בבא בתרא קמא ע"א

דף קמא - א

אלא לאביי, הסובר שטומטום לא מקבל כלום, מאי "ניזון כבת", שאמרה הברייתא!?

ומתרצת הגמרא שלכאורה אף לרבא קשה:

ולטעמיך, לטעמו של המקשה, ששואל רק לאביי, הרי גם לרבא קשה מתחילת הברייתא, מאי "יורש כבן"? הרי בנכסים מועטין הבנים לא יורשים בכלל, כיון שרק הבנות מקבלות מזונות.

אלא, בהכרח, צריך לפרש "ראוי לירש", לא שיורש בפועל אלא יש לו זכות ירושה במקרה שהוא היורש היחידי, אבל עכשיו, שיש לו אחים, ואין לו, הוא לא מקבל כלום. אם כן, הכי נמי, דברי הברייתא שטומטום ניזון כבת, הכוונה היא שהוא ראוי ליזון, היה ראוי לקבל מזונות, אבל ואין לו, לא יקבל אותם, כיון שאחיו יורשים את כל הנכסים.

שנינו במשנה: האומר אם ילדה אשתי זכר. שהאב מקנה לבן מנה ולבת מאתים

למימרא, האם זה אומר דבת עדיפא ליה מבן! שאדם מעדיף בת על בן, ולכן לבת נותן יותר.

והא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי שבן עדיף מבת, שהרי כל שאינו מניח בן ליורשו, מי שמת ולא הניח בנים שירשוהו אלא בנות, הקב"ה מלא עליו עברה. סימן הוא שהקב"ה כועס עליו, ^[14] ולכן לא זיכהו בבנים זכרים. שנאמר "והעברתם את נחלתו לבתו". מי שאין לו בן, מעבירים את הנחלה לבתו, ומזה שהתורה משתמשת בלשון "העברה", ואין "העברה" אלא עברה, לשון כעס, שנאמר "יום עברה היום ההוא", לעתיד לבוא יהיה יום כעס וחמה על עוברי רצונו של הקב"ה. ואם כן, מוכח שבן עדיף מבת.

מתרצת הגמרא: לענין ירושה, בן עדיף ליה, מי שצריך להוריש, ודאי שבן עדיף מבת, כיון שהנחלה נשארת באותו שבט. אבל בת מעבירה נחלה לשבט אחר, אם תנשא לבן שבט אחר.

אבל לענין הרווחה, בתו עדיפא ליה. כשאדם רוצה לתת מתנה לילדיו כדי שיהיה להם מזונות ברווח, הוא מעדיף לתת לבתו, כיון שלא יכולה לחזר אחר מזונות.

שמואל אמר לתרץ את שאלת הגמרא: הכא, במבכרת עסקינן, במי שאשתו יולדת את הבת הבכורה, ויש עדיפות לבת הנולדת ראשונה, וכדרב חסדא.

דאמר רב חסדא: בת תחילה, מי שנולדה לו בת, ראשונה, זה סימן יפה לבנים. זה דבר מועיל לבנים שיוולדו אחר כך. והסיבה לכך היא:

איכא דאמרי, יש אומרים, דלא שלטא ביה שלא תשלוט בבנים עינא בישא, עין הרע, כי היות ויש לו בתחילה בת, כבר לא משגיחים אחר כך על בניו, ואין משליטים בהם עין הרע. ומוסיף עוד רב חסדא -

אמר רב חסדא: ולדידי, אצלי בנתן עדיפא לי מבני. הבנות שלי עדיפות לי מבני. כיון שרב חסדא לא זכה שבניו יחיו.

ואיבעית אימא, תירוץ נוסף מדוע במשנה בת עדיפה על בן: הא מני, המשנה בשיטת רבי יהודה היא.

שואלת הגמרא: הי רבי יהודה? לאיזה רבי יהודה מתכוונים?

אלימא, אם נאמר רבי יהודה ד"בכל", רבי יהודה שדורש את המילה "בכל".

דתניא, שנינו בברייתא על הפסוק "וה' ברך את אברהם בכל", לאיזה ריבוי ברכה התורה מתכוונת במילה "בכל"?

רבי מאיר אומר: שלא היתה לו בת. הברכה היא בכך שלא היתה לו בת, כיון שלא היה לו למי להשיאה, שאשה ברשות בעלה היא, ותעבוד עבודה זרה כמותו ^[15].

רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת, ו"בכל" שמה. הברכה היא שהיתה לאברהם גם בת, שקראו לה בכל.

ומוכח, שלרבי יהודה יש מעלה לבת, שהרי בה ה' ברך את אברהם. ולכן משנתנו סוברת כמותו.

שואלת הגמרא: אימור דשמעת ליה לרבי יהודה, אמנם מוכח מרבי יהודה שברתא נמי לא חסריה רחמנא, שאפילו בת הקב"ה נתן לאברהם, ואם כן, יש בה מעלה. אבל דעדיפא מבן, מי שמעת ליה!? לא מוכח מדבריו שהיא עדיפה על בן. ואם כן, זה לא מיישב את המשנה הנוקטת שבת עדיפה על בן.

אלא, הא רבי יהודה -

דתניא, מצוה לזון את הבנות. האב אינו חייב לזון את בנותיו, אבל מקיים בזה מצוה, וקל וחומר לבנים, שמקיים מצוה אם זן אותם, כיון דעסקי בתורה, שלומדים תורה, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות שיש מצוה לזון אותן, דלא ליתזלן, שלא יתבזו בבקשת מזונות.

ומוכח מדבריו, שלענין מזונות בנות עדיפות על בנים, וכך סוברת משנתנו ^[16].

ועתה לאחר שהמשנה מיושבת, דנה הגמרא:

אלא הא דתניא, ילדה זכר או נקבה, הזכר נוטל ששה דינרין של זהב, שהם מאה וחמשים זוז. והנקבה, אם תלד נקבה, נוטלת שני דינרים של זהב שהם חמשים זוז.

במאי? באיזה אופן מדובר כאן, לפי שעתה הברייתא שנתה מהמשנה, ומשמע שמדובר באופן אחר.

אמר רבי אשי: אמריתא לשמעתא, אמרתי את תרוצי קמיה לפני רבי כהנא, שמדובר בברייתא במסרס, שרוצה להקנות לבניו אם יוולדו תאומים, אבל מקפיד על סדר מסוים, דאמר, שהוא מתנה כך: זכר תחילה, אם זכר יוולד הראשון, יקבל מאתים זוז. נקבה אחריו, אם אחר הזכר תוולד הנקבה, ולא כלום, לא תקבל כלום.

אבל נקבה תחילה, אם אשתי תלד קודם נקבה, תקבל מנה מאה זוז. זכר אחריה, הזכר שיוולד אחריה יקבל מנה כמו הנקבה.

ולא ידעינן הי מינייהו נפק ברישא, ועתה אנו לא יודעים מי נולד ראשון, ויש ספק כמה כל אחד יקבל.

ועל כל אומרת הברייתא: זכר, שקיל מנה. הזכר מקבל מנה ממה נפשך, כי בכל מקרה, מנה ודאי מגיע לו, אפילו על הצד שנולד אחרון. אבל אידך מנה, המנה השני, הוה ממון המוטל בספק מי נולד ראשון, שאם הבן נולד ראשון מגיע לו המנה, ואם הבת נולדה ראשונה, המנה מגיע לה, ולכן חולקים, מחלקים ביניהם את המנה.

ויוצא, שהזכר מקבל ביחד מאה וחמשים, והנקבה מקבלת רק חמשים. וזו כוונת הברייתא, שהזכר נוטל ששה דינרים, והנקבה שני דינרין.

ועתה דנה הגמרא בדין אחר בברייתא:

והא דתניא דין נוסף בברייתא, ילדה זכר ונקבה, אין לו אלא מנה. משמע שהיה ראוי שיטול יותר ממנה, והחדוש הוא שמקבל רק מנה, היכי משכחת לה? באיזה אופן זה מדובר?

אמר רבינא: במבשרני, הוא לא מקנה לזכר או לנקבה, אלא מקנה לאדם המבשר על לידתם.

אלא לאביי. דאמר אין לו מאי ניזון כבת הא משמע דשקיל. אמר לך אביי ולטעמיך דרבא מי ניחא מאי יורש כבן דמשמע דשקיל והא לא שקיל מידי. אלא כי היכי דמתרצת לרבא ראוי לירש הוא האי טומטום כדקתני מתני' ואם אין שם יורש אלא הוא יורש הכל ואין לו במקום יורשין משום דספיקא הוא ועוד דנכסים מועטין. לדידי נמי ראוי היה ליזון ואין לו. במקום בנות שדוחות אותו אצל הזכרים:

מדקתני אם ילדה נקבה יטול מאתים מכלל דבת עדיפא ליה מברא והאמר ר' יוחנן כו' אלמא דברא עדיף. ומשני לענין נחלה ברא עדיף שקם תחתיו אבל לענין הרווחה כשנותן מתנה הרווחה דבת עדיפא ולה יהיב טפי משום דיתבה בבית כדכתיב כל כבודה בת מלך פנימה. אבל בן מצי למיזל ולמרווח בכל מקום משום הכי יהיב לבת טפי מבן:

ושמואל אמר. משום [הכי] יהיב לה מאתים דאמה מבכרת היא וניחא ליה שתלד בת יותר מבן כרב חסדא כו':

דמרביא אחי. כלומר שגדלתן:

ואיכא דאמרי דלא שלטה בה עינא [בישא]. הואיל דאי' לה בת מעיקרא לא לימרו אינשי כמה בנין אתילדו ליה להאי:

ואי בעית אימא מתני' דקתני דברתא עדיפא ר' יהודה היא. ^א)צ"ל אלא הא ר' יהודה דתניא מצוה לזון וכו' דעסקי באורייתא וכו'.ר' יהודה דעסקי באורייתא. לאו מן הברייתא אלא מפרש לברייתא. וה"נ כי [היכי] דלא ליתזלי לחזר אחר מזונות:

אלא הא דתניא ילדה אשתו זכר ונקבה. זכר נוטל ו' דינרים של זהב דהיינו ק"נ דינרין של כסף לפי שהדינר של זהב קונין בכ"ה דינרין של כסף ומשקל דינר זהב שקול כשני דינרי של כסף. לפי שדינר של זהב שקול ה' פשיטי למשקל הברזל ודינר של כסף הוא ב' פשיטים וחצי למשקל ברזל לפי חשבון זה היה הזהב נמכר בי"ב משקלות של כסף שהן כ"ד דינרין של כסף ואותו דינר (של) כ"ה שמותר נכנס בהכרע המשקלות ומותיר ונישום ו' דינרי של זהב הן ק"נ של כסף ועוד מן הפסוקים של מלכים ודברי הימים מקניית דוד לארונה אנו למידים שהזהב היה נמכר בימי דוד בי"ב משקל של כסף:

ונקבה נוטלת ב' דינרין. זהב דהיינו נ' דינרין:

היכי משכחת לה. כלומר היכי מיתרצי האי מלתא דעבדין הכי והיכי מפרשי' לה לאו משום קשיא מתנינן לה אלא משום דקא בעי פירושא:

במסרס. כלומר שמהפך דבריו כי האי גוונא דליכא למישמע מאי קאמר שמערב דבריו זו בזו דאמר הכי אם ילדה אשתי נקבה אם זכר תחלה יטול מאתים. ונקבה אחרי' ולא כלום ואם ילדה אשתו נקבה תחלה תטול מנה ואחריה זכר יטול מנה. ואי תתרמי מלתא בילדה תאומים זכר ונקבה ולא ידעו הי מינייהו אתיליד ברישא דאי בבריא לן דזכר אתיליד ברישא היה נוטל מאתים כדאמר מעיקרא. ואם נקבה נוטלת מנה השתא דמספקא לן זכר יטול מנה ממה נפשך דהכי קאמר אפי' ילדה זכר אחר נקבה יטול מנה. ואידך מנה מהנהו מאתים דזכר הוו להו ממון המוטל בספק. דמספקא לן דאם נקבה תחלה נוטלת מנה כמו שאמר. ואם נקבה אחר זכר אינה נוטלת כלום ואם זכר תחלה היה נוטל כל המאתים הלכך חד מנה יטול זכר ממה נפשך ומאידך מנה שקיל פלגא משום חצי מנה מספק דהיינו ב' דינר של זהב שהן ג' דינר של כסף:

ואלא הא דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה היכי משכחת לה. והיכי מתרמי והיכי מפרשי לה דלא קשיא להך דלעיל:

אמר רבא משכחת לה במבשרני כו'. המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי. כלומר מי שיבא לי לבשר מה ילדה אשתי מבכרת אם יאמר שילדה זכר יטול המבשר מנה וכן יעשה ילדה זכר יטול מנה. ואם יאמר לי ילדה נקבה יטול כמו כן מנה ילדה נקבה נוטל מנה. ואי איתרמי דילדה זכר ונקבה ביחד ואמר לו אשתך ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה אע"ג דהתנה לו לזכר ונקבה מנה ואמאי יהיב ליה בבשורת לידת זכר ונקבה ביחד [והא זכר ונקבה] לא קאמר דיטול המבשר כלום ואמאי נוטל מנה. אין דאמר נמי אם מבשרני דילדה זכר ונקבה ביחד יטול מנה משום הכי מיתוקמא הך ברייתא כי האי גוונא. אי הכי כדאוקמת דאמר לזכר ולנקבה יטול מנה. אי הכי למעוטי מאי. כלומר מה הניח הברייתא במשמע שהמבשר לו שלא יטול. למעוטי נפל. דאם מבשר לו דהפילה אשתו אין לו כלום דמסתמא דהמבשרני בבן של קיימא קאמר:

ולא ידעינן הי מינייהו וכו' אידך מנה הוה ליה (מנה) [ממון] המוטל בספק וחולקין. פי' אליבא דסומכוס (ב"ק מו,א), דאליבא דרבנן אוקי ממונא בחזק' זכר שהוא יורש ועל הנקבה להביא ראיה. ואם היו שם יורשין אחרי' דוחין אותן ואין להם אלא א"כ כתבו הרשאה זה לזה, ומ"מ הזכר נוטל יותר כפי חלקו המגיע באותו מנה כשהוא בא לחלוק עם אחיו, ולפיכך לא כתבה רבינו הגדול ז"ל לפי שהיא שנויה כסומכוס.

אלא הא דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה כו'. מסתברא דמשום הכי אמרינן אלא הא דתניא, משום דבתוספתא נשנו הברייתות זו בצד זו. דמשמע דענין אחד יש להן.

אע"פ שמתנאי כתבה להיות הבנות נזונות מנכסי האב מ"מ בחייו אין כופין אותו לזון לא בבנות ולא בבנים ודוקא מבני שש ולמעלה אבל עד בני שש כופין ומבני שש ולמעלה אע"פ שאין כופין מצוה לו לזון הבנים והבנות ואם לא רצה מכלימין ומביישין אותו על הדרך שיתבאר ברביעי של כתבות מ"ט ב':

שכיב מרע שאמר אם תלד אשתי תחלה זכר ואחריו נקבה יטול הזכר מאתים והנקבה ולא כלום ואם תלד תחלה נקבה ואחריה זכר תטול הנקבה מנה והזכר מנה וילדה זכר ונקבה ולא נודע איזה ראשון הזכר נוטל מנה ממה נפשך והמנה האחר נעשה ממון המוטל בספק וחולקין ונמצאו לזכר מאה וחמשים שהם ששה דינרי זהב ולנקבה חמשים שהם שני דינרי זהב וכן כל כיוצא בזה ומ"מ בזו אי אתה מפרשה בבריא ובהקנאה שאם כן הרי הנקבה והזכר באותו מנה מוציאים והאב מוחזק אלא בשכיב מרע שחלק נכסיו ומת ונשארו הנכסים בחזקת הראוי לזכות בהם או בבריא על הדרך שביארנו וכגון שהאב סלק עצמו מהם או שמת האב אח"כ אף באלו יש לפקפק ולהעמיד את הנכסים בחזקת היורשים להיות האחרים מוציאין ומתוך כך ראוי לפרשה מדעת הנותן אבל שלא מדעתו לא ואף הרשאה אין מועיל בה שהרי לא הוכרו ולדעת האומר שהרשאה מועילה בפשוט אע"פ שלא הוכרו אפשר לפרשה בהרשאה:

כג. תניא מצוה לזון את הבנות ק"ו לבנים דעסקי בתורה דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר מצוה לזון את הבנים ק"ו לבנות דלא ליתזלן. וקימא לן כרבי יהודה. והני מילי למצוה, ומחיים, אבל מיכף לא כייפינן ליה אלא היכא דאמיד, אי נמי בפחותין מבן שש כדברירנא בכתובות (מט,ב). ודוקא מחיים, אבל לאחר מיתה בנות בתנאי בית דין הוא דשקלן ובנים מכח ירושה הוא דשקלן:

כד. והא דתניא ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל ששה דינרין של זהב שהן מאה וחמשים זוז והנקבה נוטלת שני דינרין של זהב מאי היא אמר רב אסי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי במסרס דאמר אם זכר תחלה מאתים ואם נקבה אחריו לא תטול כלום, והדר אמר אם נקבה תחלה תטול מנה ואם זכר אחריה יטול מנה וילדה זכר ונקבה ולא ידעינן הי מיניהו נפק ברישא זכר שקיל מנה ממה נפשך ואידך מנה הו"ל ממון המוטל בספק וחולקין. ואפי' לרבנן דפליגי עליה דסומכוס, דבשלמא התם איכא לאוקומיה לממונא בחזקתיה דמריה קמא והו"ל אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל הכא תרויהו כי הדדי נינהו וליכא חד מיניהו דלהוי מוציא מחבירו, הילכך חולקין:

ילדה זכר נקבה אין לא אלא מנה. במה היא דאי בדאתני הכי בפירוש פשיטא. ועוד אין להם מיבעי ליה.

אמר רבינא במבשרני. הכי גרסינן בכל הספרים. וכן הגירסא בספרי ספרד דתניא המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטל מאתים. ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה והא זכר ונקבה לא קאמר שלא התנה אלא בשורת לידת זכר בלבד או על בשורת בקבה בלבד ולא על בשורת תאומים הלכך כשילדה תאומים אפילו מנה לא יטול. וקשיא לי מאי שנה מהא דתנן אם זכר מנה ואם נקבה מאתים ילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה ונקבה נוטלת מאתים ולא אמרינן כיון שלא התנה אותו מנה על התאומים אין תאומים נוטלים כלום. ותלרץ רבינו שמואל ז"ל כשהוא מקנה לוולדות לתאומים נמי מקנה אבל כשהוא מקנה למבשר כשהוא מבשר בתאומים אין לו בשורה מוצאת לפי שדרד תאומים שהן כחושין לפיכך אין לו שכר בשורה אלא אם כן התנה בפירוש על תאומים. ויש לפרש דלהכי קשיא הכא והא זכר ונקבה לא קאמר לפי שזה לא התנה אלא על המבשר במה נפטר רחמה של אשתו דמשמע שיודע הוא במה נפטר רחמה שיפטור מן הבכורה וכשילדה זכר ונקבה ואין אדם יודע אי זה מהן יצא ראשונה נמצא שאינו יכול לבשר במה נפטר רחמה אם בזכר אם בנקבה והא ודאי הא דקתני וילדה זכר ונקבה משמע שאין ידוע אי זה יצא תחלה מדלא קתני וילדה זכר ואחר כך נקבה וגם אין לפרש וילדה זכר ונקבה כאחד חדא דאי אפשר לצמצם. ועוד דהא לא קתני וילדה זכר ונקבה כאחד כדקתני התם שני זכרים שיצאו שני ראשיהן כאחד. ופרקינן דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול מנה כלומר אם ילדה תאומים כיון שהוא מבשרני שנפטר רחמה בזכר ונקבה אף על פי שאינו יודע באיזו מהן נפטר יטול מנה. ולפי הפירוש הזה דוקא היכא דאמר במה נפטר רחמה של אשתו אין לו שכר בשורה כשילדה תאומים אלא אם כן התנה בפירוש על בשורת זכר ונקבה אבל היכא דאמר המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וילדה זכר ונקבה נוטל מנה. ודבר זה בררתי אותו מן הירושלמי דגרסינן התם תני האומר המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה. אם נקבה יטול מאתים ילדה נקבה יטול מאתים. אם זכר מנה אם נקבה מאתים ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה בטלה צרת הנקבה את שמחת הזכר הנה האי לא התנה על תאומים שאם התנה עליהם פשיטא שהכל לפי תנאו ולא שייך למיתני בטלה צרת הנקבה שמחת הזכר ואף על פי שלא התנה על תאומים נוטל בבשורת התאומים פחות שבשכר הבשורה וגם כן שאם לא דבר אלא על בשורת זכר כי הא דקתני ברישא אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וילדה זכר ונקבה אינו נוטל כלום לפי שבטלה צרת הנקבה את שמחת הזכר והרי לא התנה לבשורת נקבה כלום. וכמדומה שיש טעות סופר בירושלמי והכי גרסינן אם זכר מאתים ואם נקבה מנה מדקתני סיפא בטלה צרת הנקבה שמחת הזכר. והיכא דאמר אם ילדה זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מנה וילדה זכר ונקבה נוטל מנה ולא אמרינן שנוטל מנה על בשורת הזכר ומנה על בשורת הנקבה לפי שזה לא התנה אלא על שכר בשורה אתת ולא התנה לתת משנה שכר המבשר ולא דמי למתניתין שהוא מקנה לוולדות לפיכך כשילדה זכר ונקבה נותן לכל אחד מהם.

ולטעמיך לרבא מאי יורש כבן. תימא אמאי לא אמר כגון שיש מותר על שיעור מזון הבנות ער שיבגרו אלא שלא היה כדי שלזונו אלו ואלו עד שיבגרו והמותר לבנים ואותו מותר יורש. ואין לומר דהבנים ידחו אותו אצל בנות והבנות אצל הבנים דהא ממה נפשך יכול לבא על הבנים שחלקו הוא אצלם או מחמת מזונות כדין בת או מחמת כח ירושה כדין בן. ויש לומר דהא לא קרי ירושה דבמתניתין נמי לא קרי להא ירושה כיון ששואלים על הפתחים. תוספי הרא"ש.

הא מני רבי יהודה היא. פירש רשב"ם דרבי יהודה ניחא ליה בהרווחת הבת. ולא נהירא דאם כן היינו שנויא קמא דקאמר לענין נחלה בן עדיף אלא דהכי קאמר רבי יהודה היא דסבר מצוה לזון את הבנות משום דעדיפא ליה בנתא. הא דתניא ילדה זכר ונקבה הזכר כו' ולא בעי לאוקמא כגון דאמר אם ילדה זכר תטול ששה דינרים ואם נקבה שני דינרים חדא דאין לפחות כל כך לנקבה ועוד דאין דרך התנא לשנות בדינרים אלא במנה או במאתים אבל לפי המסקנא ניחא דנקט דינרים דהיכא שבא לחלוק הדבר דרך התנא לשנות דינרים כי הא דפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שנים אחרונים דינר זהב וכן בפרק מי שהיה נשוי בעלת מאתים ובעלת ג' מאות ג' ג' דינרי זהב. אידך מנה הוי ממון המוטל בספק כו' לסומכוס ניחא ולרבנן מיירי כגון שכבר הוציא המאתים מתחת ידו וזיכה להם על ידי אחר ויצאו מחזקתו הספק נולד בין זכר ובין נקבה ואין אחד מהם מוחזק הילכך אפילו לרבנן חולקים כן נראה לי. הרא"ש ז"ל.

אלא הא דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה. מסתברא דמשום הכי אמרינן הכא אלא הא דתניא משום דבתוספתא לא נשנו הברייתות אלא זו בצד זו דמשמע דענין אחד יש להם. הרשב"א ז"ל. היכי משכחת לה. דאי אמר בפירוש פשיטא. וזה לשון הראב"ד ועוד אין להם מבעי ליה. הר"י בעליות.

תוספות בד"ה אלא לאביי כו' אבל לרב חסדא קדושת אמו חלה עליו כו' עכ"ל ר"ל וה"ה למ"ד בהווייתן קדושים דחלה עליהן לרב חסדא אלא קדושת פיו לא חלה עליו והיינו בבהמת חולין דבבהמת קדשים בין בהוייתן בין קדושת אמו חלה עליהן וק"ל:

בא"ד אבל אין לומר דלרבא כו' מכל מקום רישא דאיירי בתנאי ב"ד במזון הבנות כו' עכ"ל ולפי זה יהיה סברא דרבא הפוכה מדאביי דלאביי רבנן דפליגי התם מודו הכא במזון הבנות ולרבא רשב"ג דפליג התם מודה הכא במזון הבנות ודו"ק:

בת תחלה סימן יפה לבנים כו' ואיכא דאמרי דלא שלטא עינא כו'. וי"ל דלענין בכורה קאמר כשתהיה הבת תחלה לא יהיה בכור בין האחים ותרבה חלק האחין אבל כשיהיה בן תחלה הוא ממעט חלק שאר כל האחין והיינו דלא שלטא עינא בישא דכשיהיה בן תחלה ונוטל פי שנים הכל נותנין בו עין הרע וגם אחיו מתקנין בו וק"ל:

וה' ברך את אברהם וגו'. מבואר בפ"ק:

גמ' במאי אמר רב אשי אמריתא לשמעתא כו' נ"ב ס"א היכא משכחת לה:

תוס' בד"ה אלא לאביי כו' וטעמא משום דסבר שלא נתכוין וכו' כצ"ל ונ"ב פי' רשב"ג:

בא"ד ועוד איכא למימר כו' נ"ב חוזר אקושיא דלעיל וק"ל:

בד"ה וליטעמיך כו' וי"ל דלישנא דיורש כו' ונ"ב דלישנא דיורש אינו משמע יורש בעל כרחו ודו"ק:

בד"ה ובת היה לו וכו' וי"ל דשמא קטנה היתה וכו' נ"ב וסוברים במדרש דשלשה שנותיהן שוות רבקה קהת כו' ודו"ק היטב. עיין ביבמות דף ס"א ע"ב בתוספות:

גמרא אלא לאביי מאי ניזון כבת. הא דלא מקשה נמי מן יורש כבן משום דזה גם לרבא קשיא כדמסיק:

שם למימרא דבת עדיפא ליה מבן כו'. ק"ל לדעת הרא"ש בפ' דלעיל סי' נ"ג בסופו דאם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני. מתנה נתן לו יתר על חלקו בירושה. א"כ בפשוט י"ל דמיירי בהיה לו בנים ולכן אם יהיה הנולד בן דיטול לבד זה חלק ירושה אינו נותן לו יתרון אלא מנה אבל אם תהיה נקבה שלא תטול כלום בירושה נותן לה מאתים:

שם והאריו"ח כל מי שאינו מניח בן ליורשו כו'. לכאורה בלא דרשת ריו"ח מוכח מהא דרחמנא אמר דבת אינה יורשת במקום בן. ואולי יל"פ כוונת ריו"ח אם יש לו בן ואינו מניחו ליורשו אלא שנותן במתנה לבת. וא"כ מוכח דגם האדם מעצמו יש לו לתת לבן יותר מלבת. ובזה א"ש דלא פריך לעיל (קט"ז) מהך דריו"ח על הא דאמר דין גרמא כו' ע"ש ותבין. אולם מהרמב"ן שהביא המהרש"א שם מוכח דאינו מפרש כן:

שם לענין ירושה בן עדיף ליה. וגי' הרשב"ם לענין נחלה. ונ"ל דר"ל נחלת שדה וכרם דהיינו קרקע ומטעם שפירש הרשב"ם:

שם אלא הא דתניא ילדה זו"נ הזכר נוטל כו'. תוספתא פ"ט בשינוי קצת:

שם והא דתניא ילדה זו"נ אין לו אלא מנה המ"ל. ההגה' שבגליון טעותא היא:

תד"ה אלא. והא דקאמר התם עלה בגמרא אפי' בקדושת אימא כו'. כצ"ל והוא בתמורה (כ"ה):

בא"ד בהוייתן הם קדושים. כצ"ל בבי"ת וכן לקמן:

בא"ד וראוי לעולה אם הוא זכר. ע"כ ר"ל אליבא דר"א בתמורה (י"ח ב') במשנה דמפריש נקבה לעולה וילדה זכר יקריבנו לעולה. או בתמורת עולה וככ"ע לרבא שם:

בא"ד ואפשר דאביי סבר הכי ועוד דאם איתא כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה לדידי. וכן רב מרי ור"פ בני ר"ח בהגוזל כו'. עי' הגרי"פ ועי' כתובות (ס"א):

תד"ה אידך. לרבנן כו' הוי הכל בחזקת הזכר כו'. נראה דאם יש עוד זכרים לא מצו למידחי לכל חד וחד. דיכולים לכתוב הרשאה זל"ז עמש"כ לעיל (קכ"ז):

גמ' אמר ר"ח ולדידי בנתן עדיפן. נ"ב שמא כשאמר כך כבר היו בנותיו נשואות לגדולי הדור ובניו עדיין היו קטנים אז ולא ידע אם יצליחו כל כך. [ועתוס'] ובודאי היו בנותיו גם הנה חכמניות ודרשניות מדא"ל רבא לב״ה כולהו מחילנא בר מבת ר"ח [ברכות נ"ו א] ש"מ דאשה גדולה חכמה הואי:

שם שלא היה לו בת. נ״ב אתי כתנא דברייתא ר' נתן ואליבא דב"ה דס"ל או זכר או נקבה [יבמות ס״ב א]:

תוס' ד"ה בת כו' דגוי כו'. נ"ב שרי להו מרייהו חס להו לרבנן קדישי למימר הכי. כי אחר שנמול אאע"ה ודאי לא הי"ל דין ב״נ ואפי' משהתחיל לעסוק בתורה מוהנפש אשר עשו כמו שהוכחתי במ״א והוא דבר אין ספק בו. ובכ״מ נדחקו תוס' בכך בחנם:

שם א״נ מהגר כו'. נ״ב אע"ג דבודאי גיירה דקיים כל התורה [ע' יבמות ק' ע"ב ובח"א שם] ותו דאל"ה לאו בתו היא דולד שפחה כמותה. מ"מ אינה ראויה ליצחק בן הגבירה. גם הנושא אשה יבדוק באחיה [לעיל ק"י א']:

כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיוֹרְשׁוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא עָלָיו עֶבְרָה (במדבר כז, ח). נראה בס"ד עֶבְרָה [277] מספר זֶרַע [277] כיון דאין לו זרע מלא עליו עברה שיתהפך זרע לעברה.
או יובן בס"ד באשה כתוב אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח) וזה שלא היה לו עזר בבן מאשתו יתהפך לו מספר עֵזֶר לְ'עֶבְרָה' דחשבונם שוה.
ועוד נראה הבן נוצר מטיפת החסד שבזכר על כן הזכר הוא 'בר ע"ב' שהוא מספר חסד [72] וזה שלא היה לו בן יהיה לו מצרוף בר ע"ב צירוף עברה דהאותיות שוין הם.

בַּת בִּתְחִלָּה, סִימָן יָפֶה לְבָנִים. נראה לי בס"ד יש סגולה להביא בנים זכרים לכוין קודם הזווג בפסוק (דברים לג, ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב בשמות ונקודות שבו [תּצֶלַמֵּמקֻיָ] ופסוק זה סופו וראשו בַּת וזהו שאמר בַּת בִּתְחִלָּה שיכוין בו בתחלת הזווג סִימָן יָפֶה לְבָנִים כלומר סימן יפה להוליד בנים על ידו.
או יובן בס"ד העיסה עושין אותה כמה ככרות לאכלם אך נותנים ממנה ככר אחד בתחלה לשם חלה וכן הזוכה שלא יבאו לו בנות אלא רק בת אחת דוגמת החלה זה סימן יפה לבנים כי זה בודאי כל עבורים שלו יהיו בנים זכרים ונרמז זה בתיבת בִּתְחִלָּה שתחלקנה לשתים וקרי בה 'בת חלה' רצונו לומר בת דוגמת חלה שהוא ככר אחד זו סימן יפה שאם יהיו רבות בנות יבזבו ממון האב ומה ישאר לבנים הזכרים.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע כשאדם נושא אשה נשלם בם אותיות י־ה וכשיוליד בן נשלם וא"ו וכשיוליד בת נשלם אות ה' הרי השם כסדרו אבל אם יוליד בַּת בִּתְחִלָּה יהיה השם צירוף יהה"ו שהוא צירוף השולט בחודש אייר נמצא כשנולדה הבת יהיה נשלם אותיות יה"ה ואם תמלאם ותרבעם כזה יו"ד יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה ה"ה [90] עולה מספר תשעים ועם הכולל אות ה' שהוא שורש הבת הרי מספר יָפֶה [95] וזהו שאמר בַּת בִּתְחִלָּה נעשה סִימָן יָפֶה וזה מורה שהוא יפה לְבָנִים הנולדים אחריה.
או יובן בס"ד ידוע תחלת כל פעולה הוא הרצון והוא רמוז תחלה באותיות השם ברוך הוא כי קוץ של יו"ד הוא כתר ששם הרצון וכתב הרב מאורי אור ז"ל כי זבולון כנוי לכתר ועולה זְבוּלֻן [95] בחד וא"ו מספר יָפֶה [95] ובזה פרשתי בס"ד יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי 'כְּתִרְצָה' (שיר השירים ו, ד) חלק התיבה לשתים וקרי בה 'כתר צ"ה' כי על ידי הרצון נמשך כתר צ"ה שהוא מספר יָפֶה ומספר זְבוּלֻן.
וידוע זווג האדם עם אשתו נקרא בשם שכיבה בכל המקראות שבתורה ותרגום שכב הוא 'בת' וזהו שאמר בַּת בִּתְחִלָּה אם שכב עם אשתו בשלימות הרצון שהוא תחלה לכל פעולה והוא תחלה באותיות השם ברוך הוא על ידי זה יהיה סִימָן יָפֶה הארת הכתר הנקראת זְבוּלֻן במספר יָפֶה לְבָנִים אשר יוולדו מאותו זווג.

אָמַר רַב חִסְדָּא: וּלְדִידִי, בְּנָתָן עֲדִיפִין לִי מִבְּנֵי. נראה לי בס"ד דקדק לומר לְדִידִי יען כי הוא עצמו אמר בַּת בִּתְחִלָּה סִימָן יָפֶה לְבָנִים דדייק לומר דוקא לבנים היא סימן יפה משום דמרביה להו אבל לאביה אינה סימן יפה כי מפסיד מצות פדיון הבן, אמנם זה איירי באנשים ישראלים אבל בכהנים לא אפסידו דאין נוהג בהם מצות פדיון הבן, אם כן אדרבה תבא בת בתחלה עדיף ליה כדי שתשמשהו וידוע דרב חסדא היה כהן. ולזה אמר אף על פי שאמרתי סִימָן יָפֶה 'לְבָנִים' ולא 'לאביה' הנה לדידי שאני כהן ואיני מפסיד מצות פדיון בנתן עדיפי לי שיבואו בתחילה כדי שישמשוני ויעסקו בצרכי הבית.

בת היתה לו ובכל שמה. כתבו התוספות וא"ת למה לא השיאה ליצחק למ"ד גוי מותר באחותו וכו' ע"ש והמפרשים תירצו דאברהם אע"ה קיים כל התורה כלה ומ"ה לא השיא ליצחק אחותו דאסורה לפי התורה:
ועל פי זה שמעתי שפירשו מאי דתנן סוף קדושין שהתורה נותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו וכן הוא אומר באברהם אבינו וה' ברך את אברהם בכל מצינו שקיים אברהם אבינו את כל התורה עד שלא נתנה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וכו' וצריך להבין מאי דקאמר מצינו שקיים אברהם אבינו וכו' מה מציאה זו ומאי שיאטא השתא למציאה זו. ופירשו דהנה בתחילה אמר דהתורה נותנת לאדם אחרית וזקנה טובה ומייתי מאברהם אבינו ע"ה דכתיב ואברהם זקן שהיה זקן ויושב בישיבה ועוסק בתורה וכתיב ואברהם זקן וכו' ברך את אברהם בכל אלמא התורה מברכת לבעלה בזקנותו. והשתא קשיתיה דמהיכא יליף מהאי קרא ודילמא דהאי קרא בא ללמד דאברהם אבינו שמר התורה דהגם דה' בירך את אברהם בכל שנתן לו בת עם כל זה לא השיאה ליצחק אף דגוי מותר באחותו ויאמר אל עבדו וכו' דאברהם שמר התורה כלה ולא רצה להשיא בנו עם אחותו ואם כן האי קרא אינו כפשוטו. לזה גמר אומר התנא מצינו שעשה אברהם אבינו ע"ה את כל התורה שנאמר עקב אשר שמע וכו' ומאחר שכן מאי דכתיב וה' ברך את אברהם בכל הוא כפשוטו דהתורה נותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו. ולא אצטריך לאשמועינן שלא השיא בכל ליצחק דכבר ידענו שקיים כל התורה בכללותיה ופרטותיה ובודאי שמזה נודע דלא השיא בתו ליצחק דבדיני ישראל היו אסורים ושפיר יליף שהתורה נותנת אחרית טוב בזקנותו כפשט הכתוב וה' ברך את אברהם בכל זהו תורף דבריהם ונכונים הם:

תוס' ד"ה בת וא"ת למה לא השיאה ליצחק וכו'. מקשים אמאי נטרו התוס' עד הכא הי"ל להקשות לעיל דף י"ו דשם הוא עיקר הבריתא. ואפשר לומר דאי בבריתא לעיל מקשו לק"מ דמ"ש בירך את אברהם בבת היינו דקיים כל התורה והי"ל בת לקיים פו"ר דקי"ל כב"ה דצריך בן ובת לפו"ר ותו ל"ק אמאי לא השיאה ליצחק דהוא ישראל שומר תורה. אבל הכא דהפשטן סבר דטעמא משום דבת עדיפא מבן וברכו בבת. ודחי דלא חסריה בת משמע דאזלא הך שמעתא דאברהם אע"ה לא קיים התורה כלה ולכך לא ס"ד לא לפשטן ולא להדוחה דטעם בת לקיים פו"ר ולכך מקשו דוקא הכא למה לא השיאה ליצחק:
ואיכא מאן דקשיא ליה בש"ס דהא דמייתי מר"י הם דברי אחרים לעיל דף י"ו ור' יהודה לא אמר אלא דבת היתה לו לאברהם אבל לא אמר דבכל שמה. ואפשר לומר דהוו תרי תנאי אליבא דר' יהודה דת"ק סבר דר' יהודה אמר סתמא בת היתה לו ואחרים אומרים דר' יהודה אמר בכל שמה והכא מייתי ר' יהודה לדעת אחרים משום דמר' יהודה אליבא דת"ק דאמר בת היתה לו לאברהם סתמא יש לדחות דלקיים פו"ר הוא דצריך בן ובת אבל אי קפיד קרא לומר דבכל שמה מורה דבנתן עדיפי ואי לא אמר שמה הו"א משום פו"ר להכי אמר שמה להורות דהברכה מעצם הבת דבנתן עדיפי. זה היה דעת הפשטן ודחי דאדרבא הזכיר שמה דלא תימא דהיא ברכה דבנתן עדיפי והיינו בכל כפשטה דהיא ברכה שלימה בכל אלא בכל הוא שמה והיינו ברכה דאפילו בת לא חסריה ודוק: