו לידה היא ואין לה דמי טוהר כלל אלא כל דם שתראה דם נדות הוי. הרא"ם ז"ל.

אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנדה קשיא. ואף על גב דסלקא בקשיא ולא סלקא בתיובתא לא דחינן לה ואינו נימול לשמונה לדחות את השבת. בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא. כלומר מדדרש בקמייתא דכותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו ולבסוף נתערבו אבל מאי דדרש בבתרייתא בכור ודאי הוא שהרי הוכרה אלא שלבסוף נתערבו. הרשב"א ז"ל.

לאפוקי מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבואה. פירוש שילדו במחבואה אחת שהוא מקום אפל ונתערבו הולדות והיה אחד מהם בנו של ראובן והשני בנו של שמעון וכל אחד משתי ולדות הללו בכור לאביו כשיבא אחד מהן לירש עם בניו של ראובן דוחים אותו אצל בניו של שמעון ובניו של שמעון דוחין אותו אצל בניו של ראובן וכיון שכן כותבין הרשאה זה לזה. ואמרינן בסיפא הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לכם טעות הוא בידי ברם כך אמרו משום רבי ינאי הוכרו כו'. והאי דאמרינן לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא אלא לאפוקי מדרשא קמא דרבא כלומר סלקא דעתך אמינא כדרשא קמא דרבא דאמר כותבין הרשאה זה לזה לפי שכל אחד מהן בכור ודאי היה לאביו בשעת לידה ולא היה בכור ספק קמשמע לן דדוקא הוכרו שהיו בכור ודאי לאביו אבל לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה בחלק בכורה משום דכתיב בכור ולא ספק והני כיון שלא הוכרו בשעת לידה הוה ליה כל חד מינייהו ספק אבל בחלק פשוט כותבין. הרא"ם ז"ל.

הא דאמר לה רב פפא לרבא ברם כך אמרו משמיה דרבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. איכא למידק דהא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרבא דאין לבכור קודם חלוקה ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום ואם כן היאך הוא כותב הרשאה דהרשאה כמתנה דקא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך וכל שאי אפשר ליתן אי אפשר להרשות עליו וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמלוה על פה שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתם גם היא אין כותבין עליה הרשאה. ויש מדקדקים מכאן שאינו כן דהרשאה בכל שהוא סגי דהא שליחא שויא וכדאמרינן בפרק מרובה כיון דכתיב ליה כל דמענית מן דינא עלי הדר שליחא שויא וכיון שכן אפילו במה שאי אפשר למכור וליתן כגון זו ואי נמי מלוה על פה כותבין עליהם הרשאה. ומסתברא לי כדברי הרמב"ם ז"ל דכל דצריך למכתב זיל דון ואפיק לנפשך אי לא מצי יהיב היאך אפשר למימר ליה אפיק לנפשך הא הוו מילי דרבנן כחוכא. אלא הכא יש לומר דרב פפא לאו דשמעה מרבא וסברה אלא מכללא שמעה כדאמרינן לעיל ודלמא לדידיה לא סברה והשתא נמי דשמע מרבא דדרש דאפילו בשלא הוכרו כותבים הרשאה הכיר שטעה בדברי רבא מעיקרא ובודאי נתברר מדדרש רבא כדברי רב פפא דלא עשה ולא כלום בפלגא קאמר. ואי נמי יש לומר דמעיקרא סברה כרבא רביה דמאי דסבירא ליה דלא עשה ולא כלום בכולהו קאמר אבל לבתר דשמע להא דרבי ינאי ושמע נמי מרבא רביה דאמר עדיפא מינה דאפילו בשלא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבים הרשאה הדר ביה וסבר כוותייהו דיש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור ולתת ולהרשות כן נראה לי. ומיהו יש לדקדק בזה בפרק שבועת העדות גמרא משביע אני עליכם שאתם יודעים באיש פלוני שהוא כהן וכבר כתבתי עליה בארוכה בספר תשובות השאלות בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

שלח להו כותבין הרשאה זה לזה כדי שלא ידחו האחים לכל אחד מהם. ואוקימנא דמספקא ליה לשמואל אי הלכה כרבי יהודה דאמר האב נאמן לומר זה בני בכור ואף על גב דמוחזק לן באחר שהוא בכור או הלכה כרבנן וכיון דמספקא ליה קאמר כותבים הרשאה זה לזה. וזה ראיה למה שפירשנו דהא דאמר לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא אלא לאפוקי מדרשא קמא דרבא הוא דאמר אפילו לא הוכרו מעולם כותבים הרשאה זה לזה דהא הכא כהוכרו ולבסוף נתערבו דמי וקא שלח להו כותבים. וטעמא דמלתא דאמרינן בכור ולא ספק היינו היכא דלא הוכר מעולם דהוה ליה ספק משעת לידה אבל היכא דהוכר בשעת לידה ולבסוף נתערב כיון דהוכר בשעת לידה בכור ודאי קרינן ליה ולא בכור ספק ולפי שנתערב אחר כך כותבים הרשאה זה לזה כדי שלא יוכלו האחים לדחות כל אחד מהם. הרא"ם ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה אי הכי כו' ולנדה כו' מספקא דלמא זכר הוה ואית לן למדרש עד שיהא זכר כו' עכ"ל האי ספקא ודלמא לא קאי אזכר דה"ה בנקבה אלא דספקא ודלמא קאי אאית לן למידרש עד שיהא זכר כו' וה"נ אית לן למדרש עד שתהא נקבה כו' כפרשב"ם דלעיל ולא נקט רשב"ם מלתיה אזכר אלא משום דרב שרביא נמי לא נקט רק זכר במלתיה וסמך עצמו דה"ה והוא הטעם בנקבה ומהרש"ל כתב בזה דברים דחוקים ואין להאריך ע"ש:

בא"ד ומשנינן נ"מ שאם תראה יום ל"ד כו' ואם תראה ג' ימים רצופין כו' או שמא זכר כו' עד שתשב י"ז ימים נקיים כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל לפום ריהטא קאמר הכי אבל לא דייקא אלא ט"ו נקיים בעי כו' עכ"ל ע"ש באורך וא"א כי הרב לפום חורפיה לא דק בפרשב"ם שהרי הוא בא לתרץ מאי נ"מ בחומרא דתולין ראיית יום ל"ד בימי טוהר דזכר וכשתראה ג' ימים רצופין מיום מ"א ואילך איכא חומרא טפי בשתולין ראיית יום ל"ד בתחלת נדה דה"ל השתא זבה גדולה וליכא לאשכוחי חומרא בשתולין ראיית ל"ד בימי טוהר אלא כשלא תראה אחר כך רק יום אחד ביום מ"א דהשתא הויא לה תחלת נדה ותשב ז' נקיים אבל אם אנו תולין ראיית יום ל"ד בתחלת נדה ה"ל השתא שומרת יום כנגד יום והכי אמרי' בהדיא בפרק המפלת וכמ"ש לקמן בהג"ה דפרש"י ודברי רשב"ם נמי הכי מתפרש אם תראה ג' ימים רצופים כו' דמזה איכא חומר טפי בשתולין ראיית ל"ד בתחלת נדה דה"ל השתא זבה גדולה או שמא ילדה זכר כו' דהשתא בשרואה יום אחד ביום מ"א איכא חומר טפי כשתולין ראיית ל"ד בימי טוהר דה"ל השתא תחלת נדה ותבעי ז' ימים ולא תסגי לה בשומרת יום ותו לא מידי והדברים ברורים למבין:

תוס' בד"ה מדדרש רבא כו' דהלכתא שליח שוייה עכ"ל ר"ל דמסקינן בפ' מרובה דהלכתא במרשה את חבירו דשליח שוייה ולא כמקנה לו וק"ל:

ר"ש בד"ה אי הכי כו' לאחר שבועיים כו' דלמא זכר הוה כו' נ"ב ואע"פ שלעיל פירש שאפילו תלד בת טומטום לא מטמאה משום לידה וכן אין לה ימי טוהר מ"מ לא קשה מידי נהי דסבר רשב"ם שכך הדין אליבא דרב שרביא מ"מ הכא דפריך עליה פירש רשב"ם דשפיר פריך נהי דסבר דדוקא גבי זכר דרשינן הכי ולא גבי נקבה אפ"ה ליתני ולנדה שמא יקרע וימצא זכר וק"ל:

בא"ד וראיית יום ל"ד היו הס"ד וכצ"ל והד"א:

בד"ה ימי טוהר כו' עד שתשב י"ז ימים נקיים כו' נ"ב לפום ריהטא קאמר הכי אבל לא דייקא אלא ט"ו נקיים בעי מאחר דראתה ג' ימים ועם שתי ראיות האחרונות הוי י"ז ולא בעי י"ז נקיים אלא בטועה ממש כדאיתא לשם דלא ידעה באיזה פרק היא עומדת משום הכי בעי' י"ז נקיים דשמא ב' ראיות הראשונות סוף זיבה הן וראיה השלישית התחלת נדה היא אבל הכא הראיה ראשונה ממ"נ או התחלת זיבה או התחלת נדה היא הלכך לא בעי בין הכל אלא י"ז ימים חוץ מיום ראשון דהיינו ראיה ראשונה ולא בעי אלא ט"ו נקיים והוא הדין אי ראתה כל ז' ימים לא בעי אלא י"א נקיים ודו"ק. עוד יש להקשות כשראתה ביום י"ח למה הוי תחלת נדה לימא שתחלת ראיה הוי זיבות וא"כ שלמה י"א ימי זיבה ואח"כ ז' ימי נדה וא"כ ביום ח' חוץ מראיה הראשונה חזרה זיבות ולא קשה מידי כי לעולם אינם מתחילין ימי נדות אחר שכלו כבר ימי זיבות אם לא שהיו כבר ימי נדות דלעולם אין זיבות אלא אחר ימי נדות ולשם בערכין הבאתי דברי הרמב"ן שכתב כך להדיא ונ"ב נ"ל:

בא"ד וראתה יום ח"י הרי היא תחלת נדה כו' נ"ב פי' כשימצא ודאי זכר וק"ל. בהג"ה כו' דלא טבלה עד פ"ח אי ראתה ביום ע"ד ואי הוה פשיטא כו' למחר ביום פ"ב דראיית כו' תחלת נדה כך פירשה רבינו שלמה ז"ל כצ"ל והד"א ונ"ב בפרק המפלת ונ"ב עוד ע"כ הג"ה (עי' במהרש"א):

גמרא שתי נשים שילדו ב' זכרים במחבוא כו'. נראה דה"ה באשה אחת וילדה תאומים:

ר"ש ד"ה תשב לזכר. אם תראה דם עד ארבעים ללידתה כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה תנא. דשמא לא דרשינן כו' אלא כו' אשה מזרעת תחלה כו'. זו היא דרשה דאגדה. ויותר ה"ל להביא דרשה דדינא בר"פ יוצא דופן לרבנן כדא"ל ולר"ש כדא"ל וכן דרשינן שם תלד דנקבה לכל חד כדא"ל ע"ש:

ר"ש ד"ה הגהה. אי ראתה ביום ע"ד וביום פ"א. כצ"ל:

ר"ש ד"ה שתי נשים. של אדם אחד. יל"פ ג"כ של שני ב"א והמה ראשית אונם ודרש רבא דאפי' על חלק בכורה יוכלו להרשות זה את זה וכן פרש"י בבכורות אלא דמשמע דמפרש אף בפשוטים וזה תמוה מאד כדמשמע לעיל גבי טומטום ועמש"כ שם:

ר"ש ד"ה היו מוחזקים. לאו בעדים כו' דא"כ אין האב נאמן. משמע אפי' לר"י וכ"כ לקמן בד"ה למאי הלכתא. דבשלמא לר"י טובא אשמעינן כו' אפי' במקום חזקה. ולא אמר רבותא טפי דאפי' במקום עדים. אך מסיים שם דל"ל גבי אב מיגו כו' דמ"ל לשקר במקום עדים לא אמרי'. משמע דאפ"ה אשמעינן דמהימן. ויש לדחוק דה"ק אפ"ה אשמעינן קרא דבמקום חזקה מהימן. אבל הנ"י וכן הה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א כתבו דאפי' במקום עדים נאמן וכ"מ בתד"ה כך שכתבו ואפי' על א' מבניו הקטנים כו' א"כ אנן סהדי שאינו בכור וכן לישנא דשלח ר"א לקמן האומר על תינוק בין הבנים. וכ"מ מהא דקדושין שם דנאמן לומר על בנו שהוא ממזר וע"ש:

רשב"ם ד"ה קשיא כו' אכל תיובתא. עי' לעיל דף נב ע"ב ברשב"ם ד"ה קשיא:

אמימר אמר אף אינו ממעט חלק בכורה. אותו טומטום שנקרע ונמצא זכר אם הוא פשוט ואינו בכור וכל נכסי האב תשעה מנים והן שלשה בנים בכור ופשוט וטומטום חולקים הנכסים תחלה לשלשה חלקים כאילו אין כאן כי אם בכור ופשוט והטומטום כמאן דליתיה ומגיע לחלק הבכור ששה מנים שהן ב' חלקים לפי שהבכור נוטל פי שנים בפשוט נמצא חלק בכורה שלשה מנים חוזרים וחולקים הששה מנים הנותרים בין שלשתן נמצא הבכור נוטל חמשה מנים והטומטום והפשוט נוטלין כל אחד שני מנים אבל אי הוה ממעט לא היה נוטל הבכור אלא ארבעה וחצי מנים פי שנים כנגד כל אחד דנהי דאינו ממעט חלק בכורה אבל חלק פשוט מיהא ממעט מכולן: מאי טעמא וילדו לו בנים. והיה הבן הבכור מי שהוא בן בשעת לידה חולק הבכור כנגדו חלק בכורה וממעט לחלק בכורה מן הבכור דהכי משמע קרא כנגד הבנים משעת לידה יטול חלק בכורה דהיינו חלק גדול ולא נחשוב טומטום עמהם שלא יטול הבכור אלא כנגד שנים מהם דכשהן מרובין ממעיט חלק בכורה: אף אין אמו טמאה לידה. שבעה אם נקרע ונמצא זכר וגם לא שבועיים אם נמצא נקבה דכתיב וילדה זכר וטמאה והכי נמי כתיב ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים יולדת טמאה היא אע''פ שאינה רואה דם: אף אינו נימול לשמנה. לדחות שבת כדדרשינן (שבת דף קלב.) וביום השמיני ביום אפילו בשבת: המפלת טומטום. וכל זמן שלא נקרע מספקינן ליה בזכר ובנקבה: אנדרוגינוס. שיש לו זכרות ונקבות: תשב לזכר. ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה שתטמא שבועיים משעת לידתה אפי' אם לא תראה דם ומשבועיים ואילך תשב על דמי טהרה אם תראה דם עד ארבעים ללידתה דהיינו ל''ג ימי טוהר דזכר חסר ז' ימים שמנתה שבועיים לטומאה מספק: תיובתא דרב שרביא. דכלל כלל לא חשיב לה יולדת לא לטומאה ולא לטהרה: לימא תיהוי נמי תיובתא דרב שיזבי. דאיהו נמי דריש לענין מילה עד שיהא זכר משעת לידה והוא הדין לגבי טומאת לידה ואילו האי תנא חשיב ליה זכר לענין טומאת לידה דקתני תשב לזכר: תנא. דמסכת נדה ספוקי מספקא ליה אי האי וילדה זכר להכי בעינן דליהוי זכר משעת לידה בין לגבי טומאה בין לגבי מילה ואזיל לחומרא ליתן עליו חומרי זכר דשמא לא דרשינן האי וילדה זכר להכי דבעינן דליהוי זכר אלא לכדאמרינן במסכת נדה (דף לא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ורב שיזבי נמי לחומרא קאמר דלא דחייא מילתו שבת דדלמא דרשינן וילדה זכר שיהא זכר משעת לידה אבל רב שרביא לקולא דריש דקא פטר לה מטומאת לידה הלכך אי לאו דפשיטא ליה לא הוה דריש לקולא הלכך הויא (ברייתא) תיובתיה: אי הכי. דמספקא ליה היכא דנקרע ונמצא זכר אם אמו טמאה לידה אי לאו א''כ אמאי יהבינן ימי טוהר דזכר כדקתני לזכר ולנקבה דהיינו ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה והלא שמא אם יקרע ימצא זכר ושמא איכא למידרש וילדה זכר לטהר את אמו מדין לידה ובין ימי טומאה בין ימי טהרה לית לה ואמאי יהבינן לה ימי טוהר כלל הכי הוה ליה למיתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה וה''פ תשב לנקבה ימי טומאה דנקבה שבועיים אפי' בלא ראיית דם דלמא נקבה היא ולנדה לאחר שבועיים מיד אם תראה דם הויא טמאה נדה מספיקא דלמא זכר הוה ואית לן למידרש עד שיהא זכר משעה לידה ולית לה ימי טוהר כלל במסכת נדה מקשינן למה הוזכר זכר כלומר בכל מקום דקתני לנקבה ולנדה למה לי למיתני לזכר בהדייהו אם ליתן לה ימי טומאה דזכר הא קתני תשב לנקבה וצריך שבועיים ואם ליתן לה ימי טוהר דזכר הא קתני ולנדה דמשמע דלא ניתיב לה ימי טוהר כלל ומשנינן נפקא מינה שאם תראה יום ל''ד ללידתה ותחזור ותראה יום מ''א הויא מקולקלת למניינה שמא לא הוה לה ימי טוהר והיתה תחלת נדה בראיית יום ל''ד ובראיית מ''א הויא תחלת זיבה ואם תראה שלשה רצופין צריכה ז' נקיים וקרבן או שמא זכר ילדה וראיית יום ל''ד היו ימי טוהר ועתה בראיית מ''א הויא תחלת נדה הרי היא בספק זבה ונדה עד שתשב י''ז ימים נקיים כדמפרש במס' ערכין (דף ח.) ואם ישבה לה י''ז נקיים וראתה יום י''ח הרי היא תחלת נדה וזו היא דינה שאם תראה כל ז' ימים הללו או אם לא תראה כי אם ראייה ראשונה טובלת בליל שמיני ומשמשת עם בעלה ואחר ז' ימים הללו באין י''א יום של ימי זיבה שאם תראה בתחלתן או באמצעיתן או בסופן שלשה ימים רצופין הויא זבה גדולה וצריכה ז' נקיים וקרבן ולעולם לא תחזור לקדמותה להיות תחלת נדה עד אחר ז' נקיים ואם לא ראתה בכל י''א יום הללו עד י''ב הרי היא תחלת נדה בכל המשפט אשר פירשתי ולכך נקראו י''א יום שבין נדה לנדה: קשיא. אבל תיובתא ממש אינה בשביל שחסר מן הברייתא דמצי למימר תני לזכר ולנקבה ולנדה: (הגה''ה. לכך הוזכר זכר שאם תראה יום ל''ד ללידתה אמרינן טמאה היא ואע''ג דאכתי משכי ימי טוהר דזכר דמספקינן ליה בלא ולד ותשב לנדה וכי הדר חזיא ליום מ''א שהוא ח' לראייתה ותרצה להיות שומרת יום כנגד יום אמרינן ולד היה וזכר היה וראייה דיום ל''ד דם טוהר הוה והשתא הוא דהויא תחלת נדה והשתא מקלקלינן לה דלא טבלה עד מ''ח שהוא שמיני לראייה אחרונה ואי לאו משום ספיקא דזכר הוי טבלה למחר ביום מ''ב ממה נפשך אי לאו ולד הוא הרי היא שומרת יום כנגד יום ואי ולד הוה ונקבה הוה אכתי הוי דם טוהר עד שמונים וספיקא דזכר מקלקלא לה וכן לענין נקבה כלומר וספיקא דנקבה מקלקלא לה עד פ''ח דלא טבלה עד פ''ח [אי ראתה ביום ע''ד] ואי הוה פשיטא לן דלא ולד הוא הוה טבלה למחר ביום [פ''ב] דראיית פ''א בי''א יום שבין נדה לנדה היא ומשום דמספקינן דלמא ולד הוה וראיית שבעים וארבעה דם טוהר אמרינן דהשתא הוא דהויא תחלת נדה. כן פירשה רבינו שלמה זצ''ל (נדה דף ל:) ע''כ הגה''ה): בן. והיה הבן שיהא בן משעת לידה: ולא טומטום. ואע''פ שנקרע אחרי כן ונמצא זכר: כדרבי אמי. דטומטום שנקרע אע''פ שנמצא זכר אינו נוטל פי שנים: אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי. אי לאפוקי ספק בכור פשיטא דלא שקיל חלק בכורה אא''כ מייתי ראיה שהוא הבכור: לאפוקי מדדרש רבא. דמסברא אית ליה ואתי קרא למעוטיה: שתי נשים. של אדם אחד: במחבא. ואין ידוע איזה קדם להיות ראשית אונו: כותבין הרשאה זה לזה. ואתי חד מינייהו ותבע חלק בכורה מן האחין אם בכור אני תנו לי בשביל עצמי ואם לאו תנו לי בשביל אחי שהרי נתן לי חלקו ופסקינן לעיל יש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור וליתן חלק בכורתו לכל מי שירצה והך מילתא אתא קרא למעוטי דאע''ג דמדינא אית ליה גזירת הכתוב הוא שלא יתנו לו חלק בכורה מן הספק: אמר ליה רב פפא לרבא. כשדרש כן: הוכרו. בשעת לידה אע''ג דלבסוף נתערבו כו' דהוה ליה בכור ודאי שעה אחת וקרא לא אתא למעוטי אלא מאי דדמי טפי למעוטי כגון דלא הוכרו כלל דהוה ליה ספק בשעת לידה דהכי משמע והיה הבן הבכור שיהא בן משעת לידה ולא טומטום ושיהא בכור משעת הוייה ולא ספק ושמעינן מהכא דהכי הלכתא דאם הוכרו ולבסוף נתערבו מיהא כותבין הרשאה: היו מוחזקין. לאו בעדים שמעידין שראו שנולד קודם לאחיו דאם כן אין האב נאמן אלא בקול בעלמא כעין שאמרנו למעלה דהוו קרי ליה בוכרא: על אחד. מן הבנים מהו מי מהימנינן לאב במקום חזקה שמכחשת דבריו או לא:

מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבא כותבין הרשאה זה לזה. ואם תאמר הא רב (פפי) משמיה דרבא אמר דאין לו לבכור קודם חלוקה והיאך יבא ליטול בכורה מכח אידך ואור''י דאין זה בא אלא מכח שליחות דהלכתא שליח שוויה:

בבא בתרא קכז ע"א