בבא בתרא קמו ע"א

דף קמו - א

ואמר רבי יהושע בן לוי, מדוע "כל ימי עני רעים", והא איכא שבתות וימים טובים שיש לו אז מזונות בריוח, שהרי מחלקים אז אוכל לעניים מהתמחוי, ואם כן מדוע כל ימיו רעים?

כדשמואל, דאמר שמואל: שנוי וסת תחילת חולי. כל שנוי מהרגלו הקבוע של האדם גורם לו לחולי, ולכן למרות שיש לו לעני במה לענג את עצמו בשבת וביום טוב, אבל כיון שבכל השבוע הוא אוכל פת חריבה, הרי האוכל של שבת גורם לו חולי. ונמצא שאף בשבת ימיו רעים.

כתיב בספר בן סירא על הפסוק במשלי "כל ימי עני רעים" - שלמה המלך אמר, שרק ימיו רעים, אבל בלילות הוא ישן במנוחה.

ובן סירא אומר, מוסיף, אף לילות. גם לילותיו רעים, והטעם כי בשפל גגים גגו, ביתו נמצא במקום נמוך, ולכן, ממטר גגים לגגו, הגשמים שיורדים על הגגות הגבוהים הסמוכים אליו, יורדים על גגו וטורדים את מנוחתו.

ומלבד זאת יש לו רעה נוספת: "ברום הרים כרמו", שכרמו נמצא בהרים, ובמקומות הגבוהים שהמקום פחות פורה.

"מעפר כרמו", כל הזבל שהוא מניח בכרמו כדי להשביחו, יורד יחד עם העפר לכרמים של העשירים שנמצאים בבקעה.

נמצא, כיון שביתו נמוך הוא סובל מהגשם, וכיון שכרמו בהרים הוא מפסיד.

מתניתין:

מנהג חתנים הוא, לשלוח לאחר הקדושין דורון לבית חמיו לכבוד אשתו. והוא נקרא "סבלונות" מלשון "נושא סבל" [מלכים ה], שהוא נושא משא. וכשהיה מביא את הדורון, לפעמים היה אוכל אם ארוסתו.

והמשנה באה לבאר, אם לבסוף הוא לא נשא את ארוסתו, כגון שהוא מת או שהוא חזר בו, באיזה אופנים היא לא צריכה להחזיר את הסבלונות שקבלה ממנו. למרות שבדרך כלל, כל כוונתו במשלוח הדורון היא לכבדה, כיון שתהיה נשואה לו בעתיד.

השולח סבלונות לאשתו, השולח מתנות לאשתו תכשיטין ומיני פירות לאחר הארוסין, לבית חמיו, כדי לכבד את אשתו, שלח לשם מאה מנה, אפילו אם שלח מתנה גדולה בשווי מאה מנה, ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר, בכל זאת, אם לבסוף לא נשאה, כגון שמת הוא או מתה היא, אינן נגבין. לא צריכה להחזיר את הסבלונות, שמחמת ההנאה שהיתה לו כשאכל בבית חמיו מחל עליהם.

אבל אם לא אכל שם סעודת חתן כששלח את הדורון, הרי אלו נגבין צריכה להחזירם, אם לא נשאה לבסוף.

שלח סבלונות מרובין, ^[37] ופירש שכל מטרתו היא כדי שיחזרו עמה לבית בעלה בשעת הנשואין אליו, הרי אלו נגבין, כיון שהתנה במפורש שלא מוחל.

אבל אם שלח מועטין, שתשתמש בהן בבית אביה, כך אמר, שהוא שולח לה שתשתמש בהם בבית אביה, אין נגבין. לא צריכה להחזיר.

ובסיפא, כיון שמדובר שאמר במפורש, אין הבדל אם אכל בבית חמיו או לא, כיון שהכל לפי תנאו.

גמרא:

אמר רבא, מה ששנינו במשנה, שאם אכל אצל חמיו הוא מוחל על הסבלונות, זה דוקא דינר, דוקא אם אכל בשווי דינר, אבל אם אכל אוכל ששוה פחות מדינר, לא, הוא אינו מוחל, וצריכה להחזיר.

שואלת הגמרא: פשיטא! הרי דבר זה זה פשוט הוא, שהרי "דינר" תנן, כך המשנה נוקטת, ובודאי פחות לא.

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא, היינו אומרים, הוא הדין דאפילו פחות מדינר הוא מוחל לארוסתו, מחמת חיבת שמחת האכילה.

והאי דקתני דינר, אורחא דמילתא קתני, זו היא הרגילות לאכול בשווי דינר כמו שהתבאר לעיל, אך אין זה בדוקא, קא משמע לן רבא שזה בדוקא דינר.

מסתפקת הגמרא בכוונת המשנה:

א. "אכל" תנן, לפי שכך שנינו, שאם אכל הוא מוחל, ולכן יש להסתפק: שתה, מאי? מה יהיה אם רק שתה, האם יש הנאה גם בשתיה לבד, או רק באכילה.

ב. "הוא" תנן, שנינו במשנה שאם הוא אכל הוא מוחל, ויש להסתפק, אכל שלוחו, מאי? מה יהיה אם שלוחו אכל, האם גם אז הוא מוחל כיון שכבדו את שלוחו, או לא.

ג. "שם" תנן, שנינו במשנה שאם אכל שם, בבית חמיו, הוא מוחל, ויש להסתפק, שגר לו, מאי? באם חמיו שלח לו את הסעודה לבית החתן, האם זו אותה חיבה שבגללה הוא מוחל, או לא.

והגמרא רוצה לפשוט אחד מהספיקות מהברייתא.

תא שמע ראיה, מהא דאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באדם אחד, ששגר סבלונות לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין, ושל כדי שמן, ושל כלי כסף, ושל כלי זהב, ושל כלי מילת כלי משי, ורכב בשמחתו, החתן גם הוא בא, על ששלח דורון כל כך מרובה, והלך ועמד פתח בית חמיו, והוציאו בשבילו כוס של חמין, ושתה, ואחר כך מת, והסתפקו האם צריכה להחזיר את כל הדורון.

וזו הלכה העלה רבי אחא שר הבירה לפני חכמים לאושא, רבי אחא שאל את הסנהדרין באושא, ואמרו, ופסקו: סבלונות העשויין ליבלות אצל הכלה בעודה בבית אביה, הרי הוא מוחל עליהן משום סעודת החתן בדינר, ולכן אין נגבין. ושאין עשויין לבלות, כמו תכשיטי זהב וכסף, נגבין, צריכה להחזיר, כיון שאין דעתו למחול לה.

וזה מבאר לנו, כי מה ששנינו במשנה שאם אכל הוא מוחל, זה דוקא בסבלונות העשויין ליבלות, אבל דברים שקיימים תמיד, צריכה להחזיר.

שמע מינה, בכל אופן, אפשר לפשוט מהברייתא, אפילו שתה, שגם בשתה גרידא הוא מוחל על הסבלונות, שהרי כאן הוציאו לו כוס שתיה בלבד.

שואלת הגמרא: שמעת מינה אפילו פחות מדינר!? האם אפשר גם לפשוט שלא כדברי רבא לעיל, שצריך דוקא דינר, שהרי כוס החמין היא פחות מדינר.

דוחה הגמרא: אמר רב אשי, אין מכאן ראיה, כי מאן לימא לן, מי אומר לנו, דלא שחקי ליה מרגניתא, שלא שחקו אבן יקרה והכניסו אותה לתוך הכוס, ואשקיה, ונתנו לו לשתות, לפי שכך היתה דרך השרים להשקות לרפואה, ונמצא שנהנה יותר משווי דינר.

שואלת הגמרא: אולי אפשר לפשוט בעיא נוספת, האם שמע מינה, אפילו שגרו לו. שגם אם לא אכל בבית חמיו, אלא שגרו לו הוא מוחל, שהרי כאן לא נכנס לבית חמיו, ובכל זאת לא צריכה להחזיר.

דוחה הגמרא: דלמא כל פתח בית חמיו, כבית חמיו דמי. שפתח הבית נחשב כתוך הבית וכאילו נכנס, ולכן אין ראיה.

