בבא בתרא קלט ע"א

דף קלט - א

והא תניא בתוספתא: הכותב נכסיו לבנו וכו', ומכר הבן בחיי האב את הנכסים, ומת האב, שמין את הפירות המחוברין לקרקע ^[192] ללוקח, והוא משלם את דמיהם ליורשים.

ומשמע, שיורשים אף פירות המחוברים לקרקע?

אמר עולא, לא קשיא.

כאן [במשנתנו] מדובר בכותב נכסיו לבנו, ולא מכרן לאחר. ואילו כאן [בתוספתא] מדובר במקרה שמכר הבן את הנכסים לאחר. ולכן, כשכתבם לבנו, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו, אומדים את דעתו שהקנה לו אף את הפירות שיהיו בקרקע בשעת מיתה.

אך באחר, צריך לנכות מהקרקע את דמי הפירות המחוברים, וליתנם ליורשים.

מתניתין:

משנתנו עוסקת בדיני חלוקת ירושה, במקרה שהאב לא ציוה לבניו מה לעשות בנכסיו.

מי שמת, והניח בנים גדולים וקטנים.

והרי הוצאות הגדולים על מלבושים מרובות משל הקטנים, ואילו הוצאות הקטנים על מזונות מרובות משל הגדולים.

אין הגדולים מתפרנסין במלבושים, על ידי [על חשבון] חלקם של הקטנים, ולא הקטנים נזונין על חשבון חלק הגדולים,

אלא, חולקין בשוה, וכל אחד מתפרנס וניזון מחלקו. ^[193] ואם נשאו הגדולים אשה אחר מות אביהם, ונטלו את הוצאות הנישואין מן הירושה, קודם החלוקה, ישאו הקטנים. כלומר, אף הם יטלו הוצאות נישואיהם מתוך הירושה קודם החלוקה.

ואם נשאו הגדולים קודם מיתת אביהם, ואמרו קטנים, אחר מיתת אביהם, "הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם", אין שומעין להם. אלא, מה שנתן להם אביהם נתן. ואין זה בכלל הירושה.

ואם מת בלא בנים, והניח בנות גדולות וקטנות, אין הגדולות מתפרנסות על ידי הקטנות, ולא הקטנות נזונות על הגדולות, אלא חולקות בשוה. כדלעיל.

וכן אם נשאו גדולות, ונטלו הוצאיתיהן מן הנכסים קודם החלוקה, ישאו קטנות. כנ"ל.

ואם נישאו קודם מיתת האב, ואמרו קטנות, הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אתם, אין שומעין להן.

אבל, זה חומר שיש בירושת הבנות מבירושת הבנים, שאם הניח בנים ובנות, הבנות נזונות עד שתתבגרנה, או עד שתנשאנה, על חשבון הבנים, מתנאי כתובה.

ואילו אם הניח רק בנות, אין נזונות מן הירושה על חשבון הבנות.

אלא חולקות בשוה וכל אחת ניזונת מחלקה.

גמרא:

אמר רבא: האי גדול אחי, האח הגדול הנושא ונותן בנכסים, דלבש ואיכסי מביתא [קנה לעצמו מלבושים נאים, לצאת ולבא עמם, מכספי הירושה], מאי דעבד עבד. ואינו מפסיד מחלקו בשל כך.

כיון שיש הנאה לאחים בכך שילבש בגדים נאים, כדי שישתמעו דבריו.

אבל, לכתחילה לא יקנה את הבגדים על חשבון כספי הירושה ^[194].

ומקשה הגמרא: והא אנן תנן במשנה, "אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים", ומשמע שאם נטלו מן הירושה לצורך בגדים, הפסידו מחלקם! ומתרצת הגמרא: מתניתין עוסקת בשרכא [כלומר, שהאח הגדול בטלן, ואינו טורח בירושה], ואין לאחים שום טובת הנאה מכך שילבש בגדים נאים.

ומקשה הגמרא: אי בשרכא, פשיטא שאין לו להתפרנס על חשבון אחיו?

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא ניחא להו דלא נינוול, [אילולי שנינו שאינו מתפרנס, היה מקום לומר שיכול להתפרנס על חשבון אחיו, כיון שנוח להם שלא יראה מוזנח],

לכן קא משמע לן מתניתין, שאינו מתפרנס.

שנינו במשנה: "נשאו גדולים, ישאו קטנים, ואם אמרו קטנים, הרי אנו נישאים כדרך שנשאתם אתם, אין שומעין להם".

מבארת הגמרא: מאי קאמר? הרי לפי פשטות הדברים, קשיא רישא לסיפא, ברישא משמע שישאו קטנים כמו הגדולים, ואילו בסיפא משמע שלא ינשאו כמותם?

אמר רב יהודה, הכי קאמר: נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן, ונטלו את הוצאות הנישואין מכספי הירושה, ישאו קטנים לאחר מיתת אביהן.

אבל נשאו גדולים בחיי אביהן, ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהן הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם, אין שומעין להן. אלא מה שנתן להן אביהן נתן.

עוד שנינו: "הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות על ידי הקטנות, ולא הקטנות ניזונות על הגדולות".

הגמרא מביאה נידונים הלכתיים הקשורים להלכה זו:

שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא: ילמדנו רבינו, אשה שלוותה כסף, ואכלה [בזבזה אותו], ועמדה ונשאת, והכניסה את נכסיה לבעלה.

האם הבעל בנכסי אשתו, בין בחייה, ובין לאחר מותה, לוקח הוי, כלומר, עשאוהו כלוקח בנכסיה משעת הנישואין, או יורש הוי, ולא זכה בנכסיה אלא לאחר מיתה, ומחיים הרי הוא אוכל פירות בלבד?

ונפקא מינא: אם לוקח הוי, אין המלוה יכול לגבות את חובו מנכסי האשה שברשות הבעל, כיון שמלוה על פה, אינו גובה מן הלקוחות.

או דלמא יורש הוי, ואם כן, יכול לגבות ממנו אף לאחר מות האשה, כיון שמלוה על פה גובה מן היורשין.

אמר ליה רבא: תנינא במשנתנו, "נשאו גדולות ישאו קטנות",

מאי לאו, האם אין כונת המשנה לומר, שאם נ?שאו גדולות לבעל, ובזבזו לשם כך את כל הירושה, ישאו קטנות מבעל, כלומר, יוציאו הקטנות מהבעל את חלקם המגיע להם?! ומשמע דהוי כיורש! ^[195]

דוחה הגמרא: לא! אפשר לפרש כך: נשאו גדולות לבעל, ישאו קטנות לבעל.

כלומר, אין הקטנות יכולות להוציא ממון מהבעל, אלא יכולות להנשא מהממון הנשאר בתפוסת הבית.

ומקשה הגמרא: איני, והא תני רבי חייא, נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל?

דלמא שאני פרנסה דאית לה קלא.

אמר ליה רב פפא לרבא, לאו היינו דשלח רבין באגרתיה "מי שמת והניח אלמנה ובת, אלמנתו נזונת מנכסיו. נשאת הבת והכניסה את הנכסים לבעלה, עדיין אלמנתו נזונת מנכסיו.

ואם מתה הבת, וירש בעלה את נכסיה, אמר רב יהודה בן אחותו של רבי יוסי ברבי חנינא, על ידי היה מעשה, ואמרו: עדיין אלמנתו נזונת מנכסיו".

מדייקת הגמרא: אי אמרת בשלמא בעל יורש הוי, משום הכי אלמנתו נזונת מנכסיו. ככל יורש דעלמא, שהאלמנה ניזונית מנכסיו.

אלא אי אמרת בעל לוקח הוי, אמאי נזונת מנכסיו? הרי אין מוציאין מהלקוחות ממון כדי לזון את האלמנה?

ומוכח, שהבעל כיורש הוי.

אמר אביי, אי לאו דשלח רבין אנן לא ידעינן שהבעל כיורש הוי?! והא תנן, "אלו הן הנכסים שאין חוזרין לבעליהם הראשונים ביובל: הבכורה  והיורש את אשתו". ומוכח שהבעל כיורש הוא ^[196].

שאם נחשיבנו כלוקח משעת הנישואין, היה עליו להחזיר את הקרקע ביובל, ככל מקח וממכר החוזר ביובל.

והתנן שמין את המחובר ללוקח. אדם שמכר שדה לחבירו. לסוף י' שנים ולא בתוך י' וכשהשלימו י' שנים היה תבואה של מוכר מחוברין לקרקע ועדיין לא נגמר בישולן אין אומרים דכגוף הקרקע דמיין ומכורין ללוקח אלא שמין אותן מחוברין ללוקח והוא קונה אותם משום דברשותיה דמוכר גדלו. ה"נ האי אב דהניח פירות מחוברים בחיי אביהן גדלו ואמאי לא הוה ברשותן אלא דהאי בן לחוד:

כאן בבנו. הואיל ודעתו של אב קרובה אצל בניו כשכתב לו כל נכסים לאחר מותו מחל לו הפירות שבשעת מותו. אבל מוכר לאחר לא מחל לו הפירות לפיכך שמין. ואמר לן רבי ^א)ונראה דלזה כוונו הרשב"ם והתוס' וכתבו והתניא גרסי' ור"ל לאפוקי מגי' רבינו. דמשנה זו שמין את המחוברין ללוקח אין ידוע היכן הוא:

פיס' הניח בנים גדולים וקטנים. והניח נכסים וקודם שחלקו הממון אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים. כלומר אין קונין הגדולים מלבוש מתפושת הבית מפני שלא יתמעט חלקן של קטנים מפני שלגדולים צריכין יותר מלבוש מקטנים וקטנים צריכין יותר מזונות שאוכלין בכל שעה ביום לפיכך לא יזונו מחלקן של גדולים אלא חולקין הנכסים בשוה ויעשה כל אחד בחלקו מה שרוצה:

האי גדול אחי שלבש וכסה עצמו. מתפושת הבית. מאי טעמא דמתני' דקתני דאין מתפרנסין דאפי' הוי גדול אחי:

בשדכא עסקינן. כלומר אדם בטל שאין מרויח מן הנכסים כלום אבל אחר שמרויח מאי דעבד עבד:

בשדכא פשיטא. דאין מתפרנסין הואיל דלית להו הנאה מיניה לא מחלי ליה:

מהו דתימא. מחלי ליה משום דלא תזלזל שלא ילך ערום ויחף וקמ"ל דלא: נשאו גדולים מן הנכסים לצורך לישא נשים ינשאו קטנים מן הנכסים: אם אמרו קטנים כו':

מאי קאמר. כלומר היכי מתרצי מתני' רישא קתני נשאו גדולים ישאו קטנים דמשמע דשוין אהדדי וסיפא קתני אם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שאתם נשאתם אין שומעין להם דמשמע דלא שוין אהדדי:

אמר ר' יהודה ה"ק נשאו גדולים. אשה מתפושת ישאו קטנים נמי כנגדן מן הממון אבל אם נשאו בחיי אביהן ונתן להם אביהן ממון אם אמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאין עכשיו מתפושת הבית כדרך שנשאתם אתם בחיי אביהן אין שומעין להן אלא מחלקין הירושה:

הניח בנות גדולות וקטנות כו'.כדמפ' גבי בנים הכי נמי מפרשינן גבי בנות. וכי היכי דמקשי' ומתרצי' גבי בנים ה"נ גבי בנות:

וזה החומר בבנות מבנים. שהבנות נזונות מממון הבנים בנכסין מועטין והבנים ישאלו על הפתחים:

ילמדנו רבינו. בתולה או אלמנה שלוותה ממון מאחרים ואכלה ואח"כ עמדה ונישאת לבעל קודם שתשלם והביאה לבעל נכסים מאי:

בעל בנכסי אשתו (יש לו דין) לוקח הוי או יורש הוי. [לוקח הוי] ולא יפרע כלום משום דמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא למלוה על פה. או דלמא יורש הוי וגובה כו':

מאי לאו נשאו גדולות לבעל שלוו ונתפרנסו מממון הקטנות ונישאו לבעל הגדולות ישאו קטנות מה שלוו ואכלו אחיותיהן משלהן ישאו מממון הבעל אלמא דבעל בנכסי אשתו יורש הוי ויש לו דין יורש ומלוה על פה גובה מן היורשין. לא לעולם אימא לך לוקח הוי ומתני הכי נשאו גדולות לבעל מתפושת הבית הכי נמי כשנשאו קטנות לבעל יטלו כנגדן:

והתני ר' חייא. בפירוש כמו דאמרן מעיקרא ומשמע דיורש הוי:

לעולם לוקח הוי. והכא מ"ט גובות הקטנות מן הבעל הא לאו יורש [הוא] משום הכי גובה שאני פרנסה שנוטל ממון מן הקטנות דקלא אית ליה וכמלוה בשטר דמי ומלוה בשטר גובה מן הלקוחות:

א"ל רב פפא לרבא לאו היינו דשלח רבין באגרתיה. דבעל יורש הוי:

מי שמת והניח. אשתו ובת שיהא של שניהם ואין לה יורש אלא היא אלמנתו נזונת מנכסי בעלה לפי כי על היורשין ליתן לה לאלמנה מזונות:

נישאת הבת. והכניסה הנכסים לבעלה שירשה מאביה שאלמנה זו ראויה ליזון מהן. אע"פ שנישאת לבעל אפ"ה אלמנה נזונת מנכסים של חתנה שהכניסה לו הבת: מתה הבת דהשתא לאו ברשותה נכסים קיימו:

אמר ר' יהודה על ידי היה מעשה. שאירע כן ובאו לפניו לדין ואמרו חכמים דאפ"ה דמתה הבת הואיל שהנכסים שהכניסה לו בידו הן דין הוא דנזונת:

אי אמרת בשלמא דהאי בעל יורש הוי. בנכסי אשתו משום הכי נזונת האלמנה דקדמה שטר כתובתה שנתחייב לה בעלה במזונותיה מקמי דנפלה ליה האי ירושה לבעל משום דאין יורש אלא לאחר מיתת אשתו ומשתכח דקדמה שעבוד אלמנה קודם שעבודו של בעל אלא אי אמרת לוקח הוי אמאי נזונת והא קיי"ל אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תקון העולם והני נכסים משועבדים הם לבעל משעה שהכניסתו לו אשתו. אלא לאו ש"מ יורש הוי ומשום הכי נזונית. ואם נפשך לומר הא קדם שטר כתובתה מן הבעל שהוא כלוקח ואיכא למימר בדין הוא דנזונת. אפ"ה דקדם אינה נזונת כדפרשי' לעיל מפני תקון העולם:

אלו שאין חוזרין ביובל. דלא חשיב כזביני דהדרי משום דזכינהו רחמנא אלמא בעל בנכסי אשתו יורש הוי:

הא דתנן אלו שאין חוזרין ביובל, הבכור'. פי' ה"ר שמואל ז"ל אבל חלק פשיטות חזר כר' יוחנן דאמר (גיטין מח.) האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וכן כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל ואין זו סברא שהרי ר' יוחנן משום דלית ליה ברירה קאמר הכי ואף בחלק בכורה נמי אין לומר ברירה אלא הדבר מפורש בגמרא במקומה דמותיב מינה לר' יוחנן תיובתא ופריק מאי אינן חוזרין אינן חוזרין לבטלה וכו' כלומר אינו מחזיר להם לגמרי כלוקח אלא מחזירין לאמצע וחוזרין וחולקין ונוטל פי שנים בתחלתה, כלומר בטלה מחלוקת.

מתני': הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים נזונין על הגדולים אלא חולקין בשוה. ודוקא בשמניחו, אבל בסתם נזונין ומתפרנסין אלו עם אלו, דסתמן שותפין נינהו ומוחלין זה לזה. ותניא בתוספתא (שם) הניח בנים גדולים וקטנים (יהו) [והיו גדולים] ניזונין ובאים בשתיקה, (ו)לא יאמרו קטנים הרי אנו נזונין כדרך שניזנתם אתם וכו', הניח בנות גדולות וקטנות [והיו גדולות] נזונות ובאות בשתיקה, לא יאמרו בנות הרי אנו [נזונות כדרך שנזנתם אתם, נישאו גדולות בחיי אביהן לא יאמרו קטנות הרי אנו] נישאות כדרך שנשאתם אתם, ולא עוד [אלא] אפילו הניח להן עבדים ושפחות כלי כסף וכלי זהב הרי אלו של עצמן.

הא דתנן אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה. פירש ר"ש ז"ל, אבל חלק פשיטות חוזר כרבי יוחנן דאמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזרין זה לזה ביובל. וכן כתב ר' יהוסף הלוי ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל: אי[ן] זה סברא, שהרי רבי יוחנן משום דלית ליה ברירה קאמר הכי, ואף בחלק בכורה נמי אין לומר ברירה. אלא הדבר מפורש בגמרא במקומה דמותיב מינה לרבי יוחנן תיובתא ופריק מאי אינן חוזרין אינן חוזרין לבטלה, כלומר, אינו מחזיר להם לגמרי כלוקח אלא מחזירין לאמצע וחוזרין וחולקין ונוטל פי שנים כבתחלה, כלומר, בטלה מחלוקת. עד כאן.

המשנה האחת עשרה והכונה בה לבאר ענין החלק השביעי ואמר על זה הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים מתפרנסין על הגדולים אלא חולקין בשוה נשאו גדולים ישאו קטנים אם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות מתפרנסות על הגדולות אלא חולקות בשוה נשאו גדולות ישאו קטנות וזה חומר בבנות מבבנים שהבנות נזונות על הבנים ואין הבנות נזונות על הבנות אמר הר"ם הגדולים צריכין פרנסה והוא שצרכיהם יותר מהקטנים לפי שלובשין ומשתמשין יותר מהם והקטנים צריכים מזונות יותר מן הגדולים לפי שהם אוכלים פעמים רבות ומפזרין בעת האכילה וכשישאו הגדולים נשים אחר מות האב ישאו כמו כן הקטנים מנכסי השותפות ומה שאמר אין שומעין להם כשנשא גדול אשה בחיי האב שהבנות ניזונות על הבנים אם הניח בנות קטנות ובנים גדולים יאכלו כלם בלא חשבון ואע"פ שהקטנים מפוזרים בעקר הנכסים ומקלקלים ואינו כן כשלא הניח אלא בנות שאז חולקות הבנות ביניהן בשוה ותאכל כל אחת מהן משלה:

אמר המאירי הניח בנים גדולים וקטנים והרי שהגדולים צריכים פרנסה ר"ל הוצאת מלבוש יותר מן הקטנים וכן הקטנים צריכים מזונות יותר מן הגדולים מפני שאין קצבה באכילתם אלא שאוכלים כמה פעמים ושהם צריכים להוציא בצרכי למוד או אומנות אין אומרים שתעשה הוצאתם מתפישת הבית הן חסר הן יתר אלא אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ולא הקטנים נזונין על הגדולים אלא חולקין בשוה ויעשה כל אחד בחלקו מה שלבו חפץ ואם נתפרנסו ונזונו אלו על אלו מחשבין אותה כשעת חלוקה אלא שיתבאר בגמ' על גדול אחים המתעסק בנכסי הבית שאם לבש מתפיסת הבית בבגדי כבוד מה שעשה עשוי ואינו מחשב עמהם על כך שנוח להם בזו כדי שיהא נשמע לבריות ומכובד בעיניהם אא"כ מיחו הא אם מיחו יראה לי שאינו רשאי ואף בלא מחאה דוקא בגדול אחים המשתדל ומתעסק בשלהם אבל אדם בטל אין הדין בו כך ומשנה זו שיראה ממנה שאף בגדול אחים מחשב עמהם היא שנויה על כיוצא בזה ר"ל שאינו משתדל ומתעסק בעניניהם והוא שאמרו בגמ' התם בשדכה פי' אדם נח ובטל ויש מפרשים בו בשדכה בגד ארגמן ויצא לנו מפירושם שאף בגדול אחים המתעסק לא נאמר שמה שלבש לבש אלא בדרך ממוצעת לפי הראוי לו אבל אם לבש ביתר מן הראוי לו לא כל הימנו לצאת מן הגדר ולפזר על גבי האחים וגדול אחים המתעסק והמשתדל בצרכי הבית מיהא אע"פ שהוזכר כאן בלשון דיעבד חכמי התוספות כתבו שאף לכתחלה כן:

נשאו גדולים ישאו קטנים כלומר שאם נשאו גדולים נשים ונסתפקו צרכי חפה ונשואין מתפיסת הבית ישאו קטנים כמותם או יחשבו עמהם ויראה שאין הגדולים יכולין לומר המתינו עד שתשאו אם אין הקטנים רוצים בכך ולא תפס כאן לשון ישאו קטנים אלא ללמד מה שביאר אח"כ אם אמרו קטנים וכו' כלומר שאם נשאו הגדולים בחיי אביהם ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים מתפיסת הבית כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן וכן בשאר מתנות שנתן האב בחייו:

הניח בנות גדולות וקטנות וכו' יש מפרשים משנה זו בבנות יורשות והיא היא בעצמה המשנה הסמוכה לה שאין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות נזונות על הגדולות אלא חולקות בשוה ושאם נשאו גדולות והביאו פרנסתן מתפישת הבית אף הקטנות נישאות כן ובאותו סך בעצמו והוא הדין שאם נישאו גדולות בחיי האב שאין הקטנות שלאחר מיתת האב יכולות להבליע להם נדוניא שנתן להן אביהן בחשבונן ואין בנישואיהן לא שומת אב ולא עשור נכסי אחר שהן יורשות אלא שחולקות בשוה וגדולי המפרשים מרחיקין פירוש זה מכמה פנים חדא שאם כן לא הוצרכה משנתנו להביאה כלל מאחר שהן יורשות הרי הן כבנים ועוד שאם הביאה על כל פנים היאך השמיט מה שהיה צריך ללמדנו בה יותר והוא שאם נשאו גדולות בחיי האב ואמרו הרי אנו נושאות כן אין שומעין להן ועוד אם יורשות הן היאך הוכיחו ממנה בגמ' שהבעל יורש ומחשב מה שנשאו הגדולות מחלקן מלוה על פה והלא מכיון שיורשות הן גזלה גמורה היא ונגזל חוזר אצל לוקח כביורש ומ"מ כל אלו אינן קושיות חזקות לדעתי שאע"פ שלא הוצרכה לשנות אדם שונה לפעמים משנה יתרה וכל שכן בזו שנתחדש בה דבר והוא ענין זה חומר בבנות וכו' ואע"פ שהשמיט שאם נשאו גדולות בחיי הבעל וכו' והלא אלו לא נשנית כלל כבר מחלת אם מחלת בכולה מחול במקצתה ועוד מפני שהניח לה מקום במקום הראוי לה יותר וכן שהיה צריך להשמיענו בה יותר ממה שלא למדנו במשנת הבנים שלא סוף דבר אם השיא בחייו את הגדולות ונשארו הקטנות שאין אומרים יטלו פרנסתן ואח"כ יחלקו בשוה אלא חולקות כלן מעכשו בשוה גדולות וקטנות אלא שאף מי שמת והניח כמה בנות וקדמה הראשונה לאחר מיתת האב ונטלה עשור נכסי ולא הספיקו אחרות עד שמת הבן ונפלו כל הנכסים לפני כלן אין האחרות נוטלות עשור אחר שנעשו יורשות אלא כלן חולקות בשוה וזכתה הראשונה בעשור שלה ולענין מה שהיא גזלה ואין בה הפרש בין יורש ללוקח שמא דרך הלואה נטלו ומ"מ הם טרחו לפרש את המשנה בבנות בין הבנים ויש שם בנות גדולות וקטנות וכלן ראויות ליטול עשור מה ששיירה אותה שלפניה ואם באו לינשא כאחת חוזרות וחולקות בשוה ואמר שאין הגדולות מתפרנסות על הקטנות להרבות בנדונייתן על גב האחרות ואם הביאו הרי הקטנות מוציאות מבעליהן שהוא יורש וזו ודאי מלוה היא שבת אצל הבנים בעשור נכסי בעלת חוב של אחים היא ואני תמה היאך דחו פירוש ראשון מפני קושיות חלושות ופירשו מה שהוא סובל כמה הרחקות שהרי לדעת זה אי אתה יכול לפרשה דרך פסק שהרי לפרנסה מוציאין מן המשועבדים בכל מה שמכרו האחים או משכנו כמו שאמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ועוד היאך יפרשו ולא הקטנות ניזונות על הגדולות ומה ענין מזונות קטנה על הגדולה והלא כלם מזונותיהן על האחים אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון:

זה חומר בבנות מבנים כלומר בדבר זה יפה כח הבנות מכח הבנים שהבנות ניזונות על הבנים יש מפרשים בנכסים מועטים שהבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ואין צרך בכך אלא שאף בנכסים מרובים הבנות ניזונות על הבנים שהרי מזונותם עליהם מתנאי כתבה ואע"פ שהוצאת הבנות מרובה מהוצאתם מצד שהן תדירות ואין להם להתעסק אלא בצרכי הבית ואכילתן מצויה תמיד וכל שכן אם הם קטנות אעפ"כ אין מצמצמין במזונותיהן לומר היאך נוציא במזונותיכם יותר מבשל עצמנו שהרי משלחן תנאי בית דין זכו בראוי להן ואלו היו בנות עם בנות לא היו הגדולות זנות אותן אלא שחולקות בשוה ומוציאות כל אחת בשלה כרצונה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הבעל בנכסי אשתו יש דברים שהוא נדון בהם כלוקח גמור ויש דברים שהוא נדון בהם כיורש ויש דברים שלא נתברר אם הוא אצלם כלוקח או כיורש מעתה אשה פנויה שלותה ואכלה ועמדה ונשאת והרי כל נכסיה ביד בעלה ספק הדבר אם כלוקח הוא ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות אם כיורש ומלוה על פה גובה מן היורשים והוא הדין אם לותה בשטר ולענין מטלטלין שהכניסה ואחר התקנה והילכך אין המלוה גובה מן הבעל בספק ויראה שאם תפש המלוה תפש אלא שלא יראה מן הסוגיא כן אחר שבאו בה מטעם איהו דאפסיד אנפשיה דלא הוי ליה לאוזופי בלא שטרא וכן הביאוה גדולי הפוסקים ואיני יודע לדעתם לותה בשטר ולענין מטלטלין מה הם דנים בה וגדולי תלמידיהם כתבו אף בזו שאינה גובה שאין חוששין אלא לפסידת הבעל שהנכסים בחזקתו ואע"פ שלפסידת אלמנה חששו כבר אמרו בכתבות נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועוד שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין דבר זה פירשוהו חכמי התוספות כשמתה בחיי בעלה עד שלא תבע מלוה שאם היא קיימת כופין אותה למכור בטובת הנאה על הדרך שאמרנו בפרק החובל באשה שחבלה וכל שכן בלותה ואכלה ויש דוחים את דבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו בשלמא אם אמרת יורש הוי היינו דאלמנה ניזונת מנכסיו אלא אי אמרת לוקח הוי וכו' אלמא בחיי האשה אנו עסוקים ומ"מ אפשר לפרש שממתה הבת הוא מקשה ויש לפרש לדעתם באשה בחייה וכגון שהכניסה הכל בנכסי צאן ברזל אלא ששיטת הסוגיא מוכחת שהיא בנכסי מלוג אחר שהביאו בה תקנת אושא ולקצת מפרשים ראיתי שכתבו דבר זה בשלותה קודם שנתארסה שאם לאחר שנתארסה הרי אמרו אדם מביא קרבן עשיר על נדרים שהדירה אשתו כשהיא ארוסה ואף במה שלותה בו וכבר ראיתי גם כן מי שדחאה לומר ששמועת הקרבן אמורה לדעת מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וגובה מן הלקוחות אבל זו אף בלותה משנתארסה הרי מלוה על פה היא ומ"מ הם הפריזו מדעתם לאמרה אף לפרוע משלו והביאוה ממקום אחר לומר שאחריותה עליו שכך כתב לה אחריות דאית לך עלאי מקדמת דנא ואין בה הכרח כמו שיתבאר בפרק המקבל:

למדת מ"מ שלענין לותה ואכלה לא נתברר אם הבעל כיורש אם כלוקח ומ"מ יש פוסקין שגובה מן הבעל דכל דאיכא פסידא לאחריני שויוה כיורש בה אם לותה כשהיא פנויה ונשאת ולותה גם כן אחר שנשאת ונפלו לה נכסי מלוג דמלוה ראשון מוציא מיד הבעל משום דקדים ומלוה שני מוציא ממנו החצי מדין לוה וחזר ולוה ואח"כ קנה שיחלוקו אבל שואלין בה אם מלוה של ראשון על פה ושניה בשטר... מלוה על פה וגבי מבעל מכח קדימה אצל הבעל והדר אתי מלוה שני שהוא בשטר ומוציא מיד אותו שבעל פה שמלוה בשטר קודמת למלוה על פה כמו שביארנו בכתבות הדר אתי בעל ומפיק מיד אותו שבשטר משום דאיהו אפסיד אנפשיה דלא הוי ליה לאוזופי לאתתא דתותי גברא אי הדר אתי מלוה על פה להוציא מיד בעל ויחזרו חלילה ומכריעין בה במלוה על פה שהיא קודמת זוכה לגמרי ואיני יודע למה:

לענין מזונות האלמנה אין הבעל אלא כיורש כיצד מי שמת והניח אלמנה ובת יורשת הרי האלמנה נזונת מן הנכסים שהרי אף בנכסים מועטים אלמנה נזונת דהבת תשאל על הפתחים נשאת הבת והכניסה כל הממון לבעלה לא הופקעו מזונות האלמנה בכך ולא עוד אלא אפילו מתה הבת אמר שנשאת ונעשה הבעל יורש אלמנה זו נזונת מ"מ משום פסידא דאלמנתו עשאוהו כיורש והרי מזונות האלמנה כמלוה על פה וגובה מן היורשים ואלו היה דינו כלוקח לא היתה נזונת מהם שהרי אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים כמו שהתבאר:

והא תניא שמין את המחוברין ללוקח פירוש ללוקח מן האב אלמא אף על גב דמחוברין נינהו בשעת מיתת האב זכה בהו הלוקח מן האב ולא שקיל להו הבן אלא בדמיהן ומפרקינן לא קשיא כאן בבנו כאן באחר. כלומר הא דאמרינן תלוש אין מחובר לא אלמא הבן זוכה בפירות המחוברין כמו שזוכה בגוף בשלא מכר האב פירות ללוקח שנמצא דין הבן בכך עם האב וכיון דדעתו של אדם קרובה אצל בנו מחיל להנהו פירות מחוברין גביה והת' דאמרינן שמין את המחוברין ללוקח משום דההוא לוקח אחר הוא דלא מחיל להו להנהו פירות מחוברין גבי בנו של מוכר ושמעינן מינה דמאן דגריש לאינתתיה ואית ליה בארעא דילה פירות דמחוברין בשעת הגירושין דהני פירי דבעל נינהו ודינא דשיים להו עלה דהא מגרש אחר הוא לגבה ולא קא מחיל להו נהלה וכל שכן היכא דתליש דשקיל ליה לוקח לגמרי כדאמרינן שמין את המחוברין ללוקח ולא אמרינן הרי הן של לוקח וטעמא דמילתא משום דכיון דמחוברין בארעא לית ליה ללוקח למישקלינהו לגמרי דכי מיית האב מחוברין הוה ולא מטו למהוה תלושין ואית ליה לבן שהוא בעל הקרקע זכיה בגווייהו וכי מיתלשי ברשותיה מיתלשי וליכא נמי מן דינא למיזכא בהו הבן לגמרי דהא כבר יצאו הפירות לעולם ומטו לכתפי' וגופא הוא דזכי ליה האב פירות לא זכיה ליה הילכך שמין אותן ללוקח דאמרינן האי ארעא כמה שויא בפירות וכמה שויא היא בלא פירות ומאי דאיתוסף בהאי ארעא בעידן מיתת האב משום הנך פירי שקיל להו לוקח אבל פירי גופיהו שקיל להו הבן ואף על גב דכי תלשי שוה טפי דכיון דעביד הכי אשתכח דקא שקיל להו לוקח לפירי דשבק האב כפים דהוה שוו בעידנא דשכיב האב ושקיל ליה הבן לתוספת דאיתוספו דמייהו דהא ברשותיה איתוספו והא דמיא להא דתנן בפ' האשה שנפלו לה נכסים (כתובות דף ע"ט) הניח פירות המחוברין בקרקע אמר רבי מאיר שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות והמותר ילקח בו קרקע וכו':

קצט. הרי אמרו הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתת האב תולש ומאכיל מחיים לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין, ודייקינן בגמרא תלוש אין מחובר לא, אלא הרי הוא לבן שגוף הקרקע שלו, והא תניא שמין את המחוברין ללוקח. מאי ללוקח, אילימא ללוקח מהבן, שאם מכר הבן בחיי האב ואחר כך מת האב והיו שם פירות המחוברין לקרקע שמין אותן ללוקח, כלומר שאין הלוקח נוטלן אלא שמין אותן כמה הן שוין בשעת מיתת האב ולוקח נותן דמיהם ליורשין. והא לישנא בעלמא לאו הכי הוא, דכל היכא דאמרינן שמין לו, לההוא דשיימינן הוא דיהבינן דמי ומסלקינן ליה, כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא קי,ב) שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים, וכן לגבי היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה דשיימינן ליה שבחיה ומסלקינן ליה בדמים, וכן בכמה דוכתי.

וכי תימא לעולם בלוקח מן הבן, ומאי שמין, דשיימינן להו למחוברין נהליה ומסלקינן ליה מיניהו בדמים, לא ס"ד, דהא (דהא) לוקח מן הבן במקום בן קאי, דקנה ליה גופא מחיי האב ופירא לאחר מיתת האב, ואשתכח דגופא דארעא ופירי דאתו ביה לאחר מיתת האב דהאי לוקח נינהו. ואפי' תימא דשבחא דהוה בארעא מחמת פירי בשעת מיתת האב ברשותיה דאב קאי וליורשין הוי, על כרחיך שבחא דסליק בהו בהנהו פירי משעת מיתת האב ועד שעת תלישה ברשות הלוקח מן הבן קאי, ואם כן אמאי מסלקינן ליה מהני פירי בדמים, אדרבה אפי' [כ]שתמצא לומר דאית להו פירי ליורשין זכותא בהני פירי, לוקח דהוא מארי גופא הוא דהוה ליה לסלוקינהו ליורשין בדמים, דכל היכא דגופא לחד וזכותא בגויה לחד מארי גופא הוא דמסליק ליה למארי ההיא זכותא. ועוד דכיון דשבחא דסליק בפירי לאחר מיתה דידיה כלוקח מן הבן הוי. אי אמרת שמין המחוברין ללוקח מן הבן ויהבינן ליה דמיהו ומסלקינן ליה מיניהו אשתכח דיהבינן ליה דמי שבחא דהוה בחיי האב ומפסדינן ליה שבחא דאתא לבתר מיתת האב, והא ודאי איפכא מסתברא, דשבחא דאתא בחיי האב כיון דבחיי האב לית ליה לבן ולא ללוקח מן הבן זכותא בפירי דיורשין באעי מהוי, ושבחא דאתי לאחר מיתת האב כיון דגופא ופירא דאתו מהשתא דבן ודלוקח מן הבן נינהו האי שבחא דסליק בהני פירי לאחר מיתת האב נמי דלוקח מן הבן נינהו.

אלא מאי שמין את המחוברין ללוקח, ללוקח מן האב, כדתנן מכר האב מכורין עד שימות, ואי הוו ביה פירות המחוברין בשעת מיתת האב ברשותיה דלוקח (אין) [מן] האב קיימי. מיהו כיון דלאחר מיתת האב גופא ופירי דאתו בתר הכין ברשותיה דבן קיימי, דינא הוא דשיימינן להו למחוברין כמה דהוו שוו אגב ארעייהו בשעת מיתת האב, דיהבינן דמיהו ללוקח מן האב ומסלקינן ליה מיניה. היכי עבדינן, דשיימינן ליה לארעא כמה דהוה שויא בשעת מיתת האב בפירי דהוו בה בההיא שעתא, (במה) [וכמה] הוה שויא בלא פירי, והמותר הוא ניהו דמי פירי דאתו ברשותיה דאב ודינא הוא דיהיב להו הבן לדמיה ללוקח מן האב. ושבחא דסליק (פפירי) [בפירי] לאחר מיתת האב דידיה דבן הוי, דהא ברשותיה הוא דאתא.

והא הכא דלא שקיל להו הבן לפירות המחוברין עד דיהיב דמייהו ללוקח מן האב דקאתי בהני פירות מכח האב, ואלו מתני' דקתני דמה שהניח האב תלוש הוא דהוי ליורשין דאתו מכח האב לענין פירות ואלו המחובר לקרקע לא הוי ליורשין אלא שקיל ליה הבן בלא דמים וקשיאן אהדדי.

אמר עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. כלומר הא דתנן ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין תלוש אין מחובר לא, דשמעתא מינה דכל היכא דגופא לחד ופירא לחד עד זמן קצוב ופירא למרי גופא מכי שלים זימניה דקמא, ואשתכח בארעא פירות מחוברין דאתו ברשותיה דקמא ולא אתלישו עד דעילו להו לרשותיה דבתרא, דזכי בהו בתרא כי היכי דזכי בהו בגוף, בבנו, כגון דהוי בתרא דעיילו פירי לרשותיה בנו של ראשון דנפקו מרשותיה דומיא דמתני' דמיירי בדלא זבינינהו האב לפירות. ונמצא דין הבן בפירות המחוברין בשעת מיתה עם האב, דכיון שדעתו של אדם קרובה אצל בנו מחיל להו לפירות המחוברין לגביה בשעת מיתתו ולפיכך אין היורש יורשן. והא דתניא שמין את המחוברין ללוקח מן האב, דשמעת מינה דלא זכי בתרא בפירות המחוברין עד דיהיב דמיהו ליורשי ראשון, (באחד) [באחר], כגון דהאי בתרא לאו בנו של ראשון הוא. היכי דמי, כגון הכותב נכסיו לאחר דלאו בנו מהיום ולאחר מיתה, ומת והניח פירות מחוברין לקרקע, דכיון דהאי אחר דזכי מעיקרא בגופא וקא עיילי השתא פירי לרשותיה לאו בנו של נותן הוא, לא מחיל להו לפירות המחוברין לגביה וממילא זכו בהו יורשי נותן דברשותא דמורישן אתו. והוא הדין [היכא] דהוי האי בתרא בנו של ראשון דהוא הנותן אלא שחזר הנותן ומכר את הגוף לפירותיו לאחר ומת נותן והניח פירות מחוברין ברשות לוקח, דומיא דברייתא דדינא דבנו של מוכר בפירות המחוברין בהדי הלוקח מן האב הוא, דכיון דהאי בן דהוא מרי גופא דעיילו להו השתא פירי לרשותיה לאו בנו של לוקח הוא לא מחיל להו הלוקח לפירות המחוברין לגביה, ואמטול הכי מיחייב למיתב להו דמיהו.

הדין הוא פירושה דהאי פירוקה לסברא דרבואתא דסבירא להו דבריתא דקתני שמין את המחוברין ללוקח מן האב בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו קימא דומיא דמתני', וסבירא להו דמחילה דמחיל להו האב לפירות המחוברין לגבי בנו בשעת מיתה הוא דמהניא ליה לסלוקיה ללוקח מיניהו בדמים. ולפום הדין סברא מתני' דדייקינן מינה תלוש אין מחובר לא, הוא הדין בכותב לאחר דלאו בנו וחזר ומכרן לאחר, דכיון דהאי מקבל מתנה לאו בנו של לוקח הוא לא מחיל להו לפירי לגביה. וכד מעיינת בה שפיר לאו הכין היא מילתא. אי משום דקיימי בארעיה אימת קני להו, אי עם גמר מיתה אכתי ארעא ברשותא דאב קיימא לפירי ולא זכיא ליה לבעל הגוף, ואי לאחר גמר מיתה דזכי הבן בגוף לגמרי הא קדמוה יורשין בהני פירי. אלא מסתברא דכי זכי בהו הבן בהני פירי לאו מטעמא דמחילה דשעת מיתה זכי בהו, אלא מטעמא דמחילה דמחל גביה בעיקר הקנאה זכי בהו, דמעיקרא כי אקני ליה גופא מהיום ופירא לאחר מיתה אפי' המחוברין לקרקע בשעת מיתה אקני ליה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. הילכך לא שנא חזר האב ומכר ולא שנא לא מכר זכי בהו הבן מהאי טעמא דאמרן. והא דתניא שמין את המחוברין ללוקח, לאו בכותב נכסיו לבנו תניא אלא בכותב נכסיו לאחר תניא, שאם מכרן הנותן מכורין עד שימות ושמין את המחוברין ללוקח, דכיון דהאי מקבל לאו בנו של נותן הוא לא מיקרבא דעתיה לגביה, ומעיקרא כי אקנינהו נותן לנכסי נהליה לא אדעתא דלזכי במחוברין בשעת מיתה אקנינהו נהליה ואמטול הכי זכי לוקח בשבחא דאתא מחיי מוכר. וה"ה היכא דלא מכרן נותן דזכו בהו יורשין. אבל בכותב לבנו דמיקרבא דעתיה לגביה אפי' מכרן האב ומת והניח פירות המחוברין זכה בהן הבן, ואין ללוקח ולא ליורשיו במקום הבן כלום, דמעיקרא אדעתא דהכי אקני ליה, וכבר קדמה מתנתו של זה למקחו של זה. וכן הדעת נוטה:

יג. הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין ע"י הקטנים ולא הקטנים ניזונין ע"י הגדולים אלא חולקין בשוה. מאי אין הגדולים מתפרנסין על ידי הקטנים, שאם הוצרכו הגדולים למלבושין יתרין הצריכין לגדולים אין מתפרנסין על חלקן של קטנים שיוציאו פרנסתן מכלל כל הנכסים. וכן אם הוצרכו הקטנים למזונות יתרים הצריכים לקטנים אין ניזונין על חלקן של גדולים, אלא חולקין כל הנכסים תחילה בשוה וכל אחד מהן מתפרנס משל עצמו וניזון משל עצמו כפי צרכו:

יד. נשאו גדולים ישאו קטנים ואם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן. אוקימנא בגמרא הכי, נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן ופרנסו עצמן מן הנכסים, ישאו קטנים כיוצא בהן. אבל נשאו גדולים בחיי האב, ואמרו קטנים לאחר מיתת האב הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו, אין שומעין להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן:

טו. הניח בנות קטנות וגדולות אין הגדולות מתפרנסות ע"י הקטנות ולא הקטנות ניזונות ע"י הגדולות אלא חולקות בשוה. נשאו גדולות ישאו קטנות. אוקימנא בגמר' הכי, נשאו גדולות מן הנכסים לבעל לאחר מיתת אביהם יתר מן המגיע להם ישאו קטנות את המותר מבעל, דאתו קטנות ומפקי מיניהו דבעלי גדולות כדבעינן למימר קמן:

טז. זה חומר בבנות מבבנים שהבנות ניזונות על הבנים ואינן ניזונות על הבנות. וטעמא מאי ניזונות על הבנים, שהוא תנאי בית דין, ואינן ניזונות על הבנות, דכולהי [כ]הדדי נינהו, לפיכך חולקות בשוה:

ר. אמר רבה האי גדול אחי דלביש ומיכסי מדיתמי מאי דעבד עבד. ולא מצו אמרי ליה חשוך ממנאתך, מ"ט אנן סהדי דהוה ניחא להו כי היכי דלשתמען מיליה, הילכך דינא הוא דחשבינן ליה משל אמצע ושארא פלגי ליה בשוה. והא דתנן אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים, אוקימנא בשראכא, אדם ריק שאינו עושה מלאכה ואין בו תועלת לאחין אלא נכנס בזו ויוצא בזו, מהו דתימא ניחא ליהו דליכסי מדידהו דלא ליתזיל, קא משמע לן דלא:

רא. והא דתנן נשאו גדולים ישאו קטנים מאי קאמר אמר רב יהודה הכי קאמר נשאו גדולים לאחר מיתת האב ישאו קטנים לאחר מיתת אביהם כיוצא בהן, אבל אם נשאו גדולים בחיי אביהם ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן אביהם להם נתן:

רב. שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבנו לותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו בעל לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות או דילמא יורש הוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשין. אמר ליה תניתוה נשאו גדולות ישאו קטנות ואוקימנא נשאו גדולות [לבעל] ישאו קטנות מבעל. כלומר אם נשאו גדולות את הממון בפרנסתן לבעל, ישאו קטנות מבעליהן של גדולות, מהממון שנשאו להן נשיהן יתר מן הראוי להן כדי הראוי להן לקטנות בפרנסתן, וכן תני ר' חייא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל. אלמא מלוה ע"פ גובה מבעל. ודחינן דילמא שאני פרנסה דאית לה קלא וכמלוה בשטר דמי. א"ל רב פפא לרבא לאו היינו דשלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת א"ר יהודה בן אחותו של רבי יוסי בר' חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו. והא מזונות האשה כמלוה על פה היא ולא גביא ממשעבדי, דתנן (גיטין מח,ב) אין מוציאין לאכילת הפירות ולשבח הקרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם, ואפילו שעבדו האחים לאחר מיתת אביהם אסיקנא בפרק מציאת האשה (כתובות סח,ב) דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואפילו הכי גבינן להו מבעל, שאע"פ שהכניסתן הבת לבעל בנדוניתה וזכה הבעל בהן אלמנתו של אבי הבת ניזונת מהן, אלמא מלוה על פה גביא מבעל. וכן הילכתא, כדבענן לברורי לקמן ממסקאנא דגמרא:

מאי דעבד עבד פי' לאו דוקא דיעבד אלא אפילו לכתחלה נמי מרשין אותו ב"ד כיון שהוא טורח ומרויח בעבורן אבל מיהו זה יש לדקדק מיכן טעמא בגדל אחי אמרי' מאי דעבד עבד אבל אם לא הי' טורח בעבורם לא אמרי' מאי דעבד עבד אלא מעלין להם בחלקו כל מה שלבשו מפני שהיו קטנים ולא היו בני מחילה וב"ד נמי אין מרשין אותן ומאי דאמרי' בפ' ארבעה אבות נזיקין האחין שחלקו שמין מה שאליהן אבל מה שלבשו ובלו אין שמין ההיא מיירי באחין גדולין כדפרישית התם במהדורא בתרא שהיו כולן אוכלין ולובשין מתפושת הבית והיו מתרצין בכך ולא היו מקפידין ומוחלין זה על זה ואפ"ה כשבאו לחלוק שמין מה שעליהן דכל זמן שלא חלקו מוחלין זע"ז אבל משעת חלוקה ואילך אינם מוחלין חוץ ממה שעל נשיהן ובניהן ובנותיהן וגדול אחי שמשעה שקנו אותם הויא מחילה גמורה גבייהו. אבל אלה שהם קטנים לאו בני מחילה נינהו:

מתניתן בשרכא פי' איש יודע ציד ואינו מתעסק להרויח. איש יודע ציד [תרגומיני' נחשירכן כצ"ל]:

לוותה ואכלה ועמדה ונישאת מהו. כתב רבי' יצחק זצוק"ל. נ"ל דדוקא כגון שמתה בחיי בעלה עד שלא תבעו מלוה אבל אם היא בחיים עדיין ויש לה נכסי מלוג אז אין שייך לומר בעל לוקח הוי שהרי הגוף שלה הוא בההיא שעתא ואפילו חבלה באחרים משמע בהחובל שמוכרת נכסי מלוג בטובת הנאה ומשלמת וכ"ש מה שלות' ואכלה ואינו נ"ל דאי אמרי' בעל לוקח הוי אפילו הגוף הוא של בעל שהרי אינה יכול' למכור כתקנת אושא והילכך אין בעל גובה בנכסי' אפי' בחייה אבל מיהו אע"ג דהוי לוקח לא שימכרם הבעל שהרי אם ימות או אם יגרש חוזר הגוף לאשה וגם לא זיכו אותו אלא שיאכל פירות ולא שימכור הנכסים ומאי שמסתייע ממאי דאמרי' בהחובל שאם חבלה באחרי' שהיא מוכרת בטובת הנאה ומשלמת אין זה סיוע של כלום שאם תמכור בטובת הנאה מה מפסיד הבעל ומה נחסר אבל אם גובה מנכסי' הבעל נחסר ומפסיד ובוודאי בהלוואה נמי אם אומר לה המלוה תמכור בטובת הנאה ותפרע לי הדין עמו אלא כגון דלא ספקה טובת הנאה לפרוע המלוה והוא צריך לגבות מגוף הנכסים וכשמתרץ לקמן לא נישאו גדולות לבעל ינשאו קטנות לבעל. פירוש ה"נ הוי מצי לשנוי כגון שלא מתה בחיי בעל אלא הא עדיפא לי' לשנויי דאפילו במתה בחיי הבעל מוקי לה ואינו נר' לי שאם הי' מועיל לו זה התירוץ לא הי' נדחק לכך א"ו אי לוקח הוי אפילו בחייה נמי לא שקיל:

מתניתין בשרכא. יש מי שפירש בשרכא מלבוש של משי. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

בעל לוקח הוי או יורש הוי. בין בחיי אשה בין לאחר מיתת אשה קמיבעיא ליה. ואם תאמר הא דפשיט אביי דיורש הוי ממה שאינו חוזר ביובל מההיא לא שמעינן אלא לאחר מיתה שהוא יורש מן התורה אבל מחיים דתקנתא דרבנן הוי אפשר דהוי לוקח. ויש לומר דלא מסתבר דלא אלמוהו חכמים כח בעל מחיים מלאחר מיתה דהוי מן התורה וכיון דלא הוי אלא יורש לאחר מיתה מחיים נמי לא הוי אלא יורש בעלמא. מאי לאו ישאו קטנות מבעל וכו'. תימה היכי מדמי הך ללותה ואכלה והלא שלא ברשות נטלה חלק אחותה והוי כאלו גזלה חלקה ונתנה לבעל. ויש לומר דמשמע ליה לפרושיה נשאו גדולות ברשות הקטנות כדרך הלואה (והנל מילי) והוי מצי לשנויי שלא ברשות הקטנות אלא דעדיפא מינה קמשני. תוספי הרא"ש ז"ל.

ר"ש בד"ה ה"ג כו' שמין לו ולעיל מיניה כצ"ל:

בד"ה ומקשי' כו' ממשעבדי ומשני כו' לא גבינן מבעל הס"ד והד"א:

בד"ה אי אמרת בשלמא וכו' משום הכי קתני נשאת הבת אלמנתו נזונת כצ"ל:

ר"ש ד"ה וזה חומר. שהבנות ניזונות מן הבנים בנכסים מרובים כו'. כוונתו לפי' הרי"ף ע"ש ועי' בנ"י:

גמרא מאי לאו נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל. ר"ל דאם נשאו גדולות מעות מתפוסת הבית לפרנסת נשואים גם מחלק הקטנות. ישאו הקטנות נגדן מבעל מהקרקעות שהכניסו לו ודברי הנ"י בזה קצת מגומגמין:

גמ' מתה הבת אמר "רב" יהודה. נ"ב נ"ל רבי ביו״ד [וכ"ה ברי"ף ורא"ש ובדפו"י ברשב״ם] אע"ג דאמורא הוא מא"י הוה:

תוס' ד"ה מתני'. נחשדכן. דשדכא. נ"ב ולנוסחי דידן כולהו ברי"ש [ועתוס' דב"ק שם]:

גמרא ילמדנו רבינו לותה ואכלה. עיין ב"מ דף קד ע"ב תד"ה ה"ג:

ה''ג והתניא שמין את המחוברין ללוקח. ובתוספתא דכתובות היא שנויה מכר הבן ומת האב אם יש בנכסים מחוברים לקרקעות שמין לו ולעיל מינה קתני הכותב כל נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ופירושה הכותב כל נכסיו מהיום ולאחר מיתה לבנו והלך אותו הבן ומכר הנכסים הללו בחיי אביו ואחר זמן מת האב זכה הלוקח במה שמכר לו בגופה של קרקע ואם יש בנכסים פירות מחוברין לא זכה הלוקח אלא בגופה של קרקע אבל בפירות אע''ג דמחוברים הן ליורשין הן לפיכך שמין אותן ללוקח ונותן דמיהן ליורשין: ומשני כאן בבנו. מתני' שכתב לבנו ולא מכרן לאחר בחיי האב דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כדמפרש לקמיה דלדעת כן אקני ליה גופא לאחר מיתה עם פירות המחוברין דליזכי בהו איהו גופיה ולא לדעת כן שיזכה בהן הלוקח מבנו בחייו אי נמי הבן עצמו לא אקני ללוקח דהוא אחר אלא הגוף ולא הפירות אע''ג דמחוברין: כאן באחר. שמכרו הבן לאחר בחיי האב וה''ה אם כתבו האב לאחר מהיום ולאחר מיתה שאין לו חלק במחוברין: מתני' הניח בנים גדולים וקטנים. בדלא כתב נכסי' מיירי: מתפרנסין. לבוש וכסות: נזונין. מזונות ממש ולפי שפרנסת הגדולים מרובין מפרנסת הקטנים ומזון הקטנים וטפולן מרובה משל גדולים לכך הוצרך לומר שהקטנים מעכבין על הגדולים מלהתפרנס והגדולים מעכבין על הקטנים מליזון מתפוסת הבית אלא חולקין בשוה ויתפרנס ויזון כל אחד מחלקו: נשאו גדולים. נשים ועשו צרכי חופה מתפוסת הבית לאחר מיתת אביהן קודם חלוקה ישאו גם הקטנים כמו כן קודם חלוקה: ואם אמרו קטנים. לאחר מיתת אביהן הרי אנו נושאים עתה כמו שנשאתם אתם בחיי אבינו: אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם. בחייו נתן והכי מפרש לה בגמ': הניח בנות. ולא בנים: גדולות וקטנות כו'. הכי מיפרשא כולה כדפרשינן גבי בנים: נשאו גדולות. לאחר מיתת האב ישאו נמי קטנות: וזה חומר בבנות. היכא דבנות יורשות מהיכא דבנים יורשין ואיכא נמי בנות בהדייהו שהבנות נזונות מן הבנים בנכסים מרובין כדתנן בריש פירקין דלקמן הבנים יירשו והבנות נזונות דהכי הוה תנאי כתובה בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי אינון מתזנן מנכסי כו': ואין נזונות מן הבנות. הקטנות מן הגדולות דבמקום שהן יורשות כל הנכסים ליכא תנאי כתובה דמזון בנן נוקבן: גמ' גדול אחי. שנושא ונותן בנכסים ואיכא הנאה ליתמי כי מיכסי מלבושים נאים כי היכי דלישתמעו מיליה: מאי דעבד עבד. ולא יטלו כנגדו ומיהו לכתחלה אין לבזבז בממון אחיו כל כך: בשרכא. אדם בטל שאין להם ריוח בדבר: מאי קאמר. דמתני' לפי משמעותה קשיא רישא לסיפא דקתני רישא נשאו גדולים ישאו קטנים והדר תני אם אמרו קטנים דמשמע לא ישאו קטנים: ועמדה וניסת. והכניסה כל נכסיה לבעלה כדרך נשואה: בעל לוקח הוי. מי שויוהו רבנן בנכסי אשתו בין בחייה בין לאחר מיתה כדין לוקח או כדין יורש ונפקא מינה לכל דינין החלוקין בין מקח לירושה כי הנך לקמן בשמעתין: ישאו קטנות מבעל. חלקם המגיעם אלמא יורש הוי: ישאו קטנות לבעל. מממון אביהן המונח ועומד עדיין בתפוסת הבית כנגד אותו ממון שנטלה הגדולה: ומקשינן והתני ר' חייא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל. אלמא מיד הבעל מוציאים מכלל שהכניסה לו כל הממון ואפי' חלק הקטנות ושמע מינה מדמוציאין מידו דיורש הוה דאי לוקח הוה מלוה על פה הוא ולא טריף ממשעבדי ומשני לעולם לוקח הוי מיהו מלוה בשטר היא האי פרנסת הקטנות דשאני פרנסת נשואין דאית ליה קלא וכמלוה בשטר דמיא הלכך טריפא ממשעבדי ומוציאין אפי' מיד הלקוחות דגרסינן בפ' מציאת האשה האחין ששיעבדו מוציאין אפי' מיד הלקוחות לפרנסה ואין מוציאין למזונות וכל שכן מן היורשין ולעולם אימא לך לוקח הוי ולענין לוותה ואכלה ונישאת לא גבינן מבעל: אמר ליה רב פפא לרבא. דבעי למפשט מדרבי חייא יורש הוי: לאו היינו דשלח רבין כו'. ומהא איכא למפשט שפיר דיורש הוי: אלמנתו נזונת. בתנאי כתובתה שכך כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסיי כל ימי מיגר ארמלותיך: ניסת הבת. והכניסה הנכסים לבעלה אלמנתו נזונת מנכסיו: מתה הבת. וירשה בעל: אמר רב יהודה כו'. אמורא הוא: ואמרו אלמנתו נזונת. דלעולם היא נזונת עד שתנשא או שתתבע כתובתה או שירצו היורשין ליתן לה כתובתה כדאמרינן בכתובות: אי אמרת בשלמא. בעל בנכסי אשתו אפילו בחייה יורש הוי משום הכי קתני נישאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו דאע''ג דמזון האשה והבנות לא טרפא ממשעבדי דהיינו לקוחות מיורשין מיהא גביא: אלא אי אמרת לוקח הוי אמאי נזונת. והתנן בהנזקין (גיטין ד' מח:) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תקון העולם: והא תנן. בבכורות: שאין חוזרין. לבעליהן שאין חוזרין אלא ממכר: הבכורה. חלק בכורת הבכור כדמפרש התם מתנה קרייה רחמנא לתת לו פי שנים:

והתניא שמין. גרסינן דברייתא היא בתוספתא דכתובות כמו שפירש ר''ש: מתני' בשרכא. בכל הספרים כתוב שרכא בריש ובערוך גרס שדכא בדלית והוא לשון שקט כמו ותשקוט הארץ ומתרגמינן ושדיכת ארעא (שופטים ה) כלומר אדם בטל ושקט אינו עוסק בכלום וכן יודע ציד איש שדה ומתרגמינן נחשדכן (בראשית כה) שהיה נח ושקט ובהחובל (ב''ק דף צב: ושם) מטייל ואזל דיקלא בישא לגבי קיני דשדכא: