בבא בתרא קלד ע"א

אם לאו [לא], הרי זה משום שנכסים אלו שלי הם לכל ענין, ולכן גם אי (אין) אתה יכול להוציא מה שהחזרתי לבנים. אמר שמאי: הטיח עלי בן עוזיאל! הטיח עלי בן עוזיאל! שאמר לי דבר שאיני יכול להשיב כנגדו.

ושואלים: ושמאי מעיקרא מאי [מתחילה מה] סבר שהתרעם על יונתן בן עוזיאל? ומשיבים: משום מעשה שהיה בבית חורון, ממנו משמע לכאורה שמתנה כזו איננה חלה.

דתנן [ששנינו במשנה]: מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו (ממנו) הנאה, שנדר אביו שלא יהנה ממנו, והיה אותו בן משיא את בנו, ורצה להזמין את אביו לחתונה, ואמר לחבירו: הרי החצר בה נערכת החתונה וכן הסעודה נתונין לך במתנה, ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה.

אמר לו אותו חבר: אם שלי הן — הרי הן מוקדשין לשמים! אמר לו הנותן בתרעומת: לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים! אמר לו: לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומרצין זה לזה, ויהא עון של חילול הנדר תלוי בראשו של זה שאיפשר את הדבר. כלומר בראשי!

ועל כך אמרו חכמים: כל מתנה שאינה נתונה לחלוטין למקבל, עד שאם הקדישה תהא מוקדשת — אינה מתנה. ומתחילה סבר שמאי שהמתנה שקיבל יונתן בן עוזיאל אף היא לא היתה מתנה גמורה, אלא רק כדי שלא יינתנו הנכסים לבניו של אותו אדם. ואולם כיון ששמע שהקדיש חלק לשמים, משמע שהיתה זו מתנה גמורה, ויכול היה לעשות בה מה שירצה.

א אגב הזכרת שמו של יונתן בן עוזיאל מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו, שלשים מהן ראוים שתעמוד להן חמה כיהושע בן נון, עשרים בינוניים בין אלה לאלה. גדול שבכולן בין כל התלמידים היה יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן היה רבן יוחנן בן זכאי.

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מללמוד ולדעת מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים פרטים של דברי חכמים, ודרשות הנלמדות בקלין וחמורין (בדרך קל וחומר), וכן גזרות שוות, ותקופות, כלומר, חשבונות של לוח השנה, וגמטריאות, ומשלות כובסים שהיו אומרים משלים שיש בהם חכמה, ומשלות שועלים, שמשתמשים בחיות כמשל, שיחת שדים, ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת, ולמד וידע גם דבר גדול וגם דבר קטן.

ומסבירים: "דבר גדול" הוא מעשה מרכבה שהוא לימוד סודות ההנהגה האלוקית, שהם דבר הגדול, העומד ברומו של עולם, ו"דבר קטן" בהשוואה לזה, הן הויות (הדיונים והמחלוקות) של אביי ורבא, וממשיכה הברייתא: ומה שנאמר על ר' יוחנן בן זכאי יש בו לקיים מה שנאמר: "להנחיל אוהבי יש ואצרתיהם אמלא" (משלי ח, כא), שהיה ממולא בכל אוצרות החכמה.

ומוסיפים: וכי מאחר שקטן שבכולם של תלמידי הלל הזקן, רבן יוחנן בן זכאי כן היתה גדולתו, גדול שבכולם, כלומר, יונתן בן עוזיאל, על אחת כמה וכמה. ומפרשים עוד בגדולתו: אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה — כל עוף שפורח עליו נשרף מחמת גודל קדושתו.

ב משנה האומר "זה בני" — הרי הוא נאמן, "זה אחי" — אינו נאמן לחייב את אחיו האחרים לתת לאח זה חלק בירושה מחלקם. ואולם כיון שהוא אמר שאחיו הוא, הריהו נאמן לגבי עצמו ויטול עמו בחלקו שלו בירושת אביהם.

אם מת אותו אח מסופק — יחזרו נכסים שירש מאביהם למקומן לחלקו של האח שמעיד עליו, ושנתן לו מחלקו.

ואולם אם נפלו לו בירושה לאח שהעיד עליו נכסים ממקום אחר (לא מאביהם), ומת האח המסופק — יירשו כל אחיו עמו עם האח שהעיד עליו, שהרי לטענתו גם הם יורשי אותו אח.

ג גמרא שנינו במשנה שהאומר "זה בני" נאמן. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזה ענין נאמרה הלכה זו]? אמר רב יהודה אמר שמואל: ליורשו, כלומר, שאותו בן יורש אותו. וכן לפטור את אשתו מן היבום. שכיון שהוא אומר שזה בנו, ממילא אין אשתו צריכה להתייבם לאחר מותו, שהרי יש לו בן.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלד - א

ואם לאו, הוי מתנה גמורה, ואי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי לבניו, כיון שביכולתי לתתם למי שארצה.

אמר שמאי, הטיח עלי בן עוזיאל, הטיח עלי בן עוזיאל. כלומר, נצחני בתשובה מוחצת.

מעיקרא מאי סבר שמאי?

משום מעשה דבית חורון.

דתנן, מעשה בבית חורון, באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה, והבן היה משיא בנו, וחפץ להזמין את אביו.

ואמר לחבירו, "הרי חצר וסעודה נתונין לך במתנה, ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה".

אמר לו, אם שלי הן, הרי הן מוקדשין לשמים.

אמר לו, לא נתתי לך את שלי כדי שתקדישם לשמים.

אמר לו, לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומרצין זה לזה, ויהא עון תלוי בראשו. [כלומר בראשי].

כלומר, לא התכוונת לשם מתנה גמורה, אלא רק כדי להתחמק מאיסור הנדר המוטל עליכם. נמצא שאני מסייע לכם לעבור על נדרכם.

אמרו חכמים: כל מתנה שאינה מתנה גמורה עד כדי כך שאם הקדישה המקבל תהא מוקדשת, אינה מתנה.

אגב אורחא, הביאה הגמרא ברייתא העוסקת בגדולתו של יהונתן בן עוזיאל:

תנו רבנן בברייתא: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו,

שלשים מהן ראוים שתעמוד להן חמה כיהושע בן נון, אלא שעוון הדור גרם שלא תשרה עליהם השכינה כך, ולא תעמוד להם חמה.

עשרים בינוניים.

גדול שבכולן, יונתן בן עוזיאל.

קטן שבכולן, רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא, ומשנה, גמרא [סברת המשניות], הלכות [הלכה למשה מסיני], ואגדות, דקדוקי תורה [ריבויים ומיעוטים], ודקדוקי סופרים [גזירות חכמים], וקלין וחמורין, וגזרות שוות, ותקופות מולד הלבנה, וגמטריאות, ומשלות כובסים, ומשלות שועלים, שיש בהם נפקא מינה להבנת דברי תורה, שיחת שדים להשביעם לקמע או לרפואה, ושיחת דקלים [כשלמה שדיבר אל העצים], ושיחת מלאכי השרת להשביעם, ודבר גדול ודבר קטן.

מבארת הגמרא: דבר גדול, מעשה מרכבה.

ודבר קטן, הויות דאביי ורבא.

לקיים מה שנאמר, "להנחיל אוהבי יש [שלש מאות ועשר עולמות, כמנין יש], ו [כל זאת למה? מפני ש] אוצרותיהם אמלא". כלומר, כי אוצרותיהם מלאים כל טובדברי תורה וחכמה.

וכי מאחר דקטן שבכולם [רבי יוחנן בן זכאי] כן, גדול שבכולם [יונתן בן עוזיאל] על אחת כמה וכמה.

אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה, כל עוף שפורח עליו נשרף.

מתניתין:

האומר "זה בני", אף על פי שלא הוחזק לנו כבנו, נאמן. ובגמרא יבואר, לאיזה ענין נאמן.

אך אם אמר "זה אחי" אינו נאמן לחייב את אחיו לחלוק עמו בירושת אביהם, ומכל מקום, לחייב את עצמו נאמן, ולכן יטול עמו בחלקו.

כלומר, יטול מתוך חלקו של האח המעיד עליו.

כגון, ראובן ושמעון שבאו לחלוק בנכסי אביהם, והעיד שמעון על לוי שאחיו הוא. וראובן אינו מכירו.

יטול ראובן מחצית מהנכסים, ובחצי השני, שמעון נוטל שליש. ולוי יטול מחצית מחלקו, דהיינו שישית. והשישית הנוספת הרי היא ביד ראובן עד שיביא ראיה שאחיהם הוא.

ואם מת לוי בלא בנים, והוריש את נכסיו לאחיו, יחזרו נכסים שנתן לו שמעון מחלקו למקומן, דהיינו לשמעון.

אך אם נפלו לו [דהיינו ללוי] נכסים ממקום אחר, יירשו אחיו עמו. שהרי ראובן מודה שאחיהם הוא. וממילא עליו לתת לו חלק מנכסי לוי ^[123].

גמרא:

שנינו במשנה האומר "זה בני" נאמן. מבארת הגמרא: למאי הלכתא? לאיזה ענין נאמן?

אמר רב יהודה אמר שמואל: נאמן לעשותו ליורשו, ולפטור את אשתו מן היבום. שהרי אין יבום במקום שיש בן.

הערות

^[123] וכל זה רק אם אינם יודעים אם אחיהם הוא או לא. אבל, אם אמרו האחים "ידוע לנו שאין זה אחינו", הרי הודו שאין להם חלק בנכסיו, ואינם נוטלים חלק בירושה.

אם מת אותו אח מסופק — יחזרו נכסים שירש מאביהם למקומן לחלקו של האח שמעיד עליו, ושנתן לו מחלקו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but if not, as the property is mine and I have the right to do with it whatever I want, you cannot repossess what I returned to the man’s children either. Shammai then said: Ben Uzziel reprimanded me; ben Uzziel reprimanded me, and I have no response.

The Gemara asks: What did Shammai hold initially, causing him to protest Yonatan ben Uzziel’s behavior? The Gemara answers: He protested due to the incident that happened in the city of Beit Ḥoron.

As we learned in a mishna (Nedarim 48a): An incident occurred involving someone in the city of Beit Ḥoron whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are hereby given to you as a gift, but they are given to you only so that my father will come and eat with us at the meal. The son wanted to circumvent the prohibition imposed by the vow and enable his father to participate in the meal, so he transferred ownership to someone else for that purpose.

The recipient said to him: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: I did not give you my property so that you should consecrate them to Heaven. The recipient said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression.

The mishna continues: In reference to this incident, the Sages said: Any gift that is not so absolute that if the recipient were to consecrate it, the gift would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift the recipient must have the ability to consecrate it. Similarly, Shammai had initially reasoned that the gift to Yonatan ben Uzziel was not a valid gift, as its sole purpose was so that the property should not fall into the possession of the man’s children. Once he discovered that Yonatan ben Uzziel consecrated part of the gift, he realized that it was, in fact, a valid gift, with which the recipient could do whatever he pleased.

§ Apropos Yonatan ben Uzziel, the Gemara cites that the Sages taught: Hillel the Elder had eighty students. Thirty of them were sufficiently worthy that the Divine Presence should rest upon them as it did upon Moses our teacher, thirty of them were sufficiently worthy that the sun should stand still for them as it did for Joshua bin Nun, and twenty were on an intermediate level between the other two. The greatest of all the students was Yonatan ben Uzziel, and the least of them was Rabban Yoḥanan ben Zakkai.

The Sages said about Rabban Yoḥanan ben Zakkai that he did not neglect Bible and Mishna; Talmud; halakhot and aggadot; minutiae of the Torah and minutiae of the scribes; and the hermeneutical principles of the Torah with regard to a fortiori inferences; and verbal analogies; and the calculation of the calendric seasons; and numerical values of Hebrew letters [gimatriyot]; and parables of launderers, which are folktales that can be used to explain the Torah, and parables of foxes. In addition, he did not neglect esoteric matters, including the conversation of demons, and the conversation of palm trees, and the conversation of ministering angels, and more generally, a great matter and a small matter.

The Gemara elaborates: A great matter is referring to the secrets of the Design of the Divine Chariot (see Ezekiel, chapter 1), the conduct of the transcendent universe, and a small matter is, for example, halakhot that were ultimately formulated in the framework of the discussions of Abaye and Rava. He did not neglect any of these disciplines, so as to fulfill that which is stated: “That I may cause those that love me to inherit substance and that I may fill their treasuries” (Proverbs 8:21), as Rabban Yoḥanan was filled with the disciplines of Torah and wisdom.

The Gemara adds: And if the least of them was so prolific, the greatest of them was all the more so prolific. The Gemara relates that the Sages said of Yonatan ben Uzziel, the greatest of Hillel’s students, that when he would sit and engage in Torah study, the sanctity that he generated was so intense that any bird that would fly over him would be incinerated.

MISHNA: One who says: This is my son, is deemed credible. One who says: This is my brother, is not deemed credible with regard to his other brothers’ obligation to share the inheritance with the subject of his statement. When one claims that this man is his brother, this claim is accepted with regard to the speaker’s own portion, and the man in question takes a share of their father’s inheritance with him, i.e., from his portion.

If the man in question dies, the property he received from the father’s inheritance shall return to its place, i.e., to the possession of the brother who testified on his behalf, from whose portion he received a share.

If property came into the man in question’s possession from somewhere else, other than from the father, and the man in question died, all of the brothers of the one who testified shall inherit with the one who testified, as according to his claim they too are the heirs of the deceased.

GEMARA: The mishna teaches that one who says: This is my son, is deemed credible. With regard to what halakha is this stated? Rav Yehuda says that Shmuel says: It is stated with regard to inheriting from him, i.e., the son inherits from the speaker, and with regard to rendering his wife exempt from levirate marriage. Because he claims that the person in question is his son, his wife is not required to enter into levirate marriage after his death, as he has a child.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הטיח עלי. כלומר נצחני יונתן בן עוזיאל:

מעיקרא מאי סבר. הכי בעי מאי שנא מכר והקדיש קודם שהחזיר. משום דחשש למעשה בית חורון:

ויהא עון. ביטול הנדר דכתיב לא יחל דברו:

אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה מוקדשת אינה מתנה. וה"נ הכי סבירא ליה ליונתן בן עוזיאל אי הממון שלי שאני יכול למוכרן ולהקדישן כך מה שאני מחזיר משלי אני מחזיר להכי מכר והקדיש תחלה כדי שתהא מוחזקת בידו המתנה:

גדול שבכולם. שבבינונים:

תלמוד. זו הלכה:

הלכות. אלו ברייתא כגון ספרי וספרא:

הגדות. מדרשים:

דקדוקי תורה. כגון חסרות ויתרות ומסורות:

דקדוקי סופרים. כל חשבון שמנו חכמים כגון חמש עשרה נשים פוטרות כו' וחשבון השניות וכגון חמשה דברים נאמרו בנבלת עוף טהור:

שיחת שדים. שהיה יודע ללודשן ולהשביען בשם:

ושיחת דקלים. שהיה יודע ללחוש דבר שתתמלא השדה דקלים ושיתעקרו:

ושיחת מלאכי השרת. שהיה יודע להשביען בשם:

הויות דאביי ורבא. היו יכולין לתרצן:

פיס' האומר זה בני. נאמן לפטור את אשתו מן היבום כדמפר' בגמ':

זה אחי אינו נאמן. שאם היו י' אחין ובא אחד ממדינת הים ואמר אחים אנחנו ואמר אחד מן האחים אני מכיר שאחינו הוא ויטול עמנו בנחלה אינו נאמן הואיל ושאר אחים אינם מכירים אותו לא ימעט להם בנחלה שלא יהיו מצמצמין לו מנחלתן. אבל אותו שמכירו ומודה שאחיו הוא יטול עמו בחלקו חצי:

ואם מת. בלא יורש אותו אח שבא:

יחזרו הנכסים למקומן. לזה האח בלבד שנתן לו חלקו:

נפלו לו נכסים ממקום אחר. לאותו אח שבא ומת: יירשו אחיו עמו עם זה שהודה בו שהוא אחיהן הואיל והוא מודה שאחיהן היה:

למאי הלכתא. קא תני האומר זה בני נאמן:

הכי גרסינן: מתנה שאינה שאם הקדיש' תהא מקודשת אינ' מתנה. [כל מתנה] שאינה בדעת גמורה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה. לפי שאינה אלא להערמה בעלמ' כגון מעשה דבית חורון דסעודתו מוכחת עליו דאינה מתנה ולא גמר והקנה לו כלום ולא דמי' למתנה ע"מ להחזיר שאם הקדיש' אינה מקודשת והויא מתנה דהתם גמר והקנה על תנאי ומשום תנאו אינו יכול להקדיש אבל הכא סתם הקנה לו ולכל דבר הוה משמע אלא שסעודתו (מוכחת) עליו דלאו למתנה איכוון אלא למאי דאמר ויבא אבא ויאכל עמנו א"נ דוקא בדאמר בפי' ואינה לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעוד' כדאתמר עלה בגמ' בדוכת' והתם בנדרים (מ"א ב') נמי גרסי' הכי ור"נ אמר קנה ע"מ להקנות קנה דהא סודר קנה ע"מ להקנות הוא אמר ליה רבא לר"נ והוא מתנת בית חורון דקנה על מנת להקנות הוא ולא קנה זמנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו וזמנין א"ל ר' אליעזר היא דאמר אפי' ויתור אסור במודר הנאה ושמע מינה בהדיא מתנה שאינה בהערמה אע"פ שהיא על מנת להחזיר לו ואם הקדישה אינה מקודשת מתנה היא ומתני' שאני דלאו משום תנאי הוא דאינו יכול להקדיש אלא סתם נתן לו לגמרי אבל בהערמ' היא הרי בשרצה להקדישה עכב עליו ומן הדין ונמצא שלא קנה כלל ולא נתן לו אלא הערמה היתה, אי נמי מתני' משום דר' אליעזר דהא אמר ויבא אבא וכמאן דאתהני מיניה דמי ואינה מתנה לגבי מודר הנא' קתני הא לשאר מילי הויא מתנה ומקיים תנאיה.
ובירוש' (נדרים ה,ו) ג"כ מפור' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני ממתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה, ע"כ.
והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש מקשים לקמן (קל"ז ב') גבי אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי וכו'. החזירו אמאי יצא הרי אינו יכול להקדישו ואינ' מתנה עד שמחקו מן הספרים לי וגרסינן על מנת שתחזירהו סתם שאם הקדישו מוקדש ומוחזר וכבר כתבנו מפו' מן הגמ' שאין זה כלום והגהת ספרים בסברא עבירה גמורה וראוי לנדות עליה.

כל מתנה שאינה שאם הקדישה מוקדשת אינה מתנה. ולאו כללא הוא מה שאין אדם רשאי להקדיש, שהרי אמרו (לקמן בבא בתרא קלז, ב) אתרוג זה [נתון] לך במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא ואם הקדישו לא יצא. אלא כל מתנה שהוא בהערמה, שאינה מתנה גמורה אפילו לשעתה, קאמר. וכן אמרו בירושלמי (נדרים פ"ה, ה"ו): וכן אין אדם נותן מתנה על מנת שלא יקדישנה, אלא כל כיני מתני' כל מתנה שהיא בערמה כמתנת (בן חורין) [בית חורון] שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה.

שיחת דקלים. כתב רבינו האי גאון ז"ל כי מר אברהם קבסי היה מכיר בשיחת דקלים ומה הם אומרים כאשר מתנודדין ברוח.

התנה עמו תנאי שלא נשאר במתנה זכות למקבל שיהא הקדשו באותו זכות הקדש אינה מתנה מעשה באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לחברו הרי חצר וסעודה נתונים לך במתנה ואינן לפניך אלא על מנת שיבא אבא ויאכל עמנו ואמר לו אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים אמר לו לא נתתי לך את שלי על מנת שתקדיש לשמים אמר לו אתה נתת לי את שלך על מנת שתהיו אתה ואביך אוכלים ושותים ומתרצים זה לזה ויהא קולאר תלוי בצוארי ואמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה ואע"פ שבאתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי ונטלו ויצא בו אם החזירו יצא ואע"פ שאי אפשר לו להקדישו מ"מ יש שם דבר שהקדש תופש בו שהרי נותן הוא כמה שיהא בידו אתרוג לצאת בו כך פירשוה גדולי המפרשים וכן במכר שאמרו בקדושין שקנה יש לו טובת הנאה למוכר אע"פ שעליו להחזירו שהוא יכול לקנות בו מצד אחר באותו תנאי בעצמו ויש מי שאומר שמתנה על מנת להחזיר גם כן אף בשאמר שתחזירהו לי אם הקדישה מוקדשת ומחזיר הדמים ויש חולקין בה מכח שמועת איצטלית דוקא האמורה במסכת גיטין אלא שהם משיבים שלא נאמר כן אלא באיצטלית וכיוצא בה שהוא דבר שדרך בני אדם להקפיד עליו אבל אתרוג אם זה צריך לצאת בו דיו בדמיו ואם צריך לצאת בו ישלם לו אחר ודיו אלא שמ"מ קשה לי לדבריהם מה שאמרו בשור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר אחר שאמר לי ונראה מכאן שאינו מוקדש ואף גדולי המחברים כתבו בה שאינו קדוש אלא שיראה לי לפרשה לדעת ראשון שהוא קדוש ולא אמר מידי דחזי ליה קאמר אלא לומר שאינו מוחזר וצריך לשלם והוא שאמר שאם אמר על מנת שתחזירהו ולא אמר לי אם הקדישו הרי הוא מוקדש ומוחזר ואין משלם לו כלום אחר שאינו שומר עליו ולדעת גדולי המחברים מיהא כל שאמר על מנת שתחזירהו לי אינה מתנה הואיל ואם הקדישו אינו מוקדש אבל על מנת שתחזירהו הרי הוא קדוש וכן הדין אם אמר על מנת להחזיר שהוא מוקדש ומוחזר ועל מנת להחזירו לי אינו קדוש ויש מתרצים בה שאינו קדוש קדושת הגוף אבל קדוש הוא קדושת דמים אחר שאותה שעה שלו היא וצריך לפדותו ולהחזירו בעינו ויש מפרשים שלא הצריכו שיהא יכול להקדישה אלא לגבי נדר שאפילו ויתור אסור בו ודין הוא שלא יהא מסלק הימנה להתירה למודר הנאה שלו אא"כ יכול להקדישה אבל בעלמא הוא מתנה והוא ואמרו בנדרים בסוגית קנה על מנת להקנות דלרב נחמן קנה והקשו בה והא מתנת בית חורון קנה על מנת להקנות היא ולא קנה ותירץ ההיא ר' אליעזר היא דאמר כי הני אסור במודר הנאה ועוד תירצו בה התם סעודתו מוכחת עליו כלומר ויש בה הערמה ואף בתלמוד המערב נראה שלא אמרו שכל אם שהקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה אלא למעט מתנה שהיא בהערמה והוא שאמרו שם מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני מתניתא כל מתנה שהיא כבית חורון שהיא בהערמה אם אינה מוקדשת אינה מתנה ונמצא שהמתנה על מנת להחזיר הואיל ואין שם הערמה אע"פ שאם הקדישה אינה מוקדשת מתנה היא שהרי האומר בפירוש על מנת שלא יקדישנה הרי היא מתנה ובתוספות תירצו שזה שהוזכר בה לשון הקדש לאו דוקא אלא שמעשה שהיה כך היה:

וכונת הענין כך הוא כל מתנה שאין המקבל יכול ליהנות בה לשום דבר כגון זו שלא נתן אלא שיבא אביו ויהנה אינה מתנה אבל כל שיכול ליהנות בה לאיזה דבר וכל שכן כשעיקר המתנה לכונת אותה הנאה כגון אתרוג לצאת בו מתנה היא וכן מכר על מנת להחזיר שיכול ליהנות בה לקנות בה מצד אחר וכן תרומה על מנת להחזיר אפשר שרשאי לאכלה ולשלם דמיה ואע"פ שאמרו גיטין ע"ד ב' אצטלית דוקא בדבר שיש בו קפידא אבל תרומה אין בה קפידא שהרי אף הישראל מוכרה לכהנים והוא שאמרו במסכת קדושין שנותנין כסף לעבד על מנת לצאת בו לחירות וכן לאשה למה שהיא נותנת בפיה והרי שני אלו אין יכולין להקדיש והדברים ברורים אלא שקשה להם והרי אף זה יכול ליהנות לסעוד בה עמהם עד שקצת חברים מתרצים לדבריהם שכבר היה הוא מן הקרואים ואין מתנתו מוספת באכילה כלום ומ"מ נראה לי לישב את הדברים כך כל מתנה שאין עיקר כונת הנותן להנאת המקבל כגון זה שלא היתה עיקר כונתו במתנתו אלא שיבא אביו ויאכל אינה מתנה אבל כל שעיקר כונתו של נותן ליהנות בה המקבל לאיזה דבר כגון אתרוג לצאת בו מתנה היא ובנתינת פרוטה לקנין על מנת להחזיר אף עיקר המתנה להנאת המקבל שאף הוא מקבל תועלת להיות ממכרו ממכר אחר שנצטרך לכך ותרומה על מנת להחזיר אף המקבל מתכוין בה ליכנס עמו בחבה שיתנה לו פעם אחרת במוחלט וכמו שאמרו עליה במסכת קדושין שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות:

וזה שאמרו בראשון של קדושין גזבר שנתן מעות בבהמה אפילו בסוף העולם קנה אתה צריך לומר שאף בלא נתינת מעות כן ולא תפשו שם נתינת מעות אלא מצד הגזבר שכל שנתן מעות אף הגזבר אין יכול לחזור וכמו שאמרו שם אטו הקדש לאו במי שפרע קאי:

המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי והוא שאמר האומר זה בני נאמן וזה אחי אינו נאמן יטול עמו חלקו מת יחזרו נכסים למקומם נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו אמר הר"ם נאמן לירש אותו ושלא תצטרך אשתו חליצה ולא יבום ומה שאמר באחי אינו נאמן לענין יבום וחליצה אבל לירושה יירש נכסיו ואמרו אחר כן ונוטל עמו בחלקו הוא ענין אחר ואינו תלוי במה שלפניו וזה כי אדם שיודה שיש לו אח יירש עמו בחלק שירש מאביו כמו שאבאר וזה כי כשמת אדם והניח ארבעה בנים וששים דינרין והודה אחד מן האחים שיש לו אח חמישי ואמר אחינו הוא זה וחמשה בנים הניח אבינו כשמת ושאר האחים אומרים אין אנו יודעים אם הוא אחינו או אינו אחינו יקח זה שהודה שזה הוא אחיו שנים עשר דינרין ויתן לאותו שהודה עליו השלש דינרין מהרובע שלו ואם נפטר האחד המסופק בו ישובו אותם השלשה דינרין וזהו שאמרו יחזרו נכסים למקומן ואם הרויח זה האב נכסים מלבד השלשה דינרין ונפטר יירשו אותו כל האחים הארבעה בין אותו שהודה בו בין אותם שנסתפקו בו לפי שאמרו אתה מודה לנו שהוא אחינו וזה כשלא כפרו האחים כשאמר להם זה אחינו אלא שאמרו לא נדע ולפיכך כשימות יירשוהו אבל אם כפרו בו ואמרו אינו אחינו לא יירשנו אלא המודה בו בלבד:

אמר המאירי האומר זה בני נאמן ואפילו לא היה זה מוחזק לנו שהוא בנו הואיל והוא מעיד עליו שהוא בנו נאמן ופוטר את אשתו מן היבום ומן החליצה ואפילו נודע לנו שיש לו אח ואין צריך לומר שהוא נאמן לענין ירושה שהרי מעכשו היה יכול ליתן לו ומ"מ לענין ירושה כתבו גדולי הצרפתים שאינו נאמן אלא בנכסים של עכשו שהרי אם רצה נותנם מעכשו ואינו דומה לבכור שנוטל אף בנכסים הבאים אחר מיכן בחייו או כשהוא גוסס כמו שביארנו שהבכור כבר נודע שהוא בנו ויש קצת ראיה לדבריהם ממה ששאלו בגמ' לירשו פשיטא אי בעי למיהב ליה מי לא יהיב ולא תירץ בה כלום אלא שאמר לפטור מן היבום איצטריכא ליה והיה לו להשיב לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן אלא שנראה שאינו נאמן בהם ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שמאחר שבחלק בכורה נאמן אף בנכסים הבאים אחר מכן כמו שהתבאר כל שכן בחלק פשיטות וכן יראה לי ממה שאמר נאמן במוחלט אלמא נאמן על כל פנים וזה שלא תירצו בגמ' כן מפני שאין הדבר מצוי ועוד שהדבר פשוט בידו ויש הרבה ספרים שאין גורסין בגמ' אי בעי למיתן וכו' אלא לירשו פשיטא ודעת זה עיקר ואל תזוז ממנו ולענין חליצה ויבום מיהא אע"פ שהוחזק לנו בו שיש לו אחים או שנודע לנו כן ולא הוחזק זה אצלנו שהוא בנו וכן לא הוחזק הוא אצלנו שיהו לו בנים בשום מקום נאמן לומר זה בני או יש לי בנים סתמא ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום:

זה אחי אינו נאמן ודבר זה גם כן אתה מפרשו לענין חליצה ויבום ולענין ירושה לענין חליצה ויבום לפי סוגית הגמרא כגון שאינו מוחזק אצלנו שיהו לו אחים והואיל ואינו מוחזק בכך אינו נאמן לאסרה ומ"מ דוקא שלא יצא עליו קול שיש לו אחים במדינת הים אבל יצא עליו קול בכך וכן יצא קול שיש עדים במדינת הים על כך נאמן ולא עוד אלא שבזו אף אם אמר הוא אין לי אחים חוששין לה עד שיתברר הקול ואע"פ שבשבויה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין אומרים שמא יש עדים במדינת הים אדרבה אומרים עידיה בצד אסתן ותאסר בשבויה הקלו כמו שיתבאר במקומו ולענין ירושה שאם מת האב והניח שלשה בנים ושלש מאות דינרין והרי שראויים כל אחד ואחד ליטול מנה ובא אחד מהם והביא אחד מן השוק ואמר גם זה אחינו אינו נאמן למעט ירושת האחרים אלא שנוטל עמו בחלקו כמה שמתרבה מתוך חלקו של זה והוא כ"ה דינרין שהרי אלו חלקו השלש מאות לארבעה חלקים היו מגיעים לחלק כל אחד מהם ע"ה דינרין ואם מת אותו האח יחזרו נכסים למקומם ר"ל שאותן כ"ה דינרים נוטל זה שנתנכו מחלקו ואין האחרים חולקין בהם עמו שאין האחים יכולין לומר הרי מ"מ זכה באותם כ"ה והרי אתה מודה שאחינו הוא שהרי מ"מ מה נפשייכו אם אחיכם הוא כבר נתעכב חלקו בידכם:

נפלו נכסים לאותו רביעי ממקום אחר או שקנאם הוא ואין מערער בירושתו אלא אלו הרי השנים חולקין בנכסיו עם השלישי שהרי הוא מודה שהם אחיו כמהו ופירשו בגמ' דוקא כשהשנים אומרין אין אנו יודעין ואין ביד זה לברר ומספק אין מורידין אותו לירושתם והרי זה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור כמו שיתבאר אלא שנשבע היסת שאינו יודע כמו שכתבו בכאן גדולי הצרפתים ואפילו היה האח הרביעי אומר בבריא שכן וכל שכן אם לא היה הרביעי אומר כן אלא שהשלישי טוען עליו שזהו כמנה לפלני בידך והלה אומר איני יודע ומ"מ אם היו השנים טוענין בבריא אין זה אחינו אין נוטלין עם השלישי בנכסיו כלל ומ"מ כל שאמר זה אחי לענין ירושת נכסי עצמו כלומר זה אחי וראוי לירש בנכסי בין שאר האחים או שאין לו אחים ואמר זה אחי אבי וראוי לירש בכלל שאר אחי האב או איזה בכלל שאר היורשים הרי הוא בכלל זה בני ויורש:

ודברים אלו ר"ל זה בני וזה אחי לענין ירושתו שהוא נאמן אין בהם הפרש בין שאמר כשהוא בריא בין שאמר כשהוא שכיב מרע ואפילו נשתתק ובדקוהו וכתב בכתב ידו או הרכין בראשו על הדרכים שהתבאר נאמן וכן מה שכתבנו בזה אחי שאינו נאמן למעט בו ירשת השאר דוקא שאין מוחזק לנו בו שכן הא אם מוחזק לנו בו שהוא אח אע"פ שמקצת אחיו מערערין עליו ואין בידו לברר יורש בחזקה שכל שיש לו עדים שהוא מוחזק בבנו של פלני אע"פ שאינו עדות להעלותו ליוחסין עדות היא לענין ירושה הא כל שהוא ספק ואין לו לא חזקה ולא עדות אינו נוטל כלום במקום ודאי ואם שניהם ספק חולקין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האומר זה בני נאמן וכו'. ליורשו פשיטא כלומר לא יהא אלא דקבעי למיהב ליה מתנת נכסיה מי לא יהיב ליה. סוגיא דשמעתא דהיכא דאמר יש לי בנים ואף על גב דמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן הוא לומר יש לי בנים לפוטרה מן היבום וכל שכן אי לא מוחזק לן דאית ליה אחי ואי לא מוחזק לן דאית ליה אחי וקאמר יש לי אחים אינו נאמן לאוסרה והוא דלא נפיק עליה קלא דאית ליה אחי במדינת הים אבל אי נפיק עליה קלא דאית ליה אתי במדינת הים אף על גב דאיתחזק לן דלית ליה אחי ואמר איהו בשעת מיתה דלית ליה אחי חיישינן לההוא קלא ונטרין עד דאתו הנך סהדי דמדינת הים ומסהדי אי אית ליה אחי אי לא דאמרינן (לקמן דף קל"ה ע"א) ההוא דהוא מוחזק לן דלית ליה אחי וכו' עד חוש לה:

קס. ת"ר ומעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין בו כשורה והדירן הנאה מנכסיו ונתנן ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן בן עוזיאל מכר שליש ונטל הדמים לעצמו והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש. בא עליו שמאי הזקן במקלו ובתרמילו להוציא מבניו מה שהחזיר להן לפי שהדירן אביהן הנאה מנכסיו. אמר לו שמאי אם אתה יכול להוציא מה שמכרתי ומה שהקדשתי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי ואם לאו אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי. אמר הטיח עלי בן עוזיאל. ושמאי מאי קסבר משום מעשה דבית חורון. דחיישינן דילמא כי אקנינהו אבוהון ליונתן בן עוזיאל אדעתא דיהיב מיניהו לבניו הוא דאקני ליה, וכבר הדירן אביהם מנכסיו, דומיא דמעשה דבית חורון דמהדרי החצר והסעודה נתונים לך במתנה והן (בשרך) [בפניך] על מנת שיבוא אביו ויאכל עמנו בסעודה, ואסרי רבנן. ויונתן ב"ע סבר כיון דאקני ליה קנין גמור דהא יכיל לזבוני ולאקדושי ולא מצי איניש למטרף מלקוחות ולא מהקדש, ממילא שמעת דכי אקני ליה אבוהון קנין גמור הוא דאקני ליה, ומאי דאהדר להו לבניה מדנפשיה הוא דאהדר להו ולא מיתסר בהנאה עילויהו.

ואם נפשך לומר דטעמיה דשמאי דסבר דכי אקניה ליה אבוהון נכסי ליונתן בן עוזיאל לאו אדעתא למהדר להו לבניו קא מקני ליה דהא אדרינהו הנאה ולאברוחינהו מיניהו קא מיכוין, והשתא דאהדר להו יונתן בן עוזיאל מיניה תולתא בטלה לה מתנתיה מעיקרא, דאדעתא דהכי לא אקני ליה, וקמו להו נכסי בחזקת אבוהון, וכבר הדירן אביהן מנכסיו. והא דמיא למעשה דבית חורון, דכי היכי דאמרינן התם הוכיח סופו על תחלתו ואדעתא דאקדושינהו לא יהיב ליה, ה"נ אמרינן הכא אדעתא דאהדורינהו לבניה לא יהיב ליה. ויונתן ב"ע סבר, מי דמי, התם הוכיח סופו על תחלתו דקא"ל לא נתתי לך את שלי אלא שתקדישם לשמים, הכא לא מוכחא מילתא ולא מידי, דכי היכי דאי בעי מזבין ומקדיש כל כמיניה כי מהדר להו לבניה דנותן נמי כל כמיניה. וקי"ל כיונתן בן עוזיאל.

ומאי מעשה דבית חורון, דתנן (נדרים מח,א) מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה והיה משיא את בנו אמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונין לך במתנה והן בפניך כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה, אמר לו אם שלי הם הרי מוקדשים לשמים אמר לו לא נתתי לך את שלי אלא שתקדישם לשמים אמר לו לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלים ושותין ומתרצין זה לזה ויהא עון תלוי בראשי. אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה מוקדשת אינה מתנה. הילכך אע"ג דאמר ליה הרי הן בפניך עד שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה, דמשמע דלא אקנינהו נהליה אלא כל זמן הסעודה, כיון דלא יכיל לאקדושיה לההיא שעתא לא מתנה היא ואפי' לפי שעה:

קסא. ת"ר שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן שלשים מהם היו ראוין שתשרה עליהן שכינה בדורן כמשה רבינו שלשים מהם ראויין שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון עשרים בנוניים גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולן ר"י בן זכאי אמרו עליו על ר"י בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות והגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלין וחמורין גזרות שוות ותקופות וגמטריאות וממשלות כובסים וממשלות שועלים ושיחת שדים ושיחת דקלים ושיחת מלאכי השרת דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוייא דאביי ורבא לקיים מה שנאמר להנחיל לאוהבי יש דאוצרותיהם אמלא ומאחר דקטן שבכולן הכי גדול היכי אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו באויר נשרף:

ט. האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו מת יחזרו נכסים למקומן נפלו לו נכסים ממקום אחר יירש אחיו עמו. האומר זה בני נאמן, למאי הלכתא, ליורשו ולפטור את אשתו מן הייבום. ליורשו מאי טעמא, הואיל ובידו ליתן לו כל נכסיו במתנה. ולפטור את אשתו מן היבום נמי אע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי, הואיל ובידו לגרשה. זה אחי, אינו נאמן להורישו עם שאר אחיו בנכסי אביו, אבל נוטל עמו בחלקו כדי המגיע לו מחלקו. כיצד, היו חמשה אחים וזה ששי, ואמר אחד מהם שהוא אחיו, הוא נוטל שתות כפי מה שמגיע לו אלו היו ששה אחים, וזה הספק נוטל שתות חומש כפי מה שמגיע לו מחלקו של זה, ושאר האחים שלא הודו לו כל אחד מהם נוטל חומש. ואם מת הספק יחזרו הנכסים למקומן לאח שהודה לו ונתן לו מחלקו, דהשתא נמי לא קא שקיל טפי ממאי דשקלי שאר אחוה מעיקרא. ועוד דמה נפשך, אי אחוהון הוא אשתכח דהוה ליה זכותא בחולקא דכל חד מיניהו כשיעור מאי דשקל בחולקיה דהאי, והשתא נמי כי מיית אשתכח דקא ירית לה כל חד מיניהו לההיא זכותא דהויא ליה למיתנא בנכסיה, וסוף סוף לא קא מטי ליה מנכסיה להאי אחא דמודי ליה טפי ממאי דמטי לכל חד מהנך אחי דלא אודו ליה. ואי לאו אחוהון הוא לית להו זכותא בנכסיה כלל.

ואם נפלו לו לאח הספק נכסים ממקום אחר ומת, יירשו אחיו שלא הודו לו עם זה האח שהודה לו. ואוקימנא כגון דאמרי מעיקרא אין אנו יודעין אי אחונא הוא ואם לא, דמעיקרא כי אתי האי ספק למירת בהדיהו, כיון דאמרי אין אנו יודעין לא מצי לאפוקי מיניהו, דמספיקא לא מפקינן ממונא. והשתא דנפלו לו לספק נכסים ממקום אחר ומת, וקאתו אחין (דאמרי) [ואמרי] אין אנו יודעין למירתיה בהדיה האי אחא דאודי ליה, כיון דהאי אחא דהוי ודאי בירושה מודי להו להני דאחוהון הוא ואינהו לא קא מפקעי לה לאודיתיה לגמרי אלא אין אנו יודעין קאמרי, דינא הוא דירתי בהדי, דהודאת בעל דין כמאה עדים. מיהו ודאי היכא דנטל הספק עם האח שהודה לו בחלקו וקנה נכסים ממקום אחר ומת ולא הניח אלא הנכסים שקנה ממקום אחר, דינא הוא דשקיל האי אחא דאודי ליה מהני נכסי כשיעור מאי דשקיל מרי נכסי מיניה בחולקיה, ושארא פליג ליה בהדי שאר אחים בשוה. מאי טעמא, משום דאתי עליהו ממה נפשך, אי אחוכון הוא הוה ליה למשקל בהדיכו, וההוא חולקא דהוה ליה למשקל בהדיכו גביכו הוא ודינא הוא דיריתנא ליה לחולקא דפש ליה גביכו בהדיכו, כי היכי דירתיתו בהדאי הני נכסי דנפלו ליה ממקום אחר, אהדרוה לחולקיה ונפלגינהו לכולהו נכסי בשוה. ואי לאו אחוכון הוא, לית לכו חולקא בהני נכסי דנפלו ליה ממקום אחר.

הילכך דינא הוא דשקיל בהדיה האי אחא דאודי ליה לספק מכלל נכסיה ברישא כשיעור מאי דשקל הספק מיניה בחולקיה, ושאר אחים לית להו זכותא בהאי שיעורא, דהא כל אחד מיניהו הא קא נקיט מחולקיה דספק מהאי שיעורא ממאי דהוה מיחייב כל חד מיניהו למיתב ליה מחולקיה ולא יהיב ליה ושארא פלגי ליה כולהו אחים בשוה, ואשתכח דכל חד מינייהו בין מהני נכסי דנפלו ליה ממקום אחר בין מחולקא דפיש ליה לספק גבי הני אחין בהדי הדדי הוא דמטי להו. הילכך היכא דשבק האי ספק נכסים לא שנא שביק הנהו נכסי גופיהו דשקל מהאי אחא דאודי ליה ולא שנא דנפלו ליה ממקום אחר, ולא שנא דשבק פשיטותיה מאי דשקל מהאי ולא שנא טפי מהכין, דינא הוא דשקיל האי אחא דאודי ליה לההוא ממונא דשבק, ומאי דבצר ליה מחולקיה פסיד ליה, ולית ליה לאפוקי מהנך אחין ולא מידי, דהא אמרי אין אנו יודעין ודילמא לאו אחון הוא ואת הוא דאפסידת אנפשך דיהבת ליה מדידך.

וה"מ היכא דלא אתניס ממונא דירתי אחים מאבוהון בידא דאחין, אבל היכא דאיתנסי כוליה ממונא גבי אחין, דאשתכח דאיתניס חולקיה דהאי ספק בכלל, ברשותא דמריה איתניס ולא קיימי עליה אחין בגזלן כי היכי דליחייבו עלה באונסין, דהא לא הוו ידעי דאחוכון הוא, והשתא נמי דמית ההוא ספק אשתכח דליכא גבי אחין מחולקא דספק ולא מידי. הילכך דינא הוא דאי איתיה לההוא ממונא דהא אחא דאודי ליה בעיניה גבי האי ספק א"נ ממונא דאתי מחמתיה, הדר למריה ושארא פלגי ליה כולהו בשוה, ואי ליתיה לההוא ממונא דהאי אחא דאודי ליה בעיניה גבי האי ספק ולא ממונא דידיע דאתא מחמתיה, פלגי ליה כולהו אחין לכוליה ממונא דשבק ספק בשוה. ודוקא דקאמרי מעיקרא אין אנו יודעין, אבל אמרי אחון הוא, אפילו נפלו לו נכסים ממקום אחר ומת כולהו דהא אחא דאודי ליה נינהו כדבעינן למימר קמן:

שיחת דקלים. כתב רבינו האיי גאון ז"ל כי מר אברהם קאבסי היה מכיר בשיחת דקלים ומה הם אומרים כאשר מתנודדים ברוח. הרשב"א ז"ל.

אבל הכא הכי קאמר כו'. ויש לתמוה על הרי"ף שפסק בפרק מי שאחזו כרבנן. ואולי סמך על ההיא דאמר רבי יוחנן התם דרבי יהודה הנשיא הורה כלומר כרבי יהודה ולא הודו לו כל סייעתו ואמרי לה כל שעתו ומשמע ליה דרבי יוחנן בעי למימר דכיון דלא הודו לו כל סייעתו דליתא לדרבי יהודה הנשיא ורב ורבי יוחנן קיימא לן כרבי יוחנן. ולא נהירא דלא שבקינן פסקא דרב שפסק הכי בהדיא משום מימריה דרבי יוחנן דאיכא למימר דלאו למדחייא לרבי יהודה הנשיא אתא. הר"ן ז"ל.

פ' תלמידים כו' ל' מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו כו'. ר"ל שהגיעו למעלת רבם הלל הזקן דהכי אמרינן בפ"ק דסנהדרין בהלל הזקן ראוי היה שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו דהוא רבן של כל ישראל אלא שהדור לא היה זכאי לכך והוא שזכה הלל לכך ממדת ענוה שהיתה בו כמו שמצינו במשה במדת ענוה שנאמר בו והאיש משה עניו מאד וגו' לא כן עבדי משה וגו' ותמונת ה' יביט וגו' דר"ל שאצילות נבואתו היה מאתו ית' ב"ה בזולת אמצעי כן היו ראוים אלו שתשרה עליהם שכינה בזולת אצילות אמצעי כמו שזכה הלל רבם ממדת ענוה שהיתה בו כמרע"ה אבל שלשים השניים לא הגיעו למעלת רבם הלל שהגיע למעלת רבן של ישראל אבל הגיעו למעלת התלמיד של רבן של כל ישראל דהיינו יהושע שהיה תלמיד משה רבינו שנתן משה מאצילותו עליו כמ"ש ונתת מהודך עליו ואמרינן בפרק הספינה פני משה כפני חמה פני יהושע כפני הלבנה שהשיגה אור אצילות אור שלה מן החמה דהיינו מרבו משה ולזה אמר ראויה שתעמוד להם חמה שהוא פני משה להאיר עליהם כיהושע שהיה פני לבנה והשיג אורו מפני משה שהוא פני חמה ואמר עשרים בינונים דהיינו שלא הגיעו למעלת רבם מיהו יצאו מתורת תלמיד כענין תלמיד חבר שאמרו בכמה דוכתין וק"ל:

ותקופות פרשב"ם מולד הלבנה עכ"ל אבל בכ"מ תקופות על תקופות החמה אמור כההיא דפ"ק דר"ה שבט דחדשים או שבט דתקופה וכן בכמה דוכתין וק"ל:

שיחת שדים ודקלים כו'. דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא כו' ע' כל זה באורך בחידושי הרשב"א וריטב"א בע"י במס' סוכה וק"ל:

לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם וגו'. עיין פרשב"ם והריטב"א שם ולפי ענינו הכא נ"ל דה"ק מה שזכר כאן בריב"ז שהיו בו כל הדברים הכוללים כל ז' החכמות ואינו חסר כלום וא"ת כיון דבקטן שבכולם היו בו כל החכמות מה היה כחו של גדול יותר ואמר להנחיל אוהבי יש כפי שיש בידו וכח שכלו ביותר בז' החכמות אוצרותיהם אמלא כלומר לפי גודל שכלו של כל אחד מהם הקב"ה ממלא לו שכר טוב העוה"ב ועיין בחידושינו סוף מסכת עוקצין:

בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף כו'. עיין בתוס' פרק הישן ובספר שבט יהודה פירוש לזה:

גמ' נותן לך במתנה ואינן בפניך אלא כדי שיבא אבא כו' כצ"ל:

שם כל מתנה שאינה שאם הקדישה מקודשת אינה מתנה כצ"ל ונמחק אינה ונ"ב לרשב"ם ל"ג:

שם קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי כו' נ"ב הגדה זו מבוארת יפה בפ' הישן בגליון:

ר"ש בד"ה במקלו כו' דמכר יונתן והקדיש כצ"ל:

בד"ה והוא סבור כו' ולא נהירא והס"ד:

בד"ה להנחיל אוהבי יש עולמות כו' נ"ב כמנין ש"י:

תוס' בד"ה כל מתנה שאינה שאם הקדישה כו' דכיון דאמר ליה מידי דחזי ליה קאמר כדקאמר לקמן כו' דקאמר אההיא דכל מתנה שאינה שאם הקדישה כו' רבי ירמיה כו' וקאמר כיני מתני' כל מתנה שהיא כמעשה בית חורון שהיתה בהערמה אינה מתנה כצ"ל:

ר"ש ד"ה תקופות. מולד הלבנה. ורש"י בסוכה פי' חשבון הילוך חמה ולבנה. ועי' רש"א בח"א:

במשנה נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו. לכאורה נראה כיון דאין לו אב ידוע הוי נכסיו הפקר וכל הקודם בהן אפי' אחד מן השוק זכה. והכא ע"כ מיירי שקדם וזכה האומר עליו שהוא אח. ומה שפי' הרשב"ם שנפלו לו בחייו כתב עליו התוי"ט ול"י למה דקדק לכתוב כן. ולנ"פ דהא א"א שתפול לו ירושה אלא מאמו (או ממשפחתה) וכיון שאינו מוחזק באב ידוע ולא באחין מן האב ואותו איננו שמת א"כ קרובי האם מן האב יורשין אותה. ועוד דהא אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב לעיל (קי"ד ב'). אולם משכחת לה שנפלה לו ירושה מבנו שמת אחריו:

הֵטִיחַ עָלַי בֶּן עֻזִּיאֵל, הֵטִיחַ עָלַי בֶּן עֻזִּיאֵל. הא דכפל לשונו פעמים אחת שתפסו על מה שמכר ואחת שתפסו על מה שהקדיש. והא דקרי ליה בֶּן עֻזִּיאֵל ולא קראו בשמו, נראה לי כיון לכבדו 'בן עוז א־ל' כלומר בן התורה שהיא עוז של אל דכתיב הֳ' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן (תהלים כט, יא).
פרק תְּשִׁיעִי

ועבר על דעת הנותן וגם ההקדש לא חל וה''נ כיון שעברת על דברי המת המתנה אינה מתנה והחזרה אינה חזרה כי התם דמתנה בטילה וגם ההקדש לא נתפס ומיהו לא דמו דהתם פריש ליה בהדיא ואינן לפניך אלא ע''מ שיבא אביו ויאכל בו אבל הכא סתמא קיהיב ליה ליונתן ולא פירש ע''מ שתהנה בהן אתה ולא בני הלכך לגמרי יהב ליה לעשות בה כרצונו והיינו דקאמר ליה כשם שאי אתה יכול להחזיר מה שמכרתי דהתם מיהא מודית לי דהא ע''מ ליהנות אני בהן נתנם לי אי אתה יכול להחזיר מה שהחזרתי דבע''כ אין מתנה לחצאין דאם איני יכול ליתנה לבניו א''כ גם אני בעצמי איני יכול ליהנות בהן כדאמר גבי מעשה דבית חורון דכיון דנתנה לו ליהנות ע''מ שלא יקדיש לא הוי מתנה כלל ה''נ אם איתא דלדעת כן עשה שלא יהא לי רשות ליתן לבניו או לכל מי שארצה א''כ גם אני לא אוכל למכור לאחרים או להקדיש אלא מאי אית לך למימר אמאי הויא מכירתי מכירה והקדשי הקדש משום דלא פירש מידי וה''נ גבי חזרה הא לא פירש מידי אבל גבי מעשה דבית חורון כיון דפירש פירש ושמאי לא הוה דייק מעיקרא אמכירה ואהקדש דמכר יהונתן והקדיש: הטיח עלי. כמו הטיח דברים כלפי מעלה (תענית דף כה.) כלומר השיבני דרך בזיון ונצחני ומלתא דבדיחותא הוא: והוא סבור. שמאי כדפרישית לעיל כן נראה בעיני וי''מ דאיונתן קאי שמכר והקדיש תחלה ולא רצה להחזיר לבניו ולא נהירא ואיכא ספרים דכתב בהו ד) מעיקרא סבר: והיה משיא את בנו. והיה חפץ לזמן את אביו לסעודתו: ואינן לפניך. ובמסכת נדרים מתרצינן אפי' היכא דקא אמר ליה הרי הן לפניך ויבא אבא ויאכל עמנו נמי מיירי ואפ''ה לא הויא מתנה דמ''מ מוכיח דבשביל שיאכל אביו הוא עושה ולא נתכוין לתת לו מתנה גמורה וקאמרינן התם דכללא דסיפא קאתי לאתויי דקתני כל מתנה שאינה כו': ויהא עון תלוי כו'. שעל ידי שאני מקבל מתנה שלך והיא אינה מתנה נמצאתם חוטאין ונהנה זה משל זה וקעבריתו אלא יחל: הכי גרסינן אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה מוקדשת אינה מתנה. כלומר כל מתנה שאין דין זה נוהג בה שתהא מוקדשת אם הקדישה אינה מתנה הואיל וגילה דעתו שע''מ כן נתנה לו שלא יקדישנה ולעיל נמי גבי ההוא שכתב נכסיו ליהונתן כיון שלא היה בנו נוהג כשורה ע''מ שלא יחזיר לבניו נתן לו ויונתן סבר כיון דסתמא יהב הויא מתנה לעשות בה ככל אשר יחפוץ: ראוים שתשרה. אלא שעון הדור גורם ואין הדור ראוי לכך: שתעמוד להם חמה כיהושע. ולמשה נמי עמדה חמה דנפקא לן במסכת ע''ז (דף כה.) אחל אחל אלא משום דאין חשובין כל כך כמשה תלאן ביהושע: גמרא. סברת המשניות כעין שאנו מפרשין עליהן לא שנו כו' חסורי מחסרא כו': הלכות. הלכה למשה מסיני: הגדות. מדרשי פסוק כגון תנחומא וב''ר ויקרא רבה: דקדוקי תורה. וי''ו דוזה לכם הטמא (ויקרא יא) דמרבינן מיניה ה) דם השרץ: דקדוקי סופרים. כגון גזירות שגזרו חכמים שלא יבא לידי איסור תורה: וקלים וחמורים. שאדם דן מעצמו: גזירות שוות. כגון יליף קיחה קיחה משדה עפרון (קדושין דף ב.): תקופות. מולד הלבנה: וגימטריאות. כגון אנכי אנא נפשי כתבית יהבית ירט יראה ראתה נטתה (שבת דף קה.): ומשלות כובסין. צורך יש בה ללמוד דברי תורה כדכתיב (קהלת יב) תקן משלים הרבה וכתיב להבין משל ומליצה (משלי א): שיחת שדים. להשביעם ונפקא מינה לעשות קמיע לרפואה: ושיחת דקלים. שבני אדם רגילים לדבר על הדקלים כדכתיב בשלמה וידבר על העצים (מלכים א ד): ושיחת מלאכי השרת. להשביעם: מעשה מרכבה. שביחזקאל: הויות דרביי ורבא. שהקשו משניות וברייתות טובא ותירצום: להנחיל אוהבי יש. עולמות וכל כך למה כי אוצרותיהם מלאים כל טוב דברי תורה וחכמה: גדול שבכולם על אחת כמה וכמה. להבין דבר מתוך דבר יותר ויותר: מתני' האומר זה בני נאמן. בגמרא מפרש למאי הלכתא: זה אחי אינו נאמן. להורישו עם אחיו שהרי אינן מכירין אותו כדמפרש בגמרא: ויטול עמו בחלקו. כגון אם שנים הן לבד הספק ויש להן לחלוק ג' שדות זה נוטל שדה ומחצה וזה נוטל שדה ומחצה ונותן זה המעיד על אחיו הספק שהוא אחיו החצי שדה דהכי קאמר ליה ודאי אחי אתה ויש לך ליטול שדה אחת מן השלש וחצי השדה שיש לי מחלקך אתן לך וחצי האחר ביד אחי הוא הבא לך ראיה וטול: מת. הספק: יחזרו הנכסים. שנתן לו מחלקו: למקומן. כלומר למי שנתנם לו אבל שאר אחין אין יורשים עמו דאמר להו האי הרי החזקתם בנחלה הראויה לו לספק מאבינו אותה טלו לכם שהרי לא מחל לכם חלקו ואכתי עד השתא בתורת גזל ישנה בידכם ועתה תירשו אותו חלק מן הדין וגם אני אירש חלקי שנתתי לו כמו כן דנמצינו כולנו שוין בנחלתו: נפלה לו ירושה. לספק בחייו ממקום אחר או קנה נכסים ועכשיו מת יירשו אחיו של מעיד עמו דהא קא מודי להו שאחיהם הוא: גמ'

כל מתנה שאינה שאם הקדישה מוקדשת כו'. ואם תאמר דאמר לקמן בפירקין (דף קלז:) הא לך אתרוג במתנה ע''מ שתחזירהו לי החזירו יצא אע''פ שלא היה יכול להקדישו דכיון דאמר לי מידי דחזי לי קאמר כדקאמר לקמן ויש לומר דהתם יכול להקדישו כל זמן שהוא בידו שלא יהנו אחרים ממנו אבל הכא לא היה יכול להקדישו כלל ולר''י נראה דלא תליא מתנה בהקדש דאפילו אינו יכול להקדיש הויא מתנה והכי פי' כל מתנה שאינה כו' כלומר שגרועה כזאת שלא נתנה אלא ע''מ שיאכל אביו ולאו דוקא נקט שאם הקדישה אינה מקודשת שהרי לא היה יכול לעשות ממנה כלום ולא נתנה כלל אלא ע''מ שיאכל אביו כדאמרי' בנדרים (דף מח.) לחד לישנא דסעודתו מוכחת עליו ולא נקט שאם הקדישה אלא משום דמעשה הכי הוה אי לההוא לישנא דמפרש [התם] משום דויתור אסור במודר הנאה ובעלמא אע''פ שאינו יכול להקדישה הויא מתנה וכן משמע בירושלמי דקאמר אההיא דכל מתנה שאינה שאם הקדישה כו' ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה כו' וקאמר במתני' כל מתנה שהיא כמעשה בית חורון שהיתה בה ערמה אינה מתנה: