בבא בתרא קמה ע"ב

בבא בתרא קמה ע"ב - Steinsaltz

and the Sabbatical Year does not abrogate them; and the firstborn does not take a double portion of them.

The baraita states that gifts of groomsmen are collectible in court. What is the reason for this? It is that they are considered similar to a loan. The baraita states: And they are not subject to the prohibition of interest. The reason is that it was not with that in mind that he gave him a larger gift. Rather, he did so on account of his joy at his friend’s wedding. The baraita states: And the Sabbatical Year does not abrogate them. The reason is that one cannot read the verse concerning the abrogation of debts during the occurrence of the Sabbatical Year: “He shall not exact it of his neighbor and his brother, because the Lord’s release has been proclaimed” (Deuteronomy 15:2), with regard to gifts of groomsmen. Since one cannot choose to exact the gifts until the time of one’s own wedding, they are not addressed by this verse.

The baraita states: And the firstborn does not take a double portion from them. The reason is that they constitute potential inheritance, and the firstborn does not take in inheritance the property due the deceased as he does the property the deceased possessed.

§ Rav Kahana said: The principle with regard to the reciprocation of gifts of groomsmen is: If the recipient was in town when his groomsman wed, he should have come to the wedding, and even if he did not come, he is obligated to send the gifts of groomsmen. If he was not in town, but he was nearby and he heard the sound of the drum announcing the wedding, he should have come. If he was far away and did not hear the sound of the drum, the betrothed man should have informed him. If he did not inform him, the recipient has a grievance against the betrothed man because he did not inform him about the wedding, but he still repays the gifts of groomsmen.

In this case, since he did not partake of the wedding feast, he is entitled to deduct a sum from the reciprocal gift. The Gemara asks: And up to how much can he deduct? Abaye said: The members of a wedding feast were accustomed to deduct according to the following principle: If the gift of groomsmen that the reciprocal giver received was up to a dinar, he now pays nothing, because what a person brings in his hand he consumes in his stomach. If the gift of groomsmen was up to four dinars, he now pays half. From that sum onward, each person deducts according to his prominence, i.e., in accordance with the outlay that would have been required to honor the reciprocal giver properly, had he participated in the wedding feast.

The Sages taught (Tosefta 10:9): If one served as groomsman for his friend at a public [pumbei] wedding, and when the groomsman himself wed, he requested that his friend reciprocate by serving as a groomsman for him at a private wedding, the friend can say to him: I am willing to reciprocate and serve as groomsman for you only at a public wedding, where the rejoicing is greater, in the manner you served as a groomsman for me. If one served as a groomsman for his friend when he married a virgin, and he requested that his friend reciprocate by serving as a groomsman for him when he marries a widow, the friend can say to him: I shall serve as a groomsman for you only when you marry a virgin, in the manner you served as a groomsman for me.

If one served as a groomsman for his friend when he married a second wife, and he requested that his friend reciprocate by serving as a groomsman for him when he marries a first wife, the friend can say to him: When you marry another woman I will serve as a groomsman for you. If one served as a groomsman for his friend when he married one woman, and he requested that his friend reciprocate by serving as a groomsman for him when he marries two women, the friend can say to him: I will serve as a groomsman for you when you marry one woman, in the manner you served as a groomsman for me.

§ The Sages taught in a baraita: There are different types of Torah scholars. There is a scholar who is wealthy in figurative property and wealthy in public renown; this is the master of homiletics. There is a scholar who is wealthy in coins and wealthy in houses; this is the master of dialectics. There is one who is wealthy in oil and wealthy in hidden stores; this is the master of halakhic traditions. Everyone is dependent on the owner of wheat; this is the master of Talmud, who understands the reasons behind the rulings and traditions.

Rabbi Zeira says that Rav says: What is the meaning of that which is written: “All the days of the poor are terrible; and for the good-hearted it is always a feast” (Proverbs 15:15)? “All the days of the poor are terrible”; this is referring to the master of Talmud, who is wearied by the difficulty of his Talmud study. “And for the good-hearted it is always a feast”; this is referring to the master of Mishna, who recites the mishnayot by rote and is not wearied thereby.

Rava says: The opposite is true. And this is consistent with that which Rav Mesharshiyya says in the name of Rava: What is the meaning of that which is written: “He who quarries stones shall be hurt by them; and he that chops wood shall be warmed thereby” (Ecclesiastes 10:9). “He who quarries stones shall be hurt by them”; these are the masters of Mishna. They exert themselves to memorize the mishnayot, but since one cannot reach practical conclusions from the mishna, they are comparable to one who carries a heavy load without benefiting from it. “He that chops wood shall be warmed thereby”; these are the masters of Talmud, who attain the benefit of their exertions in the form of practical conclusions.

The Gemara cites other interpretations of this verse. Rabbi Ḥanina says: “All the days of the poor are terrible”; this is referring to one who has a wicked wife. “And for the good-hearted it is always a feast”; this is referring to one who has a good wife. Rabbi Yannai says: “All the days of the poor are terrible”; this is referring to one who is delicate [istenis] and overly sensitive, because he constantly encounters unpleasant situations. “And for the good-hearted it is always a feast”; this is referring to one who is relaxed and not particular with regard to his food or his surroundings.

Rabbi Yoḥanan says: “All the days of the poor are terrible”; this is referring to an empathetic person, because he is constantly affected by the suffering in the world. “And for the good-hearted it is always a feast”; this is referring to a cruel person, who is not pained by the suffering of others. And Rabbi Yehoshua ben Levi says: “All the days of the poor are terrible”; this is referring to a person of impatient disposition. “And for the good-hearted it is always a feast”; this is referring to a person of patient disposition.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמה - ב

ד. ואין שביעית משמטתה. אף על פי שזה חוב.

ה. ואין הבכור נוטל בה פי שניים. אפילו למאן דאמר שבמלוה נוטל פי שניים.

מבארת הגמרא את הברייתא:

הדין הראשון, נגבית בבית דין - מאי טעמא?

כמלוה דמיא, ואין זה רק מנהג טוב להשיב לו כטובתו, לכן יכול לתובעו שישלם את חובו.

וכמו כן, זמן הפרעון של ההלואה הוא בעונת שמחתו, ולכן מובן הדין השני, שנגבית רק בעונתה ולא קודם כיון שלא הגיע זמן הפרעון.

הדין השלישי, ואין בה משום ריבית, משום דלאו אדעתא דהכי יהב ליה. כיון שהוא לא נתן על מנת שיחזיר לו חבירו יותר, הרי כל מה שמוסיף לו, זה נדיבות לב וגמילות חסדים, כדי לכבדו, לכן אין כאן אסור ריבית ^[33].

הדין הרביעי, ואין שביעית משמטתה, אף על פי שזה חוב רגיל, משום דלא קרינא ביה "לא יגוש", שכעת לא יכול לתבוע את החוב, כיון שעדיין לא הגיע זמן הפרעון, וכל חוב שהמלוה לא יכול לנגוש את הלוה בשנה השביעית, אין שביעית משמטת, וכמו מלוה חבירו לעשר שנים, שהיום לא יכול לנגוש בו, אין שביעית משמטת ^[34].

והדין החמישי, ואין הבכור נוטל פי שניים, משום דהוי ליה ראוי, כפי שפסקנו לעיל, שמלוה הוי ראוי, ואין הבכור נוטל פי שניים בראוי כבמוחזק, דכתיב "בכל אשר ימצא לו", וכאן זה לא היה מצוי אצל אביו ^[35].

אמר רב כהנא: כללא דשושבינותא, הכלל בהחזרת חוב השושבינות הוא כך:

אם השושבין שצריך להחזיר הוה במתא נמצא בעיר כששושבינו נשא אשה, איבעי ליה למיתא, הוא צריך לבוא בעצמו ולשמחו, ואם לא בא, יכול לתובעו בבית דין שישלם לו את חובו כפי שהוא קבל.

שמא קל טבלא, שמע קול פעמונים שמודיעים לבוא לשמוח עם החתן, אפילו שלא היה בעיר, הוא צריך לבוא לשמחו, כיון שיודע על כך. ולכן אם לא בא, צריך לשלם את חובו.

לא שמע קל טבלא, אם הוא רחוק שלא שמע גם את קול הפעמונים, איבעי ליה לאודעיה החתן היה צריך להודיע לשושבינו שיבוא לנשואיו כדי לשמחו, ואם לא הודיעו, רק תרעומת אית ליה, לשושבין יש תרעומת על החתן שלא הזמינו לשמוח ולאכול ולשתות בסעודתו. אבל שלומי משלם. זה לא פוטר אותו מלשלם לו את חובו, אבל צריך לנכות לו את דמי הסעודה שהיה אוכל אם היה מודיעו.

ועד כמה? עד כמה מזכה לו עבור זה שלא אכל אצלו?

אמר אביי: נהגו בני גננא המנהג אצל בני השמחה, עד זוזא אייתא בכפיה, אם הוא מביא זוז בידו עבור השושבינות, אכליה בכרסיא, הוא אוכל את שוויו בכרסו, כיון שהאכילה הפחותה ביותר היא בשיווי זוז. ואם דמי השושבינות הם עד ארבעה זוזים, משלם פלגא מנכה לו חצי מדמי השושבינות כיון שאם הוא מביא דורון גדול יותר מאכילים יותר, ולכן מנכה לו יותר.

מכאן ואילך, השעור הוא, איניש איניש כחשיבותיה. תלוי בחשיבותו של השושבין שאם הוא חשוב היו מביאים לו סעודה חשובה ולפי זה ינכו לשושבין מחובו כלפי החתן.

תנו רבנן: שנינו בברייתא בדיני שושבינות:

עשה עמו בפומבי, אם הראשון עשה נשואין בפרסום, ובקש השני, שצריכים להחזיר לו, לעשות עמו בצנעא, לעשות שמחה צנועה כי רוצה לצמצם בסעודה, יכול לומר לו הראשון, שצריך להחזיר את חובו: בפומבי אעשה עמך, כדרך שעשית עמי! שאחזיר את חובי רק בשמחה גדולה, כפי שהיה אצלי, וכל זמן שלא תעשה אותה שמחה, אני לא חייב להחזיר לך.

וכמו כן, אם עשה עמו בבתולה, הראשון נשא אשה בתולה, ובקש השני לעשות עמו להביא את השושבינות באלמנה, לשמחת נשואי אלמנה

יכול הראשון לומר לו: בבתולה אעשה עמך, כדרך שעשית עמי! כיון שבאלמנה השמחה קטנה יותר.

וכן במקרה הפוך, אם עשה עמו בשניה, הראשון נשא אשה שניה, והשני הביא לו דורון, ובקש השני לעשות עמו שושבינות בראשונה, כשהוא נושא אשה ראשונה, שהשמחה גדולה יותר, יכול הראשון לומר לו: לכשתשא אשה אחרת [פעם שניה], אז אעשה עמך! כיון שאינו רוצה בשמחה יתירה, והוא יחזיר לו בדיוק באותה שמחה שהוא השתתף.

וכן אם הראשון עשה אתו באחת, כשנשא אשה אחת, ובקש השני לעשות עמו בשתים, להחזיר לו את השושבינות כשנושא שתי נשים ביחד, שאין שמחה גדולה שנושא שתי נשים שהן צרות זו לזו, יכול הראשון לומר לו: באחת אעשה עמך, כדרך שעשית עמי.

הגמרא מביאה כמה דברי אגדה.

תנו רבנן, שנינו בברייתא: יש כמה סוגים של בעלי חכמה. יש חכם שדומה למי שהוא עתיר נכסין, עשיר בנכסי קרקעות, כגון שדות וכרמים, שזה נראה לכולם. או שהוא דומה למי שהוא עתיר פומבי, עשיר בבהמות, שזה דבר גלוי לכולם - זה הוא בעל הגדות, שדורש בכל מקום בפני רבים, ומפורסם אצל כולם, ויש לו שם של חכם.

ויש חכם שדומה לעתיר סלעים, שולחני המשתכר בהחלפת מטבעות, או עתיר תקוע, עשיר בשמן, שאין עושרם של אלו גלוי ומפורסם, אלא רק כשבאים אליהם אז רואים את אוצרותיהם - זהו בעל פלפול, שאינו מפורסם כמו בעל האגדות, אלא רק כשבאים אליו, אז הוא יכול להראות את חכמתו.

ויש חכם שדומה לעתיר משח, עשיר בתבואה, הנמכרת במדה, ועתיר כמס, יש לו אוצרות של כסף וזהב שאצורים בבית גנזיו, ואינם גלויים רק לעתים רחוקות - זהו בעל שמועות. שיודע הרבה הלכות ושמועות, והוא מגלה אותם כשצריך להורות הלכה. ^[36]

והגמרא באה ללמדנו, כי מי שצריך יותר לעיין ולהתייגע בחכמתו, הוא יותר צנוע ופחות מפורסם. ולכן בעל האגדה הוא המפורסם ביותר, ובעל השמועות הצנוע ביותר.

מסיימת הגמרא: הכל צריכים למרי חטיא, לאחרון, שהוא בעל החטים, והוא משל ליודע גמרא, זה שיודע את המשניות והברייתות. וכשם שאי אפשר בלי חטים כך בעל הגמרא הוא החשוב מכולם.

אמר רבי זירא אמר רב: מאי דכתיב "כל ימי עני רעים", מה שאמר הכתוב בספר משלי [פרק טו] שחיי העני רעים, לאיזה עני מתכוונים?

זה בעל גמרא, שצריך להתייגע ולהמית עצמו להבין את הקושיות והתרוצים.

ואילו מה שאמר הכתוב, "וטוב לב משתה תמיד", זה בעל משנה. מי שלומד משניות, שאין בהן קושיות ותרוצים.

רבא אמר איפכא, הפוך מרבי זירא, שימי עני רעים זה בעל משנה, שהכל סתום לפניו במשנה, ואינו יודע להורות הלכה, וכן אינו יודע ליישב את סתירת המשניות, ואילו טוב לב משתה תמיד זה בעל גמרא, שאמנם הוא יגע ועמל, אבל לבסוף הוא מגיע לאור גדול, שהכל ברור לו, ואין שמחה גדולה מזה.

וזה מתיישב עם מימרא אחרת של רבא:

והיינו דאמר רב משרשיא משמיא דרבא: מאי דכתיב מה היא הכוונה בפסוק בספר קהלת [פרק י] "מסיע אבנים יעצב בהן", מי שמסיע אבנים ממקום למקום זו, עבודה שגורמת לצער, "בוקע עצים יסכן בם", מי שחותך עצים, לבסוף הוא מתחמם בהם ונהנה מהם.

מבארת הגמרא: "מסיע אבנים יעצב בהן", אלו בעלי משנה, שלומדים משניות כל היום ולבסוף יש להם צער מהלימוד הזה, כיון שהלומד בהן בלבד מתקשה בטעמי המשנה, ואינו יודע לפרש, אבל "בוקע עצים יסכן בם", אלו בעלי גמרא, שעמלים ומתייגעים בהבנת דברי הגמרא, אבל לאחר העמל, באה ההנאה, שמשנתן סדורה וברורה.

והגמרא מביאה דרשות אחרות שאפשר לדרוש מהפסוק במשלי:

רבי חנינא אמר, "כל ימי עני רעים", זה שיש לו אשה רעה. "וטוב לב משתה תמיד", זה שיש לו אשה טובה.

רבי ינאי אמר, "כל ימי עני רעים", זה איסטניס, שדעתו מתרחקת ונמסה מכל דבר מגונה שהוא רואה, ולכן חייו רעים. "וטוב לב משתה תמיד", זה שדעתו יפה שסובל הכל ואינו מתרחק מכל דברי לכלוך ומיאוס כך שתמיד חייו טובים ואינו סובל.

רב יוחנן אמר, "כל ימי עני רעים", זה רחמן, שבלבו הוא דואג ובוכה על צער בני אדם ולכן גם הוא חי תמיד בצער.

"וטוב לב משתה תמיד", זה אכזרי שאינו מרגיש ומשתתף בצערם של אחרים.

ורבי יהושע בן לוי אמר, "כל ימי עני רעים", זה שדעתו קצרה, שהוא קפדן, ועינו צרה בין בשלו, ובין בשל אחרים.

"וטוב לב משתה תמיד", זה שדעתו רחבה.

הערות

^[33] מוסיף הנמו"י שאין להתיר להוסיף במלוה סתם כיון ששם דרך הלואה בריבית ולכן יש חשש שיכשל בריבית ממש עי"ש בדבריו.

^[34] ע"פ הרשב"ם. והתוס' בד"ה ואין חולק ומבאר שהטעם כיון שיתכן שבכלל לא יבוא לידי גביה כפי שיבואר בגמרא לקמן שיש מקרים שלא צריך להחזיר לו לכן שביעית לא משמטת.

^[35] והתוס' הנ"ל מבאר שאפילו למאן דאמר שמלוה הוי מוחזק כאן הוי ראוי, דשמא לא יבוא לידי גביה לעולם.

^[36] ע"כ המהרש"א בחדושי אגדות.

ואין השביעית (שנת השמיטה) משמטתה ככל מילוה. כלומר, גם אם הגיעה שנת השמיטה לפני שנשא חבירו אשה, אין חוב זה נשמט, והוא חייב לפורעו כשיישא חבירו אשה. ואין הבכור נוטל בה פי שנים אם מת השושבין, וחבירו מחזיר את השושבינות למשפחה בנישואי אחד הבנים.

ומעתה מבארים את דברי הברייתא: נגבית בבית דין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום שכמלוה דמיא [היא נחשבת]. ואין בה משום רבית — משום דלאו אדעתא דהכי יהב ליה [שלא על דעת כן נתן לו] את התוספת, אלא מחמת שמחה וידידות, ואין כאן ענין של הלוואה בריבית. ואין השביעית משמטתה — משום דלא קרינא ביה [שאין אנו קוראים בו], מה שנאמר בענין זה: "לא יגש (ילחץ) את רעהו...

כי קרא שמיטה לה'" (דברים טו, ב). שהרי אינו יכול לומר לו בשנת השמיטה: החזר לי את כספי, לפי שרק כשמגיע זמן הנישואין עליו להחזיר, ולא קודם לכן. ואין הבכור נוטל פי שנים — דהוה ליה [שהרי זה] רק דבר שראוי לבוא לידי האב שמת, וכלל הוא שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק.

א אמר רב כהנא, כללא דשושבינותא [הכלל של השושבינות], כלומר, באלו אופנים מתקיימת חובת ההחזרה של דמי השושבינות: אם הוה במתא [היה בעיר] כשנישא שושבינו — איבעי ליה למיתא [צריך היה לו לבוא לחתונה], וגם אם לא בא — צריך לתת לו את השושבינות. וכן אם לא היה בעיר, אבל שמע קל טבלא [קול התוף המודיע שיש חתונה] — איבעי ליה למיתא [צריך היה לו לבוא]. לא שמע את קל טבלא [קול התוף] — איבעי ליה לאודועיה [צריך היה לו החתן להודיע לו], אלא שאף שתרעומת אית ליה [יש לו] לשושבין שלא הודיע לו ולא הזמינו להשתתף בשמחה, שלומי [לשלם] הוא משלם. ומכל מקום הואיל ולא נהנה השושבין מן החתונה, מן הראוי שינכה לו מן השושבינות.

ושואלים: ועד כמה ינכה לו? אמר אביי: נהגו בני גננא [החופה], אם היה חוב השושבינות עד זוזא [זוז] אינו משלם כלל, כי אייתא בכפיה אכליה בכרסיה [מה שהביא אדם בידו אכל בכרסו]. אם השושבינות היא עד ארבעה זוזים — משלם פלגא [מחצית]. מכאן ואילך אם חייב לו סכום גדול יותר — איניש איניש כחשיבותיה [איש איש כחשיבותו]. שלפי האופן שבו היו מכבדים אותו ומאכילים אותו — כך הוא מנכה.

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: עשה עמו עם חבירו שושבינות בפומבי (בפרסום), ובקש הוא מחבירו לעשות עמו חתונה בצנעא — יכול לומר לו השושבין: באופן זה אינו רוצה להשתתף עמך, אלא בפומבי אעשה עמך, כדרך שעשית עמי. וכן אם עשה עמו בבתולה, שנשא חבירו בתולה לאשה, ובקש הוא מחבירו לעשות עמו שושבינות בנישואיו לאלמנה — יכול חבירו לומר לו: דווקא בבתולה אעשה עמך, כדרך שעשית עמי, שמחה גדולה יותר; וכן אם

עשה עמו, עם חבירו, שושבינות באשה שניה שנושא, שהיא שמחה שונה משמחת נישואי אשה ראשונה, ובקש מחבירו לעשות עמו בנישואין של ראשונה — יכול לומר לו חבירו: לכשתשא אשה אחרת אעשה עמך. עשה עמו בנישואי אשה אחת, ובקש מחבירו לעשות עמו בשתים — יכול לומר לו: באחת אעשה עמך, כדרך שעשית עמי.

ב אגב הזכרת "פומבי" מביאים דברים בהם נזכרת מלה זו, תנו רבנן [שנו חכמים]: עתיר נכסין עתיר פומבי [עשיר בנכסים ועשיר בפרסום] — זה הוא בעל הגדות. עתיר סלעים עתיר תקוע [עשיר כספים ועשיר בבתים], שהוא כאדם שיש לו כסף מזומן — זהו בעל פלפול. עתיר משח עתיר כמס [עשיר בשמן ועשיר בדברים נסתרים] — זהו בעל שמועות שיודע הרבה שמועות והלכות של האמוראים. הכל צריכין למרי חטיא [לבעל החיטים] — תלמוד, שמי שמבין ועוסק בטעמי ההלכות והשמועות, כולם צריכים לו.

אמר ר' זירא אמר רב, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד" (משלי טו, טו)? "כל ימי עני רעים" — זה בעל תלמוד שמתייגע בלימודו ובקושיותיו, "וטוב לב משתה תמיד" — זה בעל משנה ששונה משנתו כסדרה, ואינו מתייגע בה כל כך.

רבא אמר: איפכא [ההיפך] הוא הנכון. והיינו [וזהו] שאמר רב משרשיא משמיה [משמו] של רבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם" (קהלת י, ט)? "מסיע אבנים יעצב בהן" — אלו בעלי משנה, שהם עובדים קשה בשינונם, אבל אינם יכולים להינות מעמלם — להגיע למסקנות למעשה מתוך משנתם. "בוקע עצים יסכן (יתחמם) בם" — אלו בעלי תלמוד, שאחרי שיגעו בלימוד הם מגיעים למסקנות.

ר' חנינא אמר פירוש אחר לפסוק שהובא : "כל ימי עני רעים" — זה שיש לו אשה רעה, "וטוב לב משתה תמיד" — זה שיש לו אשה טובה. ר' ינאי אמר: "כל ימי עני רעים" — זה איסטניס, אדם מפונק, רגיש, לפי שתמיד הוא מוצא דברים שאינם נעימים לו. "וטוב לב משתה תמיד" — זה שדעתו יפה שאינו מקפיד כל כך, וסובל דברים ואינו נפגע.

ר' יוחנן אמר פירוש אחר לפסוק זה : "כל ימי עני רעים" — זה רחמן, שהרי יש בעולם הרבה מקרים של צער וסבל, "וטוב לב משתה תמיד" — זה אכזרי, שאינו סובל ביסורי אחרים. ור' יהושע בן לוי אמר פירוש אחר : "כל ימי עני רעים" — זה שדעתו קצרה רגזן המתרתח במהרה, "וטוב לב משתה תמיד" — זה שדעתו רחבה, סבלן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the Sabbatical Year does not abrogate them; and the firstborn does not take a double portion of them.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואין בה משום רבית. אם החזיר לו זה יותר דלאו לשם רבית יהיב ליה אלא לשם מתנה:

דלא קרינן ביה לא יגוש. דהיכא דמצי למתבעיה כל זימנא אם לא קבע לו זמן קרינן ביה לא יגוש ושביעית משמטתו. אבל הא הואיל ואין נגבית אלא בעונתה לית ביה משום לא יגוש. ואין הבכור נוטל פי שנים בה. בשושבינות שחזרה לאחר מיתת האב שהיו חייבין לאביו:

הוה במתא. כשנשא חבירו אשה והיה חייב להחזיר לו שושבינות ואיבעי לי' למיתי לחופתו והלכך אף דלא אתא אפי' הכי חייב לשלוח לו סבלונות משום דנגבית בב"ד. ואי לא ידע דעבד חופה כגון דהוה בשוקי בראי אך דשמע קל טבלא שמקרקשין בזוג סימן שיתקבצו לחופה איבעי ליה למיתי. ואי לא אתא אפי' הכי חייב להחזיר לו:

לא שמע. שהוא רחוק הרבה משכונתו:

איבעי ליה שיודיעו. שיבא:

תרעומת אית ליה. גביה שלא זימנו לסעודתו אבל מיהו שלומי לישלם סבלונותיו. אבל הואיל שלא אכל שם צריך לנכות לו מן השושבינות:

ועד כמה. צריך שינכה לו:

אמר אביי נהגו בני גננא עד זוזא שוה בכריסיה. כלומר שוה זוז אוכל אדם כשהוא אוכל לחופה ואם נתן לו זה ד' זוזי לשושבינותו ועכשיו כשמחזיר לו סבלונותיו ולא אכל לחופתו משלם פלגא ב' זוזין וב' זוז ינכה לו משום שאם היה מאכילו לשובע לא היה אוכל פחות מב' זוזין והאי דאמר עד זוזא אתא בכריסיה היינו היכא דלית מאכל כל כך כי אם לצמצם:

מיכן ואילך. כלומר יתר על כן שאם שושבינו זה אדם חשוב ולא זמנו לסעוד בחופתו והיה חייב לזה בשושבינו ד' זוז ינכה לו מאותו דורון ג' זוז משום דאם היה הוא שם היו משימין לפניו כפי חשיבותו (ד' זוזי ינכה לו מאותו). ולא היה שוה פחות מג' זוז והרביעי יחזור לו:

עשה עמו. בשושבינו:

בפומבי. בפרהסיא דכולה עלמא הביא עמו לשמחו. ועשה עמו אידך חופתו בצנעא מפני (שהוא למד או מפני) אימת בני אדם ובקש שיפרע לו שושבינות בצנעא בלא קול יכול לומר לו זה לא אשלם כי אם בפומבי אני רוצה לשמוח עם אנשים הרבה בחופתו כמו ששמחתי עמו דבצניעות לא הוי שמחה כלום. וכל הני דלקמן מצי למימר הכי:

באחת. כשנשא אשה אחת בקש שיפרע לו כשהוא נושא שתים כאחת לא הויא כל כך שמחה בשתי צרות אלא יכול לומר כשתשיא לבנך או לאחיך בתולה אחת או אשה ראשונה אפרע לך שאני רוצה לשמוח עמך כמו ששמחתני אתה:

עתיר נכסי. זה הוא עשיר נכסים וכרמים שבחוץ:

עתיר פומבי. זה שיש לו רוב בהמות ויוצאין לרעות בחוץ ויש להן קול עושר. זהו בעל אגדה שיכול לדרוש בכ"מ בפני רבים בבית הכנסת ובבית המשתה ויש לו [שם] שהוא חכם:

עתיר סלעין. שיש לו כסף וזהב ומשתכר בה:

עתיר תקוע. זה שיש לו בתים הרבה ומשכירן ומביאין לו שכירותו ואין לו קול עושר כל כך:

זהו פעל פלפול. שיושב בביתו ומוסיף מפלפולו על שמועתו ששמע דתקוע היינו בתים כדכתיב ויעקב תקע את אהלו:

עתיר משה. שהוא עשיר בדבר המדוד כגון איפות של חטים ואינו מרויח בהן אלא בביתו אצורין:

עתיר כמס. זהו שיש לו פקדונות של כסף וזהב ואינו מרויח בהם אלא בבית אצורים. ששומע מפי רבו ויודע מה ששומע ואינו מחודד כל כך שידע לחדש דבר מדעתו:

הכל צריכין למרי חטיא. שאין אדם יכול לחיות בלא חטה. זה בעל גמרא שאין אדם יכול להורות איסור והיתר ולא לדין כי אם בעל גמרא שיודע לפרש ולחקור הכל:

זה בעל תלמוד. שעוסק כל היום בהויות ותירוצים ובעל משנה אינו טורח שאין בה קושיות:

רבא אמר איפכא. ימי עני רעים זה בעל משנה שהכל סתום במשנה. בעל תלמוד פשוט לו הכל שרואה הקושיות ותירוצים וראיות שמסייעות זו לזו:

יעצב בהן זה בעל משנה. שאינו יודע לפרש סתומות שבמשנה:

יסכן בם. מתחמם בהם ומתהנה זה בעל תלמוד שמאזין ומבחין מה שבתוכו:

שדעתו קצרה. רגזן:

הרחמני. שדואג בצער כל אדם:

אסתניס. דאנינא דעתיה:

ואין השביעית משמטתיה. פי' משום דליתיה בכי יגוש דהא לא מחייב ליה כלום עד דנסיב איתתא ודלמא לא מסתייע' ליה מילת' אי נמי נסיב אלמנה והוא עשה עמו בבתולה אי נמי בשנייה.

נכסי לבני אסיקנא דקרו אינשי לחד ברא בני. ואם תאמר אם כן למה ליה למימר הכי, לישתוק וההוא ברא ירית ליה. י"ל דילמא כתב נכסיו דייתיקי מעיקרא לאחר והשתא הדר ביה ולביטולא לקמיתא הוא דאמר כן, דדייתיקי מבטלת דייתיק. ואפילו בבריא שכתב כן, אפשר שכתב נכסיו לאחר מתנת בריא בתנאי אם לא יחזור בו.
כירושלמי בשני דייני גזירות (כתובות ה"א) והביאו ר"ח ז"ל בכאן בפירוש':] מי שהיה במדינת הים ואמר ינתנו אלו לבנים בנותיו בכלל אמר בשעת מיתה ינתנו לבני אין הבנות בכלל. עד כאן. ומסתברא לי שאין כן דעת גמרין, דאם כן לא הוו שתקי הכא מנחלה ומלפרש כן כאן. ועוד שמעתין דהכא אף בבריא ה[י]א, מדמתניתין גבי בעיא דבר ברא תניא כמאן דאמר לא קא(מר) קרו אינשי לבר ברא ברא (הנולד) [המודר מן הבנים מותר בבני בנים ומינה דכולה שמעתין אפילו בבריא היא, דכולהו בעיין בחד גוונא נינהו, מדלא פריש. כנ"ל. ואיפשר דהאי דירושלמי בדברים העשויים ללבישה לבנים ולבנוטת כפסקי דשיראי דגמרין.

מתני': השביחו גדולים את (הקטנים) [הנכסים] השביחו לאמצע. יש מפרשים שאפילו טרחו אין נותנין ואין צריך לומר שאין נוטלין כיורד ברשות, ואף על פי שאמרו (לעיל בבא בתרא מב, ב) שותף כיורד ברשות דמי, דהכא אחים מוחלין הן אצל אחיהן ואפילו שכר טרחן. וכן פירש [ר"ש] ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל. ומיהו דוקא בשלא עשו מלאכה בגופן לנטוע ולבנות וכיוצא בזה, דהתם השביחו לעצמן כדאיתא בגמרא, אבל טרחו לשכור פועלים או שמוכרין וקונין טרח כזה הוא שמוחלין, וכמו שכתוב בגמרא.

ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו השביחו לעצמן. יש מפרשים שאפילו השביחו בכל הנכסים בין בחלקן בין בחלק אביהן נוטלין לעצמן כל השבח, כיון שאין הקטנים יכולין להשביח את חלקם. והביאו ראיה ממעשה דרב ספרא דאמרינן בגמרא דשבק אבוה זוזי ושקלינהו ועבד בהו עיסקא ואמרינן דמשום דגברא רבא הוא ולא שביק גירסיה וטרח לאחריני אף על פי שלא אמר ראו מה שהניח לנו אבינו (ו)הוה ליה כאילו אמר, ומשמע דכולהו שקל ובכולהו עבד עיסקא, דאי לא שקיל אלא כנגד חלקיה אפילו איניש דעלמא נמי כן, דהאי זוזי כמאן דפליגי דמי. ויש אומרים דכל השבח אי אפשר, דלקתה מדת הדין בכך, דמאי אולמייהו משאר אריסין או שותפין דעלמא אלא נוטלין בחלק אביהן מחצה ונוטלין מחצה שלהם ומחצה בחלק אחיהם או שליש או רביע כשאר אריסין שבעיר וכשותף שהוא כיורד ברשות. ורב ספרא נמי ליטול מחצה שלו וחצי מחצה בשל אחיו קאמר.

גמרא: לא שאנו אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים. יש מפרשים כגון ששבחו נכסים מעצמן כגון דיקלא [ואלים] ארעא ואסקא שירטון,ומחת עצמן כגון שטרחו בהן לשכור פועלים. ואינו מחוור, דאם כן רישא דמתניתין למה לי לתני, פשיטא, וסופא נמי היכי אפשר דכי אמרינן ראו מה שהניח לנו אבינו שיהו נוטלין שבח דיקלא דאלים. ותו רב ספרא דשקיל זוזי ועביד בהוכ עיסקא הא טרח בהו, ומאי שנא רב (פפא) [ספרא ד]גברא רבא הוא אפילו איניש דעלמא נמי. ותו דגרסינן בפרק המפקיד (ב"מ לט, ב) גבי מרי בר איסק דאמר אחוה ליפלוג לי בבוסתני ופרדסי דשתל, ואמר רב חסדא דינא קאמר ליה דתנן הניח בנים גדולים וקטנים השביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע, ולהאי פירושא אמאי, והלא רב מרי בר איסק הוא השביח את הנכסים בעצמו, שטרח לשכור פועלים לבנות ולנטוע.
ויש מפרשים השביחו נכסים מחמת נכסים (כמו) [נמי] כגון ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית, ואף על פי שטרחו להכניס פועלים ולהוציא פועלים ולקנות ולסחור ולישב בחנטות כרב ספרא מוחלין הן בכך. אבל השביחו מחמת עצמן, כיון שהוציאו הוצאות משל עצמן, השביחו לעצמן, דאין אדם עשוי למחול ממון שהוציא בשל אחרים, וכמי שהתנו דמי. וכן הדין במה שטורחין בגופן כגון שנוטע או מביא משא על כתפו ועושה מלאכה שאין הקטנים יכולין לעשות. וכן פירש הראב"ד ז"ל וכן פירש ר"ח ז"ל. והיינו אודייני, דהוה ליה כמשבחין מחמת עצמן, אלא שאמרו דלנטירותא עבידא ואפילו קטנים מצי מנטרי לה.

לעולם יהא אדם זריז ללמוד ולא יהא לבו בטוח על מה שלמד שכל עוד שהוא חוזר ללמוד חדודו מתחזק ומתחדשים לו הרבה דברים או שמא תתחדש ידיעת מה שלא למד וכדי שיחזיק אדם עצמו בחסר ובבלתי נשלם העירו בכאן שמיני הידיעה חלוקים ואי אפשר להמצא בשלמות אלא אחר היגיעה והוא שאמרו עתיר נכסין עתיר פומבי זהו בעל אגדות והמשל בזה שהוא קורא ניכסין עבודת האדמה וחרישתה שהוא דבר שבמעט עושר אדם טריד בה כל השנה ופומבי הוא בלשון פרסי צמר גפן והיא סחורה שכמותה גדול ובמעט סחורה ממנו ימלאו כמה בתים וכך היא דרכם של בעלי אגדות דורשין ברבים וידמה מהם שתהא חכמתם עולה עד לרקיע וכשתריח בקנקנם כלה הריח בקירוב ארבע אמות עתיר סלעין עתיר תקוע זה בעל פלפול וזה שעתיר סלעין הוא שיש לו כספים לסחור בהם וריוח שלו מתוסף בכל יום וכן עתיר תקוע ר"ל בתים שהם קבועים ואין ידו של אדם צריכה להיות עובדת בהם ופירותיהם יוצאים בלא טרח עבודה וכן שיש לו מסים וארנוניות והקרן קיים והפירות באין תמיד וכן בעל פלפול מיתוספת ידיעתו בכל יום וקרנו קיימת עתיר משח עתיר כמוס זהו בעל שמועות ר"ל בעלי ידיעת הסוגיא והגמ' בלא פלפול ודמה אותם לשמן ומרגלית שהם דברים נכבדים או שמא מצד שידיעתם אינה אלא בשופי אבל אם יבאו למשא ומתן ומחלקת אין להם כח לעמד בו כשמן זה שהוא מבקש מנוחה וכשאדם מנידו מעט הוא מתבלבל ונעכר וכן עתיר כמוס ר"ל טמון של מרגליות וענינם שאין אדם יכול להנידן כל כך בלא קלקול ומ"מ הכל צריכים למרי חטיא ר"ל ידיעת התלמוד אלא שצריך אדם להזדרז עד שיהא שליט בכל:

עשה עמו בשניה וביקש לעשות עמו בראשונה יכול לומר וכו' אבל עשה עמו בראשונה וביקש לעשות בשניה (א"ה דברים ככתבן בהעתק המשובש וכוונת הרב מובנת למעיין) מדקרית לה להא דנשא לו השושבינות נישאה אשה אחרת קבלה ממנו ולכך משלם השושבינות שלו. ואם תשאל בשלמא דאמרינן יכול לומר בבתולה אני עושה עמך ניחא דדבר ידוע דנישואי בתולה יש בהן שמחה מרובה יותר מנשואי אלמנה. אלא עשה עמו כשניה ובקש לעשות עמו בראשונה אמאי יכול לומר לו בשניה וכו' וכי מאי שמחה יש בנשואי שניה יותר מנשואי ראשונה. ומסתברא לן מפני שבנישואי ראשונה לבו של חתן טריד כדתנן חתן פטור מק"ש לילה הראשון משום דטריד טירדא דמצוה אבל בנישואי שניה אין לבו טריד הואיל וכבר היתה לו אשה אחרת ובקי בדבר ובנישואי שניה בדיחא דעתיה ויותר הוא שמח מנישואי ראשונה:

סה. ת"ר חמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה ואין בה משום רבית ואין השביעית משמטתה ואין הבכור נוטל פי שנים. נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה מאי טעמא כי מלוה דמיא. ומאי עונתה, כשישא המשלח אשה הראויה לשמוח עמו בחופתו כדרך ששמח גם הוא עם המשתלח. ואין בה משום רבית. דאי אהדר ליה טפי ממאי דיהיב ליה ליכא איסורא, דלאו אדעתא דהכי יהיב ליה. והאי נמי כי מהדר ליה לאו בשכר שהיו מעותיו בטלות אצלו קא מטפי ליה, אלא כל חד וחד לפום חשיבותיה. ואין השביעית משמטתה דלא קרינא ביה לא יגוש. דהא [לא] מצי מתבעי בגו זימניה. אבל ודאי אי מטא זימניה מקמיה הכין משמיט. ואין הבכור נוטל בה פי שנים דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. דלא עדיפא ממלוה. ודוקא היכא דנשא אשה המשלח ושמח המשתלח עם המשלח שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפורעו עד שמת, אבל אם לא הספיק לשמוח עמו עד שמת לא משלם, דאמר תנו לי שושביני ואשמח עמו:

סו. אמר רב כהנא כללא דשושבינותא הוה שושבינא במתא בעידן שמחת שושבינו איבעי ליה למיתי. ואי לא אתי מיחייב לשלומי כולה שושבינותא עד גמרא ולא מנכי ליה ולא מידי ואפי' תרעומת לית ליה עלויה. ואי לא הוה במאתא ושמע קל טבלא איבעי ליה למיתי. כגון דהוה בר ממאתא במקום קרוב, ושמע קול טבלא, דהוו רגילי לממחא ביה מקמי שמחה כי היכי דלישמעו אינשי וליתו, איבעי ליה למיתי, דהא ידע אימתי מטי זמן נישואין, ואי לא אתי משלם כוליה. ואי לא שמע ולא הוה במאתא איבעי ליה לחתן לאודעיה ואי לא אודעיה תרעומת אית ליה לשושבין עילויה. מיהו שלומי משלים ליה מאי דאית ליה גביה.

ועד כמה אמר אביי נהוג בני גננא עד זוזא אתא בכריסיה אכליה מזוזא ועד ארבעה משלם פלגא מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה. כלומר נהוג בני החופה דאי שדר ליה עד זוזא ותו לא, כיון דלא אודעיה לא משלם ליה ולא מידי, דמעיקרא כי אתא האי משלח לשמחת המשתלח אתא בכריסיה ואכליה לזוזא דשדר ליה. מזוזא ועד ארבעה משלם פלגא. ומארבעה ואילך איניש איניש כחשיבותיה, דאי האי שושבין אדם חשוב הוא דאי הוה אתי הוו טרחי קמיה טפי מתרי זוזי, מנכי ליה לפום חשיבותיה, ואי לא לא מנכי ליה אלא תרי זוזי. והוא הדין במקום שנהגו לזמן את השושבינין על ידי שלוחין, אי לא זמניה תרעומת הוא דאית ליה עליה, שלומי משלם. ולאו דמשלם כוליה אלא מנכי ליה לפום מנהגא דבני גננא כדאמרן.

ומסתברא דהני מילי היכא דהוה ליה לחתן לאודועי ולא אודעיה, והאיך נמי לא שמע ולא אתא, דאיהו גרם לנפשיה דאזל ליה ממאתא. אבל היכא דאתא שושבינא לבי גננא למחדא בהדי שושביניה ולא קבליה, דינא הוא דלא משלם ליה ולא מידי. דאי לא תימא הכי, אם כן כי מת המשלח מקמי דחדי משתלח בהדיה אמאי פטור. אי משום טעמא דתנו לי שושביני ואשמח עמו, לימא ליה ומאן לימא לן דהוה ניחא ליה לשושבינך למחדא עמך, דילמא אי הוה איהו קיים לא הוה מקבל לך, וקיימא לן טענינן להו ליתמי כל מילתא דהוה יכיל אבוהון למטען. ותו הא דאמרינן לקמן עשה עמו בפומבי ובקש לעשות עמו בצנוע יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי, דאלמא לא מחייב למפרעיה עד דעביד עמיה שושבינותא כלל. דהשתא היכא דעביד בפומבי ולא ניחא ליה לקבולי ליה להאי שושבינא אמרת דמחייב לשלומי ליה, היכא ניחא ליה למיעבד בהדיה בצנוע לא כל שכן.

אלא ודאי ש"מ דהיכא דלא ניחא ליה לקבוליה לשושביניה לא מיחייב שושביניה לשלומי ליה מכוליה שושבינותא ולא מידי, דכי שדריה נהליה לההיא שושבינותא מעיקרא אדעתא דהכי שדרה נהליה, דלא להדרה נהליה אלא היכא דשבק ליה האיך למחדא בהדיה כמא דחדי האיך בהדי האי, ואמטול הכי כי מאית ליה משלח מקמי הכין מצי משתלח למימר להו ליורשיו תנו לי שושביני ואשמח עמו דאי הוה קיים הוה אזילנא מנפשאי וחדינא בהדיה. ולא מצו אמרי ליה מאן (יימא) [יימר] דהוה מקבל לך, דאמר להו אי לא הוה מקבל לי לא הוה מחייבנא לשלומי ליה ולא מידי. והכא היינו טעמיה דכי לא הוה במאתא ולא שמע נמי קל טבלא דאע"ג דהוה ליה לאודועיה ולא אודעי משלם ליה דאיהו אפסיד אנפשיה דאזל ליה ממאתא, משום דאמר ליה אטו אנא כי שדרי לך מעיקרא מי קרית לי, דאי שדר לך אנא מנפשאי הוא דשדרי לך ואתא למחדא בהדך, ואת נמי לא איבעי לך למיזל ממאתא:

סז. ת"ר עשה עמו בפומבי ובקש לעשות עמו בצנוע יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. כלומר אם עשה שושבין שושבינות עם החתן שנשא ראשון בגלוי ונשא השושבין בצנוע ובקש שיעשה הראשון עמו שושבינות בנישואין שהוא נושא עכשיו בצנוע להחזיר לו בהם שושבינותו, יכול הראשון לומר לו בגלוי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. ואם לא עשה האחרון שמחת נשואין ואין בגלוי אין הראשון חייב להחזיר לו שושבינותו.

וכן אם עשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו בשניה ובקש לעשות עמו בראשונה יכול לומר לו לכשתנשא אשה אחרת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים יכול לומר באחת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. וטעמא דכולהו הני משום רבוי שמחה ומעוט שמחה הוא, דכל היכא דעשה השושבין עמו בנשואין הראויין לשמחה מרובה ובקש השושבין לכופו לעשות עמו שושבינות בנישואין שאינן ראויין אלא לשמחה מועטת, יכול לומר לו איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי לכשתשא אשה הראויה לשמוח בחופתה כדרך ששמחת(ה) עמי ואז אחזיר לך שושבינותך כדי שאשמח עמך כדרך ששמחת עמי. והדבר ידוע שהשמחה שנעשית בגלוי מרובה יתר משנעשית בצנוע, ושמחת נשואי הבתולה מרובה יתר משמחת האלמנה, ודעתו של אדם בנשואי אשתו שניה פנויה לשמוח עם רעיו ושושביניו יתר ממה שהיא פנויה בנשואי ראשונה.

ולאו משום דבראשונה טריד ליביה בבעילה, חדא דהא תינח היכא דנשא את הראשונה בתולה, נשאה אלמנה מאי איכא למימר. ועוד אם כן הא דקתני עשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי, איפכא מיבעי ליה, אלא גבי ראשונה ושנייה היינו טעמא לפי שחיבת הראשונה טורדת את לבו מלשמוח עם זולתה, מה שאין כן בשנייה. ולא עוד אלא שזה לבו רעב וזה לבו שבע. וכן דעת האדם פנוייה בנשואי אשה אחת יתר ממה שהיא בנשואי שתים כאחת. לפיכך אם עשה עמו בשמחה מרובה ובקש לעשות עמו בשמחה גרועה הימנה אינו רשאי. אבל אם עשה עמו בשמחה גרועה ובקש ממנו לעשות עמו בשמחה מעולה הימנה הדין עמו, ואין הראשון יכול לומר לו איני שמח עמך אלא כדרך ששמחת עמי.

וש"מ דלא מצי איניש למכפייה לשושביניה לאהדורי ליה שושבינותיה עד שישא המשלח אשה נישואין הראויין לשמוח בהם כדרך ששמח המשלח בנשואין הראשונים כדפרישנא. ודוקא במידי דאפשר ליה, אבל אם היה הראשון עשיר והב' עני אינו יכול לומר איני מחזיר לך עד שתוציא בנישואין כדרך שהוצאתי בנשואי, דא"כ אין לך עשיר שחייב להחזיר לעני שושבינות כלל:

סח. ת"ר עתיר נכסין עתיר פומבי זה בעל הגדות עתיר סלעין עתיר תקוע זהו בעל פלפול עתיר משח עתיר כמס זהו בעל שמועות הכל צריכין למרי חיטייא ומאי ניהי גמרא:

(ט) עתיר נכסין עתור פומבי זה בעל אגדה פי' בעל אגדה דומה למי שהוא עשיר בנכסים בפרהסיא כגון שדות וכרמים וגנות וכיוצא בהן שהן גלויים לעין כל ובעל פילפול דומה למי שהוא עשיר תקוע וחזק באוצרות כסף שיש לו ואינן ידועין לכל וגם הוא אינו חסר דבר כיון שיש בידו מעות מרובות כך הוא בעל הפלפול יודע כל דבר לאמתו ובעל שמועות דומה לעתיר משח עתיר כמס שהוא עשיר משמן ומהאוצרות חיטין ומיני מזונות שכמס שכל העולם צריכין אליו לקנות ממנו שהכל צריכין למרי חיטי וכך שלחו מתם על רבה ורבה יוסף דסיני ועוקר הרים סיני עדיף:

ואין בה משום רבית. דלאו אדעתא דהכי יהב ליה כלומר זה שמרבה בשושבינות לכבוד עצמו הוא עושה לעשות לו שם ולא משום רבית. הראב"ד.

שמע קל טבלא. פירוש אפילו ליתיה במתא אלא הוא סמוך לעיר שיכול לשמוע קול טבלא. לא שמע כלומר היה סמוך לעיר ולא שמע איבעי ליה לאודועיה. תוספי הרא"ש ז"ל.

כללא דשושבינותא הוא. במתא איבעי ליה למיתי. ואם לא בא אפילו עברו ימי החופה משלם וכן שמע קל טבלא. לא הוה במתא ולא שמע קל טבלא איבעי ליה לחתן לאודועיה ואי לא אודועיה תרעומת אית ליה להאיך אבל שלומי מיהא משלם. ופירש הרב הצרפתי והוא שלא עברו כל שבעת ימי המשתה. ואני תמה אם לא עברו ימי המשתה מה תרעומת יהיה לו. וכי יש קבע בימים שיאמר ביום ראשון הייתי רוצה לעשות כדרך שעשית עמדי. אלא לעולם אפילו שעברו ימי המשתה מפני שכבר הגיע זמן הפרעון ומלוה שעבר זמנה אם לא תבעה בזמנה לא יגבה אותה לעולם שלא יאמר מחלת אותה גם זה יכול לומר גם אני לא ידעתי שלא היית יודע בחופתי והייתי ממתין אותך עד שעברו ימי חופתי ולא באת. ומה ששנינו בברייתא (בסופה) עשה עמו בפומבי כו'. זה ודאי מפני שיאמר אני חייב להתכבד בך. ובאשה שניה מפני שיאמר עדיין לא הגיע זמן הפרעון. ואתת ושתים שיאמר גנאי היא לי שאבא בבית אחד בחצי שושבינות אי נמי משום דטריחא ליה מילתא לבא שתי פעמים. עד זוזי אתא בכריסיה אכליה ואינה נגבית מזוזא ועד ארבעה משלם פלגא על מה שיוסיף על זוזא אינו משלם אלא המחצה מפני שהוא מביא עמו או בנו או שמש אחר לשמשו בשפע המנחה להביאה ואוכלין עד המחצה מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה משלם כפי מה שירבה עמו ואינו פוחת מפני האוכלין הבאים עמו ולפי שמספיקין לו שמשין. ארבעה ~למעלה כמו עד ארבעה נמצא עכשיו לעולם הוא פוחת לו זוזא והמחצה עד ארבעה והשאר משלם. ודוקא במי שמשלם לאחר ימי המשתה שהוא משלם לו דמים אבל במי שמחזיר שושבינות בעונתה דהיינו בימי המשתה לא יפחות כלום שאם בא זה בכריסו ובשמשיו ואכלה גם זה יבוא כמו כן עם שמשיו ויאכלו. נמצא מפירושינו זה קושיא על פירוש הרב צרפתי. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: היכא דשניהם קיימין ולא מת אחד מהם ונשא עכשיו אשה המשלח ועשה ימי משתה ולא שמח עמו מי שנשתלחה לו השושבינות דינא שאם קרא לו המשלח אליו לשמוח עמו ולא בא נתחייב מי שנשתלח להחזיר כל השושבינות בלי לגבות ממנו כלום שכיון שמשלח הרי עשה ימי משתה ושלח לו ולא בא מאי הוה ליה למשלח למעבד והיינו דאמר רב פפא כללא דשושבינותא הוא במתא איבעי ליה למיתי. וזה שאמר רב פפא שמע קל טבלא איבעי ליה למיתי במקום שנהגו בכך הוא אבל במקום שלא נהגו לבא אלא בשליחות אינו חייב להחזיר כלום אלא עד שיקרא לו וישגר בשבילו ואם לא קרא לו המשלח ולא שגר בשבילו איבעיא ליה לאודועיה. וזה שלא שמח עמו מחמת שלו קרא לו אין אומרים כיון שלא שמח מפסיד משלח השושבינות מכל וכל דכי אמרינן הכי הני מילי דלא שמח עמו מחמת דמית המשלח וקא תבעו השתא יורשים דיליה למי שנשתלחה השושבינות. דיכול למימר אלו הוה אבוכון קיים ונשא אשה היה קורא לי והייתי שמח עמו כמו ששמח עמי עכשיו שמת תנו לי שושביני ואשמח עמו אבל היכא דמשלח חי ונשא אשה ולא קרא לו למי שנשתלחה השושבינות לשמח כיון שלא קרא לו הרי גלה דעתו שלא רצה להתערב עמו בשמחה הילכך מנכה לו מה שאכל ושתה עמו בעת ששלח לו השושבינות שלו והשאר מחזיר לו והיינו דאמרינן לא שמע קל טבלא איבעי ליה לאודועיה. לא אודועיה תרעומת לית אית ליה שלומי משלם. ועד כמה כו' עד זוזא אתא בכריסיה אכליה כלומר ולא משלם ליה מידי ומזוזא עד ארבעה מנכה לו פלגא ומשלם פלגא מכאן ואילך איניש בחשיבותיה כלומר אם זה המשלח אדם חשוב מוא כו' ככתוב במגיד משנה פרק ד' מהלכות זכייה עד והשאר מחזיר לה והכי נמי עבדינן היכא דלא הוה במתא דמנכה ליה מאי דאכל ושתה עמו כפום הדין מנהגא דאמר אביי ויהיב ליה שארא והיינו דאמרינן כללא דשושבינא הוה במתא איבעי ליה למיתי כלומר וכיון דלא אתא משלם ליה לכולא שושבינות מכלל דאי לא הוה במתא לא אמרינן איבעי ליה למיתי ומחייב לשלומי כולה שושבינות אלא מנכה ליה האי דאכל בהדיה ומשלם ליה שארא כמנהגא דאמר אביי. נקוט האי כללא בידך לענין שושבינות בדרך קצרה דגבייתה בבית דין לא הויא אלא שישא המשלח אשה אבל קודם שישא המשלח אשה וכל שכן מי שמת בלא אשה לעולם אינה נגבית שהרי כשישא בצנעא יכול לומר בפומבי אני עושה כל שכן אם לא נשא כלל וזה אין צריך לא לפני ולא לפני ולפנים ולאחר שנשא המשלח אשה אם שמח עמו מי שנשתלחה הרי נתחייב בודאי להחזיר השושבינות לו בין מת אחר כך המשלח בין לא מת ואם לא שמח עמו מי שנשתלח לו הא ודאי רואים אם המשלח קרא לו ולא רצה לבא הרי נתחייב להחזיר השושבינות כולה דמאי הוה ליה למעבד ואם לא קרא לו ולא שגר בשבילו אי נמי לא הוה במתא כלל והוא הדין אם מי שנשתלחה לו מת והיה אותו מקום שנהגו להחזיר היורשים שושבינות בכי הא עבדינן כפום מאי דאמר אביי נהוג בני גנני כו' אבל ודאי יש לחלק בדבר בין היכא דהויא במתא להיכא דלא הוה במתא דהיכא דהוה מילתא במתא ולא קרא לו יש לו תרעומת אבל לענין תשלומין דינם שוה כמו שביארנו. עד כאן לשונו.

עשו עמו בפומבי. כלומר בגלוי. עשו עמו בראשונה יכול לומר כו'. פירוש אבל עשו בראשונה ובקש לעשות עמו בשניה מדקא קרית ליה להאי דנשא עכשיו שניה מכלל בשעה שעשה עמו השושבינות נשוי הוה או אלמן וכיון שכן הדבר ידוע שעל מנת שיחזיר לו השושבינות כשישא אשה אחרת קיבלה ממנו ולפיכך משלם השושבינות כשישא אשה אחרת. ואם תשאל כשעשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר בבתולה אני עושה עמך מפני שהדבר ידוע שהשמחה בנישואי אלמנה גריע אלא עשה עמו בשניה אמאי יכול לומר לו בשניה אני עושה עמך כדרך שעשית עמדי. וכי מה שמחה יש בנישואי שניה יותר מנשואי ראשונה. מסתברא לן דהיינו טעמא דיכול לומר לו בשניה אני עושה מפני שבנשואי ראשונה לבו של חתן טרוד כדתנן חתן פטור מקריאת שמע כו' ואוקימנא בגמרא משום טרדא דמצוה אבל בנשואי שניה אין לבו טרוד הואיל וכבר היה לו אשה ובקי בדבר וכיון דבנשואי אשתו ראשונה לבו טרוד לפיכך יכול לומר לו בשניה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי משום שבנשואי שניה בדיחא דעתיה ויותר הוא שמח מנשואי ראשונה. הרא"ם ז"ל.

בד"ה ואין השביעית כו' זמן עשר כסף כו' ומגיה זמן עשר כסף כו' ולא במשפט בחצי כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דאין הדין נותן שיעזבנו בחצי ימיו דאינו משמט כלישנא בתרא דפ"ק דמכות ולשון מקרא הוא בס' ירמיה וק"ל:

בד"ה ואין הבכור כו' ואפילו למ"ד כו' מלוה לא הוי ראוי כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דמשמע התם דאפי' למ"ד מלוה לא הוי ראוי היינו מלוה בשטר אבל מלוה בע"פ מודה דהוי ראוי ויש ליישב דשושבינות אע"ג דע"פ הוא מ"מ דומה למלוה בשטר כיון דנגבית בב"ד בעונתה ואין נאמן עליה לומר פרעתי ודו"ק:

בד"ה עשה עמו כו' וריב"ם פי' דגרסינן איפכא עשה כו' כצ"ל:

עתיר נכסין עתיר פומבי זהו בעל הגדות כו'. עיין פרשב"ם ובערוך בערך עתיר פי' עשיר בסחורות שיש בהן נפוח כגון צמר כו' עכ"ל ור"ל שהוא עושר הגלוי וזהו בעל הגדה כמו שפי' הרשב"ם וכן יש לפרש כל אינך עתיר סלעין כו' דאינו כ"כ עושר גלוי דכספים צריכין שמירה במקום מוצנע אלא דבשעת חילוף שולחנו הן גלויים וזהו בעל פלפול שהפלפול נגלה בקול דברים אבל אינו נגלה תמיד הפלפול כמו בעל אגדה ואמר עתיר משח עתיר כמוס כו' שהוא דבר שאינו נגלה כלל כמו מרגליות ואבנים טובות שאדם מניחן באוצר זהו בעל שמועות שיש עמו הלכות ושמועות ואינו מגלן רק בעת צרכן כדמסיים דהכל צריכין למרי חטיא וק"ל:

כל ימי עני רעים כו'. הקושיא מאי קא קשיא להו שהוציאו הכתוב מפשוטו דליכא למימר משום דקשיא להו והאיכא שבתות וי"ט דהא ריב"ל גופיה קאמר לקמן ליישב לפי פשוטו משום דשינוי וסת כו' וע"ק מה ענין הדמיון מסיע אבנים לבעלי משנה ובוקע עצים לבעלי תלמוד ומה ענין ג' דברים שזכרו לימי עני רעים וגו' ולא שאר מדות טובות ורעות והנראה שדרשו כן משום דאין טוב לב היפך עני והל"ל ועשיר משתה תמיד וע"כ דרשו כל ימי עני רעים זה בעל תלמוד כו' ורבא אמר איפכא ונראה דלא פליגי אלא בפירוש המקרא משמעות דורשין א"ב וע"פ מה שאמרו פ' אלו מציאות אהא דקאמר דת"ח שגגות נעשו לו כזדונות דלמעלתו אמרו כן כמ"ש שם בחידושי האגדות דהיינו שגגות לסתם בני אדם שהוא נכשל בו לפי שלא יודע באיסורן נעשו לו לת"ח כזדונות שיודע להזהר מהם וע"ז אמר כל ימי עני רעים זה בעל תלמוד שהוא בדאגה תמיד שמא יעבור ואף השגגות נעשו בעיניו כזדונות וטוב לב וגו' זה בעל משנה שהוא חושב תמיד שאינו עושה עבירות ואינו דואג ורבא אמר איפכא לפי האמת שזה בעל משנה כל ימיו רעים שאינו נזהר אף בזדונות וטוב לב וגו' זה בעל תלמוד שיודע להזהר אף משגגות ואמר מסיע אבנים יעצב וגו' ע"ד שאמרו פ"ק דקדושין אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד אם אבן הוא נמוח כו' ואומר אבנים שחקו מים וגו' ולזה אמר הבעל משנה אין לו תועלת בלמודו שהוא רק מסיע אבנים שהוא יצה"ר אבל יעצב בו מלהזהר אף משגגות אבל בוקע עצים וגו' ע"פ מ"ש בתענית למה נמשלו ד"ת לעץ שנא' עץ חיים היא מה עץ קטן מדליק הגדול אף ת"ח הקטנים מחדדים את הגדולים והיינו ומתלמידו יותר מכלם וז"ש ובוקע עצים שעושה לו עצים קטנים שהם תלמידים יש בו תועלת שיסכן בהם מתוך פלפולו עמהם לעמוד על אמתת הדברים:

ואמר זה שיש לו אשה כו' וזה איסטניס כו'. נ"ל לומר כפרש"י בפרק חלק כל שדעתו קצרה כו' הוא רגזן דהשתא כל שלשה דברים שזכר הם שאמרו בהם בפרק ע"פ ת"ר ג' חייהם אינן חיים הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת ולכך אמרו בהם כל ימיהם רעים ועני הוא שחשוב כמת כמ"ש דאין חייהם חיים וההיפוך וטוב לב וגו' ואמרינן בע"פ רבא שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא משום דחמרא מגריר גריר ורב ששת יתיב ביה בתעניתא משום דאיסטניס הוה וז"ש רבי ינאי כל ימי עני רעים אפי' בעת שהוא קצת יו"ט הוא ברע להתענות בו כדי שיאכל מצה לתיאבון וטוב לב שהוא נפש יפה כדרבא משתה תמיד גם בע"פ שיאכל עי"ז מצה לתיאבון דחמרא מגריר גריר ור"י אמר זה רחמן כמ"ש בשאול שחמל על אגג וניטל ממנו ע"י זה מלכותו וטוב לב וגו' זה אכזרי על הרשעים כמ"ש באבוד רשעים רנה וריב"ל אמר זה שדעתו קצרה שהוא רגזן שהוא דעתו קצרה שהוא מוסיף טפשות כמ"ש בפ"ד דנדרים כל מי שהוא כועס מוסיף טפשות שנאמר כי כעס בחיק כסילים וגו' ואמרו שם כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו שנאמר הסר כעס מלבך והעבר רעה וגו' וההיפך שאין ממהר לכעוס ואריב"ל עוד לפי פשוטו והאיכא שבתות כו' ואמר בן סירא אף לילות בשפל וכו' ויש לפרש בו ב' ענינים בשפל כו' לענין היזק ראיה והשנית ממטר גגים כו' וכן ברום כרמו שהוצרך לטרוח בעלייה בראש ההר כדאמרינן פרק הספינה לגבי ירושלים ומעפר כרמו כו' ע"פ מ"ש בסוף מציעא ב' גנות זו ע"ג זו וירק בינתיים ר"מ אומר של עליון כו' דרואין מהיכן ירק זה חי ואר"ש כל שהעליון כו' והשאר של תחתון והלכה כוותיה וז"ש מעפר כרמו כו' דבר שהוא חי מעפר כרמו והוא נחשב לכרמים אחרים וק"ל:

גמ' איבעיא ליה למיתא שמע קול טבלא נ"ב פי' שהיה קרוב לעיר:

שם זוזי אייתי בכפיה אכליה בכרסיה כצ"ל ונ"ב ס"א אייתי בכיסיה אכלי בכריסיה ולפי זה הוא לשון כיס ממש וק"ל:

תוס' בד"ה ואין השביעית משמטת כו' ומגיה זמן עשר כסף כי ילונו כצ"ל ונ"ב פירוש לאו שהגיה לתקן את דברי ר' אליה דהא ס"ל כלישנא קמא דמכות אלא כלומר הגיה עליו ולא במשפט כלישנא דקרא ור' אליה לא דק וק"ל עיין באשר"י דמכות:

גמרא ועד כמה כו'. פי' רשב"ם שהרי לא אכל עמו. משמע דמפרש דקאי אף על דהוה במתא או שמע קול טבלא. ולא כן כ' הרמב"ם והטור:

שם עשה עמו בפומבי כו' עשה עמו בבתולה כו'. נראה דה"ה איפכא כדמוכח מבבא דעשה עמו בשניה וכ"ה ברמב"ם וטור. אלא דאגב אורחא קמ"ל נמי דיש חילוק בין ראשונה לשניה:

שם עתיר נכסין. עי' פרשב"ם. וקשה מלקמן (ק"נ ב') דמטלטלי ג"כ אקרי נכסי:

שם שדעתו קצרה. נ"ל דר"ל ששכלו קצר מלראות למרחוק את הנולד ואינו משתדל מקודם להנצל ממנו ודעת רחבה הוא ההיפך שרואה את הנולד ומשתדל להסירנו טרם בואו:

ר"ש ד"ה דלאו אדעתא. שאם רצה פוחת לו. נראה דר"ל מן הרבוי אבל מכדי שנתן לו משמע ודאי דאינו פוחת וכדמוכח לקמן:

גמ' ת"ר עתיר נכסין עתיר פומבי. נ״ב אגב פומבי דלעיל נסיב להא נמי:

עַתִּיר נִכְסִין עַתִּיר פֻּמְבִּי, זֶהוּ בַּעַל הַגָּדוֹת. נראה עַתִּיר נִכְסִין שמסתחר בסחורות ושולח ומביא מעיר לעיר סחורות מרובות שלוקח בהקפה ואינם שלו ונמצא נראה עשיר מכח רבוי נכסים שנמצאים בידו וְעַתִּיר פֻּמְבִּי זה שיבואו לו סחורות מכמה מקומות כדי למכור והוא לוקח קומסיון ונקרא זה בלשון לעז פ'אטור וכן לוקח וקונה בשביל אחרים ונראה עשיר אך אין לו משלו כי אם רק הוא מפורסם בנאמנות ולכן שולחים ומביאים על ידו. ולאלו השנים דומה בעל הדרשות שדורש מתורתן של חכמים ונראה בעיני המון העם שהוא חכם גדול מחמת עריבות הדרשה בעיני המון העם והוא אין לו משלו ואינו חכם כי כדי לדרוש בציבור פשטים אין צריך לזה חכמה גדולה.
וְעַתִּיר סְלָעִין הוא כמו באנ״ק שיש לו מעות משלו וקונה שטרות בפחות ומוכר פוליסה בהקפה וקונה מלוה על פה והכל עושה במעותיו. ולזה ידמה בעל הפלפול שאם אין לו חכמה משלו לא יוכל לסדר דברי פלפול וחריפות כי אין אלו דרשות של פשטים שיוכל כל אדם לאומרם וגם זה ידמה לְעַתִּיר תָּקוּעַ שהוא בעל קרקעות וחוכרם ושוכרם שכל אלו משלו הם.
וְעַתִּיר מְשַׁח עתיר כמס זה בעל שמועות שיש בידו חבילות חבילות של שמועות שיוכל להשביע בהם רבים כן זה עַתִּיר מְשַׁח עַתִּיר כְּמַס מוכר לרבים שיעורין גדולים ואינו כחנווני שמוכר מעט מעט.
ומה שאמר הַכֹּל צְרִיכִין לְמָרִי חִיטֵּי זה בעל גמרא כי חטה [22] גימטריא כ"ב כמנין כ"ב אותיות התורה והגמרא מבארת כל התורה כולה שהיא בנויה בכ"ב אותיות.

"בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם", אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד (קהלת י, ט). נראה לי בס"ד אם תבקע אותיות עֵצִים היוצאים במבטא לחצאין יהיה אותיות הַמַּלְכָּה והגמרא היא המלכה העיקרית בתורה שבעל פה דכתיב בה בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (משלי ח, טו).
ובזה פרשתי בס"ד מה שאמרו בפסחים (פסחים ק.) שאמר לו רבי יוסי לרבן שמעון בן גמליאל בכל יום אתה מחבב דברי לפני רבי יהודה ועכשיו אתה מחבב דברי רבי יהודה לפני (אסתר ז, ח) הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת עיין שם ולפי האמור שפיר דבר רבי יוסי במליצה זו של המלכה דקרי לגמרא דידיה בשם המלכה.

"כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים", זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה. "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד", זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה טוֹבָה (משלי טו, טו). נראה לי בס"ד דרך הלצה כי מנהגן ודרכן של השותין יין או שכר בכל לילה ששותין קודם אכילה ונמשכין בשתייתם שלש וארבע שעות ואחר כך אוכלין התבשיל אך ודאי האשה והבנים לא ימתינו עד ארבע שעות מן הלילה אלא יאכלו בערב ותניח האשה תבשיל של בעלה על הכירה ואם היא אשה רעה תישן מעת ערב וישאר הבעל שותה לבדו ואחר שיגמור השתיה ויבא לאכול ימצא התבשיל שנתקרר על הכירה ואי אפשר לאכלו ומי יחמם לו התבשיל מאחר דאשתו ישינה או שיבא חתול ויאכל התבשיל מפני שהאשה לא נזהרה לשמור אותו היטב על הכירה אם כן יזדמן דרוב הלילות ישן בלא אכילה!
וזהו 'כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים' זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה שזה מוכרח לבטל שתייתו או לשכב רעב אבל 'טוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד' זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה טוֹבָה דאף על פי שאוכלת מן הרעב משמרת סעודת בעלה היטב והיא יושבת וממתנת דאינה ישינה עד שתביא לו ויאכל הנה זה משתה תמיד שבטוח לבו שלא ישאר רעב מחמת כן.

בוקע עצים יסכן בם אלו בעלי גמרא. אפשר במ"ש מהרח"ו ז"ל דהרב האר"י זצ"ל כשהיה למד גמרא היה טורח מאד ומקשה בכח ומתרץ וגלה סודו כי כל קושיא היא מהקליפה ולכך היה מקשה בכח לשבר הקליפה ולברר ניצוצי הקדושה עכ"ד ואפשר שלכן דימה בעל גמרא לבוקע עצים שצריך טורח לשבר הקליפה כמו פולח ובוקע עצים. ועי"ז יסכן בם יהנה שמעמיד ההלכה על מתכונתה. ואפשר ב"ם רמז לשם מ"ב כי כל מ"ב להעלות:

ואין שביעית משמטתה. אם עברה שביעית בינתיים קודם שחזר זה ונשא גם הוא אשה: ואין בכור נוטל פי שנים. היכא דחוזרת לאמצע כדתניא לעיל: נגבית בב''ד מ''ט מפני שהיא כמלוה. ה''ג לה ובספרים כתוב נגבית בב''ד וחוזרת בעונתה מ''ט מפני שהיא כמלוה דלדעת כן הלווהו שיחזיר לו בעונת שמחתו ופרעון הולך אחר קביעות זמן שקבע לו המלוה: דלאו אדעתא דרבית יהיב ליה. שאם רצה פוחת לו אלא מתוך שמחת ריעות הרבה בדורון: דלא קרינא ביה לא יגוש. שאינו יכול לדחקו בב''ד בשביעית שהרי לא הגיע זמנו עד שישא הוא אשה ויחזיר לו אז דאינה נגבית אלא בב''ד בעונתה כדאמרינן במסכת מכות (דף ג:) המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו אף זה לא הגיע זמנו עד לאחר שביעית הלכך בשביעית אכתי לא מטא זמניה שיוכל לנוגשו דעדיין לא נשא אשה: דהוי ליה ראוי. ופסקינן הלכתא בפרק יש נוחלין (לעיל דף קכה:) אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות: הוה במתא. אותו שעליו להחזיר שושבינות הוה בעיר כשנשא שושבינו אשה ולא בא לשמחתו: איבעי ליה למיתי. ונגבית בב''ד: קול טבלא. אשקלנ''א בלעז שהיו משמיעין קול לבא לשמוח עם החתן: איבעי ליה לאודועי. ומדלא אודעיה תרעומות אית ליה עליה כדמפרש ואזיל אבל שלומי מיהא משלם: עד כמה. דהא ודאי צריך לנכות דמי אכילתו שהרי לא אכל עמו: עד זוזא כו'. זוזא היה אוכל הלכך זוזא פוחת מדמי שושבינותו אית דגרסי עד זוזא אייתיה בכפיה אכלי בכסיה בבטנו כמו בית הכוסות אי נמי בכרסיה: עד ארבע. אם נתחייב ד' זוזים משושבינותו: משלם פלגא. דכיון דמביא ד' רגילין להאכילו בריוח עד שני זוזים וכיון דלא אכל יפחות שנים מן הד': כחשיבותיה. לפי מה שהוא חשוב ומביא הרבה ורגילין לכבדו במיני מעדנים יפחתו לו מדמי שושבינותו כפי מה שהיה אוכל: עשה עמו בפומבי. בגלוי שמחה מפורסמת וזה שחזר ונשא גם הוא אשה בקש לעשות חופתו בצניעות או לפי שעת צרה היא או שרוצה לצמצם סעודתו ואינו חושש להרבות אוכלין: בפומבי אני עושה עמך. בשמחה יתירה אני חפץ כמו שעשיתי לך וכן כל הנך דמפרש ואזיל: לכשתשא אשה אחרת. לא אשמחך יותר ממה ששמחתני שאיני חפץ בשמחה יתירה: ת''ר עתיר בנכסין. עשיר משדות וכרמים וזיתים הנראין לבריות וגם עתיר פומבי עושר הגלוי כגון רוב בהמות שהכל יודעים בהן: זהו בעל אגדה. שדורש בכל מקום ברבים בבתי משתאות שדורש בימים טובים והכל נאספין לשמוע ויש לו קול חכמה ובא להשמיענו שמתוך שאין אגדות צריכות עיון יכול לדרוש בכל מקום: עתיר סלעין. שולחני שמשתכר תמיד במיני מטבעות: עתיר תקוע. יש מפרשין שיש לו בתים הרבה ומשתכר בהן תדיר ומיקרי הכי על שם ויעקב תקע את אהלו (בראשית לא) ולי נראה כדאמרינן במנחות (דף פה:) תקוע אלפא לשמן עיר היא ומשם היו מביאים שמן למנחות ודימה למטבעות ולשמן את הפלפול על שם שמרויח יום יום תדיר בפלפולו טעמים הרבה כשאר המטבעות וטעמי השמן שמביאין מתקוע: עתיר משח. אנשי מדות (במדבר יג) מתרגמינן אינשי משחן עתיר בדבר המדוד כגון תבואה שאיץ משתכרין בה תדיר אלא מכניסין אותה לאוצר ולכשתגיע עת מכירה אז ימכרנה וישתכר והיינו נמי עתיר כמס כמו כמוס עמדי חתום באוצרותי (דברים לב) דבר שמכניסין לאוצר: זהו בעל שמועות. שיודע הלכות ומימרות האמוראין ולכשיגיע עת הוראה יגלה שמועותיו: גמרא. סוגיית גמרא ותרוצי משניות וברייתות וזהו עיקר הגמרא שאם לא הגמרא אין למדין הלכה מתוך משנה כדאמרינן התנאים מבלי עולם (סוטה דף כב.): זה בעל גמרא. שממית עצמו לכוין הלכות ולתרץ הוויות: רבא אמר איפכא. כל ימי עני רעים זה בעל משנה שאינו יכול להורות הלכה מתוך משנתו וגם כי כשחולקות זו על זו אינו יכול לתרץ וטוב לב זה בעל הגמרא שיודע משניות על עיקרם ובקי בטעמיהם ויש בידו כח להורות הלכה למעשה: יעצב. לשון בעצבון תאכלנה (בראשית ג): זה בעל משנה. ששונה משניות כל היום ואין לו אלא צער שמתקשה בטעמיהן ואינו יודע לפרש: יסכן. לשון תמימות כמו ותהי למלך סוכנת (מלכים א א) כלומר שנהנה מהן: זה איסטניס. מי שדעתו קצה ולבו נמאס בכל דבר מגונה שהוא רואה: יפה. שסובל הכל דאינו מזיק לו שום לכלוך ושום דבר מיאוס: קצרה. כמו עצרן וקפדן עינו רעה בשלו ובשל אחרים: זה רחמן. כמה ענינים הוא רואה וכמה מאורעות שלבו בוכה תדיר עליהן:

ואין השביעית משמטתה. דלא קרי ביה לא יגוש מכאן היה מביא ר''ת ראיה דקיימא לן כלישנא בתרא דפרק קמא דמכות (דף ג: ושם ד''ה א''ד) דאמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו ואע''ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש דהכי נמי משמע הכא דכיון דלא קרינא ביה בשושבינות לא שייך ביה למימר דשביעית משמטתה ועל ידי כן מגיה ר' יעקב מה שיסד הפייט ר' אליהו הזקן זמן עשר כסף כי ילונו בחצי ימיו יעזבנו ולישנא קמא דפרק קמא דמכות (שם) אית ליה דהמלוה לחבירו לי' שנים שביעית משמטתו ואין ר''ת פוסק כן אלא כלישנא בתרא דאית ליה אין שביעית משמטתו ומגיה זמן עשר כסף כי ילונו ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ואין נראה לר''י ראיה מכאן דלא שייכא כלל שושבינות למלוה שהרי מכמה דברים הם חלוקים זה מזה כדמשמע הכא והכא הכי פירושו אין שביעית משמטתו דלא קרינא ביה לא יגוש ושמא לעולם לא יבא לידי לא יגוש שיכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך או שמא לא ישא אשה אבל מלוה שלבסוף בא לידי לא יגוש שביעית משמטתה: ליה ראוי כו'. ואפילו למאן דאמר לעיל בפ' יש נוחלין (דף קכד:) מלוה לא הוי ראוי שושבינות מיהא הוי ראוי כי שמא לא יפרע לו לעולם: עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים. פי' שיפרע לו בשתי נשים בכל אחת חצי שרוצה לישא זו אחר זו יכול לומר באחת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי ולא אטרח בשתים והר''ר יצחק בר מרדכי פירש דגרסינן איפכא עשה עמו בשושבינות בשתי נשים ובקש שיעשה עמו באשה אחת יכול לומר לו כשתשא אשה אחרת אביא לך בשתים פי' ולא אתן לך הכל בזאת האשה ומיהו גירסת הספרים אתי שפיר כדפרישית:

בבא בתרא קמה ע"ב