בבא בתרא קמא ע"ב

בבא בתרא קמא ע"ב - Steinsaltz

This is as it is taught in a baraita (Tosefta 9:5): In a case where one said: Whoever informs me as to what opened my wife’s womb, i.e., what the sex of her child is, if it is a male, the one who informs me shall receive one hundred dinars. Therefore, if the wife gave birth to a male, the one who informed him receives one hundred dinars. If he also said: If it is a female he shall receive one hundred dinars, if she gave birth to a female, he receives one hundred dinars. If she gave birth to a male and a female, he receives only one hundred dinars.

The Gemara challenges: But since he did not say anything about a male and a female, if she gave birth to a male and a female, he should not receive anything. Why does the baraita state that he receives one hundred dinars? The Gemara answers: This is referring to where he also said: If she gives birth to a male and a female he shall also receive one hundred dinars. The Gemara asks: But if he stated all of the possibilities, what did his stipulations serve to exclude? The Gemara answers: They serve to exclude a case where she gives birth to a non-viable newborn, in which case he receives nothing.

§ The Gemara relates: There was a certain man who said to his wife: My property is given to the one with whom you are pregnant. Rav Huna said: This is a case of one who transfers ownership of an item to a fetus, and in the case of one who transfers ownership of an item to a fetus, the fetus does not acquire the item.

Rav Naḥman raised an objection to the opinion of Rav Huna from the mishna, which states: With regard to one who says: If my wife gives birth to a male the offspring shall receive one hundred dinars, if she in fact gave birth to a male, the offspring receives one hundred dinars. This indicates that the fetus did acquire the money. Rav Huna said to him: I do not know who taught our mishna. It is not identifiable with a known opinion, and presumably the text has been corrupted.

The Gemara asks why Rav Huna replied in this manner: But let him say to Rav Naḥman: It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: A person can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world, e.g., produce that has not yet grown. Just as he maintains that one can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world, so too, he maintains that one can transfer ownership of an item to a fetus, who has not yet been born.

The Gemara rejects this explanation: Say that you heard Rabbi Meir express this opinion with regard to transferring ownership of an entity that has not yet come into the world to an entity that is in the world. Did you hear him speak of transferring ownership to an entity that has not yet come into the world, e.g., a fetus?

The Gemara proposes another resolution to Rav Naḥman’s objection: But let Rav Huna say to Rav Naḥman: It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says: A fetus acquires ownership, as we learned in a mishna (Yevamot 67a): With regard to an Israelite woman who married a priest and he died and left her pregnant, the fetus disqualifies its father’s Canaanite slaves from partaking of teruma, because until it is born the fetus is not considered a priest, and the slaves, who are part of its inheritance, are not the slaves of a priest. And the fetus does not enable its mother to partake of teruma, even though it is the child of a priest. This is the statement of Rabbi Yosei. It is evident from this mishna that Rabbi Yosei holds that a fetus inherits its father’s property.

The Gemara rejects this explanation: Inheritance is different, since, unlike a gift, it comes into the possession of the heir by itself, without a formal act of acquisition. Therefore, a fetus can acquire an inheritance, but not a gift.

The Gemara proposes another resolution to Rav Naḥman’s objection: But let Rav Huna say to Rav Naḥman: It is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who says: The case of an inheritance is not different, and the case of a gift one gives to his heir is not different, i.e., the same halakhot apply to both. As we learned in a mishna (130a): Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: If one said about a person who is fit to inherit from him, e.g., one of his sons: This person will inherit all of my property, his statement stands.

The Gemara rejects this explanation: Say that you heard Rabbi Yoḥanan ben Beroka express this opinion with regard to a gift given to an entity that already exists in the world, but does he say anything with regard to a gift given to an entity that has not yet come into the world?

The Gemara proposes another resolution to Rav Naḥman’s objection: But let Rav Huna say to Rav Naḥman: It is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who compares a gift to an inheritance, and he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, that a fetus is fit to inherit. The Gemara rejects this explanation: Who says that Rabbi Yoḥanan ben Beroka holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei?

The Gemara proposes another resolution to Rav Naḥman’s objection: But let Rav Huna say to Rav Naḥman that the mishna is referring not to one who gave a gift to the fetus, but to one who said: I shall give a certain sum to whoever informs me. This person is in the world. The Gemara rejects this explanation as well: If that is so, then concerning that which the last clause of the mishna teaches: And if there is no heir other than the tumtum, the tumtum inherits all of the estate, if the mishna is referring to one who said: I shall give a certain sum to whoever informs me, what is the purpose of mentioning an heir, since the mishna is not discussing a gift to the heir at all?

The Gemara proposes another resolution to Rav Naḥman’s objection: But let Rav Huna say to Rav Naḥman: The mishna is referring to a case where the gift was made after his wife had already given birth but he did not yet know the sex of the baby. The Gemara rejects this explanation as well: If that is so, then concerning that which the latter clause of the mishna teaches: Whatever offspring my wife gives birth to shall receive a certain sum, and she gave birth to a tumtum, the tumtum receives it, there is a difficulty. According to this explanation, the phrase: Whatever offspring my wife gives birth to, is incorrect. The mishna should have said: Whatever offspring my wife gave birth to.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמא - ב

דתניא, המבשרני, מי שיבשר לי במה נפטר רחמה של אשתי, מה ילדה אשתי, אם זכר, יטול מנה, אם יבשר לי על לידת זכר, יקבל ממני מנה!

ילדה זכר - נוטל מנה, כפי שהתנה. אבל על בשורת נקבה לא יקבל כלום, כיון שמשמע מתנאו שאינו רוצה בנקבה.

ואם התנה, אם נקבה יטול מנה, שאם יבשר לו על נקבה יקבל מנה,

ילדה נקבה, נוטל מנה, כפי שהתנה. אבל על בשורת זכר לא יקבל כלום כיון שלא התנה על זכר.

ילדה זכר ונקבה, אם ילדה תאומים, אין לו אלא מנה יקבל רק מנה.

שואלת הגמרא: והא זכר ונקבה לא אמר!? הוא לא הזכיר בתנאו תאומים, ומדוע שיקבל? אולי הוא לא רוצה בהם.

מתרצת הגמרא: דאמר נמי, אם זכר ונקבה, נמי יטול מנה. מדובר שהתנה גם על תאומים, רק שהברייתא קיצרה בדבריה ולא הזכירה זאת. וזה החדוש, שעל תאומים יקבל מנה בלבד, ולא נאמר הרי על כל אחד בנפרד הוא נותן מנה, ואם כן, בתאומים צריך לקבל מאתיים. לכן הברייתא מדגישה אלא מנה.

שואלת הגמרא: אלא, למעוטי מאי!? אם הוא נותן על כל בשורה מנה, אם כן, מדוע צריך לפרט שיאמר מי שיבשר על לידת אשתי יקבל מנה.

מתרצת הגמרא: למעוטי נפל. כוונתו למעט נפל שהוא לא בר קיימא, ועל כזאת בשורה אינו נותן כלום.

ההוא בעל, דאמר לה לדביתהו, שאמר לאשתו המעוברת: נכסי להאי דמעברת, הריני מקנה את נכסי לעובר שלך.

אמר רב הונא: הוי מזכה לעובר, הרי זה מזכה לעובר, והמזכה לעובר לא קנה. אי אפשר להקנות לעובר כיון שהוא נחשב כדבר שלא בא לעולם, ולכן לא קונה.

שואלת הגמרא על רב הונא:

איתיביה רב נחמן לרב הונא מהמשנה דלעיל: האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה, ילדה זכר נוטל מנה. ומוכח מהמשנה שאף על פי שמקנה לעובר, בכל זאת מועילה ההקנאה.

אמר ליה, רב הונא השיב לו: משנתנו, איני יודע מי שנאה! המשנה הולכת כתנא מסויים, שאכן הוא סובר שאפשר להקנות לעובר, ולא סוברים כמותו. ואני איני יודע מי התנא שסובר כך.

שואלת הגמרא: מדוע הוא לא יודע מי הוא!?

ולימא ליה, רבי מאיר היא, דאמר, אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, שיכול אדם להקנות לחבירו פירות דקל, אף על פי שעדיין לא באו הפירות לעולם. ומניחה הגמרא, כי כמו שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, הוא הדין שאפשר להקנות לדבר שלא בא לעולם.

דוחה הגמרא: יש הבדל ביניהם!

אימור דשמעת ליה לרבי מאיר כל מה ששמענו מרבי מאיר, הוא שאדם מקנה לדבר שישנו בעולם, שמקנה פירות שלא נמצאים בעולם למי שנמצא בעולם ^[17].

אבל להקנות לדבר שלא בא לעולם, מי שמעת ליה!? זאת לא שמענו, ולכן רב הונא אינו יודע כמי סוברת משנתנו.

והגמרא ממשיכה לחפש מי הוא התנא, ושואלת:

ולימא, נאמר שמשנתנו, לשיטת רבי יוסי היא, דאמר עובר קני, שעובר יכול לזכות בממון.

דתנן, עובר פוסל.

בת ישראל שנישאה לכהן, ומת, והניח את אשתו מעוברת, אין העבדים אוכלים בתרומה כדין עבדי כהן, גם אם יש בנים אחרים שהם כהנים וגם הם הבעלים, כיון שגם לעובר יש חלק בעבדים. וכל זמן שלא נולד, הוא נחשב כזר ולא ככהן, ולכן הוא פוסל את העבדים לאכול בתרומה, מצד חלקו בעבדים.

ואינו מאכיל, דברי רבי יוסי.

אין בכוחו של עובר כהן להאכיל בתרומה את אמו הישראלית, שאוכלת בתרומה בגלל בנה הכהן, גם אחרי שבעלה מת. כי עובר אינו יכול להאכיל את אמו בתרומה, כיון שבהיותו עובר במעי אמו, הוא נחשב זר ולא כהן.

ומהדין הראשון, שעובר פוסל, מוכח שיש לו חלק בעבדים. וכמו שיש לו זכיה על ידי ירושה, כך גם אפשר להקנות לו.

דוחה הגמרא: שאני ירושה הבאה מאליה, אמנם יכול העובר לזכות בעבדים, אבל זה דוקא בירושה, שעוברת בלי מעשה קנין. אבל להקנות לעובר, אי אפשר. וההסבר הוא, שחסר בגמירות דעת להקנות לעובר שעדיין לא בעולם, אבל בירושה, שלא צריך להקנות, אף עובר יכול לזכות. ^[18] כיון שכל החסרון הוא מצד המקנה ולא מצד הקונה.

וממשיכה הגמרא לדון:

ולימא ליה, שרב הונא יאמר שהמשנה בשיטת רבי יוחנן בן ברוקה, היא. דאמר אפשר להקנות לעובר, לא שנא ירושה לא שנא מתנה. לא רק בלשון ירושה, אלא אף בלשון מתנה

דתנן, רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אם אמר על מי, על אחד מבניו, שראוי ליורשו, שיקבל חלק יותר גדול בירושה מהמגיע לו, דבריו קיימין. הוא זוכה בכל מה שהוסיף לו. והניחה הגמרא שכל מי שראוי ליורשו, ואפילו עובר זוכה, שהרי אף הוא ראוי ליורשו.

ודוחה הגמרא: אימור דשמעת ליה, כל מה ששמענו לרבי יוחנן בן ברוקה, הוא רק אם מקנה לדבר שישנו בעולם, למי שראוי ליורשו אבל הוא נמצא עתה בעולם, אבל להקנות לדבר שאינו בעולם, כמו לעובר, מי אמר!? אין לכך ראיה מדבריו.

שואלת הגמרא: ולימא רבי יוחנן בן ברוקה היא, שאכן נעמיד כמוהו, וסבר לה, ואולי הוא סובר כרבי יוסי, שעובר יש לו זכיה. ואם כן, מסתבר שדינו נאמר גם על עובר, שהרי הוא נכנס בכלל מי שראוי ליורשו.

ושוב דוחה הגמרא: מי יימר דסבר לה, מי יאמר לנו כך? והרי אין כל ראיה שסובר כרבי יוסי.

ולימא ליה, שרב הונא יעמיד את המשנה במבשרני, שהאב אינו מקנה את הכסף לעובר אלא למבשר על לידת בניו, והמבשר נמצא בעולם, ולכן אפשר להקנות!?

מתרצת הגמרא: אי הכי, אם מדובר על המבשר, הרי בהמשך המשנה לא משמע כך:

דקתני סיפא, ואם אין שם יורש אלא הוא [הטומטום], יורש הכל, אם הטומטום הוא היורש היחידי, הרי הוא יורש את הכל.

אי ב"מבשרני" - יורש מאי עבידיתיה!? אם מדובר במשנה שהוא מקנה למבשר ולא לבניו, הרי למבשר אין דין ירושה! אלא בהכרח מדובר שמקנה לבניו.

וממשיכה הגמרא לדון: ולימא ליה, שרב הונא יתרץ שמשנתנו מדברת בשילדה, שבשעת האמירה הם כבר נולדו, והוא אומר: אם אשתי ילדה זכר, תנו לו מנה. והוא לא מזכה לעובר אלא לנולד!?

ודוחה הגמרא: אי הכי, אם תרצה לומר, שמקנה לבניו שכבר נולדו, הרי לא זאת היא משמעות לשון המשנה ! דקתני סיפא: ואם אמר "כל מה שתלד אשתי יטול, הרי זה יטול", לא היה צריך לומר "כל שתלד", שמשמע בעתיד, אלא כל "שילדה", מבעי ליה! כי רק לשון "ילדה" משמע שכבר נולדו, ואם כן, בהכרח הוא מזכה לעובר.

ועד עתה הבננו, שאי אפשר לזכות למי שלא נולד אם רוצה להקנות לו עכשיו.

הערות

^[17] בביאור החלוק שלרבי מאיר אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, אבל להקנות לדבר שלא בא לעולם אי אפשר, צריך לומר, שבקנין של דבר שלא בא לעולם יש שני חסרונות, כפי שמבאר בקובץ שיעורים ב"ב רעו-א. חסרון בגמירת דעת. ב. אין לו כח הקנאה בדבר שלא נמצא. והנפקא מינה היא, האם אפשר להקנות דשלב"ע בסיטומתא, כאשר המנהג להקנות בקנין זה למרות שזה לא בא לעולם. שכאן אין חסרון של גמירות דעת, אבל לפי הצד השני שאין לו כח הקנאה, הרי גם כאן יש חסרון זה. ויתכן שאמנם רבי מאיר חולק וסובר שבדבר שרגיל לבוא אין חסרון של גמירות דעת, אבל זה דוקא כשיש קונה ומקנה, אבל כשאין הקונה בעולם גם רבי מאיר מודה שיש חסרון בגמירות דעת.

^[18] כתבנו על פי תוס' הרא"ש לקמן קמב ב שהחסרון הוא בגמירות דעת, ולכן יכול להקנות לעובר שהוא בנו, כיון שדעתו קרובה אליו.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אדם האומר "המבשרני במה נפטר (מה יצא מן) רחמה של אשתי", אם אמר "אם זכר תלד — הרי יטול המבשר מנה", אם ילדה זכר נוטל מנה, אם אמר "אם תוליד נקבה מנה" — ילדה נקבה נוטל מנה, ילדה זכר ונקבה — אין לו אלא מנה.

ותוהים: והא [והרי] "זכר ונקבה" לא אמר, הרי לא אמר מה יעשה אם ייוולדו זכר ונקבה, ומדוע יטול מנה? ומשיבים: הכוונה היא שאמר נמי [גם כן] "אם זכר ונקבה יחד תלד, נמי [גם כן] יטול מנה". ושואלים: אלא למעוטי מאי [למעט את מה]? כיון שאמר שבכל מקרה יטול המבשר מנה, מה בא להוציא, שלא יקבל עליו דבר? ומשיבים: למעוטי [למעט] נפל, שאם יבשר לו שהיה זה נפל, על זה לא יקבל.

א ובענין ההלכה המופיעה במשנתנו, מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר לה לדביתהו [לאשתו]: נכסי להאי דמעברת [לזה לעובר שאת מעוברת בו], אמר רב הונא: הוי [הרי זה] מזכה לעובר, והמזכה לעובר לא קנה.

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו במשנתנו: האומר "אם ילדה אשתי זכר יטול מנה" — ילדה זכר נוטל מנה, ולפי דבריך כיון שהעובר עדיין לא בעולם אינו צריך ליטול כלום! אמר ליה [לו] רב הונא: משנתינו איני יודע מי שנאה, כלומר, איני יודע כשיטת מי היא, שתמוהה השיטה בעיני וסבור אני שהיא משובשת, לפי שהעובר איננו בעולם כך שניתן יהא להקנות לו.

ושואלים: ומדוע ענה רב הונא בדרך כזו? ולימא ליה [ושיאמר לו]: שיטת ר' מאיר היא, שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם!

ודוחים: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' מאיר שאומר שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם (כגון פירות שעדין לא צמחו) לדבר שהוא עצמו ישנו בעולם, אבל להקנות לדבר שאינו בעולם מי [האם] שמעת ליה [אותו]?

ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא: משנתנו שיטת ר' יוסי היא, שאמר: עובר קני [קונה]! דתנן [שכן שנינו במשנה]: בת ישראל הנשואה לכהן, ונתעברה ממנו, ומת הכהן, הרי העובר פוסל את עבדי אביו שמת מלאכול בתרומה, כיון שבמעי אמו אינו נחשב לכהן המאכיל בתרומה, ועבדים אלה הם ירושתו. וכן אינו מאכיל את אמו תרומה. אלו דברי ר' יוסי. הרי שלשיטתו העובר פוסל משום שהוא יורש את הנכסים!

ודוחים: שאני [שונה] ירושה שאינה כמו כל מתנה, כיון שהיא מתנה הבאה מאיליה לרשות היורש, בלא שייעשה שום מעשה של קנין, ולכן העובר קונה. אבל כאן מדובר בהקנאה לעובר.

ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא שמשנתנו שיטת ר' יוחנן בן ברוקה היא, דאמר [שאומר]: לא שנא [שונה] ירושה הבאה מאליה ולא שנא [שונה] מתנה שאדם נותן מעצמו ליורשו, דין אחד להם! דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יוחנן בן ברוקה אומר: המוריש כל נכסיו לאדם אחד, אם אמר על מי שראוי ליורשו — דבריו קיימין!

ודוחים: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' יוחנן בן ברוקה שאומר שנותן מתנה לדבר שישנו בעולם, אבל לדבר שאינו בעולם מי [האם] אמר?

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו כך]: משנתנו ר' יוחנן בן ברוקה היא, שמשווה מתנה לירושה, וסבר לה [וסבור הוא] כר' יוסי לענין עובר שנחשב כמי שראוי ליורשו! ודוחים: מי יימר דסבר לה [מי יאמר שהוא סובר] כר' יוסי? שמא אינו סובר כר' יוסי!

ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא שאין מדובר במשנתנו שאמר שהעובר הוא שיטול, אלא ב"מבשרני", שהמבשר על לידתו יטול. ונמצא שאין מדובר כלל במזכה לעובר! ודוחים: אי הכי [אם כן], דקתני סיפא [מה ששנה בסוף המשנה]: ואם אין שם יורש אלא הוא — יורש הכל. ואי [אם] ב"מבשרני" מדובר, יורש מאי עבידתיה [מה מעשיו]? הרי אין זה יורש!

ועוד שואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] שבמשנתנו מדובר בשילדה אשתו. כלומר, שלא אמר דבר זה כשהיה הילד עובר, אלא לאחר שכבר נולד, אלא שאינו יודע אם זכר או נקבה הוא! ודוחים: אי הכי [אם כן], דקתני סיפא [מה ששנה בסוף המשנה]: ואם אמר "כל מה שתלד אשתי יטול" — הרי זה יטול, הלשון "כל שתלד" אינה נכונה, "כל שילדה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara proposes another resolution to Rav Naḥman’s objection: But let Rav Huna say to Rav Naḥman: It is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who compares a gift to an inheritance, and he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, that a fetus is fit to inherit. The Gemara rejects this explanation: Who says that Rabbi Yoḥanan ben Beroka holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איתיביה רב נחמן לרב הונא. ממתני' דקתני האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה אלמא דהמזכה לעובר קנה:

אמר ליה רב הונא לעולם המזכה לעובר לא קנה. ומתני' איני יודע מי שנאה דסתמא היא ולא סבירא לן כוותיה: ולימא ליה ר' מאיר שנאה דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

למי שאינו בעולם. כגון עובר זה לא אמר ר' מאיר:

ולימא ליה ר' יוסי שנאה במס' יבמות דתנן העובר פוסל. כגון בת כהן שנישאת לישראל ונתעברה ממנו ומת בעלה לאחר שנתעברה לא קרינן ביה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגו' מלחם אביה תאכל דהא יש לה זרע ופוסל עבדיה שלא יאכלו בתרומה משום דעובר זה שהוא ישראל יש לו חלק בעבדים אלמא דעובר שלא בא לעולם קנה עבדים. אלמא המזכה לעובר קנה:

ואינו מאכיל. בתרומה כגון בת ישראל שנשאת לכהן ונתעברה ממנו ומת בעלה לאחר שמת אינה אוכלת משום דיצאה מרשותו ואע"ג דנתעברה ממנו לא אמרינן שתהא זוכה לאכול כמו שנולד הבן ואין מאכיל לעבדים משום דילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל. ומשני לעולם משנתינו. איני יודע מי שנאה והכא לגבי דר' יוסי שאני דירושה הבאה מאיליה היא שאין מזכה לו אדם אלא מעצמה נופלת לו ירושת אבות הלכך קנה בעבדים אבל היכא דאביו קיים וא"ל נכסיי להאי דמעברת לא קנה דמזכה לעובר הוא:

ולימא ליה ר' יוחנן בן ברוקה היא דאמר. אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין והאי עובר נמי ראוי ליורשו הוא:

ולימא ליה ר' יוחנן בן ברוקה היא וסביר' לי' כר' יוסי. ולהכי קאמר סביר' ליה ר' יוחנן ב"ב כר' יוסי דאם תקשי אימר דא"ר יוחנן ב"ב במי שישנו בעולם במי שאינו בא לעולם לא אמר איכא לתרוצי דסבירא ליה כר' יוסי דאמר דעובר פוסל אע"ג דליתיה בעולם דעובר קנה. ואם תאמר נחלה הבאה מאיליה שאני איכא לתרוצי דר' יוסי סבירא ליה כר' יוחנן דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים אע"ג דלאו נחלה הבאה מאיליה היא. ומשני לעולם משנתינו אינו יודע מי שנאה ודקאמר ולימא כר' יוחנן וסבירא ליה כר' יוסי מי יימר דסבירא ליה דלמא לא סבירא ליה. והדרא קושיא לדוכתה אימר דאמר ר' יוחנן בן ברוקה כו': ולימא ליה ר' הונא לרב נחמן הא דמותבת לי ממתני' האומר אם ילדה אשתי כו' לא קשיא לי דהאי דקאמר מתני' ילדה זכר יטול מנה לא אמר לעובר אלא המבשרני יטול מנה דלמבשר זוכה ולא לעובר והאי תנא דהמבשרני היא ואמאי אמר איני יודע מי שנאה:

לא מיתוקמא מתני' כתנא דמבשרני דכי אוקמת רישא במבשרני הכי איבעי לאוקמי סיפא ולא אפשר משום דקתני סיפא אם אין שם יורש אלא הוא אותו טומטום יורש את הכל ואי במבשרני מיתוקמא מאי עבידתיה דמבשר גבי ירושה אלא ש"מ לא מתוקמא רישא כי אם בעובר דכי היכי דסיפא לא מיירי אלא בעובר רישא נמי בעובר. וש"מ דעובר קנה ולהכי אמר אינו יודע מי שנאה:

הא דאקשינן והא זכר ונקבה לא קאמר ומפרקינן דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול מנה. משמע דאפי' אמר אם זכר מנה ואם נקבה מנה וילדה זכר ונקבה אין לו כלום ולא דמיא למתני' דהתם דעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו ומשום הרווחא הוא הילכך בין באחד בין בתאומי' נוטלין כפי מה שרצה לחלק להם מנכסיו אבל במבשרני שמא אינו כמבשר בעיניו בתאומים דלא ניחא ליה אי משום צער' דאיתתיה אי משום שאינן בני קיימא כל כך אי משום דלא אפשר ליה בספוקייהו.
והא דאקשינן לקמן ולימא ליה במבשרני, בדין הוא דמצי למימר ליה דמבשרני לא הוי דינא הכי דקתני הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת אלא דלא פשיטא ליה האי דינא כולי האי ועדיפ' מינה אהדר וכן היה יכול לומר אי הכי נוטלת נוטל מיבעי ליה הזכר נוטל וכו' בשביל הזכר נוטל מיבעי אלא דעדיפא מינה אמר ותמהני אמאי קתני אין לו אלא מנה וכי תעלה על דעתך שתתן לו יותר ממה שפי' הנותן ושמא היינו אומרים כיון שאמר אם זכר מנה ואם נקבה מנה ואם זכר ונקבה מנה כך היה דעתו אם זכר אם נקבה מנה בשביל כל אחד קמ"ל.
ואקשינן אלא למעוטי מאי, כלו' למה פרט הוא כן לימא יטול מנה סתם, זה כתבתי לפי משמעות הגמ' כפשטה. אבל בתוספתא (ה"ג) מצאתי כך: האומר המבשרני אם ילדה אשתי זכר נוטל מאתים אם נקבה נוטל מנה ילדה זכר נוטל מאתים נקבה נוטל מנה ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה.
ובירושלמי (ה"ב) תני, האומר המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה אם נקבה יטול מאתים ילדה נקבה יטול מאתים אם זכר מנה ואם נקבה מאתי' ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה בטלה צרת הנקבה את שמחת הזכר פי' ואע"פ שהוא היה נותן יותר בבשורת הנקבה בתאומה לא ניחא ליה מכל מקום ענין התוס' והירושלמי לדבר אחר נתכוונו שיהא המבשר בשניהם נוטל בפחות שבהם לפיכך יש לנו לפ' זו שבגמ' הכי והא זכר ונקבה לא קאמר אפי' באחד מדלא קתני בריית' המבשרני אם זכר מנה ואם נקבה מנה אלא האומר אם זכר יטול מנה ולא אמר יותר ילדה זכר וכן אם אמר נקבה וכיון שלא אמר אלא על א' י"ל שהא' קשה עליו ביותר ואין עליו לתת לו בשור' ומפרקינ' דאמר שניהם וה"ה לאחד א', ואין פי' זה נכון.

הא דאקשינן ולימ' ליה ר"מ היא. לאו משום דרב הונא לא ס"ל כותי', דהא ביבמות (צ"ג א') ובמציעא (ס"ו ב') אמר כותיה, אלא קושיא היאך אמר איני יודע, והרי ר"מ היא.

ודאמרינן ולימא ליה ר' יוחנן ב"ב היא דאמר. פי' לוקמ' לדידיה בלשון מתנה ולמתני' בלשון ירוש' ור' יוחנן ב"ב היא דאמר כירושה דאוריית' היא וכי היכי דעובר יורש אפי' נולד לאחר מיתת אביו ה"נ ירית ירושה הבאה לו מחמת מתנת מורישיו.

ומהדרי' אימר דשמעי' ליה לדבר שהוא בא לעולם אבל לדבר שאינו לעולם. כיון דעכשיו אין לו קנין ואפי' בירוש' דממילא שהרי אינו קונ' אלא לכשיבא לעולם לאחר מיתת מורישו בירושה שניתן לו אינו קונ' כלל דהא מעכשיו אין לו קנין.

ואקשינן ולימא ר' יוחנן ב"ב היא וסבר לה כר' יוסי, דאמר עכשיו נמי הוא יורש ירושה דממילא ולר' יוחנן ב"ב אף ירוש' הבאה מחמת עצמו שהרי דינן שוה.

והא זכר ונקבה (הא) [לא] קאמר. ואם תאמר מאי שנא דפריך הכי אברייתא ולא פרכא אמתניתין דקתני ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה מאתים. י"ל דשאני מתני' דלרוחא דבניו איכון.

דאמר נמי אי זכר ונקבה. יש מפרשים דאמר אם זכר אם נקבה יטול מנה. ואיכא למידק, אם כן היכי קתני אין לו אלא מנה, פשיטא דאין לו אלא מנה, (אלא) דאיהו מנה קאמר, וכי סבורין היינו שיטול יותר ממה שאמר. וי"ל דאתא לאשמועינן דאף על גב דאמר אם זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מאתים, לא נטעי לומר דב[ד]קאמר נמי אם זכר ונקבה יטול מנה על כל אחד ואחד קאמר שיטול מנה. ואי נמי יש לפרש ולא קאמר זכר ונקבה יטול מנה אלא בשאמר אם זכר ונקבה יטול, ולפיכך הייתי סבור לומר שיטול כמו שאמר תחלה, דהיינו מנה על הזכר ומאתים אל הנקבה, קא משמע לן דאינו נוטל על שניהם אלא כעל אחד מהם וכפחות שבהן דהיינו מנה.

הא דאקשינן: ולימא ליה רבי מאיר הוא. איכא למידק, למאן קאמרינן לרב הונא, ורב הונא כרבי מאיר סבירא ליה במוכר פירות דקל (יבמות צג, א), והילכך לכשתמצא לומר משנתינו רבי מאיר היא, אכתי תקשי לרב הונא. ויש מתרצים דהכא לאו בדוקא קא פריך ולפרוקה מתניתין לרב הונא, אלא פירכא בעלמא הוא דקא פריך אמאי דקאמר משנתינו איני יודע מי שנאה. ואינו מחוור בעיני. ומסתברא לי דהכי קא פריך, ולימא ליה רבי מאיר הוא, דכשם שאמר רבי מאיר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכי נמי מקנה לדבר שלא בא לעולם, ורב הונא לא סבר ליה כותיה בהא, דאפילו באומר לכשתלד סבירא לרב הונא דלא קנה, כדאיתא בסמוך. ואהדר ליה דלא שמעינן ליה לרבי מאיר דאמר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם. כנ"ל.

שכ"מ או בריא על הדרך שהזכרנו שילדה אשתו וצוה המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם ילדה זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מאתים יתקיימו דבריו על הצד שאמרן ואם בשרו בזכר ונקבה אינו נוטל כלום ואע"פ שבמשנה אמרו אם זכר ונקבה נוטל זכר מנה והנקבה מאתים מ"מ במבשר אינו נוטל כלום שאין זה בשורה אצלו ופירשו בירושלמי בטלה צרת הבת את שמחת הזכר ופירשו שהתאומים מכחישין זה את זה ובא זה ומאבד את זה ואינו מתבשר בכך ואע"פ שסוגיא זו מוכחת שבשורת הבת חשובה לו יותר והוא קוראה צרת הבת ושמחת הזכר מ"מ תכלית הכונה מפני הזכר והבת תחלה שהוא מכוין בה להיותה סימן יפה לבנים ואם אמר אם ילדה זכר ונקבה יטול ולא פירש כמה הואיל ופירש לזכר לבד ולנקבה לבד נותן לזכר ונקבה כפחות שבשניהם ואם בשרו בולד שאינו בן קיימא אינו נוטל כלום וכתבו גדולי המפרשים שכן הדין בטומטום ואנדרוגינוס:

כבר ידעת שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכל שכן אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם א"כ המזכה לעובר לא קנה ומ"מ בעובר שלו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וזהו שאמרו במשנתנו אם ילדה אשתי זכר וכו' ויש אומרים דוקא בשכ"מ אבל בבריא ודרך הקנאה לא ואין זה כלום ואף המפרשים משנתנו בשכ"מ מטעמים אחרים נגעו בה כמו שביארנו אף בבנו כתבו גדולי קדמונינו דוקא בשהעובר בן ארבעים יום שכבר נקרא נוצר ונתנה בו נשמה אבל קודם ארבעים יום מיא בעלמא הוא ואין לו זכיה והרי הוא כמי שמזכה לבנים שיהיו לו מאשתו ולא נתעברה עדין שאין זה כלום ויש להם ראיה במסכת יבמות פרק אלמנה ס"ט ב' ממה שאמרו שם לענין אכילת תרומה מיא בעלמא הוא ומ"מ רוב מפרשים חולקים בזו ממשנתנו שהיא שנויה בסתם ועוד שמאחר שמן הדין לא קנה ומשום קורבת דעתו נגעו בה אין חלוק בין ארבעים לפחות מארבעים:

כבר ידעת שבת ישראל הנשאת לכהן אוכלת בתרומה ואם מת בעלה ונשאר לה זרע ממנו אוכלת בשביל הזרע נשארה מעוברה אינה אוכלת בשביל העובר ואף עבדיו אין אוכלין בשביל חלקו של עובר אע"פ שיש לו זכיה בנכסים שהילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל היו לו אחים אוכלים בשביל אחיו ואם היה עובר זה חלל פוסלם מתוך חלקו הואיל ויש לו זכייה וגדולי המחברים חולקים בה לומר שאינו פוסל עד שנולד ואין הדברים נראין בת כהן שנשאת לישראל ומת בעלה אם אין לה זרע חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה ואם יש לה זרע ישראל אינה חוזרת לאכילת תרומה ואפילו נשארה מעוברת העובר פוסלה מלאכול בתרומה וכן פוסל את העבדים מפני שיש לו זכייה בהם נמצא העובר פוסל בבת כהן שנתאלמנה מישראל ואינו מאכיל בבת ישראל שנתאלמנה לכהן:

כה. ואלא הא דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה מאי היא אמר רבינא במבשרני דתניא המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטל מאתים ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה. ואוקימנא דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול [מנה]. ואיצטריך למעוטי נפל, דאי הפילה זכר או נקבה לא שקיל מבשר ולא מידי. ומסתברא דאי לא אמר אם זכר ונקבה יטול, אלא אם זכר מנה ואם נקבה מאתים, וילדה זכר ונקבה, נוטל שלש מאות, דפשטה דמתני' גבי המזכה לעובר דקתני אם זכרמנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה הזכר [נוטל] מנה והנקבה נוטלת מאתים, ה"נ גבי מבשר כי אמר אם זכר נוטל מנה ואם נקבה נוטלת מאתים וילדה זכר ונקבה נוטל מנה לזכר ומאתים לנקבה. ואי לא אמר אם זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים, ולא אמר נמי אם זכר ונקבה יטול, אלא אמר אם זכר יטול מנה ולא אמר לנקבה כלום, אי נמי אמר אם נקבה יטול מנה ולא אמר לזכר כלום, וילדה זכר ונקבה, לא שקיל ולא מידי. לא שנא גבי מבשר ולא שנא גבי מזכה לעובר. תדע מדאצטריכינן לאוקומה להא דמבשרני דאמר אם זכר ונקבה יטול, דשמעת מינה טעמא דאמר הכי, הא לא אמר הכי לא שקיל:

דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול מנה. קשיא לי לישנא דברייתא דקתני אין לו אלא מנה דמשמע דהוה שייך למימר שנוטל יתר והלא בפירוש התנה אם זכר אם נקבה יטול מנה והוה ליה למתני זכר ונקבה נוטל מנה ונראה דהכי גרסינן דאמר נמי אם זכר אם נקבה ולא גרסינן מנה וכן הגירסא במקצת הספרים ומיירי כגון דאמר אם זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מנה ואם זכר ונקבה יטול מהו דתימא יטול מנה לזכר ומנה לנקבה קאמר קמשמע לן דאין לו אלא מנה דמסתמא לא נתכוון אלא לשכר אחד. ואף על גב דלא תני בברייתא זו אלא אם זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מנה ילדה נקבה נוטל מנה דמשמע דמיירי באדם שלא דבר אלא על זכר או באדם שלא דבר אלא על נקבה דהא לא תני בה אחר כך אם זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מנה כדרך ששנינו במשנתינו השתא מיהת דמשני תלמודא דמיירי דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול וחסורי מחסרא מיירי נמי דאמר אם זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מנה כדרך ששנינו במשנתינו ולא חשש התלמוד להאריך. והיינו דמקשינן אלא למעוטי מאי פירוש כיון דסוף סוף הרי הוא התנה ליתן מנה בין על בשורת זכר בין על בשורת נקבה בין על בשורת זכר ונקבה למה הוצרך האיש הזה להזכיר בפרט אם זכר ואם נקבה ואם זכר ונקבה יאמר המבשרני מה ילדה אשתי יטול מנה. ופרקינן למעוטי נפל כלומר לפיכך הזכיר זכר ונקבה למעוטי שאם ילדה נפל לא יתן כלום למבשר ואלו אמר המבשרני מה ילדה אשתי יטול מנה אפילו נפל בכלל. והא דלא מפרקינן למעוטי טומטום ואנדרוגינוס משום דלא מסקי איניש אדעתיה לידת טומטום ואנדרוגינוס להכי עדיף לן לשנויי דלמעוטי נפל נתכוון. עוד יש לפרש והא זכר ונקבה לא קאמר שהרי לא דבר אלא על זכר או על נקבה ולא אמר אלא אם זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה כו' משמע דמיירי באדם שדבר על זכר ולא דבר על נקבה או באדם שדבר על נקבה ולא דבר על זכר ואם כן מאי האי דקתני ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה משמע שאם ילדה זכר נוטל מנה ואם ילדה נקבה נוטל מנה. ומה הוצרך לומר דילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה ולא יטול מנה בשביל בשורת הזכר ומנה בשביל בשורת הנקבה.

ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי להאי דמעוברת כו'. ולימא ליה רבי מאיר היא דאמר אדם מקנה כו'. קשיא לי אם כן מאי טעמא דרב הונא דאמר המזכה לעובר לא קנה אם איתא דמשוינן הקנאה לדבר שלא בא לעולם להקנאת דבר שלא בא לעולם דהא רב הונא כרבי מאיר סבירא ליה דאיתמר המוכר פירות דקל לחברו אמר רב הונא משבאו לעולם אינו יכול לחזור כו' דסבר לה כרבי מאיר כדאיתא ביבמות. ונראה לי הוא הדין שהיה המתרץ יכול להכריח מן הטעם הזה אלא לא חשש להאריך אלא לפרש שיש חילוק בין הקנאת דבר שלא בא לעולם להקנאה למי שאינו בעולם.

הני גרסינן בכל הספרים. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להר"ב ז"ל).
וזה לשון הרא"ש: הוא הדין דהוה מצי לשנויי למעוטי טומטום ואנדרוגינוס דאין דעתו על הספק אלא דניחא ליה למימר למעוטי נפל ודברי הכל. עד כאן לשונו בתוספותיו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: דתניא האומר המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי. פירוש מן הבכורה אם זכר יטול מנה כו' ילדה נקבה וזכר ואין ידוע איזה יצא ראשון אינו נוטל אלא מנה שמא הזכר יצא תחלה והא זכר ונקבה לא קאמר שיטול המבשר כלום דאמר אם זכר ונקבה נמי יטול פירוש יטול כמו שאמרתי. קשיא לי אמאי לא אקשינן במתניתין הכי הא זכר ונקבה לא קאמר שיטול הולד כלום. ונראה לי דהכי מקשי ליה והלא זה לא אמר אלא המבשרו במה נפטר רחמה וזה המבשר אינו יודע במה נפטר ואין לו בשורה מוצאת. ופריק ליה דאמר אם זכר ונקבה נמי יטול ואפילו בספק שלא אמר במה נפטר אלא כמו והמבשרני בזכר ונקבה כמו כן יטול משמע. ואקשינן אלא למעוטי מאי כלומר כיון דאפילו בספק נמי קא יהיב ליה למה ליה למימר זכר ונקבה נמי יטול לימא כל המבשרני שנפטר רחמה של אשתי יטול. ההוא למעוטי נפל שאם אמר כל המבשרני שנפטר רחמה יטול הוה נפל בכלל שהרי נפטר רחמה מכהן להכי אמר זכר ונקבה לאפוקי נפל שלא נפטר רחמה מנחלה. ומספקא לי טומטום ואנדרוגינוס מהו שהרי ספק הן ומסתברא דזכר ונקבה דקאמר באחרונה כזכר ונקבה דאמר בתחילה איכוון פרט לטומטום ואנדרוגינוס והאי דקאמר למעוטי נפל רבותא קאמר ואף על גב דזכר מיוחד הוא לא יטול. עד כאן לשונו.

ולימא ליה רבי מאיר היא. פירש רשב"ם ואיהו נמי סבר כרבי מאיר ואמאי קאמר איני יודע מי שנאה. ולפירושו הוי פירכא לרב הונא כלומר היכי קאמר רב הונא המזכה לעובר לא קנה והא איהו גופיה סבר כרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולא יתכן פירושו דולימא ליה רבי מאיר היא משמע דשנוייא הוא לרב הונא כלומר אמאי קאמר רב הונא איני יודע מי שנאה ועמדה לו המשנה בקושיא אמאי לא שני דרבי מאיר היא כאידך ולימא דפריך בתר הכי. ונראה לי דהכי קאמר ולימא רבי מאיר היא דשמעינן ליה נמי דאמר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם דהא לאחר שאתגייר היינו לדבר שלא בא לעולם שהאשה מקנה עצמה לו והוא לא נתגייר עדיין ורב הונא לא סבר ליה כוותיה. ומשני אימר דאמר רבי מאיר לדבר שישנו בעולם כלומר שהגוף בעולם רק שאינו ראוי למעשה שמחוסר עדיין גרות לדבר שאין הגוף בעולם כגון עובר מי שמעת ליה. ומיהו קצת קשה דהוה ליה למימר לימא רבי מאיר היא דאמר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם. אלא אגב שטפא דבכל תלמודא נקיט מילתיה דרבי מאיר על דבר שלא בא לעולם נקטיה נמי הכא בהאי לישנא. תוספי הרא"ש ז"ל.

והר"י כתב בעליות וזה לשונו: ולימא רבי מאיר היא. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להר"ב ז"ל).

ולימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה היא דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים. כלומר דכיון דרבי יוחנן בן ברוקה אמר דאפילו בלשון ירושה מהני אלמא סבירא ליה דכל מה שאדם נותן לכל מי שראוי ליורשו הרי הוא לו כירושה הבאה מאליה ומשום הכי אפילו עובר זכי. ופסק דלא שמעינן ליה לרבי יוחנן בן ברוקה אלא למי שהוא בעולם שהוא ראוי לירש ירושה הבאה מאליה ולפיכך זוכה אף במה שמרבה לו מורישו אבל עובר אין לו זכות עכשיו אף בירושה הבאה מאליה וכיון שכן אי אפשר שיזכה במתנת מורישו ומשום הכי אקשינן ולימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה היא דסבר לה כרבי יוסי דאמר עובר קני וכיון שהוא זוכה בירושה הבאה מאליה אף במתנת מורישיה הוא זוכה דלרבי יוחנן בן ברוקה שוין הם. הר"ן ז"ל ועיין בחידושי הרמב"ן ז"ל.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: ולימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה. דסלקא דעתין דרבי יוחנן בן ברוקה התורה נתנה רשות לעשות אחד מן יורשיו יורש באמירתו לכל מי שראוי ליורשו ועובר הנולד לאחר מיתת אביו ראוי נמי לירש ואפילו למאן דאמר המזכה לעובר לא קנה ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בירושה הבאה מאליה מכל מקום לכשיולד ראוי לירש הילכך לרבי יוחנן בן ברוקה ראוי לעשות יורש באמירתו. אימור דשמעת ליה לרבי יוחנן בן ברוקה לדבר שישנו בעולם כו'. כלומר אף על גב דרבי יוחנן בן ברוקה סבירא ליה דיכול להוריש לא כעין ירושה ממש אלא כעין מתנה ואינו יכול להוריש למי שאינו בעולם כמו שאינו יכול ליתן למי שאינו בעולם. ולימא רבי יוחנן בן ברוקה היא וסבר כרבי יוסי סלקא דעתיה דמקשי דהא דשני ליה דרבי יוחנן בן ברוקה לא קאמר לדבר שאינו בעולם דמפשטא דמתניתין קא דייק הכי דקאי רבי יוחנן בן ברוקה אההיא דקאמר בתי תירשני במקום שיש בן שישנה לבת בעולם וכהאי גוונא קאמר דבת בין הבנות מהני אבל לדבר שאינו בעולם לא שמעינן ליה דקאמר ולהכי מקשי ודילמא סבר כרבי יוסי בירושה הבאה מאליה וכיון שהוא עכשיו ראוי לירש הילכך ראוי ליורשו קרינן ביה. ומשני מי יימר דסבר כרבי יוסי דמסתמא לא סבירא ליה דאי סבר כרבי יוסי לא משתמיט בשום מקום דהוה אמר הכי. אי נמי הכי קאמר מי יימר דאמירה הויא בירושה הבאה מאליה דאפילו סבר כרבי יוסי לא הוה אמר הכי דמסתמא דבור בלשון ירושה לא חשיב כירושה הבאה מאליה דנימא דמהני כעובר דלא מהני טפי ממתנה בקנין. עד כאן לשונו בתוספותיו.

ולימא ליה רבי יוסי היא דאמר עובר קני דתנן עובר פוסל כו'. ועיקר הך מילתא בפרק אלמנה לכהן גדול בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל אלמא אית ליה לעובר קנין בנכסים. ומהדרינן ירושה הבאה מאליה שאני כלומר ירושה משום דבאה מאליה משום הכי זכה בה העובר אבל להקנות לו דבר שלא בא לעולם לא. ואמרינן לימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה היא דאמר אם אמר בלשון ירושה על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים דאלמא דמקנה איניש נכסיו למי שראוי ליורשו בלשון ירושה וכירושה דמיא ולאו כהקנאה וכיון דאמרינן דדבר הבא מחמת ירושה קא קני ליה עובר איכא למשמע מינה דהיכא דהאי עובר ראוי ליורשו ומקנה לה בלשון ירושה קני ליה לרבי יוחנן בן ברוקה דהא כירושה דמיא וכיון שכן לוקמא למתניתין כרבי יוחנן בן ברוקה וכדאמר ליה בלשון ירושה דהא האי עובר ראוי ליורשו. ומהדרינן אימור דשמעת ליה לרבי יוחנן בן ברוקה למי שישנו בעולם למי שאינו בעולם מי אמר וכיון שכן מדרבי יוסי שמעינן דעובר קנה דבר מחמת ירושה ולא שמעינן דאמר יכול אדם להקנות לעובר בתורת ירושה כלום ורבי יוחנן בן ברוקה שמעינן ליה דאדם יכול להקנות בתורת ירושה למי שראוי ליורשו והויא לה כירושה ולא שמעינן ליה אם עובר קני דבר מחמת ירושה. ויש לומר דסבירא ליה לרבי יוחנן בן ברוקה דאפילו דבר הבאה מחמת ירושה לא קני אלא למי שישנו בעולם אבל עובר לא קני ליה. ואמרינן לימא רבי יוחנן בן ברוקה היא וסבירא ליה כרבי יוסי. הרא"ם.

ולימא ליה במבשרני. הוה מצי לאקשויי מהא דקתני אם נקבה נוטלת אלא דהוה משני ליה תני (נוטלת) נוטל.

גמרא והא זכר ונקבה לא אמר דאמר נמי אם זכר ונקבה נמי כו' ותנא כי רוכלא לא חשיב ואזיל כפרשב"ם ובמתניתין לא בעי רשב"ם בפירושו לומר הכי דאמר נמי זכר ונקבה ותנא כי רוכלא כו' דא"כ הוה מפרש ליה תלמודא הכי אמתני' כדמפרש ליה הכא אברייתא וק"ל:

שם ולימא ליה ר"י ב"ב היא וסבר לה כר' יוסי בו' ועדיפא מדר' יוסי דר' יוסי שאני ליה דדווקא בירושה מאיליה סבר דזוכה העובר אבל ר"י ב"ב ע"כ לא שאני ליה בין ירושה מאיליה לירושה מחמת עצמו דהא סבר דמוריש אדם בן בין הבנים וכיון דאית ליה כר' יוסי דזוכה העובר אין לחלק בין ירושה מאיליה לירושה הבאה מחמת עצמו וק"ל:

שם ולימא ליה במבשרני כו' ולפום סברא דהשתא הא דעדיפא ליה ברתא מברא ליכא למימר אלא במבכרת ובחדושי הרמב"ן דה"ה דה"מ לשנויי נוטלת נוטל מבעי ליה וק"ל:

תוס' בד"ה איתיביה רב נחמן כו' א"נ ר"נ איירי בעובר שאינו בנו ומוקי מתני' בבנו כו' כר"י לקמן כו' עכ"ל ורב ששת דקאמר מנא אמינא לה מההיא דגר שמת כו' דאיירי בבנו לאפוקי מרב הונא קאמר דלית ליה מזכה לעובר אפילו בבנו ודקאמר נמי רב הונא לטעמיה דאמר אף לכשתלד לא קנה אע"ג דהתם לא איירי בבנו מכל מקום רב הונא גופיה אית ליה הכי אפילו הכא בבנו ועוד דהכא בשמעתין לא נחית לפלוגי בין בנו לאחר אלא דר' יוחנן מפליג הכי לקמן ורב נחמן מוקי מתניתין הכי לר"י ובירושלמי איתא דדחי סייעתא דרב ששת ומוקי לה בבנו כמ"ש בחידושי הרמב"ן וק"ל:

בד"ה דתנן העובר כו' פוסל עבדי אביו אם הוא זר במעי כו' דהא פשיטא כו' כ"ש אם הוא ישראל כו' עכ"ל לכאורה צ"ע דהיאך ס"ד שיאכלו בתרומה עבדי אביו ישראל משום שהוא במעי כהנת ומאי פוסל שייך בו דהא לאחר שיולד והוא זר מכ"ש שלא יאכלו שהם עבדי זר [א] ויש לומר בעבדי אביו כהן והוא זר שנתחלל כגון שנשא אמו כשהיתה גרושה ולרבותא נקט שהיא כהנת אע"פ שאביו ואמו מכהנים ופוסל הוא עבדי אביו שהעובר זוכה בהם כר' יוסי ופוסלם מלאכול בשביל המשפחה לשמואל ודומיא דהכי קצת מוקי רב ששת מתניתין דיוצא דופן בגרושה כמ"ש התוספות לקמן וק"ל:

גמ' ולימא ליה ר"מ היא כו' נ"ב יש מקשין א"כ ליקשי רב הונא אנפשיה דהא התם פסק להדיא כר"מ ומאי זה ולימא ר' מאיר היא דקאמר ונראה לי דבודאי ידע המקשה שפיר דיש לחלק בין לדבר שישנו בעולם כו' וא"כ פריך שפיר ולימא מתניתין ר"מ היא דסבר אפילו לדבר שלא בא לעולם מקני דהא לאחר שאתגייר דבר שלא בא לעולם הוא ורב הונא לא פסק כוותיה אלא גבי לדבר שישנו בעולם כגון פירות דקל ומשני ר"מ גופיה נמי לא ס"ל אלא לדבר שישנו בעולם וכדפירש רשב"ם ודו"ק:

ר"ש בד"ה המבשריני כו' אלא מנה ופרכינן כו' יטול מנה למעוטי נפל כו' הד"א:

בד"ה אימר דשמעת ליה לר"מ בדבר שישנו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ולימא ליה כו' והוא לא הזכיר לשון מתנה כו' נ"ב פירוש אלא אמר יטול מנה א"כ בעל כרחו בתורת ירושה קאמר ואפ"ה דבריו קיימים א"כ לא נוכל לאוקמי מתניתין כרבנן דפליגי על ר' יוחנן בן ברוקה ואין להקשות אם כן רב הונא כמאן אתי דהא רבנן נמי ס"ל דמזכה לעובר דהא בלשון מתנה קנה וי"ל דאתי כרבנן דר' יוסי וק"ל:

גמרא דאמר נמי אם זכר ונקבה נמי יטול (פי' ולא אמר כמה) ופריך מנה (פי' איך מצית למימר דכוונתו היתה רק למנה) אלא למעוטי מאי (פי' וע"כ היתה כוונתו דיטול בעד כ"א מנה) ומשני למעוטי נפל:

ר"ש ד"ה אימור דשמעת ליה. האשה הנקנית לו ה"ה בעולם כו'. משמע דמחלק בדבר הנקנה אם הוא בעולם אם לאו וכמו שהעתיק בדבר כו' בבי"ת. ובאמת הדבר הנקנה אמרינן בעלמא דאפי' אינו בעולם כלל קני לר"מ עי' תוס' יבמות (צ"ג ב') ד"ה לאחר ובגיטין (י"ג ב') ד"ה לדבר וצ"ע:

ר"ש ד"ה דתנן. ואינו מאכיל את אמו כו' דס"ל לר"י עובר במעי זרה זר הוא. וכ"כ התוס' בשם פרש"י. וע"ש בתד"ה למאי נ"מ. וי"ל לדעתם ז"ל דשאני זר דמ"מ הוא מזרעו של כהן אבל עובר מכהן כיון דזר הוא ע"כ אינו נקרא עדיין זרעו של כהן עד שיוולד:

תד"ה נכסי. אע"ג דאמר לקמן ש"מ שאמר הלואתי כו'. ר"ל ואמר שם ר"פ הואיל ויורש יורשה. וא"כ מאי קאמר הכא שאני ירושה הבאה מאליה. ומש"כ דאם איתא בבריא בקנין ש"מ ובריא שוין ר"ל דתרוייהו קנו רק זה בקנין וזה אף שלא בקנין וא"כ מאי פריך שם מזה להא דאר"נ ש"מ שאמר ידור כו' לא"כ הלא התם ליתא בבריא אפי' בקנין:

תד"ה ולימא. תימה כו' דבלשון מתנה מועיל. לכאורה ה"נ דדוקא לריב"ב דקאמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין וקס"ד דעובר נקרא ראוי ליורשו כשיוולד כפי' רשב"ם אבל לרבנן הוה כשאר מזכה לעובר דלא קנה:

גמרא איני יודע מי שנאה. יבמות דף כז ע"ב ב"מ דף נא ע"א ב"ב דף קטו ע"א:

שם ולימא ליה במבשרני. עי' במרדכי פ"א דב"מ אות רלח:

תוס' ד"ה נכסי כו' ואע"ג דאמר לקמן הלואתי לפלוני. תמיהני הא זהו פירכת הש"ס דף קמז על הלואתו לפלוני הא ליתא בבריא ומשנינן דאיתא בבריא ע"י מעמד ג' גם מה שהוכיחו דמלוה ליתא בבריא בקנין דאל"כ הוי שכיב מרע ובריא שוים (דבריהם צריכים תיקון. דמה בכך דשוים הא מ"מ צריכים לדין שכ"מ שיהא מהני באמירה לחוד בלא קנין. וצ"ל דכוונתם אההיא דמתנת שכ"מ שכתוב בה קנין דארכביה אתרי ריכשי מתנת שכ"מ דאי אמר הלואתי לפלוני כו' הרי דמדין בריא לא מהני אף דהיה בקנין) דמה הוצרכו לראיה הא אמרינן שם והרי הלואה דליתא בבריא וצ"ע:

ה''ג המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם ילדה זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מנה ילדה נקבה נוטל מנה ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה והא זכר ונקבה לא קאמר דאמר נמי זכר ונקבה יטול מנה ואלא למעוטי מאי למעוטי נפל. והכי פירושו המבשרני מה תלד אשתי אם יבשרני שילדה זכר יטול המבשר מנה לפיכך אם ילדה זכר יטול המבשר מנה כדאמר האב אבל על בשורת הבת לא יטול כלום דהא לא קאמר ואם כה יאמר אם נקבה מנה כלומר אם יבשרני שילדה אשתי נקבה יטול מנה ואירע מעשה שילדה נקבה נוטל המבשר מנה אבל על בשורת זכר לא יטול כלום דהא לא קאמר אב מידי ונראה בעיני דגרסינן בה הכי אם זכר מנה אם נקבה מנה ילדה זכר נוטל מנה ילדה נקבה נוטל מנה והשתא אתי שפיר הך דפרכינן לבסוף אלא למעוטי מאי לפי שכל עניני בשורת לידה פירש בין לידת זכר בין לידת נקבה בין לידת תאומים ואם אירע מעשה שילדה זכר ונקבה תאומים אין לו למבשר אלא מנה ופרכינן והא זכר ונקבה לא אתני אב ועל לידת תאומים לא אסיק האב אדעתיה ולא אמר שיטול המבשר כלום אלא על זכר לבדו או נקבה לבדה ומשני דאמר נמי אם יבשרני זכר ונקבה ביחד ותנא כי רוכלא לא חשיב ואזיל: ואלא למעוטי מאי. כיון דבכל בשורות יטול המבשר מנה לא פירש לא זכר ולא נקבה ולא תאומים הוה ליה למימר המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי יטול מנה: למעוטי נפל. מה שפירש האב אם זכר אם נקבה למעוטי אם יבשר הפילה אשתך דלא יטול כלום דסתם זכר ונקבה היינו בר קיימא ולא מת: והמזכה לעובר. על ידי אחר לא קנה עד שיולד ואפילו היכא דאמר נכסיי להא עובר כשיולד דאמר רב הונא לקמן אף לכשתלד לא קנה: איתיביה ר''נ לרב הונא. ממתני' דתנן האומר אם ילדה אשתי כו' דהיינו מזכה לעובר: איני יודע מי שנאה. לא מצינו לא יחיד ולא רבים: ולימא ליה ר''מ היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואמאי קאמר רב הונא איני יודע מי שנאה הא איהו גופיה ס''ל כר''מ כדאמר ביבמות בפרק האשה שהלך בעלה למדה''י (דף צג.) דאמר ר''נ בר יצחק רב הונא כרב ורב כר' ינאי ור' ינאי כר' חייא ור' חייא כרבי ורבי כר''מ ור''מ כר''א בן יעקב ור''א בן יעקב כר''ע דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומפרש התם רב הונא דאיתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו ור''נ אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו כו' רבי מאיר דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' אינה מקודשת רבי מאיר אומר מקודשת ומתניתין נמי קס''ד דה''ה גבי עובר דכי היכי דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה''נ מקנה לעובר שלא בא לעולם: אימור דשמעת ליה לר''מ בדבר שישנו בעולם. בשעת קנין אלא שעדיין לא הגיע זמנו לקנות כדקתני הרי את מקודשת לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' האשה הנקנית לו הרי היא בעולם אלא שעדיין לא נתגיירה ולא הגיע זמנה לקנות אבל עובר אינו בעולם ולא קני מידי ולהכי איני יודע מי שנאה: ולימא ליה ר' יוסי היא. ואנא דאמינא כרבנן ואמאי קאמר איני יודע מי שנאה: ר' יוסי היא דאמר עובר קנה. חלק בעבדי אביו: דתנן. בפרק אלמנה ביבמות בת ישראל שנישאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר כדמפרש התם דעובר במעי זרה זר הוא שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי כלומר שהעובר שנתעברה ישראלית מכהן בעלה שמת פוסל את העבד מלאכול בתרומה מפני חלקו דעובר במעי זרה זר הוא ולא קרינא ביה ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו דאינו ילידו של כהן לקרות כהן עד שיצא לאויר העולם ואינו מאכיל את אמו ישראלית שעיברתו מכהן דקי''ל התם שאוכלת בתרומה בשביל בנה כהן כאילו בעלה כהן חי כדכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו אבל עובר לא דס''ל לרבי יוסי עובר במעי זרה זר הוא כדמפרש התם שמעינן מיהא דעובר יש לו חלק במעי אמו בעבדי אביו שמת מדפסיל להו באכילת תרומה אלמא מזכה לעובר קנה הואיל ויורש ממילא בנכסי אביו: ומשני ירושה הבאה מאיליה שאני. ויש לה כח לתפוס אבל להקנות לו אדם לא קנה: דתנן. ביש נוחלין רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר איש פלוני יירשני על מי שראוי ליורשו במקצת כגון בן בין הבנים וקס''ד דבעובר בין הבנים קאמר דהיינו ראוי ליורשו לכשיולד דבריו קיימין אלמא המוריש לעובר קנה דהיינו מזכה לעוברו ולעיל נמי במזכה לעובר שלו מיירי שהוא ראוי ליורשו: במי שישנו בעולם. כגון בן בין הבנים אבל עובר בין הבנים לא: וסבירא ליה כרבי יוסי. דעובר יורש ואיכא למימר דאיירי רבי יוחנן בעובר בין הבנים דהיינו ראוי ליורשו במקצת כרבי יוסי דעובר יורש: מי יימר דס''ל. לרבי יוחנן בן ברוקה כרבי יוסי והלכך לא נודע מי שנאה: ולימא ליה. דמתני' איירי במבשרני כי המבשר ישנו בעולם ונוקי למתני' שהמבשר יטול מנה ולא העובר דהמזכה לעובר לא קנה: מאי עבידתיה. דמבשר לירש כלום: ולימא ליה בשילדה. כשאמר האב אם ילדה זכר תנו לו מנה כבר נולד בשעת אמירה הלכך יטול מנה דלא איירי במזכה לעובר:

נכסי להאי דמעברת. בשכיב מרע איירי מדקאמר עלה ולוקמה כר' יוחנן בן ברוקה ורבי יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע איירי מדקא בעי לעיל (דף קלא.) עליה בבריא היאך ואע''ג דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו לא מהני מידי כיון דבבריא לא מהני אפילו ע''י קנין ואע''ג דאמר לקמן (דף קמח.) שכ''מ שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני אע''ג דליתיה בבריא אפילו בקנין דאי איתיה בבריא בקנין אם כן הוי שכיב מרע ובריא שוין מ''מ הכא ליתא בשכ''מ כיון דליתא בבריא בקנין דכולהו לא בחדא מחתא מחתינהו: איתיביה רב נחמן לרב הונא. ואם תאמר אדפריך רב נחמן לרב הונא תקשי ליה לנפשיה דאית ליה לקמן המזכה לעובר לא קנה וי''ל דהוא מוקי מתניתין לכשתלד דסבירא ליה לקמן לכשתלד קנה אי נמי רב נחמן איירי בעובר שאינו בנו ומוקי מתניתין בבנו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כר' יוחנן לקמן וכן פסקו רבינו חננאל ורשב''ם וה''ג דבבנו המזכה לעובר קנה: דתנן העובר פוסל ואין מאכיל. פירש רשב''ם פוסל עבדי אביו מלאכול בתרומה דעובר במעי אמו זר ואינו מאכיל את אמו דילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל ורש''י פירש ביבמות (דף סז.) בענין אחר פוסל את אמו כהנת אם הוא זר ואינו מאכיל את אמו אם הוא כהן במעי זרה דעובר במעי זרה זר הוא ולהאי פירוש לא מוכח הכא מידי אבל אין לפרש כלל פוסל עבדי אביו אם הוא זר במעי כהנת ואינו מאכיל עבדי אביו אם הוא כהן במעי זרה דחדא מילתא היא דהא פשיטא דכיון דאם הוא כהן אינו מאכיל כ''ש אם הוא ישראל ולא הוה ליה למיתני פוסל אלא אינו מאכיל: ולימא ליה ר' יוחנן בן ברוקה היא. תימה דאמאי נקט רבי יוחנן בן ברוקה דאפילו רבנן מודו דבלשון מתנה מועיל ויש לומר דכיון דראוי ליורשו והוא לא הזכיר לשון מתנה אם כן בירושה קאמר:

בבא בתרא קמא ע"ב