דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קל - ב

מה תלמוד לומר "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור"? הלא כבר נאמר "כי את הבכור בן השנואה יכיר, לתת לו פי שנים", ולשם מה חזר הכתוב ואמר "לא יוכל לבכר"?

אלא, לפי שנאמר "והיה ביום הנחילו את בניו", ומשמע שיכול לתת לכל אחד מבניו מה שירצה,

והיה מקום ללמוד בקל וחומר, והלא דין הוא, ומה פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק, התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, בכור שהורע כחו, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק, לא כל שכן?

תלמוד לומר "לא יוכל לבכר" [98]. ומקשה הגמרא: ויאמר "לא יוכל לבכר", ונלמד מפסוק זה, רק בבכור אינו יכול להעביר ירושה, אך יכול להעביר ירושה לשאר האחים, כקושיית אביי, ולשם מה תלמוד לומר "והיה ביום הנחילו את בניו"?

ומתרצת הגמרא: שאילולי נכתב "והיה ביום הנחילו את בניו", יכולנו ללמוד מבכור בקל וחומר, והלא דין הוא, ומה בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק, אמרה תורה "לא יוכל לבכר", פשוט שיפה כחו, שנוטל בראוי כבמוחזק, לא כל שכן?!

תלמוד לומר, "והיה ביום הנחילו את בניו", ולמדנו מפסוק זה שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה.

אמר רב זריקא אמר רב אמי אמר רב חנינא אמר רבי: הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה.

אמר ליה רבי אבא, "הורה כרבי יוחנן בן ברוקה" איתמר.

כלומר, לא שמענו בשם רבי שאמר את המילים "הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה", אלא מקובלנו שהורה למעשה כדעת רבי יוחנן בן ברוקה.

במאי קמיפלגי?

מר סבר, הלכה עדיפא. ואילו לא שמענו שכך אמר רבי, אין ללמוד על ידי מעשה רב, שמא הראוה לא דקדק כל כך בכל פרטי המעשה, ושמא זיכה רבי את הנכסים מחמת טענות אחרות, ולא מחמת שפסק את ההלכה כרבי יוחנן בן ברוקה.

ומר סבר, מעשה רב עדיף. ואילו לא ראינו שהורה כך למעשה, אין לסמוך על מה שאמר "הלכה כריב"ב", שמא לא התכוין להורות כך למעשה, אלא כך עלה לו דרך לימודו.

ובענין זה תנו רבנן בברייתא: אין למדין הלכה לא מפי למוד, [כלומר, אם אמר לו רבו תוך כדי לימודו, הלכה כדברי פלוני, אין למדים מדבריו שמא כשיבוא לפניו מעשה ידקדק יותר, וימצא שאין ההלכה כך]. ולא מפי מעשה, [אם ראה את רבו עושה מעשה כדברי פלוני, אל ילמד מכאן שכך ההלכה, שמא עשה כן מטעם אחר שאינו ידוע לו] [99], עד שיאמרו לו "הלכה למעשה" [100].

שאל, ואמרו לו "הלכה למעשה", ילך ויעשה מעשה. ובלבד שלא ידמה לדון דבר מתוך דבר. עד כאן הברייתא.

והוינן בה: מאי "ובלבד שלא ידמה"? והא כל התורה כולה דמויי מדמינן לה [101]?

אמר רב אשי, הכי קאמר: ובלבד שלא ידמה בטרפות. ללמוד זו מזו, כגון טרפת הכבד מטריפת הריאה. כיון שאין חיות האיברים שוה, יש אברים שאם יחתכו תמות, ויש שתחיה.

דתניא, אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, ואל תתמה, שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיתה.

אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן רבו: כי אמר לן מר "הלכה הכי" בדרך לימודנו, האם נעביד מעשה על פי הוראה זו?

אמר ליה: לא תעבידו, עד דאמינא הלכה למעשה. כדלעיל.

אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע, כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי. [כשיבא פסק דין שלי לפניכם, ותראו בו פירכא, לא תקרעוהו עד שתבואו לפני].

אי אית לי טעמא, אמינא לכו. ואי לא, הדרנא בי [102].

לאחר מיתה, לא מיקרע תקרעוהו, ומגמר נמי לא תגמרו מיניה.

לא מיקרע תקרעיניה, דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא. ושמא גם אתם תמצאו בעתיד תרוץ לקושייתכם.

הערות

[98] דעת הרמב"ן (בהשגותיו על ספר המצות להרמב"ם מצוה יב) שיש לאו כשמעביר חלק בכורה מן הבכור. ועיין בדבריו בקצות החושן (רפא-א). וביד רמה הקשה, היאך העביר יעקב אבינו את הבכורה ממנשה לאפרים, והלא כתיב "לא יוכל לבכר"? ותירץ, שנתן להם מתנה מחיים, וקודם מתן תורה אין צריך קנין על המתנה. וע"ע בקצות החושן (רעח, יג).

[99] בראשונים משמע שרק במקום שיש מחלוקת, או ספק בדבר, אזי לא למדים הלכה מפי לימוד או מעשה. אבל בדבר שנמסר לתלמיד בלא שום חולק אין לנו לחוש מעצמינו שמא אח"כ מצא בדבר חולק, או סברות נגד הדין. ומותר לסמוך על לימודו.

[100] כתב הרא"ם: "וזה הלימוד שלנו הלכה למעשה הוא, שלא נכתב אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות, ובכמה מהדורי, וכאילו אמרו לנו, כן ההלכה למעשה הוא. שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו".

[101] כדאמרינן בעירובין (כא-ב) "דרש רבא, מאי דכתיב "ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם, ואיזן וחיקר, תיקן משלים הרבה"? לימד דעת את העם, דאגמריה בסימני טעמים, ואסברה במאי דדמי ליה:. ".

[102] רק אם יתברר שטעה בדבר משנה, אזי חוזר בו מן הדין. אך אם טעה בשיקול הדעת, קיימא לן דקם דינא ואינו חוזר. הר"ן.

מה תלמוד לומר "לא יוכל לבכר" (דברים כא, טז)?

— לפי שנאמר: "והיה ביום הנחילו את בניו" (דברים כא, טז), שיכול אתה לומר כך, והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה בן פשוט (שאינו בכור) שיפה כחו בירושה, ובמה? — שנוטל חלקו בירושה גם בדבר שהוא ראוי לבוא ליד אביו, אף שאיננו ברשות אביו בעת מותו, כנוטל חלק במוחזק כבר ברשותו של אביו — התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, ולמנוע את הבן הפשוט מנחלתו, בכור שהורע כחו, שאינו נוטל חלק בכורתו בראוי כבמוחזק — לא כל שכן שיכול האב להפקיעו מבכורתו? — תלמוד לומר: "לא יוכל לבכר".

ומצד שני: ויאמר הכתוב רק "לא יוכל לבכר", מה תלמוד לומר "והיה ביום הנחילו את בניו"?

— שיכול, והלא דין הוא: ומה בכור שהורע כחו, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק — אמרה תורה: "לא יוכל לבכר", פשוט שיפה כחו מן הבכור, שנוטל בראוי כבמוחזק — לא כל שכן שאינו יכול להעבירו מנחלתו!

תלמוד לומר: "והיה ביום הנחילו את בניו", לומר: התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. הרי שאין די ב"לא יוכל לבכר" ללמד שיכול האב להנחיל לכל מי שירצה מבניו.

ועוד בפסק ההלכה בענין זה, מביאים: אמר ר' זריקא אמר ר' אמי אמר ר' חנינא אמר רבי: הלכה כר' יוחנן בן ברוקה. אמר ליה [לו] ר' אבא לר' זריקא: "הורה" איתמר [נאמר] כלומר, הורה רבי כר' יוחנן בן ברוקה במעשה שבא לפניו.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים], שהרי בסופו של דבר הם מסכימים להלכה ולמסורת, ומדוע מדקדק ר' אבא לומר שהורה רבי כן? מר סבר [חכם זה, ר' זריקא, סבור]: הלכה עדיפא [עדיפה, גדולה יותר], שאם נמסר לנו שכך פסק הלכה עקרונית וכללית בענין, הרי זה חשוב יותר מאשר אם נמסר לנו שכך הורה למעשה במקרה מסויים. ומר סבר [וחכם זה סבור]: מעשה רב (גדול יותר) שאם נהג חכם והורה למעשה באותו אופן, הרי זה עדיף מאשר פסק הלכה עקרוני.

א ובאותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: אין למדין הלכה לא מפי תלמוד, ממה שהרב מלמד, ולא מפי מעשה, שרואה שכך עשו מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה מוגדר ומסויים, ששאל עליו והורו לו הלכה בו. ואף אם שאל ואמרו לו הלכה למעשה — ילך ויעשה מעשה כמו שהורו לו, ובלבד שלא ידמה הוראה זו ויחיל אותה מדעת עצמו אף על דברים אחרים שעליהם לא שאל במפורש.

ושואלים: מאי [מה] פירוש "ובלבד שלא ידמה"? והא [והרי] כל התורה כולה דמויי מדמינן לה [מדמים אנו אותה מדבר לדבר], שכל לימודנו בהלכה אינו אלא בדרך של השוואת דבר מסופק לדבר שכבר נקבעה בו הלכה!

אמר רב אשי, הכי קאמר [כך אמר]: ובלבד שלא ידמה בטרפות. שאף שבהלכות אחרות אכן מדמים דבר לדבר, בדיני טריפות — להגדיר מהי טריפה, שעומדת למות ואסורה באכילה — אל ידמה.

דתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, אלא כל אחת יש לה דין לעצמה. ומוסיפים: ואל תתמה שכן הוא, שהרי פעמים באותו איבר עצמו אף שאם חותכה מכאן ומתה, מכל מקום אם חותכה מכאן וחיתה, ואין הבהמה נטרפת בכך.

ועוד בענין זה, אמר ליה [לו] ר' אסי לר' יוחנן: כי אמר לן מר [כאשר אדוני אומר לנו] "הלכה הכי [כך] ", נעביד [נעשה] מעשה? אמר ר' יוחנן: לא תעבידו [תעשו] עד דאמינא [שאני אומר] "הלכה למעשה".

אמר להו [להם] רבא לרב פפא ולרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא [כאשר בא פסק דין שלי לפניכם ואתם רואים בו קושי], לא תקרעוהו מיד כדי לבטלו עד דאתיתו לקמאי [שאתם באים לפני] לדון עליו, אי אית [אם יש] לי טעמא [טעם בדבר] — אמינא לכו [אומר לכם], ואי [ואם] ל א — הדרנא [אחזור] בי ממה שפסקתי. ואם יבוא פסק דין שלי לפניכם לאחר מיתה, שאז אין אתם יכולים לדון אתי עליו — לא מיקרע תקרעוהו [אל תקרעו אותו], ואולם מגמר נמי לא תגמרו מיניה [ללמוד גם כן אל תלמדו ממנו]. והסביר את דבריו אלה הנראים כסותרים זה את זה: לא מיקרע תקרעיניה [אל תקרעו אותו] — דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא [שאם הייתי שם, שמא הייתי אומר לכם טעם] ומסביר את דבריי עד שהייתם מקבלים אותם,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Why must the verse state: “He may not make the son of the beloved the firstborn” (Deuteronomy 21:16)?

Abba Ḥanan explains: It is necessary because it is stated previously in the verse: “Then it shall be, in the day that he causes his sons to inherit,” as one might have thought: Could this not be derived through an a fortiori inference, as follows: And if with regard to an ordinary son, one who is not a firstborn, whose power is enhanced in that he takes in inheritance the property due the deceased as he does the property the deceased possessed at the time he died, nevertheless, the Torah gave the father permission to bequeath his estate to whichever of his sons he wishes, depriving his other sons of their portions, then with regard to a firstborn, whose power is diminished in that he does not take a double portion of the property due his father as he takes of the property the deceased possessed at the time of his death, is it not clear all the more so that his father can deprive him of the double portion he receives as a firstborn? Therefore, the verse states: “He may not make the son of the beloved the firstborn.”

Abba Ḥanan continues: And let the verse state only the prohibition of: “He may not make the son of the beloved the firstborn.” Why must the verse state: “Then it shall be, in the day that he causes his sons to inherit”?

It is necessary because one might have thought: Could this not be derived through an a fortiori inference, as follows: And if with regard to a firstborn, whose power is diminished in that he does not take a double portion of the property due his father as he takes of the property the deceased possessed, nevertheless the Torah states: “He may not make the son of the beloved the firstborn,” i.e., the firstborn may not be deprived of his double portion, then with regard to an ordinary son, whose power is enhanced in that he takes in inheritance the property due the deceased as he does the property the deceased possessed, is it not clear all the more so that his father cannot deprive him of his portion of the inheritance?

Therefore, the verse states: “Then it shall be, in the day that he causes his sons to inherit,” indicating that the Torah gave the father permission to bequeath his estate to whichever of his sons he wishes. Consequently, the prohibition “he may not make the son of the beloved the firstborn” is not available to prove that one may bequeath his estate to whichever of his sons he wishes.

§ The Gemara resumes discussion of the halakhic ruling: Rabbi Zerika says that Rabbi Ami says that Rabbi Ḥanina says that Rabbi Yehuda HaNasi says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. Rabbi Abba said to Rabbi Zerika: It was stated that Rabbi Yehuda HaNasi ruled in an actual case in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka.

The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? Since both Rabbi Zerika and Rabbi Abba agree that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, why did Rabbi Abba state that Rabbi Yehuda HaNasi ruled as much in an actual case? The Gemara answers: One Sage, Rabbi Zerika, holds that a ruling in principle is a preferable source for a halakha, rather than a ruling from an incident; and one Sage, Rabbi Abba, holds that a specific incident ruled upon by a Sage is a preferable source.

The Gemara examines which source is preferable. The Sages taught in a baraita: One may derive the halakha neither from a statement nor from an incident where one saw a ruling issued in a certain manner, unless the Sages explicitly tell him that it is the practical halakha. If he asked the Sages and they told him the practical halakha, he may go and act upon the ruling in those circumstances, provided that he does not compare between cases and apply the ruling to other circumstances.

The Gemara asks: What is the meaning of the statement: Provided that he does not compare? But don’t we compare cases throughout the entire Torah? The main method of halakhic derivation is through comparing cases where the halakha was already established to cases where the halakha is unclear.

Rav Ashi said that this is what the baraita is saying: Provided that he does not compare between various cases of animals with wounds that will cause them to die within twelve months [tereifot], which are forbidden for consumption. In general, one may compare cases, but with regard to the definition of a tereifa, one may not compare.

This is as it is taught in a baraita: With regard to tereifot, one does not say: This wound is similar to that wound. Every type of wound has its own halakhot. And do not wonder about this principle, as there are organs with regard to which one cuts it from here, i.e., one side, and the animal dies within twelve months, but one cuts it from there, i.e., another side, and it lives.

Rabbi Asi said to Rabbi Yoḥanan: When the Master, i.e., Rabbi Yoḥanan, says to us: This is the halakha, should we act upon the ruling? Rabbi Yoḥanan said: Do not act upon the ruling unless I say that it is a practical halakha.

Rava said to Rav Pappa and to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: When a legal ruling of mine comes before you and you perceive a refutation of it, do not tear it up until you come before me to discuss it. If I have a valid explanation, I will tell you, and if not, I will retract my ruling. If a ruling of mine comes before you after my death, when you can no longer discuss it with me, do not tear it up, but do not learn from it either, i.e., do not rule in accordance with it. Do not tear it up, as had I been there, perhaps I would have told you a valid explanation that you would have accepted;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ויאמר לא יוכל לבכר. בלבד ולישמע מינה תרתי דלבכור לא יוכל לבכר אחר במקומו הא לפשוט יכול ליתן לאחר חלק חבירו. אצטריך למכתב והיה ביום הנחילו את בניו (תאמר הריני דן אחד) שיכול והלא דין הוא דאינו רשאי להנחיל לאחרים אפי' במקום פשוט: ומה בכור כו':

הורה אתמר. שהורה הלכה למעשה (שהתורה נתנה רשות וכו'): מר סבר הלכה עדיפא (נוקים) שפוסק הלכה בתלמוד בבית המדרש עיקר ומר סבר הוראה על ידי מעשה עיקר:

אין למדין הלכה לא מפי תלמוד. שאם רואה אדם בתלמוד הלכה כי האי תנא או כי האי ולא מפי מעשה שרואה כתוב בתלמוד דשמא יחידאה הוא עד שישאל בבית המדרש ויאמרו הלכה כן לעשות בו מעשה:

ובלבד שלא ידמה. מדעתו מעשה אחר למעשה זה שהורו לו:

וכל התור' כולה דמויי מדמינן לה. דמפיק דומה לדומה:

שלא ידמה בטריפות. שלא יאמר כשם שאם נשברה למטה מן הארכובה כשירה כך נשברה למעלה מן הארכובה כשירה לפי שאין בטריפות זו דומה לזו:

ואל תתמה. מפני מה שאין אומרין כן. לפי שחותכה מיכן למעלה מן הארכובה ומתה ולמטה מן הארכובה חיה. ואיכא דמפרש שכל אדם בטפחות שנא' טפחות נתתה ימי מתחיל לחשב ממעלה למטה אם חותך טפח העליון מן גולגלת חי שלא נגע במוח וטפח שני כנגד מוחו ומת וטפח שלישי למטה מן המוח חי וטפח רביעי כנגד הגרון ומת וטפח חמישי הוא למעלה מן הלב וששי כנגד הלב וכן כל הגוף:

שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. כלומר לפי מה שנראה לי באותה שעה חתכתי שמא בשעה אחרת היה נראה לי בענין אחר:

אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ר"ל אע"פ שאנו מוצאין לפעמים נאמר והלכה כדבריו אין סומכין על כך ואפילו מן המשנה ואע"פ שיש מהם שאנו פוסקין כן מ"מ אין סומכין עליהם לפסוק כן בכל מקום שהן ולא אף מפי המעשה הכתוב במשנה ובבריתא שהרבים חלוקים עליו ואין סומכין אלא על דבר שאדם שואלו למעשה והרב אומר בה הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידין מעצמו מדבר לדבר אא"כ יודע בעצמו שהוא כדאי לסמוך וכמו שאמרו אין אומרין בטרפות זו דומה לזו כמו שביארנו במקומו וגאוני ספרד גורסין אין למדין הלכה מפי תלמיד ר"ל כשהתלמיד שונה משנתו ועלה בידו שהלכה כפלני אין סומכין עליו למעשה שמא לא עיין בה כל הצרך ולא מפי מעשה שראינוהו שעשה על פי סברתו עד שיאמר לו רבו הלכה למעשה בתלמוד המערב של פאה אמרו ר' זעירא בשם ר' שמואל אומר אין למדין מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד ר"ל מה שפסקו האמוראים שכל שאמרוהו אמרוהו אחר העיון ומגדולי החכמים היו מצוים לתלמידיהם כשתשמעו מפי שאני אומר הלכה אל תלמדו ממנה למעשה עד שאומר לכם בהדיא הלכה למעשה וכן אמרו ברביעי של גיטין וכי מפני שאנו מדמים נעשה מעשה ודבר זה דבר שהמשכיל צריך שיתקענה בלבו והוא ממה שראיתי דור זה נכשל בענינים אלו שכל שבא לידינו הוראה או מעשה הראוי לאסור או להתיר לזכות או לחייב להכשיר או לפסול לטמא או לטהר מדין התלמוד ומעיקרא של הלכה הם נסמכים לחלוק בנימוקי בלאות של חדושין ותוספות ולקוטין של לשונות וצווחים ככרוכיא ראה זה מצאתי שכך כתב פלני מבלי שידעו או שישגיחו אם נאמר כראוי אם לאו ומבלי שיסמכו להם על התלמוד ולא ישגיחו לא האומר ולא על המאמר ואם יתנדבו לפעמים להשגיח על האומר ויארע להם שהוא מגדולי ההוראה הרי המאמר מוחלט על כל פנים יהיה נאמר על איזה צד שיהיה לא שישגיחו על המאמר אם הוא אמתי אם לא או אם הוא מאמר דרך פסק מוחלט או דרך פירוש או דרך תירוץ קושיא ודברים אלו מצאתים בדורי מכשילים הרבה הרבה ואנו אם באנו לדין אחר כלם או אחר מקצתם יש לנו לדון וכו' אלא שהרבה פעמים אומר הרב או הגאון או החכם איזה דבר דרך תירוץ קושיא או דרך דחיה ולא שיהא אומרו על דעת לסמוך עליו והוא ממין מה שאמר זה החכם וכי אמינא הלכה לא תעבדו עובדא עד דאמינא הלכה למעשה:

ואחד מהם אמר בסוגיא זו לתלמידיו שכל זמן שיראו פסק הלכה או פסק דין כתוב וחתום בשמו ויראו בענינו דבר שהוא קשה בעיניהם לא יסמכו עליו ולא יפסלוהו לגמרי אלא יניחוהו עד שיבאו לפניו ואם ידע בו טעם יעמידהו ואם אינו יודע בו טעם יחזור בו על מה שאמר או שכתב ולא עוד אלא שצוה להם שאם יראו פסק הלכה בשמו אחר מיתתו ויהא הדבר קשה או חשוד להם לא יסמכו עליו לומר אדם גדול אמרה שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות אלא שמ"מ יניחוהו שמא יש בו טעם אבל כל שלא יודע להם בו טעם לא יסמכו עליו בשום פנים שכמה פעמים אומר הרב או הגאון או החכם סברא מדרך הפלפול לישב הקושיא או הסוגיא ולא מדרך פסק או הוראה ומעשה וזהו שאמרו למטה אטו אנן אשנויא נקום ונסמוך כלומר שנדחה תלמוד ערוך או ברייתא מפני התירוצין ואם כן נאמר על התנאים ועל האמוראים ימחלו הגאונים והרבנים על כבודם כל שיגיענו מדבריהם בחדוש או בזרות הרי אנו לקבל דבריהם במה שיש סעד בראיות תלמודיות או שהוא דבר מקובל הרבה על הלב מצד השכל והשאר אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה ומי לנו גדול מחכמי התלמוד והנה אמרו במסכת כתבות פרק האשה על דבר שנחלקו בו אביי ורב יוסף שלחו לקמיה דר' חנינא שלחה כרב יוסף אמרו ליה לאביי ואמר אטו ר' חנינא כיפי תלה בה ושלחה והמשל בענין כיפי ר"ל מרגליות הוא על ראיות מספיקות הדר שלחוה לקמיה דרב מניומי ושלחה כאביי ושלח להו ואי אמר רב יוסף בה טעמא שלחו לי ראה איך הורו שאין הכרעה במאמר החכם ואם הוא גדול אא"כ מצד סעד אל ראיה וביבמות אמרו פרק נושאין צ"ז ב' על היתר עשאו רב אמא בר יעקב אמר ליה רבא והא רב ששת אסר אמר ליה הוא אסר ואנא שרינא כלומר אין מאיסורו טענה עלי אא"כ מצד ראיה ומעתה בכל עניני הוראה ומשא ומתן אין ראוי להורות ככל הנמצא כתוב לחכם או למחבר או למפרש בדבר מחדש ביותר אם להקל אם להחמיר אא"כ בראיה וסוף הדברים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו:

שאל ואמרו לו הלכה לא יעשה מעשה עד שיאמרו הלכה למעשה. כי שמא לא עיינו בה לפי הצורך וכיון שאמרו לו הלכה למעשה ודאי לא אמרו אלא לאחר עיון ודקדוק גדול וזה התלמוד שלנו הלכה למעשה הוא שלא נכתב אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות ולאחר כמה מהדורי וכאילו אמרו לנו בו הלכה למעשה הוא שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו:

א"ל אביי האי מלא יוכל לבכר נפקא. כלומר אי ס"ד והיה ביום הנחילו את בניו לאשמועינן דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה בלחוד הוא דאתא, למה לי הא, מלא יוכל לבכר נפקא, מדלא קפיד קרא אלא גבי חלק בכורה דלא יוכל לבכר את בן אהובה שאינו בכור על פני בן השנואה הבכור, מכלל דגבי חלק פשוט הדין עמו. והיה ביום הנחילו את בניו (לימא) [למה] לי. ופרקינן ההוא לא יוכל לבכר מיבעי ליה לכדתניא כו', כלומר אי מלא יוכל לבכר הוה אמינא ההוא לאו למידק מיניה דינא דפשוט אצטריך ליה, אלא לגופיה אצטריך, לאשמועינן דלא יוכל לבכר דלא יליף ק"ו מפשוט. ואי לאו והיה ביום הנחילו את בניו הוה אמינא כי אשמועינן רחמנא גבי בכור דלא יוכל לבכר לאו למעוטי פשוט אלא למילף מיניה פשוט מק"ו. כדתניא אבא חנן משום ר' אליעזר מה ת"ל לא יוכל לבכר לפי שנאמר והיה ביום הנחילו. כלומר שהייתי יכול לדון בכור מפשוט מק"ו שיוכל לבכר מי שירצה, והלא דין הוא ומה פשוט שיפה כוחו שנוטל בראוי כבמוחזק התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו, בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן ת"ל לא יוכל לבכר. ומה ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו. כלומר השתא דכתיב לא יוכל לבכר, חלק בכור הוא דלא יוכל להנחיל לכל מי שירצה, הא חלק פשוט הרשות בידו, מה תלמוד לומר והיה ביום הנחילו את בניו. שיכול, כלומר אי מדוקיא דלא יוכל לבכר הוה אמינא ליתי פשוט בקל וחומר מבכור, והלא דין הוא ומה בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. ורבנן מיבעי להו לרבויי נחלה אצל הבנים, לומר לך שאין הבכור נוטל אלא פי שנים כאחד, אבל להעביר ירושה מן הראוי לה למי שאינו ראוי לה, לא שנא למי שראוי ליורשו ולא שנא למי שאינו ראוי ליורשו לית להו אלא מדרבנן. והוא דאמר בלשון מתנה, דאי בלשון ירושה, מתנה על הכתוב שבתורה הוא, שאין זו ירושה האמורה בתורה, ועוד דכיון דמפקינן ליה לקרא דביום הנחילו את בניו לדרשא אחרינא על כרחיך יליף פשוט מבכור בק"ו.

ושמעינן מינה דאפילו לרבי יוחנן בן ברוקה דסבירא ליה דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, דוקא גבי פשוט, אבל גבי בכור לאו כל כמיניה לאפקועי מיניה חלק בכורה בתורת ירושה, דכתיב לא יוכל לבכר. ומנא תימרא דהא מתניתא אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה היא, מדקא מפליג בין בכור לפשוט, דאי אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן בן ברוקה, מאי אירייא חלק בכור, אפילו חלק פשוט נמי לאו כל כמיניה. אלא לאו רבי יוחנן בן ברוקה, וחלק פשוט הוא דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, אבל חלק בכורה לא עד דאמר בלשון מתנה. ואפילו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור, לא אמרינן גבי בכור הוא דלא אמר כלום וגבי פשוט דבריו קיימין, ומקמצינן ליה לבכור מכולהו פשוטים כשיעור מאי דחזי ליה בחלק בכורה, והנך כולהו זכי כל חד מיניהו במאי דמשתייר ליה ממטו מנתיה לפום מאי דזכי ליה אבוה, אלא כיון דהשוה להם את הבכור אשתכח דההוא ממונא דמיעט ליה לבכור איכא מיניה פורתא במאי דזכי ליה לחד מיניהו וגבי כל חד מיניהו נמי קרינא ביה לא יוכל לבכר, ומגו דבטלה ההיא ירושה דזכי ליה לכל חד מיניהו גבי בכור, בטלה נמי גבי הדדי, דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו לא יוכל לבכר, כל היכא דקרינא ביה לא יוכל לבכר קרינא ביה גבי פשוט ביום הנחילו את בניו, וכל היכא דלא קרינא ביה לא יוכל לבכר כגון שהשוה להם את הבכור, גבי פשוט נמי לא קרינא ביה ביום הנחילו את בניו. והיינו דתנן ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. וכבר ברירנא במתני' דהאי לא אמר כלום אכולהו קאי ואפי' אפשוטין. וכבר ברירנא נמי דבין לפירוקא קמא בין לפירוקא בתרא ההיא מתני' מודי בה רבי יוחנן בן ברוקה.

א"ר זריקא א"ר אמי א"ר חנינא א"ר הלכה כר' יוחנן בן ברוקא אמר ליה רבי אבא (הודה) [הורה] איתמר במאי קמפלגי מר סבר הלכה עדיפא ומר סבר מעשה רב:

קלב. תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי משנה ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה. שאלו ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה. מאי ולא מפי מעשה, שאם היתה קבלה בידם שנעשה מעשה כך אין סומכין עליה שמא הוראת שעה היתה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה. ודוקא בתלמוד דידהו דהוה גרסי ליה על פה, אבל תלמוד דידן כי איכתיב הלכה למעשה איכתיב, ואפילו מסוגיא דשמעתא נמי ילפינן הלכה למעשה. ועוד, בשלמא בימי חכמי הוראה איפשר למיזל ולמיבעא מיניהו הלכה, אלא השתא אי לא סמכינן אסוגיא דגמרא אמאן נסמוך.

וגרסינן בתחלת פאה בגמרא דבני מערבא (פ"ב ה"ד עיי"ש) רבי זעירא בשם רבי שמואל אמר אין למדין לא מהלכות ולא מאגדות ולא מתוספות ולא מן התלמוד, כלומר דברי אמוראין שנכתבו בתלמוד, שלא נכתבו אלא ללמוד מהן הלכה למעשה. וכדמעיינת בגמרא דילן בכולהו עובדי דעביד רבנן מעשה ומייתו ליה ראיה משמעתא גרידתא אע"ג דלא איתמר בה הלכה למעשה. וגרסינן נמי בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לג,א) טעה בדבר משנה חוזר בשיקול הדעת אינו חוזר, אלמא ילפינן הלכה מפי משנה ועבדינן בה מעשה. קשיאן אהדדי, אלא לאו שמע מינה דכל מתניתא דלא אידחיא בגמרא בהדיא, כי אכתיבא להלכה למעשה איכתיבא. ואפילו מסוגיא דגמרא נמי ילפינן, דאמרינן התם היכי דמי שיקול הדעת, כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי וסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך, היינו טעה בשיקול הדעת. טעמא דטעה ועבד כאידך, הא לכתחלה כהאי דסוגיין בעלמא כותיה עבדינן. ואע"ג דסוגייא דשמעתא לא שייך למימר ביה הלכה למעשה כלל סמכינן עליה, דכי איכתיב למילף מיניה הלכה למעשה איכתיב.

אלא מיהו הני מילי בתלמיד חכם שהגיע להוראה וחזי למסמך אנפשיה, דכי משכחת מתניתין או שמעתתא או סוגיא בעלמא בגמרא ומתחזי ליה לפום סוגיא דגמרא דהלכתא היא אית ליה למסמך אנפשיה למעבד בה עובדא ולאגמורי מינה לאחריני הלכה למעשה. אבל תלמיד שלא הגיע להוראה, כיון דלית ליה רשותא למסמך אנפשיה כלל, וכל שכן לאורויי לאחריני, כדאמרינן התם (ע"ז יט,ב) כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, לא מיבעי ליה למגמר הלכה לא מפי משנה ולא מפי תלמוד ולא מפי מעשה, ואפי' בתלמוד דידן, אלא עד דבעי ליה למילתא מרביה או מרבא אחרינא דחזי להוראה.

ואפי' בתלמיד שהגיע להוראה היכא דאסתפק במילתא דלא ברירא ליה מילתא למסמך ביה אנפשיה, כיון דצריך למבעא ההיא מילתא מרביה, הויא לה מילתא לגבי כגמ' דמעיקרא דהוו גרסי ליה על פה דהא לא אייתי היכא לית ליה רשותא לדיליה בההיא מילתא למסמך אגמרא אלא אמימרא דרביה הוא דאית ליה. הלכך אע"ג דאמר ליה רביה הלכה נמי לית ליה רשותא למעבד מעשה עד דאמר ליה הלכה למעשה, דהא רבי אסי ראוי להוראה הוה ולא הוה יהיב ליה רבי יוחנן רשותא למעבד מעשה עד דאמר ליה הלכה למעשה כדבעינן למימר קמן:

קלג. סופא דברייתא שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה. מאי ובלבד שלא ידמה והלא כל התורה כולה דומיאתא היא. אמר רב אשי ובלבד שלא ידמה בטרפות. שאין ללמוד טרפות האמורות באבר זה מטרפות האמורות באבר אחר, לפי שאין חיות האיברין דומין זה לזה, שיש כשר בזה ופסול בזה והפסול בזה כשר בזה, כדאמרינן גבי קנה וחלופיה בכבדא. וכן יש כשר בריאה ופסול בכוליא, פסול בריאה וכשר בכוליא. ואפי' בחד אבר נמי דתניא אין אומרים בטרפות זה דומה לזה ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן ומתה. כגון היכא דניקב הטחול דאי אנקיב בקולשיה כשרה ואלו בסומכי טריפה. והוא הדין גבי בהמה שנחתכו רגליה למטה מן הארכובה, דאי נחתכו למעלה מצומת הגידין, אע"ג דאזל ליה צומת הגידין בהדי אבר הנחתך כשרה, ואילו היכא דנחתך במקום צומת הגידין טריפה, ואע"ג דמקל וחומר הוה לן למיסר תרויהו או לאכשורי תרויהו, הא קא חזינן דכי קא חתיך לה מכאן מתה ואי חתיך לה מכאן חיתה. ואמטול הכי בשאר הלכות נמי ליכא למילף חדא מחברתה כלל. אבל בשאר כל התורה כולה מדמינן, דלאו כולהו דיני וכולהו אנפי דאיסורא כתיבי בהדיא ואי מתרמי מידי דלא כתיב בהדיא, על כרחיך אית לן לדמויי לחד אנפא דדמי ליה מהנך אנפי דכתיבי בגמ' בהדיא. ורבנן דגמרא נמי קא חזינן בכולהי שמעתתא ועובדי ילפי להו מהדדי ומדמו מילתא למילתא:

קלד. אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן כי אמר לן מר הלכה לעביד מעשה אמר ליה לא עד דאמינא לכו הלכה למעשה. והאי נמי בתלמוד דידהו קאי דהוו גמרי ליה על פה כדברירנא לעיל:

אין למדין הלכה מפי תלמיד. פירוש כשהתלמיד יושב לפני רבו ומעיינין בהלכה ועלה בידם מהסברא שהלכה כרבי פלוני אין אותו תלמיד רשאי לסמוך על מה שעלא בידם מן הסברא ולעשות בו מעשה לפי שיש לחוש שמא לא עיינו כל צרכן ולא דקדקו כראוי אבל אם אמר ליה רבו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה לפי שלא אמר ליה דבר הלכה למעשה אלא לאחר עיון ודקדוק ולאחר שנתברר לו הדבר כהוגן וזה תלמוד שלנו הלכה למעשה הוא שלא נכתב אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות ולאחר כמה מהדורי וכאלו אמרו לנו כן הלכה למעשה הוא שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו. הרא"ם ז"ל. וכן פירש רשב"ם ז"ל.

ואי לא הדרנא בי. פירוש דוקא הך פירכא בטועה בדבר משנה הא בשקול הדעת הא קיימא לן קם דינא ואינו חוזר ומדאמרינן לאתר מיתה לא מקרע תקרעוניה שמע מינה דאפילו כי האי גוונא חייב תלמיד בכבודו של רבו שלא יסתור דבריו באותו דין עצמו אף על גב דמדינא חוזר. ומיהו דוקא אההוא פיסקא דהכא גופיה אבל אם בא מעשה אחר לידו אף על פי שהוא שוה לו ממש יכול הוא לדון כמו שנראה בעיניו דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכן כתב הרא"ה ז"ל. הר"ן ז"ל.

בד"ה ת"ל לא יוכל לבכר וא"ת ולרבנן ל"ל לא יוכל לבכר דמהי תיתי כו' עכ"ל וק"ק ומאי קושיא דאימא לרבנן אי לאו לא יוכל לבכר הוה דרשינן ביום הנחילו כר"י ב"ב דיוכל לשנות חלק פשיטות ומכ"ש חלק בכורה דיכול לשנות אבל השתא דגלי לן בבכור לא יוכל לבכר אית לן למימר דמכ"ש חלק פשיטות שלא יוכל לשנות ולא דרשינן ביום הנחילו כר"י ב"ב דהק"ו מפיק ליה מהך דרשה ושוב מצאתי כדברים האלה בגליון תוספות ודו"ק:

ר"ש בד"ה ולא מפי מעשה כו' ובמקום אחר אמרי' כו' נ"ב פי' ולפי זה מפרשינן נמי הכא הא דקאמר אין למדין הלכה מפי תלמוד כלומר הלכה שכתוב בתלמוד עצמו דהיינו במשנה או בברייתא כלומר שהם למדו הדין ופסקו הלכה וק"ל:

בא"ד דיין שעתן כו' והמקשה כמה תשפה ותהא זבה כו' הלכה כדי לעשות כגון שבא ושאל לחכמים מעשה כו' כצ"ל:

גמרא שיכול כו' ומה פשוט כו' בכור כו' לא כש"כ ת"ל לא יוכל לבכר. לא מצאתי מפורש אם יוכל לקחת ממנו חלק פשיטותו דלכאורה חלקו זה שוה לחלק שאר אחיו. או אולי מדכתיב לא יוכל כו' כי כו' לתת לו פי שנים משמע דלא יוכל לגרוע ממנו מפי שנים. או נאמר דמקשינן ב' חלקיו להדדי עי' לעיל (קכ"ד):

שם אר"ז אר"א אר"ח א"ר ינאי אמר רבי הלכה כריב"ב. כן הגיה הב"ח וכ"ה ברשב"ם לקמן בדף הסמוך בד"ה ושמע מינה ושם ע"ב בד"ה לעולם. וצע"ק דבב"מ (פ"ה ב') משמע דר"ח גדול מר' ינאי דקאמר שם ור' ינאי אצל ר' חנינא:

ר"ש ד"ה עד שיאמרו לו כו'. דכיון ששאל ע"י מעשה ואינן יודעין כו'. כצ"ל:

בא"ד ר' אליעזר אומר ד' נשים כו'. כצ"ל ביו"ד:

בא"ד ובשלשתן תנן במשנה הלכה כדבריו. בשנים האחרונים ליתא במשנה אלא בברייתא ואיתנייהו בתוספתא שם בפ"ה ובפ"ט ועמש"כ בס"ד בשבת (פ"ג ב') וברשב"ם לקמן (קל"ח) בד"ה יורשין:

בא"ד כמו שסדרן ר"א עד שיאמר לו הל"מ. כצ"ל:

ר"ש ד"ה בטרפות. שחתך הבשר עד העצם כשרה כו'. ע"ש דמוכח להדיא דאף אם נחתך גם העצם כשרה. ונ"ל להגיה עם העצם:

לא יוכל לבכר מה תלמוד לומר. והלא כתיב בתריה הבכור בן השנואה יכיר: לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו. דמשמע שיכול לתת לכל אחד מבניו מה שירצה ויכול אני לדון שאף הבכורה יעביר מן הבכור לתת לכל מי שירצה עם שאר נחלה דמה פשוט שיפה כחו כו' שנוטל בראוי דבחלק פשוט לא כתיב בכל אשר ימצא לו: ויאמר לא יוכל לבכר. ולא אצטריך ביום הנחילו כאביי דהוה דייקינן בכורה לא יוכל לבכר אבל חלק פשוט ינחיל למי שירצה: הורה. כר' יוחנן בן ברוקה איתמר: במאי קא מיפלגי. נהי דמר שמיע ליה הכי ומר שמיע ליה הכי מאי בינייהו: הלכה עדיפא. שפוסק הלכה לעשות כן אבל כי אמרינן הורה איכא למימר דטעה הרואה דשמא אותו הדין לא נפסק כרבי יוחנן בן ברוקה אלא על ידי טענות אחרות זיכה את כל הנכסים לאחד מן הבנים כגון שאמר האב לשון מתנה עם לשון ירושה דלדברי הכל דבריו קיימין וכדאמרינן (לעיל דף קכו.) נמי לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דההוא בכור דאזיל וזבין בנכסי דידיה כו' דסבר הרואה דמשום האי טעמא נפסק כן והמעשה משום טעמא אחרינא אבל כיון דקבע הלכה אז אין לפשפש בדבר: ומר סבר מעשה רב. כשמורין לעשות מעשה אז יש לסמוך ולעשותו אבל כשאומר הלכה כפלוני אין סומכין לעשות כן עד שיאמרו הלכה למעשה כדלקמן דאי אמר הלכה איכא למימר דדרך למודו אמר הכי אבל אם בא מעשה לידו הוה מדקדק יותר כדאמרי בסמוך אין למדין הלכה מפי למוד אבל משהורה לעשות שוב אין לפשפש אחריו: אין למדין הלכה. כלומר אין למדין לעשות: לא מפי גמרא. שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר מסתבר טעמא דפלוני חכם אין תלמידיו למדין משם הלכה דשמא אם יבא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר: ולא מפי מעשה. אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה דהרבה טועין בדבר הלמוד כדאמרי' והא דפלוני לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר וטעה בסברא: עד שיאמרו לו הלכה למעשה. דכיון ששאל ע''י מעשה ואינן יודעין בדבר אלא מה שהוא אומר להם אין לומר טעם חזו ביה דלא ידע ובמקום אחר אמרי' אין למדין הלכה מתוך משנה כגון זה שכתב במשנה והלכה כדבריו כגון הא דתנן במסכת נדה (דף ז.) רבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן כו' ץ) והמשפה כמה תשפה ותהא זבה גבי יולדת בזוב מעת לעת דברי ר' אליעזר (נדה לו:) וזב וזבה שבדקו יום ראשון ומצאו טהורה וכו' (שם סח:) ובשלשתן תנן במשנה הלכה כדבריו ואפ''ה קבע שמואל הלכה כמותו בגמ' ואשמעי' דאין מורין הלכה מתוך משנה אי לאו דקבע הלכה כמותו וביבמות (דף מט.) תנן איזהו ממזר שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת והלכה כדבריו ואי לאו דפסיק בגמרא הלכה כמותו לא סמכינן אפסק דמתניתין אבל בהלכות הפסוקות בדברי האמוראין ודאי סמכי' דכיון שפסקום וכתבום רב אשי ורבינא שהם סוף הוראה ודאי עלייהו סמכי' מצינו למדין היכא דפליג יחיד אצל רבים כי הני לא סמכי' אפסק הלכה של משנה אלא א''כ פוסק בגמ' אבל אפסק דגמ' סמכי' דכולהו הוו הלכה למעשה אלא שר' יוחנן לבדו היה מחמיר לעצמו ואמר לתלמידיו כדלקמן שלא יעשו דבר עד שיאמר להם הלכה למעשה והיינו טעמא דדלמא הדר ביה מההוא פסק הלכה שפסק ויראה לו טעם אחר בעיניו ומיהו לאחר פטירתו יש להם לעשות מה שפסק להם דהא כל ימי חייו לא הדר ביה וכל שכן שיש לנו לסמוך על הלכות הכתובות בגמ' כמו שסידרן רב אשי דהא קיימא לן בבבא מציעא (דף פו.) רב אשי ורבינא סוף הוראה ולמי נשאל עוד בשעת מעשה אם לא נסמוך על ההלכות הפסוקות בגמ' כמו שסדרן רב אשי דקתני עד שיאמר לו הלכה למעשה הא אין אדם רשאי לחדש דבר מעתה אלא ודאי כמו שפסקו האחרונים כך נעשה והכי אמרי' (בתחלת פאה) ירושלמי ר' זעירא בשם שמואל אמר אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ' כלומר מדברי האמוראין ולא מפי מעשה הכתוב במשנה וברייתא כגון דפליגי רבים עליה עד שיאמרו הלכה למעשה כלומר כן הלכה לך ועשה כן אי נמי שיאמרו לו הלכה כדי לעשות מעשה כגון שבא ושאל לחכמים מעשה בא לידי היאך הלכה כדי לעשות כך ואמרו לו הלכה כפלוני אע''פ שאמרו סתם זהו הלכה למעשה: ילך ויעשה מעשה. כל ימיו יעשה עוד כן ולא יהא צריך עוד לשאול לכל מעשה ומעשה שבא לידו: ובלבד שלא ידמה. לדון דבר מתוך דבר: הא כל התורה כולה וכו'. כדאמרי' בעירובין (דף כא:) גבי שלמה ואסברא בדדמי: בטרפות. ללמד זו מזו כגון טרפות הכבד מן הריאה כדאמרי' ט) וחילופא בכבדא שאין חיות האיברים שוה אין אומרים בטרפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן בצומת הגידין ומתה דמיטרפה בכך חותכה מכאן למעלה מצומת הגידין וחיתה שחתך הבשר עד העצם כשרה כדאמרי' בבהמה המקשה (חולין דף עו.) ומקל וחומר היה לנו לומר שהיא טריפה: אי אמר מר הלכה הכי. בשעה שאנו למדין לפניו מי עבדינן עובדא ע''פ אותה הוראה: עד דאמינא לכו הלכה למעשה. שאומר לכם הלכה בשעה שתשאלו לי על ידי מעשה דבשעת מעשה אדם ירא לידון ומכוין לבו יותר כדאמרן לעיל אין למדין הלכה מפי גמרא עד שיאמרו לו הלכה למעשה: פסקא דדינא. שפסקתיו ומסרתיו לאדם להיות לראיה בידו אל תקרעוהו לבטל דבריי: דאי הוה וכו'. ושמא גם אתם תמצאו תירוץ לקושייתכם:
תלמוד לומר לא יוכל לבכר. וא''ת ולרבנן למה לי לא יוכל לבכר דמהי תיתי שיוכל לשנות חלק בכורה דאצטריך קרא למעוטי ולר' יוחנן בן ברוקה נמי למה לי ביום הנחילו דעל כרחך ליכא למימר דמקל וחומר ילפי' שלא יוכל לשנות חלק פשיטות דא''כ לישתוק מלא יוכל לבכר וממילא ידעינן שאין יכול לשנות לא חלק בכורה ולא חלק פשיטות משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ואם כן ע''כ לא יבכר לא אצטריך אלא למעוטי חלק פשיטות ויש לומר דאי לאו לא יבכר הוה אמינא דיכול לשנות חלק בכורה משום דהורע כחו שאינו נוטל בראוי והשתא אצטריך שפיר ביום הנחילו לרבי יוחנן בן ברוקה דלא נילף חלק פשיטות בקל וחומר מחלק בכורה דאין יכול לשנות: שהרי חותכה מכאן. אין לפרש כפי' רבינו שמואל חותכה מכאן וחיה דהיינו למעלה מצומת הגידין דהא בפרק אלו טרפות (חולין דף נו) אצומת הגידין גופא קאמר תדע שהרי חותכה מכאן כו' אלא יש לפרש כגון בטחול דקיימא לן (שם דף נה:) ניקב בסומכיה טריפה בקולשיה כשרה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד