בבא בתרא קמב ע"א

ועוד שואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא לרב נחמן, שמשנתנו, שמזכה בה לעובר, מתפרשת כגון דאמר [שאומר] שתחול הזכיה לעובר לכשתלד ובמקרה זה אינו מקנה לעובר אלא בשעה שהוא כבר בעולם! ומשיבים: רב הונא הולך לטעמיה [לטעמו לשיטתו], שאמר רב הונא: אף המקנה לעוברה של אשה לכשתלד — לא קנה.

וכפי שמצאנו שנחלקו בדבר, שאמר רב נחמן: המזכה לעובר לא קנה, אבל אם הוא מזכה לעובר לכשתלד — קנה. ורב הונא אמר: אף לכשתלד — לא קנה, לפי שבשעה שזוכה לו אינו קיים בעולם. ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה, בין שזוכה לעובר קודם לידתו ובין לאחר לידתו — קנה.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] שעובר קונה? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: גר שמת ואין לו צאצאים, ובזבזו (בזזו) ישראל נכסיו, שהרי נכסיו הם כהפקר לכל, ושמעו אחר כך שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת — חייבין להחזיר את הנכסים למקומם. אם החזירו הכל, ואחר כך שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו, מי שהחזיק בפעם השניה לאחר שנודע הדבר — קנה, אבל מי שהחזיק בפעם הראשונה, קודם שנודע שיש לו יורש — לא קנה.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שעובר עצמו לא קני [אינו קונה], למה להו אחזוקי [להם להחזיק] בפעם השניה? הא אחזיקו להו חדא זימנא [הרי כבר החזיקו להם בנכסים פעם אחת]!

אמר אביי לדחות את ראייתו של רב ששת: ירושה הבאה מאיליה שאני [שונה]. העובר אכן יורש, אבל רב ששת עוסק במזכה לעובר בקנין, ולא ניתן להקנות לעובר. רבא אמר: שאני התם [שונה שם] בענין בוזזי נכסי הגר, דרפוי מרפיאן בידייהו מעיקרא [שהנכסים רפויים בידם מתחילה], שמתחילה לא ידעו בבירור אם יש לו יורשים, ולכן החזקתם הראשונה אינה נחשבת, וצריכים הם לחזור ולזכות.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה, אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]: שמתחילה שמעו בו בעובר שמת והחזיקו בנכסים, ואולם באותה שעה לא היה מת ואחר כך מת. שלטעמו של אביי, שהעובר קונה את ירושת אביו, הרי גם כאן, בשעה שהחזיקו לא היו הנכסים נכסי הפקר, ולא קנו. אבל לדעתו של רבא, שהדברים תלויים ברפיון החזקה, הרי במקרה זה, כששמעו בו שמת — החזיקו לגמרי, וכבר אז קנו את הנכסים.

ומביאים ראיה לשאלה אם עובר יורש: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: תינוק בן יום אחד נוחל (יורש) נכסים, ומנחיל נכסים ליורשיו. ונדייק מכאן: בן יום אחד — אין [כן], עובר — לא! ודוחים: הא [הרי] כבר אמר רב ששת: הכוונה היא באותה משנה לדין אחר, שתינוק בן יומו נוחל בנכסי האם ברגע שנולד, כדי להנחיל אותם (גם אם מת לאחר יום) ליורשיו שאינם יורשי האם, כגון לאחין שיש לו מן האב. ובמקרה זה דוקא כשהוא בן יום אחד נוחל ומנחיל לאחיו מן האב, אבל עובר שמתה אמו והותירה נכסים — לא נוחל את אמו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? —

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמב - א

אך עדיין שואלת הגמרא: ולימא ליה, שיעמיד רב הונא את המשנה דאמר לכשתלד, שמזכה רק לאחר שיוולד, ואילו רב הונא דיבר שמזכה לו בעודו עובר!? ומתרצינן: רב הונא לטעמיה, רב הונא בעצמו לא מחלק חילוק זה.

דאמר רב הונא: אף לכשתלד, גם במזכה לאחר שיוולד, לא קנה.

וההסבר לדבר הוא, כיון שכעת אינו יכול לזכות, אי אפשר להקנות לו לאחר זמן.

דאמר רב נחמן: המזכה לעובר שיזכה עכשיו, לא קנה. אבל אם אומר "לכשתלד", קנה. כי אמנם לזכות לעובר היום אי אפשר, אבל הוא נחשב קצת כמי שנמצא בעולם, ולכן אפשר לזכות לו לעתיד, לכשיוולד. אבל אם אשתו אינה מעוברת, הרי גם אם יאמר שמזכה לעוברה לכשתלד, לא יועיל, כי הקונה עדיין לא קיים. ^[19]

ואילו רב הונא חולק על רב נחמן, ואמר, אף "לכשתלד", לא קנה!

ולכן, למסקנה, דברי רב הונא אינם מתיישבים עם המשנה.

ומביאה הגמרא שיטה שלישית במזכה לעובר:

ורב ששת אמר: אחד זה, המזכה לעובר עכשיו, ואחד זה, המזכה לו לכשתלד, קנה. אמר רב ששת: מנא אמינא לה? מה המקור שלי שאפשר לזכות לעובר?

דתניא, ממה ששנינו בברייתא: גר שמת, והשאיר נכסים, שהם עכשיו הפקר, ובזבזו ישראל נכסיו, החזיקו בנכסים על ידי קנין כדי לזכות בהם, ואחר כך שמעו שיש לו בן שיורש את נכסיו, ומה שהחזיקו בנכסיו היתה החזקה בטעות, או ששמעו שאשתו מעוברת, והעובר יורש את נכסיו, חייבים להחזיר את הנכסים שהחזיקו בהם.

ואם אירע שהחזירו הכל, ואחר כך שמעו שמת בנו, או שהפילה אשתו, ושוב הנכסים חוזרים להיות הפקר - הרי מי שהחזיק בשניה, לאחר שמת היורש, קנה את הנכסים, ובראשונה, אבל מי שהחזיק לפני שמת היורש, לא קנה, כיון שאז היו הנכסים שייכים ליורשי.

ומכאן מדייק רב ששת: ואי סלקא דעתך, אם יעלה על דעתך לומר שעובר לא קני, כי אין זכיה לעובר, למה להו לאחזוקי בשניה!? מדוע צריכים להחזיק פעם שניה במקרה שאשתו היתה מעוברת, והרי הא אחזיקו להו חדא זמנא, הרי החזיקו פעם אחת, והקנין לא התבטל כל זמן שלא נולד.

אלא, מוכח מכאן, שיש זכיה לעובר, ולכן צריך להחזיק שנית לאחר מותו.

אמר אביי, דוחה אביי את ראיית רב ששת: ירושה הבאה מאליה שאני. ירושה שבאה מעצמה, שונה מנכסים שצריך להקנות לעובר.

ודחיה נוספת לראיית רב ששת:

רבא אמר, שאני התם, הברייתא שונה מדינו של רב ששת, דרפוי מרפיאן בידייהו מעיקרא. בהתחלה החזיקו בצורה מסופקת, כיון שחששו שמא יש לגר יורשים, ולכן היו צריכים להחזיק שנית, כי חסר בכוונה לקנות, אבל באמת יתכן שלעובר אין זכיה.

ודנה הגמרא: מאי בינייהו? מה ההבדל בין הדחיות של אביי ורבא?

ומבארת: איכא בינייהו, ההבדל ביניהם ששמעו בו שמת, החזקה הראשונה היתה לאחר ששמעו שמתו יורשין, ולכן היתה כוונה לקנין גמור. ואמנם זה היה בטעות, ולא מת, כי אחר כך התברר שלא מתו יורשיו, ואחר כך מת, לאביי שעובר יורש בירושה הבאה מעצמה, הראשונים לא קנו, כיון שזה שייך לעובר. אבל לרבא, הסובר שאין זכיה לעובר, כאן הראשונים קנו, כיון שהחזיקו בכוונה לקנות.

והגמרא מנסה להוכיח שעובר לא יורש:

תא שמע ראיה ממה ששנינו: תינוק בן יום אחד, נוחל, יורש חלקו בנכסים, ולאחר שמת, מנחיל, הוא מוריש את חלקו לאחיו מן האב שהם יורשים אותו.

ומדייקת הגמרא: דוקא בן יום אחד שכבר נולד, אבל עובר, לא. הוא אינו יורש, לכן אינו מוריש, וקשה לרב ששת.

ודוחה הגמרא: הא אמר רב ששת, נוחל התינוק בן יום אחד, בנכסי האם, להנחיל לאחין מן האב.

הרי רב ששת העמיד את המשנה באופן מסויים, שמדובר שיש לתינוק אחים מאב משותף, אבל הם לא נולדו מאותה אם, ולכן אין להם זכות בנכסי אמו של העובר. ורק אם הוא כבר נולד וירש את אמו, ואחר כך הוא מת, אזי אחיו מן האב יורשים אותו. אבל כשהוא מת לפני אמו ואחר כך אמו מתה, אין הוא יורש אותה בקבר, כדי להעביר את הירושה לאחיו מן האב.

ולכן, ודוקא בן יום אחד, שכבר ירש את אמו, ואחר כך מת, הרי הוא מנחיל לאחיו מן האב, אבל עובר, לא. אם אמו מתה כשהוא עדיין עובר, הוא לא יורש מאמו בעודו עובר כדי להוריש את רכוש אמו לאחיו מן האב.

הערות

^[19] כשיטת הרשב"ם שסברת רב נחמן שעובר נחשו כאילו בא לעולם ולכן אפשר להקנות לו לכשיולד. ולכאורה כיון דלא מהני טעם זה לענין שיזכה בנכסים בעודו עובר איך יכול להקנותו לאחר זמן לכשתלד הא ליכא מידי דהשתא לא יכול לקנות ויקנה לאחר זמן. ותירץ בשיעורי ר' אלחנן לפי דברי השט"מ בשם התוס' הרא"ש שהחסרון בקנין לדבר שלא בא לעולם היא דלא גמר ומקנה, אבל מצד הקונה אין חסרון אם כן, מיושב הרשב"ם שבעצם גם לעובר אפשר להקנות שהרי אם יבוא אליהו ויאמר דגמר ומקנה היה קונה נמצא שזה רק חסרון צדדי לכן אפשר להקנותו לאחר שיולד. ההגהות אשרי בסוגיין סי' ה' מבאר את דברי רב נחמן דלא כהרשב"ם, ולדבריו סברת רב נחמן דחמיר ליה דבר שלא בא לעולם מלדבר שלא בא לעולם, שלרב נחמן אמנם אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל לדבר שלא בא לעולם יכול להקנות וכן כתבו התוס' גיטין יג ב שסברות רב הונא ורב נחמן הם סברות הפוכות וכל מה שהגמרא אמרה לעיל שלרבי מאיר אי אפשר להקנות לנולדים זה רק לרב הונא אבל לרב נחמן להקנות לנולדים אפשר אבל פירות דקל שלא באו לעולם אי אפשר להקנות. והנפ"מ בין הרשב"ם לתוס' כשהיא לא מעוברת דלרשב"ם לא מהני ולתוס' קונה לכשתלד. ובביאור שיטת התוס' וההגהות אשר"י צריך לבאר שכמו שמצאנו שאפשר להקנות לקטן אף על פי שאינו בן דעת כיון שאת עיקר הקנין עושה המקנה ה"ה אצלנו כיון שהחפץ בעולם וכן יש מקנה לא חסר דבר בעשיית הקנין. משאם כן, בפירות דקל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara proposes another resolution to Rav Naḥman’s objection: But let Rav Huna say to Rav Naḥman that the mishna is referring to one who says that the transfer of ownership should take effect when she gives birth, at which point the child already exists. The Gemara rejects this resolution: Rav Huna does not interpret the mishna in this way, because Rav Huna conforms to his line of reasoning, as Rav Huna says: Even if one says that the transfer of ownership should take effect when she gives birth, the fetus does not acquire it.

The Gemara clarifies: As Rav Naḥman says: With regard to one who transfers ownership of an item to a fetus, the fetus does not acquire it. But if he says that the transfer of ownership of the item should take effect when she gives birth, the fetus acquires it. And Rav Huna says: Even if he says that the transfer of ownership of the item should take effect when she gives birth, the fetus does not acquire it, because the fetus did not exist in the world when he transferred ownership. And Rav Sheshet says: In both this case and that case, the fetus acquires the item.

Rav Sheshet said: From where do I say that the fetus acquires the item? As it is taught in a baraita: With regard to a convert who died, apparently without offspring, and Jews plundered [uvizbezu] his property, assuming that he had no heirs and his property was therefore ownerless, and subsequently they heard that he had a son or that his wife was pregnant, they are obligated to return the property. If they returned it all, and then they heard that his son died or that his wife miscarried, if one took possession at the second time, after hearing about the death or the miscarriage, he acquired the property, but if one took possession only at the first time, before it was known there was an heir at all, he did not acquire the property.

Rav Sheshet explains: And if it enters your mind that a fetus does not acquire property, why do they need to take possession again the second time? Didn’t they already take possession one time? Evidently, the miscarried fetus had acquired ownership in the meantime.

Abaye said in reply to Rav Sheshet: Inheritance, which comes into the possession of the heir by itself without a formal act of acquisition, is different. Even if a fetus inherits property, it may not be able to acquire property in any other manner, e.g., receiving a gift. Rava said: It is different there, in the case where they plundered the property of the convert, as the property was initially only loosely held in their hands, as they did not clearly know whether or not the deceased convert had heirs. Therefore, the first time they took possession was not sufficient, and they needed to take possession again in order to acquire the property.

The Gemara asks: What is the difference between Abaye’s refutation and Rava’s refutation? The practical difference between them is in a case where they initially heard with regard to the fetus that he had died, and they then took possession of the property. But in reality, he had not died, and then he died. According to Abaye, a fetus inherits property. Therefore, the property was not ownerless, and the plunderers did not acquire it. According to Rava, since the plunderers heard that the fetus had died, they took a firm hold upon the property, and they acquired it the first time.

The Gemara offers another refutation of the opinion of Rav Sheshet: Come and hear a proof from a mishna (Nidda 43b–44a): A one-day-old child inherits property and bequeaths property. One can infer that if the child is one day old, yes, he inherits property; but a fetus does not. The Gemara replies: Doesn’t Rav Sheshet say that the mishna teaches a different halakha? The mishna teaches that a one-day-old child inherits his mother’s property the moment he is born, so that he is able to bequeath it, if he then dies, to his heirs who are not the mother’s heirs, e.g., his paternal brothers. This halakha specifically applies from when he is one day old, but a fetus whose mother died does not inherit from her. What is the reason for this?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולימא ליה רב הונא לרב נחמן משנתינו לא משמע כדקסברת עד הכא אלא הכי משמע אם ילדה אשתו זכר הוא יטול מנה ומשמע דבשעת זכייה כבר בא לעולם לא מצית למימר הכי דאם כן סיפא דקתני כל מה שתלד אשתי משמע להבא ואם כדבריך כל מה שילדה מיבעי למתני כדמוקמת לרישא אלא משום קושיא זו לא מצי למימר הכי. ולהכי קאמר איני יודע מי שנאה. ומקשי' ואכתי לוקים ליה לסיפא בעובר ואימא דאמר לכשתלד אשתי. כל מה שתלד יטול דמשמע לכשתלד דכבר ילדה יטול שוב יזכה בו ולא עכשיו ואמאי לא תירצה רב הונא הכי לסיפא דמתני'. ומשני רב הונא נמי סבירא ליה דאפי' אם אמר לכשתלד לא קנה כיון דהוה קנין במתנה קודם שיבא לעולם ומשום הכי אמר משנתינו איני יודע מי שנאה:

מנא אמינא לה. דהמזכה לעובר לא קנה:

או שאשתו מעוברת חייבין להחזיר הכל. אע"ג דאכתי לא בא עובר לאויר העולם יקנה בנכסי אביו אלמא המזכה לעובר קנה:

מי שהחזיק בשניה. לאחר שאין לו בן קנה משום דנכסי הגר הרי הן כמדבר מי שהחזיק בהן זכה:

אמר אביי. לעולם בעלמא המזכה לעובר לא קנה והכא משום הכי בראשונה לא קנה דנחלה הבאה ליה לעובר מאיליה שאני דזכה בה דיורש הוא:

רבא אמר. לעולם בעלמא המזכה לעובר לא קנה והכא אמאי החזיק בראשונה לא קנה משום דמעיקרא כשהחזיקו בהן חזקה רעועה הואי ורפוי הוה מרפי בידייהו דלא הוו ידעי אם אית ליה בן או לא להכי מי שהחזיק בשניה כשידעו ודאי שאין לו בן החזיק:

מאי בינייהו. בין אביי לרבא מכדי בין למר בין למר עובר לא קנה ותרוייהו סברי דמי שהחזיק בשניה קנה בראשונה לא קנה:

איכא בינייהו. דאותם שהחזיק בשניה שמעו בו בבנו שמת והחזיק בנכסים ועדיין לא היה מת ואחר כך מת ובאו אחרים לאחר שהחזיקו אלו ותפשו הנכסים קודם שמת זה ושוב מת. אביי סבר הואיל ששמעו בו שמת אע"ג דלא מת והחזיקו בהם אחרים כיון דאחר כך מת אותה חזקה של אחרים לא הויא חזקה משום דקמאי חזקה גמורה החזיקו. ^א)נראה דדעת רבינו דהיכא דהפילה אח"כ מודה אביי דלמפרע לא הי' בר ירושה כיון שלא הי' עומד להוולד והלכך אותם שהחזיקו בהם אז קנו. ורבא ס"ל כיון דבשעתא שהחזיקו בהן אחרים אכתי לא מת והחזיקו אחרים אע"ג דשוב מת הני בתראי קנו קמאי לא קנו משום דמעיקרא אע"ג דשמעו בו שמת כיון דלא מת חזקה רעועה היתה ורפוי היתה מרפיא בידייהו אע"ג דשוב מת קנו בתראי. ובחזקה שניה פליגי בין אביי ובין רבא אבל בחזקה ראשונה לדברי הכל חייבין להחזיר הואיל ששמעו שיש לו בן או שאשתו מעוברת:

ת"ש. אי מזכה לעובר קנה אי לא קנה:

תינוק בן יום אחד נוחל. ממון של אבותיו ומנחיל דהרי הוא כגדול לכל ירושתו:

אבל עובר לא. אינו נוחל ומנחיל וקשיא לרב ששת. אמר לך רב ששת לעולם קנה והכא מתני' הכי מיפרשא בן יום אחד נוחל בנכסי האם להנחיל ממון לאחים מן האב דוקא כשהיה התינוק בן יום אחד שנולד בשחרית ומתה אמו בערבית דהוי חי יום אחד. אבל עובר שבמעי אמו אם מתה אמו לא אמרינן דהוא חי במעי אמו בתר מיתת אמו ונוחל את אמו להנחיל את האחין מן האב משום דעובר מיית ברישא מן אימיה:

הא דאמר אביי ירושה הבאה מאיליה שאני. פי' ומני ר' יוסי היא א"נ ס"ל לאביי דלא פליגי רבנן עליה דר' יוסי יוסי בהכי.
ורבא אמר לעולם רבנן היא ופליגי עליה דר' יוסי אפי' בירוש' הבאה מאליה דלית ליה זכיה לעובר ושאני התם ברפויי מרפייא בידייהו מעיקרא והא דקא מייתי רב ששת מנא אמינא לה משום סתמא דברייתא מייתי לה דמשמע ליה דלא פליגי רבנן אדר' יוסי דאי לאו הכי לייתיה מדר' יוסי גופיה בירושה.

הכי גרסי': מאי בינייהו איכא בינייהו שהפילה ולא הפילה ואח"כ הפילה. דלאביי בראשונ' ולא קנה ולרבא קנה דהא לא מרפיא בידייהו. ולא גרסינן בשמת ולא מת ואח"כ מת דההוא מ"מ לא קנה בתפיס' הראשונה אבל בנוסחאות כתי' בשמת ולא מת ואח"כ מת, ומיהו אעובר קאי, ולא מחוור.

תא שמע תינוק בן יום א' וכו'. איכא למידק הכא וליפשוט מרישא דקתני תינוק בן יום אחד מאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה ואמרי' עלה התם בנדה (מ"ד א') בגמ' מאי איריא בן יום אחד אפי' עובר נמי ואמר רב ששת הכא במאי עסקינן בכהן שיש לו שתי נשים א' גרושה ואחת שאינה גרוש' ויש לו בנים מן שאינה גרושה ויש לו בן אחר מן הגרושה דפוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר נמי פוסל קמ"ל בן יום אחד אין עובר לא אלמא עובר לית ליה זכייה אפילו בירושה הבאה מאיליה.
וזו שאלה שאל הרב ז"ל ר' יוסף הלוי ז"ל ופירוקה בס"ל לרב ששת דכי פליגי רבנן עליה דרבי יוסי ואמרי עובר אינו פוסל לא משום דסברי דעוב' אין לו זכיה דא"כ מיהא תיהוי תיובתא דרב ששת אלא משום דסברי רבנן כיון שיש לו בנים אחרים אין עובר זה פוסל דלא חיישינן למיעוטא דאיכא מפילות ואיכא נקבות והוי להו זכרים מיעוטא והיינו דאמרי לאפוקי מדרבי יוסי כלומר דחייש למיעוטא כדאיתא ביבמות (ס"ז ב') והיינו דאוקמוה רב ששת גופיה בנדה (מ"ד א') בכהן שיש לו שתי נשים וכו' דאי אין לו אלא אחת גרושה אפילו לרבנן אין אוכלין בשביל המשפחה משום דהוו מפילות מיעוטא אלמא עובר אית ליה זכיה ורב ששת לטעמיה אבל לרב נחמן ורב הונא סבירא להו עובר לית ליה זכייה ורבנן פליגי אפי' בשאין לו בני' שאוכלין בשביל המשפחה כדאיתא ביבמות (ס"ז א').
ויש אומרין דגבי מי שיש לו אשה אחת גרושה לרבנן לא אכלי משום אחין כיון דלכשנולד עובר זה לא אכלי וכיאמרי רבנן אוכל בשביל המשפחה ה"מ בבן כשרה דלכשיולד יאכיל אבל בפסולה שאינו מאכיל לעולם פוסל הוא מעכשיו אם אין לו אחים אבל עכשיו שיש לו אחים אינו פוסל משום דהוו להו זכרים מיעוטא והיינו דאמרינן לאפוקי מדרבי יוסי כדכת'.
ומהא שמעינן דאפילו למ"ד עובר קני ה"מ דלכשיבא לעולם איגלי מילת' דקני מההיא שעת' אבל אי הפילה איגלי מילתא שלא קנה מעולם והא דאקשינן מואחר כך הפילה אשתו לאו נפל ממש אלא שכלו חדשיו ולא הוציא פדחת חי דמההיא שעת' דמת אביו קני לרב ששת והיינו דקאמרי' מת ולא מת כדכתיב בעיקר נוסחי ולא הזכירו שם נפל לפי שאינו נפל גמור.
ומצאתי בירוש' בפ' כל החולץ (יבמות ד,א) שמואל אמר זכין לעוברין א"ר יוסה אע"ג דאמר שמואל זכין לעוברין מיד והוא שיצא ראשו ורובו בחיים וכו' תמן תנינן האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכו'. א"ר אלעזר לא אמר אלא בנו הא אחר לא ר' יוסי אמר אפי' אחר על דעתיה דרבי אליעזר בלבד ש"מ הא בריא לא בלבד מטלטלין הא קרקעות לא מתנית' פליג' על ר' אלעזר גר שמת וכו'. שאני ההיא שהוא בנו וסיפא פליגי על שמואל מן הדה דר' יוסי החזירו הכל ואחר כך מת הבן או שהפילה אשתו כל הקודם באחרונה זכה בראשונה לא זכה אפילו בראשונה יזכה לא כן א"ר יוסי אף על גב דשמואל אמר מודה הוא והוא שיצא ראשו ורובו בחיים הרי אינו בן קיימא א"ר יצחק בן אלעזר משום יאוש.
זו גרסא ירושלמית,ויש לנו בה סיוע במקצת דבעי' בן קיימא בסוף ובבן שמונה שנולד חי קתני בתוספתא במסכת שבת שאינו נוחל ואינו מנחיל וכן נמי מוכח שם בגמ' וה"ה בבטן אמו אף על פי שהוא חי כיון שאין סופו לצאת בחיים כדפרישית. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל הפך הדב'.
והוי יודע, דמקמי דתיקשי לן מתני' לרב ששת קשיא לן לדידן נוחל ממאן מאבו' מנחיל למאן לאחין מאבו' אחין מאי נפק' לן מינ' ממה נפש' ירתי אי דאבוה אי דידיה וה"למקשו בגמ' בנדה (מ"ד א') וכי אקשינן לה הכא בגמרין לרב ששת משמע דידעי' דמאי נוחל ומנחיל נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב אלא דלא ידעינן טעמא דעובר לא משום דאיהו מאית ברישא והינ' עיקר פירותיה דרב ששת בהא.

מאי טעמ' דאיהו מאית ברישא. פי' אע"ג דאמרי' מצא שם בן תשעה חי אמרינן בן פקועה חי התם כגון שנהרגה בידי אדם ועדיף חיותא אבל הכא כיון שמתה בציר חיות' ואיהו מאית בריש' כדאמרינן בערכין (ז"א) ודאמרינן בחולין (ל"ח א') מתה והדר ילידתיה, ה"נ פי' כגון שמתה בידי אדם.

אמר רב נחמן המזכה לעובר לא קנה כשתלד קנה ורב הונא אמר אף כשתלד לא קנה. נמצאו סברות רב נחמן ורב הונא בדברים שלא באו לעולם הפוכות זו מזו, דלרב הונא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם, ולרב נחמן בהפך דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא אדם קונה דבר שלא בא לעולם ובאומר לכשיולד.

אמר אביי ירושה הבאה מאליה שאני. כלומר, ורבי יוסי היא דאמר העובר פוסל, אבל במתנה אפילו רבי יוסי מודה. ואם תאמר רב ששת מאי קא מייתי ראיה מינה, דהא אפילו (ה)[ב]ירושה הבאה מאליה פליגי רבנן עליה, וכדאסיקנא בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סז, א). ומסתברא לי שיש לומר דדילמא רב ששת סבר דלא פליגי רבנן עליה, מדמותיב התם ר' זכאי זו עדות העיד רבי יוסי מפי שמעיה לפני חכמי בכרם ביבנה והודה לו, וקא סבר רב ששת דהודו וקבלו ממנו קאמר. אלא דבנדה פרק יוצא דופן (נדה מד, א) גבי תינוק בן יום אחד מאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה משמע דרב ששת נמי סבירא ליה דפליגי רבנן עליה. ויש מפרשים דקא סבר רב ששת דהא דפליגי רבנן עליה דרבי יוסי לאו משום דעובר לא קני, אלא משום דהתם מיעוטא הוא, משום דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות ואימר נקבה, ואם תמצא לומר זכר שמא נפל והוה ליה זכר בן קיימא מיעוט, ורבי יוסי (הא יש) [חייש ל]מעוטא ורבנן לא חיישי' למעוטא, ולעולם כולן שוין דיש זכייה לעובר בין בירושה הבאה מאליה בין במתנה הבאה מעצמו. וזהו שהקשו לרב ששת בסמוך (ב)[מ]סופא דמתניתין דתינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל, ולא אקשינן ליה מרישא דהאי מתניתין גופא דקתני תינוק בן יום אחד מאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה, ורב ששת גופיה (ו)אוקמה בכהן שיש לו שתי נשים א' גרושה וא' שאינה גרושה ויש לו בנים ממי שאינה גרושה ויש לו בן אחד מן הגרושה דפוסל בעבדי(ם) אביו מלאכול בתרומה, ולאפוקי מדרבי יוסי דאומר עובר נמי פוסל קא משמע לן בן יום אחד אין עובר לא ואם כן יש לנו לשאול דתקשינן מדרב ששת לרב ששת, דהכא אמר דיש זכייה לעובר והתם אמר דלא, אלא טעמא לא משום דזוכה ואינו זוכה אלא בחוששין למיעוטא פליגי לדידיה. וזה שלא כפירושו של רש"י ז"ל שפירש שם. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק יוצא דופן בסייעתא דשמיא.

אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב. [כלומר, לעולם עובר נוחל ומנחיל] הוה ליה לרב [ששת] למימר, אלא התם היינו טעמא משום דהוא מיית ברישא. דלכולי עלמא מתניתא ודאי בנחול בנכסי האב קאמר, אי בעי מיניה (ליכתוב) [לירתו] אי בעי מאבוה לירתו, וכדאמרינן התם בפרק יוצא דופן (נדה מו, א), אלא ההיא הכי] קאמר (ההיא), כיון דנוחל בנכסי האם קאמר לפיכך דוקא בן יום א' אבל עובר לא, דהוא מיית ברישא (איהו מאית ברישא). ודוקא בשמתה בידי שמים, אבל בידי אדם אי נמי מחמת קושי לידה איהי מתה ברישא, דהיינו בן פקועה ואשה היושבת על המשבר. והכין איתא בפרק קמא דערכין (ז, א).

זה שביארנו שהמזכה לעובר לא קנה פירושו אף אם אמר מעכשו ולכשתלד ובבנו קנה אף בלא מעכשו ובלא לכשתלד ויש חולקין בראשונה לומר שאף באחר קנה באומר לכשתלד ואין נראה כן שהרי בדבר שלא בא לעולם אמרו שאינו קונה אף בלאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכו' וזהו כעין לכשתלד וגדולי המפרשים חולקין בה בדרך אחרת לומר שאף בבנו לא קנה אא"כ אמר לכשתלד ובהלכות ספרד לגדולי הפוסקים ראיתי שהביאו את שתיהן ר"ל המזכה לעובר לא קנה ובבנו קנה המזכה לעובר לא קנה ואם אמר לכשתלד קנה ואיני יודע אם כונו לפסוק בבנו אם באחר:

יש אומרים שזה שאמרו בבנו שקנה דוקא בדרך זכוי אבל ירושה הבאה מאליה לא זכה בה עד שיולד והאריכו בה בראיות ויש אומרים שבירושה הבאה מאליה העובר והנולד שוים ככל היורשים וזכה בה העובר כאלו נולד וכמו שביארנו לענין תרומה שהוא פוסל מצד הזכיה ולא הוצרכו להודיע אלא במי שמזכה לרבות וימעט ועל אלו הוא אומר שבבנו קנה והוא שאמרו בגמרא ירושה הבאה מאליה שאני כלומר שדין העובר והנולד שוים בה אלמא אף לדעת האומר שבמזכה לא קנה בירושה הבאה מאליה קנה ומ"מ יש לפקפק אם בכל ראוי לירש אנו דנין כבן לזכות לו ברבוי חלקו כגון שלא היה לו זרע והיו לו שני אחים ומת האחד ונשארה אשתו מעוברת אם יכול לזכות לאותו עובר יתר על חלק ירושה הבאה לו מאליה ושמא לא אמרוה אלא בבנו:

גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ואח"כ שמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעברת הרי אלו חייבין להחזיר החזירו ואח"כ שמעו שמת הבן או שהפילה אשתו המחזיק עכשו קנה ולא מי שהחזיק בתחלה שהרי בשעת חזקתו היה הבן חי או האשה מעוברת ונמצא שלא החזיקו כראוי ואפילו במעוברת שאין אומרין הואיל ואין לעובר זכייה עד שנולד וכבר הפילה אינו מעכב חזקה ראשונה אלא יש לו זכייה ומעכב חזקתם לעשותה כמי שאינה עד שאע"פ שהפילה אין אותה חזקה כלום שכל ירושה הבאה מאליה יש בה זכיה לעובר אף קודם לידה מעתה אם נודע להם שהיתה אשתו מעוברת אלא ששמעו שהפילה והחזיקו ואח"כ נודע שלא הפילה באותה שעה והפילה אח"כ אין חזקתם כלום שהרי מ"מ זכיית העובר היתה מעכבת חזקתם ונעשית כמי שאינה ואין בה חזקה אלא לאחר ההפלה ויש פוסקין בזו שקנה הראשון הואיל ובחזקת שהפילה החזיק אע"פ שלא היה כן בשעת חזקה הואיל ואירע כן נתגלה הדבר למפרע שחזקה מעליא החזיקו ואע"פ שהיה עובר במעי אמו אין זכיה לעובר לדעתם בירושה הבאה מאליה עד שנולד כמו שכתבנו למעלה בשמם ולא אמרו בראשונה שלא קנה הראשון אלא שהחזיקו בשמועת מיתה לבד ואף הם לא היו בוטחים בחזקתם מצד שלא ידעו בבריא אם אשתו מעוברת אם לאו ולא מצד זכית העובר וראיה לדעתם בדבר זה ממה שרבא הוא שתירצה כן בסוגיא זו ר"ל דרפוי מרפיא חזקה בידיהו מעיקרא ואביי הוא שתרצה כשטתנו מצד ירושה הבאה מאליה ולענין זכיית עובר ואביי ורבא הלכה כרבא ואף לענין תרומה פסקוה כן ר"ל שאין חלק העובר פוסל ואוכלים בשביל אחיו ושלא כר' יוסי ונסעדו בה בגדולי הפוסקים שכתבוה כן ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול ס"ז א' אלא שבקצת הלכות מדוייקות לא מצאנוה ומ"מ אין מזו ראיה שאין כיוצא באלו נקרא מחלקת אביי ורבא שכל שמחלקתם תלוי בדעת אחרים ואינה אלא כנותני טעמים אין זה בכלל מחלקת אביי ורבא כדי שנפסוק כרבא ולעולם פשטה של סוגיא שירושה הבאה מאליה עובר זוכה בה אף קודם לידה ופוסל לענין תרומה וכמו שביארנו בעובר חלל אע"פ שגדולי המחברים כתבוה בהפך ולענין גר שמת אף בשמעו שהפילה ולא הפילה ואח"כ הפילה ולא עוד אלא שלדעתי לא אמרה רבא אלא לדעת שהזכוי אינו מועיל ואמר שמאחר שאינו זוכה בזיכוי אינו זוכה בירושה הבאה מאליה אבל לדעת פסק אין כח הירושה פחות מכח הזכוי ומ"מ בבן הגמור ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת אף הם מודים בה שלא זכה הראשון על כרחך זכיית הבן מעכבת חזקה ואין הגירסא בכאן ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת שאין זה כלום אצל הבן אלא כך היא הגירסא ששמעו שהפילה ולא הפילה ואחר כך הפילה ומ"מ כל ששמעו שמת והחזיקו ושמעו שאשתו מעוברת או שהיה שם בן והחזירו ונודע אחר כן שלא היה שם בן ולא עובר כלל וכדין החזיקו זכו הראשונים הואיל ולא היה שם לא בן ולא עובר שיהא לו בהם שום זכייה ומ"מ לדעת הפוסקים כרבא יראה הואיל וחזקתם על הספק אינה חזקה וכמדומה שזהו דעת גדולי המחברים אלא שבשמעו שהפילה ולא הפילה ואח"כ הפילה לא ראיתי שפסקו בה דבר:

תינוק בן יומו נוחל את אמו להנחיל לאחים מן האב אבל עובר לא וכבר ביארנוהו בפרק יש נוחלין וממה שהתבאר הטעם מפני שהעובר מת תחלה אתה למד שהעובר יש לו זכייה עד שאם היה הענין שהאשה מתה תחלה אע"פ שלא בא העובר לכלל לידה היה זוכה להנחיל:

כו. ההוא דאמר להו לדביתהו נכסי להאי דמעברת, ושכיב מרע הוה דמקני באמירה בעלמא. אמר רב הונא הוה מזכי לעובר והמזכה לעובר לא קנה איתיביה רב נחמן לרב הונא האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה [אמר ליה] משנתנו איני יודע מי שנאה. ולימא ליה דאמר לכשתלד רב הונא לטעמיה דאמר רב הונא אף לכשתלד לא קנה דאמר רב נחמן המזכה לעובר לא קנה ואם אמר לכשתלד קנה. דכי קא חיילא הקנאה אילוד כי קא מקני קא חילא. ורב הונא אמר אף לכשתלד לא קנה. דהשתא למי שאינו בעולם קא מקני. וקי"ל כהאי מעשה דר"נ דהא מתני' מסייעא ליה. וההיא דאיפסיקא הלכתא לקמן דהמזכה לעובר לא קנה, התם בעובר דאחריני, אבל בבנו ובבתו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו כדבעינן למימר קמן. מיהו הא דאמר רב נחמן המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה, דשמע מינה דאפי' בעובר דאחריני היכא דאמר לכשתלד קנה, ליתא, אלא בעובר דידיה אע"ג דלא אמר לכשתלד קנה, ובעובר דאחריני אף על גב דאמר לכשתלד לא קנה, דהא איפסיקא הילכתא בהדייא לקמן (בבא בתרא קמב ע"ב) דהמזכה לעובר לא קנה ולא קא מפליג בין דאמר לכשתלד להיכא דלא אמר לכשתלד, כדבעינן לברורי לקמן:

כז. תניא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ושמעו שיש לו בן או שאשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו את הכל ואח"כ שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו החזיק בשנייה קנה בראשונה לא קנה. קתני מיהת או שאשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו את הכל ואח"כ הפילה אשתו החזיק בשנייה קנה בראשונה לא קנה, ואמאי לא קנה, דהא קימא לן דעובר לא קנה, ומאן דאחזיק בראשונה שפיר אחזיק. אמר אביי ירושה הבאה מאיליה שאני רבא אמר שאני התם דרפוי הוה מרפייא בידיהו מעיקרא. דמעיקרא נמי בחזקת ספק הוה אי אית ליה בן או שאשתו מעוברת ואי לא, וכיון דהוה מרפיא בידיהו אשתכח דכי אחזוק לאו לחזקה גמורה איכוון, ואמטול הכי לא קנו. מאי בינייהו איכא ביניהו ששמעו בו בעובר שמת והחזיקו בנכסיו ולא היה מת ואח"כ מת. לאביי דאמר טעמא משום דירושה הבאה מאליה שאני דירית לה עובר, הכא נמי כיון דבחיי העובר הוא דאחזוק לא הויא חזקה, לרבא דאמר עובר לית ליה זכייה, ואפי' בירושה הבאה מאיליה ושאני הכא דרפויי הוה מרפייא בידייהו, הכא דשמעו בו שמת אע"ג דבחיי העובר הוא דאיחזוק, כיון דבחזקת שהוא מת אחזוק ולאו רפויי הוא מרפייא בידיהו הויא חזקה. ואי משום דאחזוק בחיי העובר, רבא לטעמיה דסבר עובר לית ליה זכייה, ואפי' בירושה הבאה מאליה.

וקי"ל דאביי ורבא הלכה כרבא. וש"מ דעובר לית ליה זכייה אפי' בירושה הבאה מאליה. ולא תימא הני מילי בשאר עוברין דלאו בנו ובתו, אלא אפי' בבנו ובתו נמי לא ירית עד שיולד. דכי שאני לן גבי עובר בין בנו לאחר הני מילי מתנה וירושה הבאה מכח צואת האב, דכיון דדעתו של אדם קרובה אצל בנו גמר ומקני ליה, אבל לגבי ירושה דאתיא ממילא לא שנא בנו ולא שנא בשאר יורשין חד דינא הוא, דכי היכי דבשאר יורשין לא ירית ליה בנו נמי לא ירית ליה, דנהי נמי דדעתו של אדם קרובה אצל בנו אטו האי ברא מחמת דעתיה דאבוה קא זאכי, האי מחמת ירושה הוא דקא זכי, וכיון דמדאורייתא עובר לא ירית אע"ג דניחא לאבוה דלינות, כיון דלא אקני ליה בהדיא ולא כלום הוא, דהא איתקש ירושה שניה לירושה ראשונה, אלמא ירושת הבן ודשאר יורשין חד דינא נינהו. תדע דהא רבא גבי גר שמת אפילו בבנו נמי קאמר דעובר לא ירית כדברירנא לעיל ועוד דאפילו גבי מתנה וזיכוי נמי דקאמרינן דכי הוי האי עובר בנו קני, הני מילי היכא דאתי לכלל לידה דאף על גב דבשעת זיכוי עובר הוה קני, אבל היכא דלא אתי לכלל לידה אפי' בנו נמי, כדבעינן למימר קמן:

כח. ת"ש תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל בן יום אחד אין עובר לא. סלקא דעתין האי נוחל דקתני לאו בירושה הבאה מאליה קאי אלא בירושה הבאה מחמת מתנה וזיכוי, דההיא נמי נחלה מיקריא דכתיב (דברים כא,טז) והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, אלמא כי מורית ליה לבן בין הבנים נמי דלאו ירושה הבאה מאליה היא נחלה מיקריא. ואפי' במי שאינו ראוי ליורשו היכא דזכי ביה בחד מאנפי זכייה ירושה מקריא, כענין שנא' (במדבר כא,לה) ויירשו את ארצו, וכתיב (תהלים קלו,כא) ונתן ארצם לנחלה, וכתיב (יחזקאל לג,כד) אחד היה אברהם ויירש הארץ. הכא נמי מאי נוחל ומנחיל דקאמרינן, כגון שזיכה לו אחר שאינו ראוי ליורשו במתנת שכיב מרע ומת המזכה ואח"כ מת הילוד, שנוחל בנכסי המזכה להנחיל ליורשיו. ודוקא בן יום אחד, אבל עובר לא, אלמא המזכה לעובר לא קנה וקשיא לרב ששת.

דאמר רב נחמן המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה פי' אע"ג דאמרי' בפ' איזהו נשך בה' הלוהו על שדהו איתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא הגיעו לעולם יכול לחזור בו משהגיעו לעולם אינו יכול לחזור בו ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו עד כאן לא אמר רב נחמן התם אלא בפירות דקל דלא היו בעולם כלל בעת המכירה וס"ל דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם אבל העובר כבר נוצר ונברא ודמי לפירות דקל שחנטו ועדיין לא נגמרו דאליבא דכ"ע יכול למוכרם אבל מיהו כל זמן שלא יצא העובר לאויר העולם אינו בר קנין הילכך כ"ז שהיא במעי אמו לא קנה ויכול לחזור בו אבל משנולד אינו יכול לחזור בו ומאי דתנן בקידושין בפ' האומר לחבירו האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי הוא מקודשת לי לא אמר כלום מוקי לה ר"נ כגון שלא היתה אשתו מעוברת אבל אם היתה מעוברת הרי זו מקודשת כדאוקי לה ר' חנינא התם לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין. ואע"ג דהתם מוקמינן למילתי' דר' חנינא כראב"י דס"ל כר"מ ר"נ סבר דאפילו רבנן מודו בהא דכיון דנוצר העובר כפירות שחנטו דמי:

ר"ה [אמר] לכשתלד לא קנה. פי' ואע"ג דבפירות דקל אמר משבאו לעולם אינו יכול לחזור משום דס"ל כר"מ כדאמרי' בפ' האשה רבה בה' האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים אמר רנב"י ר"ה כרב ורב כר' ינאי ור' ינאי כר' חייא ור' חייא כר' [ור' כר"מ] ור"מ כראב"י וראב"י כר"ע דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דוקא בפירות דקל אבל בעובר אפילו ר"מ מודה כדאמרן אימור דשמעת לי' לר"מ לאדם שישנו בעול' לאדם שאינו בעול' מי שמעת לי' וס"ל אע"ג דנוצר כבר לא דמי לפירות דקל שחנטו דפירות דקל שחנטו נראו כבר לעולם אבל העובר לא נראה לעולם ומאי דתנן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום אמר לך ר"ה ההיא מתני' רבנן היא דסברי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' אינה מקודשת וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום אבל ר"מ דפליג ארישא כדאמרן בהאשה רבה האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כו' עד ר"מ אומר מקודשת ה"ה נמי דפליג אסיפא ואע"ג שאין אשתו מעוברת הרי זו מקודשת דמה לי עובר מה לי פירות דקל כיון דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואע"ג דאמרן דמודה ר"מ בעובר הני מילי לאקנוי לי' שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם אבל לאקנוי עובר למי שבא לעולם כגון האב שמקנה בתו למקדש או מי שרוצה למכור ולד בהמתו אע"פ שעדיין לא נברא העובר דבריו קיימין ומה שכתבתי בזה במהדורא תנינא אינו כלום:

ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה. פי' דס"ל כיון שנוצר העובר אית לי' זכיי' במעי אמו כילוד ואם רוצה לחזור בו אפי' קודם שנולד אינו יכול ואפי' אם הפילה אמו כבר קנה העיבור ויורשין אותו אביו או אחיו ואין המקבל יכול לחזור בו כדבעינא לאוכחי לקמן וסבר רב ששת דאפילו רבנן דפליגי עלי' דר"מ ועלי' דר' יוסי ס"ל הכי כדפרישית במהדורא קמא:

(ג) שמת בנו או שהפילה אשתו כו' מדקא פשיט רב ששת מיכן דעובר קני ש"מ אע"פ שהפילתו אמו קונה ולא אמרי' איגלאי מילתא דלא הוה כלום אלא הרי הוא כבן קיימא שמת והאי דאמרי' ביבמות בפ' אלמנה לכהן גדול בה' בת ישראל שנישאת לכהן הניח בנים והניחוה מעוברת עבדי מלוג אוכלין כדרך שהוא אוכלת עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי ר"ש בן יוחי אומר זכרים יאכלו כולם נקבות לא יאכלו שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום הבן כלום ואקשי' זכרים יאכלו והא איכא עובר ומתרץ קסבר אין חוששין למיעוט. פי' דכל המעוברות יולדו מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוטן מפילות ואם הפילה אין זכיי' לאותו העובר דאיגלאי מילתא דלא הוה כלום וסמיך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו"ל זכרים מיעוטא דאלמא אף למ"ד אית זכיי' לעובר דוקא אם ילדתו אבל אם הפילה לא. והכי היכי אמרי' דאפי' אם הפילה יש לו זכיי' יש לתרץ דרב ששת ס"ל דבהא פליגי רשב"י ור' יוסי דר' יוסי אסר אפילו בבנים זכרים מפני חלקו של עובר שאפילו אם תפול בעודו בבטן אמו יש לו זכיי' ופוסל:

דאמר רב נחמן כל המוכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה. לא מתוקמא דאמר ולא אתוקמא בחזקה ולא במשיכה דכיון דלא מקנה מעכשיו אלא לכשתלד בטלה חזקה אלא איכא לאוקמה במזכה על ידי אחר בכסף או בשטר לכשתלד ולא נתקרע השטר אי נמי במשיכת מטלטלים ולכשתלד עדיין המטלטלים בחצרו של מזכה ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא כו' אמר אביי ירושה הבאה מאליה שאני. הוה מצינן לדחויי הא מני רבי יוסי היא דאמר עובר קני. רבא אמר שאני התם דרפויי מרפייה בהדייהו מעיקרא. שלא היו יודעים אם היתה אשתו מעוברת אם לאו והחזיקו מספק ואלו היו יודעים שאשתו מעוברת לא היו מחזיקים דאפילו למאן דאמר עובר לא קני חייבים להחזיר לאלתר.

והלכתא המזכה לעובר לא קנה. ונראה לי כיון דקיימא לן המזכה לבנו קנה כמשנתינו וכטעם שפירש רבי יוחנן הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו בירושה הבאה מאליה נמי קיימא לן דעובר אית ליה זכייה דלא אלימא הקנאת האדם במה שדעתו קרובה טפי מירושה הבאה מאליה. ועוד דאמרינן ביבמות דטעמיה דרבי יוסי הוה מסתבר להו אפילו לרבנן דפליגי עליה.

רבא אמר שאני התם דרפויי מרפיה בהדייהו מעיקרא. מאי בינייהו איכא בינייהו ששמעו שהפילה ולא הפילה ואחר כך הפילה. פירוש רפויי מרפיה בהדייהו כי כשיבואו נכסיו לא היו יודעים אם אשתו מעוברת אם לאו ומספק החזיקו בנכסים ואלו היו יודעים שאשתו מעוברת לא היו מחזיקים שאפילו אין לעובר זכייה היה להם לחוש שיולד ויירש הלכך כיון שנמצא שהיתה אשתו מעוברת נתבטלה תזקתם שעל דעת כן לא החזיקו. מיהו אם החזיקו בפירוש על דעת שאם אשתו מעוברת תועיל להם החזקה אם תפיל אשתו אף על פי שלא הפילה באותה שעה ונתחייבו להחזיר מכל מקום כיון שהפילה אחר כך אהניא חזקה ראשונה לדעת רבא דלית ליה שזה העובר כירושה הבאה מאליה.

ולימא ליה לכשתלד. כלומר ואתי אפילו כרבנן מדלא קאמר רבי מאיר היא. ותימה דהא אפילו כרבי מאיר לא אתיא דהאי דקאמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו דוקא כגון דאמר פירות דקל אני מקנה לך לכשיבואו לעולם יהיו שלך כדמוכח ביבמות דמוקי רבי מאיר כרבי אליעזר בן יעקב דקאמר בהדיא האי לישנא לכשיביאו שליש ויתלשו וכן מילתיה דרב שדה זו לכשאקחנה תהא קנויה לך והיינו כמו לכשתלד ודוקא שמעינן ליה בדבר שלא בא לעולם אבל לדבר שבא לעולם לא שמעינן ליה ואפילו אמר לכשתלד. ולפירוש רשב"ם שפירש אחר כך ניחא דלא דמי דפירות לית להו בעולם כלל הילכך אפילו אמר לכשיבואו לעולם לא מהני לרבנן אבל המזכה לעובר דדבר הנקנה ישנו בעולם והעובר נמי כיון דאמר לכשתלד חשיב כאלו ישנו בעולם הילכך אף לרבנן מקני. אמר רב נחמן המזכה לעובר כו'. תימה הא דפריך לעיל רב נחמן לרב הונא תיקשי לדידיה. וכי תימא דאיהו מוקי מתניתין לכשתלד אם כן עיקר פירכא דפריך רב נחמן לרב הונא משום דלא מצי לאוקומי מתניתין בלכשתלד כי היכי דאיהו מוקי לה אם כן הוה ליה לאותובי אהך מילתא דאמר לכשתלד לא קנה. ונראה לפרש דרב נחמן איירי בעובר שאינו בנו כו' ככתוב בתוספות לעיל. לכשתלד קנה. תימה דהא רב נחמן גופיה סבירא ליה במוכר פירות דקל אף מי שבא לעולם יכול לחזור בו. ורשב"ם חולק כדפירשתי לעיל. והריב"ם פירש דהא דפריך הכא רב נחמן לרב הונא היינו אליבא דרבי מאיר דאית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הילכך לדידיה הואיל ואדם מקנה פירות דקל סבר רב נחמן אף על גב דלרבי מאיר אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם היכא דבא קצת לעולם כגון דהוכר עוברה ואמר לכשתלד קנה. ועוד נראה לי דיותר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ממה שמקנה דבר שלא בא לעולם. ורב הונא סבר איפכא ואליבא דרב הונא הוא דפריך אימור דשמעת ליה לרבי מאיר לדבר שישנו בעולם כו' וכן בפרק קמא דגיטין ארב הונא קפריך ולעיל בפרק יש נוחלין דפריך הכי אף על פי שלא הוזכר שם רב הונא מכל מקום פריך לשנויי שמעתא גם אליבא דרב הונא. והא דקאמר רב נחמן לכשתלד קנה היינו דוקא בשלא תזר בו המזכה עד שנולד והוא שלא מת המזכה קודם לידתו אבל אם חזר בו או מת ונפלו נכסי קמי יתמי מודה רב נחמן דלא קנה דהקנין לא נגמר עד שנולד. ומיירי דלא הקנה לו בקנין סודר דלכשיולד הדר סודרא וגם לא בחזקה אלא במשיכה וישנו ברשות הזוכה בשביל העובר או דקיימא באגם בשעת לידה. תוספי הרא"ש ז"ל.
וכן כתב הר"י ז"ל בעליות דהאי דרב נחמן לא מתוקמא לא בקנין סודר ולא בחזקה ולא במשיכה דכיון דלא מקנה מעכשיו אלא לכשתלד הרי בטל הקנין והחזקה אלא איכא לאוקומא במזכה על ידי אחר בכסף או בשטר לכשתלד ולא נתקרע השטר. אי נמי במשיכה במטלטלין ולכשתלד עדיין המטלטלים בחצרו של מזכה. עד כאן לשונו.

ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה. פירוש קנה לאלתר אם לא אמר לכשתלד~ ואפילו נעשה נפל במעי אמו ומנחיל וכן מוכח לקמן. חייבים להחזיר. כלומר אינם רשאים לשלוח בהם יד דשל גזל הוא אלא יניחום עד שידעו האמת והא דנקט לישנא דחזרה משום דבעי למימר החזיק בשניה קנה. תימה כיון דלא אתי רב ששת אלא מירושה הבאה מאליה ועל כרחין רבי יוסי היא אם כן אמאי לא מייתי מילתיה דרבי יוסי גופא דמתניתין דאייתין לעיל. ויש לומר דרב ששת סבר דהך ברייתא דברי הכל דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוסי אלא לענין פיסול עבדים מאכילת תרומה דסברי רבנן דאף על גב דעובר אית ליה זכייה בירושה הבאה מאליה מכל מקום עדיף כח אחים הנולדים מכח העובר הילכך לא פסיל בשביל חלקו. ותדע דמייתי רב ששת ראיה אפילו מרבנן דאי לא מייתי ראיה אלא מרבי יוסי מאי קאמר רבא שאני התם דרפויי מרפה בידייהו וכי בעי רבא למימר דלרבי יוסי לא זכי עובר בירושה הבאה מאליה. ועוד יש לומר דסבר רב ששת דרבנן לא פליגי עליה דרבי יוסי אלא היכא דאיכא בנים וטעמייהו דרבנן דלא חיישי למיעוטא כו' ולית ליה לשמואל דאמר התם לרבנן אין לו בנים אוכלים בשביל אחים דהיכא דליכא בנים מודו רבנן דפסיל דיש זכייה לעובר. תוספי הרא"ש ז"ל.

דרפויי מרפי בידייהו מעיקרא. שלא היו יודעים אם היתה אשתו מעוברת אם לא והחזיקו על הספק שאם אין אשתו מעוברת תעלה להם חזקה ואילו היו יודעים שאשתו מעוברת לא היו מחזיקין. דאפילו למאן דאמר עובר לא קני חייבים להחזיר אם כן רפויי מרפי בידייהו כי כשבזבזו לא היו יודעים אם אשתו מעוברת אם לאו ואלו היו יודעים שאשתו מעוברת לא היו מחזיקין דאפילו אם אין לעובר זכייה היה להם לחוש שיולד יורש הילכך כיון שנמצא שהיתה אשתו מעוברת נתבטלה חזקתם שעל דעת כן לא החזיקו. מיהו אילו החזיקו בפירוש על דעת שאם אשתו מעוברת שתועיל להם החזקה אם תפיל אשתו אף על פי שיחזרו בנתים נראה דמהניא חזקתם. איכא בינייהו ששמעו בו שהפילה ונמצא שהחזיקו לדעת חזקה גמורה הילכך אף על פי שלא הפילה באותה שעה ונתחייבו להחזיר מכל מקום כשהפילה אהניא חזקה ראשונה לדעת רבא דלית ליה שזכה בירושה הבאה מאליה והלכתא המזכה לעובר לא קנה. ונראה לי כיון דקיימא לן שהמזכה לבנו קנה כמשנתנו וכטעם שפירש רבי יוחנן הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו בירושה הבאה מאליה נמי קיימא לן כרבי יוסי דעובר אית ליה זכייה דלא אלימא הקנאת האדם במה שדעתו קרובה טפי מירושה הבאה מאליה. ועוד דאמרינן ביבמות דטעמיה דרבי יוסי הוה מסתבר להו אפילו לרבנן דפליגי עליה. עליות האר"י.

וזה לשון הרא"ם: אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת חייבים להחזיר כו'. עד בראשונה לא קנה. פירוש מפני שכשהחזיק מעוברת היתה אשת הגר ובחזקת העובר היתה כל הנכסים ואין אותה חזקה מועלת כלום כמו שאינה מועלת חזקה בחיי הגר אלמא עובר קני. ודחי אביי לעולם עובר לא קני ושאני הכא דירושה הבאה מאליה היא דכיון דבאה מאליה קני לה. ורבא אמר שאני הכא דרפויי מרפי בידייהו מעיקרא כלומר לעולם אימא לך דאפילו ירושה הבאה מאליה נמי לא קני העובר עד שיולד והא דתנן העובר פוסל ואינו מאכיל דשמעת מינה דעובר קני בירושה הבאה מאליה רבי יוסי היא ולאו דברי הכל ושאני הכא דלא מהניא חזקה ראשונה משום דמעיקרא רפויי מרפי בידייהו דמחזיק כלומר כיון ששמעו שאשתו מעוברת רפויי מרפי ידייהו דסברי השתא ילדה ליה האי עובר וזכי בנכסי אבוה. ויש לפרש מעיקרא רפויי מרפי בידייהו שכיון שלא שמעו בפירוש שלא הניח בן ולא עובר מרפי בידייהו החזקה אמרי שמא הניח בן או עובר ומשום הכי אף על גב דשמעו עכשיו שכבר הפילה אותה אין אותה חזקה שהחזיקו קודם שהפילה מועלת כלום אבל אלו לא מרפיי בידייהו דמחזיק כגון ששמעו בפירוש שלא הניח בן ולא עובר והחזיק עכשיו שכבר הפילה אותו איגלאי מילתא דההיא חזקה שהחזיק קודם שהפילה אותו חזקה גמורה היא ואינו צריך לחזקה שנייה משום דעובר לא קני מידי לא בירושה ולא בהקנאה. ואמרינן מאי בינייהו כלומר כיון דבין לאביי בין לרבא האי חזקה שהחזיק בראשונה לא מהניא מידי מה לי משום דעובר קני מה לי משום דמעיקרא רפויי מרפיי ידייהו ומהדרינן איכא בינייהו כגון ששמעו בו שמת ולא מת ואחר כך מת פירוש כגון ששמעו בו לעובר שמת ששמעו שהפילה אותו אמו ולא הפילה אותו לאביי דאמר עובר קני ירושה הבאה מאליה האי חזקה שהחזיקו בה כששמעו בו שמת והוא עדיין לא מת לאו חזקה היא לפי שהעובר חי היה באותו העת במעי אמו שהנכסים בחזקת העובר הוו קיימי עד שיחזיקו בהם פעם שנייה לאחר שמת העובר ודאי. ולרבא דאמר לעולם העובר לא קני מידי ואפילו בירושה הבאה מאליה ומשום ארפויי מרפי ידייהו מעיקרא הוא דקתני החזיק בראשונה לא קני הכא כיון דבראשונה הרי שמעו שמת העובר הא לא מרפיי ידייהו בחזקה הילכך אף על פי דלא אחזוק בשנייה לאחר שמת העובר בודאי כיון שהחזיק בראשונה כששמעו בעובר שמת והוא עדיין לא מת חזקתו חזקה גמורה היא ואין צריך להחזיק בשנייה שהוא לאחר שמת העובר בודאי. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"ן ז"ל: איכא בינייהו ששמעו בו שהפילה ולא הפילה ואחר כך הפילה. כך היא עיקר הגירסא. ופירושה דלרבא דאמר עובר לא קני אלא דהכא היינו טעמא משום דרפויי כו' הכא דשמעו שהפילה לא מרפיי הילכך החזיק בראשונה קנה. ואיכא נוסחי דגרסי בששמעו בו שמת ולא מת ואחר כך מת. ולהך נוסחא נמי אית לן למימר על כרחין דאעובר קאי דאי אבן לכולי עלמא החזיק בראשונה לא קנה דהא זוכה הוא לכולי עלמא. ומיהו לישנא דמת גבי עובר לא מחוור אלא דאיכא למימר דמה דנקט האי לישנא לאשמעינן דבעובר שכלו לו חדשיו ויצא רוב ראשו בחיות עסקינן משום דאפילו למאן דאמר דעובר זכי מהשתא לא אמר אלא כשיצא לאויר העולם דאיגלאי מילתא דקנה אבל אם הפילה איגלאי מילתא דלא קנה כלל וכמו שנכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא. ולא שמעינן דלהכי נקט לישנא דמת דכיון שכלו לו חדשיו ויצא רוב ראשו שייך ביה האי לישנא. עד כאן.

תא שמע תינוק בן יום אחד נוחל כו'. עובר לא שמע מינה עובר לא קנה אפילו בירושה. ואוקמה רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב ולמה בן יום אחד אין אבל עובר לא דכיון דמית לה האם והוא עדיין עובר במעיה איהו מיית ברישא ואחר כך מתה האם ונמצא שבשעה שמתה האם העובר מת היה ותנן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב אבל לעולם עובר קני הירושה דהא אי סבירא לן דאיהי מייתא ברישא ואחר כך מת הוא ירית לנכסי דידה ומורית לאחים מן האב ואף על פי שהרי מת ועדיין הוא עובר קודם שיצא לעולם. עד כאן.

בפרשב"ם בד"ה לכשתלד קנה בו' אע"ג דפליג ר"נ כו' דאין אדם מקנה דשלב"ל הכא כו' עכ"ל עיין בזה בהגהת אשר"י ושכתב שם עוד בשם ר"י דסברות רב הונא הפוכין מדר"נ בזה וק"ל:

תוס' בד"ה בן יום אחד כו' ולא דחי דהך ברייתא כר' יוסי דרבנן נמי לא כו' עכ"ל מיהו רב הונא ור"נ דס"ל כשמואל דלרבנן עובר לית ליה זכייה הוו מצי לדחויי הכי דהך ברייתא כר"י אלא דבלאו הכי דחי ליה שפיר אביי ורבא וק"ל:

בא"ד וי"ל דהתם תלינן שמא כבר כו' מת העובר בבטן ולית ליה זבייה (הכי) עכ"ל ר"ל דהתם כיון דאיכא למיחש להכי שכבר מת אע"ג שאינו שכיח סמוך ההוא מיעוטא למחצה נקבות ולא יאכלו בתרומה אבל הכא אדרבה אית לן למיזל בתר רובא דאינן מתין עד שמפילין ואית להו זכייה וק"ל:

בד"ה נוחל בנכסי כו' וכגון שלא היה לו אלא העובר לבד כו' עכ"ל ה"מ לפרושי בכה"ג אפילו ביש לו עוד בנים והקנה נכסיו לאחרים אם לא ירשנו זה וקתני דדוקא בן יום אחד נוחל מאביו להנחיל לאחיו אבל עובר לא ויזכו בנכסיו האחרים אלא דניחא להו לפרושי הכי דאינו דומה שיקנה אדם נכסיו לאחרים אם יש לו בנים וק"ל:

ר"ש בד"ה ת"ש כו' אלו האתין ומשנינן כו' הד"א:

תוס' בד"ה בן יום א' כו' עובר נמי פוסל צ"ל קמ"ל כו' כצ"ל בכל הדבור פוסל עובר כ':

בא"ד דהא בפרק אלמנה אמרינן הוי מיעוטא משום מיעוטא דמפילות כו' כצ"ל ונ"ב פי' ואינו פוסל העובר עבדי אביו מלאכול בתרומה דשמא נקבה יהא ואת"ל זכר שמא יהא נפל אלמא כשיהיה נפל לבסוף למפרע חשבינן ליה בנפל וכאילו לא היה וק"ל:

גמרא ולימא ליה דאמר לכשתלד. עי' בר"ן קדושין דף רצג ע"ב בדף השני:

תוס' ד"ה נוחל כו' אע"ג דשמואל סובר כר"ש. תמוה לי הא בפשוטו ניחא דהא שמואל ס"ל ביממות דלרבנן דר"י אין לו בנים אוכלים בשביל המשפחה הרי דס"ל דטעמא דרבנן דעובר לית ליה זכייה. אלא דשמואל דס"ל המזכה לעובר קנה היינו דס"ל דהלכה כר"י וכדאמרינן להדיא ביבמות דזו וס"ל קאמר וא"כ מתניתין דנדה דקתני ברישא דבן יום אחד פוסל אבל עובר לא דאתיא כרבנן דר"י ממילא ס"ל למתני' דעובר אין לו זכייה. א"כ אין התחלה לקושית הש"ס בן יום אחד אין אבל עובר לא דהא באמת הך מתני' ממילא ס"ל דאין זכייה לעובר וצע"ג:

בא"ד והקנה נכסיו לאחרים. קשה לי למאי הוצרכו לגוונא דחיקא כזה ולא בפשוטו דאחר מיתת האב קודם שמת הבן הזה ביומו מכרו האחים כל נכסיהם או שעבדו כל נכסיהם לבע"ח ולא כתבו דאיקנו ואח"כ מת זה הבן דאם לא היה נוחל ומנחיל והיו זוכים למפרע מכח אביהם קנה הלוקח למפרע גם אלו הנכסים אבל כיון דנוחל ומנחיל והם זוכים ליירש אחיהם משעת מיתתו לא קנה הלוקח דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

ולימא. רב הונא מתני' דאמר אם תלד אשתי זכר תנו ליה מנה לכשתלד דלא זכי ליה כלום עד שיוולד ואין זה מזכה לעובר דאמרינן לעיל דלא קנה ומשני רב הונא דאמר איני יודע מי שנאה ולא אוקמה כשתלד לטעמיה דאמר רב הונא אף המזכה לעובר בכה''ג דאמר לכשתלד כלומר נכסיי להאי דמיעברא לכשיולד לא קנה דכיון דבשעת הקנאה עובר הוא ואינו יכול לזכות לא יקנה לכשיולד ע''י אמירה דאמר לכשתלד: לכשתלד קנה. אע''ג דפליג ר''נ בהמוכר פירות דקל לחבירו דאמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכא גבי עובר מודי דחשיב ליה כישנו בעולם וגם הנכסים שנותן לו הרי הן בעולם אלא שצריך לתקן לשונו ולומר נכסיי להאי עובר לכשתלד דאז ראוי לקנות לגמרי: ובזבזו. החזיקו כל איש ואיש מה שמצא בזזו איש לו: חייב להחזיר כיון דאשתו מעוברת עובר יורש הוי אלמא המזכה לעובר קנה: או שהפילה אשתו. וחזרו ישראל והחזיקו בנכסיו: החזיק בשניה. אחר שמת הבן או העובר קנה דהשתא ליכא עוד שום יורש: בראשונה לא קנה. דאיגלאי מילתא שהיה לו בן או עובר ואע''ג דסוף סוף מת העובר בבטן ולא יצא לאויר העולם כיורש גמור חשיב ליה ומרע לחזקת מחזיקי ראשונה אלמא עובר יורש כרב ששת: ורבא אמר. לעולם אימא לך לא שנא המזכה לעובר לא שנא ירושה הבאה מאיליה לא קנה כלל ושאני התם גבי המחזיק בראשונה האי דלא קנה לאו משום עובר הוא דהא אין עובר יורש אלא מעיקרא כשהחזיקו רפויי מרפיין בידייהו כשמת הגר ובזבזו נכסיו והחזיקו לא נתכוונו להחזיק לגמרי דהא מספקא להו אם יש לו יורשין אם לאו כמו שהוכיח סופו על תחלתו ששמעו לבסוף שהיה לו בן או אשתו מעוברת ושמא לא תפיל ולכך לא הויא חזקתו חזקה אא''כ חזרו והחזיקו אחר מיתת הבן והעובר ולעולם אימא לך עובר אינו יורש וגם המזכה לו לא קנה: מאי בינייהו. בין לאביי בין לרבא חזקה ראשונה לאו כלום היא מה לי משום דעובר יורש לאביי מה לי משום דרפויי מרפיא לרבא מאי נפקא לן מינה: איכא בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת ואח''כ מת. לשונות רבים שמעתי ולא ישרו בעיני אמנם כן צריך לפרש איכא בינייהו בין אביי לרבא בכה''ג גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והחזיקו ואח''כ שמעו שאשתו מעוברת ושמעו אחרי כן שמת העובר ועדיין היו מוחזקין א''נ שהחזיקו אחר ששמעו בו שמת ולא היה מת כששמעו אלא אח''כ מת לאביי דאמר עובר יורש משום דהוי ירושה הבאה מאיליה המחזיקים ראשונה קודם מיתת עובר לא החזיקו אלא מחזיקי אחר מיתתו ולרבא דתלי טעמא ברפויי המחזיקים ראשונה ששמעו בו שמת הויא חזקתן חזקה ואע''פ שנודע לבסוף שעדיין לא מת מ''מ לא מרפיא בידיהם כיון ששמעו בו שמת והעובר לא יצא לאויר העולם ולא זכה לירש דלרבא אינו יורש עד שיצא לאויר והמחזיק בשניה אחר מיתת העובר לא הוי חזקתן חזקה כן נראה בעיני ועיקר: לשון קצרה איכא בינייהו ששמעו בו שמת העובר ואח''כ החזיקו והוא לא מת אלא אח''כ מת ובאו אחרים להחזיק לרבא חזקתו ראשונה לא מרפיא שהרי שמעו שמת ונתכוונו להחזיק לגמרי וקנו דסוף סוף העובר לא יצא לאויר העולם ולא יירש מידי ולאביי אחרונים קנו: ת''ש. דתנן במס' נדה בפ' יוצא דופן (דף מד.) תינוק בן יום אחד מטמא בנגעים כו' עד נוחל ומנחיל ופרכינן בגמרא נוחל ממאן מאביו מנחיל למאן לאחין מן האב אחין אי בעו מיניה לירתו אי בעו מאביהם לירתו ומאי נפקא לן מינה בהאי תינוק אפי' כי לא בא לעולם היתה ירושה נופלת לפני אלו האחין: ומשנינן אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב. דמיניה קא ירתי כגון רחל שילדה את יוסף ומתה רחל ביום שנולד יוסף וירש את אמו שהרי בן יום אחד נוחל ואח''כ מת ומנחיל לראובן ושמעון בני יעקב שהן אחיו מאביו דמיניה דיוסף ירתי ולא מרחל שהרי אינה אמם הכי איתא במסכת נדה והכא הכי הוא דפרכינן תא שמע תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל בן יום אחד אין עובר לא אלמא עובר אינו יורש ירושה דממילא וכל שכן דהמזכה לעובר לא קנה וקשיא לרב ששת ומשני א''ר ששת נוחל כו' והאי שינויא במסכת נדה איתיה משום קושיא אחריתי כדפרישית לעיל ונראה בעיני דהכי גרסינן האמר רב ששת נוחל בנכסי האם כו' הלכך כיון דההוא יומא דאתיליד מתה אמו משום הכי דייקינן דוקא בן יום אחד שנולד ויצא לאויר העולם ואח''כ מתה אמו ואח''כ מת הוא והוריש לאחיו מן האב אבל עובר לא אינו יכול לירש אמו בעודנו בבטנה

בן יום אחד נוחל ומנחיל אבל עובר לא אמר רב ששת כו'. הקשה רבינו אפרים דלפרוך ליה מרישא דהך משנה דקתני רישא בפרק יוצא דופן (נדה דף מג: ושם) בן יום אחד מאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה דוקא בן יום אחד אבל עובר לא אלמא המזכה לעובר לא קנה וקשיא לרב ששת דהשתא לא מצי לשנויי כדמשני אסיפא ועוד קשה לר''י על ההיא דיוצא דופן דקאמר התם מאי איריא בן יום אחד אפי' עובר נמי פוסל ואמר רב ששת הכא בכהן שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים משאינה גרושה ובן אחד מהגרושה דפוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה ולאפוקי מדר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל קמ''ל בן יום אחד אין אבל עובר לא ולמה לי למנקט ב' נשים לוקמה באשה אחת גרושה ויש לו בן ממנה דוקא בן יום אחד פוסל אבל עובר לא ואכלי העבדים בשביל כל המשפחה כולה לרבנן דר' יוסי כדאמרינן ביבמות בפרק אלמנה (דף סז. ושם) ונראה לר''י דסבר רב ששת דלרבנן דר' יוסי נמי עובר אית ליה זכייה וטעמא דעובר אינו פוסל משום דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן כדחייש רבי יוסי ולהכי אוקי התם בכהן שיש לו שתי נשים ויש לו בנים משאינה גרושה דכיון דיש לו בנים לא פוסל עובר אע''ג דיש לו זכייה דלא חיישינן למיעוטא דזכרים כדפדרישית אבל אם אין לו בנים פוסל עובר גם לרבנן דאית ליה זכייה דבין הוא זכר בין היא נקבה הרי הן שלה ופליג רב ששת אשמואל דאמר בפרק אלמנה (שם) דלרבנן אוכלין בשביל כל המשפחה דסבר שמואל דלרבנן לית ליה זכייה לעובר והשתא ניחא הא דקאמר לעיל רב ששת מנא אמינא לה דתניא גר שמת כו' ולא דחי דהך ברייתא כר' יוסי דרבנן נמי לא פליגי אלא דלא חיישי למיעוטא כדפרישית ואם תאמר לעיל דאמר החזיק בשניה קנה בראשונה לא קנה אמאי לא קנה המחזיק בראשונה כיון דלסוף הפילה דהא בפרק אלמנה (שם דף סז. ושם) אמרינן דזכרים הוי מיעוטא משום מיעוטא דמפילות ואין לעובר שסופו להיות נפל חלק בעבדים וי''ל דהתם תלינן שמא כבר בשעת אכילת העבדים מת העובר בבטן ולית ליה זכייה: נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב. תימה דמה עלה על דעת המקשה דהא ע''כ צריך לומר כדמשני רב ששת נוחל בנכסי האם דאי לאו הכי תקשה ליה דאחים אי בעו מיניה לירתו אי בעו מאבוה לירתו דהכי דייק בפרק יוצא דופן וי''ל דודאי ידע המקשה שפיר דנוחל בנכסי האם קאמר אלא שהיה סובר דהיא מייתא ברישא ורב ששת משני דהוא מייתי ברישא ולא הוצרך רב ששת לומר נוחל בנכסי האם אלא לפי שלא פירש המקשה מפרש לה רב ששת ובפ''ק דערכין (דף ז. ושם) דפריך לשמואל מרב ששת דאמר דהוא מיית ברישא הוה מצי למימר דשמואל סובר כמו מקשה דהכא דהיא מייתא ברישא אע''ג דשמואל סובר כרב ששת דאמר המזכה לעובר קנה לקמן בסמוך מ''מ אין צריך לתרץ כרב ששת דיכול לתרץ כמר בריה דרב יוסף שאין ממעט בחלק בכורה אלא דניחא ליה להעמיד שמואל כרב ששת ועוד י''ל דמעיקרא ס''ד דנוחל בנכסי האב וכגון שלא היה לו אלא העובר לבד והקנה נכסיו לאחרים אם לא ירשנו זה וקתני דדוקא בן יום אחד נוחל מאביו כדי להנחיל ליורשין מאביו אבל עובר לא וה''נ הוה מצי לשנויי בפרק יוצא דופן (נדה דף מד. ושם) א''נ י''ל דהמקשה סבר כמר בריה דרב יוסף לומר שממעט בחלק בכורה בלא דרשה דוילדו לו דדוקא בן יום אחד ממעט בכורה אבל עובר לא:

בבא בתרא קמב ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף קמב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד