בבא בתרא קלה ע"א

בבא בתרא קלה ע"א - טקסט הדף

ההוא דהוה קא שכיב אמרו ליה אתתיה למאן אמר להו חזיא לכהנא רבה אמר רבא מאי ניחוש לה הא אמר רב חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן א''ל אביי והא כי אתא ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן א''ל ולאו מי לא שנינהו כאן למפרע וכאן להבא ואשנויי ניקום ולסמוך א''ל רבא לרב נתן בר אמי חוש לה ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר רב יוסף מאי ליחוש לה חדא דמוחזק לן דלית ליה אחין ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית ליה אמר ליה אביי הא אמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי השתא מיהת הא ליתנהו קמן לאו היינו דר' חנינא דאמר רבי חנינא עדים בצד אסתן ותאסר אמר ליה אביי אם הקלנו בשבויה (משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי) נקל באשת איש א''ל רבא לרב נתן בר אמי חוש לה: זה אחי אינו נאמן: ואידך מאי קאמרי אי קאמרי אחונא הוא אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא אלא דקא אמרי לאו אחינו הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו הא אמרי ליה לאו אחונא הוא לא צריכא דקא אמרי אין אנו יודעין אמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אביי אמר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלה - א

הגמרא מביאה מקרה נוסף, העוסק בנאמנות הבעל להתיר את אשתו מן היבום.

מעשה בההוא דהוה קא שכיב, נטה למות בלא בנים, והיו לו אחים הראויים ליבם את אשתו.

אמרו ליה, אתתיה למאן? כלומר, האם אשתך זקוקה ליבום, או מותרת לשוק?

אמר להו, חזיא לכהנא רבה [ראויה לכהן גדול]. דהיינו, אינה זקוקה ליבום, אלא מותרת לכל אדם ^[126],

אמר רבא, מאי ניחוש לה? דהינו, מאיזה טעם יש לאוסרה להנשא לשוק, הא אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן!

ואף בנידון דידן, ודאי כונתו לומר "גירשתיה", ונאמן.

אמר ליה אביי, והא כי אתא רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן, בעל שאמר "גרשתי את אשתי" אינו נאמן,

נמצא, שנחלקו האמוראים בדעת רבי יוחנן, ויש לנו לחוש לדעת המחמירים ^[127], ולאוסרה להנשא לשוק.

אמר ליה רבא: ולאו מי לא שנינהו, וכי לא תרצנו קושיא זו לעיל, כאן למפרע וכאן להבא?! ואם כן, לא נחלקו האמוראים בדעת רבי יוחנן, ולכולי עלמא אפשר להתירה להינשא מכאן ולהבא.

חזר אביי והקשה עליו: ואשנויי ניקום ולסמוך?! וכי אפשר לסמוך על תירוץ זה ולהסיק שלא נחלקו האמוראים בדעת רבי יוחנן? הלא יש לחוש שמא נחלקו בדבריו, ויש האוסרים אפילו מכאן ולהבא?

ומכח קושיא זו, חזר בו רבא מדבריו, ואמר ליה רבא לרב נתן בר אמי, חוש לה, כאביי, ותאסר לשוק. ^[128]

מקרה נוסף באותו ענין: ההוא גברא, דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי, וגם בנים לא היו לו. ואמר בשעת מיתה, דלית ליה אחי. ובפשטות, אשתו מותרת לשוק, שהרי אין לו אחים הראויים ליבמה?.

אמר רב יוסף, מאי ליחוש לה? הרי משתי סיבות יש לנו להתירה: חדא, דמוחזק לן דלית ליה אחין.

ועוד, הא אמר בשעת מיתה דלית ליה אחים, ונאמן מתוך שבידו לגרשה כעת ^[129].

אמר ליה אביי, הא אמרי בני העיר דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. ויש לחוש לדבריהם, ולהמתין עד שנשמע מה יש בפי העדים ^[130].

דוחה הגמרא: השתא מיהת הא ליתנהו קמן, כעת אין העדים לפנינו, ואין לאוסרה מחמת עדים העתידים לבא. שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות! וראיה לדבר: לאו היינו דרבי חנינא?! וכי נדון זה אינו כאותו מקרה שבא לפני רבי חנינא, בבת שמואל שנשבתה, והעלוה השבאים לארץ ישראל, ונפדתה שם, וטענה לפני רב חנינא "טהורה אני", והתירה לכהונה, אף על פי שהיו עדים במדינת הים שנטמאה,

וטעמו: משום דאמר רבי חנינא, עדים בצד אסתן ותאסר [וכי משום עדים הנמצאים ברוח צפונית, ולא נחקרו מעולם, יש לנו לאוסרה] ?!

ואם כן, אף בנידון דידן, אין לחוש לעדים שלא באו לבי"ד, ומותרת לשוק.

אמר ליה אביי, אם הקלנו בשבויה, והעמדנוה על חזקת היתר שלא זינתה, נקל באשת איש ^[131] ?!

ומכח טענה זו, אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי, חוש לה. כלומר, אל תתירנה לשוק עד שתחלוץ, או עד שיבאו אותם עדים לבי"ד ויתברר הדבר.

שנינו במשנה: "האומר זה בני נאמן, זה אחי אינו נאמן". ואינו יורש עם אחיו, אלא נוטל עמו בחלקו בלבד. ומכל מקום, אם נפלו לאותו אח נכסים ממקום אחר, ומת בלא בנים, ירשוהו כל האחים בשוה.

והוינן בה: ואידך [האחים האחרים] מאי קאמרי?

אי קאמרי אחונא הוא, אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא, הלא היה עליו לחלוק עם כל אחיו בשוה?

אלא ודאי מדובר: דקא אמרי לאו אחינו הוא ^[132], ומשום כך אינו חולק אלא עם אותו אח שהודה לו שהוא אחיו.

ואם כן קשה, אימא סיפא, "נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו", ואם אינם מודים שהוא אחיהם, מדוע ירשו את נכסיו, הא אמרי ליה לאו אחונא הוא?

ומתרצת הגמרא: לא צריכא, דקא אמרי אין אנו יודעין. ולכן, אינו נוטל עמם בחלקם, כיון שעליו להביא ראיה שאחיהם הוא,

אך אם מת יטלו אחיו חלק בנכסיו עם אחיהם, שהרי הודה להם שאחיהם הוא.

אמר רבא, זאת אומרת, מדין זה יש ללמוד, שהאומר "מנה לי בידך", והלה אומר "איני יודע", פטור. ואין מוציאים ממנו ממון מספק, אף על פי שהתובע טוען טענת ברי, והנתבע טוען טענת שמא, דאמרינן, "המוציא מחבירו עליו הראיה".

ומכאן ראיה נגד רב הונא ורב יהודה הנזכרים במסכת בבא קמא (קיח' א'), שלשיטתם ברי ושמא ברי עדיף.

הערות

^[126] צריך באור, מדוע תהא מותרת לכהן גדול, והא על כל פנים היא אלמנה, ואלמנה אסורה לכהן גדול? ולכן יש שלא גרסו "כהנא רבה", אלא "כהנא" בלבד. אך דעת הרשב"ם והתוספות, שגם לכהן הדיוט אסורה, כיון שהבעל אומר "גירשתי את אשתי", וגרושה אסורה לכהן הדיוט. והקשה הרשב"ם, הרי כמו כן יש להאמינו במיגו שהיה אומר "יש לי בנים", ובטענה זו היתה מותרת לכהן הדיוט? ומתרץ הרשב"ם, כיון שמוחזק לן שאין לו בנים, ואף הוא אינו טוען שיש לו בנים, שנאמיננו מתוך שיכול לפוטרה בגט, כדלעיל, לכן אסורה לכהן. ומבואר ברשב"ם, שאם היה טוען "יש לי בנים", היתה מותרת לכהן, אף על פי שאינו נאמן אלא במיגו שבידו לגרשה, ולא כדברי התוספות לעיל (קלד ב ד"ה הואיל) שכתבו שאין המיגו מועיל אלא לפוטרה מיבום, ולא להתירה לכהונה. וצריך באור, הרי לעיל נתבאר ש"בידו לגרשה" אינו מועיל אלא על נכסים הבאים לאחר מכאן, כיון שלשעבר ליכא מיגו, ואם כן מדוע כשטוען "יש לי בנים" מותרת לכהונה, הרי לענין כהונה ליכא מיגו? ומבאר הקובץ שיעורים: כאשר טוען "יש לי בנים", אנו זקוקים למיגו רק כדי להתיר איסור יבמה לשוק, וסברת "בידו לגרשה" מתירה את איסור יבמה לשוק. אלא שאם נתגרשה מתחדש איסור חדש, דגרושה אסורה לכהן, אך כיון שבפועל לא טען גירשתיה, אלא "יש לי בנים", אינה אסורה לכהן. אמנם דעת התוספות לעיל, שאין לנו להאמינו אלא כפי כח טענת המיגו, וכיון שבגרושה אסורה לכהן, אף כאן תהא אסורה לכהן. (וע"ע בקצות החושן קמו יא). ונראה שהדבר תלוי בחקירת האחרונים בגדר מיגו, האם מיגו הוא נאמנות לטענתו הנוכחית, כיון שאילו רצה לשקר היה בידו לשקר באופן מוצלח יותר. ולפי צד זה, כיון שאין אנו זקוקים למיגו אלא כדי להתירה לשוק, אין לנו לאוסרה לכהן כגרושה. (וכסברת הקובץ שיעורים הנ"ל). או שמא, מיגו אינו נאמנות, אלא שאנו דנים את טענתו לפי כח הטענה שהיה בידו לטעון. וכיון שאילו היה טוען "גירשתיה" היתה אסורה לכהן, אף כאן אסורה לכהן. עד כאן בבאור דעת הרשב"ם והתוספות בסוגיין. אך הר"י מיגאש מפרש, שמותרת לכהן, כיון שאנו מפרשים את דבריו ותולים שהיו כאן קידושין על תנאי, ולא התקיים התנאי, והרי היא פנויה למפרע. ונאמן בזה במיגו שהיה טוען גירשתיה. והקשה עליו הרמב"ן, הרי הוי מיגו למפרע, ומיגו למפרע לא אמרינן? ותירץ, כיון שהתנאי לא יתקיים אלא בעתיד, לא חשיב כמיגו למפרע אלא מכאן ולהבא.

^[127] ולשיטתם אינו נאמן לומר גירשתיה, הגם שבידו לגרשה כעת, מפני שיש רגלים לדבר שלא גירשה, שאילו גירשה, קלא אית ליה.

^[128] באור מהלך הגמרא על פי הרשב"ם. אך רבינו גרשום פירש: הא דאמרינן "ואשינויי ניקום ונסמוך", אינו קושיא, אלא בניחותא, דיש לנו לסמוך על תירוץ זה, ולכן אמר רבא לרב נתן בר אמי "חוש לה", כלומר, יש להאמין לבעל ולהתירה מכח תרוצו של רבי יוחנן.

^[129] ברשב"ם מבואר שאם אמר "אין לי אחים", נאמן להתירה אפילו אם הוחזק לן שהיו לו אחים, מתוך שיכול לפוטרה בגט. והקשה בקובץ שיעורים, הרי לעיל (קכז ב) כתב הרשב"ם שאין האב נאמן להכיר את בנו אם הוחזק לן שאינו בכור, אפילו שיש לו מיגו שיכול לתת לו את נכסיו במתנה, דמיגו נגד חזקה לא אמרינן, ומדוע כאן אמרינן מיגו נגד חזקה? ותירץ, אכן מיגו וחזקה מכחישים זה את זה, ומבטלים זה את כחו של זה, ולכן כשהאב בא להכיר את בנו, אילולי היה לו מיגו לא היה נאמן, ולכן כיון שיש נגד המיגו חזקה, אינו נאמן. מה שאין כן בנידון דידן, אילולי היתה חזקה נגדו, היה נאמן לומר "אין לי אחים", ולכן כיון שיש כנגד החזקה מיגו, נאמן. אמנם דעת הרשב"א שאם אמר "אין לי אחים", והוחזק לן שיש לו אחים, אינו נאמן להכחיש את החזקה במיגו ולומר שאין לו אחים.

^[130] כתבו התוספות, שאין אנו יודעים בודאות שיש עדים, דאם כן, ודאי יש להמתין עד שנשמע מה בפיהם. אלא רק יצא קול שאומרים שיש עדים במדינת הים. אך בלא קול, ודאי אין לחוש שמא יש עדים ולאוסרה מחמת אותו חשש.

^[131] בבאור החילוק בי אשת איש לשבויה, כתב הרשב"ם: דשבויה כיון שהיא בחזקת היתר, וסתם אשת איש משמרת עצמה מזנות, ואיסור קל הוא אם תנשא לכהן, אין לנו לאוסרה מספק. אבל להתיר יבמה לשוק, כיון שהיתה עד עכשיו בחזקת איסור אשת איש, דאיסור חנק הוא, (ואף על פי שאחר מות בעלה אינה אסורה אלא בלאו, לא פקע ממנה חזקת איסור חנק שהיה עליה עד שתותר זיקת היבמין שעליה), והרי היא בחזקת איסור עד עכשיו, אין להתירה מספק. ומדברי הרשב"ם הללו הוכיח בשב שמעתתא (שמעתא ה פרק א) שמחזיקים מאיסור לאיסור. ואף על פי שאיסור אשת איש הראשון פקע, אין מתירים אותה, כיון שכעת היא באיסור לאו. ובדברי הרשב"ם עיין עוד בתוספות (כתובות כג א ד"ה עידי טומאה), וברעק"א בסוגיין.

^[132] משמע, שאם היו אומרים "אינו אחינו", אינם נוטלים שום חלק בירושה. והקשה המשנה למלך (נחלות ד ח), הרי יש כאן הודאה נגד הודאה, דאף שהאחים הודו שאינו אחיהם, מכל מקום כנגד זה הודה ראובן שאחיהם הוא, ועליו לתת להם חלק בירושה? ובקצות החושן (רפ א) תרץ, שהודאה נגד הודאה הוי כספק תרי ותרי, ומעמידים בחזקתמרא קמא, או מוחזק, ובנידון דידן, זה שאמר "אחי הוא", ודאי אח הוא, והשני ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ובנתיה"מ (שם ג) כתב דעדיפא הודאתו שלאו אחיו הוא, דהודאה גמורה היא שאין הממון שלו, מה שאין כן הודאת ראובן ששמעון אחיו, אינה הודאת בעל דין, כיון שאינו מודה על נכסיו-אלא על נכסיו הספק.

מסופר: ההוא דהוה קא שכיב [אדם אחד שהיה חולה ונטה למות], וידוע היה שיש לו אחים ולא בנים, ומשום כך מוחזקת אשתו כמי שעומדת ליבום, אמרו ליה [לו]: אתתיה למאן [אשתך למי]? כלומר, מי יהיה בעלה? האם זקוקה היא לייבום, או שהיא מותרת להינשא לכל מי שהיא רוצה? אמר להו [להם]: חזיא לכהנא רבה [ראויה היא לכהן גדול], כלומר, אינה זקוקה ליבום, לפי שכבר גירשתיה, ולאו דווקא לכהן גדול, שהרי גרושה אסורה אפילו לכהן הדיוט, אלא כוונתו שכל אדם יכול להיות בעלה.

אמר רבא: וכי מאי ניחוש [מה נחשוש] לה? מדוע לא נאמין לו? הא [הרי] אמר רב חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: בעל שאמר "גרשתי את אשתי" — נאמן ופטורה מיבום! אמר ליה [לו] אביי, והא כי אתא [והרי כאשר בא] ר' יצחק בר יוסף מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: בעל שאמר "גרשתי את אשתי" — אינו נאמן! אמר ליה [לו]: ולאו מי לא שנינהו [והאם לא תירצנו כבר את הדבר] ואמרנו: כאן למפרע וכאן להבא?

אמר לו אביי: ואשנויי ניקום ולסמוך [ועל תירוצים נעמוד ונסמוך] לפסוק הלכה? כלומר, אף שניתן הסבר מסויים לקושי זה, לא ברור כלל שהתירוץ הזה הוא תירוץ של אמת, ויש איפוא לחשוש לדברים שאמר בשמו רב יצחק בר יוסף. אמר ליה [לו] רבא לרב נתן בר אמי: חוש לה [תחשוש לכך] שמא אכן יש מחלוקת בדבר זה, ואין אנו סומכים בשלימות על התירוצים.

ועוד מסופר: ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי [אדם אחד שהיה מוחזק לנו שאין לו אחים], ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי [שאין לו אחים], ולא היו לו בנים. והשאלה היתה האם ניתן להתיר לאשתו להינשא. אמר רב יוסף: מאי ליחוש לה [מה נחשוש לכך]? חדא [אחת], שהוא מוחזק לן [לנו] דלית ליה אחין [שאין לו אחים]. ועוד, הא [הרי] הוא עצמו אמר בשעת מיתה דלית ליה [שאין לו]. אמר ליה [לו] אביי: הא אמרי דאיכא [הרי אומרים אנשים שיש] עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי [שיודעים שיש לו אחים]!

ענה לו רב יוסף: השתא מיהת הא ליתנהו קמן [עכשיו על כל פנים אינם מצויים לפנינו], ואין אנו צריכים לחשוש לעדות מסופקת זו. והוסיף: לאו היינו [האם אין זו] כאותה הלכה שפסק ר' חנינא, שהביאו לפניו שבויות שאמרו שלא נטמאו (והדין במקרה כזה הוא שהן נאמנות אם אין עדים שמעידים שנשבו), שאף שאמרו אנשים שיש עדים במקום אחר שנטמאו, אמר ר' חנינא: עדים בצד אסתן [צפון], אי שם במקום אחר, ותאסר משום כך?

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אם הקלנו בשבויה שיש צדדים רבים להקל בה, ובין השאר משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי [שמנוולת את עצמה לפני השובה] שמנסה ככל האפשר להיראות דוחה ומכוערת בעיניו, ולכן יש להניח שלא נטמאה, נקל באשת איש? אמר ליה [לו] רבא לרב נתן בר אמי: חוש [תחשוש] לה לטענה זו, ואל תעשה מעשה להתיר אשה זו עד שיתברר הדבר.

א שנינו במשנה שהאומר "זה אחי" — אינו נאמן לחייב את שאר האחים, ויטול אותו אח ממנו חלק בירושה. ושואלים: ואידך מאי קאמרי [והאחים האחרים מה הם אומרים]? אי קאמרי אחונא [אם הם אומרים אחינו] הוא, אמאי [מדוע] יטול עמו בחלקו של אח זה ותו לא [ולא עוד]? הרי גם הם מודים בכך, ויתנו לו גם מחלקם! אלא תפרש שמדובר דקא אמרי [שהם אומרים]: "לאו [לא] אחינו הוא".

ואולם אימא סיפא [אמור את סוף המשנה]: אם נפלו לו לאותו ספק נכסים ממקום אחר ומת — יירשו אחיו עמו את נכסי אותו ספק. ואם מדובר שהם טוענים בוודאות שאין הוא אחיהם, מה זכותם לירש? הא אמרי ליה [הרי אומרים הם לו]: "לאו אחונא [לא אחינו] הוא"!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דקא אמרי [שהם אומרים]: "אין אנו יודעין", ולכן אינם נותנים לו חלק — לפי שאין בידו ראיה. אבל יכולים הם לבוא ולתבוע מכח הודאת האח האחר.

אמר רבא: זאת אומרת שהבא לחבירו וטוען "מנה לי בידך", והלה הנתבע אומר "איני יודע" — הרי הוא פטור, שהרי האחים האחרים כשאומרים שאינם יודעים, אינם צריכים לתת מחלקם כלום.

אביי אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara relates: There was a certain man, who was presumed to have brothers but no children, who was dying. His wife was therefore presumed to be obligated in levirate marriage. Those with him said to him: To whom may his wife, i.e., your wife, be married? Is she required to enter into levirate marriage, or is she permitted to marry whomever she wishes? He said to them: She is fit to marry even a High Priest. She is not required to enter into levirate marriage.

Rava said: With what possibility need we be concerned with regard to her? Doesn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan says: A husband who says: I have divorced my wife, is deemed credible, and she is exempt from levirate marriage? Therefore, this woman will be exempt as well. Abaye said to him: But when Rav Yitzḥak bar Yosef came from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Yoḥanan says: A husband who says: I have divorced my wife, is not deemed credible. Rava said to him: But didn’t we resolve the contradiction, concluding that here Rabbi Yoḥanan was referring to a retroactive testimony and there he was referring to testimony for the future? Therefore, according to both versions of Rabbi Yoḥanan’s statement, the husband should be deemed credible in this case.

Abaye responded: But shall we arise and rely on answers in a halakhic ruling? Although the contradiction can be resolved in this manner, there is no guarantee that this resolution is correct. Therefore Rav Yitzḥak bar Yosef’s statement should still be taken into consideration. Rava subsequently said to Rav Natan bar Ami: Be concerned about it. There may be a dispute with regard to this issue, as the resolution cannot be relied upon.

The Gemara relates: There was a certain man who was presumed by us, i.e., the court, to have no brothers, and he said at the time of his death that he has no brothers. Rav Yosef said: With what possibility need we be concerned with regard to his wife, in terms of her requiring levirate marriage? For one, he is presumed by us to have no brothers, and furthermore, he said at the time of his death that he has none. Abaye said to him: But don’t people say that there are witnesses overseas who know that he has brothers? Therefore, we should be concerned that this report is accurate.

Rav Yosef responded: In any event, now the witnesses are not present before us, so this possibility does not need to be taken into account. Isn’t this the same as Rabbi Ḥanina’s ruling in a case where women who were captured and subsequently liberated claimed that they were not raped in captivity (Ketubot 23a)? As although people said there were witnesses elsewhere who could testify that they were raped, Rabbi Ḥanina says that they were permitted to marry a priest, reasoning: Just because there may be witnesses in the north [istan], i.e., in a distant place, will the woman be forbidden?

Abaye said to him: If we were lenient with regard to a captive woman, due to, among other reasons, the fact that she makes herself repulsive before the captor so that he will not want to rape her, and we assume that she was not raped, should we be lenient with regard to a married woman? Rava said to Rav Natan bar Ami: Be concerned about it. Do not permit this woman to remarry until the matter is clarified.

§ The mishna teaches that one who says: This is my brother, is not deemed credible with regard to his other brothers’ share of their father’s inheritance. Rather, the man in question receives a portion only from the portion of the one who testified concerning him. The Gemara clarifies: And what do the other brothers say? If they say: He is our brother, why does the man in question take a portion of the inheritance only with the one who testified, from his portion, and nothing more? If the other brothers admit that he is their brother, they should give him a share of their portions as well. Rather, they are saying: He is not our brother.

The Gemara questions this: Say the last clause of the mishna: If property came into the possession of the man in question from somewhere else, and he died, the brothers of the one who testified shall inherit the man in question’s property with him. Why should they inherit with him? Didn’t they say to him: He is not our brother?

The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling only in a case where they say: We do not know if he is our brother. Therefore, they are not obligated to give him a portion of their inheritance, as he cannot prove to them that he is their brother. Nevertheless, they can claim a portion of his inheritance after his death, on the basis of their brother’s testimony.

Rava says: That is to say that if one says to another: I have one hundred dinars in your possession, and the other person says: I do not know, he is exempt, similar to this case, where the brothers who claim that they do not know if this person is their brother are not obligated to share their inheritance with him.

Abaye said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר להו חזיא לכהנא רבא. לאו משום דוקא קאמר לכהנא רבא משום דאיהו דאסור באלמנה אלא לכל כהנא הדיוטות דאינה זקוקה ליבום דאית ליה בני:

חוש לה. להתירה דנאמן דנסמוך אשנויי. ואיכא דאמרי חוש לה דאינו נאמן:

לאו היינו דר' חנינא דאמר. במסכת כתובות האשה שאמרה נשבתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שאין עדות אחרת אלא היא. ואמרי' והלא שמא יש לך עדים במדינת הים שנשבית ולא תהא נאמנת שאומרת טהורה אני. אמר להו ר' חנינא עדים בצד אסתן. עדיה בצד דרום לסוף העולם דליתנהו קמן ואנן אסרין לה. הכא נמי הואיל דליתנהו הני עדים לקמן דאסהדי דאית ליה אחי והוא אומר אין לו אחין וגם מוחזק לן דלית אחי נאמן:

נקל באשת איש. לפוטרה בלא חליצה ויבום:

חוש לה. להיתר ואיכא דאמרי חוש לה לאיסור:

ותו לא. הא בכל הנכסים ראוי ליטול כאחד מהן:

יירשו אחיו עמו. הואיל דקאמרי דלא הוי אחיהון ואמאי יירשו:

לא צריכא דקאמרי אין אנו יודעין אם אחינו הוא אם לאו. ומשום הכי ירתי בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן ומצו למימר להאי אנת מיהא מודה דאחינו הוא משום הכי גירות כותך. והאי דלא יהיבנא ליה מחלקן משום דאנן לא ידעין דאחינו היה:

זאת אומרת. דיטול עמו בחלקו דהאי דמודי לו ולא בחלקן דהאי דאמרי אין אנו יודעין. הכי נמי בעלמא כשאמר אחד לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אפי' משבועה:

אין. חייב לשלם ושאני הכי אמאי לא יהבי ליה בחלקו דדמי האי כמי שאמ' לחבירו מנה לפלוני בידך ואותו אחד פלוני עצמו אין יודע אם מחויב לו אם לאו ואמר הלה איני יודע שאני חייב לו פטור מכל וכל דאף הכי כמו זה אומר על זה אחיכם הוא וזה עצמו אינו יודע אם אחיהם הוא והללו אומרים אין אנו יודעין פטורין מליתן לו כלום:

חזיא לכהנא רבה. פי' ה"ר שמואל ז"ל דגוזמא בעלמ' קאמר, שאומר מותרת היא לינשא לכל אדם שאינה זקוקה ליבם שכבר גרשתיה ור"ת ז"ל פי' דקדושי תנאי הוו ליה בה ולא נתקיים התנאי ובטלו הקידושין, וקשיא א"כ היינו למפרע ולא אמרינן בהכי מגו.
וי"א דכיון דקאמר לא נתקיים התנאי מכי מאית היא דאיבטי' דאי קאי אכתי מקיים תנאיה הילכך להבא הוא ואינו נכון שא"כ מצינו שהוא נאמן למפרע ואתי לחפויי על בת אחותו והא לא קשיא דהא מילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לבת אחותו אלא במילת' דשכיחא כגון זמן שבגטין אלא הא קשיא דמשום מאי מהימן משום שבידו לגרשה ואין בידו להתירה למפרע בשום ענין ולא דמיא לקמיית' דהכ' עיקר התירא משעה ראשונה הוא. ותו קשיא לי דאי הכי ליהמניה למימר למפרע גרשתי משום האי מגו דמצי אמר השתא איבטיל תנאה, אלא הא נמי למפרע הוא ואינו נאמן.
וי"ג לכהנא בלחוד, ומפרשי דלכהנת קאמר שחוזרת ואוכלת בתרומת בית אביה שכהן היה ורצה לומר שגרש שאילו היה ליה יבם היבם פסול ואינו מאכיל, ואינו מחוור.

ההוא דהוה מוחזק להו דלית ליה אחי ואמר וכו'. פי' הא דקאמר אביי והא איכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי קול הוחזק כאן בב"ד דבמדינת הים איכא עדים דאי לאו הכי הא תנן לעיל (קל"ד ב') יש לי אחים אינו נאמן כ"ש היכא דמוחזק לן דלית ליה ואמר נמי איהו דלי' ליה דודאי לא חיישי' ליה כלל אלא משום קלא וכן נמי הא דמייתי הכא דר' חנינא ואיתא בכתובות (כ"ג א') גבי בנתיה דמר שמואל, והא איכא סהדי באוריתא לי קלא הוה התם דאי לא פשיטא דלא חיישי' דהיינו מתני' נשביתי וטהורה אני נאמנת. ודאמרי' נמי בקדושין (י"ב ב') הא איכא סהדי באוריתא דידעי דההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה כולהו בדאיכא קלא הכא דאיכא סהדי התם מתוקמן. ובמקצת נוסחי עתיקי ובהלכות רבינו הגדול ז"ל גרסי' לה בהדי' והא אמרי איכא עדים במ"ה וכו'.
ורב יוסף דלא חש לה אף ע"ג דידעה דאיכא סהדי כיון דמיחזק לן דלית ליה אחי ואיהו נמי אמר דלית ליה הנך תרי חזקי בטלי לקלא ולאביי לא בטלי וחיישי' לאביי.

הכי גרסי' בהלכות רבינו ז"ל ובנוסחי עתיקי: אם הקלנו בשבויה דמנוולא נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש. פי' דלית ביה האי טעמא, ואע"ג דעידי טומאה איתמר (כתובות כג,א), אית לן למימר שלא יבאו לעולם עידי טומאה דמנוולא נפשה לגבי שבאי אבל לא משום חומרא דאשת איש חלקו ביניהם דהא אמרי' בפרק בתרא ביבמות (קי"ט א') דכל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת, וה"ר שמואל ז"ל לא גריס הכא דמנוולא נפשה לגבי שבאי בלא טעם.

גירסת ר"ח ז"ל: אמר להו חזיא לכהנא רבא. ופירש הוא ז"ל, דקידושין בתנאי היו ולא נתקיימו ולא בא עליה. ואיכא למידק, דהא אינו נאמן למפרע. ויש לומר, דכיון דאפילו לדבריו אינה מותרת לשוק כל ימי חייו, דחוששין שמא עדיין יקום תנאין, הילכך כלהבא הוא. ויש מפרשים אותה דרך תמיהא, כלומר, וכי רוצים אתם להשיאה לכהן גדול, כלומר, גרשתיה, והיו סבורין להתירה לשוק משום מגו דאי בעי פטר לה בגיטא. ויש מפרשים דדרך גוזמא אמר, ויש מי שאינו גורס לכהונה רבא אלא חזיא לכהונה, כלומר, גרשתיה (וגוזרת) [וחוזרת] היא לתרומת בית אביה, ואילו היתה זקוקה ליבם היבם פוסלה, וכמו ששנינו (יבמות סז, ב) העובר והיבם פוסלין ואין מאכילין. ואין [הלשון] הולמו.

אמר ליה אביי הא איכא עדים במדינת הים דידעין דאית ליה אחי. כלומר, נפק עלה קלא דהכין, דאי לא תקשי לן מתניתין (קידושין סד, א) אפילו מוחזק לן בגויה דאית ליה אחי, וכל שכן (קלד, ב) הכא דמוחזק לן דלית ליה אחי. אלא בשיצא קול בעיר שיש לו אחים ואמר איהו דלית ליה אחי. והרמב"ן ז"ל [פירש] דלא בקול בעלמא אסרינן לה, אלא כדאמרינן דאיכא עדים, כלומר, שהוחזק קול בבית דין. ובספרי ספר[ד] גורסין בהדיא והא אמרינן (דהכא) [דאיכא] עדים. וכן בכל מקום שאמרו שחוששין, כגון בבנתיה דשמואל בכתובות (כג, א) והא אמרינן דאיכא עדים דידעין, וכן בקדושין (יב, ב) והא אמרינן דההיא שעתא שויה פרוטה.

אמר ליה אביי אם הקלו בשבויה דמנולה לגבי שבאי נקל באשת איש. כך גירסת הגאונים ז"ל. ואף על גב דאמרי התם עידי טומאה איתמר, כיון דמנולה לגבי שבאי לא חיישינן לה כלל, דמימר אמרינן דלא אתו עדים על כך לעולם. ור"ש ז"ל [גרס], אם הקלו בשבויה נקל באשת [איש], ותו לא. וכן מורי (הר"ם) [הרב] ז"ל. ופירש, אם הקלו בשבויה דלא הוחזקה באיסור ונעמידנה על חזקתה, נקל באשת איש שהוחזקה באיסור יבמה לשוק, כיון דנפיק עלה קלא דיש לו אחים, דהאי דלא מוחזק לן דלית ליה אחים לאו ודאי היא. ואינו מחוור, דבעודה תחת בעלה בחזקת התר לשוק עומדת, כדאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחים (יבמות ל, ב).

מתני': האומר זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו וכו'. תוספתא (ה"ב): שנים שהיו באין ממדינת הים ואפילו (שמצאן) [שמשאן] ומתנן ומאכ(י)לן ומשקן כאחד ומת אחד מהן אין חבירו יורשו אם היה נוהג בו משום אחוה יורשו.

קסו. ההוא דהוה קא שכיב אמרי ליה איתתיה למאן אמר להו חזיא לכהנא רבא. כלומר קידושי טעות היו לי בה, שקידשתיה על תנאי ולא נתקיים התנאי, הילכך כי מאית ההוא גברא לאו אלמנה היא למיסרה אכהן גדול, ואין צריך לומר שאינה זקוקה ליבום. ומסתברא דהאי מעשה בארוסה הוה, דאלו נשואה הא קימא לן אין תנאי בנישואין. ודוקא נמי מדקאמר חזיא לכהנא רבא, ואי בנשואה הויא לה בחזקת בעולה ולא חזיא לכהנא רבא.

אמר רבא למאי ניחוש לה האמר רב חייא בר אבין א"ר יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. ודוקא למפטרה מזיקת יבם וכיוצא בה הואיל ובידו לגרשה, הוא הדין היכא דאמר קידושי טעות דמהימן למיפטרה מזיקת יבום מהאי טעמא גופיה.

אמר ליה אביי והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן אמר ליה לא שנינהי כאן למפרע כאן להבא אמר ליה ואנן אשינויי ניקום ונסמוך א"ל רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה, ואצרכה חליצה מספק. ושמעינן מינה דבעל דאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן לפטרה מן החליצה, אבל נאמן לאסרה לייבום, ואם מת חולצת ולא מתייבמת. ואי קשיא לך, מכדי לא שנא גבי האומר יש לי בנים ולא שנא גבי האומר גרשתי את אשתי, כי מהימנינן ליה מטעמא דהואיל בידו לגרשה הוא דמהימנינן ליה, כדמברר מדרב יאודה אמר שמואל ומדשקלא וטריא דשמעתין, ואם כן מאי שנא גבי האומר זה בני דנאמן לפטרה מן החליצה ומן היבום, ומאי שנא גבי גרשתי את אשתי דלא מהימן לא למסרה אלא לייבום ומצריכינן לה חליצה. שאני גרשתי את אשתי דריע מגו דאמרינן אם איתא (לגרשה) [דנתגרשה] תחוי גיטה או תייתי עדי מסירה, ומדליכא גיטא גבה ולית לה נמי עידי מסירה איכא למימר לה ואמטול הכי חולצת ולא מתיבמת:

קסז. ומדלא חזיא לייבום ש"מ ספיקא הוא, הילכך אי זנאי בתר הכי בחיי בעלה לא קטלינן לה מספק, דספק נפשות להקל, ועוד דרחמנא אמר (במדבר לה,כד) ושפטו העדה והצילו העדה, ואנן היכי ניקום וניקטול מספקא. ועוד דבהדיא איפסיקא הילכתא דאע"ג דלא איכוון למימר אלא למפרע מהימן להבא דפלגינן דיבורא, ואי אמרת לא מהימן למיפטרא להבא קשיא הילכתא אהילכתא. אלא לאו ש"מ דלגבי יבמה הוא דאחמירו רבנן לאצרוכה חליצה מספק, אבל לענין קטלא ודאי מהימן להבא למיפטרא. וכן הילכתא:

קסח. ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר איהו נמי בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר ליה אביי והא איכא קלא דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי אמר רב יוסף השתא מיהת ליתינהו גבן לאו היינו דרבי חנינא דא"ר חנינא עדיה בצד אשתן והיא תאסר אמר ליה אביי אם הקלנו בשבוייה דמנוולה נפשה לגבי שביה נקל באשת איש. ויבמה הזקוקה ליבם הרי אשת איש, אי נמי משום דאתחזקא מעיקרא בחזקת אשת איש דמחזקה לה השתא ייבום. אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה. והצריכה להמתין עד שתחלוץ או עד שיתברר שאין לה יבם, כגון דבדקי בי דינא בתר קלא ואשתכח דלאו דסמכא הוא או מאנפא אחרינא דלא שרינן לה מספק. וכן הלכה:

קסט. הרי אמרו זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו מת יחזרו נכסים למקומן נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו (אמו) [עמו], דייקינן בגמרא ואינך אחין מאי קאמרי אי דקאמרי אחון הוא אמאי נוטל עמו בחלקו ותו לא אלא דקאמרי לאו אחון הוא אימא סופא נפלו נכסים ממקום אחר יירשו אחים עמו, ואמאי, הא קאמרי לאו אחון הוא. לא צריכא דקאמרי אין אנו יודעין.

אשתכח השתא דהיכא דמודו כולהו דאחוהון הוא נוטל חלק עם כולן. ואי אמר חד מיניהו אחון הוא ואינך קאמרי (להו) [לאו] אחון הוא, אינו ממעט אלא בחלק האח שהודה לו. וכי היכי דאינו נוטל חלק אלא עם האח שהודה לו (הם) הכי נמי אם נפלו לו לאח הספק נכסים ממקום אחר ומת, אין לשאר האחים בהם כלום, אלא הרי הם כולם לאחר שהודה לו. ואי קאמרי הנך מעיקרא אין אנו יודעין אם אחינו הוא ואם לאו, אינו נוטל חלק עם האח שהודה לו. ולאו דפליג ליה לחולקא בהדיה, אלא דפלגינן להו לנכסי למנין האחין הודאין ויהבינן לכל [חד] מיניהו חולקא משלהם, אלא לפום חושבנא דהוי מטי ליה היכא דפלגינן להו לנכסים לפום מנינא דכולהו והספק בכלל, ומאי דפייש ליה מחולקיה ממאי דמטי ליה מעיקרא לפום חושבנא קמא יהבינן ליה לספק כדברירנא במתניתין. ואם מת הספק יחזרו נכסים למקומן, לאח שהודה לו, דמחולקיה הוא דשקלה כדברירנא. ואם נפלו לו לאח הספק נכסים ממקום אחר, יירשו אחיו של זה עמו, דהא לא אודו ליה הנך דלאו אחוהון הוא, אלא אין אנו יודעים קאמרי. הילכך אינהו דלא ידעי לא מפקינן מיניהו מספקא למעוטי בחולקיהו, האיך דמודי להו דאחוהון הוא, דינא הוא דכי מאית ה(ו)אי ספק דירתי ליה בהדי כדברירנא טעמא במתני'.

מיהא שמעינן דמאן דטעין אחבריה מילתא דאית בה השתא חובתא לחבריה ואפשר דאתי לה מינא זכותא לאחר זמן, וכפר בה נתבע השתא לגמרי, כי אתיא ההיא זכותא לאחר זמן אע"ג דתובע אודי ליה מעיקרא, כיון דנתבע כפר בה פקעא לה זכותא דההוא דכפר בה מיניה. והני מילי היכא דכפר בה לגמרי, אבל היכא דאמר איני יודע, אית ליה חולקא בההוא זכותא דאית בה, ולא מיחייב מצד חובה דאית ביה ולא מידי.

והני מילי היכא דלא מצי חבריה למיתי עלה ממה נפשך דומיא דהכא, דכי איתא לצד זכותא ליתא לצד חובה, דאימתי קא ירתי ליה אחים לספק, לאחר מיתה, לא מצי האיך דאודי ליה למימר להו כי היכי דיריתיהו ליה הבו ליה חולקא בהדיהו, דהשתא ליתיה בעולם דליתיה ליה חולקא, ואי נמי הוו יהבין ליה חולקא מעיקרא כיון דמית אינהו הוו ירתי ליה מיניה כי היכי דירית ליה האיך לחולקא דיהיב ליה.

אבל היכא דאפשר למיתי עליה ממה נפשך, כגון דלא שבק האי ספק נכסי אלא ממאי דנפלו לו ממקום אחר, דאתי עליהו האי אחא דאודי לספק ממה נפשך, אי אחוהון הוא ההוא חולקא דידיה דפייש גביכו השתא דכולהו אחים הוא ואית לי לדילי נמי זכותא בגויה, ואי לאו אחוכון הוא לית לכו זכותא בהני נכסים דנפלו לו ממקום אחר. הילכך דינא הוא דשקיל מיניהו האי אחא דאודי ליה כשיעור מאי דיהיב ליה איהו מחולקיה, ובתר הכי פלגי ליה כולהו אחים לשארא בשוה, כדברירנא במתניתין.

והוא הדין היכא דשבקינהו לנכסי דיהיב ליה האי אחא דאודי ליה לבר מנכסים שנפלו לו ממקום אחר ומית, דשקיל מקבל מתנה ההוא פלגא דאקני ליה לבד מחולקא דהדר ליה מדנפשיה, ואידך פלגא דאשתייר כי אתו אחיה דאמרי אין אנו יודעין למירת בהדיה מצי אמר להו מה נפשך, אי אחון הוה הבו לי פלגא דחולקא דהוה חזי ליה למשקל בהדיכו דהא פלגו כולהו נכסי אקני, ואי לאו אחוכון הוא לית לכו למירת מידי מיניה.

הילכך דינא הוא דחזינן ליה להאי ממונא דחזי להו למירת מיניה מנכסי דנפלו ליה לספק ממקום אחר, אי הוי טפי מההוא חולקא דהוה מיחייבי למיתב ליה ממטו מנתיהו מגבינן להו מהאי ממונא דשבק ספק כשיעור מאי דהוה ליה למשקל ממטו מנתייהו ושארא ירתי ליה כולהו בשוה, ואי לא נפיש ממונא דשבק ספק דנפל ליה ממקום אחר טפי מההוא חולקא דהוה מיחייבי למיתב ליה לא שקלי ולא שקלינן מיניהו. וכן כל כיוצא בזה:

(מט) אם הקלנו בשבוי' נקל באשת איש פי' השבוי' חומרא דרבנן היא שאסרו' לכהן שמא ניטמא' דמן דינא בחזקת כשרו' עומדת כדסב' ר' דוס' שהי' מכשירה לכהונ' והילכך אע"ג דאמרי שיש עדים היודעי' כי ניטמא' עד שלא באו לא מפקי' לה מחזקת' אבל אשת איש בחזקת איסור לעולם עומדת ולא מישתריא לעולם אלא עד שיתברר שאין לו אחים במותו והילכך אי אמרי דיש עדים היודעין שיש לו אחים יש לחוש שלא תינשא לשוק עד שיבאו אותם העדים ויעידו מה שהן יודעין:

(נ) מת יחזרו נכסים למקומם ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בפ' החולץ גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בניכסי יבם לבתר דפלג יבם בניכסי מיתנא אמר להו ספק מה נפשייכו אי אחוכון אנא הבא לי (מתנא) [מנתא] בהדייכו ואי לאו אחיכון אנא אהדרי לי ניכסי דאבא דפלג אבוכון בהדאי ואמר ר' אבא קם דינו ומה שנעשה בראשונה עשוי ואע"ג דאי הוה אכתי למיפלג הנכסים בין הספק ובין היבם והוה טעין הספק עם בני היבם כך טענתו טענה מיהו השתא קם דינא והכא אמאי אמרי' דאם מת יחזרו נכסים למקומן לימרו אחין מה שלא נטל מתחילה מחלקינו כדין נעשה והשתא דהוא מת וזה מודה דהוה אחינא נירש נכסיו ונ"ל לתרץ דהתם דפלג ספק עם יבם בניכסי מיתנא והשתא דמית יבם ובעי למידן עם בני יבם דדחו לי' מנכסי יבם ואמרי לי' דברי' דמיתנא את ואיהו אמר להו א"כ אהדרו לי דינא דעבד היבם אבוכון בהדאי ושקל פלג' בניכסי מיתנא דינא היא דאמרי לי' בני יבם כבר קם דינא דעבדת עם יבם אבינו ולא מצי ספק למהדר דינא משום דאינון תרי גופי יבם ובני יבם אבל הכא מה בעי אחין למימר להאי אח כבר קם דינא מאי דיהבת לי' מדידך ואנן לא יהבינן לי' מדידן והשתא ניפלוג בהדך כיון דחד גופא היא אמר להו כי יהבית לי' אנא מנתא מדידי אתון לא יהבתון לי' מידי אם כן חלקו שהיית' ראויין ליתן לו עמכם היא ועכשיו שמת הרי אתם יורשים אותו החלק ועמכם הוא ועד עכשיו הי' בגזלה אצלכם ועכשיו הוא לכם בירושה אבל בחלקי מה טענה יש לכם לירש הילכך לא דמי לההי' דינא כלל ואכתי קשיא לי דהתם נמי אומר הספק לבני היבם אותו השדה שחלק אביכם עמי מניכסי המת הוא עכשיו בידכם או תנו לי חלק בכל ניכסי היבם אם אני אחיכם או אם איני אחיכם ואני בן המת תנו לי אותו השדה שנטל ממני אביכם ואתם יורשים אותו עכשיו וכך שורת הדין נותנת שיתנו לי אותו השדה ממ"נ אלא משום דכבר קם דינא אלא פוטרין אותו ה"נ נימא קם דינא ונראה לי לומר דהיכא אמרי' דקם דינא הנ"מ לאחזוקי בידיהו מאי דנקטי ולא מצי ספק לאפוקי מידייהו אבל הכא דאחין לא נקטי מידי אלא הן באין לירש אותו האח ולירש גם אותו השדה שהי' של זה בחמס לא אמרי' קם דינא להוציא וליתן להם אלא ממ"נ אותו השדה של זה האח הוא:

(נא) ואלא דקאמרי לאו אחינא הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו. פי' וכיון דמודים שאינו אחיהם למה יירשו עמו הכל יהי' של אותו האח ואע"פ שגם אותו האח מודה כי אחיהם היא וראוים הם לירש עמו אפ"ה יותר אנו תופשי' הודאת המקבל מהודאת הנותן שאם הנותן מודה כי אני חייב לך והמקבל מודה שאינך חייב לי בתר הודאת המקבל אזלי' ולא בתר הודאת הנותן כדנפקא לן מטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים ואע"ג דהאי מודה כי שעורים הפקדת לי ופיו כמאה עדים ובעי למיתב לי' כיון דמקבל מודה שלא הפקדתי לך שעורים פטור דבתר הודאת מקבל אזלי' ולא בתר הודאת הנותן וכדכתבית לעיל בפ' המוכר את הבית גבי האחין שחלקו. הילכך כל הנכסים הם של זה האח שהחזיקן כי הוא אחיו. וגם הוא הי' מודה לו כל ימי חייו כי הוא אחיו ואם יבא קרוב מעלמא כגון דודו או בן דודו ורוצה לירש אותו אומר לו זה האח אני אחיו שהרי הוא בעצמו העיד כל ימיו כך ואין לכם טענה עלי כי אם אחיי היו ראוים לירש עמי וכיון שלא רצו לקבל חלקם אני אקח הכל שאם הם חמשה אחים והארבעה אינ' רוצים לירש מי יירש כל הנכסים. כי אם האח האחד החמישי שרוצה לירש ור' יצחק כ' שלא יירש זה האח אלא חלקו וחלק שאר אחיו יהא מונח עד שיבא שום יורש אע"פ שאינו אחיו ויטול אותם והרב' לומר דברים שאינם נראין לי כלל:

(נב) אמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור קשיא לי טובא אטו בכי האי גוונא דלא ה"ל למידע יש לומר בריא ושמא ברי עדיף אם כן האומר לחבירו שורך הזיק את שורי והוא אומר איני יודע נימא ברי עדיף ויתחייב לו אין לדבר סוף. אלא ודאי לא אמרי' הכי אלא במילתא דהו"ל למידע ומספק נפשי' כגון מנה לי בידך שהלוותיך והלה אומר א"י דהו"ל למידע ואם לא הלוהו יאמר לא הלויתני השתא דמספק נפשי' ואומר איני יודע נותן אמתלא לדברי התובע מש"ה אמר ברי ושמא ברי עדיף אבל הכא דלא הו"ל למידע ליכא למימר הכי ומה זה שדיקדק רבא מיכן ואביי הוצרך לדחותו שאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי. ויש לומר כיון דהאי אח מסהיד עלי' שהוא בעל דינו כמותם אע"ג דאינהו לא הוה להו למיד' אמרי' בהו ברי ושמא ברי עדיף למאן דמחייב ואלו היה טעין האי אח דברי לי דאנ' אחיכון הוה מחייבי אבל בודאי אי לא הוה האי אח דאודי לי' לא הו' מחייכי אע"ג דאיהו טעין ברי ואינהו טעני שמא:

ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר רב יוסף מאי ליחוש לה חדא דמוחוק לן דלית ליה אח ועוד האמר בשעת מיתה דלית ליה אחי. האי ועוד לאו טעמא באנפי נפשה. דהיכא דמוחזק לן דאית ליה אחי אינו נאמן להכחיש החזקה במגו ולומר דלית ליה אחי אלא תוספת טעם הוא על טעם ראשון אף על פי שאינו צריך כיון דמוחזק לן דלית ליה אחי. הכי גרסינן וכן הגירסא בספרי ספרד הא אמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי פירוש קול יצא בעיר דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. ומסקינן זיל חוש לה לפי שיש לנו לחוש לקול ולהמתין עד שיתברר הדבר ויחקרו במדינת הים אם יש שם עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. ואף על גב דקיימא לן בעינן יצא שמה בעיר מקודשת לא שישמע קול הברה אלא עד שיגיעו לדבר הברור כגון שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. התם היינו טעמא דלא מיתסר אם יצא קול שם עדים במדינת הים שהיא מקודשת עד שיגיעו לדבר הברור משום דמוקמי לה בחזקת פנויה דאשה זו בחזקת פנויה עומדת ואין מוציאין מחזקה בקול בעלמא אבל הכא הקול יוצא להכחיש עיקר החזקה הראשונה דהא אמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי וכיון דאפשר לברר הדבר חיישינן ונמתין עד שיתברר הדבר. ובפרק קמא דקדושין נמי אמרינן הא אמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה והתם נמי להכי חיישינן לקלא משום דאי נתן לה קידושין דילמא ההוא יומא היה בה שוה פרוטה כן נראה בעיני. והיינו דאסיק אביי בהאי עובדא אם הקלנו בשבויה נקל באשת איש (ולא גרסינן) אם הקלנו בשבויה דאיכא למימר אוקמה אחזקה ראשונה ולא נטמאת נקל בזו דאיכא לאחזוקה באיסור יבמה לשוק דעיקר חזקה דמוחזק לן דלית ליה אחי לאו ודאי הוא וכיון דנפק קלא דאיכא עדים דאית ליה אחי אתרעאי החזקה. עוד יש לפרש נקל באשת איש דכיון דהוחזק באיסור אשת איש ובעודה בחזקת איסור אשת איש יצא הקול דאית ליה אחי לא מפקינן לה מחזקת איסור כשמת בעל דמחזקינן לה מאיסור לאיסור. ולא נהירא האי פירושא מהא דאמרינן בפרק ארבעה אחין אשה זו בחזקת היתר עומדת מספק אתה בא לאוסרה. ויש מפרשים הא אמרי דאיכא עדים במדינת הים כו' כגון שיש כאן עדים שמעידים כך מפי עדים שהלכו להם למדינת הים. וקשיא לי אמאי לא אייתי אביי ראיה לאסור מהא דאמר רב בפרק בתרא דגיטין דאסרינן לה בכי האי גוונא כגון שיאמרו מהיכן שמע מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אלא ודאי מדלא מייתי אביי ראיה לאסור מההיא שמעינן מינה דאפילו בענין שלא אסרה שם הוא אוסר כאן דהיינו בקול בעלמא ויש מקומות שאנו חוששין לקול במקום חזקה כדאמרינן התם כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא והיינו טעמא דחיישינן התם לקלא במקום חזקה משום דאית ליה להאי חזקה דאבהתיה לית ליה חזקה דגופה משום הכי חיישינן לקלא לברר הדבר וחששא בעלמא היא ולא הורדה גמורה דלא גרסינן התם ואחתיניה והכא נמי חששא בעלמא היא כיון דאמרי שיש עדים במדינת הים ואפשר לברר הדבר לא שרינן לה עד שיתברר. מיהו במקום שכבר היתה אשה זו בחזקת ודאי כי ההיא דגיטין לא חיישינן לקלא דעלמא לאוסרה עד שיגיעו לדבר הברור כדכתיבנא. ובספרי ספרד גרסינן אם הקלנו בשבויה דמנוולה נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש והפירוש ודאי באשת איש בעלמא שיצא עליה קול שזנתה לא אסרינן לה אגברא ואף על גב דקאמר שיש עדים על כך והלכו להם למדינת הים דמוקמינן לה אחזקה ראשונה ועוד חזקה אשה משמרת עצמה. מיהו בשבויה היה לנו לחוש לקלא כיון דשבויה היא ומסורה בידם והוי בעי רב יוסף למימר דלא חיישינן לקלא בשבויה אף על פי שהדבר כדאי לחוש לו כיון שנשבית הוא הדין דלא חיישינן הכא למה שאומרים דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. ואמר ליה אם הקלו בשבויה דמחמת שבויה אין שום אמתלא לחוש לקול דמנוולה נפשה לגבי שבאי הילכך הרי היא כאשת איש דעלמא שלא נישבית ויצא עליה קול דאיכא עדים במדינת הים דידעי שזינתה דודאי לא חיישינן לה דמוקמינן לה אחזקה ראשונה אבל האיך נקל בכאן באשת איש שהרי מעולם לא נתברר שלא היו לו אחים אלא בחזקה בעלמא וכיון דאיכא קלא דיש לו אחין ראוי לחוש וכל שכן אם היה אביו קיים דאיכא למימר שמא הוליד בנים אחר כך. עוד אני אומר בההוא דגיטין דלהכי חיישינן לקלא עד שיגיעו לדבר הברור לפי שהיא טוענת בברי שלא נתקדשה אבל כאן אינה טוענת בברי (דיש) דאין לו אחין ובשבויה דהוה אמרינן אי לאו טעמא דמינוולה נפשה היינו משום דשבויה היא מסורה בידם וכשאסרו בההיא דגיטין בהגעה לדבר הברור דוקא משום קלא אבל אם לא נתפשט הקול בעיר אלא דאתו בי תרי ואמרי שמענו מפלוני ופלוני שנתקדשה והלכו למדינת הים לא אסרינן לה כיון שהיא אומרת שלא נתקדשה.

אמר ליה הויא לכהנא רבא. כלומר הקירושין נתתי לה על תנאי ולא נתקיים התנאי כו' וכשנתתיה לא בעלתי אותה כדי שתמחול על תנאי. פירוש והיתה כונתו בדברים אלו להודיע שאינה זקוקה ליבום כלל שהרי הקידושין עקורים היו מעיקרא. הרא"ם ז"ל.

זיל חוש לה. כלומר אצריכא חליצה מספק אשתכח השתא דהיכא דאמר יש לי בנים ואף על גב דמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן הוא לפוטרה מן היבום. והיכא דאמר גרשתי את אשתי אי נמי קדושיה קדושין על תנאי היו ועקורין הן מעיקרא אינו נאמן לפוטרה מן היבום. ואם תשאל מה הפרש יש בין זה לזה ההפרש הוא דאילו היכא דאמר יש לי בנים אמילתא אחריתי באנפי נפשה הוא דמסהיד ולא קא עקר להו לנשואים דאית ליה בגווה אבל היכא דאמר גרשתי את אשתי אי נמי קדושיה על תנאי היו ועקורין הן מעיקרא כיון דחזינן לה דיתבה תותיה ואתחזק גבן דאיתתיה היא לאו כל כמיניה למימר גרשתיה דקא עקר להו לנשואים דאית ליה בגווה וכל שכן למימר דקדושיה על תנאי היו דקא עקר להו לקדושין דידה מעיקרא. הרא"ם.
וכן פסק הר"ן ז"ל וזה לשונו: לענין הלכה נקטינן דבעל שאמר גרשתי את אשתי אפילו להבא אינו נאמן אלא לחומרא כרבא אמר ליה לרב נתן בר אמי זיל חוש לה. ואף על גב דהאומר יש לי בנים נאמן משום דבידו לגרשה אפילו הכי כי אמר גרשתיה אינו נאמן משום הואיל דאם איתא דגרשה קלא אית לה וכן נמי כי אמר למפרע גרשתי את אשתי נאמן להבא לחומרא דכיון דאפליגו רב מרי ורב זביד דחד אמר פלגינן וחד אמר לא פלגינן ולא איפסיקא הלכתא נקטינן לחומרא. עד כאן.

אמר רב יוסף מאי ליחוש לה כו'. וזה לשון הר"י בעליות: (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).

בד"ה למאי ניחוש כו' שהרי אינה נפטרת בטענת יש לי בנים כו' עכ"ל מפירושו נראה דאי הוה פוטר אותה בטענת יש לי בנים הויא מותרת לכהן אבל מדברי התוספות לעיל אין נראה כן אלא דכיון דבטענת יש לי בנים אין להאמינו רק משום דבידו לגרשה אין כאן מגו רק לפוטרה מיבם אבל להתירה לכהן אין כאן מגו ודו"ק:

תוס' בד"ה ה"ג הא אמרי כו' ולא גרסי' והא איכא סהדי כו' ואי בעי למימר שיש לנו לחוש כו' עכ"ל ק"ק כיון דהאי לישנא והא איכא סהדי כו' סובל לפרש שיש לנו לחוש שמא יש עדים כו' אמאי אינו סובל לפרש נמי שיצא קול דאיכא סהדי במה"י כו' וי"ל ודו"ק:

בד"ה אביי אמר כו' ומיהו י"ל דהמ"ל ולטעמיך וכן בריש הבית כו' וי"ל דאביי דהכא כו' עכ"ל מלת וכן הוא מגומגם לפי לשון התוספות לפנינו אבל בתוספות ישנים ראיתי דהאי תירוצא ומיהו וי"ל דהמ"ל ולטעמיך עד וכן אינו מלשון התוספות והוא גליון תוספות דהשתא מלת וכן ניחא דקאי אקושייתם דלעיל ודו"ק:

ר"ש בד"ה חזיא לכהנא כו' דהא ע"י שאמר גירשתי כו' כצ"ל:

בד"ה אמר ליה העיר הזאת הס"ד:

בד"ה ניקול באשת איש בתמיה דאיכא איסור חנק כו' נ"ב פי' קודם שמת והוה באיסור חמור א"כ אף אחר שמת עדיין בחזקת אותו איסור עד שיוודע לך שנפטרה מזיקת אשת איש אע"פ שאין עתה חנק אלא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה ודו"ק:

גמרא הא אמר ר"ח בר אבא כו'. לעיל וכן בגיטין הגי' בר אבין וכ"ה ברי"ף ורא"ש כאן:

ר"ש ד"ה ההוא דהוה כו'. והיו לו אחין כו'. לפמש"כ לעיל ד"ה הכא "חזקה בעלמא בלא עדים" משמע דבאיכא עדים דאית ליה אחי אינו נאמן לומר זה בני במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא. א"כ גם באומר גרשתיה אף למאי דס"ד דרבא דבזה נמי אמרינן האי מיגו לא ליהני אלא במוחזק לן לבד והכי הל"ל ואיתחזיק באחין:

ר"ש ד"ה ואנן אשינויי כו'. דאם גירשה קלא ה"ל למילתא כדאמרינן כו'. הוא שם בדף (כ"ג) אבל מסיק שם דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא:

ר"ש ד"ה ועוד האמר כו'. ואע"ג דמוחזק לן באחי נאמן כו' ומ"ל לשקר כדאמרי' כו'. משם אין ראיה דהכא הוה החזקה היפך אמירתו. ואולי ס"ל דגם שם על ההוא דאמר זה בני היינו מוחזקין בו שאינו בנו. אולם יש ראיה ברורה מאוקימתא דאביי בקדושין (ס"ד) לברייתא דר"נ ע"ש. וע"ש ברא"ש. ודברי הנ"י בריש הסוגיא כאן צ"ע ועי' לח"מ ברפ"ג מהל' יבום:

תד"ה אביי. והשתא הא אפי' ר"י מודה לשם דאינה נאמנת כו'. ה"מ לאקשויי מדשמואל גופיה וכן הקשו בכתובות:

לכהנא רבה. נ"ב בודאי לא נתכוין לכ"ג שלא היה אז כ״ג. וגם בבבל. אלא על אדם גדול ששמו כהנא. וכי הא דאיתא לעיל (דק"י) ובע"פ ל״ת כהנא גברא רבה אנא ורב כהנא לא היה כהן כמ"ש תוס' בכ״מ וגם כמה ר"כ הוו:

גמרא חוש לה. עיין נ"י פי"ב דיבמות דף לח ע"ב וצ"ע. ונראה דהמכוון בדרך ב' תירוצים. אי דפירכת הש"ס מנא ידעינן דהוא אינו נאמן אף דבידו לחלוץ כדאמרי' הכא חוש לה. או דהחליצה בעצמותה בלא עדים לאו כלום היא כמו במקדש בלא עדים ובריטב"א יבמות מפורש הכי:

ההוא דהוה קא שכיב. והיו לו אחין ולא בנין דמוחזק ליבם: אמרו ליה אתתיה למאן. זקוקה ליבום או מותרת לשוק: חזיא לכהנא. לאו דוקא אלא שמותרת לכל אדם ואינה זקוקה ליבם ומיהו לכהנא אסירא דהא ע''י מגו דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן מהימנינן כדמפרש ואזיל: למאי ניחוש לה. לאסרה לשוק: הא''ר חייא בר אבא כו'. והאי נמי הכי קאמר גרשתי את אשתי וחזיא לעלמא ומיהו לכהנא אסירא דהא לא פטרינן לה אלא בטענת גרשתי את אשתי וגרושה פסולה לכהן שהרי אינה נפטרת בטענת יש לי בנים דהא מוחזק לן בגויה דאין לו בנים ואיהו לא טעין יש לי בנים דניהמניה ע''י מגו דמצי פטר לה בגט הלכך הכי קאמר גרשתי את אשתי ונאמן הוא דאי בעי מגרש לה: ואנן אשינויי כו'. דלמא אמוראי נינהו דפליגי אליבא דר' יוחנן ואיכא למאן דאמר אינו נאמן אפילו להבא דלא אמרינן מגו שהרי רגלים יש לדבר שלא גירשה דאם גירשה קלא הוה ליה למילתא כדאמרינן בהאשה שנתארמלה: חוש לה. כאביי ותיאסר לשוק ומשום דאמר לעיל למאי ניחוש קאמר הכא דודאי איכא למיחש ומהכא שמעינן דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן: ההוא דהוה מוחזק לן. בגויה דלית ליה אחי חזקה בעלמא בלא עדים ויודעין היו בודאי דאין לו בנים ואי לא דמוחזק לן דלית ליה אחי היה לנו לאסרה לשוק מספק כיון דודאי אין לו בנים: ועוד האמר בשעת מיתה כו'. ואע''פ שאין לו בנים כיון דאמר אין לי אחים נאמן להתירה ואע''ג דמוחזק לן באחי נאמן להתירה מגו דאי בעי פטר לה בגיטא ומה לו לשקר כדאמרי' נמי לעיל דאף על גב דמוחזק לן באחי ואמר זה בני נאמן להתירה משום מגו דאתי מגו ומרע ליה לחזקה: אמר ליה אביי הא אמרי. בני העיר הזאת דאיכא עדים וצריכין אנו לחוש לדבריהם ולהמתין עד שנשמע מה בפי עדים: ומשני השתא מיהת הא ליתנהו. ואין לנו אלא מה שעינינו רואות: לאו היינו. דמקשינן בכתובות בפ' האשה שנתארמלה גבי בנתיה דמר שמואל דאשתביין ואסקינהו לארעא דישראל ואמרו נשביתי וטהורה אני ושרינהו רבי חנינא להנשא לכהנים ואמרי' והאיכא עדים במדינת הים שנטמאו ואמר ר' חנינא עדים בצד אסתן רוח צפונית ותאסר בתמיה ומפרש התם דעדי טומאה אתמר: אם הקילו בשבויה. דהרבה הקילו בה חכמים במסכת כתובות דאפי' אשה ועד אחד נאמנין לומר טהורה וטעמא דבשביל שנתייחדה בין השבאין אין לנו לאסרה שהרי סתם אשה משמרת עצמה מזנות ואוקמה אחזקתה ואיסור קל הוא אם נישאת לכהן: נקל באשת איש. בתמיה דאיכא איסור חנק והרי היא בחזקת איסור עד עתה ואל תתירנה מספק כיון דאמרי אינשי דאיכא עדים במדינת הים שזקוקה ליבם: דמנוולא נפשה לגבי שבאי. לא גרסינן ופירוש היה בספרים: חוש לה. כאביי ולא תנשא בלא חליצה: דקאמרי אחינו הוא. ומשום הכי קתני גבי נפלו לו נכסים ממקום אחר דכולן יורשין אותו: ותו לא. הלא עם כל אחיו יש לו ליטול: דקאמרי אין אנו יודעין. הלכך לא שקיל מינייהו מידי דאמרי ליה אייתי ראיה וכשמת הן יורשין אותו מכח אחיהן החי שמודה להן שאותו הספק אחיהן היה: זאת אומרת כו'. ופלוגתא היא בכמה מקומות בגמ' (ב''ק דף קיח.) דרב הונא ורב יהודה אמרי חייב ור''נ ור' יוחנן אמרי פטור וקיימא לן דפטור דהלכתא כרבי יוחנן מחבירו וכרב נחמן בדיני אלא שישבע שבועת היסת שאינו יודע ומתניתין נמי האח האחד טוען בשביל אחיו הספק ממון יש לאחי בידכם והן אומרים אין אנו יודעין ואמרי' פטורין דאוקי ממונא בחזקת מריה:

חזיא לכהנא רבה. יש מוחקים רבה משום דלכל הפחות אלמנה היא ולא חזיא לכהן גדול ואומר ר''י דשפיר גרס רבה דהא אף לכהן הדיוט אסירא דהא מטעם שאמר גרשתיה היה מתיר ולא שהיה אומר שהיו לו בנים דא''כ היה נאמן כדתנן במתניתין דזה בני נאמן ומאי הוי מייתי עלה מילתא דר' יוחנן אלא הכי פירושו דחזיא לכהנא רבה כלומר אינה זקוקה ליבום שגרשתיה דמותרת לכל העולם ואפי' לכהן גדול מטעם זיקת יבמין וה''ר מנחם גרס חזיא לכהונה כלומר אינה זקוקה ליבם וחוזרת לכהונת בי נשא לאכול בתרומה: ה''ג הא אמרי דאיכא סהדי במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. וה''פ הא יצא קול הכא שאומרים דאיכא עדים במדינת הים ול''ג והא איכא סהדי במדינת הים דאי ודאי דאיכא עדים במדינת הים א''כ מאי קאמר השתא מיהא הא ליתנהו ואי בעי למימר שיש לנו לחוש שמא יש עדים הא ודאי ליכא למיחש דהא תנן יש לי בנים נאמן וה''ה אין לי אחים נאמן דמגו דאי בעי פטר לה בגיטא וכן בפרק שני דכתובות (דף כג. ושם) על בנתיה דמר שמואל דאישתביין ופריך הא אמרי איכא עדים במדינת הים אבל אי ליכא קול אין לנו לחוש מאלינו שמא יש עדים דהא תנן התם נשביתי וטהורה אני נאמנת: אביי אמר לעולם חייב. וקשה דרב יהודה אדרב יהודה דבריש שור שנגח את הפרה (ב''ק דף מו. ושם) אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע''ה ומפרש התם דזה כלל גדול אפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלמא לרב יהודה ברי ושמא לאו ברי עדיף וי''ל דוקא גבי מלוה אית ליה לרב יהודה דברי עדיף דהוי ברי חשוב דאם לא הלוהו לא היה מעיז פניו לומר מנה לי בידך שהרי הלוה יודע שלא הלוה ממנו כלום ושמא של לוה גרוע שהיה לו לידע אם הלוה או לא הלוה ולכך חייב אבל גבי שור שנגח את הפרה דלא חשיב ברי של ניזק משום דיודע שהמזיק אינו יודע מתי ילדה קודם נגיחה או לאחר נגיחה לכך טוען ברי שיודע שלא יכחישנו המזיק ושמא של מזיק אינו גרוע כי אין לו לידע כי לא היה שם אבל קשה הא דאמר בפ''ק דכתובות (דף יב: ושם) אמר ליה אביי לרב יוסף הא דרב יהודה אמר מנהלי בידך והלה אומר איני יודע חייב דשמואל היא דפסיק התם כרבן גמליאל דנאמנת כשאמרה משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והשתא הא אפילו רב יהודה מודה לשם דאינה נאמנת לפי שהבעל אינו יודע מתי נאנסה לא חשיב ברי שלה כי ההיא דניזק ומזיק (ומיהו י''ל דהוה מצי למימר וליטעמיך) וכן בריש הבית והעלייה (ב''מ דף קטז: ושם) גבי אם היה מכיר מקצת אבניו נוטלן ומוקי לה דקאמר איני יודע וקאמר לימא תיהוי תיובתא דר''נ ור' יוחנן דאמרי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור והשתא הא לרב יהודה נמי הוי תיובתא דמודה התם דפטור דהוי ברי גרוע משום דאידך אינו יודע אם היו שלו לפי שהרבה אבנים דומות זו לזו וי''ל דאביי דהכא לא משוי חילוק בין ברי חשוב דמלוה לברי גרוע דהא קאמר הכא לעולם חייב ושאני הכא דכי מנה לאחר בידך דמי משמע דאם הוא עצמו היה אומר אחיך אני והוא אומר איני יודע יטול בחלקו אע''ג דהוי ברי גרוע דהם אינן יודעים אם יש להם אח במדינת הים או לאו והשתא אתי שפיר דההיא דכתובות אביי אמר לה וההיא דהבית והעלייה (שם) נמי דקאמר לימא תהוי תיובתא דר''נ משום דלאביי לא הוי תיובתא דרב יהודה וזה כלל גדול בדין דריש פרק הפרה לא מוקי אביי לאיתויי אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלא מוקי להכי דאמר התם א''נ לכי הא דאיתמר (לעיל דף צב.) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאזלינן בתר חזקה אפילו כנגד רובא ואין להאריך כאן:

בבא בתרא קלה ע"א