איבעיא להו, בני הישיבה הסתפקו:

מהו שישלש שבח סבלונות, מהו?

[הרשב"ם ^[38] גורם שבח סבלונות, מהו, ונבאר לפי גירסתו, אם הסבלונות השביחו והיום הם שוים יותר, אבל מדובר שלאחר שהשביחו היא אכלה אותם או מכרתם לאחרים, ואם זה היה בעין ודאי שהיה צריך להחזיר את הכל, והספק הוא כיון שהסבלונות לא בעין].

האם כיון דאי איתנהו, לדידיה הדרי, אם היו בעין הם היו חוזרים לבעל, אם כן, ברשותיה שבוח, זה השביח ברשותו.

או דלמא, או שמא נאמר, כיון דאי אבדי או מגנבי, אם הם היו נגנבים [וצריך להוסיף, גם אם היו נאנסים ^[39]], בעי שלומי ליה, היא היתה חייבת לשלם לו, לכן ברשותא דידה שבוח. זה נחשב שהשביח ברשותה, שהרי זה קנוי לה, כי בגלל זה היא חייבת באונסין.

והגמרא נשארת בתיקו.

בעי רבא: סבלונות העשויין ליבלות, ששנינו בברייתא לעיל שאינם נגבין ולא צריכה להחזיר, אם לבסוף לא בלו, ונשארו בעין, מהו? והספק הוא, יתכן שהוא מוחל לה רק על הצד שאכן היא השתמשה בהן והם כלו לגמרי, אבל אם הם נשארו, יתכן שדעתו היתה שצריכה להחזירם.

ובאה הגמרא לפשוט את הספק מהברייתא לעיל

תא שמע, שנינו בברייתא: וזו הלכה העלה רבי אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו, סבלונות העשויין ליבלות אין נגבין. ושאין עשויין ליבלות נגבין.

ומדייקת הגמרא, מכך שאם עשויין ליבלות היא לא מחזירה: מאי לאו, אף על גב דלא בלו, כיון שכתוב ש"עשויין", משמע שאם עומדים ליבלות, הרי על אף שלא בלו, לא חוזרים ^[40].

דוחה הגמרא: לא, אל תדייק כך. אלא מדובר דבלו. בברייתא מדובר שאכן בלו בסוף, ואין ראיה למקרה שלא בלו.

תא שמע ממה שנינו במשנה: סבלונות מועטים שתשתמש בהן והיא בבית אביה, אין נגבין, וכאן המשנה אינה מזכירה ש"עשויין" ליבלות, אלא רק אם הם מועטים, שכוונתו היתה שתשתמש בהם בבית אביה, ולא צריכה להחזיר אף על פי שהם ישנם בעין ^[41].

דוחה הגמרא: תרגמה רבא, רבא מעמיד את המשנה בייבא וסבכתא, שהם קשורי נשים, כגון צעיפים, שהם דבר מועט ולכן הוא מוחל על זה בכל מקרה, גם כשלא בלו. ואין ראיה מכאן לספיקו של רבא בדבר גדול, האם הוא מוחל כשלא בלו.

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו יין חדש, ושמן חדש, וכלי פשתן חדש, בעצרת, בזמן חג השבועות.

שואלת הגמרא: מאי קא משמע לן מה הוא בא לחדש בסיפור זה?

מתרצת הגמרא: איבעית אימא, אפשר לומר, חשיבותא דארץ ישראל, להראות את חשיבות הארץ שממהרת להבשיל פירותיה שכבר בעצרת הפירות בשלים.

ואיבעית אימא, ואפשר לומר, דאי טעין, טענתיה טענה. אם האשה צריכה להחזיר והבעל טוען ששלח יין ושמן בעצרת, טענתו טענה, ולא הוי טענת שקר.

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שאמרו לו על אשתו, כאשר כבר היתה נשואה לו: אשתו, תותרנית היא! בעלת מום, שאינה יכולה להריח, ונכנס אחריה לחורבה לבודקה אם יכולה להריח, ואם ימצא שהיא בעלת מום הרי הוא יכול לגרשה בלא כתובה. והוא לקח עמו צנון לבדוק אם תבחין בריחו.

אמר לה: ריח צנון אני מריח בגליל!

שינוי ווסת. שאוכל יותר ממה שהוא רגיל מזיק לו למעיו:

^א)נראה דצ"ל אף לילות שגגו נמוך וכו' משאר כרמים ולכן ימיו ולילותיו רעים.אותו שגגו נמוך משאר גגות וכרמו גבוה משאר כרמים ימיו רעים:

פיסקא השולח סבלונות לבית חמיו. כעין שרגילין לעשות חתנים למחרת של קדושין שולח החתן סבלונות שלו דורון לבית חמיו כגון בהמות וכדי יין וכדי שמן ועושה סעודה ואוכל עמהן. אם שלח שם אפי' שוה מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפי' שוה דינר בלבד ומתה היא או הדרא בה אין נגבין שעל דעת סעודה שלח ואגב שאכל שם סעודת חתן בדינר מחל לו הכל. לא אכל שם סעודת חתן בדינר לא חשיב וגובין הכל:

שלח שם סבלונות מרובין. מלבושים ותכשיטין כסף וזהב על מנת שתביאם עמה לבית בעלה בשעת חופה:

הרי אלו נגבין. אפי' אכל שם בדינר דלא עביד אינש דמחיל כולי האי:

סבלונות מועטין. מלבושין שאין יקרין שתשמש בהן בעודה בבית אביה:

אין נגבין. אפי' לא אכל שם בדינר דמחיל לה הואיל דמועטין: אמר רבא דוקא כשאכל שם שוה דינר אין נגבין אבל פחות מדינר נגבין המותר: אורחא דמילת' היא דעד דינר רגילי אינשי למיכל בסעודה כדאמרי' לעיל עד זוזי אתי בכרסיה והוא הדין דאפי' פחות מדינר קמ"ל דוקא דינר דבדינר מחיל ולא בבציר:

אכל בדינר תנן. אין נגבין:

שתה בדינר ולא אכיל מאי. מי אמרינן שתיה בכלל אכילה וכאכל דמי או דלמא כמו שלא אכל דמי ונגבין:

אכל שם סעודת חתן [תנן] אכל שם שלוחו ולא הוא מאי. נגבין או אין נגבין:

אם אכל שם בבית חמיו תנן שיגרו לו בביתו מסעודתם שוה דינר מאי. מי אמרי' בבית חמיו דוקא דאין נגבין אבל בבית לא או דלמא לא שנא:

כוס של חמין. מזוג בחמין:

שתה ומת. הכי אירע לו ולא משום כישוף: זו הלכה של מעשה העלה ר' אחא כו' סבלונות העשוין ליבלות אין נגבין כגון בהמות וכדי יין דלמישחט ומיכל קיימי דאסוחי אסח דעתי' מינייהו:

שאין עשויין ליבלות. כגון כלי כסף וכלי זהב וכלי מילת נגבין. דהכי אמרי' לעיל:

ש"מ אפי' פחות מדינר. דהאי כוס של חמין לא היה שוה דינר ואפ"ה אמרו חכמים דאין נגבין:

אמר רב אשי. מהא ליכא למשמע מינה דמאן לימא לן דלא שחקו בההוא כוס מרגניתא שויא אלפא זוזי דהכי רגילי אינשי לשחוק מרגניתא במשקה משום רפואה:

ש"מ אפי' שגרו לו. נמי אין נגבין משום דהוציאו לו לחוץ כוס של חמין:

איבעיא להו. הא פשיטא לן דסבלונות העשוין ליבלות אם אכל שם בדינר אין חוזרין. שבח סבלונות מהו. אם לא אכל שם בדינר דנגבין הסבלונות העשוין ליבלות אם השביחו כגון ששלח בהמות לבית חמיו וילדו מהו חוזר אותו שבח או לא. מי אמרינן אותן עצמן ששלח הדרי אבל שבח דלא שלח הוא כגון הוולדות לא הדרי או דלמא כיון דמכח אותן ששלח באין הדרי:

בעי רבא. אם אכל שם בדינר ונשתיירו שם מסבלונות העשוין ליבלות ולא בלו כגון שנשתיירו עדיין בהמות בחיים מהו חוזר או לא מי אמרינן הואיל דלא בלו בעינייהו קיימא וחוזרין או דלמא הואיל ועשוין ליבלות כמאן דבלו דמיין ואין חוזרין:

ת"ש סבלונות מועטין שתשמש בהן בבית אביה. כגון מלבושין שאין יקרים כל כך ולובשת אותן תדיר בכל יום הרי אלו אין נגבין. ש"מ סבלונות העשוין ליבלות אע"פ שלא בלו אין נגבין:

תרגמה רבא. לעולם אימא לך סבלונות העשוין ליבלות אע"ג דלא בלו (אין) נגבין והכא טעמא מאי בייבא וסבכתא עסקי' בקישוריה ובמפה שעל ראשה ולאו דבר חשוב הוא ובמתנה יהב לה:

מעשה כו' מאי אתא לאשמועי'. אם שגר אם לא שגר:

שבחא ארץ ישראל. שמבכרת פירותיה כל כך בעצרת:

ואי בעית אימא. הא קמ"ל דאי טעין ואמר החתן בעצרת שלחתי סבלונות יין חדש ושמן חדש לאו גוזמא היא דארץ ישראל מבכרת פירותיה היא:

אשתך תותרנית. מטומטרית שאינה מריח שום ריח ומום שבסתר הוא דמותר לגרשה. איכא דאמרי ארוסה היתה. אמרה ליה אין ודאי אני מריחה כמוך:

אי בעית אימא חשיבותא דארץ ישראל. ירושלמי: חד בר נש שלח לארוסתו עשרין קרונות מיני חרת מן פסח לעצרת ולא אתקשי לרבנין אלא מההן איתי זרע דכיתן וזיתין, ר' פרידא אוקר לר' יוחנן נשיא תרין פוגלא בין ריש שתא ליומא דצומא רבא, והוה פקי שמיטותא, והוה אית בון טענייא דגמלא, אמר ליה ולית אינון אסירין ולא (סמיחן) [ספיחין] אינון אמר ליה בפקי שמיטתא אזדרעו, באותה שעה התיר רבי ליקח ירק ממוצאי שביעית מיד.

המשנה הששית והכונה בה ככונת משניות שלפניה והוא שאמר השולח סבלונות לבית חמיו ושלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין שלח סבלונות מרובין שיחזירו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות מועטין שתשמש בהן בבית אביה אין אלו נגבין אמר הר"ם סבלונות משאות וגזרתם מענין נושא סבל שנושאין אותם מיד זה ליד זה ומה שאמר אפילו בדינר אחד אין ר"ל למעט אלא לדקדק לפי שאם אכל פחות מדינר יגבה ופסק ההלכה שכל מה שישלח יגבה בין מרובין בין מועטין בין אכל בין לא אכל בין מת הוא בין מתה היא אז יחזיר הכל מלבד מה שאכלו ושתו שאינו חוזר ואם הדרא היא תחזיר אפילו המאכל והמשתה ואפילו דמי הירק תשלם וכל מה שבלה או אבד דינו כדין המאכל והמשתה:

אמר המאירי השולח סבלונות בבית חמיו לכבוד ארוסתו אפילו שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר שכך היה דרכם כשהיה משלח סבלונות היה אוכל שם ואמר שמכיון שאכל שם אין אלו נגבין אם מתה אשתו קודם שישאנה אבל אם לא אכל שם הרי אלו נגבין שלא שלח אלא על מנת לכנסה ואח"כ חזר ואמר שהדבר תלוי בין מרובין למועטין ולפי שטת הגמ' כך פירוש משנה זו השניה שלח סבלונות מרובים שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין פי' אע"פ שאכל וענין מרובים פירושו דברים שאין עשויין לבלות סתמן לא נשלחו אלא [שיחזרו עמה לבית בעלה וענין מועטים דברים שעשויים לבלות וסתמן לא נשלחו אלא] להשתמש בהם בבית אביה ואינן נגבין ודוקא בשאכל ומשנה ראשונה שאמרה שלח שם מאה מנה פירוש שוה מאה מנה אלא שמ"מ הם דברים העשויים לבלות ומתוך כך הם תלויים באכילה ונמצא כלל המשנה שסבלונות העשויים לבלות אם אכל אין נגבין ואם לא אכל נגבין ושאין עשויים לבלות אפילו אכל נגבין ומ"מ אין הלכה כן ולפי מה שיתבאר בגמרא כך הוא פסק הדברים שכל ששלח סבלונות בין מרובים בין מועטים בין עשויים ליבלות כגון בגדים בין שאין עשויין ליבלות כגון כלי כסף וכלי זהב בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל בין מת הוא בין מתה היא או שחזר הוא יחזרו כלן חוץ מענינים שבמאכל ומשתה שכבר נאכלו ואם חזרה היא משלמת אפילו המאכל והמשקה אלא שמשלמת דמים בזול והוא פחות שליש אלא שאם הם בעין חוזרין וכן כלים שהם מצויין ליבלות מהר ושדמיהם קלים ודרך שלוחם אינו אלא ליבלות בבית אביה והוא שקראו אותן בגמ' יובא וסנתכא והם מיני בגדים קלים מצויים אצלם יפים לשעתם ובלים מהרה כתבו הגאונים שהם כמאכל ומשתה ואם חזר בו הוא ובלו אין חוזרין ואם הם קיימים חוזרין ואם חזרה היא אע"פ שבלו משלמתן בזול ויש חולקין בזו זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

מקומות יש שנהגו שהארוס עושה סעודה או מחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא באלו כתבו גאוני ספרד שכל שעשה כן וחזרה בה משלמת הכל שהרי גרמה לאבד ממונו וכל שיש לו עדים כמה הוציא יטול ומ"מ אינו נשבע ונוטל:

מכיון שביארנו שאין הדבר תלוי באכילה ושתיה כלל אין צריך לשאול אם השתיה נדונת כאכילה ואם האכלת שלוחו או השקאתו נדונת כהשקאת עצמו אם לאו ואם לא אכל שם בבית חמיו אלא ששגרו לו משם ואכל בביתו אם נדון כאכילה לשם אם לאו וכן אם אכילת דינר האמורה במשנה לכל הסבלונות אם מועיל אכילת חצי דינר לחצי הסבלונות או שליש דינר לשליש הסבלונות והיא שאלת מהו שישלש ומאחר שפסקנו שאין האכילה עושה כלום אינך צריך לשאלות אלו כלל ותמה אני על גדולי הפוסקים למה טרחו להביאם ויש מפקפקין לתלות הדבר באכל אלא שגאוני ספרד כתבוה בפירושם כשטתנו ופרשו על מה שפסק רב ייבא בסוף הסוגיא שאף באכל הוא אומר כן כמו שהכריעו בפירושיהם בראיות וכן פסקוה גדולי המחברים:

כל שהסבלונות חוזרין ושבחו הסבלונות מחמת עצמן כגון שנתיקרו כתבו גאוני ספרד שחוזרין כמות שהן ומה ששאלו כאן שבח סבלונות מהו ועלה בתיקו פירושו על שאלת מהו שישלש לדעתם והם מפרשים מהו שישלש ממה שייחדו במשנה אכילת דינר להפקעת מאה מנה אם תועיל אכילת חצי דינר להפקעת חמשים מנה ושאל עליה אם תמצא לומר שמשלשין אם שלח סבלונות שוים חמשים מנה ונתיקרו ועמדו על מאה מנה ואכל בחצי דינר אם נדון סבלונות אלו בחמשים מנה כשעה ששלחן והופקעו כלן או בתר השתא אזלינן ואין אכילת חצי דינר מפקעת את כלם:

כבר ידעת שהבעל יורש את אשתו והתבאר במסכת כתבות מ"ח ב' שמשיצאה מרשות אביה אע"פ שעדין לא נכנסה לחפה יורשה והוא שאם נתארסה ומסרה אביה לבעל או שלוחיו יורשה אבל אם הלך האב או שלוחיו עם הבעל אינו יורשה נכנסה עמו לחצר ונתיחדו שניהם אם לשם נשואין יורשה ואם לשם לינה לבד אינו יורשה ואם נכנסו בחצר שלה סתמה ללון ואם בחצר שלו סתמה לנשואין ומ"מ אף במקום שסתמה לנשואין אם נכר שלסבה אחרת נתיחד עמה כגון לבדוק בה באיזה דבר אין סתם יחודו לנשואין ואינו יורשה מעשה באחד שאמרו לו על ארוסתו שהיא תתרנית ר"ל אטומת האף מהרגשת חוש הריח ונכנס אחריה לחורבה לבדקה ואמר לה ריח צנון אני מריח ואף היא השיבתהו מאן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלינן בהו נפלה עליה חורבה ומתה ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבדקה אינו יורשה ולמדת מדברינו במעשה זה שארוסה היתה וחצר שלו היתה וגדולי הצרפתים פירשוה בנשואה ומכיון שנכנס אחריה לבדקה הרי נתן עיניו לגרשה וכל שנתן עיניו לגרשה אינו יורש ומ"מ לענין פסק זו אינה אף לענין פירות כמו שיתבאר בשני של גיטין י"ז ב' ואף גאוני ספרד פירשוה בנשואה ובטענה אחרת והוא שמאחר שהוא מגלה דעתו שמחזיק עצמו במוטעה ובמחזר אחר בטול הנשואין לעשותן מקח טעות ואע"פ שאין תנאי בנשואין דוקא שלא להוציאה בלא גט וכמו שאמרו המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט אבל מ"מ כל שהתנה ולא נתקיים תנאו או שמצא מהם אינו חייב ליתן כתבה כמו ששנינו כנסה סתם ונמצאו בה מומים תצא שלא בכתבה וכל שמפקיע עצמו מכתבה מצד נשואי טעות אף ירושתה נפקעת ממנו:

השולח סבלונות לבית חמיו שלח' שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפי' בדינר אחד אין אלו נגבין לא אכל שם סעודת חתן אפי' בדינר הרי אלו נגבין. שלח סבלונות מרובין שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה אין אלו נגבין. הא דקתני במתניתין שלח סבלונות מרובין שיבואו עמה מבית אביה וכו' ארישא קאי אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין ועלה קתני שלח סבלונות מרובין שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה הרי אלו נגבין. כלומר שאפי' אכל שם סעודת חתן אבל אם לא' אכל שם סעודת חתן אפילו סבלונות מועטין נמי הרי אלו נגבין. וילפינן לה להא מילתא מדאמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששגר סבלונות לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין ושל כדי שמן ושל כלי כסף ושל כלי זהב ורכב בשמחת לבו ועמד על פתח בית חמיו והוציאו לו כוס של חמין ושתה ומת וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים ואמרו סבלונות העשויין ליבלות אין נגבין ושאין עשוין ליבלות נגבין. ואמרינן עלה בעי רבא סבלונות העשוין ליבלות ולא בלו מהו תא שמע סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה אין נגבין והתם היכא דאכל שם סעודת חתן מיירי ששתה כוס של חמין על פתח בית חמיו אבל אם לא אכל שם סעודת חתן אפילו סבלונות מועטין העשוין להשתמש בבית אביה הרי אלו נגבין ולית הלכתא הכי אלא בין אכל בין לא אכל אפילו סבלונות מועטין העשוין להשתמש בבית אביה הרי אלו נגבין דהא לקמן איפסיקא למתניתין דקתני סבלונות מועטין שנשתמשה בהן בבית אביה אין אלו נגבין יתיב רב ייבא סבא קמיה דרב פפא וקאמר בין שמת הוא בין שמתה היא כיון דהדר ביה איהי אי הוו סבלונות הדרי מאכל ומשתי לא הדר וליכא למימר דהא דרב ייבא סבא אהיכא דלא אכל שם הוא דהא אפסקא דמתני' דקתני סבלונות מועטין וכו' קאמר ליה רב ייבא סבא וכבר ביררנו דהא דקתני סבלונות מרובין נגבין מועטין אין נגבין דארישא דאכיל שם קאי. ולוקמא נמי להני סבלונות דקאמר רב ייבא סבא דהדרי בסבלונות מרובין ליכא למימר דשתי תשובות בדבר חדא דהא אפסקא דמתני' דקתני סבלונות מרובין הוה ליה למימרא ועוד דאי סלקא דעתך אסבלונות מרובין קאי אבל סבלונות מועטין לא הדרי איצטריך למימר בהא דמאכל ומשתה לא הדרי השתא סבלונות מועטין דזמנין בלו וזמנין לא בלו לא הדרי מאכל ומשתי דודאי ההיא שעתא מיתכלי מיבעיא אלא ודאי ליכא לאוקמה אלא בסבלונות מועטין כדאמרינן ואידחיא מתני' מקמי האי דאפסיקא בגמרא. הויה ליה השתא מחוורת' דדינא' לפום הדין פיסקא דבין אכל בין לא אכל בין שמת הוא בין שמתה היא' כיון דהדר ביה איהו סבלונות הדרי לא שנא סבלונות מרובין לא שנא סבלונות מועטין אבל מאכל ומשתה לא הדרי והא דאמרינן אפילו סבלונות מועטין הדרי מיסתברא לן דדוקא היכא דלא בלו אבל אם בלו ואתברו להו לגמרי מחמת תשמיש כיון דלאשתמושי בהו בבית אביה שדרינהו נהליה לא משלמי להו הדרא בה איהי אפילו רישא דירקא נמי הדרא. ושמין לו דמי בשר בזול. משום דכי הדרא בה בשר שחור מיחייבא לאהדורי ליה דכי בעי חבן לזבוני בזול הוא דמזבין ליה דהוא שחוט ואי לא מזבין לה לאלתר מפסיד:

מהו שישלש. פירוש מתני' דקתני שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן בדינר אחד אין אלו נגבין אם שלח שם בחמשים מנה ואכל שם סעודת חתן בחצי דינר מהו מי אמרינן למאה מנה דינר ולחמשים מנה חצי דינר ולכ"ה מנה רביע דינר אי דילמא אין משלשין את הדינר כלל ואפילו לחמשים מנה ואפילו לכ"ה צריך דינר שלם:

שבח סבלונות. כלומר אם תמצא לומר משלשין אם שלח שם חמשים מנה והשביחו ועמדו על מאה מנה ואכל שם סעודת חתן בחצי דינר מהו בתר מעיקרא אזלינן שהוא שעה ששלחן וסגי ליה בחצי דינר ואין נגבין או דילמא בתר השתא אזלינן וכיון דלא אכל שם דינר שלם לא תיקו. ויש לפרש שבח סבלונות מהו כלומר אם לא אכל שם סעודת חתן בדינר אחד שחייבין להחזיר מי אמרינן אפילו שבח נמי שהשביחו הסבלונות מחזירין או דילמא אין חייבין להחזיר אלא כמה שהיו שווין בשעה ששלחן אבל שבח לא. והפירוש הראשון הוא הנכון לפי שהפירוש השני יש להקשות עליו דהיכי דמי א' דאיתנהו לסבלונות אינהו בעינייהו הדרי ואין כאן דרך לשאלה זו ואי ליתנהו בעינייהו הא לית בהו שבח דהא אבדי להו הילכך הפירוש הראשון הוא הנכון:

בייבא וסבכתא. בל' ערבו בני"קא וזק"איה שדמיהן מועטין ובמהרה הן בלין ודרך העולם שהחתן אינו משגר אותן אלא על דעת שיבלו ועל דעת שלא יגבה אותן אפי' אם לא בלו:

תתרנית שאינה מריחה כל עיקר הא דאמרו חכמים כיון שנכנס אחריה לבודקה מתה אינו יורשה משום דהא גלי אדעתיה דאי משכח לה דתתרנית היא מבטיל להו לנשואין משום דנשואי טעות הן ולא ניחא ליה באשה תתרנית כלל וכיון דאגלאי מילתא השתא דתתרנית הואי ומתה אינו יורשה דהא גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בההוא אישות כלל ונישואי טעות הוה ואף על גב דקיימא לן אין תנאי בנישואין הני מילי לאצרוכה גיטא כדגרסינן בכתובות (פ' המדיר דף ע"ד ע"א) אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט אבל לחיובי כתובה כי לא מקיים תנאיה אי נמי אשכח בה מום לא מיחייב ליתן לה כתובה כדתנן בפרק המדיר (שם דף ע"ב ע"ב) כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה וכו' וכי היכא דלא מחייב בכתובה משום דנישואי טעות נינהו הכי נמי אם מתה אינו יורשה דהא נישואי טעות נינהו:

סט. מאי דכתיב כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד. ריב"ל אמר כל ימי עני רעים זה מי שדעתו קצרה ואמר ר"י בן לוי כל ימי עני רעים והאיכא שבתות וימים טובים כדשמואל דאמר שמואל שינוי וסת תחלת חולי:

ז. השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפי' בדינר אינן נגבין לא אכל שם סעודת חתן אפי' בדינר הרי אלו נגבין שלח סבלונות מרובין שיבואו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות ממועטין שתשמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין. מתני' בשמת החתן או הכלה, אי נמי דהדר ביה חתן. ורישא דקא מפליג בין אכל ללא אכל, לאו בסבלונות של מאכל ומשתה קאי, דא"כ אפי' לא אכל נמי, הא בהדיא אמרי' לקמן דסבלנות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי אף על גב דלא אכל, כדמיברר לקמן מדרבין סבא, דכיון דלאכילה שדרינהו ולא קא הדרה בה איהי דינא הוא דלא הדרי, דמאי הוה לה לדילה למעבד איהו דאפסיד אנפשיה. אלא הכא בסבלונות העשויין ליבלות שתשמש בהם בבית אביה קאי, דאי אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אחיל עלייהו, ואי לא לא אחיל עלייהו, והיינו סבלונות מועטין דאיירי בהו סופא. ומועטין דקתני סופא לאו דוקא, אלא אפי' שלח שם במאה מנה שתשתמש בהן בבית אביה מועטין קרי להו, ולגבי הנך מרובין שיבואו עמה לבית בעלה דנפישי טפי מהני קרי להו להני מועטין. וסופא דקא מפליג תנא בין סבלונות מרובין שיבואו עמה לבית בעלה לסבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה ארישא קאי, דמיירי כשאכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אפילו סבלונות מועטין הרי אלו נגבין כדבעינן לברורי לקמן. ודוקא בדלא הדרא בה איהי, אבל הדרא בה איהי, בין אכל בין לא אכל, אפי' רישא (דדיקא) [דרישא] נמי הדרא, וכל שכן סבלונות העשויין ליבלות. דהשתא מאכל ומשתה דכי שדריה ידע דודאי אכלי ליה ולא משתייר מיניה מידי כי הדרא בה איהי הדר, סבלונות העשויין להבלות דאפשר דבלו ואפשר דלא בלו לא כל שכן:

ע. והא דתנן השולח סבלונות לבית חמיו ושלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפי' בדינר אינן נגבין אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא פשיטא דינר תנן מהו דתימא ה"ה דאפי' פחות מדינר והאי דקתני דינר אורחא דמילתא קתני דאי אכיל בבית חמיו לא סגיא דאכיל פחות מדינר קמ"ל. דוקא דינר אבל פחות מדינר הרי אלו נגבין. ומסתברא דכי קתני דוקא גבי דינר, אבל גבי מאה מנה לאו דוקא קתני אלא ה"ה דאפי' חד מנה ואפילו אלף מנה אי אכיל שם בדינר אינן נגבין, ואי לא הרי אלו נגבין. דיקא נמי מדקפיד גמרא לאשמועינן גבי דינר ולא קפיד לאשמועינן גבי מאה מנה, ש"מ דינר דוקא, אבל מאה מנה לאו דוקא. והכי נמי מסתברא, דאי אמרת תרויהו דוקא, אשתכח דכי שלח פחות מכאן או יתר מכאן לפום חשבון דינר למאה מנה הוא דמחשבינן, א"כ כי שלח חד מנה באכילת פחות מפרוטה סגיא ליה, דהא דינר לית ביה טפי מתשעין ושיתא פריטי וכי פלגת תשעין ושיתא פריטי אמאה מנה לא קא מטי פרוטה שלימה לחד מנה ובציר מפרוטה לית בה דין ממון וכמאן דלא אכיל מיד דימי ואמאי אינן נגבין. אלא מסתברא כדפרשינן:

עא. אכל תנן שתה מאי הוא תנן שלוחו מאי שם תנן שגרו לו מאי. כלומר מתני' אכל שם סעודת חתן בדינר קתני, שתה שם בדינר מהו. הוא תנן, דהאי אכל דקתני אשולח סבלונות לבית חמיו קאי, דמיירי בחתן עצמו, ועלה קתני אכל דמשמע שהחתן עצמו אכל בבית חמיו, אכל שם שלוחו בדינר מאי. אכל שם תנן ואבי(ו) חמיו קאי דמיירי ביה רישא, שגרו לו לביתו מאי. ופשטינן מינה חדא, דאפי' שתה נמי, דא"ר יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששיגר לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין ושל כדי שמן ושל כלי כסף ושל כלי זהב ורכב בשמחתו והלך ועמד על פתח בית חמיו והוציאו לו כוס של חמין ושתה ומת וזו הלכה העלה ר' אחא שר הבירה לפני חכמים לאושא ואמרו סבלונות העשויין ליבלות אינן נגבין ושאינן עשויין לבלות הרי אלו נגבין. ואסיקנא ש"מ אפי' שתה. ודיקינן תו שמעת מינה אפי' פחות מדינר. א"ר אשי מאן לימא לן דלא שחיק ליה מרגניתא דשויא כמה אלפי ואשקיה. ודיקינן תו ש"מ אפי' שגרו לו. ודחינן דילמא כל פתח בית חמיו כבית חמיו דאמי.

ושמעינן נמי דשתה נמי כמאן דאכל דאמי, ודוקא בשוה דינר.

ושמעינן נמי דפתח בית חמיו כבית חמיו דמי.

ושמעינן נמי דהא דקתני במתני' אכל שם סעודת חתן בדינר אין אלו נגבין, דוקא בסבלונות העשויין להבלות, והן שתשמש בהן בבית אביה. אבל סבלונות שאין עשויין ליבלות, והן שיבואו עמה לבית בעלה, אפי' אכל שם סעודת חתן ביתר מדינר הרי אלו נגבין. ומתני' דקא מפליג בסופא בין סבלונות מרובין וסבלונות מועטין, אבבא דאכל שם סעודת חתן אפי' בדינר קאי, אבל לא אכל שם סעודת חתן בדינר אפי' סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה הרי אלו נגבין. אבל אכל שלוחו או ששגרו לו לביתו ואכל לא אפשיטו. וכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע:

עב. איבעיא להו מהו שישלש שבח סבלונות מהו. כגון שאכל שם סעודת חתן בשליש דינר מהו שיפסיד שליש, וכן אם לא אכל והשביחו סבלונות שבחן למי. ועלו בתיקו. וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, אלא מיהו לא דאמי דינא דהני תרי בעיי להדדי, דאלו בעיא דמהו שישלש, כיון דבעל לאפוקי מארוסתו אתי דינא הוא דמשלש, דמספיקא לא שקיל כוליה. ואלו גבי שבח סבלונות, כיון דאפי' את"ל דשבח סבלונות לאשה, דינא הוא דשימינן לה שבחה ומסלקינן לה מיניהו בדמי והדרי סבלונות לבעל בעיניהו דדידיה נינהו [ו]כמאן דהדרי דמו. וכי מספקא ליה לגמ' לענין דמן הוא דמספקא ליה, ולענין דמי הויא לה איהי תובעת וארוס נתבע, וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. והא דמיא לההיא דאמרי' בפ' המקבל (ב"מ קי,א) גבי יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה. מאי טעמא, ארעא כיון דלמגבא קימא כמאן דגביא דאמי ואמרינן להו אייתו ראיה ושקולו. והאי שבחא דסבלונות נמי אף על גב דמימלא קאתי כיון דספיקא הוא למאן הוי וברירנא לן דהני סבלונות למגבא קימא כמאן דגבו דמי, ודמי אמרי' ליה לתובע איתי ראיה ושקול:

עג. בעי רבא סבלונות העשויין להבלות ולא בלו מהו. היכא דלא אכל לא תיבעי לך, דאפילו בלו נמי נגבין. כי תבעי לך היכא דאכל מאי. ולא איפשיט. והא דתנן סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה דמשמע אע"פ שלא נשתמשה אינן נגבין, תרגמא רבא ביוכא וסבכתא. שהן דברים מועטין ולא חשיבי, הילכך אף ע"ג דלא בלו נמי מחיל עליהו. אבל שאר מילי דחשיבי כשעשוין ליבלות ולא בלו לא איפשיטו. הילכך חומרא לתובע וקולא לנתבע. והא יוכא וסבכתא תרויהו מבתי הראש נינהי, אלא שיוכא מלמטה על השער וסבכתא מלמעלה כדתנן בשבת (קיא,ב) וחוטי שבכה.

ושמעינן מיהא נמי דסופא דקתני סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין, בשאכל שם סעודת חתן בדינר קא מיירי. אבל לא אכל שם סעודת חתן בדינר הרי אלו נגבין. מהאי מדאתינן למפשט מינה בעיא דרבא גבי סבלונות העשויין להבלות, אלמא הני סבלונות מועטין דקתני היינו סבלונות העשויין להבלות, ובהדיא קאמרי' לעיל וזו הלכה העלה רבי אחא שר הבירה לפני חכמים ואמרו סבלונות העשויין להבלות אינן נגבין ושאינן עשויין להבלות הרי אלו נגבין והתם כשאכל קאי, והא פשטינן מינה דהיכא דשתה כאכל דמי:

עד. א"ר יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששיגר לבית חמיו יין חדש ושמן חדש וכלי פשתן חדש בעצרת מאי קמ"ל איבעי תימא חשיבותא דארץ ישראל קמ"ל ואי בעי תימא דאי טעין ואזיל טענתיה טענתא. ומחייבינן ליה לחמוה לאשתבועיה אטענתיה:

מתניתין. לא אכל שם סעודת חתן כו'. בהלכות הרי"ף גריס לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין ולא גריס אפילו בדינר אחד הרי אלו נגבין. והכי משמע דאי גרסינן במתניתין לא אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר הרי אלו נגבין מאי אתא רבא לאשמועינן בגמרא. ויש לומר אפילו למאן דגריס ליה אצטריך דאי ממתניתין הוה אמינא דהאי אפילו בדינר לא קאי אאכל שם אלא אסבלונות קאי שאם לא אכל שם אפילו לא יהיה הסבלונות אלא דבר מועט כגון שהיה דינר אפילו הכי הרי אלו נגבין. ה"ר יונתן ז"ל.

השולח סבלונות לבית חמיו אפילו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן כו'. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: בהלכות הרי"ף כו' גריס לא אכל שם סעודת חתן כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להר"ב ז"ל).
והרא"ש כתב בתוספותיו וזה לשונו: שלח סבלונות מרובין. פירש רשב"ם ז"ל שפירש שיחזרו עמה לבית בעלה כו' ולאו דוקא מרובין ומועטים כו' וקשיא לי דאם כן מאי מייתי בגמרא מהך משנא לפשוט בעיא דסבלונות העשוים ליבלות ולא בלו מי דמי התם בסתם. והכא פירש בהדיא שתשמש בהם בבית אביה. ועוד קשה לי למה סידר רב אשי פיסקא דרבין אלא אמתניתין דסבלונות מועטים הא לא קאי פיסקא דרבין אלא ארישא. לכן נראה לפרש דסבלונות מרובים קאי אהא דקאמר ברישא (אמר) אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין ומפרש בסיפא הא דאמרן אין אלו נגבין לאו בכל ענין אלא סבלונות מרובים שיחזרו עמה לבית בעלה כגון שאין עשוין לבלות הרי אלו נגבין וסבלונות מועטים שתשמש בהם בבית אביה כלומר שעשוין לבלות בבית אביה בהנהו דוקא אמרינן דאינן נגבין. עד כאן לשונו. והר"ן ז"ל פירש וזה לשונו: שלח סבלונות מרובים כו'. פירוש ארישא קאי לומר דכי תנן אם אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אינם נגבין דוקא במועטים אבל מרובים נגבין ומרובים ומועטים לאו דוקא אלא מתקיימים קרי מרובים אף על פי שהם מועטים לפי שעומדים הם בריבויין ונגבין אף על פי שאכל ושאין מתקיימים קרי מועטים לפי שהם מתמעטים והולכים וכיון שאכל אין נגבין. וראיה לדבר מדבעי בגמרא אכל תנן שתה מאי ואמרינן תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו כו' עד ושאין עשוים לבלות אין נגבין ופשיט מינה דשתה הרי הוא כאכל אלמא דאפילו אכל שאין עשוים לבלות נגבות דהיינו מרובין דמתניתין. עד כאן לשונו.

גמרא: איבעיא להו מהו שישלשו. פירוש כיון דקתני במתניתין שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן ואפילו בדינר אין אלו נגבין קמיבעיא לן השתא מהו שישלשו כלומר אם שלח שם בחמשים מנה ואכל שם סעודה בחצי דינר מהו מי אמרינן כיון דקתני במתניתין דינר ומאה מנה משלשין אותם ודנין בחצי דינר לחמשים מנה וברביע דינר לעשרים וחמש מנה או דילמא אין משלשין הדינר אפילו לחמשים ולעשרים וחמש אלא אם אכל שם דינר שלם אין אי לא לא.

שבח סבלונות מהו. כלומר אם תמצא לומר משלשין אם שלח שם סבלונות ששוין חמשים והשביחו ועמדו על מאה מנה ואכל שם סעודת חתן בפחות מדינר בתר מעיקרא אזלינן שהוא שעה ששלחן וחמשים היו שוין ובפחות מדינר סגיא ואין נגבין או דילמא בתר השתא אזלינן ובעינן סעודת דינר. ויש לומר שבח (בכאן חסר כמו שיעור ב' עמודים).

בפרשב"ם בד"ה בעי רבא כו' אם לא בלו כו' שאין עשוין ליבלות מי הדרי עמהן כו' עכ"ל ר"ל דבכה"ג אם יחזרו העשוין ליבלות עם שאינן עשוין ליבלות נמי קמבעיא ליה מדפשיט ליה מההיא דר' אחא שר הבירה דמשמע דאיירי שהיו שם עשוין ליבלות ואין עשוין ליבלות ודו"ק:

בד"ה תא שמע סבלונות כו ה"מ לתרוצי כשאין עשוין ליבלות או בעשוין ליבלות ובלו כו' עכ"ל מלת ובלו קאי נמי על אין עשוין ליבלות וכיון דהך סיפא בפירוש קמיירי כפרשב"ם במתניתין דין אין עשוין ליבלות ועשוין ליבלות שוין בו דבמועטים שפירש כדי שתשתמש בהן בבית אביה אפי' בלא אכילת חתן שם וגם אין עשוין ליבלות אין נגבין ומיהו לא עדיף דין מועטין בסיפא מדין עשוין ליבלות ואכל חתן שם דברישא אלא דדינם שוה והשתא שפיר פשיט מדין מועטין שפירש ובלא אכילת חתן אעשוי ליבלות דברישא באכילת חתן וגם התוס' דלא נקטו בדברי רשב"ם רק בלו ניחא דקאי אעשוי ליבלות ואאין עשוי ליבלות ושייך שפיר לומר בלו אף באין עשוי ליבלות ע"י תשמיש וכגון דאבדו או נגנבו או נשרפו כמו שמפורש לקמן בדברי התוס' ותו לא מידי מכל מה שהקשה מהרש"ל ואין להאריך:

תוס' בד"ה סבלונות כו' אבל במרובין אפילו בבלו נמי נגבין עכ"ל כצ"ל ובספר גמרא של א"מ ז"ל נ"ב מרובין היינו אין עשוין ליבלות כלומר שמתקיימין לזמן מרובה ומועטין היינו שמתקיימין לזמן מועט עכ"ל והוא כשיטת הנ"י דבר המתקיים כגון כלי כסף וזהב מקרי מרובין ומאכל ומשתה שאינו מתקיים מקרי מועטין ע"ש ולפי זה דברי התוספות מפורשים כן דלא ניחא להו לומר דמרובין היינו שפירש כדי שיבואו עמה לבית בעלה וכן מועטין שפירש שתשתמש בהן בבית אביה כפרשב"ם ומש"ה קשיא להו דבברייתא דקתני עשוין ליבלות אין נגבין ומשמע אפי' מרובין כדקתני ק' קרנות של כדי יין כו' ובמתניתין תנן מרובין כו' הרי אלו נגבין סתמא משמע אפילו בעשוי ליבלות ותירצו דפירוש מרובין לאו היינו מרובין ממש אלא דאפילו כלי אחד של כסף כיון דאין עשוי ליבלות מרובין מקרי ופירוש מועטין דאפילו מאה קרנות של מאכל ומשתה כיון דעשוין ליבלות מקרי מועטין ובהני מועטין דמתניתין דהיינו עשוי ליבלות בעינן לקמן רצה לומר דאיבעיא לן לקמן מה דינן בלא בלו אבל אמרובין דמתניתין לא איבעיא לן דאפילו בבלו דהיינו דאי אבדו או נגנבו או נשרפו נמי נגבין כיון דאין עשוין ליבלות ע"י תשמיש בבית אביה והדברים ברורים למבין ומהרש"ל הגיה בדברי התוספות וכונתו לא ידענא ודו"ק:

בד"ה איבעיא להו כו' אבל פחות מדינר לא וקא אמר כו' עכ"ל כצ"ל:

ר"ש בד"ה שינוי וסת כמו עני כו' כצ"ל:

בד"ה ה"ג חולי מעיים כצ"ל:

בד"ה אורחא דמילתא כו' זוזא אכליה בכרסיה כצ"ל:

בד"ה תא שמע כו' ומיהו הוה מצי לתרוצי כשעשויה ליבלות כו' כצ"ל ונמחק כשאין עשוי ליבלות ונ"ב נ"ל טעות גמור חדא דאי אינה עשויה ליבלות אמאי אין נגבין וא"ת משום דנתן לה בפירוש כדי שתשתמש בהן בבית אביה א"כ חסר התירוץ מן הספר ועוד דאם אתה רוצה לחלק משום כדי שתשתמש בבית אביה א"כ מאי מקשה ממתניתין דהא בודאי כדי שתשתמש בבית אביה שאני כמו שפירש רשב"ם במתניתין שהכל תלוי במה שפירש אלא צריך אתה לומר דהכי מקשה דעל כרחך מתניתין איירי בעשויה ליבלות ומשום הכי מהני ברישא אכל עמהן אבל אין עשוין ליבלות עבין כמו שפרשב"ם א"כ הוא הדין סיפא דתולה דוקא במה שפירש איירי בעשוין ליבלות הא אין עשוין אפילו כדי שתשתמש בבית אביה נגבין אם כן שפיר פשיט דקתני סתמא מועטין אין נגבין אפילו לא בלו אלמא דלא בלו לא מהני וחשבינן כשאר עשוין ליבלות ולא חשבינן בכלל שאינה עשוייה ליבלות דנגבין אלמא דדוקא בעשוייה ליבלות איירי ועוד נראה דהתוס' שהזכירו פירוש רשב"ם לא הזכירו הא וגם ר"י שרוצה ליישב בענין אחר אינו מיישב אלא מה שלא מוקי בבלו על כן נראה טעות הוא נ"ל ודו"ק:

ר"ש ד"ה ואריב"ל. שיש לו מנות כו'. בע"י הגי' מנוח בח':

גמרא ואר"י א"ר מעשה כו' שא"ל אשתו כו'. כצ"ל בו':

ר"ש ד"ה ורכב. חמיו הס"ד ואח"כ מתחיל ד"ח ושתה:

ר"ש ד"ה בעי רבא. אם לא בלו בשעת חזרת אותן כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה ת"ש סבלונות. אלא רבותא אשמועי' אפי' כשעשויין לבלות כו'. לגי' המהרש"א נראה דצ"ל אפי' כשאין עשויין להבלות:

ר"ש ד"ה דאי טעין. וטעין יין ושמן חדש שלחתי. כצ"ל. ומש"כ והדר ליה. אם אינם מודים ליה אין עליהם אלא שבועה. ולא מ"ל אלא במודו במקצת ועל אלו אמרו אין אנו יודעים דמתוך שאיל"מ:

תד"ה סבלונות. היינו עשוין לבלות א"נ (הוא ר"ת אין נגבין) ובמועטות בעינן (הוא לשון בעיא) דוקא שהן עשוין לבלות. כצ"ל לפי' המהרש"א ע"ש:

תד"ה איבעיא. ולישנא דתשלש כמו משלשין כו'. עמש"כ במכות שם:

ואמר ריב"ל כל ימי עני וכו' כדשמואל וכו'. פירש רש"י ז"ל כולה רבי יהושע קאמר לה ומבואר שכונתו ז"ל דריב"ל מר ניהו קאמר והאיכא שבתות ואיהו מפרק לה כדשמואל. דאע"ג דריב"ל הוזכר בסוף המשנה ואילו שמואל הוא אמורא אליבא דכ"ע. מ"מ שמואל היה גדול בימי רבי והוה מצטער למסמכיה וכמ"ש פרק הפועלים וא"כ א"ש דריב"ל אמר משמו שינוי וסת וכו' דשמואל היה גדול וחשוב בימי רבי ואמר ריב"ל משמו וזה הודיענו רש"י ז"ל באומרו כולה רבי יהושע קאמר לה ופשוט:
ולא אכחד דמ"ש בש"ס בכתובות דף ק"י ע"ב כתוב בספר בן סירא כל ימי עני רעים והאיכא שבתות וימים טובים כדשמואל וכו' אינו מתישב חדא דכל ימי עני רעים הוא פסוק ומה שהוסיף בן סירא הוא אף לילות כדמייתי התם בסמוך והכא בשמעתין ומ"ש והאיכא שבתות וכו' כדשמואל הם דברי ריב"ל כמ"ש בש"ס בשמעתין ופרק חלק דף ק"א. והנה בשיטה מקובצת כתובות שם כתב משם רש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל ה"ג כתוב בספר בן סירא כל ימי עני רעים והא איכא שבתות וימים טובים כדשמואל וכו' עכ"ל הנך רואה דמקיים נסחת הש"ס דקמן ויש לישב:

מהו כיון דאי איתנהו וכו' או"ד כיון דאי אבדי או מגנבי וכו'. בקונטריסי הוכחתי שרוב רבוואתא קמאי לא הוו גרסי צדדי הבעיא כנסחתנו אלא סתם ומכח זה דקדקתי על הרב פרח מטה אהרן בח"ב סימן קט"ו והבאתי דברי הרב פני משה. בשניות סימן ן' והרגשתי עליו קצת. ועמ"ש הרב הנמקי ומ"ש מרן בב"י ח"מ סימן רמ"ו משם הר"ן והרב ש"ך שם ומהר"ם מלובלין סימן ק"ח תפסו על מרן שכתב משם הר"ן להפך ממ"ש בנמקי. וזאת היתה להם שהבינו שמ"ש מרן בשם הר"ן כונתו על נמקי יוסף וכתב הר"ן לפי שכך כתוב בדפוס. אבל בקושטא דברי מרן חיים וקיימים שבחידושי הר"ן בתרא בכ"י כתוב כמ"ש בשמו מרן ועל הר"ן כיון מרן לא על הרב הנמקי ונהירנא שראיתי בב"י בענין אחר מבתר' שמביא דברי הר"ן בחידושיו ודברי הרב הנמקי:

ואמר ר' יהושע בן לוי. כתיב כל ימי עני רעים והא איכא שבתות וימים טובים שיש לו מנות ומזונות שהיו מחלקין לעניים מערב שבת לערב שבת אלא כשמואל אתא קרא לאשמועי' וכולה ר' יהושע קאמר לה: שינוי ווסת. חוק כמו עני שכל ימות החול אוכל פת חריבה ובשבת אוכל בשר הכי גרסי' תחלת חולי מתוך כך מתחיל לחלות ואית דגרסי חולי מעיים: כתיב בספר בן סירא. שלמה כתב כל ימי עני רעים אבל בלילות כשישן יש לו מנוחה ובן סירא אומר אף הלילות אין לו מנוחה כי בשפל גגים גגו ונמצא דלף טורדו ביום סגריר: מעפר כרמו לכרמים. זבל ואשפה שהביא לכרמו נשפך לכרמים אחרים שהוא במקום רעוע בהרים ובסלעים במקום שאין עשיר חפץ בו נופל למטה בכרמים של עשירים שהם במקום טוב ומדרון ונוח לעסוק בהן: מתני' השולח סבלונות. מנהג חתנים לאחר קדושין למחרת שולח לבית חמיו לכבוד אשתו תכשיטין ומיני פירות וכדי יין וכדי שמן ופעמים אוכל שם עמה: אינן נגבין. אם מת הוא או שמתה היא או שחזר בו ורוצה לגרשה שמחמת חיבת שמחת אכילה שאכל ושתה ושמח עמהן מחל סבלונות העשוין ליבלות אבל אין עשוין ליבלות הדרי אע''פ שאכל ושתה עמהן כדתניא בגמ' ובסבלונות סתם מיירי דהא לקמן מפליג בסבלונות ששלח כדי שיבאו עמה לבית בעלה לסבלונות ששלח כדי שתשתמש בבית אביה והנהו לא תלו באכילת חתן מכלל דרישא בסתם סבלונות והנהו תלויין בסעודת חתן אם אכל עמהן מחולין ואם לאו נגבין: שלח סבלונות מרובין. ופירש כדי שיבואו עמה לבית בעלה וה''ה למועטים אם שלחן לכך אלא אורחא דמילתא נקט מרובים רגיל לשלוח ולפרש כדי שיבואו עמה לבית בעלה ומועטין כדי שתשתמש בהן בבית אביה: גמ' אמר רבא דוקא. אכל שם סעודת חתן בדינר תנן אין נגבין אבל פחות מדינר לא מחל מידי: אורחא דמילתא קתני. שיעור אכילת אדם בדינר כדאמרן עד זוזא אכלי בכרסיה: הוא תנן. דקתני אם אכל שם דמשמע הוא עצמו: שיגרו לו. לחתן מן סעודתם בביתו מאי: ורכב בשמחתו. מתוך שמחת הון רב ששלח לבית חמיו שתה על סוסו ומת אח''כ קודם נשואין: באושא. כשהיתה סנהדרין לשם דאושא היא אחת מעשר גליות שגלתה סנהדרין כדאיתא במס' ראש השנה (דף לא.): סבלונות העשוין ליבלות. קודם נשואין אין נגבין דהנהו מחולין בסעודת חתן בדינר כדפרישית במתני': ושאין עשויין ליבלות. כגון תכשיטי זהב וכסף: ה''ג ש''מ אפי' פחות מדינר. ותקשי לרבא: מאן לימא לן דלא שחיקי ליה מרגניתא. בכוס החמין שכן דרך השרים שותין אותו לרפואה: אפי' שיגרו נמי. שהרי שתה כשהוא רוכב סוסו לפני פתח בית חמיו: כבית חמיו דמי. אבל שגרו לו בביתו איבעיא לן: שבח סבלונות מהו. היכא דהדרי סבלונות מי הדרי שבח שהשביחו כגון שלח לבית חמיו צאן ובקר וילדו: בעי רבא סבלונות העשוים ליבלות. דאמרן דלא הדרי אם לא בלו בשעת חזרה אותן שאין עשוין ליבלות מי הדרי עמהן או לא: תא שמע סבלונות מועטין שתשמש בהן והיא בבית אביה אין נגבין. בשלמא הך קמייתא כיון דקתני עשויות ליבלות מצית לאוקמה בדבלו אבל הכא מילתא דפסיקא קתני שתשתמש בהן בבית אביה אע''פ שישנן בעין ומיהו הוה מצי לתרוצי (כשאין עשוין ליבלות או) כשעשוין ליבלות ובלו אלא רבותא אשמועי' אפי' כשעשוין ליבלות ולא בלו: כגון בייבא וסיבכתא. מיני צעיפים וקישורי נשים שהן דבר מועט ומחיל להו לגמרי לא שנא בלו ולא שנא לא בלו אבל תכשיטין חשובין תיבעי לך: מצאתי גירסא בפר''ח שאינה בספרים שלנו הא דאמר רבא דוקא דינר כלומר שאם אכל בבית חמיו מה ששוה דינר או שתה יין אבל פחות מדינר לא ועלה אמרי' מהו שישלש בסבלונות ועלתה בתיקו פירוש אם שלח סבלונות בק' מנה ואכל בבית חמיו בדינר זכו בבית חמיו בכל הסבלונות והשתא דאכל בחצי דינר יזכו לחצי הסבלונות והוא הדין לשליש ולרביע וזהו פירוש מהו שישלש בסבלונות ועלתה בתיקו: וכלי פשתן. כלים מפשתן חדש: שבחא דא''י. שממהרת לבשל פירותיה בעצרת: דאי טעין טענתיה טענה. אי הדרי סבלונות וטעין יין ושמן שלחתי לך בעצרת לא הוחזק בדאי בכך והדרי ליה: שאמרו לו אשתו תותרנית היא. חולי הוא שאינה יכולה להריח ומום שבסתר הוא ותנן בהמדיר בכתובות (דף עב:) המקדש את האשה ע''מ שאין בה מומין ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כו' עד וחכ''א במה דברים אמורים במומין שבסתר כו' וזה האיש לא קבל עליו את המומין ואם קדשה סתם וכנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא בלא כתובה ומיהו גט בעיא כדמפרש בגמרא בפרק המדיר: נכנס אחריה לחורבה לבודקה. שם ונשא עמו בתוך חיקו צנון לנסותה אם תריח ויש מפרשים כותבת נטל בתוך חיקו ולא צנון וקרוב לגליל היה מעשה: אמר לה ריח צנון אני מריח בגליל. לנסותה אם תריח שמתוך דבריה ניכר אם תריח ועל הצנון שבתוך חיקו אמר וללישנא דמפרש שכותבת היה עמו לכך אמר לה ריח צנון לדעת אם תשיבנו דבר לאמר ריח כותבת אני מריחה ולא ריח צנון:

סבלונות העשוין ליבלות אין נגבין. והא דתנא מרובין שתביא עמה מבית אביה לבית בעלה הרי אלו נגבין היינו אין עשוין לבלות ומועטין היינו עשוין לבלות א''נ במועטות בעינן דוקא שאין עשוי לבלות אבל במרובים אפי' בבלות נמי נגבין: איבעיא להו מהו שתשלש. פי' אמילתא דרבא קאי דאמר דוקא אכל דינר אבל פחות מדינר לא וקא אמר אם אכל פחות מדינר מהו שתגבה לפי מה שאכל אם אכל חצי דינר תגבה החצי ולישנא דתשלש כמו משלשין בממון ואין משלשין במכות (מכות דף ה.). מ''ר: תרגמה רבא בייבא. פי' רבינו שמואל דה''ה דהוה מצי לשנויי לא והוא דבלו ור''י אומר דבשלמא בברייתא מיירי בבלו אלא מתני' דלא מיירי בבלו לא מיתוקמא בבלו: