בבא בתרא קמג ע"א

וכרכיש בה רישיה בי מדרשא [והניד לי בראשו כמסכים בבית המדרש]. אזל לגביה [הלך ר' ירמיה אצלו אל רבין], אמר ליה [לו]: הטעם שנתן ר' אבהו לדבר היה כך: אילו אמר ליה [היה אומר לו] אותו אב לבנו הגדול: "קני [קנה] כחמור" מי קני [האם היה קונה]? שכיון שהשווה את קניינו לקנין החמור — לא קנה דבר. ואף כאן, כיון שהשווה את מתנתו למתנה שהוא נותן לבנים שלא נולדו, הרי כשם שהמתנה להם אינה יכולה לחול, כך לא חלה המתנה לבנו הגדול.

א ומעירים, דבר זה נאמר גם כהלכה מוסכמת במחלוקת של אמוראים אחרים. דאיתמר [שנאמר]: האומר לאדם אחר "קני [קנה] כחמור" — בוודאי לא קנה כלום, משום שלחמור אין קנין. אבל במקרה שונה, כאשר אמר "את [אתה] וחמור תקנו את נכסי ", נחלקו בכך, שרב נחמן אמר: קנה מחצה, את החלק שניתן לו, ורב המנונא אמר: לא אמר כלום, שכיון שצירף אותם בקנין זה, הרי כשם שלא קנה החמור כך לא קנה האיש. ורב ששת אמר: קנה הכל, שנתן הכל לשניהם, וכיון שאין החמור יכול לזכות, נמצא שזכה הוא בכל.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אני אומר זאת] שזכה בכל, ואין להתחשב מה שנאמר לגבי החמור? דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו, שלפעמים החלק הפנימי של הקישות הוא מר ואינו ראוי לאכילה, ואין לתת אותו כתרומה. וכיון שאינו יודע אם הקישות שהוא תורם מר בחלקו הפנימי, לפיכך כשהוא תורם מן הקישות — מוסיף מקישואים אחרים על החיצון שבו שהוא מתוק, ותורם על שאר הקישואים.

ויש לשאול: אמאי [מדוע] חלה התרומה? הרי כמו "את [אתה] וחמור" הוא! שהרי החלק הפנימי אינו ראוי לתרומה, ובכל זאת כשהוא נותן מן הפנימי ומן החיצון יחד — יוצא ידי חובה בתרומה שתורם מן החיצון!

ודוחים: שאני התם [שונה שם], דמדאורייתא [שמן התורה] תרומה מעלייתא [מעולה טובה] היא, ורק חכמים אמרו שצריך לחזור ולתרום מן המובחר. ואם כן, אין זה נחשב כצירוף דבר ראוי לתרומה (ולקנין) לדבר שאינו ראוי כלל.

שאמר ר' אילעא: מנין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה? — שנאמר: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" (במדבר יח, לב), כלומר, לא יהיה בכם חטא אם תרימו תרומה מן החלק הטוב ("חלבו"), ומשמע שאם הפריש מן הרע — יש בו משום חטא. ואם אינו קדוש, כלומר, אם אין בהפרשה מן הרע דין תרומה כלל, נשיאות חטא למה? והרי לא עשה מעשה כלל! אלא מכאן לתורם מן הרע על היפה שתרומתו בדיעבד תרומה.

אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי, מתיב [היה מקשה] רב אויא תיובתא [קושיה] על שיטת רב המנונא, ש"את וחמור" לא קנה כלום, ממה ששנינו: מעשה בחמש נשים ובהן היו שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה (סל) של תאנים, ושלהן היתה, מן השדה שהיה שייך לנשים, ושל שביעית היתה ולכן התאנים היו הפקר, ומה שליקט הרי הוא שלו, ואמר: "הרי כולכן מקודשות לי בכלכלה זאת", וקבלה אחת מהן על ידי (עבור) כולן — אמרו חכמים: אין אותן שתי אחיות מקודשות.

ויש לדייק: אחיות הוא שאין מקודשות, הא [הרי] אם היו נכריות (זרות) הנשים האחרות שאינן קרובות זו לזו — מקודשות. ואמאי [ומדוע] יתקדשו האחרות? הלא "את וחמור" היא! שהרי הוא מקדש שתי נשים שאינן ראויות לקידושין, ויחד איתן גם נשים הראויות לכך!

אמר ליה [לו] רב אשי לרב מרדכי : היינו דחזאי [זהו ההסבר למה שראיתי] את רב הונא בר אויא בחלמא [בחלום], שמשמעו דמותיב [מה שמקשה] רב אויא תיובתא [קושיה]. אבל לגופה של הקושיה, לאו מי אוקימנא [האם לא העמדנו] משנה זאת שמדובר שם כשאמר: "הראויה מכם לביאה תתקדש לי"? וממילא שתי האחיות לא היו כלל בכלל המקודשות, ואין זה כלל כענין "את וחמור".

ב ובשאלה אחרת הקשורה ללשון של הקנאה משותפת מסופר, ההוא [אדם אחד] שאמר לה לדביתהו [לאשתו]: "נכסיי ליך [לך] ולבניך", אומר רב יוסף: קנתה האשה מחצה מן הנכסים כולם, למרות שלא פירש כמה הוא נותן לה. ואמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אני אומר זאת]? — דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אמר: נאמר על לחם הפנים, לאחר שמורידים אותו מהשולחן שבמקדש: "והיתה לאהרן ולבניו" (ויקרא כד, ט), וכוונתו — מחצה לאהרן מחצה לבניו, ומכאן שאם מפרשים שמו של יחיד עם רבים במתנה, הכוונה היא שהוא מקבל מחצית.

אמר ליה [לו] אביי: בשלמא התם [נניח שם] בענין לחם הפנים, מובן הדבר, שכן אהרן בר [בן] חלוקה הוא, שהוא ראוי מצד עצמו לקבל חלק ככל כהן אחר, להכי פרט ביה רחמנא למשקל פלגא [לכך פרטה בו התורה והזכירה אותו במיוחד, כדי לזכותו יותר, ליטול מחצה], ואולם אשה לאו [לא] בת ירושה היא כלל, ועל כן דיה שתטול חלק בנכסים כאחד מן הבנים.

ומקשים על דברי אביי: איני [כן הוא]? והא עובדא הוה [והרי מעשה היה כעין זה] בנהרדעא שנתן אדם מתנה לפלוני ולאחרים, ואגביה [והגבה ונתן לו] שמואל פלגא [חצי]! וכן היה מעשה כזה בטבריא, ואגביה [והגבה לו] ר' יוחנן פלגא [חצי]! ותו [ועוד], כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל אמר: ההוא דמי כלילא דשדו דבי מלכא אאבולי ואאיסטרוגי [אותם דמי כתר, סוג של מס, שהטילו בית הקיסר על חברי מועצת העיר ועל עשיריה], אמר רבי: ניתבו אבולי פלגא ואיסטרוגי פלגא [שיתנו חברי המועצה חצי והעשירים חצי]. משמע שאם מזכירים שתי קבוצות בהקשר אחד — הכוונה היא שלכל אחת מהן יש מחצית!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם מעיקרא כי הוו כתבי [שם מתחילה כאשר היו כותבים] ומטילים מיסים — אאבולי הוו כתבי [על חברי המועצה היו כותבים ומטילים אותם], ואיסטרוגי הוו מסייעי בהדייהו [ועשירי העיר היו מסייעים בידם], וידע מלכא דהוו קא מסייעי [המלך שהם מסייעים], ולכן השתא מאי דקא כתבי אאבולי ואאיסטרוגי [עכשיו מה שכתבו במפורש על חברי המועצה ועל העשירים] הרי זה למימרא דהני פלגא והני פלגא [לומר שאלה נותנים חצי ואלה חצי]. ואולם אין ללמוד מכאן שבכל מקום שמזכירים מישהו (או קבוצת אנשים) בנפרד הכוונה היא למחצית.

מתיב [מקשה] ר' זירא על רב יוסף ממה ששנינו: האומר "הרי עלי מנחה של מאה עשרון (עשירית האיפה קמח) להביא בשני כלים" — מביא ששים עשרון בכלי אחד, וארבעים הנותרים בכלי אחד, שאין מביאים בכלי אחד יותר משישים עשרון.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמג - א

וכרכיש בה רישא, הודה לדבריי בי מדרשא, בבית המדרש.

אזל לגביה, רבי ירמיה הלך אליו. אמר ליה, והוא הסביר לו, אלו אמר לו "קני כחמור", מי שאומר לחבירו תקנה אתה בנכסי כחמור, מי קני, האם הוא קונה!? וכמו שחמור לא קונה, אף האדם לא קונה, כיון שלא התכוין הבעלים להקנות לו. והוא הדין כאן, אין הבן הגדול מקבל חלק נוסף, כיון שבשעה שהקנה לו, הוא אמר שמקנה לו כמו שהוא מקנה לבנים שעתידים להוולד. וכמו שהם לא קונים, כי הם לא היו בעולם, כך הוא לא קונה.

והגמרא ממשיכה לבאר את הדין של "קני את כחמור": דאיתמר, שנינו כך: האומר לחברו: קני כחמור! לא קנה בכלל, וכפי שהתבאר.

אבל אם אמר: קני את וחמור -

רב נחמן אמר, קנה מחצה. אף על פי שהחמור לא קונה, הוא קונה חצי.

ורב המנונא אמר, לא אמר כלום, וכל הנתינה מתבטלת, כיון שדעתו שכל הקנין יחול, ואם חלק מהקנין לא יחול, אז אין דעתו להקנות בכלל.

ורב ששת אמר שיטה שלישית: קנה הכל. ^[22] כי דעתו היא, שאם החמור לא קונה, כל הזכיה תהיה לאדם.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה? מה המקור שלי לומר כי "קני את וחמור", קנה הכל!?

מהא דתניא, רבי יוסי אומר: אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו.

"קישות" הוא פרי שהחלק הפנימי הוא מר והחיצוני הוא מתוק. וההלכה היא שאסור להפריש מהמר על המתוק. וכשהוא מפריש קישות אחד, שהוא אחד מחמישים של כל הקשואים, שזה שיעור של תרומה, יש חשש שמא בקישות הזה יש יותר חלק מר מאשר בקשואים האחרים.

לפיכך, כשהוא תורם על קישואים אחרים, מוסיף על החיצון שבו, לוקח חלק של קישוא מתוק מקישות אחר, בשיעור ביצה, ומוסיף אותו על הקישות שאותו הוא תורם, כדי שיהיה בוודאות שיעור של מתוק שיפטור את האחרים. ותורם את הכל, ואומר: כל הקישות הזה יהיה תרומה על הארבעים ותשעה קישואים אחרים.

ומדייק רב ששת: ואמאי? מדוע זה מועיל, והרי מעשה הפרשה שכזה, בגדר "את וחמור" הוא! שהרי הוא מפריש סתם את כל הקישות הזה, שיש בו גם מר וגם מתוק, על הקישואים האחרים. והחלק המר שבקישוא דומה הוא למי שמקנה ל"חמור", שהרי לא יכול לפטור החלק המר את החלק המתוק שבקישואים, וכאילו הוא אומר "המר והמתוק" שבידי, יהיו תרומה על החלק המתוק שבשאר הקישואים. ובכל זאת, זה מתקן את הפירות. ומכאן ראיה שאם המר לא יכול לתקן, המתוק חל תרומה על כל המתוק.

דוחה הגמרא: שאני התם, שם זה שונה ולא הוי דומיא דקני את וחמור, כיון שמדאורייתא תרומה מעלייתא היא. מהתורה אפשר להפריש רעה על יפה, שזה מר על מתוק, דאמר רבי אילעא: מנין לתורם למפריש מן הרע על היפה, ממין רע על מין טוב, שתרומתו תרומה, שזה מתקן את הפירות מאיסור טבל? שנאמר "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו". אם תפרישו את חלבו, את החלק הטוב, לא יהיה בידכם חטא. ומשמע, מכאן שאם תפרישו מן הרע על הטוב, יהיה בידכם חטא. ומכאן משמע שהתרומה חלה, שהרי, ואם אינו קדוש, נשיאות חטא למה!? אם התרומה לא חלה, אין כאן נשיאות חטא. ^[23]

מוכח מכאן, לתורם מן הרע על היפה, שתרומתו תרומה. וכיון שמהתורה זה חל, אין כאן קני את וחמור. ולכן זה חל ^[24].

והגמרא מביאה ראיה לרב ששת, וקושיא על רב נחמן:

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: מתיב הקשה רב אויא תיובתא, קושיא על רב נחמן, ממה ששנינו:

מעשה בחמש נשים, ובהן שתי אחיות. וליקט אחד, איש שרצה לקדשם, אסף כלכלה של תאנים, סל מלא תאנים, וקידש בסל זה את כל חמשת הנשים.

ואף על פי ששלהם היתה, אין כאן גזל בדבר, היות ושל שביעית היתה, התאנים היו פירות שביעית שהם הפקר.

ואמר: הרי כולכן מקודשות לי בכלכלה זאת! הכלכלה היתה כסף הקדושין. וקבלה אחת מהן אחת מן הנשים על ידי כולן, בשביל כולן.

ואמרו חכמים פסקו חכמים: אין אחיות מקודשות, כיון שקידושין אלו אינם ראויין לביאה, שהרי אסור לו לאדם לבוא על אחות אשתו, ואינו יכול לקדש שתי אחיות, ולכן אף אחת מהן לא מקודשת.

ומדייק רב אויא: דוקא אחיות הוא דאין מקודשות. הא נכריות, שאר הנשים, מקודשות, והן זוכות בכל הכלכלה.

ואמאי? את וחמור היא! הרי הוא הקנה את הכלכלה גם לאחיות וגם לשאר הנשים, ומוכח שאם האחיות לא מקודשות ["החמור"] ואין להן חלק בכלכלה, הרי שאר הנשים מקבלות הכל. ^[25] ומכאן ראיה לרב ששת, שקני את וחמור, זוכה בכל.

דוחה רב אשי, והוסיף: היינו דחזאי, בגלל זה ראיתי את רב הונא בר אויא בחלמא, בחלומי! כיון דמותיב רב אויא תיובתא, שאת הקושיה הקשה רב אויא.

והוא מתרץ, לאו מי אוקימנא, האם לא העמדנו את המעשה באופן דאמר "הראויה מכם לביאה, רק מי שראויה לביאה, תתקדש לי", אותה אני מתכוין לקדש, ונמצא שבכלל לא התכוין לאחיות, ולכן הנשים האחרות מקבלות את כל הכלכלה.

הגמרא מביאה דינים שקשורים לדעת בני אדם בקנינים.

ההוא דאמר לדביתהו, אדם שאמר לאשתו: נכסיי ליך, ולבניך. נכסיי נתונים לך ולבניך. ויש להסתפק האם נותן לה חלק כאחד הבנים, או יותר מזה, כיון שהתכוין להשוות את הפרט לכלל. והאשה שהיא הפרט, מקבלת כמו כל הבנים שהם הכלל.

אמר רב יוסף: קנתה מחצה. אשתו מקבלת חצי מהנכסים והשאר לבנים.

ואמר רב יוסף: מנא אמינא לה מה המקור לדין זה?

דתניא, שנינו בברייתא על הפסוק "והיתה לאהרן ולבניו", שלחם הפנים מתחלק מחצה לאהרן ומחצה לבניו. ואם כן הוא הדין אצלנו.

אמר ליה אביי, שואל אותו אביי שאין להוכיח משם: בשלמא התם, שם זה מובן, כי אהרן בר חלוקה הוא, לאהרן מגיע חלק בלחם הפנים כמו לכהן הדיוט, להכי פרט בה רחמנא, לכן התורה מפרטת אותו למשקל פלגא, להוסיף לו שיקבל חצי.

אבל אשה, לאו בת ירושה היא, ולא מגיעה לה כלום בנכסי בעלה. לכן, דיה שתטול בנכסי בעלה כאחד מן הבנים. ואין להוכיח משם שכוונתו לתת חצי.

ומקשה הגמרא על אביי, שדחה את הראיה וסובר שהאשה תקבל כמו כל אחד מהבנים: איני! האם זה כך!? והא עובדא הוה בנהרדעא, היה מעשה כזה בנהרדעא, ואגביה שמואל פלגא, ושמואל נתן לאשה חצי. וכן היה מעשה בטבריה, ואגביה רבי יוחנן פלגא, רבי יוחנן גבה חצי עבור האשה.

ותו, ועוד ראיה לדין זה, כי אתא כשהגיע רב יצחק בר יוסף, אמר סיפר על ההוא דמי כלילא, כסף שגבו עבור כתר המלכות, דשדו דבי מלכא, שהטילו מאת המלך אאבולי, על העשירים ואאיסטרוגי, על השרים.

אמר רבי, ניתבו אבולי פלגא, העשירים יתנו מחצית, ואיסטרוגי פלגא, השרים יתנו את המחצית השניה.

ומוכח, שאף על פי שהעשירים יכולים לתת יותר מהשרים, בכל זאת רבי פסק שאם מזכירים שניים, מתכוונים להשוות ביניהם.

והוא הדין אם נותן לאשה ולבנים, כוונתו שהאשה תקבל חצי.

דוחה הגמרא: הכי השתא!? מהו הדמיון!? והרי זה לא דומה ! התם, במקרה של רבי, מעיקרא, כי הוו כתבי, בתחילה כשהיו כותבים להטיל גביית כסף, רק אאבולי הוו כתבי, היו כותבים רק אל העשירים, ואסטרוגי הוו מסייעי בהדייהו, השרים היו עוזרים להם, וידע מלכא, המלך ידע, דהוו קא מסייעי, שהם עוזרים לעשירים.

לכן, השתא מאי דקא כתבי, עכשיו מה שהמלך כתב אאבולי ואאיסטרוגי, אל העשירים והשרים, הוא למימרא, לומר, שרצון המלך הוא, דהני פלגא והני פלגא, שאלו יתנו חצי ואלו יתנו חצי. ואי אפשר להוכיח משם.

מתיב רבי זירא לרב יוסף ממה ששנינו: האומר הרי עלי מנחה, מי שמתנדב להביא קרבן מנחה שיש בה מאה עשרון, להביא אותה בשני כלים, שיחלק את המנחה לשני כלים, כיון שאי אפשר להביא בכלי אחד יותר מששים עשרון [כי אז זה לא ראוי הקמח להתערב היטב עם השמן שבכלי], מביא ששים בכלי אחד, וארבעים בכלי אחד.

הערות

^[22] בביאור המחלוקת של רב נחמן שקונה חצי ורב ששת שקונה הכל מבאר בקובץ שיעורים תק"א האם כשמקנה לשניים אם מקנה לכל אחד חצי ולכן אף על פי שאחד לא קונה השני קונה רק חצי או שמקנה לכל אחד את הכל ואם אחד לא זוכה השני קונה את הכל. אבל ברשב"ם משמע שחולקים איך בדעתו להקנות.

^[23] פירשנו לפי הרשב"ם והקשו התוס' על הרשב"ם הרי הוא מוסיף מתוק ממקום אחר כדי שיהיה מספיק מהמתוק על המתוק אם כן, מוכח שכוונתו להפריש מהמתוק על המתוק ולא מהמר על המתוק ולא דמי לקני את וחמור.

^[24] התוס' בקידושין מ"ו ע"ב הקשו למ"ד דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ובכל זאת לקי דעבר אמימרא דרחמנא, אם כן, מה הראיה שהתרומה חלה. אולי באמת זה לא קדוש רק יש נשיאות חטא דעבר אמימרא דרחמנא ותירץ הגר"ח בכת"י שהאסור לתרום מן הרעה על היפה הוא לא מה שתרם מן הרעה אלא מה שלא תורם מן היפה, ואם לאחר ההפרשה יכול לתרום מן היפה לא עשה אסור, ואם יש כאן נשיאות חטא בהכרח שהתרומה חלה ולכן לא יכול לתקן.

^[25] פירשנו על פי הרשב"ם, אך התוס' חולקים עליו כיון שאין שום ראיה ששאר הנשים קנו את כל הכלכלה אולי רק את חלקם, ולכן פירשו שהקושיא היא על רב המנונא שסובר שלא קנו בכלל וכאן מוכח שלפחות קבלו את חלקם בכלכלה. הקצוה"ח בסי' ר"י סק"ה מיישב את הרשב"ם לפי מה שהעלה שכל המחלוקת בקני את וחמור זה כשהקנה לשני אנשים ואחד לא קונה. אבל אם הקנה לאדם אחד כמה דברים, אם לא קונה את חלקם התבטל כל הקנין, ולכן מי שהקנה לחבירו בקנין חליפין קרקע, מטלטלין ומעות כיון שהמעות אינם נקנים בחליפין ה"ה שלא קנה את הקרקע והמטלטלין ולפ"ז אצלנו שמיירי שאחת היתה שליח עבור כולן ואם השליחות בטלה עבור האחיות גם האחרות אינן מקודשת אלא מכאן ראיה לרב ששת שכוונתו שאם חלק לא יכול להתקדש אם כן, כל מנוי השליחות היה רק עבור הנכריות. אבל לרב נחמן כל השליחות צריכה להתבטל ואינן מקודשות כלל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and he nodded [vekharkeish] his head in the study hall in approval of this explanation. Rabbi Yirmeya went to Rabbi Avin, who said to him: Rabbi Abbahu’s reasoning is that if a father said to his son: Acquire an item as a donkey does, does he acquire it? In the same manner that the son would not acquire anything if his acquisition were likened to that of a donkey, which possesses no ability to acquire an item, so too, since the father compared the son’s acquisition to the acquisition effected by his unborn children, who possess no ability to acquire property, the son did not acquire any property.

This is as it was stated: With regard to one who says to another: Acquire an item as a donkey does, he does not acquire any property, as a donkey cannot acquire property. But with regard to one who says: You and a donkey shall both acquire my property, there is a disagreement. Rav Naḥman says: The person acquires his half of the property, and Rav Hamnuna says: It is as though the giver does not say anything. Since the beneficiary was included with the donkey in the same acquisition, he does not acquire any property, just as the donkey does not acquire any property. Rav Sheshet says: The person acquires all the property. As the giver knew that a donkey cannot acquire property, he intended for the person, who was capable of acquiring property, to acquire all the property.

Rav Sheshet said: From where do I say this? As it is taught in a baraita: Rabbi Yosei says: There is nothing bitter in the cucumber other than its inner part, which is sometimes bitter and inedible and unfit to be separated as teruma. Therefore, since one does not know if the cucumber he separates as teruma is bitter inside, when he separates teruma, he adds part of another cucumber as teruma, in addition to the outer part of the cucumber, which is edible. And he separates both as teruma, thereby ensuring that the teruma consists of sufficient edible cucumber.

Rav Sheshet asks: Why does the separation of teruma take effect? Is it not analogous to one who states: You and a donkey shall acquire an item, since he designated as teruma both the outer part of the cucumber, which is fit to become teruma, and the inedible inner part, which is not fit to become teruma? Since this does not invalidate the separation of teruma with regard to the edible outer part, one can infer that although the donkey cannot acquire property, this does not prevent the person from acquiring the property.

The Gemara replies: It is different there, as by Torah law the bitter inner part is also properly considered teruma, even though by rabbinic law if one separated inferior produce as teruma he must again separate produce of superior quality as teruma. Therefore, when one designates the entire cucumber as teruma, he is not designating both fit and unfit produce.

This is as Rabbi Ile’a says: From where is it derived that the halakha with regard to one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce is that his teruma is valid teruma? It is as it is stated with regard to teruma: “And you shall bear no sin by reason of it, seeing that you have set apart from it the best thereof” (Numbers 18:32). By inference, this indicates that it is a transgression to separate the inferior part of the produce as teruma. Rabbi Ile’a explains the proof: And if the inferior produce is not sanctified as teruma, why does it involve the bearing of sin, as it is a meaningless act? From here one can derive that that the halakha with regard to one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce is that although he acted improperly, his teruma is valid teruma.

§ The Gemara cited Rav Hamnuna’s opinion that if one says: You and a donkey shall acquire my property, he did not say anything. Rav Mordekhai said to Rav Ashi: Rav Avya raises an objection to Rav Hamnuna’s opinion from a mishna (Kiddushin 50b): An incident occurred involving five women, and among them were two sisters, and one person gathered a basket of figs that belonged to them, and the fruit was of the Sabbatical Year, and he said: You are hereby all betrothed to me with this basket, and one of them accepted it on behalf of all of them. The Sages said: The sisters are not betrothed, as it is prohibited to marry the sister of one’s wife during her lifetime.

One can infer from the mishna: It is only the sisters who are not betrothed, but the unrelated women are betrothed. But why is that so? It is analogous to one who states: You and a donkey shall acquire an item. Since he tried to betroth two women ineligible for betrothal together with the eligible women, the betrothal should not take effect even with regard to the eligible women.

Rav Ashi said to Rav Mordekhai: This is why I saw Rav Huna bar Avya in a dream, because you were going to tell me that Rav Avya raised an objection to Rav Hamnuna’s opinion. But as for this objection, didn’t we interpret the mishna in Kiddushin as referring to where he says: Those of you who are eligible for engaging in sexual intercourse with me shall be betrothed to me? Since the sisters were forbidden to him, they were not included in the betrothal in the first place, and there was no impediment to the betrothal of the eligible women taking effect. The case is therefore not comparable to the case discussed by Rav Hamnuna.

§ The Gemara relates: There was a certain man who said to his wife: My property is given to you and to your sons. Rav Yosef says: In such a case, the wife acquires half of the property, even though the man did not specify how much of his property he was giving her. And Rav Yosef said: From where do I say this? As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse states with regard to the shewbread: “And it shall be for Aaron and his sons” (Leviticus 24:9). This means half for Aaron and half for his sons. One can infer from the baraita that when it is specified that a gift is to be divided between an individual and a group, the intention is that the individual receives half.

Abaye said to Rav Yosef: Granted, there, in the case of the shewbread, Aaron is eligible to receive a share of the shewbread as a priest; it is for this reason that the Merciful One specified him separately, so that he should take more than other priests, i.e., half. But with regard to a woman, who is not eligible to inherit her husband’s property, it is sufficient for her to receive a portion of the inheritance as one of the sons, not half of all the property.

The Gemara raises an objection: Is that so? But there was an incident in Neharde’a where a man gave a gift to an individual and to a group of people, and Shmuel collected half the sum for the individual. There was a similar case in Tiberias, and Rabbi Yoḥanan collected half the sum for the individual. And furthermore, when Rav Yitzḥak bar Yosef came from Eretz Yisrael he said: There was a certain coronation tax that was placed by the royal house on the city councilmen [a’abulei] and on the prominent citizens [ve’a’isterugei]. Rabbi Yehuda HaNasi said: Let the city councilmen give half and the prominent citizens half. This indicates that when two groups are mentioned together, the intent is that each one represents half.

The Gemara rejects this argument: How can the case concerning the tax be compared to the other cases? There, initially, when they would write the writ of assessment, they would write that it was placed on the city councilmen alone. And the prominent citizens would assist them in raising the sum, and the king knew that they were assisting them. Therefore, now, the meaning of what they wrote: It is placed on the city councilmen and on the prominent citizens, is to say that these should give half of the tax, and those should give half.

Rabbi Zeira raises an objection to Rav Yosef’s ruling from a baraita (Tosefta, Menaḥot 12:7): With regard to one who says: It is incumbent upon me to bring a meal-offering of one hundred tenths of an ephah in two vessels, he brings sixty-tenths in one vessel, and the remaining forty-tenths in one vessel, as no more than sixty-tenths may be brought in a single vessel.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר לו זהו הטעם דאילו אמר לו קנה כחמור. ממון שלי מי קני כחמור הא חמור לאו בר קניה הוא וכי היכי דחמור לא קנה איהו נמי לא קנה הכי נמי להיכא דאמר ליה זיל קני כחד מינייהו ואינהו לאו בני קניה נינהו דאכתי לא אתו לעלמא דקיימא לן המזכה לעובר לא קנה האי בר קשישא נמי לא קנה להכי דיטול לחודיה בלא דידהו ויחלוקו בשוה והיינו טעמא דלית ליה חולק:

אי אמר ליה קני את וחמור רב נחמן אמר קנה מחצה. דהכי קאמר את דבר קנין את קנה חצי וחמור לאו בר קנין הוא אינו קונה:

ורב המנונא אמר לא קנה ולא כלום. דדימה קנינו לחמור כלומר כי היכי דחמור לא קנה כלום הכי נמי את לא תהא קונה כלום:

רב ששת אמר קנה הכל. הכי קסבר בשלמא חמור לאו בר קנין הוא ואינו קונה כלום אבל את דבר קנין את קנה הכל חלקו וחלק חמור:

אמר רב ששת מנא אמינא לה. דקנה הכל:

דתניא ר' יוסי אומר אין לך בקישות מר אלא פנימי שבתוכו לפיכך כשהוא תורם מוסיף על התרומה חצי קישות אחד בלבד הואיל ויש מר בתוכו ואינו כולו מתוק נמצא תורם מן הרע על היפה דאין ברירה לפיכך מוסיף עליו עוד חצי קישות כדי שיהא זה חצי חיצון במקום המר שבאותו קישות של תרומה דחשיב כאילו כולו מתוק. ואמאי מתוקנין לדבריך דאמרת את וחמור לא קנה כלום הכא נמי האי מר שבתוך קישות זה של תרומה כחמור הוא מה חמור אינו קונה האי מר נמי אינו פוטר כלום. ולימא כי היכי דהאי מר אינו פוטר כלום החיצון המתוק נמי לא פטר ולא תהא תרומה אלא מדקא מוסיף ותורם והוי תרומה אע"ג דיש מר בתוכה ש"מ דאת וחמור קנה הכל. ומשני לעולם אימא לך את וחמור לא קנה כלום והכא מאי טעמא מתוקנין בתוספת דמדאורייתא אפי' תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה כדר' אילעא וכו' אבל החמירו רבנן משום חביבת המצוה דלא יתרום אלא מן היפה על היפה ולא דמי כלום לאת וחמור:

הא מותיב רב אויא תיובתא. דאת וחמור קנה הכל:

וליקט איש אחד כלכלה של תאנים ושלהן. של נשים הללו היו תאנים:

ושל שביעית היתה. דהפקר הוו וכל המחזיק בהפקר קנה להכי הוי יכול לקדש בהן:

הא נכריות שהיו בין חמש נשים מקודשות. ואמאי מקודשות אפי' הנכריות והא את וחמור הוא כי היכי דאחיות לא הוי מקודשות (ביחד) לאותו איש הכי נמי נכריות לא ליהוי מקודשות אלא ש"מ מדמקודשות נינהו ש"מ דאת וחמור קני הכל ותיובתא דר' המנונא:

אמר ליה היינו דחזאי לרב אויא אמש בחלום. משום דמשתעי השתא במאי דאותיב רב אויא. ולא אוקימנא בהא דמשום הכי נכריות מקודשות כגון דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש למעוטי אחיות דאינן ראויות לו לביאה דלא דמיין לאת וחמור דלא קנה הכל דמגו דחמור לא קנה איהו נמי לא קנה:

ר' אומר והיתה לאהרן ולבניו. גבי לחם הפנים כתיב דמצי למכתב והיתה לכהנים והיה נוטל אהרן כאחד מבניו אלא מדגלי ביה קרא והיתה לאהרן ש"מ לטפויי מילתא הוא דמחצה לאהרן ומחצה לבניו:

אבל האי איתתא לאו בת חלוקה. לירת עם בניו השתא דקאמר נכסיי לך ולבניך דיה שתטול כאחד מבניה דלא שקלא פלגא. והא הוה עובדא דאמר לה ש"מ נכסיי לך ולבניך ואגבי שמואל פלגא לאתתא:

אבולי ואסטרטיגי. שהשליך על בני העיר ועל בני חצר סתם שיקנו לו כתר. אבולי בני העיר. אסטרטיגי חצרנים. ואמר רבי ניתבו אבולי פלגא ואסטרטיגי פלגא ה"נ לגבי הא אתתא מאי שנא:

מי דמי התם. גבי אבולי ואסטרטיגי מעיקרא אבולי לחודייהו שהן עשירים הוי כתיבי ליתן המס ואסטרטיגי סיוע במקצת בעלמא הוו מסייעי בהדייהו השתא וכו':

ששים בכלי אחד. דהכי דינא דקי"ל לוג אחד בס' עשרון נבללין בס"א אין נבללין:

ולפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון. פי' שיש קשואין שפנימי שלהן מר הרבה ויש אחרי' שאין הפנימי כולו מר אלא מעט וספק הוא ובירושלמי בפ' שלישי דתרומו' על מתני' דתנן התורם קישות ונמצאת מרה וכו' ניחא אבטיח ונמצאת סרוחה קישות ונמצאת מרה לאו מעיקרא מרה היא א"ר יוחנן עשו אות' בספק אוכלין תני בשם ר' יוסי אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו בנימין בר לוי בעי דבר שאפש' לך לעמוד עליו חכמים חלוקין עליו אלא עיקר בדיקת' חולקין וכיון שעשאום כספק אוכלין לא תרמינן מיניה וביה.

אמר רב יוסף קנאי פלגא. נראה לי דה"ה במי שאמר נכסי לפלוני ופלוני ולבני פלוני שאין נוטלין אלא כאחד מן הנפרטי' שאם לא תאמר כן פעמים הכלל שוה לו יותר מן הפרט כגון שאמר נכסי לפלוני ופלוני ופלוני ולבני פלוני והיו לו שני בנים. אם תאמר מחצה לכלל ומחצה לפרט נמצא שהפרט בפי' הפסיד ואלו שמיעט בהם וכללם הרויחו אלא דיו לכלל שיטול כאחד מן הפרטים.
אבל הרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני מחצה והשנים הראשוני' מחצה.

אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא אין לך מר בקישות אלא פנימי בלבד לפיכך כשתורם מוסיף על החצאין שבו ותורם. פירש ר"ח ז"ל: מוסיף המר על המתוק ותורם ונעשה הכל תרומה, כך זה שאמר לו קנה את וחמור כיון שחמור לאו בר קנין הוא האדם קנה הכל. עד כאן. פירוש לפירושו, אף על פי שהפנימי מר אינו ראוי להיות תרומה, כשהוא תורם קישות זה מוסיף הוא המר על המתוק ועל הכל קרא שם תרומה, וכאילו אמר שהמתוק והמר יהיו תרומה על שאר הקישואין, ואם איתא דאת וחמור לא קנה אלא פלגא, אם כן אף אנו נאמר שלא נתקנו אלא המחצית שכנגד המתוק ולא המחצית שכנגד המר, שהוא כחמור, אלא ודאי מה שאי אפשר למר לתקן תקן המתוק אף על פי שעשה זה וזה ביחד תרומה, וממנה לאת וחמור דמה שאי אפשר לחמור לקנות קנה האדם. ופירושו עיקר.

אמר רב יוסף קנה פלגא. כתב הרמב"ם ז"ל (הל' זכיה ומתנה פי"א ה"ו) שאם אמר נכסי לפלוני ופלוני ובני פלוני נוטלין בני פלוני מחצה והשני[ם] הראשונים מחצה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאין נוטלין בנים אלא כאחד מן הנפרטים, שאם לא תאמר כן פעמים הכלל שוה לו יותר מן הפרט, כגון שאמר נכסי לראובן ושמעון ולוי, ונמצאו אלו שפרטן מפסידין ואלו שמיעט בהם וכללן מרויחין. אלא דיו לכלל שיטול כנגד אחד מן הנפרטים.

כבר ידעת שתרומה גדולה אין לה שיעור וחכמים נתנו בה שיעור לעין בינונית אחד מחמשים ומ"מ כל שהרבה בתרומה הואיל ושייר מקצת חולין תרומתו תרומה וכן ידעת שהפירות חייבות בתרומה וגם שאסור לתרום מן הרעה על היפה אלא שתרומתו תרומה וכן ידעת שהפירות חייבות בתרומה ובמעשר מדברי סופרים מעתה הקשואים פנימיות שבהם מר ואין הדבר שוה בכל הקשואים אלא יש מהם שהרבה מן הפנימי מר ויש בהם שאין בהן מר אלא מעט ואם אינו תורם אלא אחת מחמשים שמא מר שבזה הנתרם הרבה ומר שבאחרים מועט ונמצא תורם מן הרעה על היפה לפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון שבו כגון שיטול שנים מחמשים כדי שיהא בחיצונו בכדי חמשים לכל המתוק שבאחרים וכן כל כיוצא בזה:

האיש שקדש הרבה נשים כאחת כגון שנתן בכדי פרוטה לכל אחת מהם ואמר להם הרי כלכן מקודשות לי אפילו הם מאה ונתרצו בכך כלן מקודשות קדש כאחת שתי נשים שהן ערוה זו בזו כגון שתי אחיות או אשה ובתה אין אחת מהן מקודשת ולא עוד אלא אפילו קדש נשים הרבה כאחד והיו ביניהן שתי אחיות או אשה ובתה הואיל וצירף את כלן ביחד והוא שאמר הרי כלכן מקודשות לי אין אחת מהן מקודשת שהרי זה את וחמור ואע"פ שפסקנו שלענין ממון את וחמור קנה מחצה לענין קדושין אינן קדושין כלל ואם אמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי הרי כלן מקודשות חוץ מן האחיות או האשה והבת וכן הדין בשהיתה ביניהן אחת שאינה ראויה לקדושין בשום פנים כגון גויה או שפחה או אשת איש שאם צירף את כלן ואמר הרי כלכם מקודשות אין אחת מהן מקודשת ואם אמר הראויה לביאה תתקדשי לי כלן מקודשות חוץ מאותה שאינה ראויה אמר לשתי אחיות או לאשה ובתה אחת מכן תתקדש לי או שאמר לאב אחת מבנותיך מקודשת לי שתיהן צריכות גט שקדושין שאין מסורים לביאה הם לענין שצריכה גט וכן אם אמר לכמה נשים כלכן ואחת מן האחיות מקודשות לי כלן מקודשות והאחיות צריכות גט זו היא שטת גדולי המחברים שאע"פ שפסקו באמר את וחמור שקנה מחצה בקדושין בקדש הרבה נשים כאחת והיו ביניהן שתי אחיות או אשה ובתה הואיל וצירף את כלן ביחד אף הנכריות אינן מקודשות ומ"מ אנו פסקנו במסכת קדושין שאף בזו הנכריות מקודשות כדין את וחמור שקנה מחצה ולא הוצרכו להעמידה שם בראויה לביאה תתקדש לי אלא לדעת האומר את וחמור לא קנה ויש מסכימים לדעת גדולי המחברים ואף רבותי פירשו בה הטעם כיון שדין את וחמור שבקדושין... שוה לשל דיני ממונות שבדיני ממונות לא כיון המקבל לזה אלא מחצה והרי נצטרפה מחשבתו למעשה אבל קדושין הוא סבור לקנות חמש נשים [ואינו] קונה אלא שלש אף כשתאמר קונה כאת וחמור והילכך ראוי לומר שלא קנו כלל:

המקדש את האשה בגזל שגזל לאחרים קודם יאוש אינה מקודשת לאחר יאוש מקודשת ואם גזל לאישה עצמה וחזר וקדשה בו אם אמרה הן הרי זו מקודשת ואם שתקה אם היו שם שדוכין הרי זו מקודשת ואם לא היו שם שדוכין אינה מקודשת ואם היה שביעית וגזל ממנה פירות של שביעית וקדשה בהם הרי היא מקודשת שפירות שביעית הפקר הן ואין כאן גזל ולפי דרכך למדת שהמקדש בפירות שביעית מקודשת ושהמקדש בגזל אינה מקודשת אלא על הצדדין שאמרנו והוא שהוצרך לומר של שביעית היתה אחר שאמר שלהן היתה:

שכ"מ שאמר נכסי לפלני ופלני קנה כל אחד מחצה ואם אמר לפלני ולבניו קנה הפלני מחצה ובניו בין כלם מחצה אפילו הם מאה וכן כל כיוצא בזה מעשה באחד שאמר לאשתו נכסי ליך ולבניך אמרו חכמים תטול היא מחצה ובניה בין כלם מחצה אלא שמ"מ נמחלה כתבתה אחר שנתחלקו כל הנכסים בפניה כמו שהתבאר:

לחם הפנים מצותו לסדרו על השלחן בכל יום שבת ושל שבת זו מסלקין אותו בשבת הבאה ומסדרין אחר תחתיו ואת שמסלקין אותו חולקין אותו מחצה בין משמרה הנכנסת ומשמרה היוצאה ומחצה לכהן גדול כמו שיתבאר במקומו:

מלך שהטיל מס ואמר שיעשו עטרה או איזה דבר אומה פלנית ואומה פלנית אפילו היתה אמה זו מרובה וזו מועטת עושין אותה בין שתיהן וכן אתה דן בכל כיוצא בזה:

כבר ביארנו שהמנחות שערו חכמים שששים עשרונים נבללין בכלי אחד בשמן הראוי להם אבל ששים ואחד אין נבללין יפה בכלי אחד אפילו הכלי היה מחזיק כמה עשרונים ואם נדר יתר מששים עשרונים מביא הששים בכלי אחד והשאר אפילו לא היה אלא עשרון אחד מביאו בכלי אחר ואם הביא יתר מששים עשרונים בכלי אחד אפילו ששים ואחד פסול ואע"פ שאמרו אם לא בלל כשר מ"מ ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאין ראוי לבילה בילה מעכבת כמו שהתבאר מעתה מי שאמר הרי עלי מנחה מאה עשרונים מביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחר ואם הביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחר יצא אלא שמן המובחר להביא ששים בכלי אחד הואיל ומתחלתו מכוין לקרבן גדול ואפילו אמר הוא בנדרו להביאם בשני כלים מ"מ לא הזכיר שני כלים אלא מפני שידע שאי אפשר לו להביאם בכלי אחד ומ"מ הואיל וכונתו לקרבן גדול כל כמה שאפשר לו להביא בכלי אחד מביא:

לג. ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לבני דיהוו ליכי מינאי אתא בריה קשישא אמר ליה וההוא גברא מה תהוי עילויה אמר ליה זיל קני כחד מיניהו אינהו ודאי לא קנו דהא ליתניהו בעידן הקנאה ולית להו אלא מאי דמטי להו מכח ירושה, האי קשישא קנה או לא קנה. רבי אבהו ורבי חנינא ורבי יצחק נפחא אמרי לית חולק לטליא במקום בניא. וטעמא מאי אלו אמר ליה קני כחמור מי קני הכא נמי לא קני. וכן הלכתא. ומסתברא דהאי עובדא בבריא הוה, וקנו מיניה בכולהו בלשון הקנאה גמורה, ובתר הכי הוו ליה בנים מינה, ואמטול הכי אצטרי' גמרא למימר דהנהו בנים ודאי לא קנו דהא ליתניהו בעידן הקנאה דאפי' לכלל עיבור נמי לא אתו. דאי בשכיב מרע, אם כן הא דאצטריך גמרא לאשמועינן דהנך ודאי לא קנו דהא ליתינהו, היכי דמי, אי דאתניח ואוליד בנין, מאי אירייא משום דליתינהו, כי הוה איתינהו מעיקרא נמי לא קנו, דכיון דעמד בטלה ליה מתנתו, ואי דלא עמד, היכי דמי, אי דהוה מיעברא מיניה בעידן הקנאה אמאי לא קנו, הא קי"ל דגבי עובר דידיה קנה, ואי דלא הוה מיעברא מיניה בעידן הקנאה אלא דאיעבר מיניה בתר הכי מיגו מרעיה, כי האי גוונא מי מצי לאקנויי באמירה בעלמא, נהי דתקינו ליה רבנן לשכיב מרע לאקנויי באמירה בעלמא, היכא דאיכא למימר דמחמת מיתה קא יהיב, כגון סתם מחלק כל נכסיו, אי נמי במקצת היכא דפריש מחמת מיתה, אי נמי במסוכן ואע"ג דלא פריש, דכולהו מטעמא דמצוה מחמת מיתה קאתו, אבל היכא דגלי אדעתיה דלאו מצוה מחמת מיתה הוא, דהא קא מקני לבנים העתידין לבא לכלל עיבור, הא ודאי לאו מצוה מחמת מיתה הוא ולא מצי לאקנויי באמירה בעלמא, אלא הרי הוא כבריא לכל דבר.

וכי תימא דילמא דהוה מיעברא וקיימא מקמיה הקנאה אלא שלא הוכר עוברה דאפילו בעובר דידיה לא קני כדברירנא לעיל, אי הכי איהו מיהת מנא ידע דהוה מיעברא מיניה כי היכי דלימא כי איכוון להנהו עוברין איכוון. אלא מסתמא כי איכוון לבני דהוו לה מיניה לבתר דמתפח הוא דאיכון ולא מצוה מחמת מיתה הוא. ועוד בין דהוכר עוברה בין דלא הוכר עוברה מי הוה ידע דמתרי הוה מיעברא דקא מקני לבני די הוו לה מיניה דמשמע לשון רבים.

אלא על כרחיך האי לישנא לא שייך אלא בבריא, דכיון דבחזקת חיים הוא סמכא דעתיה דהוו ליה בני טובא. דאלו מאן דמקני לעובר לאו אורחיה למימר אלא אם ילדה אשתי זכר או נקבה יטול כך וכך או יירש כל נכסי, אי נמי נכסי להאי דמיעברה איתתאי. אלא מחוורתא האי עובדא לא מיתוקם שפיר אלא בבריא וכדפרשינן. ואע"ג דלא אשמעינן גמרא לישנא דמהני בבריא ולא נמי דקנו מיניה, לא קשיא מידי, (דהוה) [דהא] ודאי מעיקרא כי אבטחינהו לאקנויי להו בהאי לישנא דאתמר בגמרא אבטחינהו, מיהו בתר הכי אקני להו בלישנא דמהני בבריא וקנו מיניה, מיהו גמרא כיון דלא אתא לאשמועינן הכא לישנא דמהני ודלא מהני ולא נמי דינא דמתנת בריא אי בעיא קנין ואי לא, אלא דינא דקני בחד מיניהו היכא דלא קני חד מהנך קמ"ל, דאע"ג דאי הוו בשעת הקנאה הוה קאנו והוה קני איהו כחד מיניהו, ואשתכח דבני מיקנא נינהו ולא דמו לחמור דלאו בר מיקנא הוא ולא אתי לכלל מיקנא, כיון דבעידן הקנאה לאו בני מיקנא נינהו כי אמר ליה להאי דקאי קני כחד מיניהו הוה ליה קני כחמור דלא קני. ולא איכפת ליה לגמרא לאדכורי אלא ההוא ענינא דאתא לאשמועינן.

וטובא דאיכא בגמרא כי האי גוונא. ומינה הנהו עובדי דגרסינן בסוף (נ"מ) [ע"ז] (עב,א) ההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזבינא לה להאי ארעא לדידך מזביננא לה ואזל זבנה לאיניש אחריני ואמר רבא קנה קמא, ומסקנא דלא קנה מטעמא דלא פסק, הא פסק קנה. ותו ההוא דאמר ליה לחבריה אי מזביננא לה להאי ארעא לדידך מזביננא לה במאה זוזי אזל זבנה לאיניש אחרינא במאה ועשרים ואמר רב כהנא קנה קמא, ואסיקנא דלא קנה מטעמא דזוזי יתיר[י] אנסוה, מכלל דאי הוה מזבין לאיניש אחרינא במאה זוזי הוה קני קמא. ואיתמור עליהי שמעתתא דא"ל כדשיימי בי תלתא ושאר שמעתתא. וקימ"ל דכולהי לא מיתוקמי אליבא דהלכתא אלא בדאמר ליה מעכשיו וקנו מיניה, ואפי"ה לא איכפל גמרא לאשמועינן בגויהי לא קנין ולא מעכשיו, משום דלא אתא לאשמועינן לישנא דאי איבעי מעכשיו ולא נמי מכירת קרקע במאי מקניא, אלא לאשמועינן תנאה כהאי גוונא אי הוי קיים ואי לא, ואף זו כיוצא בה:

לד. דאיתמר קני כחמור לא קני את וחמור רב אמר קנה מחצה. קסבר אע"ג דחמור לאו בר מיקנא הוא, האי גברא לאקנויי לתרוייהו קא מיכוין, לדידיה פלגא ולחמור פלגא. פלגא דלא מיקני ליה לחמור ברשותא דמריה קאי, ואידך פלגא קני ליה האיך, דהא כי איכוון לאקנויי ליה פלגא הוא דאיכון לאקנויי ליה. ורב המנונא אמר לא קנה ולא כלום. קסבר את וחמור נמי לשוויינהו כהדדי קא מיכוון, וכמאן דאמר ליה למקנו כהדדי משמע, וכיון דחמור לא קני איהו נמי לא קני, דכמאן דאמר ליה קני כחמור דמי. ורב ששת אמר קנה הכל. קסבר האי גברא לאקנויי לתרוייהו קא מיכוון, כל חד וחד לפום מאי דאפשר ליה למקנא, ונהי דכי הוו תרויהו כי מקנא קני האי פלגא והאי פלגא דהא כי הדדי נינהו וכל חד מיניהו לא שביק ליה רוחא לחבריה למקנא טפי מפלגא, אבל הכא דחד בר מיקנא וחד לאו בר מיקנא ההוא דבר מיקנא קני כוליה, דהא נותן כי אקני להו כל מאי דאיפשר ליה לכל חד מיניהו למקנא הוא דאקני ליה, וכיון דחמור לא קני מידי קני האיך כוליה. וקי"ל כרב נחמן דאמר קנה מחצה, כדבענן למימר קמן:

לה. ואמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא רבי יוסי אומר אין לך מר בקישות אלא פנימי שלו לפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון שבו ותורם. למהוי הכל תרומה קא עביד, לא שנא נמצא הפנימי מר ולא שנא נמצא מתוק נמצא הכל תרומה, והא מר לאו בר אפרושיה מיניה תרומה הוא, וכי קרי עליה שם תרומה כמאן דמקני מידי לחמור הוא, ואפ"ה כי משתכח פנימי מתוק הוי הכל תרומה, חיצון בלחוד הוא דאיבעי ליה למהוי תרומה, דהא פנימי אדעתא דהוי מר הוא דאפרשיה ולא אדעתא דהוי תרומה, אלא חיצון בלבד הוא דאיכוון לאפרושי לתרומה. ולרב המנונא דאמר לא קנה כלום, כי אשתכח פנימי מר אמאי חייל שם תרומה אחיצון, את וחמור הוא, וכי היכי דאפנימי לא חייל אחיצון נמי לא ליחול. אלא לאו משום דסבירא לן דכל היכא דמיכוון לאקנויי לתרי חד קני וחד לא קני, כל היכא דמשכח ההוא דבר מיקנא רוחא למקנא קני. ה"נ אע"ג דמר לאו בר אפרושי תרומה מיניה הוא וכי אפרשיה לפנימי הוה סלקא דעתא דמר הוא ולא חזי לתרומה כי משתכח מתוק הוי הכל תרומה, דכיון דמשכח שם תרומה רוחא למיחל אכוליה חייל, ואי משתכח מר אע"ג דכי קרי שם תרומה עליהו בהדי הדדי הוא דקרא ולא חייל שם תרומה אפנימי לא פקע שם תרומה מחיצון.

ודחינן שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליתא היא. כלומר שאני התם שאפי' תרם מן המר על המתוק מדאוריתא תרומה הויא ולאו את וחמור הוא, דא"ר אלעא מניין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה שנאמר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אינו קדוש נשיאת חטא למה מכאן לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה:

לו. מתיב רב אויא תיובתא מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאנים משלהן היתה ושביעית היתה ואמר להן הרי כולכן מקודשות לי בכלכלה זו וקבלתה אחד מהן על ידי כולן ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות אחיות הוא דאין מקודשות הא נכריות מקודשות ואמאי את וחמור הוא. דהא כולכם קאמר. ותיובתא דמאן דאמר את וחמור לא קנה ולא כלום. א"ל ולאו מי אוקימנא כגון דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי. דלאו את וחמור הוא.

וקי"ל כרב נחמן דאמר את וחמור קנה מחצה, דקי"ל כותיה בדיני. וההוא (קידושין נא,א) דמותיב ליה רבא לאביי דאמר קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין כגון המקדש אחת משתי אחיות מיהא דקתני אין האחיות מקודשות הא נכריות מקודשות, היכי דאמי, אי דאמר להי כולכם את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה, אלא לאו דאמר להי אחת מכם דלאו את וחמור הוא, דהא חדא בלחוד הוא דקדיש וכל חדא מינייהי לחודה אי הוה מבריר לה בת קידושין היא וקתני אין האחיות מקודשות, אלמא קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין, ואיצטריך אביי לתרוצה אליבא דנפשיה כגון דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי, ואמטול הכי אין האחיות מקודשות דהא לאו מסורין לביאה נינהו ואיהו לא קדיש אלא הראויה לביאה, דשמע מינה דבין לאביי בין לרבא תרויהו משתמטי מלאוקמה למתני' בדאמר כולכם כפשטה משום קושיא דאת וחמור, ההיא לא קשיא לן מידי, דהתם לאו אביי ורבא קא מתרצי לה למתני' הכי אלא סוגייא דגמרא הוא דקא מתריץ לה למתני', בין אליבא דרבא בין אליבא דאביי.

דיקא נמי מדאקשינן ליה לרבא מרישא ואמרינן תיובתא דרבא ומהדרינן אמר לך רבא וליטעמיך אימא סופא כו', והדר אמרי' לאביי קשיא סופא לרבא קשיא רישא, ופרקינן אביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה, דש"מ דסוגיא דגמרא הוא דמתריץ לה הכי אליבא דמר ודמר, וכי היכי דטרח לתרוצה אפי' למ"ד את וחמור לא קנה כי היכי דלא תיקשי ליה מתני' לרב המנונא, והאי דקא מקשי את וחמור היא ואת וחמור לא קנה, הכי קא מקשי, אילימא דאמר כלכם את וחמור הוא ואת וחמור איכא למ"ד דלא קנה לימא תהוי מתני' תיובתיה דרב המנונא דאמר לא קנה, אלא לא מיתרצא מתני' אליבא דרב המנונא אלא בדאמר אחת מכם, ותיובתא דאביי. ובדין הוא דהוה יכלינן לתרוצה אביי לית ליה דרב המנונא, אלא ניחא ליה לגמ' לתרוצי מתני' אליבא דאביי ואפי' אליבא דרב המנונא ולא לוקי פלוגתא היכא דלא איתמר פלוגתא. ולעולם הילכתא כר"נ, והכין פסקו רבואתא קשישי:

לז. ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לך ולבניך א"ר יוסף קנאי פלגא. קסבר כל היכא דמקני ליחיד ורבים בהדי הדדי, ומדכר ליה ליחיד בפרט ולרבים בכלל, הוו להו הנך רבים כולהו כחד גברא וקני ההוא יחיד פלגא והנך רבים פלגא. וקי"ל כרב יוסף כדבענן למי' קמן.

אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא ר' אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו. והא הכא דאהרן יחיד ובניו רבים וקאמר רחמנא והיתה לאהרן ולבניו דרשי רבנן מחצה לאהרן ומחצה לבניו, אלמא כל כי האי לישנא הכי משמע פלגא ליחיד ופלגא לרבים. אמר ליה אביי מי דמי בשלמא התם אהרן מסתמא בר חלוקא הוא, ואי לזכויי ליה חולקא כאחד מבניו קא בעי לימא קרא והיתה לכהנים והרי אהרן בכלל, להכי פרט ביה רחמנא למשקל פלגא, הכא אשה מסתמא לאו בת ירושה היא דיה שתטול כאחד מן הבנים. דכיון דאי פרט בה לא הוה שקלא מידי, איכא למימר דכי פרט בה למשקל כחד מיניהו הוא דפרט בה. וליתה לקושייה דאביי, דהא שמואל ורבי יוחנן עבדו ביה עובדא כרב יוסף. ותו דאיפסיקא הילכתא בהדייא כותיה:

לח. ומתמהינן אקושייה דאביי איני והא הוה עובדא בנהרדעא ואגביה שמואל פלגא בטבריא ואגביה ר' יוחנן פלגא ותו כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ההוא דמי כלילא דשדו דבי מלכא אבולאי ואאסטרטיגי. והם העשירים והשרים. ואמר רבי אבולי פלגא ואסטרטיגי פלגא. ואע"ג דהני נפישי מהני. ומתמהי' הכי השתא התם מעיקרא כי הוו כתבי אאבולאי הוו כתבי ואאסטרטיגי סיועי הוו מסייעי בהדייהו וידע מלכא דהוו קא מסייעי בהדייהו השתא מאי דקמא דכתבי אאבולי ואאסטרטיגי למימרא דהני פלגא והני פלגא. ואע"ג דדחינן לה לסיעתיה דרב יוסף מהאי עובדא דדמי כלילא, שמע מינה דלטעמיה דרב יוסף אע"ג דלא הוו מסייעי אסטרטיגי מעיקרא בהדייהו, אי כתבי אאבולי ואיסטרטיגי מגבינן מהני פלגא ומהני פלגא ואע"ג דהני נפישי טפי מהני. ואפילו היכא דכתבי אפלניא וכוליה ציבור מחייבי למיתב ההוא פלניא פלגא וכוליה ציבורא פלגא, דהא כולהי בגמ' בין לגבי הקנאה בין לגבי מסין חדא מחתא מחתינן להי אליבא דרב יוסף. וקי"ל כותיה:

(ה) פיסקא ולאו מי אוקימנא התם דאמר הראוי' מכם לביאה תתקדש לי פי' אביי מוקי לה התם הכי דאמר המקדש אחת משתי אחיות ולא פירש איזו מהן שתיהן מקודשות דקידושין שאינן מסורין לביאה הוה קידושין הילכך אין להעמידה באמר כולכם ואחת משתי אחיות דאלו כן הוי גם האחיות מקודשו' מש"ה מוקי לה באומר כל הראוי' מכם לביא' תתקדש לי שאין הקידושין (חולין) [חלין] אלא על הנכריות ולא על האחיות שאינן ראויות לביאה אבל רבא דסבר שהמקדש אחת משתי אחיות ולא פירש אין שתיהן מקודשות דקידושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קידושין מוקי לה התם באומר הרי כולכם ואחת משתי אחיות מקודשות לי ואפ"ה אין האחיות מקודשות כיון שלא פירש איזהו מהן וא"ת הא לרבא את וחמור הוא הא פירש המורה התם והשתא לאו את וחמור הוא דהא דאין האחיות מקודשות משום ספיקא הוא דלא ידעי' הי קדיש דאי הוה ידעי' בת זכיי' היא הילכך נכריות מקודשת והאי דנקט הכא תירוצא דאביי משום דהילכתא בהא כוותי' דהויא מיע"ל קג"ם ועיין מה שכתבתי על המורה במהדורא בתרא:

אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו כו'. תימה כיון דכל הקישואין שוין למה לא יתרום אחד מחמשים ותורם ממר על המר וממתוק על המתוק למה נחמיר מספק לומר שמא יש בזה מר יותר מבאחרים כיון דחטה אחת פוטרת את הכרי. ועוד יש להקשות דהשתא היאך מדקדק רב ששת ודלא כרב נחמן דשאני הכא שהוסיף על החיצון כדי שלא יקנה המר כלל אבל היכא שהיה בדעתו על המר ועל המתוק אימא לך שנתפס המתוק ולא המר ואף דלא כרב המנונא דאמר לא קנה ולא כלום אין להוכיח דאין כאן קני את וחמור כלל דלהכי הוסיף על החיצון כדי להוציא המר מכלל תרומה. ונראה לר"י דרבי יוסי כו' ככתוב בתוספות. וכן מוכח בירושלמי דבתר הך מתניתין דתורם קישות ונמצאת מרה כו' מייתי הך מילתא דרבי יוסי וקא בעי וכי בדבר שיש לו לבדוק קמפלגי כו' ככתוב בתוספות. והשתא ניחא דהוי קני את וחמור דמעיקרא כשהפריש לא ידע שהיה מר וקרא שם תרומה על כל הקישות והמר לא נתפס והמתוק נתפס ופקע שם טבל מכל ארבעים ותשעה שהפריש עליהם אלא שמוסיף מדרבנן בעלמא. תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא (אמר אביי) רבי יוסי אומר אין לך מר בקישות פנימי כו'. פירוש שאם היו הקשואין חמשים שצריך להוציא מהם תרומה גדולה אחת כיון שיש לחוש שמא הפנימי שבו מר הוא ואין תורמין מן הרע ליפה כשהוא תורם צריך להוציא שתים או שלש כדי שיתקבץ מן החיצון כדי שיעור אחד וקורין שם תרומה לשתים או שלש אלו שהוציא כדי שאם ימצא הפנימי שבהם מרה הרי יש החיצון שבקישות כדי תרומה. ואי סלקא דעתך את וחמור לא קנה הכא נמי אמאי תפוס שם תרומה על החיצון היכא דנמצא הפנימי מר והרי על הכל קרא שם תרומה וכיון שכן לרב נחמן דאמר קנה מחצה לא היה ראוי בכאן שיתפוס שם תרומה אלא מחצה על החיצון ומחצה על הפנימי וכאלו חצי תרומה בלבד הוא שהפריש ולרב המנונא דאמר לא קנה כלום אפילו מחצה נמי לא תפיס. ודחינן שאני התם דמדאורייתא כו'. אמר ליה היינו דחזאי רב הונא בר אויא בחלמי דקמותיב תיובתא הכי. פירוש ראה רב אשי קודם לכך בחלום שבא אליו רב הונא בריה דרב אויא וישב אצלו ולא היה יודע פתרון החלום וכשאמר לו מר מרדכי אחר כך דרב אויא מותיב האי תיובתא נזכר רב אשי לאותו חלום ואמר אי הכי היינו דחזאי להונא בריה בחלמי כלומר אי הכי זהו פתרון החלום שראיתי רב הונא בר אויא שבא אצלי ורמז הוא שנרמז אלי בחלום שיבא רב אויא לפני בזה שאמרתי עכשיו דאותביה תיובתא ולאחר שסיים זכרון החלום חזא לדחות האי תיובתא ואמר ולאו מי אוקימנא כו'. עד כאן.

ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף קנה פלגא. וקיימא לן הכי. ונראה לי דטעמיה דרב יוסף אינו מפני חשיבותו של פרט לומר שכיון שהזכירו ופרטו החשיבו כנגד הכלל דאי הכי מאי מקשינן עליה מהרי עלי מנחה מאה עשרון להביא בשני כלים דהתם לא גלה דעתו לחשיבותן של כלים כלל ולא שייך התם למימר דכיון שפרטן התשיבן. אלא עיקר טעמיה דרב יוסף שכונתו היתה לחלק נכסיו כפי חלוק דבריו וכיון שהוא עשה שני חלקים מדבריו האחד ליך והשני לבניך יש לנו לחלק נכסיו בשני חלקים כמו שאמר וקנתה מחצה ולפי זה נמי אלו אמר נכסי לראובן ושמעון ולבני פלוני נוטלים ראובן ושמעון מחצה ובני אותו פלוני מחצה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות זכיה. ולפי זה גם כן אלו אמר נכסי לראובן ושמעון וללוי ולבני פלוני והיו לאותו פלוני שני בנים אותן נוטלים מחצה ושלשה הראשונים אין נוטלים אלא מחצה אף על פי שנמצא עכשיו שהורע כוחן של נפרטין לפי שלא מפני חשיבותם של פרט אמר רב יוסף דקנה מחצה אלא משום שראוי לחלק נכסיו כמו שחלק דבריו ולפיכך אפילו לא פרט אלא אחד אותו פרט הוא כנגד הכלל כולו וכן אם ריבה בנפרטים כולן אינן אלא כנגד הכלל. זהו דעתי בזה והוא מסכים עם דברי הר"ם במז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלעולם אין הכלל נוטל אלא כאחד מן הנפרטים. נראה מדבריו שהוא סובר דכי אמרינן קנה פלגא מפני חשיבותו של פרט הוא כיון שהזכירו בפירוש. הר"ן ז"ל.

גמרא ואמאי את וחמור נ"ל לפרש לכרשב"ם דמשום מיחוש דיש בפנימי של תרומה מר יותר מבאינך צריך להוסיף מתוק כביצה מקישות אחרת ומיהו מדשמעינן מר' יוסי דפנימי של קישות מר הוא ה"ל את וחמור שהמתוק והמר של כל מ"ט הקישואין אמר שיחול על מתוק ומר של קישות זה וכיון דלא פירש שיהיה המר חל על המר והמתוק על המתוק אלא שאמר סתם מ"ט קישואין יחולו על קישות זה אם כן חצי המתוק של מ"ט הקישואין יחול עליו שפיר שם חולין על חצי מתוק של קישות זה אבל שאר המתוק מן המ"ט לא מבטיל שם טבל מיניה דחצי המר של קישות זה לא חל עליו שם תרומה וקשיא אף לרב נחמן דאמר את וחמור קנה מחצה והכא הרי קנה כולו שהמתוק של מ"ט כולו חלה עליו שם חולין שהתרומה חל על כל המתוק שבקישות זה ולא חל על המר שבקישות זה כלל שהוא כמו החמור והתוספות שהקשו בפשיטות למה לא יתרום מזה על זה והלא החיצון יפטור החיצון כו' אין זה סותר פי' רשב"ם דודאי בסתם אין החיצון חל על החיצון כו' למאי דס"ד דה"ל את וחמור כמ"ש אלא שהקשו למה אמר ר' יוסי להוסיף על החיצון ה"ל לתקן הדבר בלא הוספה אלא שיפרש דבריו החיצון יפטור החיצון כו' ומיהו הא לא ניחא להו כפרשב"ם למיחש דאיכא בפנימי זה מר יותר מבאינך ותו לא מידי ומהרש"ל הבין השמיעה בדרך אחרת ולא ידעתי מי הכריחו לכך ואין להאריך ודו"ק:

תוס' בד"ה רב נחמן אמר כו' הוא ואת וחמור לא קנה לאו משום דהלכתא הכי כו' עכ"ל לפי מה שנראה מפרשב"ם וכמ"ש מהרש"ל דמהך דה' נשים מתיב תיובתא בשמעתין נמי לרב נחמן דאמר את וחמור קנה מחצה והכא הג' נכריות קנו כל הכלכלה לק"מ מהתם דשפיר פריך התם אף לרב נחמן והא את וחמור הוא ולא קנה מיהת מחצה לרב נחמן והכא קתני דג' נכריות קנו כולה אלא דלא משמע להתוספות שום דיוקא למימר הכי דקנו כולה דאימא דקנו שלשה חלקים מהכלכלה ושני חלקי האחיות לא קנו והיינו כרב נחמן ואם כן ע"כ לא פריך התם אלא לרב המנונא דלא קנו ולא כלום ולישנא דאת וחמור לא קנה סתם נמי משמע הכי דלא קני כלל ודו"ק:

בד"ה אין לך מר כו' ונראה לר"י דר' יוסי דהכא לא איירי בשכל הקישואין מרים אלא אותה כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דכל הקישואין אפילו הפנימי אינו מר ומקרי אוכל משום דפנימי דבקישות זה שתרם הוא מר ואינו אוכל צריך להוסיף מן החיצון על החיצון כדי לתרום על פנימי של שאר כל הקישואין מיהו ק"ק לישנא דמוסיף מן החיצון על החיצון שכתבו התוספות דהא אף אם יוסיף מפנימי של אחד מהקישואין נמי שפיר עביד וק"ל:

גמ' אילו אמר ליה קני כחמור מי קני דאתמר קני כחמור לא קנה כצ"ל:

שם אמאי את וחמור הוא נ"ב ותימה סוף סוף איך מוכח מהכא דקנה כולה דלמא לא קנה אלא מחצה דמר אינו מתקן את המתוק ונשאר המ"ט מתוק כנגדו טבל אם לא שמוסיף עליו ממקום אחר כביצה ונ"ל דס"ל מה שאמר כשהוא תורם מוסיף כו' היינו מדרבנן כדמשמע לישנא כשהוא תורם מוסיף על החיצון ותורם דהיינו ב' תרומות כעין תרומה ויחזור ויתרום שהביאו התוספות דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא א"צ להוסיף והמתוק שנשאר בקישות מתקן הכל אע"פ שלא יהיה א' מחמשים ממש אלא פחות ודעתו היה לתרום מסתמא בבינוני אחד מחמשים שהרי אחד ממ"ט התרים אפ"ה אמרינן מאתר שאותו מעט מר שנוסף בזה הקישות אינו מתקן המתוק שכנגדו א"כ חל הכל על המתוק דומיא זו התם שחמור אינו קונה והשני קונה אף חלקו ודו"ק:

שם וליקט אחד בכלכלה של תאנים כו' כצ"ל:

שם הא נכריות מקודשות ואמאי את וחמור כו' נ"ב נראה בעיני לפרשב"ם דדייק מהא דקנה הכל צ"ל דדייק מהכלכלה שאמר כולכם מקודשות ואפילו הכי דוקא אחיות הוא דאין מתקדשות הא הנכריות מתקדשות באותה כלכלה ויחלקו הכלכלה לג' חלקים ולא אמרינן דנחלק לה' חלקים וג' נכריות יקנו חלקים דהיינו ג' חלקים אלא ש"מ דקנה הכל ודו"ק. השתא מאי דקא כתבי אאבולי כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה מתיב רב זירא לרב יוסף הס"ד. בסוף העמוד בשני כלים מביא ששים הד"א:

תוס' בד"ה אין לך כו' דרבי יוסי פליג אמתניתין נ"ב פי' וקאי עלה א"נ איירי בנמצא מרה דומיא דמתניתין וק"ל:

גמרא וליקט אחד כלכלה של תאנים. כצ"ל:

ר"ש ד"ה ואמאי את וחמור הוא. עי' כה"ד ועי' רש"ל ורש"א. ול"נ כוונתו דאם הקישות של תרומה יש בו מר יותר והיתרון הוא עודף על א' מחמשים שהרי תחתיו הוסיף כבר כביצה מתוק. והוא מכוון לחלוק את העודף הזה על כל המ"ט של חולין בין על המתוק ובין על המר נמצא שרוצה שיקנה המתוק והמר שם תרומה מהטבל של מתוק:

ר"ש ד"ה אין אחיות מקודשות. דקדושין שאין מסורין כו'. לכאורה לפי מאי דס"ד השתא דאמר כולכם. לכ"ע אחיות אינן מקודשות (אף לאביי דאמר קדושין שאין מסורין כו' הוי קדושין) מטעם כל שאינו בזאח"ז אפי' בבת אחת אינו ע"ש בסוגיא ותבין:

תד"ה אין. ור"י פליג כו' אלא מוסיף מן החיצון כו'. משום דמיירי שהכהן אכל להקישות של תרומה ומצאו מר והמ"ט שנשארו אצלו א"י אם הם מרים או לא אך רובא אינם מרים לכן צריך להוסיף. ומוסיף מן החיצון שהוא ודאי אינו מר ומיושב הק"ק דהמהרש"א:

גמרא מחצה לאהרן. עי' בפסקי מהרא"י סי' עב:

(קמג סע"א) מביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד וכו'.—בתוספתא מנחות פי"ב ה"ז וירושלמי יומא פ"א ה"ב [לט ע"א] (ומובא ביפ"ע כאן) איתא להיפך: "מביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחד ואם הביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד יצא". וטעם דין זה מבואר בירושלמי שם, דאלו אמר סתם היה מביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד, ולמה אמר בשני כלים? להביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחד (ע"ש). והרמב"ם השמיט כל דין זה ואיני יודע טעמו.

וכרכיש. הודה לדבריי: קני כחמור מי קנה. כמו שהחמור לא קנה כן הוא לא קנה הכא נמי כי היכי דבנים העתידים לבא בעולם לא קנו איהו נמי לא קנה: את וחמור. את ובהמה זו תקנו נכסיי: קנה מחצה. דהכי אמר ליה אתה וחמור תקנו שניכם הוא מחצה ואתה מחצה ולא אבד האיש חלקו בשביל החמור שלא תלאן זה בזה: לא קנה ולא כלום. דכיון דבקנין אחד שיתף שניהם לא נגמרה בדעתו להקנות לזה בלא זה כלום וכיון דחמור לא קנה איהו נמי לא קנה: רב ששת אמר קנה הכל. אדם יודע שאין חמור קונה וגמר בדעתו שמי שיוכל לקנות משניהם יקנה: כשהוא תורם. קישות אחד מחמשים איכא למיחש דלמא איכא מר בפנימי שבזה טפי מאינך ואין כאן אחד מחמשים במתוק ונמצא תורם מן המר על המתוק הלכך כשהוא תורם מוסיף על המתוק כביצה מקישות אחרת ותורם קישות וכביצה על הארבעים ותשע ואיכא השתא מתוק בתרומה טובא ונמצא תורם מן המתוק על המתוק: ואמאי את וחמור הוא. שאמר קישות זה יהא תרומה על אלו וכיון דיש בה מר ומתוק כי היכי דמר לא חייל בה תרומה ולא מבטל שם טבל מן המ''ט הכי נמי המתוק ולא יחול עליו שם תרומה אלא מאי אית למימר המתוק קנה הכל ופטר מטבל את המ''ט ולעיל נמי את וחמור אף על גב דחמור לא קנה הוא קנה הכל כי היכי דהכא דמר לא קנה ומתוק קנה הכל: ומשני שאני תרומה. דמר נמי תרומה מעלייתא הוא כמתוק ואין כאן את וחמור ושניהן קונין זה כזה: לא תשאו. על התרומה חטא אם תרימו את חלבו מן היפה הא אם תרימו מן הרע תשאו עליו חטא שלא עשית מצוה מן המובחר: נשיאות חטא למה. אלא יחזור ויתרום מן היפה: מעשה בחמש נשים. בפ' האיש מקדש והתם מפרש לה רב שפיר אמר רב שמע מינה ממתניתין ארבעה ונקט בידיה תלת שמע מינה המקדש בפירות שביעית מקודשת וש''מ קדשה בגזל אינה מקודשת ואפילו בגזל דידה מדקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה טעמא דשביעית דהפקר הוא הא דשאר שני שבוע לא וש''מ אשה נעשית שליח לחבירתה ואפי' במקום שנעשית לה צרה שהרי קבלה אחת על ידי כולן ונתקדשה היא וחברותיה בכלכלה זו ונעשו צרות זו לזו: אין אחיות מקודשות. דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קדושין כלל ואפי' בחדא מינייהו: ואמאי. נכריות מקודשות והא את וחמור הוא הרי מקדש בכלכלה זו כולן חמש נכריות ואחיות וכי היכי דאחיות לא קנו נכריות נמי לא יקנו אלא שמע מינה מה שיש בידו כח לקנות יקנה הכל כרב ששת: היינו דחזאי רב הונא בר אויא בחלום. ומשום דאמרת לי דמותיב רב אויא תיובתא נתקיים חלומי מיהו לאו קושיא הוא דלאו מי אוקימנא כו' בתמיה: הראויה מכם. ואין אחיות בכלל ואביי הוא דמוקי לה הכי בקדושין וקי''ל כרב נחמן דאמר דאת וחמור קנה מחצה והמזכה לעובר לכשתלד קנה כרב נחמן בפירוש רבינו חננאל: קני פלגא. כנגד הבנים היא מחצה והם מחצה: והיתה לאהרן וגו'. בלחם הפנים כתיב אהרן זה כהן גדול מחצה לכהן גדול ומחצה למשמרת כהנים והך ברייתא במסכת יומא בפרק ראשון (דף יז:) דתנן התם גבי כהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש ותניא בגמרא ונוטל חלה אחת משתי חלות של עצרת ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים רבי אומר לעולם חמש שנאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו והתם מפרש למה אינו נוטל שש דהאיכא י''ב חלות שתים מערכות שש המערכת ומכאן אנו למדין דהמזכיר יחיד אצל מרובין לענין מתנה נוטל כנגד המרובין: חלוקה הוא. בכלל שאר כהנים אע''ג דלא גלי ביה קרא שלא כתב אהרן אלא והיתה לכהנים היה חולק עמהן: דמי כלילא. כתר מלכות: דשדו בי קיסר. הטילו על אלו לעשותה: אבולי ואיסטרטיגי. עשירים ושרים כדגרסינן (במגילה דף טו.) במרדכי והמן זה בא בפרוזבולי וזה בא בפרוזבוטי נציבים ומצב פלשתים מתרגמינן איסטרטיגי (שמואל א יד מלכים א ד): ואיסטרטיגי פלגא. אע''ג דאבולי עשירים יותר: אבולי הוו כתיבי. בכתב של מלך ליתן הכל אלא שאיסטרטיגי מסייעי להו פורתא: השתא דקא כתבי כו'. להוסיף על מה שהיו רגילין ליתן נכתבו עתה: מתיב ר' זירא. לרב יוסף: האומר הרי עלי מנחה מאה עשרון להביאם בשני כלים מביא ששים בכלי אחד ומ' בכלי אחד ט'.

רב נחמן אמר קנה מחצה. והלכתא כרב נחמן והא דאמר בפ''ב דקדושין (דף נא.) וליטעמיך אימא סיפא מעשה בחמש נשים כו' עד את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה לאו משום דהלכתא הכי אלא הכי בעי למימר ותקשה למאן דאמר לא קנה וכי היכי דלדידיה צריך לתרצה הכי נמי צריך לתרצה לרבא: אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו. תימה כיון דבכל קישואין הפנימי מר והחיצון מתוק למה לא יתרום מזה על זה והלא החיצון יפטור החיצון והפנימי יפטור הפנימי ולמה צריך להוסיף על החיצון ונראה לר''י דר' יוסי דהכא לא איירי בשכל הקישואין מרים אלא אותה שתורם נמצאת מרה וקאי אהא דתנן במסכת תרומות (בפ''ג משנה א) ומייתי לה בהאשה רבה (יבמות דף פט. ושם) התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום ור' יוסי פליג וסבר דאין צריך לחזור ולתרום אלא מוסיף מן החיצון על החיצון דאפי' אותה שנמצאת מרה אין החיצון מר כל כך שלא יהא עליו תורת אוכל והכי משמע בהדיא בירושלמי על ההיא משנה דהתורם קישות דקאמר בשלמא אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום דספק גמור הוא אם היה סרוח בשעת הפרשה אם לאו אלא קישות ונמצאת מרה אמאי הוי תרומה הא ודאי דהיתה מרה גם בשעת הפרשה ולמה היא תרומה כלל ומשני עשאוה ספק אוכלין דאוכל גמור הוא מן התורה ולכך היא תרומה והכי נמי אמרינן הכא דמדאורייתא תרומה מעליא היא אלא דקנסי ליה משום דהוה ליה למטעמיה כדאמרי' בהאשה רבה (שם) ועשאוה ספק אוכל ולכך יחזור ויתרום ובתר הכי מייתי בירושלמי ההיא דר' יוסי דהכא דאין לך מר בקישות אלא פנימי שבו וקא בעי התם וכי בדבר שיכול ליבדק נחלקו ומשני על עיקר בדיקתה נחלקו דתנא קמא סבר יש מרירות הרבה בחיצון וראוי לעשותו ספק אוכלין ור' יוסי סבר אין בו מרירות כל כך ואין ראוי לעשותו ספק אוכלין ולכך לא יחזור ויתרום הרי משמע בהדיא דרבי יוסי פליג אמתניתין דהתורם קישות:

בבא בתרא קמג ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף קמג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד