דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלז - א

ומתרצת הגמרא: תנאי היא. דהיינו, אף התנאים נחלקו בענין זה.

דתניא בברייתא, האומר "נכסי לך ואחריך לפלוני", וירד ראשון לנכסים, ומכרם, ואכל [בזבז את המעות], השני מוציא את הקרקע מיד הלקוחות. דברי רבי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין לשני אלא מה ששייר ראשון.

ובפשטות נחלקו האם קנין הפירות שיש לראשון כקנין הגוף דמי, או שמא אינו כקנין הגוף [158].

ומקשה הגמרא: ורמינהי, הרי שנינו להיפך: האומר "נכסי לך ואחריך לפלוני", יורד ראשון ומוכר ואוכל. דברי רבי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד.

קשיא מדברי רבי בבריתא הראשונה, אדברי רבי בברייתא השניה, ודברי רשב"ג, אדברי ר שב"ג?

ומתרצת הגמרא: דרבי אדרבי לא קשיא, הא לגופא הא לפירא.

דהיינו, הברייתא הראשונה עוסקת במקרה שמכר את גוף הנכסים, ובזה סבר רבי שאינו יכול למכור, כיון ש"קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי", ולכן השני מוציא מיד הלקוחות.

ואילו הברייתא השניה עוסקת במקרה שמכר את הפירות, ובכה"ג אף רבי מודה שמכירתו קיימת [159].

וכן דרשב"ג אדרשב"ג לא קשיא, הא לכתחלה הא דיעבד. כלומר, באור הברייתא השניה כך הוא:

הנה, לדעת רשב"ג, אף על פי שיכול למכור את הגוף, מכל מקום לכתחילה לא ימכור כדי לקיים את דברי המוכר, שחפץ לתת לשני אחריו.

ולכן, הברייתא השניה עוסקת במקרה שמכר סתם, ולא פירש, ובכהאי גוונא, לדעת רבי לא מכר אלא פירות, שהרי אינו יכול למכור את הגוף, ואת הפירות יכול למכור אף לכתחילה.

ואילו לרשב"ג, כשמכר סתם, מכר את הגוף, ולכן אמר רשב"ג שלא ימכור לכתחילה.

אך הברייתא הראשונה מדברת בדיעבד, כשמכר את הגוף, ובמקרה זה, לדעת רבי מכירתו בטלה. ואילו לרשב"ג, מכירתו קיימת. [160]

אמר אביי, איזהו רשע ערום [כלומר, איזהו רשע שמתקיימים דבריו]? זה המשיא עצה [161] למקבל המתנה הראשון למכור בנכסים, ולהפסיד את השני הבא אחריו, כרבן שמעון בן גמליאל.

אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ומודה רבי שמעון בן גמליאל, שאם נתנן הראשון במתנת שכיב מרע [162], לא עשה כלום. והשני ירשנו למרות מתנתו.

מאי טעמא?

אמר אביי, כיון שמתנת שכיב מרע לא קנתה אלא לאחר מיתה, ובשעה זו כבר קדמו "אחריך" [163].

ומקשה הגמרא: ומי אמר אביי הכי?

והא איתמר, נאמרה מימרא בשמו: מתנת שכיב מרע מאימתי קנה? אביי אמר, עם גמר מיתה. ורבא אמר, לאחר גמר מיתה. ואילו כאן סבר שמתנת שכיב מרע לא קנתה אלא לאחר מיתה?

ומתרצת הגמרא: הדר ביה אביי מההיא. [רבא חזר בו מאותה מימרא, וסבר שלא קנה אלא לאחר מיתה].

ומקשה הגמרא: ממאי דמההיא הדר ביה, דלמא מהא הדר ביה, וסבר שמתנת שכיב מרע קנתה עם גמר מיתה?

ומתרצת הגמרא: לא סלקא דעתך [אל תעלה בדעתך לומר כך], דהא תנן: האומר לאשתו "זה גיטך אם מתי", או "זה גיטך אם אמות מחולי זה", או "זה גיטך לאחר מיתה", לא אמר כלום.

כיון שלא גמר לגרשה אלא אחר מיתה, ואין גט לאחר מיתה [164].

ומוכח, שכאשר נתן גט, ותלה את חלות הגט במותו, אין הגט חל אלא אחר מיתה, ולא בשעת מיתה.

וכמו כן כשנותן מתנת שכיב מרע, אינה חלה אלא לאחר מיתה, ולא בשעת מיתה.

אמר רבי זירא אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל, ואפילו היו בהן באותם נכסים שנתן לו, עבדים, והוציאן המקבל הראשון לחירות.

ומקשה הגמרא: פשיטא? מאי שנא הוצאת העבדים לחירות, ממכירתם לאחר?

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא, אמר ליה הנותן לראשון, למיעבד איסורא לא יהבינן לך, כלומר, לא נתתי לך את נכסי כדי שתעשה בהם איסורי תורה. שהרי המשחרר את עבדו עובר באיסור עשה, דכתיב "לעולם בהם תעבודו".

קא משמע לן, דאפילו הכי מכירתו מכירה.

אמר רב יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ואפילו עשאן תכריכין למת.

ומקשה הגמרא: פשיטא? ומתרצת הגמרא: מהו דתימא, יאמר הנותן למקבל הראשון, לשוינהו איסורי הנאה [שהרי תכריכי המת אסורים בהנאה] לא יהבי לך.

כיון שאדם חפץ שיהנו מממונו ולא ילך לאיבוד.

קא משמע לן, שיכול אף לעשותם תכריכים.

דרש רב נחמן בר רב חסדא, האומר: "אתרוג זה נתון לך במתנה, ואחריך לפלוני", נטלו ראשון ויצא בו, באנו למחלוקת רבי ורשב"ג.

לדעת רבי: לא יצא בו. כיון שאינו קנוי לו בקנין הגוף. ובארבעת המינים כתיב "ולקחתם לכם", משלכם, ואתרוג זה אינו שלו.

ולרשב"ג יצא בו. שהרי קנוי לו לגמרי. וחשיב כ"לכם" [165].

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: עד כאן לא פליגי רבי ורשב"ג התם, אלא דמר סבר "קנין פירות כקנין הגוף דמי", ומר סבר "קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי", אלא הכא,

הערות

[158] אמנם, ריש לקיש יכול לומר, דלכולי עלמא קנין פירות אינו כקנין הגוף, ונחלקו האם "אחריך שאני", כנ"ל. רשב"ם.

[159] והחידוש, שיכול למכור את השיעבוד שיש לו על הקרקע לענין אכילת פירותיה, אף על פי שהפירות עדיין אינם בעולם. ולא אמרינן "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", כיון שאינו מקנה את הפירות עצמם, אלא את השיעבוד שיש לו בקרקע. הר"י מיגאש.

[160] על פי הרשב"ם. ולשיטתו, בין לרבי ובין לרשב"ג לכתחילה לא ימכור את הגוף. ולא נחלקו אלא במקרה שמכר סתם, או בדיעבד. אך הרא"ש כתב, ונראה דבהא פליגי, דלרבי, יורד ראשון ומוכר ואוכל, ואפילו תולש פירות שלא הגיעו ליתלש. כדתניא בסיפא דמתניתא, דאב תולש ומאכיל. פירוש, סמוך למיתתו יכול לתלוש אפילו פירות שלא הגיעו ליתלש. דאם לא כן מאי קמשמע לן בסיפא טפי מרישא. ורבי שמעון בן גמליאל סובר אין לראשון אלא אכילת פירות. כלומר, לכתחלה אם רוצה לעשות כדין אין לו אלא אכילת פירות התלושין, אבל לא לתלוש פירות שלא הגיעו לתלוש, אבל בדיעבד, אף הגוף יכול למכור.

[161] כתב הרשב"ם, שהמוכר עצמו אינו רשע, שהרי השליטו הנותן בגוף ובפירות לעשות בהם כרצונו. ואף על פי שלכתחילה לא ימכור, מכל מקום אם מכר אינו רשע. ועיין בתוספות (סוטה כא ב', ד"ה אביי) שדנו בדבריו.

[162] הרשב"ם מפרש, כגון שאמר "מהיום ולאחר מיתה", לא אמר כלום, והשני מוציא. והקשה עליו בקצות החושן (רמח' ט') הרי אם כתב "מהיום" הוי כמתנת בריא, וגוף הנכסים קנוי לו מעכשיו, ומדוע השני מוציא ממנו? והניח קושיא זו בצריך עיון. ועיין עוד בחידושי הגרעק"א.

[163] משום שה"אחריך" קנה עם גמר מיתה, כיון שדעת הנותן היתה לזכות לו את הנכסים בשעה שאין הראשון זקוק להם יותר. אבל הראשון שנתן את נכסיו במתנת שכיב מרע, לא רצה לסלק רשותו מהם עד לאחר גמר מיתה, דסתם אדם הנותן ממונו לאחר מיתתו אינו רוצה להוציא ממונו מכחו עד שתיגמר מיתתו. ובשעה זו כבר קדמו ה"אחריך". רשב" ם. ועיין בבית יוסף (סימן רנ') שהקשה מסוגיין על דברי הטור שכתב דמתנת שכיב מרע חלה למפרע משעת נתינה. ואילו בסוגיין מבואר שאינה חלה אלא לאחר מיתה, דאי לאו הכי, מדוע קדמו ה"אחריך"? ובקצות החושן (שם ס"ק א) תירץ, שאף על פי שקנה למפרע, מכל מקוסכיון שהנותן יכול לחזור בו עדיין עד שעת מיתה, הרי שלא נסתלקלגמרי מהחפץ, ולכן ה"אחריך" יכול לזכות בו.

[164] משמע מכאן, שאם נפרש "לאחר מיתה" בשעת המיתה, ולא לאחריה, הגט יחול. והקשה הקצות החושן (רנ' ח' בסופו), הרי דעת רש"י שגוסס אינו יכול להקנות כלום, ואם כן אפילו עם גמר המיתה אין הגט חל, וכיצד הוכיחה הגמרא מכאן שכוונתו לאחר גמר מיתה? והניח בצריך עיון.

[165] הקצות החושן (רמא ד') הוכיח מכאן, שקנין גוף לזמן נחשב כקנין הגוף. שהרי בקנין "אחריך" גוף הנכסים קנוי לראשון לזמן, ואחר הזמן השני קונה בלא שום קנין, ופקע קנינו של הראשון מעצמו, ובכל זאת חשיב כ"לכם". אמנם דעת הרא"ש בסוכה (פרק ג' סימן ל') שקנין גוף לזמן אינו אלא קנין פירות. והנותן לחברו אתרוג על מנת להחזיר אינו יוצא בו, אלא אם יתן לו בקנין גמור, בתנאי שיחזיר. אבל קנין לזמן לא מהני. ואכן הגר"ש שקאפ הוכיח (במערכת הקנינים סימן ט') שדעת הרא"ש דקנין "אחריך" הוא קנין גמור, בתנאי שיתן אחריו לשני, ולא קנין וף לזמן כהבנת הקצוה"ח. ולפי"ז אין ראיה כלל לדברי הקצות החושן. וכן כתב בנתיבות המשפט, עיין שם.

ומשיבים: מחלוקת תנאי [תנאים] היא במשמעות ההלכתית של "אחריך". דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר "נכסי לך ואחריך לפלוני", וירד הראשון ומכר את הנכסים ואכל את פירותיהם — לאחר מותו של הראשון השני מוציא את הנכסים מיד הלקוחות, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לשני אלא מה ששייר הראשון, ומה שמכר — אינו חוזר.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: האומר "נכסי לך ואחריך לפלוני" — יורד הראשון ומוכר ואוכל לכתחילה, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד.

ואם כן, קשיא [קשה] מדברי רבי על דברי רבי, ומדברי רבן שמעון בן גמליאל על דברי רבן שמעון בן גמליאל, שלכאורה שיטותיהם הפוכות מן הברייתא הראשונה!

ומשיבים: מדברי רבי על דברי רבי לא קשיא [קשה]: הא [זה] שאמר בברייתא הראשונה, שאם מכר אינו מכור, נאמר לגופא [לגופו] כשמכר את גוף השדה, הא [זה] שאמר שמוכר ואוכל לכתחילה — לפירא [כשמכר לפירות]. וכן מדברי רבן שמעון בן גמליאל על דברי רבן שמעון בן גמליאל לא קשיא [קשה]: הא [זה] שאמר בברייתא השניה שאין לראשון אלא אכילת פירות, מדובר לכתחלה, הא [זה] שאם מכר אין השני יכול להוציא מידו — דיעבד [כשעשה מעשה ומכר].

אמר אביי: איזהו רשע ערום? — זה המשיא עצה למכור בנכסים כדעת רבן שמעון בן גמליאל, שהרי רבן שמעון בן גמליאל אינו אומר שיעשה כן לכתחילה, אלא שאין המעשה בטל בדיעבד, והנותן עצה למכור ולשלול את זכותו של השני הוא רשע ערום.

א ובפסק ההלכה בענין זה אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאם עבר הראשון ומכר — אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ומודה הוא, שאם נתנן הראשון לאדם אחר במתנת שכיב מרע — לא עשה כלום, והשני מוציא מיד הקונה.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר אביי: מתנת שכיב מרע לא קנה אלא לאחר מיתה, ואולם קודם לכן, ברגע המיתה עצמו, כבר קדמו "אחריך", כלומר, השני, שזכה בנכסים מכח נותן המתנה, שאמר כבר "ואחריך לפלוני".

ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי הכי [כך] שמתנת שכיב מרע לא נקנית אלא לאחר המיתה? והא איתמר [והרי נאמר] שחלקו בשאלה: מתנת שכיב מרע מאימתי קנה המקבל? אביי אמר: עם גמר מיתה, כלומר, ברגע המיתה עצמו, ורבא אמר: לאחר גמר מיתה!

ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] אביי מההלכה ההיא שמתנת שכיב מרע חלה מיד במותו. ושואלים: ממאי דמההיא הדר ביה [ממה, מנין, שמאותה הלכה חזר בו]? דלמא מהא הדר ביה [שמא מזו חזר בו] והוא סבור שרק לאחר המיתה קנה!

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, כי יש ראיה לשיטה זו ממה דתנן [ששנינו במשנה]: האומר לאשתו "זה גיטך אם מתי", או שאמר "זה גיטך מחולי זה", או "זה גיטך לאחר מיתה" — בכל אלה לא אמר כלום, שאין גט חל לאחר מות המגרש. ומכאן משמע שכל שמצווה אדם מחמת שהוא הולך למות — אין כוונתו שיחול אלא לאחר המיתה.

ועוד בפסקי הלכה בענין זה, אמר ר' זירא אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאם מכר הראשון את הנכסים הריהם מכורים, ואפילו היו בהן עבדים והוציאן לחירות.

ותוהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי אם ביכולתו למוכרם מדוע לא יוכל לשחררם! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: אמר ליה [יכול היה לומר לו] הנותן: למיעבד איסורא [לעשות איסור] לא יהבינן [נתתי אותם] לך, שאסור לשחרר עבדים לכתחילה, קא משמע לן [השמיע לנו] ר' יוחנן שבכל זאת רשותו לעשות כן.

ועוד בענין זה אמר רב יוסף אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ואפילו עשאן תכריכין למת. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שיכול היה הנותן לומר: לשוינהו [לעשות אותם] איסורי הנאה לא יהבי [נתתי] אותם לך, אלא לשימוש והנאה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהנכסים ברשותו.

ב ודנים בענין הקשור לענייננו. דרש רב נחמן בר רב חסדא: האומר לחבירו "אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני", נטלו הראשון ויצא בו, כלומר, רצה לצאת בו ידי חובת מצות לולב. וביום טוב הראשון של סוכות צריך שיהו ארבעת המינים של הנוטל, ולא של אדם אחר — באנו בכך למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל בטיב הקנין של הראשון. שלדעת רבי הואיל ואין הראשון יכול למכור מתנה מעין זו אלא לפירות — אינו קנוי לו לגמרי ואינו יוצא בו. ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל שיכול למכור לגמרי — יוצא בו ידי חובתו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: עד כאן לא פליגי [נחלקו] רבי ורבן שמעון בן גמליאל התם [שם], אלא דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שקנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור] שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב]. אלא הכא [כאן],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: The halakha in this case is a dispute between tanna’im; as it is taught in a baraita: With regard to one who said: My property is given to you, and after you, to so-and-so, and the first recipient entered the property and sold it and consumed the profits, the second recipient repossesses the property from the purchasers, as the property belongs to him after the death of the first recipient; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: The second recipient receives only that which the first beneficiary left, since his sale is valid.

And the Gemara raises a contradiction from another baraita (Tosefta 8:4): If one says: My property is given to you, and after you, to so-and-so, the first one may enter the property and sell it and consume the profits; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: The first one has only the right of consumption of the produce.

This statement of Rabbi Yehuda HaNasi is difficult as it is contradicted by the other statement of Rabbi Yehuda HaNasi, and this statement of Rabban Shimon ben Gamliel is difficult as it is contradicted by the other statement of Rabban Shimon ben Gamliel. Their opinions in the latter baraita seem to be the opposite of those in the former baraita.

The Gemara answers: The apparent contradiction between one statement of Rabbi Yehuda HaNasi and the other statement of Rabbi Yehuda HaNasi is not difficult; this ruling that the first one cannot sell it is referring to the property itself, and that ruling that he can sell it is referring to the produce. The apparent contradiction between one statement of Rabban Shimon ben Gamliel and the other statement of Rabban Shimon ben Gamliel is not difficult either; this statement, that the first has only the right to consume the produce, is referring to his rights ab initio, whereas that statement, that if he sold the property the second one gets nothing, is referring to the halakha after the fact.

Abaye says: Who is a cunning wicked person? This is one who provides advice to sell property in accordance with the ruling of Rabban Shimon ben Gamliel. Although Rabban Shimon ben Gamliel holds that the sale is valid, he does not permit one to do so ab initio, as that would deprive the second designated recipient of the property. Therefore, one who advises the first recipient to do so is considered a cunning wicked person.

Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel; but Rabban Shimon ben Gamliel concedes that if the first recipient gave the property to another as the gift of a person on his deathbed, in which case no formal act of acquisition is required, he has done nothing; the second recipient can repossess the property from the one to whom it was given.

What is the reason? Abaye says: The recipient of the gift of a person on his deathbed acquires it only after the person’s death, and in this case, the acquisition of the recipient resulting from the statement of: After you, i.e., the second designated recipient, has already preceded the acquisition of the first one.

The Gemara asks: But did Abaye actually say this, that the gift of a person on his deathbed takes effect only after his death? But wasn’t it stated in an amoraic dispute concerning the matter: From when does the recipient of the gift of a person on his deathbed acquire it? Abaye says: With the completion of death, i.e., at the moment he dies; and Rava says: After the completion of death.

The Gemara answers: Abaye retracted that latter statement. The Gemara asks: From where is it known that he retracted that statement? Perhaps he retracted this, i.e., the statement that the recipient acquires it only after the person’s death, and his conclusion is that he acquires it at the moment of his death.

The Gemara answers: That possibility should not enter your mind, as we learned in a mishna (Gittin 72b): If a man on his deathbed says to his wife: This is your bill of divorce if I die, or: This is your bill of divorce if I die from this illness, or: This is your bill of divorce after I die, he has said nothing. The divorce does not take effect after his death. Evidently, when one gives instructions on his deathbed, his intention is for them to be effective after he dies.

Rabbi Zeira says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel that if the first recipient sells the property, the sale is valid, and this is the halakha even if there were Canaanite slaves included in the property and the first recipient emancipated them.

The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: Lest you say that the giver would have said to him: I did not give you my Canaanite slaves to transgress a prohibition, as it is prohibited to emancipate Canaanite slaves, Rabbi Yoḥanan teaches us that he has the legal right to do so.

Rav Yosef says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel even if he made the gift into shrouds for a corpse. The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: Lest you say that the giver would have said to him: I did not give you my possessions to render them into items from which deriving benefit is prohibited, but rather so that you may use and enjoy them, and Rabbi Yoḥanan teaches us that he may do so.

§ Rav Naḥman bar Rav Ḥisda taught: If one said to another: This etrog is given to you as a gift, and after you die, to so-and-so, and the first recipient then took it and fulfilled his obligation of taking the four species on the first day of Sukkot with it, when one is obligated to take species that belong to him, in this case, we have arrived at the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and Rabban Shimon ben Gamliel as to the nature of the ownership of the first recipient. According to Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion that he cannot sell the etrog, it is not considered entirely his, and he does not fulfill his obligation by taking it. According to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who holds that he can sell it, he fulfills his obligation.

Rav Naḥman bar Yitzḥak objects to this statement, reasoning that Rabbi Yehuda HaNasi and Rabban Shimon ben Gamliel disagree only there, in the case of: After you, with regard to the nature of the recipient’s ownership; as one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that ownership of the rights to use an item and the profits it engenders is considered like ownership of the item itself, and the other Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that ownership of the rights to use an item and the profits it engenders is not considered like ownership of the item itself. But here, with regard to the etrog,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

השני. שהוא אחריך:

מוציא מיד הלוקח. גוף הקרקע:

דברי רבי. דס"ל דהראשון אין לו אלא הפירות וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא מצי זבין הגוף. ורבי סבירא ליה כריש לקיש:

ורבן שמעון בן גמליאל אומר אין לשני. מן הגוף:

אלא מה ששייר ראשון. שלא מכר לפי שהיה רשאי למכור משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי:

א)צ"ל קשיא דרבי אדרבי דהכא קאמר וכו'. והכא קאמר יורד ראשון מוכר ואוכל משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי:

ב)צ"ל ורשב"ג ארשב"ג דהכא קאמר דאין לראשון אלא אכילת פירות בלבד וכו'. אכילת פירות בלבד ואינו רשאי למכור הגוף:

דר' אדר' לא קשיא. הא דאמר ראשון מוכר ואוכל מפירי קאמר אבל גופה של קרקע אם מכר ואכל השני מוציא מיד הלוקח דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי:

[הא] לכתחלה. אין לראשון אלא אכילת פירות דלאו כקנין הגוף דמי. אבל דיעבד אם מכר ואכל אין לשני בגוף קרקע אלא זה ששייר ראשון:

איזהו רשע ערום. שהוא עושה רשע ג)אולי צ"ל שהוא עושה רשע מערמתו. מרשעו זה המשיא עצה שמתייעץ ומוכר נכסים שנתנו לו על מנת שאחריך לפלוני כרבן שמעון בן גמליאל דאמר דאי עבד אין לשני אלא מה ששייר ראשון דהכי קאמר הנותן נכסיי לך ולכל צרכך ואם תשאר כלום יהא אחריך לפלוני:

ומודה. רבן שמעון בן גמליאל:

שאם נתן ראשון במתנת ש"מ. כלומר מה שנתן במתנת בריא נותן אבל אם נתן במתנת שכיב מרע וכו':

לאחר מיתה קונה וכבר קדמו אחריך. שהוא יורש וקנה בגמר מיתה עם שיצא נשמתו של ראשון. אביי אמר עם גמר מיתה: ודלמא הדר ביה [מהא] דאמר אחריך קונה בגמר מיתה:

לא ס"ד. אלא ודאי סביר' דמתנת שכ"מ אינ' קונה אלא לאחר מיתה כדתנן הרי זה גיטך אם מתי הרי גיטך אם לא אחיה מחולי זה הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום. משום דהאי גט כמתנה הוא דקא יהיב ליה ומתנה אינה אלא לאחר מיתה נגמרת וקי"ל דאין גט לאחר מיתה. אלמא דלא הדר ביה מהא דאמר מתנה לאחר מיתה קונה:

אפי' היו בהן. באותן נכסים עבדים והוציאן לחירות. מה שעשה עשוי ואין לשני אלא מה ששייר ראשון:

פשיטא. מה לי עבדים מה לי שאר נכסים:

מהו דתימא מצי אמר לי'. הנותן למיעבד איסורא לא יהבי לך. והאי דהוצאת עבדים לחירות איסור הוא דעובר בעשה דכתיב לעולם בהם תעבודו ואימא דלא עבד כלום. קמ"ל דמה שעשה עשה:

תכריכין למת. איסורי הנאה נינהו:

באנו למחלוקת רבי ורשב"ג. דלעיל אם יכול לצאת בו ידי חובתו דרבי דסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי סבירא ליה הואיל דהאי אתרוג לא יהבי נהליה כי אם לפירות להודייהו דהיינו הברכה לאו כקנין הגוף של אתרוג דמי. ולא יצא דמשום דלא שלו הוא וקיימא לן יום טוב הראשון של חג אין אדם יוצא ידי חובתו בלולב של חבירו. ורשב"ג סבר דיצא משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי: אבל הכא גבי אתרוג מאי קנין פירות איכא הכא:

הכי גרסינן: אחריך תנאי היא. ולא גרסינן אלא אחריך תנאי היא דלא הדר ביה מההיא תירוצא דתרצי לעיל לריש לקיש דאחריך שאני, אלא תירוצא קמא ודאי אתיא, דאפילו ההוא תנא דתנא בברייתא קמייתא יחזרו נכסים ליורשי ראשון אית ליה בעלמא כריש לקיש דקנין פירות לא[ו] כקנין הגוף דמי, וכל שכן האי תנא דברייתא קמייתא יחזרו נכסים ליורשי נותן דאית ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וקשיא ליה לרבי יוחנן, ופרקי דאחריך תנאי היא לכולי עלמא בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן, ורבי יוחנן אמר לך אנא דאמרי כתנא דברייתא קמייתא דאמר יחזרו נכסים ליורשי ראשון, והיינו רשב"ג, ולאו משום דאחריך שאני, אלא מדינא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וריש לקיש מתריץ להו תרווייהו אליבא דרבי, [דרבי] ודאי כותיה, ורשב"ג נמי אית ליה בעלמא לא[ו] כקנין הגוף דמי ואחריך שאני.
והילכך לענין פסק הלכה: אף על גב דקיימא לן כריש לקיש בקנין פירות דלאו כקנין הגוף דמי, כדאיפסקא הלכתא בריש פרק החולף (יבמות לו, ב) אפילו הכי איתא נמי לרשב"ג, דהא מודה בה ריש לקיש דלאו משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי אלא משום דאחריך שאני, ורבא נמי הכין סבירא ליה לעיל (בבא בתרא קכה,ב) גבי מעשה דסבתא מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבינא זביניה דזביני, דאלמא כרשב"ג סבירא ליה. וכן פסק רבינו אלפסי והרב ר' יהוסף הלוי תלמידו זכר כולם לברכה, וכן ר"ש ז"ל. והביא ראיה מאביי דאמר אי זהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור כרשב"ג, וכן נמי ממעשה דרב ביבי בר אביי דאזל ואקנייה לבניה, אלמא כרשב"ג סבירא [ליה]. ור"ח ז"ל פסק כרבי, משום דרשב"ג בקנין פירות פליגי ברישא, ורשב"ג כרבי יוחנן, ורבי יוחנן דפסק כרשב"ג לטעמיה אזיל, וכיון דלא קיימא לן כרבי יוחנן ממילא אידחיא הא דרשב"ג. אלו דברי הרב ז"ל. והראשון עיקר.

(והאמר) [והא דאמר] רב נחמן בר יצחק גבי אתרוג עד כאן לא פליגי רבי ורשב"ג התם אלא דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי. דאלמא פלוגתייהו כפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן היא, כתב הרב אלפסי ז"ל דרב נחמן בר יצחק כרב הונא סבירא ליה דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, וליתא להא דרב הונא, כדשלחו מתם הלכתא כרב ענן ולא מטעמיה. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל תלמידו דחה טעם זה, דאם איתא, לרב נחמן בר יצחק הא דתניא יחזרו נכסים ליורשי נותן, אמאי ליורשי נותן, ליורשי שני מבעי ליה. ואלא מיהו סבר הרב הלוי ז"ל דאף על גב דרב נחמן בר יצחק מוקי פלוגתייהו בקנין פירות אי כקנין הגוף או לא, וכסברא דרבי יוחנן, מכל מקום מאי דפסק רבי יוחנן כרשב"ג איתיה נמי כריש לקיש, משום דאחריך שאני, והילכך ריש לקיש נמי איתה לרשב"ג, ולא מטעמא דרבי יוחנן אלא משום דאחריך שאני. ולי נראה דרב נחמן בר יצחק לרווחא דמילתא קאמר הכי, ומאי דאיצטריך לשנויי משני, דמשום דדריש רב נחמן בר רב חסדא דאתרוג זה נתון לך במתנה נטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת רבי ורשב"ג, ולימא דלרבי סבירא ליה דאין לראשון בו [גוף] ולא אמרינן אחריך שאני לא יצא דבעי לכם, ולכ[ן] אתא רב נחמן בר יצחק למימר דאפילו לרבי יצא, דאף על גב דרבי סבר בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף ואפילו באומר אחריך, הכא שאני, ובודאי לכולי עלמא אית ליה לרבי קנין פירות לאו כקנין הגוף, ומשום הכי סבירא דלדידיה נטלו ראשון לא יצא, ומשום דרבי איצטריך רב נחמן בר רב יצחק למימר דיצא, ואף על גב דסבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי, כלומר, אפילו תמצא לומר דפלוגתא בקנין פירות כסבריה לרבי יוחנן, אפילו הכי יצא לכולי עלמא, ולא דאיצטריך להכי אליבא דרשב"ג, אלא משום דאיצטריך לשנויה לרבי אמר הכי. כנ"ל. אי נמי יש לפרש, מר סבר קנין פירות דאומר אחריך (כאומר) לאו כקנין הגוף דמי. וגם זה נכון.

אלא אמר אביי מתנת שכיב מרע אימתי קא הויא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך. משום דש(א)ני כיורש נכסים אלו. ומהכא שמעינן דירושה עם גמר מיתה היא, דאף היורשים אחר אביהם הם זוכים בנכסים ממילא, שהתורה זכתה הנכסים ליורש אחר מיתת המוריש. וזה נראה לי ברור דאיכא למשמע הכין מהא, דודאי לא עדיף אחריך מיורשי.

זה שכתבנו בנכסי לך ואחריך לפלני שאם מכר הראשון מכר חכמי התוספות מספקים בה שמא דוקא מכר ואכל אבל אם המעות עדין בעין זכה בהם השני והדברים נראין ובלבד בשנתברר שאותם המעות הם שיצאו להם משם ומ"מ אם לוה ושעבד אותם הנכסים או נשא אשה אין בית דין מגבין מהם החוב או הכתבה אלא מפירותיהם אע"פ שהראשון קיים וכן כתבו גדולי המחברים ואם מת הראשון ובא בעל חוב ואשתו לגבות מנכסים אלו אין מגבין להם ואפילו עשאן אפותיקי או ייחדן לאשתו בכתבתה השביח הראשון את הנכסים יראה לי שהשני נוטל אף השבח ואפילו שבח שעל ידי הוצאה שכל שהוא אוכל פירות ראוי לדון בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל:

אע"פ שהדין כך הוא ר"ל שאם מכר מכר מ"מ לכתחלה אסור לו למכור את הנכסים או לגרום אבדתם וחסרונם וכל העושה כן על דעת גרמת פסידא נקרא רשע ואוכל גזלות והמשיא עצה על כך נקרא רשע ערום:

אע"פ שאם מכרם מכורים נתנם במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום אפילו בלשון מתנה ואין צריך לומר בלשון ירושה שמתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך בשעת מיתה ופירשוה חכמי הצרפתים אפילו אמר מהיום שאין מהיום במתנת שכיב מרע מעלה ומוריד ויש חולקים בה לומר שמהיום קנאו וקדם לאחריך ואע"פ שמהיום אינו מוציא מדין מתנת שכיב מרע מ"מ מועיל לכך על הדרך שביארנו למעלה שמועיל להוציא מדין שטר לאחר מיתה ולפי דרכך למדת מ"מ שמתנת שכיב מרע לדברי הכל אינה עד לאחר גמר מיתה ולא עם גמר מיתה ואחריך קונה עם גמר מיתה הואיל ואינה תלויה בזה הנותן אלא בנותן הראשון ונותן ראשון דעתו להקנות לשני עם גמר מיתה של ראשון ואע"פ שבראשון של גיטין בשמועת שכיב מרע שאמר הולך מנה לפלני יראה הפך הדברים טעם הדברים מפני שאמרו הולך כזכה הרי הוא כמעכשו ומ"מ לדעת חכמי הצרפתים שפירשו שאין מעכשו מעלה ומוריד בה קשה הדבר לפרש אלא שנראין הדברים לשטתם שבמעכשו או במהיום לא קנה שאם רצה לחזור חוזר שלא נאמר בשכיב מרע לאחר מיתה בין במהיום בין במעכשו אלא לתנאי ולא לקנות גוף מהיום ואינו דומה למשוך פרה וקנה אותה מעכשו ולאחר שלשים שאין יכול לחזור שהרי בפרה יש לומר בה קנין הגוף מהיום ומ"מ עיקר הדברים שאין ירושה חלה לעולם ממוריש עד לאחר מיתה:

לפי דרכך למדת שאם נתנם במתנת בריא הרי הם נתונים ואפילו אם היו שם עבדים והוציאן לחירות אע"פ שעבר בעשה של לעולם בהם תעבודו מה שעשה עשוי ואפילו עשאן תכריכין למת שנמצא שאסרם בהנאה לכל העולם וכן הדין אם זרקם על המת ונגעו במטה הנקברת עמו שקנאם המת ונאסרו בהנאה מה שעשה עשוי ואין יכול הלה לשמטן ולומר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו שכל שמכר מכר והרי הם כמכורים:

ממה שכתבנו בנכסי לך ואחריך לפלני שאין לשני אלא מה ששייר ראשון ושאף הגוף קנוי לראשון למדנו שמי שאמר לחברו אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלני ונטלו ראשון ויצא בו יצא שהרי הגוף קנוי לו מעכשו וכדעת רשב"ג ואע"פ שאמרו בכאן שמחלקת רשב"ג ור' תלוי בקנין פירות אם כקנין הגוף אם לאו אין הלכה כן אלא אף רשב"ג מודה שקנין פירות אינו כקנין הגוף ואחריך שאני כמו שביארנו וכן אם מכרו או אכלו יצא ואין דין שיש לאחריך בו מעכב ומכאן אתה למד וזו שאמרנו אין לשני אלא מה ששייר ראשון לא סוף דבר בקרקע שיש שם גוף ופירות אלא אף במטלטלין כן:

דרבי אדרבי לא קשיא הא לגופא הא לפירא ואם תשאל לפירא פשיטא צריכא למימר דפירא דראשון הוא הא קמשמע לן דאף על גב דאכתי ליתיה בעולם אי זבין ליה לארעא לפירי כל ימי חייה כההוא דאמרי' (בפ' מי שמת דף קמ"ז ע"ב) תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו זביניה זביני שלא תאמר כיון דגופא דארעא לאו דיליה הוא ההוא הקנאה דקא מקני ללוקח גופיה למכלינהו לפירי לא כלום הוא קמ"ל אף על גב דלית ליה קנין ממש בגוף מכל מקום הא קא משעבד ליה לפירי כל ימי חייה הילכך כי מזבין ליה לגוף למכלינהו לפירי ההוא שעבודא דאית ליה בגוף הוא דזבין וזביניה זביני:

דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל לא קשיא הא לכתחלה הא דיעבד. דאי נקיט רשותא מבי דינא לזבוני הגוף אמרינן ליה לית לך לזבוני הגוף והאי דקתני אין לשני אלא מה ששייר ראשון דיעבד:

אמר אביי מתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך רמינן דידיה אדידיה דאתמר מתנת שכיב מרע אימתי קונה אביי אמר עם גמר מיתה כלומר לא יגמור מיתתו והמתנה כבר קנה והנה לא קדמו אחריך ומהדרינן הדר ביה אביי מההיא וכיון שכן לענין מתנת שכיב מרע שהיא באם מתי לאחר מיתה הוא דקניא וכבר קדמו אחריך לפי שאחריך עם גמר מיתה קונה וטעמא דמילתא משום דהאי אחריך לאו מכח ראשון קא אתי כי היכי דלא ליקני אלא לאחר מיתה אלא מכח הנותן הוא דקאתי והאי ראשון עכובי בעלמא הוא דמעכב ליה לההיא הקנאה כל ימי חייו וכיון שכן נמצא גמר מיתתו וזכיות השני בזו ההקנאה שהקנה לו הנותן קודם לכן באין בבת אחת וקודם לכן ההקנאה ואינה צריכה להתחדש עכשיו אבל מתנת שכיב מרע כיון דמכח המת הוא דקאתי דלקני לה לאחר מיתתו לא קני לה אלא לאחר מיתה:

קפב. ואסיקנא אלא אחריך נמי אי כמעכשיו דמי ואי לא תנאי היא דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד ראשון ומכר ואכל את הדמים השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר (ל)ראשון. במאי קא מיפלגי, ודכ"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ר' סבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, ואשתכח דמעיקרא קני להו ראשון לפירות ושני לגוף ולית ליה לראשון אלא אכילת פירות בלבד, וכיון דמכר את הגוף השני מוציא מיד הלקוחות דקנין פירות לראשון לאו כקנין הגוף דמי. ורבן שמעון בן גמליאל סבר כל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, ואשתכח דלית ליה לשני זכותא בהני נכסי בחיי ראשון לא בגופא ולא בפירא, הילכך אין לשני אלא מה ששייר ראשון. והיינו דאמרינן במעשה דנכסי לסבתא (לעיל בבא בתרא קכה,ב) דבר זה נפתח בגדולים ונסתם בקטנים, כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, נפתח בגדולים, רבי ורשב"ג דאיפליגו ביה הכא, נסתם בקטנים רב הונא ורב ענן, דשמעת מינה דרבי ורשב"ג בכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי קא מיפלגי. הילכך הא דתניא יחזרו נכסים ליורשי נותן רבי היא דסבר אחריך כמעכשיו דמי, והא דתניא ליורשי ראשון רשב"ג היא דקסבר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי.

וקיימא לן כרשב"ג. ולא תימא משום דפסק רבי יוחנן הילכתא כוותיה לקמן, דאי משום הא איכא למימר דרבי יוחנן לטעמיה דסבירא ליה דקנין פירות כקנין הגוף דמי, ומוקים לה לפלוגתא דר' ורשב"ג דכ"ע כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, ובקנין פירות כקנין הגוף דמי פליגי, דר' סבר לאו כקנין הגוף דמי ורשב"ג סבר כקנין הגוף דמי. אלא כי פסקינן הילכתא כרשב"ג משום דאיפסיקא הלכתא בהדיא דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. ואביי ורבא נמי תרוייהו הכי סבירא להו, דגרסינן לקמן אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג, דאלמא היכא דמכר הוי דינא כרשב"ג, דאי לא תימא הכי מאי רשע ערום איכא, האי רשע טיפש הוא. ורבא נמי הכי סבירא ליה, דאמר (לעיל בבא בתרא קכה,ב) מסתבר טעמיהו דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבינא זבינה זביני, וש"מ דאין לשני אלא מה ששייר לראשון. וגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צה,ב) אמר אביי נכסי ליך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום, כמאן כי האי תנא דתניא נכסי לך כו', דשמעתא מינה דכרשב"ג סבירא ליה. וגרסינן נמי התם אמר אביי נכסי ליך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד בעל ולוקח מיד אחריך ומוקמינן להו בידא דלוקח, דשמעת מינה דאין לאחריך במקום לוקח כלום דאין לשני אלא מה ששייר ראשון. והני מילי דאי עבד אבל לכתחילה אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד, דאפילו זבוני ארעא לפירי נמי לא כדבעינן למימר קמן. אבל אי זבין אפילו לגופא זביניה זביני:

קפג. ורמי דרבי אדרבי ורמי דרשב"ג ארשב"ג דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני ראשון מוכר ואוכל דברי רבי רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד קשיא דר' אר' קשיא דרשב"ג ארשב"ג. דרבי ארבי לא קשיא הא לגופא הא לפירא דרשב"ג ארשב"ג נמי לא קשיא הא לכתחילה הא דיעבד. אשתכח השתא דהא דקתני רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד לכתחילה קאי, כגון היכא דבעי לזבוני ארעא לפירא, דלכתחילה לאו כל כמיניה לזבוני. ורבי (יוסי) סבר יורד ואוכל. וההיא דקתני אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד, בדיעבד, ואפילו לגופא. ורבי סבר השני מוציא מיד הלקוחות, ודוקא לאחר מיתה דראשון ולגופא. וקימא לן כרשב"ג, ובתרויהו, דכד מעיינת בה שפיר משכחת לה דאזדא ר' לטעמיה, דכיון דסבירא ליה לרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון, אי מזבין להו ראשון לנכסים אפילו לפירי אית ליה פסידא לשני, דהא קננהו לוקח לעולם לפירות, וכי מיית ראשון לא מצי שני לאפוקינהו מלוקח. אי נמי לא זבנינהו אלא לחדא שתא, אפשר דמיית מוכר מקמי דתליש להו לוקח לפירות (ומית) [ואית] ליה פסידא לשני דאי לאו דזבניה ראשון לקרקע לפירא, וכיון דמית ראשון מקמי דתליש להו לוקח לפירות הוה אתי שני ואכיל להו, השתא דזבניה ראשון לקרקע לחדא שתא או לטפי מן הכין לית ליה לשני זכותא לא בגופא ולא בפירא עד דשלים זימנא דזאבין ליה ראשון ללוקח כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואית ליה פסידא לשני דלא מצי לאפוקינהו להנהו פירי מלוקח. ורבי דאמר יורד ראשון ומוכר לפירות לטעמיה דסבירא ליה דלית ליה לראשון זכותא אלא בפירות, ואי מזבין לה לארעא לא שנא לגופא ולא שנא לפירא לית ליה ללוקח זכותא בגוה אלא בחיי ראשון, וכי מאית ראשון אתי שני ומפיק. הילכך כי מזבין לה ראשון לארעא אפילו לגופא לית לה לשני פסידא בהכין דהא מצי לאפוקה מלוקח. וכיון דהני תרי ממריה דרשב"ג שייכי בהדדי ואיפסיקא הילכתא כותיה בחדא מינייהו הילכתא כותיה בתרויהו. והני מילי לזבונינהו לנכסי סתמא לפירות, ואפילו לזמן קצוב, דחיישינן דילמא מאית ראשון מקמי מושלם דמכירה ואית לה פסידא לשני. אבל היכא דזבינינהו לכל ימי חייו של ראשון אפילו לכתחילה שפיר דמי דהא [לית] ליה לשני פסידא בהכין.

ושמעינן מיהא דרבי דכל היכא דפירא לחד וגופא לחד אית ליה רשותא למארי פירא לזבונה לארעא לפירא דידיה, דעד כאן לא פליג רשב"ג עליה דרבי אלא היכא דסבירא לן דאין לשני אלא מה ששייר ראשון, דאפי' כי מזבין לה ראשון לארעא לפירות נמי אית ליה פסידא לשני, אבל היכא דלית ליה פסידא לשני לא פליג עליה. הילכך כל היכא דלית ליה פסידא למרי גופא כרבי עבדינן. וכן הילכתא:

קפד. אמר אביי איזה הוא רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג. ושמע מינה דהלכתא כרשב"ג. כי אתא רבין א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ומודה רשב"ג שאם נתנן הראשון במתנת שכיב מרע לאחרים לא עשה כלום. מאי טעמא אמר אביי מתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך:

קפה. ומי אביי אמר הכי והא אתמר מתנת שכיב מרע מאימתי קונה אביי אמר עם גמר מיתה היא קונה רבא אמר לאחר גמר מיתה היא קונה. הדר ביה אביי מההיא. וקם בשיטתיה דרבא. וכן הילכתא. חדא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. ועוד דאביי גופיה הדר ביה לגביה דרבא. ודייקינן וממאי דמהא הדר ביה ודילמא מההיא הדר ביה, דמעיקרא סבר לה כרבא ובתר הכי הדר ביה. ומהדרינן לא סלקא דעתך דתנן זה גיטך אם מתי מחולי זה זה גיטך לאחר מיתתי לא אמר כלום ואמר אביי (גיטין עב,א) אם מתי שתי לשונות משמע משמע מעכשיו ומשמע לאחר מיתה אמר מהיום כמאן דאמר מעכשיו דמי לא אמר מהיום כמאן דאמר לאחר מיתה דמי. וש"מ דמתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה, דהא מתנת שכיב מרע היכא דלא אמר מהיום כאם מתי דמי, דמשמע לאחר מיתה. ושמעינן מינה דמתנת שכיב מרע לא מיבעיא דלא צריך למימר בה מעכשיו או מהיום, אלא אפילו אמר תנו מנה לפלוני לאחר מיתה נותנין, דהא בסתמא נמי לא קנה אלא לאחר מיתה. ודוקא במצוה מחמת מיתה, ואע"ג דשייר, אי נמי בשכיב מרע שכתב כל נכסיו, ואפילו בסתמא, דלא פריש מחמת מיתה:

קפו. ושמעינן נמי מינה דכל היכא דאמר מהיום כמאן דאמר מעכשיו דמי וקני מההיא שעתא. נפקא מינה להיכא דמית חד מיניהו בתר הכי מקמי דשלים ההוא יומא, אי נמי דזאבין מקנה הנהו נכסי לאחריני בני ביני דלא הוו זביניה זביני:

קפז. א"ר זירא אר"י הלכה כרשב"ג ואפי' היו בהם עבדים והוציאן לחירות מהו דתימא מצי אמר ליה למיעבד ביה איסורא לא יהבי לך קמ"ל. וא"ר אסי א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפי' עשאן תכריכין למת פשיטא מהו דתימא אמר ליה לשוויינהו איסורי הנאה לא אקני ליה קמ"ל:

(נו) יורד הראשון (ומוכר ואוכל) [ומכר ואכל כצ"ל] פי' נרא' לי דוקא מכר ואכל אבל אם מכר והדמים קיימים או שקנה בהם מלבושים אחרי מותן הכל הם לשני:

(נז) אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה. פי' עם גמר מיתה הוא כשמתחילים אבריו למות ויש לו חול' שמתים אבריו כאחד אחד ושוהה הרבה במיתתו ונפק מינה לירד מקבל המתנה וליכל הפירות דלאביי יורד ואוכל משעה שיתחילו איבריו למות ואין היורשין יכולין לעכב על ידו ולרבא אינו יורד ואוכל כ"א אחר שתיגמר מיתתו:

הא לגופא הא לפירא. הא דקתני השני מוציא מיד הלקוחות לגופא. הא דקתני יורד ראשון מוכר ואוכל פירות. ואם תשאל פירות פשיטא צריכא למימר דפירא דראשון הוא. תשובתך הא קמשמע לן דאף על גב דאכתי ליתיה בעולם אי זבין ליה לארעא למיכלינהו לפירי כל ימי חייו כההוא דאמר דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו זביניה זבינא שלא תאמר כיון דגופא דארעא לאו דיליה הוא ההיא הקנאה דלא מיקניא ליה ללוקח גופא למכלינהו לפירי לאו כלום הוא קמשמע לן דאף על גב דלית ליה קנין בגוף ממש מכל מקום הא משתעבד לפירי כל ימי חייו וכי מזבן לגוף למיכלינהו לפירי ההוא שעבודא דאית ליה בגוף הוא דזבין וזביניה זביני. דרבי שמעון בן גמליאל אדרבי שמעון בן גמליאל לא קשיא הא דקתני אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד לכתחלה דאי נקט רשותא מבי דינא לזבונא הגוף אמרינן ליה (לשני) לראשון לית לך לזבוני הגוף והא דקתני אין לשני אלא מה ששייר ראשון דיעבד הוא דאף על גב דלכתחלה דלית ליה לזבוניה הגוף אם דיעבד דעבד וזבין הגוף זביניה זבינא. הרא"ם ז"ל.

הא לכתחלה הא דיעבד. פירוש רשב"ם ז"ל דחוק וגם מדקאמר רבי שמעון בן גמליאל אין לראשון משמע דשמעיה לרבי דאמר יש לראשון יותר ממאי דקאמר איהו והא ליתא. ונראה דבהא פליגי דלרבי יורד ראשון ומוכר ואוכל ואפילו תולש פירות שלא הגיעו ליתלש כדתניא במתניתא דאב תולש ומאכיל פירוש סמוך למיתתו יכול לתלוש אפילו פירות שלא הגיעו ליתלש דאם לא כן מאי קמשמע לן בסיפא טפי מרישא ורבי שמעון בן גמליאל סובר אין לראשון אלא אכילת פירות כלומר לכתחלה אם רוצה לעשות כדין אין לו אלא אכילת פירות התלושין אבל לא לתלוש פירות שלא הגיעו לתלוש אבל בדיעבד אף הגוף יכול למכור. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו.

וכתוב בשיטה לא נודע מי שם מחברה וזו לשונה: הא לכתחלה הא בדיעבד. פירוש נראה לי ברייתא קמייתא דיעבד מה שמכר מכר ואפילו בגוף אבל בתרייתא לכתחלה אין לו למכור אלא לפירות כדי שיתקיימו דברי המת שישאר לאחרים ורבי שמעון בן גמליאל הוא דקא אמר ליה לרבי בהא מודינא לך דלכתחלה. עד כאן.

מתנת שכיב מרע לא חיילא אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך. כלומר משום דאחריך חייל עם גמר מיתה. ותמהני כיון שכן אפילו נאמר דמתנת שכיב מרע חיילא עם גמר מיתה אכתי אמאי מהניא דהא כיון דבשעת גמר מיתה זוכה אחריך אפשר למקבל שיזכה מכח ראשון באותה שעה דהאי נכסי לאו דראשון הוא אלא דאחריך. וניחא לי דאם איתא דמתנת שכיב מרע חיילא עם גמר מיתה אין אחריך זוכה אלא לאחר מיתה שהרי הקנה לראשון כל זמן שאפשר לאחר שיזכה בנכסים מכחו אבל השתא דאמרינן דמתנת שכיב מרע לא חיילא עד לאחר מיתה נמצא שאינו יכול להקנות עם גמר מיתה לא במתנת בריא ולא במתנת שכיב מרע וכיון שעם גמר מיתה אין הנכסים ראוים לראשון מכלום מקיים ביה אחריך וחל (שאין) זכותו של שני. ואביי ורבא דהוו פליגי מעיקרא במתנת שכיב מרע אימת קונה בהא פליגי דלאביי דאמר עם גמר מיתה אם נתנו ראשון במתנת שכיב מרע דבריו קיימים שכיון שהוא יכול להקנות לאחר באותו זמן אין אחריך חל עדיין ורבא דסבירא ליה שאינה חלה עד לאחר גמר מיתה כיון דעם גמר מיתת הראשון מסולק חייל אחריך ונמצא שקדמו למקבל מתנה. ואין הכי נמי דאפילו לא קדמו כגון דנימא דאחריך נמי לא חייל עד לאחר גמר מיתה לא זכה מקבל מתנה בנכסים באותה שעה דאחריך נינהו אלא מיהו הא קושטא דמילתא היא דלמאן דאמר דמתנת שכיב מרע לא חיילא עד לאחר מיתה אחריך קונה עם גמר מיתה מהטעם שכתבתי שכבר קדמו. הר"ן ז"ל.

לא סלקא דעתך דתנן זה גיטך כו'. אלמא אם מתי לאחר גמר מיתה הוא כיון שכן לענין מתנת שכיב מרע נמי שהוא כאם מתי לאחר מיתה הוא קונה. וטעמא דמילתא משום דאחריך לא מכח הראשון קאתי כי היכי דלא ליקני אלא לאחר גמר מיתה אלא מכח הנותן הוא דקאתי והאי ראשון עכובי בעלמא הוא דמעכב ליה לההיא הקנאה כל ימי חייו וכיון שכן נמצא גמר מיתה וזכיית השני באותה הקנאה שהקנה לו הנותן באין בבת אחת אבל במתנת שכיב מרע כיון דמכח המת הוא דאתי דליקני ליה לאחר מיתה לא קני אלא לאחר גמר מיתה. אלא אפילו עשאן תכריכים למת. פירוש כגון שזרקן על המת ונגעו למטה הנקברת עמה ואפילו שעדיין לא נקבר המת כיון שנגעו במטה הנקברת עמו קנאן המת וכאלו מכרן דמי. ודבר זה מפורש בסנהדרין בסוף פרק כהן גדול. ואמרינן פשיטא. כלומר כיון שקנאן המת פשיטא כמכורים דמי. ומהדרינן מהו דתימא לשוויינהו איסורי הנאה לא יהוי לך כלומר ולעולם לא קנאן דמצי שמיט להו שני מן המת קמשמע לן דכיון דנגעו במטה הנקברת עמו קנאן המת וכמכורים דמו ולא מצי שני למשמיט להו. הרא"ם ז"ל.

גמ' ומי אמר אביי הכי כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה ה"ג כו' דמתרצינן הני תנאי היא וכו' כצ"ל והד"א:

בד"ה איזה רשע כו' הנותן הס"ד:

בד"ה ה"ג כו' לזה השני אחריו מיד כו' כצ"ל:

בד"ה ומי אמר אביי הכי כו' כצ"ל:

ד"ה והוציאן כו' נמחק והוציאן ראשון לחירות ומה"ד היו בהן עבדים כו':

בד"ה תכריכי המת וכו' ובפ' נגמר הדין כו' כצ"ל:

בד"ה אתרוג זה כו' כל ימי חייך כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד ואחריך אחר מיתתך לפלוני כו':

ר"ש ד"ה דתניא כו'. ור"ש ס"ל כקנין הגוף דמי כו' ואנא ס"ל כר"ש והיינו דפסיק ריו"ח כר"ש. לכאורה יקשה א"כ למאי איצטריך למיפסק כוותיה הא כבר אשמע לן בב' מקומות דק"פ כקנין הגוף. אבל באמת הא דר"ש עדיפא דהא במתניתין מכר האב אינו מכור וכמש"כ בגליון התוס'. ואם נאמר דאחריך אינו מועיל כלום צ"ל דהחילוק הוא דבדינא דמשנה הוא משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל:

ר"ש ד"ה וירד כו'. ואכל אורחא דמילתא נקט כו'. ולי י"ל דכלפי דאמרינן בב"מ (ט"ו) בב"ח שגובה את השבח מלוקח משום דהדר על המוכר אבל במתנה דלא הדר אינו גובה ע"ש. לכן קאמר הכא לרבותא אע"ג דכבר אכל המעות ולא יהיה ללוקח ממה לגבות מ"מ מוציא השני ממנו:

ר"ש ד"ה הא לכתחלה. דניחא ליה שישתייר קצת לשני כו'. עמש"כ לקמן (בע"ב) ע"ד:

ר"ש ד"ה ה"ג בה"ג. דסתם אדם כו' אינו רוצה להוציא כו' עד שתגמר מיתתו. לכאורה כאן גם בלא נתינתו יזכה השני עם גמר מיתתו. ואולי מיירי שנתנן עם שאר נכסיו שלו וכיון דבשלו נתכוון לאחר גמר מיתתו אמרי' דהני נכסי ג"כ נתן על כוונה זו:

גמרא ממאי דמההיא הדר. עי' חולין דף עז ע"א תוס' ד"ה בלשון וצע"ק:

ה''ג תנאי היא. ולא גרסי' אלא אחריך נמי תנאי היא דמשמע דתירוצא דתרצינן לעיל לריש לקיש אחריך שאני לאו תירוצא הוא דהא ודאי לריש לקיש מתרצינן אחריך שאני כדמתרצי רב ורבי הושעיא לעיל דהשתא קיימי כולהו ברייתות כריש לקיש בין למאן דאמר יחזרו ליורשי נותן בין למאן דאמר יחזרו ליורשי ראשון כולהו סבירא להו דקנין פירות דעלמא לאו כקנין הגוף דמי דאפילו הך דקתני יחזרו ליורשי ראשון היינו משום דאחריך שאני אלא לרבי יוחנן הוא דמתרצינן הכי תנאי היא כלו מר איכא תנאי דפליגי בקנין פירות דראשון אי כקנין הגוף דמי או לא ואנא סבירא לי כמאן דאמר כקנין הגוף דמי: דתניא כו'. דרבי ס''ל לאו כקנין הגוף דמי והך ברייתא דקתני יחזרו ליורשי נותן רבי היא ור''ש ס''ל כקנין הגוף דמי והך דקתני יחזרו ליורשי ראשון ר''ש היא ואנא ס''ל כר''ש והיינו דפסיק ר' יוחנן כר''ש ומיהו לר''ל לאו בקנין פירות כקנין הגוף דמי פליגי אלא לכ''ע לאו כקנין הגוף דמי ובהא פליגי רבי סבר אחריך נמי קנין פירות בעלמא הוא דאית ליה לראשון והלכך שני מוציא מיד הלקוחות והיכא דמת שני יחזרו ליורשי נותן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ורשב''ג סבר בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והכא אחריך שאני וגוף ופירות אקני לראשון הלכך אין לשני אלא מה ששייר ראשון והיכא דמת שני יחזרו ליורשי ראשון וכן עיקר דהשתא לא תקשי הלכתא אהלכתא דהא פסקינן הלכתא כריש לקיש בפ' החולץ דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובהא דאחריך לפלוני קיימא לן כרבן שמעון דאין לשני אלא מה ששייר ראשון כדפסקינן הלכתא לקמן ולא פליג ריש לקיש על ההוא פסק דפסיק רבי יוחנן לקמן ומדאביי נמי איכא למשמע דהכי קיימא לן דאמר אביי איזהו רשע ערום כו' ולקמן נמי בההיא אתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי אזל איהו אקנייה לבנו קטן כרבן שמעון כו' עד אפי' רבן שמעון לא קאמר כו' דמהתם נמי שמעינן דהלכתא כרבן שמעון והלכך בעינן לפרושי דרבן שמעון ס''ל כר''ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והכא היינו טעמא דאחריך שאני ולא תקשי הלכתא אהלכתא: וירד הראשון ומכר ואכל. אורחא דמילתא נקט שמכר והוציא המעות בהוצאה: השני מוציא מיד הלקוחות. אחר שימות הראשון דקנין פירות דראשון לאו כקנין הגוף דמי ואחריך שאני לא אמרינן אליבא דרבי: אלא מה ששייר ראשון. ואם לא שייר כלום לא יטול השני כלום דקנין פירות דראשון כקנין הגוף דמי לר' יוחנן ולריש לקיש טעמא משום דאחריך שאני: אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד. קס''ד השתא פירות יכול לאכול ולמכור אבל לא הגוף ואם מכר השני מוציא מיד הלקוחות: הא לגופא. הא קמייתא דקאמר רבי השני מוציא הני מילי היכא דמכר הגוף שאין לו לראשון אלא פירות והך ברייתא דקאמר יורד ראשון ומוכר אפירות קאי: הא לכתחלה. קאמר ר''ש אין לו למכור לכתחלה הגוף אלא אכילת הפירות כדי שיתקיים דעתו של נותן דהא גלי דעתיה דניחא ליה שישתייר קצת לשני אם יתרצה הראשון לשייר אחריו כלום והכי קתני יורד ראשון ומוכר ואוכל מסתמא דברי רבי שהרי אינו יכול למכור כ''א פירות רשב''ג אומר אין לו לראשון לירד ולמכור מסתמא שהרי הכל מכור ולא נתקיימה דעת הנותן אלא אכילת פירות הוא דאית ליה לכתחלה או למכרן אבל גופא דיעבד אין לכתחלה לא והא קמייתא דיעבד אין לשני אלא מה ששייר ראשון: איזהו רשע ערום. גורם לעבור על דברי הנותן: ערום. דאהנו מעשיו והרי הוא חוטא ולא לו ומיהו המוכר עצמו דהיינו ראשון לא מקרי רשע ואע''ג דלכתחלה אסור לעשות כן דלא חמיר איסוריה שהרי השליטו הנותן בגוף ופירות לעשות בהן כרצונו: זה המשיא עצה. לראשון למכור בנכסים דהא קי"ל כר"ש דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ולא נעשה נחת רוחו של מת שאמר אחריך לפלוני דהוה ניחא ליה אם ישתייר ומיהו לא אקפיד קפידא גמורה שלא יוכל הראשון למכרן אם ירצה: ומודה. ר"ש אע"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון אם נתנו אותו ראשון במתנת שכיב מרע כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום והשני מוציא אי נמי כשהיה שכיב מרע נתנה דשתי מתנות הללו שוות כדאמרן לעיל איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע כו': ה"ג בהלכות גדולות ובפירוש רבינו חננאל מ"ט אמר אביי מתנת שכיב מרע אימת הויא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך. האי שני דקאמר עליה הנותן אחריך לפלוני קדם לזה שנתנו לו הראשון דמשעה שהתחיל האי ראשון לטרוף קנה השני דאחריך עם גמר מיתה משמע דמשעה דאין הראשון צריך לנכסים הללו זיכהו הנותן לזה השני אחריו מיד אבל האי מקבל מתנה מראשון לא קנה עד לאחר גמר מיתה דסתם אדם הנותן ממונו לאחר מיתתו אין רוצה להוציא ממונו מכחו עד שתגמר מיתתו אבל לעיל דנותן סליק נפשיה מהני נכסים שהרי נתנו לראשון חפץ הוא שיזכה השני עם גמר מיתתו של ראשון: ומי אמר אביי הכי. דמתנת שכיב מרע לאחר גמר מיתה: עם גמר מיתה. אלמא בהדי הדדי קנו ולאשמועינן אתא דחולקין בשוה: מההיא. דעם גמר מיתה: לא ס"ד. דמההיא דלאחר מיתה הדר ביה דהא ודאי סתם שכיב מרע הנותן לאחרים ממון שלו אין בדעתו להוציאו מרשותו עד לאחר גמר מיתתו דאשכחן נמי כה"ג גבי אשתו כשהוא מגרשה ומתירה לאחרים דלא גמר להוציאה מכחו עד לאחר גמר מיתתו: דתנן הרי זה גיטך אם מתי. כלומר אם אמות אז יהא גט: זה גיטך מחולי זה. לאחר גמר חולי דהיינו לאחר מיתה: זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום. דלא גמר לגרשה עד לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה ודלא כר' יוסי מוקמינן לה בגיטין בפ' מי שאחזו קורדייקוס דאי כרבי יוסי האמר זמנו של שטר מוכיח עליו וכמאן דאמר לה מהיום ולאחר מיתה דמי דקתני התם חולצת ולא מתייבמת וגבי אם מתי נמי דמי כמאן דאמר מהיום אם מתי דקתני התם הרי זה גט מיהו שמעינן מינה דלאחר מיתה קמגרש לה וה"ה למתנתו דאי עם גמר מיתה א"כ הוי גט ואמאי קתני לא אמר כלום: היו בהן עבדים כו'. כלומר ורבן שמעון קאמר דמה שמכר ראשון הכל הוי מכור ואפי' עבדים והוציאם לחירות וקפריך פשיטא דכיון דאקני גוף לראשון מצי למעבד ביה כל מה דבעי: למיעבד איסורא. דהמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו (ויקרא כה): תכריכי המת אסורין בהנאה ובפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) נפקא לן מקראי: לשוינהו איסור הנאה לא יהבינהו ניהליה. אלא ע"מ ליהנות בהן בני אדם דניחא ליה לאיניש דליהנו אינשי מממוניה ולא ילך לאיבוד: אתרוג זה נתון לך במתנה. כל ימיך: ואחריך. אחר מיתתו: לפלוני. לצאת בו וגם לאכלו אם ירצה דהא לא קאמר ואחריו לפלוני: נטלו ראשון ויצא בו. כלומר נטלו לצאת בו ובירך עליו: באנו למחלוקת כו'. דלרבי לא יצא ראשון דהא לית ליה בגויה אלא קנין פירות שהרי אינו יכול למכרו ולא קרינא ביה לכם ולר"ש ראשון יצא דהא אי בעי הוה אכיל ליה או מזבין ליה דהא אחריך קאמר מה שישתייר אחריך: עד כאן לא פליגי. רבי ור"ש בפירות דראשון דודאי פירות אית ליה אלא בהכי פליגי דר"ש סבר קנין פירות שיש לו לראשון כקנין הגוף דמי אפי' לר"ל דאחריך שאני ורבי סבר לאו כקנין הגוף דמי ואם מכר את הגוף לא עשה ולא כלום אבל בפירות הכל מודים דאית ליה הלכך גבי אתרוג נמי יציאת ידי חובתו ליטלו היינו פירותיו דאפילו לרבי יצא:

אין פירוש לקטע זה

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד