בבא בתרא קלח ע"א

דף קלח - א

כאן, בצווח מעיקרא. מיד כשמסר לו את השטר התחיל לצווח.

אזי לא קנה בעל כרחו, כיון שאי אפשר לזכות לאדם דבר בעל כרחו, שהרי חוב הוא לו. דכתיב, "שונא מתנות יחיה", ואין חבין לאדם אלא מדעתו ^[172].

ומכל מקום, אף על פי שמקבל המתנה לא זכה בה, אין הנכסים חוזרים לרשות הנותן, שהרי סילק את עצמו מהם. אלא הפקר הם, וכל הקודם ומחזיק בהם זוכה בהם ^[173].

כאן, בשותק מעיקרא, בשעה שקיבל את שטר המתנה, ולבסוף צווח. אזי קנה, ואינו יכול להפטר מאותם נכסים אלא על ידי שיפקירם, או יתנם במתנה ^[174].

אמר רב נחמן בר יצחק, זיכה לו את נכסיו על ידי אחר בפניו, ושתק בשעה שנתנו את השטר לאחר בעבורו, ולבסוף כשבאו לתת לו את השטר, צווח, באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, האם קנה או לא.

דתניא, הכותב נכסיו לאחר, והיו בהן עבדים, ואמר הלה "אי אפשי בהן", כיון שאינני חפץ לשאת בהוצאות אחזקתם ^[175].

אם היה רבן שני, היינו, מקבל המתנה, כהן, הרי אלו אוכלין בתרומה ככל קנין כספו ^[176]. כלומר, על כרחו זכה בהם, והרי הם כרכושו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, כיון שאמר הלה "אי אפשי בהן", כבר זכו בהן יורשין. היינו, הראשון או יורשיו ^[177]. עד כאן הברייתא.

והוינן בה, וכי תנא קמא סבר שזכה בהן בעל כרחו, אפילו עומד וצווח?!

אמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן: בצווח מעיקרו, דכולי עלמא לא פליגי דלא קני.

שתק ולבסוף צווח, דכולי עלמא לא פליגי דקני. כדלעיל.

כי פליגי, במקרה שזיכה לו את המתנה על ידי אחר, ושתק, ולבסוף, כשנתנו לו את השטר, צווח. דתנא קמא סבר, מדשתיק, בתחילה, בשעה שהקנה לו, קנינהו. והאי דקא צווח לבסוף, מהדר הוא דקא הדר ביה. רוצה לחזור בו מהסכמתו. אך כיון שכבר זכה בנכסים, אינו יכול לחזור בו בלא קנין.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר, הוכיח סופו, שצווח, על תחלתו, שאינו חפץ בנכסים כלל.

והאי דלא צווח עד השתא, דסבר, כי לא מטו לידי מאי אצווח [מדוע אצוח כל זמן שלא הגיע השטר לידי] ?.

תנו רבנן בבריתא: שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני, ושלש מאות לפלוני, וארבע מאות לפלוני ^[178] ", ובמקרה שלא שייר לעצמו נכסים נוספים, זכו המקבלים בדיבורו בלא קנין. דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו.

ואין אומרין כל הקודם בשטר זוכה ^[179]. ולפיכך, אם יצא עליו שטר חוב, גובה ^[180] מכולם באופן יחסי לחלקם.

כגון, אם בא לגבות תשעה דינרים, גובה מן המאתים שני דינרים, ומן השלש מאות שלשה דינרים, ומן הארבע מאות ארבע דינרים. ^[181]

אבל אמר "תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו לפלוני, ואחריו לפלוני", אומרין כל הקודם בשטר זוכה.

כיון שכוונתו שאם ישתייר מנכסיו אחרי שיתנו לראשון, יזכה השני, וכן הלאה.

ולפיכך, אם יצא עליו שטר חוב, גובה מן האחרון. אין לו כדי חובו, גובה משלפניו, ואם עדיין אין לו כדי חובו, גובה משלפני פניו.

תנו רבנן בברייתא: שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור, כראוי לו",

כיון שהוסיף ואמר "כראוי לו", ודאי ליפות כחו בא. ולכן, נוטלן, ובנוסף עליהם נוטל את בכורתו.

ואם אמר "תנו מאתים זוז לפלוני בני, בבכורתו", ידו על העליונה, רצה, נוטלן. אם בכורתו פחותה ממאתים זוז.

אך אם רצה, נוטל בכורתו. כגון שבכורתו יתרה על מאתים זוז. ^[182] אךאינו נוטל שניהם.

וכן שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלונית אשתי, כראוי לה",

כיון שכפל דבריו לחינם, ודאי בא ליפות את כחה. ולכן, נוטלתן, ונוטלת את כתובתה.

שותק ולבסוף צווח קנה. דכיון דשתק בשעת מתנה אודויי אודי ליה לקבל:

זיכה לו. המתנה על ידי אחר:

אם רבן שני כהן. זה שנכתב לו הנכסים: כבר זכו בהן יורשי נותן:

והוינן בה ות"ק אפי' עומד וצווח. המקבל סבירא ליה דאוכלים בתרומה אמאי הא צווח דלא בעי להו:

מיהדר קא הדר ביה. דלא בעי להו אבל כיון דשתק מעיקרא קננהו:

הוכיח סופו על תחלתו. דמעולם לא היה דעתו לקבלו. והאי דלא צווח בשעה שזיכה לו על ידי אחר דסבר מאי איכפת ליה שזיכה אותו ע"י אחר כל זמן שלא בא לידו מאי אצווח:

תנו מאתים זוז לפלוני וש' לפלוני ות' לפלוני אין אומרי' כל הקודם באותו שטר מתנה זכה. תחלה אלא כולם זכו כאחת שלא היה יכול להוציא שני שמות כאחד אם לא שיקדים זה לזה לפיכך זכה זה כזה. ולפיכך אם יצא עליו על זה הנותן שטר חוב שהיה חייב ממון גובה בעל חובו מכולן. דאין יכול לומר הראשון כי בעת שזכיתי אני במתנתי עדיין הנחתי לך מקום לגבות ממנו ולא השני יכול לומר לו כן לפי שכולם זכו כאחת:

אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני. מדקאמר ואחריו הכא משמע דאם ישתייר כלום אחרי שיתנו לראשון יתנו לשני [ואם ישתייר משני] תנו לשלישי כל הקודם בשטר מתנה כעין שהן כתובים זכה תחלה. לפיכך אם יצא שטר חוב גובה מן האחרון שכל אחד מן הראשונים יכול לומר לו הנחתי לך מקום עדיין לגבות הימנו:

אם אין לו. השלמת כל חובו מן האחרון:

חוזר וגובה מן שלפניו. היינו אותו שזכה קודם האחרון:

אין לו. עדיין השלמה:

גובה משלפני פניו. מן הראשון:

[כראוי לו]. האי דקאמר בראוי לו לטפויי מילתא קאתי דבלאו הכי היה נוטל בכורתו. אבל מדקאמר לישנא יתירא נוטלן ונוטל את בכורתו כדאמר לקמן הא מני ר"ע היא דדייק לישנא יתירא:

אם אמר תנו לו. מאתים זוז בבכורתו ידו על העליונה. אם בכורתו יותר על מאתים יטול בכורתו ואם מאתים זוז יותר יטול מאתים. וכי האי גוונא מפרשי גבי אשתו וגבי בעל חובו:

תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני. י"א דמשום הכי אין אומרים כל הקודם בשט' זכה שאי אפשר שלא להקדים אחד מהם אבל אמר מאתים זוז לפלוני ומאתים זוז לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זכה שהיה לו לומר שש מאות בין פלו' לפלוני והאי דקתני סיפא ואחריו רבותא קמ"ל דאף ע"ג דבתרא עדיף דיהיב ליה טפי אומרים לראשונים רצה ליפות כחן בהקדמה אע"פ שיפה כחן של אחרונים במתנה מרובה, ואין דעת הר"ר שמואל ז"ל מסכמת לזה.

ה"ג בבכורתו ידו על העליונה וכו' בכתובתה ידו על העליונה בחובו אין לו אלא חובו. וכך גרס' רבינו הגדול ז"ל בתוספתא (ז,ד), ומשמע דכי אמרי' בכתובתה ידה על העליונה בשאמר כן שלא בפניה או שלא חלק נכסיו אבל חלק נכסיו אפילו שלא בפניה ואמר לה טלי זה בכתובתיך הפסידה כתובתה כשם שהפסידה בקרקע לר' יוסי ברבי חנינא דלדידיה לא שייך לחלק בין מטלטלין לקרקע ולישנא דתנו מאתים זוז לאשתו נמי משמע שלא אמר כן לאשתו.

הא דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים וכו'. כתבתיה בגיטין בריש פרק השולח.

הא דתניא שכיב מרע שאמר תנו מתאים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומר[ין] הקודם לשטר זכה. יש מפרשים, דדוקא בכי [הא], דאין מתנת כולן שוה, ולפיכך אין הקדמת האחד ואיחור שבשני שבשטר ראיה, שלא פרט אותן אלא מפני שאי אפשר לערבן, שאין הפה יכול להוציא שני דברים כאחד. אבל באומר תנו מאתים זוז לפלוני ומאתים זוז לפלוני, בכי הא אומרים כל הקודם בשטר זכה, דאי לא למה לא ערבן, והיה לו לומר תנו שש מאות דינרין בין פלוני ופלוני. ואם תאמר אם כן למה לי דאמר בסופא ואם אמר ואחריך כל הקודם בשטר זכה ליפלוג וליתני בדידה ולימא אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ומאתים לפלוני כל הקודם בשטר זכה. יש לומר דרבותא קא משמע לן דאפילו נתן לאחריו מתנה מרובה משלפניו אין אומרים מתנתו מוכחת שהוא אוהבו יותר ורוצה שאם יצא עליהם שטר חוב שיפרע משלפניו, דכשם דעילה אותו על השאר בסך המתנה כך עילה אותו בהקדמה, קא משמע לן. ואינו מחוור, אלא כל שלא אמר אחריו יצא עליהם שטר חוב גובה מכולן בשוה, ואם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני שלש מאות ואחריו לפלוני ארבע מאות כל הקודם בשטר זכה.

תוספתא (פ"ט ה"ד): האומר תנו מאתים זוז לפלוני וחמש מאות לפלוני ופלוני יירש שאר נכסי יצתה עליהן כתובת אשה ובעל חוב גובה מזה שיירש שאר נכסים. ואפשר שטעם התוספתא, שכל האומר פלוני יירש שאר נכסי הרי הוא כאומר ואחריו, דהא שאר קאמר, אבל באומר תנו מנכסי מאתים זוז לפלוני ויש בנכסיו כדי ליתן לזה ועוד שירשו יורשיו, אם יצא עליהן שטר חוב גובה בין המקבל המתנה בין מן היורשים לפי חשבון, כדרך שאמרו במאתים לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני, דאין הפרש בין שיתן למי שראויין ליורשו ובין למי שאינן ראויין. ליורשו ובין שנתן לכולן בלשון מתנה או בלשון מתנה למקצתן ולמקצתן בלשון ירושה.
אלא [שאני] מסתפק בדין זה, דאם כן פשיטא, מה בא תנא דתוספתא ללמדנו, שהרי כבר שנה שם למעלה מזה דין זה של ברייתא דתנו מנה לפלוני ואחריו לפלוני, והיא היא הברייתא השנויה כאן בגמרא. ואם ללמד שהאומר יירש פלוני הרי הוא כאומר אחריו, פשיטא. ועוד למה שינה דרכו כאן ולקח אותה באומר ויירש, היה לו לשנותה כדרך הבבא הראשונה בסתם וניתני האומר תנו מאתים זוז לפלוני וחמש מאות לפלוני והשאר לפלוני. אלא מדנקט כאן וירש נראה שאין העקר משום לשון השאר, שהוא כאומר לאחריו, אלא כל שנותן מתנה מנכסיו ויצא עליו שטר חוב או כתובת אשה אין גובין אלא מן היורשים ואם אין להם גובין ממקבלי המתנה. וזה נראה לי עקר, דיורשין הרי הן ככרעא ומורישין ובמקומו הן עומדין ונכסי ירושתו כבני חורין, ומקבל המתנה המשועבדין, ואין גובין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין, דמתנת שכיב מרע כמשועבדין הן, וכדמוכח בריש פרק הניזקין (גיטין נ, ב) ודייק לה מהא דתנא הכא בהאי ברייתא דתנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני. והגע עצמך, יש לומר דאלמנה ניזונת ממקבלי המתנות במקום שנפלו נכסי ירושה לפני היורשים ואפילו אמר יירשו יורשי נכסים, הא ודאי לא. וזה עיקר.
ומיהו מי שאומר יש לי נכסים כן וכן ביד פלוני כן [וכן] ביד פלוני (כן) והיה מונה והולך את שלו ומתוך כך אמר לו תנו מאתים זוז לפלוני, אין נותנין אותו כל המאתים זוז מיד, אלא לפי חשבון מה שיקבצו מהן, שהרי גלה בדעתו דממה שיש לו רוצה לתת לפי חשבון. וכן מצאתיה בתוספתא, דתניא שם: האומר מאתים דינרין יש לי ביד פלוני ושלש מאות ביד פלוני וחמש מאות ביד פלוני יצא עליהם כתובת אשה ובעל חוב גובה אף על פי שלא נ[ת]כנסו כולן, אבל אם אמר [ואחר כך] יטול פלוני מאתים דינרין אם נתכנסו כולן נוטל ואם לאו אינו נוטל אלא לפי חשבון. אם נאבדו מקצת הנכסים לא נאבדו מהם למקבלי המתנה, אלא אם כן נתן דבר המסויים, כגון שאומר תנו חבית יין מחביות לפלוני וכיוצא בזה, וכבר כתבתי יותר בזה בגיטין (סה, ב)גּ גבי מעשה דגניבא דתנו ארבע מאות זוז מחמרא דנהר פקוד.

הכותב כל נכסיו לאחר וצווח הלה מעיקרו ר"ל בשעת המתנה ואמר אי אפשי בהם או איני רוצה במתנה זו או בטלה היא או מבוטלת היא או תבטל או כל לשון שבעולם שמראין הדברים שאינו רוצה בה לא קנה והרי אותם הנכסים בחזקת הבעלים שתק בשעת המתנה כאדם שרוצה לקבל ואח"כ צווח ואמר שאינו רוצה בה קנה אחר שהודה ושתק הרי קבלה ומשקבלה אינו חוזר ודבר זה ענינו בשכיב מרע שאמירתו כמסירתו הא בבריא הרי לא קנה עד שיגיע שטר המתנה לידו ומ"מ אף בבריא אתה מפרשה בשנתן השטר לתוך חיקו או שהקנהו בקצת דרכי הקניות שקונות בלא הגעת השטר לידו ושיעור שבין שתיקה לצווחה לא התבאר בגמ' ולחכמי התוספות ראיתי שנתנו בו שיעור כל שהו אחר כדי דבור של גמר המתנה ואין הדברים נראין אלא כל שעסוקין באותו ענין הוא לדעתי תוך כדי דבור אבל כשנעתקו מאותו ענין לענין אחר או שיצאו מאותו מעמד הוא נקרא שתק ולבסוף צווח:

ובמסכת גיטין התבאר דין זה בבריא ונתגלו שם דברים שאתה צריך לגלגלן בדין זה בשתק ולבסוף צוח והוא ששם אמרו שמקבל מתנה שאמר לאחר שבאה מתנה לידו מבוטלת תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום שכל אלו לשון עתיד הם כלומר שהוא רוצה לבטלה עכשו ואחר שקבלה והוא מודה שזכה בה אין בידו לבטלה והמחזיק בה לא זכה אא"כ יפקירנה בפירוש ואם זכה הוא יכול אח"כ להוציאה מידו אבל אם אמר לשון מוכיח שבשעת מתנה בטלה כגון בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים שהודאתו כמאה עדים ומ"מ לא שתחזור לבעלים אלא שהיא הפקר וכל המחזיק זכה ואע"פ שגדולי הרבנים חולקים בזו לומר שחוזרת לבעלים סוגיא שבמס' כריתות פרק אחרון תעיד לך כן ומ"מ במקום בעלי חוב אין דבריו קיימין כל שקבלה אף בלשון עבר ואע"פ שאם צוח מעקרו רשאי שאינו רוצה לקבל מתנות כדי לפרוע הקפותיו מ"מ אחר שקבלה קבלה ובמקום שחב לאחרים אינו נאמן ויש חולקים אף בזו ואל תחוש לדבריהם כלל מעתה דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ומה שחסר זה גלה זה ואתה צריך לגלגל דין זה בכאן שזה שאמרו בשתק ולבסוף צוח בשכיב מרע שקנה ואין צוחתו מעכבתו דוקא באי אפשי בה או מבוטלת תבטל אבל אם אמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים במקום שאין חב לאחרים להיותה הפקר ולא להחזירה אצל יורשי השכיב מרע וגדולי המחברים לא הפרישו בה כלל בין לשון ללשון והוא תמה:

ונמצאת למד לשטתנו שלש חלוקות אחת שבשעת המתנה מבטלה בכל לשון אף במקום שחב לאחרים ונשארת לבעלים שתק ולבסוף צוח בלשון עכשו אינו מבטלה כלל ובלשון עבר מיהא היכא דאינו חב לאחרים מבטלה ולא לחזור לבעלים אלא להיות המחזיק זוכה אלא שאם חב לאחרים הוא בדין האמצעית שאינו מבטלה כלל וכן נמצאת למד שמבוטלת תבטל ואי אפשי בה לשון עכשו הם ואין מועילים אלא בשעת המתנה ובטלה היא אינה מתנה לשון עבר הוא ומ"מ צריך אתה לידע שגירסא זו שבמסכת גיטין בלשונות אלו מתחלפת בקצת ספרים עם גירסא שבמסכת כריתות פרק אחרון והוא ששם אמרו הנותן מתנה לחברו ובאת לידו ואמר אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה והקשו עליה מזו שבגיטין והביאוה בנסח זה מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה מתנה לידו תבטל מבוטלת אי אפשי בה דבריו קיימים בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום מאי לאו דבריו קיימים והדרא למרה ומינה הא בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום למיהדר למרה אלא שכל המחזיק זכה ומתרץ דבריו קיימים והמחזיק זכה הא בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום ואם החזיק בה אחר מוציאה כל זמן שירצה וזה הפך מה שכתבנו בנסח סוגיא שבגיטין והפך מה שפסקנו ותדע שהרבה מפרשים טרחו לישבה ולא עלתה בידם כהוגן ונסח זה בשום פנים אי אפשר לישבו שאף כשתבא לשנות בשטתנו ולומר שכל בשתק ולבסוף צוח בלשון עכשו מפקירה הוא מעכשו וכל המחזיק זכה היכא דלא חב לאחרים ולפרש לא אמר כלום לענין מהדר למרה אלא שהמחזיק זכה וכדמסקינן התם דבריו קיימים והמחזיק זכה אם כן בטלה היא אינה מתנה דקאמר הכא דבריו קיימים פירושו למהדר למרה והיאך נפרש בלשון זה שם שאמר בה לא אמר כלום אם חוזרת לבעליה כל שכן שדבריו קיימים ואם תפרש לומר לא אמר כלום למהדר למרה אלא שהמחזיק זכה הינו הך ומ"מ גדולי הפוסקים העידו על נסחא שבכריתות שהיא שנויה בדרך אחרת בנסח זה הנותן מתנה לחברו ובאת לידו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק זכה והקשו מזו שבגיטין בנסח זה מקבל מתנה שאמר אחר שבאה מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים מאי לאו אי אפשי בה לא אמר כלום וכל המחזיק לא זכה ותירצה לא אמר כלום לחזור לבעליה אלא שכל המחזיק זכה ונמצא לנסח זה גם כן שלש חלוקות הראשונה כדרך שכתבנו בשטתנו שכל שבשעת המתנה צווח מבטלה בכל לשון אף במקום שחב לאחרים וזו אין בה מחלקת ופקפוק כלל אבל שתק ולבסוף צוח בלשון עכשו כל שאינו חב לאחרים הרי הוא מפקירה מעכשו והמחזיק זכה וזהו שאמרו מבטלת תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום ופירושה לא אמר כלום לחזור לבעליה אלא שהמחזיק זכה וכמו שתירצוה שם והן הן דבריו של ריש לקיש הא בטלה היא אינה מתנה במקום שאין חב לאחרים דבריו קיימים וחוזרת לבעליה ועל הדרך שאמרו במסכת גיטין כתבתי ונתתי שדה פלני לפלני והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים וחוזר לנותן ואע"פ שזו מ"מ לא באה לידו מעולם מ"מ סתמא נאמרה וכן שהבעלים היו מסלקים הימנה ואפשר שגדולי המחברים כונו לדעת זה אלא שקצרו בדבריהם והרבה פוסקים פסקוה כן ועל דרך האמת על כרחנו צריכים אנו לענות בה אמן מפני שהסוגיאות מתישבות בה כראוי אע"פ שאנו צריכים לשנות בה בפסק שלנו וכל שכן שבאמת גדולי המחברים נראין מכונים לשטה זו:

ולמדת שלדברי הכל זו שבמסכת גיטין וזו שבכריתות כלם בשתק ולבסוף צוח הם שאם בשעת מתנה לית דין ולית דיין כמו שכתבנו ואע"פ שבקצת הלכות ובקצת ספרים אין גורסין בזו שבכריתות ובאת לידו פירושה מ"מ כך הוא שכל שצוח מעיקרו ודאי לנותן היא חוזרת שאין אדם נותן אלא על דעת המקבל וכמו שאמרו בפרק הגוזל זוטא רב ספרא הוה אזיל בשייראתא לוינהו חד אריא כל ליליא הוו שדי ליה חמרא ההיא ליליא שדא ליה רב ספרא ולא אכליה קדים רב ספרא זכה ביה ואמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא לאקדומי למיזכי ביה והא אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה ותירץ לה לרוחא דמילתא עבד ולמדנו שאין אדם מסלק עצמו מן הדבר אלא על דעת שיקבלנו האחר ואף ממקומו מוכרע כן ואע"פ שאין הם גורסים בדברי ריש לקיש שם ובאת לידו הרי מ"מ הקשה לו ממה שאמור במסכת גיטין שנאמר שם אחר שבאת לידו ואף מה שהקשו לו שם משמועת הכותב נכסיו והיו בהן עבדים מעידה כן שהעמידוה כאן בשתק ולבסוף צוח והרבה נוטים לשטתנו לענין פסק ומחזיקים זו שבכריתות כמשבשת וכן יש שאין גורסים שם ובאת לידו גם כן אלא שמפרשים שדעת ריש לקיש היא בצווח מעיקרו ומפרשים שהוא מקשה לו מסוף השמועה ר"ל בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים שכל שאומר שלא היתה מתנה בשעת מתנה הרי הוא כצווח מעיקרו ואמר דבריו קיימים מאי לאו דבריו קיימים והדרא למרה ומתרץ לא אלא דבריו קיימים להיותה הפקר ואע"פ שלדעתנו במבוטלת ובאינה מתנה כך היא מ"מ מה שהיה ר"ל כן בצווח מעיקרו ולדמות בטלה היא ואינה מתנה לצווח מעיקרו אינה בשום פנים ולדעתי יש לפרש בשטה זו שאף ריש לקיש לא אמרה אלא בצווח ולבסוף שתק והמקשה הבין מדבריו שאמרה אף בצווח מעיקרו והקשה מבטלה היא אינה מתנה והיה מדמה אותה לצווח מעיקרו ותירץ לו שאף לפי סברתו שמדמה אותה זו לזו אינה קושיא שהרי אף זו הפקר היא ומ"מ עיקר דבריו לא היו אלא בשותק ולבסוף צווח ובטלה היא אינה מתנה אינה דומה לזו וסוף הדברים אין הסוגיאות מתישבות כלל אלא למה שכתבנו בנסח גדולי הפוסקים ועל הדרך שפירשנו בדבריהם והן הן הדברים:

מתנה זו שלא נמסרה ליד המקבל עצמו אלא שזכוה לו על ידי אחר הן שכיב מרע באמירה הן בריא בהקנאה ושתק ולבסוף צווח או שלא היה בפניו וכששמע ושתק ואח"כ צווח גדולי המחברים פסקו בה שהדבר ספק שמא מאחר ששתק בשעת ידיעה קבלה ועכשו רוצה לחזור או שמא לא היה בדעתי לקבלה וזה שלא צוה מתחלתו הואיל ולא הגיע לידו כלום וסופו הוכיח על תחלתו לפיכך אם קדם אחר וזכה זכה שמא זכה זה ועכשו חוזר והרי היא הפקר ואם חזרו הבעלים ותפשוה אין מוציאין שהרי שמא המקבל לא קבלה מעולם והיה דינה לחזור לבעליה ונראה שזה שנסתפקו בה הוא ממה שאמרו הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים ושתק ולבסוף צוח שאם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה לדעת רבנן שהם סוברים שמששתק קנה וזה שחזר וצוח אינו כלום ולדעת רשב"ג אין אוכלין שמעולם לא קבלם וסופו הוכיח וזכו בהם יורשי ראשון או הוא בעצמו במתנת בריא שבהקנאה ואמרו בשני של חולין מכח שמועה זו בענין אחר בקסרי היה מעשה ולא אמרו בה לא איסור ולא התר ומ"מ רוב פוסקים כתבו שלענין ממון קנה בשתיקה כרבנן ולענין איסור כגון תרומה לעבדים אלו ושאר דברים כיוצא בה שהוזכרו בשני של חולין הוא שיש להחמיר מספק הא זכה לו על ידי אחר שלא בפניו וכששמע צוח אין ספק שזהו כצווח מעיקרו וידו על העליונה שאם רצה הנותן לחזור קודם שידע זה אינו רשאי שזכין לאדם שלא בפניו ואם לא רצה זה לקבלה אינה מתנה שאין נותנין מתנה לאדם בעל כרחו:

שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלני ושלש מאות לפלני וארבע מאות לפלני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה תחלה אלא כלם זכו כאחד ולפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מכלם לפי השבון העזבונות ר"ל שאם החוב רביע העזבון כל אחד פורע רביע עזבונו וכן התבאר במסכת כתבות שאם לא נמצא שם בכדי כל העזבונות חולקים את הנמצא לחשבון מה שאמר הוא אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלני ואחריו שלש מאות לפלני ואחריו ארבע מאות לפלני אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו וכן אם לא נמצא שם בכדי החוב נוטל הראשון תחלה וכן על הסדר וגדולי המפרשים חדשו בדין זה שאם היו המתנות שוות ר"ל תנו מאתים לפלני ומאתים לפלני אפילו לא היה שם לשון אחריו כל הקודם זכה שהרי היה יכול לומר תנו שש מאות לפלני ופלני ופלני למה חלקם אלא שהוא מכוין להקדים ואף חכמי הדורות שלפנינו נסכמים בה הא בריא שהקנה כל שבשטר אחד ויום אחד אין כאן דין קדימה כלל:

שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלני בכורי בראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו שאין אומרים שלא אמר בראוי לו אלא שרצה לומר במה שראוי לו מצד הבכורה אלא כאדם שאומר ראוי לו שיטול כך וכך במתנה לפי מה שקדמני מאהבתו ומעבודתו ומ"מ אם אמר בפירוש בבכורתו ידו על העליונה ואם מאתים זוז אלו יתרים מחלק הבכורה נוטלם ואם חלק הבכורה יתר נוטל חלק בכורה שאין ברשות האב למעט בה כמו שביארנו ואע"פ שזה בלשון מתנה ובלשון מתנה יכול למעט אף חלק בכורה מ"מ דוקא אם אמר כן בלשון נתינה לאחרים כלומר שחלק נכסיו במתנה והשוה להם את הבכור אבל אמר תנו לו בחלק בכורתו כך וכך אינו יכול למעטה:

וכן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לאשתו בראוי לה נוטלתן יתר על כתבתה ואם אמר בכתבתה ידה על העליונה ואם המאתים זוז יתרים על כתבתה נוטלם ואם הכתבה יתרה נוטלת כתבתה ודבר זה אתה צריך לפרשו בשאינה לשם שאם היא לשם הרי אמרו בטלי קרקע זה בכתבתיך שמחלה כתבתה או שמא אף כשהיתה לשם וכבר ביארנו שלא נאמר כן אלא במנה מאתים וזו שבכאן אתה מפרשה בנדוניא:

קצד. אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהן קנה ואפילו עמד וצווח. נפקא מינה דאי מיית מקבל מתנה זכו בהו יורשין דידיה, אי נמי דאי הדר מקבל וקא ניחא ליה לא מצי נותן למהדר ביה דמעיקרא קננהו. ור' יוחנן אמר לא קנה. (ואין) [דאין] אדם מקנה לחבירו דבר על כרחו. א"ר אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו. לא קנה, וכאן בשותק ולבסוף צווח קנה, והוא דלא צווח בתוך כדי דיבור וצווח מעיקרו דקאמרינן דלא קנה, ממילא הדרי לנותן או ליורשיו, ולא אמרינן כל המחזיק בהן זכה. וההיא דגרסי' בכריתות פרק המביא אשם (כריתות כד,א) אמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה, אם תמצא לומר אצווח מעיקרא קאי, וטעמא דמילתא דכי אקני ליה נותן אדעתא דלא הדרה ליה אקני, הילכך מקבל לא קני דהא אמר אי איפשי בהם, נותן נמי לא הדרי ליה דהא אסתלק מיניהו לגמרי, וממילא הוה להו הפקר, ודלא כרשב"ג דקאמר לקמן כיון שאמר הלה אי איפשי בהן כבר זכו בהן היורשין, ליתא לדריש לקיש, דהא רבי יוחנן פליג עליה דריש לקיש בהא מילתא, דאמר רבי יוחנן צוח מעיקרו כולי עלמא לא פליגי, אלמא מודו ליה רבנן לר"ש ב"ג דזכו בהן יורשי נותן, וקימא לן ריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דקימא לן דהפקר כי האי גוונא אפילו לגבי ההוא דאפקריה לא הוי הפקר עד דמפקר אדעתא דכולי עלמא, דתנן (פ"ו מ"א) ב"ש אומר הפקר לעניים הפקר וב"ה אומר אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים בשמטה. וקימא לן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. וכ"ש הכא דסוגיין כב"ה כמעשה דר' ישמעאל ברבי יוסי דפרק אלו מציאות (ב"מ ל,ב) וכמעשה דרב פפא בפרק הגוזל בתרא, דהא דייקינן התם נהי דאפקריה לחמריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה. ועוד דאפי' ב"ש נמי לא קאמרי אלא דלהוי הפקר לגבי ההוא דאפקריה אדעתא דידיה, אבל למהוי הפקר למאן דלא אפקריה אדעתא דידיה לא קאמרינן.

ואם תמצא לומר דההיא דריש לקיש אשתק ולבסוף צווח קימא, דקימא לן דקנה, וכיון דקאמר בתר הכי אי איפשי בה כמאן דאפקריה דמי, הא שמואל ורבי יוחנן פליגי עליה בהדיא, דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהם קנה ואפי' עומד וצווח. אלא אפילו לבתר דאמר אי איפשי בה נמי קנה. וכיון דקנה בה ודאי לא הוי הפקר. ורבי יוחנן נמי מודי בה, דהא אסיקנא דלא פליגי. וברייתא נמי אליבא דרבנן בהכי סלקא, דאוקימנא בשתק ולבסוף צווח, וקאמרי רבנן אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה, והא קימא לן המפקיר עבדו יצא לחירות.

וכי תימא כיון דמעוכב גט שחרור אכיל בתרומה, אי הכי הא דאיבעיא לן מעוכב גט שחרור אי אכיל בתרומה ואי לא ולא איפשיט, דתפשוט מיהא מתניתא דאכיל, אלא ודאי מדלא פשיט לה מהכא ש"מ דלא הוו הפקר כלל ודלא כריש לקיש. ונהי דבריתא לריש לקיש לא קשיא, דיכיל לתרוצה כי טעמא דמאן דאמר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, מיהו סוגיא דגמרא דלא פשיט לה מיהא מתניתא דאכיל ודאי לית ליה דריש לקיש. הילכך לית הילכתא כריש לקיש.

אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים ואמר הלה אי איפשי בהם אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי איפשי זכו בהן היורשין של ראשון ואמר רבא ואי תימא רבי יוחנן הכל מודים בצווח מעיקרו דלא קני שתק ולבסוף צווח דכ"ע לא פליגי דקני כי פליגי שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדאישתיק מינח ניחא ליה והאי דקא צווח מהדר הדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והאי דלא צווח עד השתא דסבר כי לא מטו לידיה מאי [א]צווח. וקי"ל כת"ק. ודוקא היכא דכי אתו לידיה צווח מיד ואמר אי איפשי בהן, אבל שתיק לבתר דאתו לידיה ולאחר כדי דבור צווח, אפילו רבנן מודו דקנה, דהא ליתיה לטעמא דכי לא מטו לידיה מאי אצווח. והני מילי בשכיב מרע דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. דיקא נמי דתני עלה כבר זכו בהן היורשין ולא קתני ברשותא דנותן קיימי. אבל בבריא לא קני עד דמטי שטרא לידיה, אי נמי דקנו מיניה. וה"ה היכא דזיכה לו על ידי אחר, דכמאן דמטא שטרא לידיה דמי. והני מילי במתנה, אבל במקח וממכר כיון דמחייבינן ליה למיתב דמי לא קני בשתיקה לאיחיובי בדמים עד דמגלי אדעתיה בשעת הקנאה דניחא ליה:

קצה. ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולם אבל אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני אומרין כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו. הא דקתני רישא אין אומרין כל הקודם זכה, הא קמ"ל דאי לא משתכח ליה לנותן ממונא כשיעור מאי דאקני להו לכולהו אין אומרין כל הקודם בשטר זכה לגבות ראשון, ואי איכא טופיאנא גבי מיניה שני ואי איכא טופיאנא אמאי דהוי לשני גבי מיניה שלישי, ואי לא האחרון האחרון נפסד, אלא כולן שוין בקדימה, דכי אקדמיה לחד מיניהו אחבריה לאו לאקדומיה בגבייה איכוון אלא לפי שאי איפשר לאדם להוציא שני דברים כאחד בדבור אחת אלא בזה אחר זה ולא הוה סגיא ליה דלא לאקדומיה חד מיניהו אחבריה, לפיכך אין כאן דין קדימה אלא כל אחד מהן גובה מן הממון המצוי לפי חלקו כדבעינן לברורי בשמעתין. ומאי לפיכך, הואיל ואין כאן דין קדימה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולם, כלומר דמהיכא דניחא ליה שקיל. אי נמי הא קמ"ל דאפי' היכא דגבי כוליה מחד הדרי ומשתלמי מהדדי כדבעינן לברורי לקמן.

אבל אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני אומרין כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שט"ח אינו גובה אלא מן האחרון, דכיון דלגבי הדדי אית בהו דין קדימה דראשון ראשון, יכיל למימר ליה לבעל חוב הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ואע"ג דכולהו כי קנו במתנת ש"מ הוא דקנו, דלא קניא אלא לאחר גמר מיתה, ואשתכח דכי חייל קנינהו בהדי הדדי הוא דחייל, אפי"ה כיון דלא אקני ליה נותן לשני מידי אלא במאי דמשתייר מממונא לבתר דגבי ראשון הוה ליה לבעל חוב כמי שהקנה לזה היום ולשני למחר, דאידי ואידי שייך ביה טעמא דהנחתי לך מקום לגבות ממנו. אין לו באחרון כדי חובו, גובה השאר משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו.

והא דאמרינן רישא אין אומרין כל הקודם בשטר זכה, דאי לא משתכח בממונא אלא כדי מה שצוה לראשון לא יהבינן ליה כוליה לראשון, קמ"ל הא דפלגינן ליה לממון המצוי לפום אומדן דעתיה דנותן. היכי עבדינן, חשבינן סך ממונא דיהיב לכולהו כמה הוי, תשע מאות זוז, והדר חזינא מאי דיהיב לראשון כמה הוי מכלל כוליה ממונא דיהיב לכלהו, תרי חולקיה מתשעה, ודיהיב לשני כמה הוי מכלל כוליה ממונא דכלהו, תולתא, ודיהיב לשלישי כמה הוי, ארבעה חולקי מתשעה. הילכך פלגינן ליה לההוא ממונא דאשתכח למיתאנא לתשעה חולקי, וכל חד מיניהו שקיל מיניה לפום חושבנא דמנתיה מכלל ממונא דכלהו. וה"ה היכא דנפיק עליהו שט"ח, שקיל מיניהו לפום הדין חושבנא. ואע"ג דבעל חוב אי בעי למטרף כוליה מחד מיניהו מצי טריף כדקי"ל רצה מזה גובה רצה מזה גובה, וגבי האחין שחלקו נמי אמרינן ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם, אלמא מצי למיטרף, הא איפסיקא הילכתא התם דבטלה מחלוקת והדרי ופלגי מרישא, ה"נ אע"ג דיגבי בעל חוב כוליה מחד מיניהו הדר איהו ומשתלים מהנך מעות מכל חד מיניהו לפום מטו מנתיה, דהכא ודאי ליכא למימר דיורשין הוו אלא לקוחות הוו ולית להו אלא מעות. וכי תימא מכדי מטלטלי נינהו ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, הכא במאי עסקינן דגבו קרקעות בזוזיהו. וכבר ברירנא ליה להאי דינא בפ' הנזקין (גיטין נ,ב) בירור יפה. והכין דינא בכל שטרי מתנות היכא דלית להו דין קדימה ולא אתברר דזכי להו לתרויהו חד ממונא ולא אשתכח ליה ממונא דמספיק להו לפום הדין חושבנא הוא דפלגי. אבל בעלי חובות היכא דלית בהו דין קדימה ולא שוו חובות דידהו להדדי וליכא בנכסיה דלוה אלא כשיעור מאי דחזי לחד מיניהו (א)לא פלגי לפום ממונא אלא לפום שעבודא כדמיברר בכתובות בפ' מי שהיה נשוי.

ברם צריכינן לברורי דרישא דקתני אין אומר' כל הקודם בשטר זכה, לא תימא הני מילי היכא דלא שוו שיעורי אהדדי דלא הוה איפשר לברורי שיעורא דאקני ליה לכל חד מיניהו בבת אחת, דאי הוה אמר תנו תשע מאות זוז לפלוני ולפלוני ולפלוני, הוה אמינא דכי יהיב להו בשוה יהיב להו, ואמטול הכי אצטריך למפלגינהו ולאדכורינהו בפרט בזה אחר זה לברורי שיעור מאי דיהיב ליה לכל חד מיניהו, אלא אפי' היכא (דהוו) [דשוו] שיעורי להדדי, כגון דאמר תנו מאתים זוז לפלוני ומאתים לפלוני ומאתים לפלוני, דסד"א מדהוה יכיל למיתב להו לכלהו בכלל ולמימר תנו שש מאות זוז לפלוני ולפלוני ולפלוני דהוה משמע נמי דפלגי להו בשוה והוה מטי ליה לכל חד מיניהו מאתים זוז ותו לא כי דעתיה דנותן, וכי פליג להו בפרט לאקדומיה ראשון ראשון קא מיכוין, אלא אפי' בכה"ג נמי לית בהו דין קדימה, דאם כן אדאשמועינן סיפא גבי ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני*, אלא מדאיכפל לאשמועינן דין קדימה היכא דפריש ואחריו, מכלל דכל היכא דלא פריש כה"ג לית ביה דין קדימה. וטעמא דמילתא, דאע"ג דשוו שיעורי להדדי נמי איכא למימר דלאו לאקדומיה ראשון ראשון קא מיכוין, אלא דלא להוו כולהו כחדא מתנה אלא להוי דכל חד מיניהו מתנה בפני עצמה. ונפק"מ דאי מגבינן להו קרקע בזוזיהו, אי הויא כולה חדא מתנה כי שימינן ליה לקרקע נהליהו בהדי הדדי הוא דשימינן להו, דיהבינן להו לכלהו קרקע שוה שש מאות זוז, ואע"ג דכי פלגי ליה איהו לא שויא מנתא דכל חד מיניהו מאתים זוז, לא יהבינן להו טפי ואית להו פסידא. וכי פלגינהו בפרט ויהיב להו מאתים זוז לכל חד מיניהו באפי נפשיה, כי מגבינן להו קרקע זוזיהו לא בהדי הדדי מגבינן להו אלא יהבינן לכל חד מיניהו באפי נפשיה קרקע שוה מאתים זוז דלית ליה פסידא לכל חד מיניהו.

וכי תימא א"כ תנא גופיה דאיירי רישא דליכא דין קדימה בדלא שוו שיעורי להדדי, לשמעינן היכא דשוו שיעורי להדדי דלית בהו דין קדימה, וכ"ש בדלא שוו שיעורי להדדי. כדמעיינת בה שפיר היכא דלא שוו שיעורי בשויה עדיפא ליה לאשמועינן, דכיון דמתניתא בדליכא שיעור לאשתלומי כולהו מיניה קיימא, דא"כ דין קדימה (לימא) [למה] להו היכא דליכא שוו שיעורי להדדי עדיפא ליה לאשמועינן כגון דליכא בכוליה ממונא אלא מאתים זוז, דאי אשמעינן בדשוו שיעורי להדדי דאקני ליה לכל חד מיניהו מאתים ותו לא, הוה אמינא התם הוא דיד כולן שוה דכיון דכל חד מיניהו לחודיה הוה יכיל לאשתלומי כולה מנתיה מהאי ממונא דשכיח ליכא חד מינהו דמוחזק בהאי ממונא דשכיח טפי מחבריה, כי היכי דלימא דלדידיה הוא דאיכוון לאקנויי למיגבא מיניה ולאינך ממעות טמונים דאית ליה, דהא לכלהו חזי כהדדי ודין קדימה ליכא כדברירנא טעמא לעיל, ואמטול הכי יד כולן שוה.

אבל היכא דלא שוו שיעורי להדדי, כגון היכא דאקני ליה לראשון מאתים ולשני שלש מאות ולשלישי ארבע מאות, ואין שם אלא מאתים, מוכחא מילתא דכי אקני ליה לאחרון ארבע מאות ושלפניו שלש מאות לאו למיגבא מהאי ממונא דשכיח אקני להו, דהא ליכא חד מיניהו דיכיל לאשתלומי מכולה מנתיה מהאי ממונא אלא ראשון, מוכחא מילתא דכי אקדמיה לראשון דוקא אקדמיה למיגבא ברישא, ש"מ כולה מנתיה מהאי ממונא דשכיח ולאינך אחריני למגבא ממעות טמונים דאית ליה. דאפילו למאן דלא חייש למנה קבור הני מילי היכא דאיכא מנה מצוי לאשתלומי מיניה תפקדתיה דנותן דלא תלינן תפקדתיה במנה קבור, אבל היכא דליכא ממונא לאשתלומי מיניה תפקדתיה סד"א דחיישינן למנה קבור.

וה"ה דהיכא דאין שם אלא חמש מאות, דכיון דליכא למימר דכי אקני ליה לבעל ארבע מאות זוז למגבא מהאי ממונא אקני ליה ולקמאי ממעות טמונים דאית ליה, דא"כ לדידיה הוה ליה לאקדומיה, אלא מדשבקיה לבסוף ש"מ הני לקמאי אקני אקנינהו ולבתרא ממעות טמונים דאית ליה, מאי אמרת דילמא כי אקני להו לכולהו למגבא מהאי ממונא דשכיח ליה הוא דאקני להו כל אחד ואחד לפום מטו מנתיה, כיון דראשון לית ביה ספיקא דילמא כולה מנתיה ממעות טמונים אקני ליה דהא שכיח ליה ממונא שיעור לאשתלומי מיניה שיעור מנתיה, וקי"ל דכל היכא דשכיח ממונא לאשתלומי מיניה לא חיישינן למנה קבור, וכי איכא ספיקא אי אית ליה לאשתלומי מהאי ממונא דשכיח ואי לא** דהא לית ביה שיעור מנתיה לאשתלומי מיניה אלא כי איכא ספיקא אי אקני להו לאשתלומי מיניה מקצת או לית להו לאשתלומי מיניה מידי, דכי אקני להו כולה מנתיהו ממעות טמונים אקני להו הוה ליה לראשון בהאי ממונא דשכיח ודאי, דאית ליה למגבא מיניה או כולו או מקצתו, ובתראי ספק, אי אית להו למגבא מיניה מידי ואי לא, אין ספק מוציא מידי ודאי, קמ"ל דכיון דבעיקר הקנאה דחד מיניהו ליכא ספיקא דהא אי איכא ממונא שיעור מאי דאקני להו לכלהו הוה מגבינן להו לכלהו מיניה כל חד וחד לפום מטו מנתיה הקנאה דכל חד מיניהו הקנאה ודאית במנה קבור. ועל כרחיך כי אקני להו לכלהו למגבא מהא ממונא דשכיח כל חד וחד לפום מטו מנתיה אקני להו ודין קדימה נמי ליכא מהאי טעמא דברירנא. לפיכך יד כולן שוה לגבות כל אחד מהן מן הממון המצוי לפי חלקו. וכן הלכה:

כאן בצווח מעיקרא. פירוש כגון שהשליך לו שטר המתנה בתוך חיקו והוא צווח מיד לא קנאה ואם שתק ולבסוף צווח קנה. הראב"ד.

דתניא הכותב כל נכסיו לאחרים כו'. בכריתות פרכינן מדתנא קמא אדריש לקיש במה שאמרו דריש לקיש אמאי אוכלים בתרומה והא כיון שאמר אי איפשי בהן הוו להו הפקר. ומפרקינן קסבר האי תנא מפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור וקסבר דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה הילכך לתנא קמא הוו להו עבדים הפקר ולרבן שמעון בן גמליאל הרי דין של יורשי (שני) ראשון. ולענין הלכה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות זכייה שהדבר ספק וטעמו משום דבפרק השוחט בסופו משמע דמספקא להו לרבנן אי כתנא קמא אי כרבן שמעון בן גמליאל הילכך אם קדם אחר וזכה לעצמו אין מוציאין מידו משום דאפשר דקיימא לן כתנא קמא ואם חזרו בעלים ותפסו אין מוציאים מידם משום דאפשר דנקטינן כרבן שמעון בן גמליאל. אבל הריא"ף ז"ל כתבה סתם ונראה שהוא פוסק כרבנן ודאמרינן בחולין לא אמרו בה התם משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל דהיינו משום דליכא למימר התם דמדשתק בשעת שחיטה לא היתה מחשבתו לעבודה זרה דדילמא שתק וחשב לעבודה זרה ולמה ליה למצווח ודאמרינן משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל לאו דוקא דאפילו לרבנן נמי איכא למיחש משום טעמא דכתיבנא אלא כיון דרבן שמעון בן גמליאל אמר בהדיא דאמרינן סופו הוכיח תלו לה ברבן שמעון בן גמליאל. הר"ן ז"ל.

תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני כו'. כתב הרב בעל העיטור ז"ל דוקא כשאמר לו בחובו הוא דאמרינן שאין לו אלא חובו אבל אם אמר לפלוני בעל חובו סתם ולא אמר לא כראוי לו ולא בחובו רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן ואם הוא פקח נוטל שניהם דבדעתיה תליא מילתא כיון דסתמא קאמר והכי מוכח בכתובות פרק אלמנה. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

בד"ה כאן בצווח כו' לפירושו הכי פריך כי היכי דבטילה היא דמהני אף לאחר כו' עכ"ל דמרישא באי אפשי דלא אמר כלום ניחא דלא פריך לפירושו משום דר"ל איירי בצווח מעיקרא ולא בא מעולם לידו ולכך הוי הפקר אבל רב ששת איירי בשתק ולבסוף צווח כיון דבאה המתנה לידו לא נסתלק ממנה באי אפשי אבל מסיפא אע"ג דמיירי נמי בשתק ולבסוף צווח פריך שפיר לר"ל דכי היכי דבטלה כו' אבל לפירוש התוספות לקמן דאי אפשי דר"ל איירי בשתק ולבסוף צווח הוצרכו להפך הגירסא ומאי אפשי דסיפא דקתני בה דבריו קיימין פריך לר"ל ומשני דלא הדרא למרא אבל אי לא תהפך הגירסא אכתי תקשי לר"ל מאי אפשי דרישא דקתני לא אמר כלום ודו"ק:

ר"ש בד"ה זיכה לו כו' כשמסרו את השטר כו' כצ"ל:

בד"ה יורשין כלו' כו' הלכתא כרבנן דהא קיימא לן וכו' כצ"ל והד"א:

ר"ש ד"ה כאן בצוח. דחוב הוא לו כו'. תימה דא"כ לא יזכו לו מתנה שלא בפניו ואנן קיי"ל בכ"ד דזכין עי' בגיטין (י"ד ב') וכאן פשוט כיון דאינו רוצה לקנות אינו קונה בע"כ. ואולי לא כוון אלא לתת טעם מדוע איננו חפץ כדלקמן בד"ה והיו בהן עבדים:

ר"ש ד"ה והיו בהן עבדים. ומתוך כך כו'. עמש"כ בסמוך. אבל פשוט דהברייתא אתא לאשמועינן דיאכלו בתרומה עי' כריתות שם:

גמרא אם אמר בבכורתו ידו עה"ע כו'. לכאורה הנל"פ דר"ל אף אם אמר ג"כ כראוי לו אבל מפי' הרשב"ם ל"מ כן וגם הסמ"ע בסי' רנ"ג סקט"ו פי' ולא אמר כראוי לו וצ"ע:

ר"ש ד"ה ת"ר שכ"מ. אבל בריא רגיל כו'. ר"ל אף דגם בבריא מ"ל שזיכה לכולן ע"י אחר ביחד מ"מ רגיל כו':

ר"ש ד"ה אם יצא עליו שט"ח. א"נ כו' הלכך כו' גובה בע"ח מהן כו'. ר"ל אפי' בע"ח בלא שטר דאמרי' לקמן (קל"ט) וכן מסקינן בשלהי מכלתין דמלוה ע"פ גובה מהיורשין ואין גובה מהלקוחות וה"ה ממקבלי מתנה כדאיתא בשו"ע ר"ס קי"א:

רשב"ם ד"ה אם יצא כו' מתנת שכיב מרע כיורש כו'. תמיהני הא גם ממתנת בריא גובה בשטר: