בבא בתרא קמו ע"ב

אמרה ליה [לו] בצחוק: מן יהיב לן [מי יתן לנו] מכותבות (תמרים) של יריחו ואכלנא ביה [ואוכל אותם], שרמזה בכך שהיא מריחה ריח התמר שהיה עימו. נפל עלה [עליה] החורבה ומתה. אמרו חכמים: הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ולא לשם יחוד וביאה, אם מתה — אינו יורשה, שלא נגמרו הנישואין, ואין אדם יורש את ארוסתו.

א שנינו במשנה שסבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה — אינם חוזרים. יתיב [ישב] רבין סבא [הזקן] קמיה [לפני] רב פפא ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר]: בין שמתה היא ובין שמת הוא, ובין אם הדר [חזר] הוא בו מן הקידושין — סבלונות (מתנות) שנתן — הדרי [חוזרים], מאכל ומשתה שנתן — לא הדר [חזר]. אם הדרא [חזרה] בה איהי [היא] — הדרא [מחזירה] אפילו כישא דירקא [אגודת ירק] שנתן למשפחה. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ובמקרה שמחזירים, שמין להן למשפחת הכלה דמי בשר בזול, ולא כמחיר שהוא שילם. ושואלים: עד כמה, מה נקרא דמי בשר בזול? ומשיבים: עד תילתא [שליש] פחות מהמחיר ששילם עבורו.

ב משנה שכיב מרע שכתב בצוואתו כל נכסיו כמתנה לאחרים, ושייר קרקע כל שהוא לעצמו — מתנתו קיימת גם אם אחר כך הבריא. שכיון שהשאיר קרקע לעצמו לפרנסתו הרי זה מורה שנתן את שאר הדברים כמתנה גמורה בחייו. אבל אם לא שייר לעצמו קרקע כל שהוא והבריא — אין מתנתו קיימת שברור מכאן שדעתו היתה שהוא מת, ואילו היה יודע שיקום מחוליו לא היה נותן כלום.

ג גמרא ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור דאזלינן בתר אומדנא [שאנו הולכים אחר הערכה] של דעתו של אדם, אף על פי שלא פירש את הדברים? אמר רב נחמן: שיטת ר' שמעון בן מנסיא היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהלך בנו למדינת הים, ושמע שמת בנו, ועמד וכתב כל נכסיו לאחר, ואחר כך בא בנו — מתנתו מכל מקום הריהי מתנה, שהרי מדעת שלימה נתן. ר' שמעון בן מנסיא אומר: אין מתנתו מתנה, שאלמלא (אילו) היה יודע שבנו קיים — לא היה כותבן, משמע שר' שמעון בן מנסיא הולך אחר אומדן דעתו של אדם.

רב ששת אמר: משנתנו, שיטת ר' שמעון שזורי היא שהולך אחר אומדנא, כיצד? דתניא [שכן שנינו בברייתא], בראשונה היו חכמים אומרים: היוצא בקולר (שרשרת שהיו מוציאים בה את היוצאים להיהרג) ואמר "כתבו גט לאשתי" — אין מדקדקים בדבריו שלא אמר במפורש שגם יתנו לה את הגט (שאילו סתם אדם שאומר "כתבו גט לאשתי" — כותבים אך אין נותנים), אלא הרי אלו יכתבו ויתנו, לפי שדעתו היתה שיפטרו אותה מחובת היבום והחליצה. חזרו חכמים לומר לאחר מכן: אף המפרש היוצא לים, והיוצא בשיירא, שאמרו "כתבו" — כותבים ונותנים עבורם. ר' שמעון שזורי אומר: אף המסוכן, כלומר, חולה מסוכן שאמר "כתבו", מניחים שחשב שהוא עומד למות, ונתכוון לגרשה, אלא שלא סיים את דבריו כראוי.

ושואלים: ורב נחמן מאי טעמא לא מוקים לה [מה טעם אינו מעמיד אותה, את משנתנו] כר' שמעון שזורי? ומשיבים: שאני התם [שונה שם], שאמר "כתבו", שמכל מקום פירש מקצת דבריו. ואילו במשנתנו, כשלא שייר קרקע — לא אמר דבר על הכוונה המיוחסת לו. ושואלים מצד שני: ורב ששת מאי טעמא [מה טעם] לא מוקים לה [מעמיד אותה את המשנה] כר' שמעון בן מנסיא? ומשיבים: אומדנא דמוכח שאני [הערכה מוכחת כגון זו שדיבר עליה היא שונה], אבל במקום שאין הדברים מוכחים כל כך — שמא אין הולכים אחר הערכה.

ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את זו ששנו חכמים]: הרי שהיה חולה ומוטל במטה, ואמרו לו: נכסיך למי? ואמר להן החולה:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמו - ב

והיא ענתה לו, אמרה ליה: מן יהיב לן מכותבות דיריחו, ואכלנה ליה!? כיון שיש לך צנון, מי יביא לנו תמרים מיריחו, שדרכן היה לאכול תמרים ביחד עם צנון. וניתן להבין מתשובתה שלא הריחה את הצנון, רק כיון שהבינה שבא לנסותה, ענתה לו כך דרך שחוק, אבל היא היתה באמת בעלת מום.

לאחר מכן, נפל עלה חורבה, ומתה. נפלה עליה החורבה שהיו שם ומתה, ובעלה רצה לירש אותה כדין בעל שיורש את אשתו.

אמרו חכמים: הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה, ונמצאת בעלת מום, אם כן, היתה דעתו לגרשה, ולכן אם מתה, אינו יורשה. ^[42] ומכאן אפשר ללמוד כי מי שמתה אשתו מתוך קטטה, שיש בדעתו לגרשה, שוב אינו יורשה.

שנינו במשנה: סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה:

הגמרא מסכמת עתה את הדינים היוצאים מהמשנה:

יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא, ויתיב וקאמר: בין שמתה היא, ובין שמת הוא, או הדר הוא, שהבעל חזר בו -

סבלונות הדרי, הכוונה לסבלונות שאין עשויין ליבלות, מאכל ומשתה לא הדר, כיון שהם עשויין ליבלות. וכל זה דוקא אם אכל בבית חמיו.

אבל אם הדרא בה איהי, היא זאת שרוצה לבטל את הארוסין -

הדרא אפילו כישא דירקא. צריכא היא להחזיר אפילו אגודת ירק, שזה דבר מועט, כי על דעת זה הוא לא מוחל.

ומבארת הגמרא כמה היא צריכה להחזיר.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ושמין להן דמי בשר בזול. היא לא צריכה להחזיר את כל השווי של האוכל שאכלה, אלא דמי בשר בזול, כיון שאם היתה יודעת שצריכה להחזיר לא היתה מוציאה סכום כל כך גדול, אבל דמי בשר בזול צריכה לשלם.

שואלת הגמרא: עד כמה בזול? כמה מנכין מהמחיר של האוכל שאותו היא צריכה להחזיר.

מתרצת הגמרא: עד תילתא, כל הדמים פחות שליש, זה נקרא דמי בשר בזול, וזה היא צריכה להחזיר.

מתניתין:

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, מי שהיה חולה שנוטה למות והקנה את כל נכסיו לאחרים, ושייר קרקע כל שהוא לעצמו, ועמד מחוליו, מתנתו קיימת, ואינו יכול לחזור בו מהנתינה.

אבל אם לא שייר קרקע כל שהוא, אלא נתן את כל נכסיו, אם עמד מחוליו, אין מתנתו קיימת, כיון שיש אומדנא שאם נתן את כל נכסיו ולא השאיר לעצמו כלום, כנראה לא נתן אלא על הצד שימות לבסוף, ואם לא מת לבסוף, יכול לחזור ^[43].

גמרא:

במשנה מוכח שאפשר לבטל קנין אם הסברא נותנת שכל מה שהקנה זה היה באופן מסויים, ולכן כשנתן את כל נכסיו, יכול לחזור, למרות שלא אמר במפורש שזאת דעתו שאם יקום מחוליו הוא יוכל לבטל את הנתינה.

ולכן הגמרא שואלת: מאן תנא דאזלינן בתר אומדנא? מי הוא התנא הסובר שאפשר לסמוך על אומדן דעתו, ובכך לבטל קנין אמר רב נחמן: רבי שמעון בן מנסיא היא.

דתניא שנינו בברייתא: הרי שהלך בנו למדינת הים, ושמע שמת בנו, ומיד אחר כך עמד וכתב כל נכסיו לאחר, ולא פירש שמקנה לו בגלל שמת בנו, ואחר כך בא בנו, ורוצה לבטל את המתנה, מתנתו מתנה, כיון שלא התנה במפורש שזאת דעתו.

אבל רבי שמעון בן מנסיא אומר: אין מתנתו מתנה, יכול הוא לחזור בו מהמתנה, שאלמלא היה יודע שבנו קיים, אם היה יודע שבנו לא מת, לא היה כותבן לאחר.

ומוכח, שזאת היא שיטתו, שאפשר לבטל קנין על ידי אומדן דעת, והוא הדין במשנתינו.

רב ששת אמר, מצאנו תנא אחר שסובר שאפשר לסמוך על אומדנא, ומשנתנו בשיטת רבי שמעון שזורי היא.

דתניא שנינו בברייתא: בראשונה היו אומרים, היוצא בקולר, מי שמוציאין אותו להורג בתליה, ואמר: כתבו גט לאשתי, כדי שלא תצטרך להתייבם, הרי אף על פי שלא אמר שיתנו, אלא רק אמר "כתבו", הרי אלו יכתבו ויתנו, כיון שודאי זאת היתה כוונתו. ומה שלא פירש, זה מחמת שהיה טרוד ודואג. אבל אדם אחר שאמר "כתבו גט לאשתי", אין נותנים, שמא אין דעתו לתת.

חזרו לומר, הוסיפו על מסוכן, אף המפרש והיוצא בשיירא, שאם אמרו "כתבו גט לאשתי", דעתם שגם יתנו. ומה שלא פירשו, כיון שהם טרודים.

רבי שמעון שזורי אומר: אף המסוכן שאמר כתבו, גם כותבים ונותנים.

והחידוש שלו הוא, כי למרות שאדם אשר הוא חולה מסוכן יש לו יותר פנאי לומר "תנו", בכל זאת סומכין על האומדנא שדעתו גם לתת. אבל לחכמים, במסוכן, לא נותנים ^[44].

שואלת הגמרא: ורב נחמן, שהעמיד את המשנה כרבי שמעון בן מנסיא, מאי טעמא לא מוקים מדוע לא העמיד את המשנה כרבי שמעון שזורי!?

מתרצת הגמרא: שאני התם, משם אי אפשר משם להוכיח שהולכין אחר האומדנא, כי היות דאמר "כתבו", ויש כאן גלוי דעת במקצת שרוצה לגרש, שאם לא כן, מדוע בקש לכתוב גט.

מה שאין כן במשנתנו, שלא היה בכלל גלוי דעת.

שואלת הגמרא: ורב ששת, מאי טעמא לא מוקים לה, מדוע לא מעמיד את המשנה כרבי שמעון בן מנסיא!? ומתרצת הגמרא: אומדנא דמוכח שאני. שם זה מוכח מאד שנותן רק בגלל שבנו מת, שהרי נתן רק כששמע שמת בנו. אבל יתכן שבשכיב מרע, שאין אומדנא חזקה, לא אמר.

הגמרא מנסה לומר, שגם הדין של הברייתא תלוי במחלוקת התנאים:

מאן תנא להא, כאיזה תנא סובר התנא של הברייתא דלקמן.

דתנו רבנן:

הרי שהיה חולה, ומוטל במטה, ואמרו לו: נכסיך למי? כיון שהיה שכיב מרע שאלוהו למי רוצה להקנות את נכסיו? ואמר להן,

הערות

^[42] פירשנו ע"פ הרשב"ם וכפי שמבאר המהרש"א שלשיטתו היא אכן נמצאה בעלת מום ולכן אינו יורש את אשתו. אבל תוס' מעמיד את הסוגיא בארוסה והיא לא נמצאת בעלת מום רק כיון שנכנס לבודקה ולא התכוין לעשות נישואין בחורבה לכן אינו יורשה כיון שהיא ארוסה ולא נשואה.

^[43] הגמרא מפרשת שבגלל שיש אומדנא, לכן יכול לבטל את המתנה. וצריך להבין, הרי מתנת שכיב מרע חלה רק לאחר מיתה, ואם כן יכול הוא לחזור בו כיון שהמתנה עדיין לא חלה, ומדוע צריך להגיע לאומדנא. ומיישב הקה"י סי' מ"א, שהמשנה מדברת באופן שהקנה בקנין, ואמר שהקנין יחול מעכשיו [דהיינו מחיים], ולכן צריך אומדנא, שגם בכהאי גונא יכול לחזור בו, כיון שנתן על דעת מיתה. ולכן מבואר בנמו"י שיכול לבטל לגמרי את המתנה, אבל לחזור בו בכהאי גונא, ולהעביר את נכסיו מראובן לשמעון, לא יכול, כיון שהקנין חל מחיים, ועל ההעברה הזאת אין לנו אומדנא שהשאיר כח זה בידו. מה שאין כן במתנת שכיב מרע רגילה, הרי הוא יכול לחזור בו אפילו מאדם זה ולהעבירה לאדם אחר. אבל שיטת הרמב"ם היא, שאם הקנה בקנין, ומעכשיו, הוא לא יכול לחזור בו. ולדבריו כוונת הגמרא, שלמרות שלא אמר שרוצה שהקנין יחול לאחר מיתה, אבל כך חכמים תקנו, כיון שבסתמא כך היתה דעתו. אבל אם אומר במפורש מעכשיו, אי אפשר לו לבטלה ע"י אומדנא.

^[44] ולפי זה המשנה היא דוקא לפי רבי שמעון שזורי, כיון שהמשנה מיירי בשכיב מרע, כך כתבו תוס' בד"ה ר"ש שזורי בתירוצם השני. אבל לתרוץ הראשון, כוונת הגמרא היא לרבי שמעון ומחלוקתו, ואכן גם מחכמים אפשר להוכיח שאזלינן בתר אומדנא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

She said to him: Who will give us of the dates of Jericho that I shall eat them, hinting that she smelled the date he had brought with him. The ruin collapsed upon her and she died. The Sages said: Since he went into the ruin after her only to check her sense of smell, and not for the purpose of consummating their marriage, if she dies, he does not inherit from her, as the marriage was not effected, and a man does not inherit from his betrothed.

§ The mishna teaches: If he sent a few presents for her to use while in her father’s house, they are not collected. Ravin the Elder was sitting before Rav Pappa and he was sitting and saying: Whether she died, or whether he died, or whether he retracted his agreement to the betrothal and divorced her, the presents return to the betrothed man or his heirs, but food and drink do not return. If she retracted her agreement to the betrothal and requested a divorce, even a bundle of vegetables returns to the betrothed man. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: When the presents are returned, the court appraises for the betrothed woman’s family the sum that they must repay for any meat he gave her, according to a reduced assessment of the value of the meat and not according to the price the betrothed man paid. How much less is the reduced assessment? Up to one-third less than he paid.

MISHNA: With regard to a person on his death-bed who wrote a deed granting all of his property to others, and he reserved for himself any amount of land, his gift stands even if he subsequently recovers. If he did not reserve for himself any amount of land, and he recovered, his gift does not stand, as the gift was conditional upon his death, since is it evident that he did not intend to leave himself without means of support.

GEMARA: Who is the tanna who taught that we follow the principle of assessing a person’s intentions, even when he did not expressly state them? Rav Naḥman said: This is the opinion of Rabbi Shimon ben Menasya, as it is taught in a baraita (Tosefta, Ketubot 5:9): In a case where one’s son went overseas and he heard that his son died, and then he arose and wrote a document granting all of his property to another, and then his son came back, his gift to the other people is a valid gift. Rabbi Shimon ben Menasya says: His gift is not a valid gift, as had he known that his son was alive he would not have written a document granting them his property.

Rav Sheshet said: This is the opinion of Rabbi Shimon Shezuri, as it is taught in a mishna (Gittin 65b): Initially the Sages would say: With regard to one who was taken out in a collar to be executed and said: Write a bill of divorce for my wife, these people should write and give her the document. Although he did not explicitly say the word give, this is understood to have been his intention, to release her from the necessity to perform levirate marriage or ḥalitza. They then said that this halakha applies even to one who sets sail and one who departs with a caravan to a far-off place. A bill of divorce is given to his wife under these circumstances even if her husband said just: Write. Rabbi Shimon Shezuri says: Even in the case of one who is dangerously ill who gives that instruction, they write the bill of divorce and give it to his wife.

The Gemara asks: And what is the reason that Rav Naḥman does not interpret the mishna as being in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri? The Gemara answers: Rav Naḥman holds that it is different there, as he said: Write a bill of divorce, thereby partially stating his intention to divorce her, whereas in the case of the mishna here, he did not express his intention at all. The Gemara asks: And what is the reason that Rav Sheshet does not interpret the mishna as being in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Menasya? The Gemara answers: An assessment of a person’s intentions that is clearly proven is different, and it is possible that Rabbi Shimon ben Menasya does not apply this principle where the person’s intentions are less evident.

The Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught (Tosefta, Ketubot 4:15): If one was ill and bedridden, and those present said to him: To whom shall your property be given? And he said to them:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאן יהיב לן מכותבות של יריחו. תמרים ואכילנא מיניה אותו צנון. ואמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה ולא לדבר אחר לא אמרינן בא עליה שוב ואשתו גמורה היא ואינו יורשה. ואיכא דאמרי נשואה היתה הואיל ונכנס אחריה לבודקה על דעת כן [נכנס] שדעתו נוטה בה לגרשה אם היא תותרנית אינו דין שיורשה הואי דגמר בלבו בחייה לגרשה ומתה לאלתר דיינינן ליה כמאן דגרשה ואינו יורשה:

סבלונות הדדי. וכל תכשיטין ששלח לה כדי להביאם עמה:

מאכל ומשתה. ששגר למחר מקדושין לא הדרי הואיל ואכל שם בדינר:

הדרא בה היא. אע"פ שאכל שם בדינר הדר כל מאכל ומשתה ואפי' כישא דירקי אגודה של ירק:

ושמין לו דמי בשר בזול. כלומר אם אכל שם אין מחזירין לו כל הבשר והמאכל כשיעור אותן דמים שהיה שוה כששילח לשם אלא כל זוז שנתן לה במאכל מחשבין ליה ד' דנקי. הזוז מחלקין לו' חלקים ד' חלקים תחזור לו וב' חלקי' מנכה לו היינו שליש מנכה:

פיסקא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא. לעצמו שלא כתב כולו אע"פ שעמד מתנתו מתנה דאמרינן הואיל ששייר קרקע אמדינן דעתיה למימר דלהכי שייר דלסמוך עילויה שיתפרנס ממנה אי קאים ולא תחזור לו עולמית מה שנתן. אבל לא שייר קרקע כלל אין מתנתו מתנה ואם עמד חוזר במה שנתן. ובתר אומדן דעתא אזלינן במתני': מאן תנא דמתני' דאזיל בתר אומדנא:

רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה. דאומדן דעת הוא. שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה נותן ומתני' ר' שמעון בן מנסיא היא:

רב ששת אמר מתני' ר' שמעון שזורי היא. דאזיל בתר אומדנא. היוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי שלא תפול ליבם אע"ג דלא אמר כתבו ותנו הרי זה יכתבו ויתנו. מה שאין כן בשאר אינש דעלמא אמר כתבו לחוד אין כותבין ונותנין משום שמא משחק הוא בה אבל זה שהוא בסכנה גמר ומקנה לה אע"ג דלא אמר תנו דהאי דלא אמר תנו משום שהיה בהול בצרתו ולא הספיק לומר תנו שהיו מוליכין אותו בקולר וכן במפרש בים שאמר כתבו והיוצא בשיירא במדבריות בארץ מרחקים שאינו יודע אם יחזור אם לאו אע"ג דלא אמר תנו יהבינן לה דגמר בדעתי' למימר ומשום טרדא לא אמר:

ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן. שמסוכן בחליו שאין יודע אם יחיה אם לאו אם אמר כתבו כותבין ונותנין לאלתר דאזיל בתר אומדנא דהאי לא רצה לשחק בה והאי דלא אמר תנו שהוא טרוד בחליו. ר' שמעון מוסיף על ת"ק הוא ולא פליג עליה אלמא דר' שמעון שזורי אזיל בתר אומדנא. ורב נחמן דמוקי מתני' כר' שמעון בן מנסיא מ"ט לא מוקים כר' שמעון שזורי שאני התם דלאו אומדן דעת הוא אלא בפירוש גלוי דעת הוא דכיון דאמר כתבו ודאי רוצה שיתנו לה. והאי דלא אמר ותנו מרוב פחד וטרוד ולאו אדעתיה. אבל גבי ר' שמעון בן מנסיא ודאי איכא אמדות דעת שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבו. ורב ששת דמוקי כר"ש שזורי מ"ט לא מוקים לה כר"ש בן מנסיא. אמר לך רב ששת אומדנא דמוכח שאני. כלומר התם מוכחא מלתא ומפורסמת היא להיכא דשמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו אין מתנתו מתנה דודאי מוכחא מלתא ולא אומדנא היא שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן והתם שאני. אבל הכא גבי ר' שמעון שזורי דקאמר כתבו גט לאשתי דמסוכן הוא ולאו מוכחא מלתא כולי האי האי דאמר כתבו דלדעת כן אמר כתבו דליתנו דאזלינן בתר אומדנא והאי דקאמר כתבו דלכתבו ויתנו לה ולאו משום מוכחא מלתא כי התם:

הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבדקה מתה אינו יורשה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל משום דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לה מזונות ואינו יורשה כדאמרי' התם בגיטין דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אינו אוכל פירות.
וזה הפי' אינו נכון שא"כ הוה ליה למימר הואיל ונכנס אחריה לבודקה ולא הוה לן למימר הואיל ולא נכנס אחרי' אלא לבודקה ועוד שהרי לא נתן עיניו לגרשה עד שיתברר המום ועוד דאי הכי לא הנחת בת לאברהם אבינו שתהא יושבת לפני בעלה ואפילו הקדיח' תבשילו ונתן עיניו לגרשה איבדה מזונותיה ואבד פירותיו אלא הא דאמרי' שוב אין לו פירות בשגרשה בתר הכי קאמרינן דהוכיח סופו על תחלתו ואף עפ"כ לא הפסיד' אלא משעת כתיבה ועוד דק"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה כר' יוחנן.
אלא הכא ארוסה הוות, וכיון שנכנס לחורבה אמרי' לשם נשואין הוא נכנס דחורבא דידיה הוא אבל מכיון שלא נכנס אחריה אלא לבודק' לאו לשם נשואין הוא נכנס, כפר"ח ז"ל.
ורב יהוסף הלוי ז"ל פי' כדברי הרב ר' שמואל ז"ל, אבל אמר דהכ' דוקא הוא משום דמקחו מקח טעות ובא לבטל קידושין מעיקרן ולא תקין כלום דהא לא מן המומין הפוסלין באשה הוא ועוד שהרי לא נתברר שהיה בה.

סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדר. פי' סבלונות מרובין ובשאכל שם. ומאכל ומשתה לא הדר היינו כל דבר שעשוי לבלות' ובשאכל אסיפא דמתני' קאי ובשאכל היא וכדמוכח שמעתין לעיל בהדיא ורבין סבא לפרושה למתני' אתא דלא תימה דוקא סבלונות מועטין שעשויין להשתמש בהן בבית אביה והן כלי כגון ייבא וסבכת' אבל כדי שמן ויין הדרי שהרי אפשר להתקיים ולא שלח לה ע"מ שיאכלו בית אביה את שלו קמ"ל רבין דכל שעשוי ליבלות ולהאכיל בין מרובה בין מועט לא הדר אבל כלי כסף וזהב הדרי לעול' ואפי' הדר ביה איהו וקמ"ל נמי דהדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא והאי דאמרת בלשון הלכתא לאו משום דאית ביה פלוגתא אלא אורחא דתלמודא בהכי אבל לא אכל כולהו הדרי כדאמרי' לעיל ולא תצית להנהו כללי דכאיל רב יוסף ז"ל בענין זה.

יתיב רבין (אבא) [סבא] קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמתה היא בין שמת הוא ואפילו הדר ביה סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי. פירוש, רבין אתא לפרושי מתניתין ובשאכל קאמר, ולאשמועינן דרישא דמתניתין דקתני שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין אסופא דמתניתין קאי, דהיינו סבלונות מועטין שתשתמש בהן, ולא מועטין ומרובין בשווי דמים קאמר, אלא כל שעשויין ליבלות. (דיותא) [דיובא] וסבתכא ושאר כלים העשויין לבלותן בבית אביה קרי מועטין, שעשויין להתמעט וליבלות ושלחא לשוב עמה לבית בעלה, ועלייהו קתני דכל שאכלו החתן שם אפילו בדינר שאינן נגבין, אבל מרובין שעשויין לחזור עמה לבית בעלה, כגון כלי כסף וכלי זהב, אפילו אכל שם כמה הרי אלו נגבין, ולהנהו קרי להו מרובין, לפי שעשויין לעמוד בריבויין כמות שהן ושלא להתמעט בתשמיש בית אביה, והיינו דקתני סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין, וקא משמע לן רבין דלעולם נגבין אפילו אכל שם ואפילו הדר ביה הוא, אבל מאכל ומשתה, אף על פי ששלח שם מאה קרונות, שהיה בדין שנאמר שלא שלחן כדי לאכול ולשתות את הכל, שהרי יש בהן כדי שישובו עמה קצתן לבית בעלה, אפילו הכי כל שאכל שם על דעת שיאכלו שם בבית אביה שלחם, וכל שכן כלים שהן עשויין שתשתמש בהן היא ולבלותם בבית אביה. ואשמעינן תו דאי הדרה בה היא אפילו רישא דירקא הדרא ואפילו אכל שם הוא בדינר. והראב"ד ז"ל כתב, הא דרבין היינו דרב פפא דלעיל, ולא חדש אלא מאכל ומשתה. וסבלונות העשויות ליבלות ולא בלו בעייא ולא איפשיטא, חוץ מיובא וסבתכא שהן כלים דקים וקטנים והוא מסיח דעתו (בהן) [מהן].

אמרו חכמים כיון שלא נכנס אחריה אלא לבודקה מתה אינה יורשה. פירש ר"ח ז"ל דמאורסת היתה, ואלו נכנס אחריה לחורבה סתם, חזקה לנישואין נכנס, דחורבה דידיה הוות, ואי מתה יורשה, אבל עכשיו שלא נכנס אחריה אלא לבודקה, סתמה לא בא עליה, ולפיכך עדיין ארוסה היא, ומתה אינה יורשה. וזה נכון. ור"ש(י) ז"ל לא פירש כן.

רב ששת אמר רבי שמעון שיזורי הוא. איכא למידק, מאי שנא רבי שמעון שיזורי דנקט, דתנא קמא (נמי) דידיה [נמי] אזיל בתר אומדנא. וי"ל דמשום דבמתני' איירינן בשכיב מרע ורבי שמעון שיזורי הוסיף המסוכן נקט רבי שמעון שיזורי. ואי נמי י"ל דרבי שמעון שיזורי ומחלקתו קאמר.
כתב הרב אלפסי ז"ל בגיטין (פרק ו, דף לה מד"ה) דהני ארבעה דאינון יוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירה ומסוכן כולהו בצואה דידהו כמצוה מחמת מיתה נינהו. ומורי הרב ז"ל כתב דמסוכן ויוצא בקולר דוקא הוא דהוו כמצוה מחמת מיתה, דמפני שקרובין למיתה אומדנא הוא דאין בדעתן לינצל, ולפיכך אפילו ניצלו חוזרין במתנתן, ואפילו קנו מידן, ואי נמי מתנתן במקצת אינה צריכה קנין כמצוה מחמת מיתה. אבל מפרש ויוצא בשיירה שהולכין עם סחורתן, אנן סהדי דדעתן לחזור, ולפיכך לענין גט בלבד הוא שאמרו שכל שאמרו כתבו גט לאשתו אף על פי שלא אמרו ותנו, דעתן הוא לגרש כדי שלא לעגן את נשותיהן, אלא שמתוך שהן בהולין לא גמרו את הדבר וכל שאמרו כתבו אומדן דעתא הוא דלא לצחק בה אמרו, אבל במתנתן אם קנו מידן וחזרו אינן חוזרין במתנתן, ואפילו במתנת מקצת יש לומר שצריכין לקנין, ואף על פי שמצוה מחמת מיתה במקצת אינה צריכה קנין, לפי שלא מצינו שחששו לטירוף הדעת באלו רק בשכיב מרע. ונראין לי דברי רבינו ועיקר.
ירושלמי (גיטין פ"ו, ה"ה): אי זהו מסוכן כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים.

המשנה השביעית והכונה להתחיל בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת לא כתיב ביה שכיב מרע והוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היה צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה אמר הר"ם כששייר קרקע נאמר שדעתו היה שיעמוד מחליו ולפיכך שייר לעצמו מה ששייר ולפיכך לא יחזור בו ובלבד שקנו מידו על כל פנים ואם לא קנו מידו יכול לחזור ואפילו שייר לעצמו ואפילו מת שכיב מרע לא יקנה אותה מתנה משעת קיומה ככל מתנת בריא הואיל ואין שם קנין לפי שמעקרנו מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין בין עמד בין לא עמד כשרוצה להקנותו אותו המקצת מחיים אבל אם אמר תנו לפלני כך וכך אחר מותו הרי זה קיים ודע שאם שייר לעצמו מטלטלין דינו כדין מי ששייר קרקע ואם לא שייר לעצמו כלום יכול לחזור בו ממה שנתן ואפילו קנו מידו ושכיב מרע הוא החולה אבל אם הוא מצוה מחמת מיתה [ראה בפיה"מ הנדפס בגמ'] שיהיה החולה שיחשוב שימות על כל פנים מאותו חולי וחכמים שאומרים עליו להביא ראיה הוא שיביא אותה ראיה שיש בידם שטר מתנה בעדים שהיה שכיב מרע בעת כתיבתו ומה שצריך שתדע כי כשימות שכיב מרע ונמצא במתנתו קנין בין שהיא מתנה במקצת או בכל הנכסים אותה מתנה בטלה שיש לומר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלא אם יהיה כמיפה את כחו והוא שיכתוב בשטר וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא או שזכה לו על ידי אחר כבר שלא יוכל לחזור ואפילו נתן כל הנכסים ואעפ"י שיש שם קנין לפי שזכוי על ידי אחר כבר נתקיימה בו המתנה ובא הקנין ליפות את כחו ואין הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי שכ"מ שכתב וכו' וצריך שתדע דרך כלל והקדמה שהבריא אין לו צד לעשות מתנותיו מתנת שכיב מרע ואף אם צוה בפירוש מחמת מיתה שלא אמרו בשכ"מ להיותה בלא קנין אלא שלא תטרף דעתו והילכך כל בריא שנתן בלא קנין אינו כלום ולא זכה בה אף לאחר מיתה ואם קנו ממנו קנין גמור אין יכול עוד לחזור אף בחייו וכגון שנתנה לו מעכשו אם לאחר מיתה וכגון שנתנה לו מהיום ולאחר מיתה אבל השכ"מ יש לו צד ליתן כמתנת בריא שאם רצה ליתן מעכשו במתנה גמורה ובקנין גמור כמתנת בריא רשאי אם מעכשו לגמרי אם מעכשו ולאחר מיתה ואינו יכול עוד לחזור אבל מה שאנו קורין מתנת שכ"מ עד שאם עמד בטלה צואתו מאליה ושאף בתוך חליו אם רצה לחזור חוזר הוא שהוא שכ"מ וחילק כל נכסיו שמראה בדעתו שהוא מעלה על דעתו שמת ומתוך כונת מיתה הוא מצוה ואפילו לא צוה מחמת מיתה בפירוש וכן שלא יהא בה קנין שאם יש שם קנין הרי אין דעתו להקנות עד לאחר מיתה ואם יש שם קנין שמא אין דעתו להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אא"כ הזכיר בו שלא לקנין גמור הוא מכוין בו אלא ליפוי כח ובא לבאר במשנה זו שיש צדדים במתנת שכיב מרע שאינה אלא מתנת בריא והוא שאמר שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים כלומר שברור לנו שזהו שכ"מ וחלק נכסיו ולא פירש שמחמת מיתה הוא נותן אם לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת כלומר אם עמד בטלה מתנתו שבודאי מחמת מיתה הוא מכוין ליתן שאלמלא כן היה משייר קצת לעצמו לסמוך על אותו שיור והרי זה מתנת שכ"מ גמורה כאלו פירש הוא להדיא שמחמת מיתה הוא מצוה ואם שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת ר"ל שאין יכול לחזור שדינה כמתנת בריא ויתבאר בגמ' שאף בשיור מטלטלין כן ומ"מ דוקא בקנין הא בלא קנין אינה שוה כלום לא מחיים ולא לאחר מיתה שמתנת שכ"מ במקצת הואיל ואינו מצוה מחמת מיתה צריכה קנין כמו שיתבאר:

לא כתב בה שכ"מ הייתי וכו' פירוש אף זו מתנה סתם היא ולא פירש בה שמחמת מיתה הוא מצוה ואין כאן שיור נכסים וכן לא פורש בה שהיא מתנת בריא אלא שאין ברור לנו שהוא שכ"מ הוא אומר שכ"מ הייתי וכבר עמדתי מחליי ובטלה מתנתי ואע"פ שהגיע השטר ליד המקבלים אחר שאין שם קנין והמקבלים אומרים שבריא היה ואע"פ שאין שם קנין הרי קרקע נקנה בשטר ובחזקה כבחליפין הילכך הואיל וסתם בני אדם בריאים הם וכן שהוא עכשו בריא עליו להביא ראיה ששכ"מ היה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה והילכך על המקבלים להביא ראיה שבריא היה וכן הלכה ואפילו היו שם מוחזקים קרקע בחזקת בעליה עומדת וגדולי המחברים כתבו שאם לא מצא ראיה ישבע הנותן היסת ששכ"מ היה ויעמדו נכסים בחזקתו ומ"מ אם היו שם מטלטלין ובאו ליד המקבלים מתוך שיכולים לומר שהם שלהם נשבעים היסת שבריא היה בשעה שנתן:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לפי דרכנו למדנו ממשנה זו שהולכין אחר אומדן הדעת והואיל ולא שייר כלום אע"פ שלא פירש שמחמת מיתה צוה אומדין דעתו שכך היא וכן כל שהדברים מראים שאינו מכוין ליתן אלא בצדדין ידועים דנין בהם על פי האומד כאלו התנה עליהם מעתה מי שהלך בנו למדינת הים ושמע אביו שמת ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים בין במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה בין במתנת שכ"מ ואח"כ בא בנו אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה נותנן ודוקא שלא שייר כלום אבל אם שייר בין קרקע בין מטלטלין כתבו הגאונים שמתנתו קיימת ואע"פ שכלל ידוע דברים שבלב אינן דברים כתבו גדולי הצרפתים שבחמשה מקומות בתלמוד מצינו שהם דברים וסימן השמועות זו שבכאן ומתנה טמירתא ומברחת וההיא בצורתא דהוה בנהרדעא וזבון אפדנייהו והקדש שאמרו שיש בה שאלה וטעם כלם משום אומדנא דמוכח ולא היה רואה עצמו צריך אלא לגלוי הדעת אבל מכר היה לו לגלות דעתו וכן בכל דבר הבא דרך תנאי מאדם לחברו אבל דברים שהזכרנו אינן בדרך זה ומתוך כך הולכין בהם אחר האומד וכן הענין בכותב נכסיו לאשתו או לבנו שלא עשאן אלא אפטרופסין כמו שהתבאר ואיני יודע למה לא צירפום עם אותם חמשה שהוזכרו:

יתבאר במקומו שהאומר לשנים כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין אבל אין נותנין לאשתו עד שיאמר להם כתבו ותנו ומ"מ המפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירה למדברות והמסכן והיוצא בקולר מתוך שהם בהולים על עצמם אין משלימין את דבורם לומר תנו ומ"מ אומדן הדעת הוא שלנתינה נתכונו וכותבין וחותמין ונותנים לאשה אע"פ שלא אמר תנו יוצא בקולר זה שהזכרנו פירשו בתלמוד המערב לא סוף דבר קולר של נפשות אלא אף של ממון שכל קולר סכנה וכן התבאר על היוצא בקולר שמתנתו כמתנת שכ"מ ודבריו ככתובים וכמסורים וכן יראה ממסכת גיטין ס"ה ב' ממעשה של גניבא שהוזכר שם ומתוך כך יש מי שמשוה את המדות בכלם ואף מפרש ויוצא בשיירא דבריו ככתובים ומסורים וכן דעת גדולי הפוסקים כמו שיתבאר במסכת גיטין ולא יראה כן היוצא בקולר שאני דמה לי אם מסור למיתה בידי אדם או בידי שמים ועוד שהרי למדוה מאחיתופל שנאמר ויצו אל ביתו בצואה בעלמא מסכן זה שכתבנו יש מפרשים שהוא נוטה למות עד שהוא גוסס או קרוב לכך ועיקר הדברים שפירושו אף בחולה לבד אע"פ שאינו מסוכן כל כך שכל חולי בחזקת סכנה והראיה שהרי במסכת גיטין אמרו בריא שאמר כתבו וכו' ור' שמעון בן שזורי היא ודוקא בריא אבל חולה כותבין ונותנין ובראשון של גיטין י"ג ב' אמרו לא מיתוקמא מתני' בשכ"מ והביאו עליה זו של ר' שמעון בן שזורי ואם מסכן דוקא שנוטה למות היה להם להעמידה בשכיב מרע שאינו מסכן כל כך ובירושלמי פירשו כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים והענין הוא שמן הסתם אין אדם מחזיק חולי של סכנה ברוב החליים עד שנמשך בו שלשה ימים הא מ"מ אם קפץ עליו חולי והכביד מיד כך הדין וכן כתבו גדולי המחברים וכן אף תוך שלשה כל שאנו או הוא עצמו מחזיק אותו בחולי של סכנה דנין בו כן וכן הדברים נראין והוא שכתבו גדולי הצרפתים מסכן שכ"מ:

מאן תנא דאזלינן בתר אומדנא. בשכיב מרע. ואוקמה רב נחמן כר' שמעון בן מנסיא ורב ששת אוקמה כר' שמעון שזורי. ואי תימא כיון דלתנא קמא דרבי' שמעון שזורי טעמא דמפרש ויוצא בשיירא משום אומדן דעתא הוא מאי טעמא' אוקמי רב ששת כר' שמעון שזזרי ולא כתנא קמא. יש להשיב משום דמתני' בשכיב מרע הוא ותנא קמא דרבי שמעון שזורי במפרש ויוצא בשיירא הוא דאזיל בתר אומדנא אבל במסוכן לא ורבי שמעון שזורי אזיל אפי' במסוכן בתר אומדנא ולכך מתני דהיא בשכיב מרע אוקמא רב ששת כרבי שמעון שזורי:

תוספות הרי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב וכו'. בשכיב מרע עסקינן ולכך אמר רבי שמעון בן מנסיא אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן משום דשכיב מרע הוא ואומדן דעתא הוא דלא שביק בניה ויהיב לאחריני אבל אי בריא הוא מאי אומדנא איכא הרי מניח עצמו וכותב כל נכסיו לאחרים הכי נמי מחזי דשביק בנו' ואף על גב דהיה בנו קיים היה נותנן ולא שייך בהאי אומדנא:

עה. א"ר יהודה א"ר מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתך תתרנית היא, שאינה מריחה כל עיקר, נכנס אחריה לחורבה לבודקה אמר לה ריח צנון אני מריח אמרה ליה מאן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכילנא בהו ונפלה עליה חרבה ומתה אמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ומתה (אינה) [אינו] יורשה. כלומר הואיל ולא נכנס אחריה לשם נישואין אלא לבודקה אין זו חיבת חופה שקונה ואם מתה (אינה) [אינו] יורשה. וש"מ דאי הוה עייל בתרה סתמה ומתה הוה קני לה דמסתמא לשם נישואין הוא, השתא דגלי אדעתיה דלא נכנס אחריה אלא לבודקה אם מתה (אינה) [אינו] יורשה. דיקא נמי דקאמרי' הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ולא קאמרי' הואיל ונכנס אחריה לבדקה. מיהא שמעינן דלא קני איניש איתתא בכניסתו לחופה אלא דעייל סתמא דסתמיה לשם נישואין הוי, אבל היכא דמגליא מילתא דלא עייל אלא אדעתא דמידי אחרינא לא קני. וש"מ דכניסה לחופה דקי"ל דקניא, לא תימא דוקא עד דעיילי לחופה אי נמי לבית המיוחד לנשואין, אלא אפילו מאן דעייל בתר איתתיה סמוך לנשואין סתמא אפילו לחורבה קני לה, ולא צריך לגלויי אדעתיה דאדעתא דאישות קא עייל, דדייקינן טעמא דלא נכנס אחריה אלא לבדקה, הא סתמא אע"ג דלא עייל בתרה אלא לחרבה קני לה. וכן הילכתא:

עו. יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמת הוא בין שמתה היא ואפי' הדר ביה איהו סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי הדרה בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא א"ר הונא בריה דרב יהושע ושמין להן דמי בשר בזול. ומפרשי רבנן דכל זוזא חשבינן ליה ארבעה דינקי*. והני סבלונות דקאמרי' דהדרי היכא דמת הוא או שמתה היא, א"נ הדר ביה איהו, דוקא דלא אכל שם סעודת חתן ואפי' בדינר. אבל אכל שם סעודת חתן ואפי' בדינר, סבלונות העשויין להבלות אינן נגבין סבלונות שאינן עשויין להבלות הרי אלו נגבין, כסתמא דמתני', דהא ודאי ליכא למימר דאתא רבין לאיפלוגי אסתמא דמתני', דא"כ הוה מותבינן עליה תיובתא מינה, ומדלא אותבינן עליה תיובתא מינה ש"מ דמתני' לחוד ודרבין לחוד. ועוד דאפי' בשמעתא דאמוראי היכא דמתחזי דפליגי אהדדי טרחינן לתרוצינהו כי היכי דלא ליפלגו אהדדי וכ"ש בסתמא דמתני' דלא יכלי אמוראי לדחויה אלא בראיה. ועוד דאי ס"ד דראבין לאיפלוגי אמתני' קאתי, אדאשמועי' בין שמת הוא בין שמתה היא דלא איירי בהו תנא דמתני', אדרבא הוה ליה לאשמועי' בין אכל בין לא אכל, בין סבלונות מרובין בין סבלונות מועטין דאיירי בהו תנא דמתני', ומדלא איירי בהו ראבין ש"מ דראבין מילתא אחריתי הוא דאתא לאשמועינן. דהא דקתני במתני' לא אכל שם סעודת חתן אפי' בדינר הרי אלו נגבין בין שמת הוא בין שמתה היא ואפי' הדר ביה איהו מיתוקמא. ואשמועי' נמי דסבלונות הוא דהדרי מאכל ומשתה לא הדר. ואשמעינן נמי דאי הדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא. ומדפסיק ותני סבלונות הדרי ולא פליג בין מרובין למועטין ובין עשויין ליבלות לשאינן עשויין ליבלות, ולא פליג אלא בין סבלונות למאכל ומשתה, ש"מ דאפי' עשויין ליבלות נמי הדרי.

ואמטול הכי ליכא לאוקומא להא דרבין אלא בשלא אכל, דאי בשאכל סבלונות העשויין ליבלות אמאי הדרי, והא כולהו מתניאתא וכולהי שמעתא דאמוראי מודו דהיכא דאכל שם סעודת חתן בדינר סבלונות העשוין ליבלות אינן נגבין. והאי דאיתינן להא דראבין סבא אפיסקא דסבלונות מועטין דקתני סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין, וקי"ל דהאי פיסקא דסבלונות בדאכל קא מיירי דאינן נגבין, וקא מיתינן עלה הא שמעתא דרבין סבא דקאמר סבלונות הדרי, לאו למימרא דהא דרבין אפילו בדאכל קאמר דהדרי, דהא ליכא למימר דראבין לאפלוגי אמתני' אתא כדברירנא. אלא לעולם רבין בדלא אכל קאי, והאי דאיתינן לה אהאי פיסקא לאשמועינן דאפי' סבלונות מועטין העשויין להבלות הדרי.

והא דאמרי' בסופא הדרא בה היא אפי' כישא דירקא הדרא, ליכא לפלוגי בהכין [בין] אכל ללא אכל אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי הדרא, דהא מאכל ומשתה היכא דהדר ביה איהו אע"ג דלא אכל נמי כמאן דאכל דאמי ולא הדר, ואלו היכא דהדרה בה איהי קאמרי' דאפי' כישא דירקא הדרא דאיהי גרמה ליה לאפסודיה לממוניה. הילכך בין אכל בין לא אכל חד דינא הוא. וליכא למימר דכי אכל אחולי אחיל, דנהי נמי דאחולי אחיל אדעתא דלא תהדר בה איהי, אדעתא דהדרא בה איהי לא אחיל, דהא כי לא אכל נמי מאכל ומשתה מחילה הוי ואפי"ה כי הדרא בה איהי קאמרי' דהדר דאדעתא דהכי לא אחיל. הילכך על כרחיך אע"ג דאכל נמי אדעתא דהכי לא אכיל ואפי' כישא דירקא הדרא ומנכו ליה מאי דאכל. והיינו טעמא דשמין להם דמי בשר בזול, משום דלא שימינן להו שיעור מאי דאפסדוה כמזיק, דמעיקרא לאו לאזוקי קא מיכוני, אלא כי שימינן להו שיעור מאי דאתהנו מדידיה הוא דשימינן להו, והיינו בשעת אכילה ושתייה, ובשעת אכילה ושתייה בשר מבושל ויין מזוג הוה דלא הוה חזי לשהויי דאי משהו ליה פסיד ואי מזדבן לא מזדבן אלא בזולי, ואמטול הכין לא שימינן להו אלא דמי בשר בזול.

ברם צריכינן לברורי דלא שנא גבי סבלונות ולא שנא גבי מאכל ומשתה כל היכא דקי"ל דהדר, אי איתיה לההוא מדעם בעיניה, אי נמי ליתיה בעיניה ואיכא מידי דאתי מחמתיה, הדר כל היכא דאיתיה, ומפקינן ליה כל מאן דנקיט ליה, דממונא דבעל הוא כל היכא דאיתיה ולא מיקני בכדי למאן דנקיט ליה. ואי ליתיה בעיניה וליכא מידי דאתי מחמתיה, חזינן, אי איתנוסי איתניס מרשותא דחמוה, חזינן, אי הני סבלונות למיתבינהו לארוסתו הוא דשדרינהו אדעתא דאישתמושי בהו בבית אביה ומטו לידה, הויא לה שואל עילויהו ומיחייבא באונסין דידהו, אפי' סבלונות מרובין שיבואו עמה לבית בעלה נהי דאין עשויין ליבלות בבית אביה לא סגיא דלא מיתחזיא בהו בבית אביה שעה אחת והויא לה שואל עלויהו דאדעתא דהכי אתו לידה, וכ"ש היכא דאגניבו או איתבידו. ואי איתברר מאן דגזלינהו או מאן דאכלינהו, רצה החתן מארוסתו גובה רצה מן הגזלן גובה, וכדרב חסדא דא"ר חסדא (ב"ק קיא,ב) גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחד ואכלו רצה מזה גובה [רצה מזה גובה]. ואלו לא מטו הני סבלונות לידא דארוסה ולא לידא דמאן דאתי מחמתה, חזינן מאן דאתו לידיה בתורת גזלה או בתורת שואל שלא מדעת בעלים מיחייב באונסייהו כגזלן.

ולענין מאכל ומשתה דמשדר חתן לבית חמיו אדעתא דאכלי ליה תמן, ואכלוה דבית חמוה אינהו ושושביניהו, ובתר הכי הדרה בה ארוסה, דבי חמוה הוא דמיחייבי לשלומי, דכי שדריה חתן לההוא מאכל ומשתה לדידהו הוא דשדריה למיכליה אדעתא דלא הדרה בה ארוסתו ואי הדרה בה ליחייבו לשלומי ליה, וכיון דהדרה בה מיחיבי לשלומי. אבל שושביניהו ומה דאכלי בסעודה בהדייהו לא מיחייבי לשלומי, דמ"מ כי שדריה חתן להאי מאכל ומשתה אדעתא דמיכליה שדריה, ואע"ג דכי יהיב להו רשותא למיכליה אדעתא דלא תהדר בה ארוסתו הוא דאחליה גביהו, מ"מ לאכילה שדריה ואחריותא בעלמא הוא דאית ליה גביה חמוה דאי הדרה בה ארוסתו לא אחיל גביה ולא מידי, גבי חמוה הוא דאית ליה אחריות, גבי שושבינין וכ"ע לית ליה אחריות, דהא לא שדר להו לדידהו ולא מידי ואלו כי קא אכלי ברשות בעל הבית קא אכלי. ואפי' הגוזל ומאכיל את בניו לפני יאוש פטורין מלשלם, וכ"ש הכא דבעה"ב כי קא מאכיל להו לשושביניה לאו מידי דקאי בידיה בתורת גזילה קא מאכיל להו, אלא מידי דאיתיהיב ליה לאכילה הוא דקא מאכיל להו ואחריותא בעלמא הוא דאיכא עלויה, ואמטול הכי איהו חייב ואינהו פטורין. ואי לא שדריה לכוליה אלא בשם ארוסתו (אי) [היא] חייבת וכולן פטורין:

ח. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. מתני' בדלא פריש דמחמת מיתה קא (מקפיד) [פקיד], לא בפירוש ולא מכלל ממריה. והוא דלא הוה נמי מסוכן. הילכך אי שייר קרקע כל שהוא לנפשיה, איכא למימר דכי פקיד לאו מחמת מיתה פקיד אלא אסקיה אסיק אדעתיה דחיי ומתפח, וכי שייריה לההוא קרקע כל שהוא למסמך עילויה לפרנסתו הוא דשייריה. ואע"ג דלית ביה כדי פרנסתו איכא למימר דלהכי שייריה לאיתזוני מינה זמן מועט עד דרוח מידי אחרינא. הילכך הויא לה כמתנת בריא ואמטול הכי אע"ג דעמד נמי אינו יכול לחזור בו. ואם לא שייר קרקע כל שהוא, סתמיה מחמת מיתה הוא דיהיב, דאי הוה מסיק אדעתיה דחיי לא הוה כתיב להו לכולהו נכסי אלא משבק הוה שביק מיניהו מידי לנפשיה, וכיון דעמד מחוליו בטלה מתנתו, דאדעתא דהכי לא יהבינהו.

וכי תימא וכי שייר נמי מאי הוי, דילמא כי שייר לאו לנפשיה שייריה למסמך עילויה אלא ליורשין הוא דשייריה לקיומיה ביה נחלה דאורייתא. לא קשיא, דשטר מתנה כיון דמטא לידיה דמקבל מתנה מחיי נותן אי נמי דקנו מיניה מסתמא מתנה מעלייתא היא, ומאן דבעי לאחזוקה במתנה מחמת מיתה איהו באעי לאייתויי ראיה. הילכך אי לא שייר דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב יכיל למהדר בה, ואי שייר, כיון דלא מוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב דהא איכא למימר דההוא שיורא לנפשיה שייריה, אוקי שטר מתנה אחזקתיה דהא שייר וקנו מיניה, ומאן דבעו לאחזוקיה במתנה מחמת מיתה לאורועיה איהו בעי לאתויי ראיה.

ודוקא היכא דלא מוכחא מילתא מממריה אי נמי ממרעיה דמחמת מיתה קא יהיב. אבל היכא דפריש מחמת מיתה, אי נמי מוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב, אפי' שייר נמי מצי הדר ביה. ודוקא כשעמד מחוליו, ואע"ג דמית בתר הכי מקמי דלהדר ביה בהדיא, דכיון דעמד בטלה לה מתנתיה ממילא דאדעתא דהכי לא יהבה. והוא הדין היכא דהדר ביה ואע"ג דלא עמד, דכל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו כדבעינן לברורי לקמן. אבל אם מת מחוליו קודם שיחזור בו, אע"פ שלא שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה. ומסקאנא (להלן בבא בתרא קמט,ב) דלאו דוקא נקט קרקע אלא אפילו מטלטלי נמי הוו שיור:

עז. הרי אמרו שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר קרקע כל שהוא ועמד אין מתנתו קיימת, מאי טעמא, אומדן דעתא הוא, דאי הוה ידע דחיי לא הוה כתיב להו לכולהו נכסי, וכיון דעמד חוזר דאדעתא דהכי לא כתבינהו. והוא דלא שייר, אבל שייר מידי לנפשיה גלי אדעתיה דלמסמך עלויה לנפשיה הוא דשייריה, ואע"ג דעמד נמי לא מצי הדר. מאן תנא דאזיל בתר אומדנא אמר רב נחמן רבי שמעון בן מנסיא היא:

עח. מאי רבי שמעון בן מנסיא דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד מיד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלמלא היה יודע שבנו קיים לא היה כותבו. וקיימא לן כרבי שמעון בן מנסיא, דהא אוקמה רב נחמן למתניתין כוותיה. והוא הדין בבריא שכתב כל נכסיו במתנה לאחרים מחמת שהיה צריך לברוח לארץ אחרת מפני בעלי חובותיו או מפני אויביו, ואחר כך עשה פשרה עם בעלי חובותיו ושלום עם אויביו או שמתו, אם נתברר שלא כתב מתנה(ו) זו אלא מחמת כך, הואיל ונדחית השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו בטלה מתנתו. הא למה זה דומה לשכיב מרע שהיה סבור שהוא מת מחליו ואינו צריך לנכסים הללו ועמד וכתבן לאחרים, שאם עמד מחליו חוזר במתנתו, שאלו מתחלה היה יודע כן לא היה כותבן. וכי תימא דילמא שאני שכיב מרע מבריא, הא ברייתא דרבי שמעון בן מנסיא דאוקימנא למתני' דשכיב מרע כותיה בבריא היא ואפי' הכי קתני אין מתנתו מתנה, אלמא תרוייהו חד טעמא נינהו:

עט. רב ששת אמר ר' שמעון שזורי היא דתנן בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. כלומר היוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי, אע"ג דלא אמר תנו הרי אלו יכתבו ויתנו, דסתמיה מצווה מחמת מיתה הוא ואין אדם משטה בשעת מיתה, וכי אמר להו כתבו לאו למכתב ואנוחי בכיסיהו קאמר להו דאם כן מאי נפקא לן מינה, אלא כתבו ותנו קאמר להו, ולמפטרה מיבם קא מיכוון. חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה, רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. וקימא לן כר' שמעון שזורי גבי גט, וה"ה גבי מתנה:

פ. ושמעינן מינה דכולהו הני ארבעה דתנן במתני' דאינון היוצא בקולר והמפרש והיוצא בשיירה והמסוכן, כולהו בעידן תפקידתיהו מסתמא כמצוה מחמת מיתה דמו לכל מילי*, ואע"ג דשייר ולא פריש מחמת מיתה כמאן דפריש מחמת מיתה דמי:

(י) הואיל ונכנס אחריו לבודקה. נ"ל דה"ג ונשואה הות ומפני שנכנס לבודקה והי' רוצה לגרשה אמרו חכמים שאינו דין שיירשנו ומיכן מוכיח שהמורד על אשתו וביני ביני מתה אשתו אינו יורשה כיון שאינו נוהג עמה כשורה:

(יא) מאן תנא דאזלי' בתר אומדנא פי' ולא אמרי' דברים שבלב אינם דברים. היכא דמעשה מוכיח כי הכא ובההוא נמי דזבין נכסי' משום דבעי למיסק לארעא דישראל. אבל ודאי אם לא פירש לו כי הוא רוצה לעלות לא"י אע"פ שהי' דעתו לכך התם אמרי' בפ' האיש מקדש דדברים שבלב אינן דברים. אי נמי כשהתנה עמה ולא נתקיים התנאי או התנת עמו ולא נתקיים התנאי. אע"פ שאמר בלבי היה להתקדש לו אינן קידושין מפני שלא הטעתו כדתנן התם דדברים שבלב אינם דברים מפני שאין שם מעשה המוכיח. ובמאי דתנן נמי בפ"ג דתרומות המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה (עלה) [עולה] ואמר שלמים שלמים ואמר עולה לבית זה שאני נכנס ואמר לזה שאני נהנה לפלוני ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהא פי' ולבו שוין התם אע"ג דמעשה מוכיח כמו הלב בטל הלב היכא דהוציא אחר בשפתיו שנמצא הפה מכחי' את הלב והכי אזלי' בתר אומדנ' דליבא היכ' דאין הפה מכחיש את הלב ובגילוי מילתא בגיטא דקי"ל כאביי דאמר ברוך הטוב והמטיב ולא בטיל גיטא אע"ג דאומדנא דליבא מוכיח שחפץ לבטלו יש לומר שבעבור זה שמח שעדיין לא נתנו לה והרי היא ברשותו אי ליתן או לבטל אבל מיהו ביטול לא הוי עד שיבטל בפירוש עיין מה שכתבתי בריש נזיר:

מתניתין. שכיב מרע שכתב כל נכסיו. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: למאן דאמר דהיכא דאיכא קנין כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל).
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: רב ששת אמר רבי שמעון היא. אף על גב דתנא קמא דידיה נמי אזיל בתר אומדנא נקטיה רב ששת לרבי שמעון שזורי משום דבמתניתין איירי בשכיב מרע ורבי שמעון שזורי נמי מוסיף אף המסוכן ותנא קמא דידיה לא מודי ליה. ולענין הלכה נקטינן כרבי שמעון שזורי. וכתב הרי"ף ז"ל בפרק התקבל דהני ארבעה יוצא בקולר ומפרש כו' כולהו לענין צוואתן דינן כמצוה מחמת מיתה דמקנו באמירה בעלמא וכדמשמע מדאמר רב הונא התם גיטו כמתנתו כו'. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות זכיה שהן לגמרי כמצוה מחמת מיתה. אבל הרב רבינו יונה ז"ל כתב דאינו כמצוה מחמת מיתה אלא יוצא בקולר ומסוכן אבל מפרש ויוצא בשיירא לא דהנהו כיון שדעתן לחזור שהרי מדעתם הם הולכים לסחורה כו'. ודברי הראשונים ז"ל נראין עיקר דאי לא מאי קמשמע לן רב הונא במאי דקאמר כו' ככתוב בהר"ן שעל האלפסי שם דף תקפ"ו א' עמוד ב':

בד"ה נכנס אחריה כו' ולפי זה לא היתה תותרנית כו' ור"ש פי' שנשאה כבר ונמצאת תותרנית כו' עכ"ל ר"ל לפירוש רבינו יעקב דבארוסה איירי שדקדק לומר שלא נכנס אחריה אלא לבודקה ולא לשום נישואין ע"כ דלאו תותרנית היתה ומש"ה אם היה נכנס עמה גם לשם נשואין היה יורשה אבל אם היתה תותרנית גם אם היה נכנס נמי לשם נשואין לא היתה נשואה לו ולא היה יורשה דלשם בדיקה ודאי נמי נכנס עמה וכיון דמצאה תותרנית ודאי דלא כנס אבל לפרשב"ם דנשואה היתה אדרבה ע"כ דנמצאת תותרנית דאל"כ הרי כשבדקה ולא מצאה תותרנית הרי נתפייס ולא היה דעתו עוד לגרשה וכיון שמתה אח"כ אמאי אינו יורשה וק"ל:

בא"ד לר"י כו' משעת נתינה ולר"ל משעת כתיבה ולמאי דמפרש ר"י התם אית ליה לר"ל כו' דאיכא בין כו' עכ"ל כצ"ל וע"ש דמייתי התם מימרא דלר"י משעת כתיבה ולר"ל משעת נתינה ומכח קושיא מפיך להו התם וקאמר לר"י משעת נתינה ולר"ל משעת כתיבה והיינו דאיכא בין ר"ש לרבנן לר"ש משעת כתיבה ממש ולרבנן משעת כתיבה היינו משעת חתימה והלכה כרבנן וא"כ בין לר"י ובין לר"ל דאין מוציאין פירות משעת כתיבה אע"ג דדעתו לגרשה ומהרש"ל הגיה בדברי התוס' הרבה לאין צורך וק"ל:

גמ' ובין שמת הוא והדר הוא כו' כצ"ל:

שם במתניתין לא כתב בה שכיב מרע עד סוף המשנה היא נמחק ונ"ב מפני שאין כאן מקום המשנה וצריכה להיות בדף קנ"ג ע"א קודם ההיא מתנתא כו':

ר"ש בד"ה אמרה ליה דרך שחוק הס"ד:

בד"ה שכ"מ וכו' באמן של בני רוכל שמתה וקיימו חכמים את דבריה וכגון כו' כצ"ל ונ"ב קאי על הסיפא דלא שייר כלום ודו"ק:

בד"ה מתנתו מתנה וכו' ואע"ג דעמד חוזר כו' כצ"ל:

בד"ה לא שייר קרקע כו' ודוקא שכיב מרע שכתב כו' נ"ב פירוש מחלקים בין כולו למקצת אבל במצוה מחמת מיתה אפילו במקצת דינו ככולו וק"ל:

תוס' בד"ה נכנס אחריה כו' ונכנסה עמו יורשה דחצר דידיה לנשואין ולפירושו זו לא היתה תותרנית וכו' כצ"ל ונ"ב אבל לפירוש רשב"ם אינו מוכח דשמא תותרנית היתה והרגישה בשכל ולא בחוש ודו"ק:

בא"ד מיהו קשיא דלא הוה ליה למימר הואיל ולא נכנס אחריה וכו' נ"ב פירוש ובכל הספרים לא גרסינן כן וק"ל:

בא"ד דהא איכא נמי בין ר' שמעון ורבנן פירי משעת כתיבה כו' כצ"ל ונ"ב פי' התם מפרש דמשעת כתיבה נמי קאמר ריש לקיש היינו משעת חתימה א"כ אין ראיה כלל לדברי רשב"ם דאף אם תמצא לומר דמשעת כתיבה הוה כמו שנתן דעתו לגרשה סוף סוף הא איהו גופיה ס"ל משעת חתימה ודו"ק:

בא"ד משעת כתיבה נ"ב פירוש ורבנן סברי משעת חתימה ומשום הכי מוקי ריש לקיש כרבנן ודו"ק:

גמרא אר"ה ברי' דרב יהושע ושמין כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה נפלה. ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה כו' שוב אינו יורשה. נ"ל דה"ה שאינו מתאבל עליה דבתרוייהו כתיב לשארו הקרוב אליו. ואף שהפוסקים דחו לפירושו מ"מ לענין אבילות יש לסמוך עליו דהלכה כדברי המיקל באבל [אמנם הק"נ במו"ק אות קס"א מביא בשם רשד"ם ורא"ש דבפוסקים ל"א כלל זה] :

ר"ש ד"ה סבלונות הדרי. אבל אם פירש כו' ול"ש סבלונות מועטים כדפי' במתניתין. כצ"ל:

ר"ש ד"ה ושמין. וה"נ אמרו כו' דמי עמיר בזול. לפנינו שם ליתא תיבת בזול. אולם ברי"ף שם איתא. ותימה על הכ"מ רפ"ג מהל' נזקי ממון שלא העיר מגי' הרי"ף והרשב"ם ע"ש:

ר"ש ד"ה ש"מ. וה"ה אם חלק על פיו כו' עד סופו. לכאורה תמוה דהא כאן מיירי בקנין דוקא וכמש"כ לקמן. ומאי שייך אמן של בני רוכל לזה. ונראה דהכא פי' אליבא דאמרוה רבנן דלקמן (קנ"א ב') דמתנת שכ"מ אף במקצת לא בעי קנין ואם עמד אינו חוזר. ולקמן שכ' דמיירי בקנין הוא אליבא דהלכתא כמש"כ כדפסקינן כו'. ונ"ל דגם סוגיית הגמרא דכאן אזלא אליבא דאמרוה רבנן מדקקבעה לקמן עלה דמתניתין מנין למתנת שכ"מ כו' ולהמסקנא דמיירי מתניתין בקנין מאי שייטא מתנת שכ"מ לזה. ומיהו לפי מאי דמשמע לקמן (קמ"ז ב') ברשב"ם ד"ה מודה שמואל דאפי' בקנין מיקרי מתנת שכ"מ. אין ראיה מזה. אולם ק"ל דלמסקנא ליכא דין מתנת שכ"מ בכולה דלא בעי קנין בכולה משניות דמעשה דאמן של בני רוכל מוקי לה לקמן במצוה מחמת מיתה וע"ש במשנה בפי' רשב"ם:

אמרה ליה. דרך שחוק: מאן יהיב לן מכותבות דיריחו. שהן מתוקים ונאכל עם הצנון שהוא חד שכן היה דרכן לאכול תמרים עם הצנון שזה חד וזה מתוק ומתקן זה את זה ולפי שהבינה שלנסותה נתכוין השיבתו דרך שחוק כך וללישנא דאמרי' שנטל עמו כותבת אמרה כותבות דיריחו אני מריח ולא צנון. יריחו נקראת עיר התמרים דהיינו כותבות: נפלה עליה חורבה ומתה. ובא הבעל לפני ב''ד והיה רוצה לירש את אשתו ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס עמה לבא עליה אלא לבודקה ולגרשה ומתה בתוך כך אינו יורשה אית דגרסי הכי ומוקי לה בארוסה ולא נהירא לי דאפילו בא עליה בימי אירוסין קודם הכנסתה לחופה לא ירית לה כדתני חנן בר אמי אשתו ארוסה לא אונן כו' מתה אינו יורשה דאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לחופה כדנפקא לן (לעיל דף קט:) ירושת הבעל משארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה דהיינו לאחר שנכנסה לחופה הלכך בנשואה מוקמינן לה והכי גרסי' ואמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה מתה אינו יורשה דכיון דהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום ובתוך כך מתה קודם שנתפייסו אינו זוכה בירושה ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה כדאמרי' במס' גיטין (דף יח.) משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות: ויתיב וקאמר בין שמת הוא בין שמתה היא והדר בה. איהו ומגרש לה: סבלונות הדרי. כגון סבלונות שאין עשוין ליבלות ששלח סתם אבל אוכלא ומשתיא ששלח בבית חמיו לא הדרי מסתמא אם אכל מסעודת חתן שם בדינר דהיינו עשוין ליבלות הלכך מחולין כדתניא לעיל אבל אם פירש על מנת שיחזרו לי הדרי לא שנא סבלונות מרובין ולא שנא סבלונות מועטין כדמפ' במתני' אבל אי הדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא אגודה של ירק אבל קדושין לא הדרי כדאמרי' לעיל גזירה שמא יאמרו כו': ושמין להן הבשר בזול. כשיחזרו לו אוכל ומשקה שהאכילם והשקם ישומו בזול כדמפ' לקמיה לפחות שליש מדמיו שבענין זה שמין כל מחזירין אוכלים הנאכלים מתחלה שלא לדעת חזרה שאילו היה יודע שצריך להחזיר לא היה אוכל משלו ומיהו בזול מיהא מחזיר וה''נ אמרו (ב''ק דף כ.) גבי אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית דמי עמיר בזול או דמי שעורים בזול וכן (כתובות דף לד:) גבי הניח להם אביהם פרה שאולה שחטוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ומהכא פשטינן לכל בזול דהיינו כל הדמים חסר שליש כל זוזא חשבינן ואמרי' לשלומי בארבעה דנקי ארבע מעות דהיינו שני חלקי דינר שהרי שש מעה כסף דינר ודנקא היא מעה: מתני' שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים. וה''ה אם חילק על פיו בלא כתיבה שאמר נכסיי לפלוני כדתניא לקמן (דף קנו:) באמן של בני רוכל שמתה וקיימו חכמים את דבריה וכגון שהיו עדים שהיה שכיב מרע כשכתב או נתן מתנה זו או שכתב בשטר כד קציר ורמי בערסיה כדאמרי' לקמן בגמרא: שייר קרקע כל שהוא. כשיעור המפורש בגמ': מתנתו מתנה. דמתנת שכיב מרע במקצת אם עמד מחליו אינו חוזר וכגון שכתוב בו קנין כדפסקינן לקמן בגמרא והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין אע''ג דמית ומצוה מחמת מיתה במקצת לא בעי קנין והוא דמית [אבל אם] עמד חוזר אע''ג דקנו מיניה הואיל ומדאגת מיתה צוה מתנה זו: מתנתו מתנה. הואיל ושייר לעצמו הרי היא כמתנת בריא הלכך בין עומד מחליו בין מת מתנתו קיימת דשלא מדאגת מיתה נתן: לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה. ואם עמד חוזר אפי' קנו מידו שנראין הדברים שמחמת מיתה נתן וע''מ שאם לא ימות לא יתקיים מתנה דמדלא שייר מידי אמרי' לאו אדעתא דהכי יהב ליה שאם יעמוד מחליו ימות ברעב ויצטרך לבריות אבל אם מת מיהא מתנתו מתנה בין שייר בין לא שייר כדמוכח בגמ' אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולן כו' ואפי' לא קנו מידו קנו כל הנכסים לאחר מיתתו היכא דלא שייר מידי דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו וטעמא מפרש בגמ' ודוקא שכיב מרע שכתב כל נכסיו סתם ולא צוה מחמת מיתה ולא הזכיר דברי מיתה בשעת צואה אבל מצוה מחמת מיתה אפי' שייר קרקע כל שהוא וקנו מיניה אין מתנתו מתנה אלא אם עמד חוזר כדפסקינן לקמן בגמרא וכדפרישית: גמ' מאן תנא. דסבירא ליה דאזלינן בתר אומדנא דדעתא דנותן מתנה אע''פ שלא פירש כמי שפירש דמי דקתני היכא דלא שייר קרקע כל שהוא אמדינן דעתיה שנתייאש מן החיים ולהכי לא שייר ואדעתא דהכי יהב שאם ימות תתקיים המתנה ואם יעמוד תחזור לו ולא תתקיים המתנה: ועמד וכתב נכסיו לאחרים. כששמע שמת בנו אך לא פירש שבשביל מיתת בנו הוא עושה אלא סתם נתן: מתנתו מתנה. אחרי שלא פירש ותלה במיתת בנו דלא אזלינן בתר אומדן דעתיה ומתני' ר''ש בן מנסיא היא דקתני הכא לא שייר אין מתנתו מתנה דאמדינן דעתיה שאילו היה יודע שיעמוד מחולי זה לא היה נותן כל נכסיו: היוצא בקולר. ליהרג ואין דעתו מיושבת עליו כל כך וכשאמר כתבו ע''מ לתת לאשתו אמר אלא מתוך טרדו ודאגתו שכח ולא אמר תנו: המפרש. מיבשה לים: אף המסוכן. קרוב למיתה שדעתו שיכתבו ויתנו דלפטור את אשתו מן הייבום נתכוין: שאני התם דאמר כתבו. גלי דעתיה שרוצה לתת גט דאי לאו לגרשה כתיבת גט מה צורך: אומדנא דמוכח שאני. שכל זמן שהיה בנו קיים לא נתן עד ששמע שמת אבל חולה כיון דרוב חולין לחיים והוא לא צוה מחמת מיתה ליכא אומדנא דמוכח כולי האי:

נכנס אחריה לחורבה לבודקה. פי' רבינו יעקב דבארוסה מיירי ובא לראות אם היא תותרנית אם לאו ואם אינה תותרנית ישאנה ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ולא לשם נישואין נכנס ולכן אם מתה לא יירשנה אבל אם לא נכנס אחריה לבודקה היה יורשה וכגון שהחורבה שלו כדאמר בכתובות פרק נערה (דף מח: ושם) לעולם היא ברשות האב היה לו חצר בדרך ונכנסה עמו יורשה דחצר דידיה לנשואין ולפירוש זה לא היתה תותרנית אלא כותבות היו בחיקו כמו שאמרה או היתה יודעת שצנון היה ולכך אמרה מאן יהיב לן מכותבות לאכול עם הצנון ורבינו שמואל פירש שנשאה כבר ונמצאת תותרנית שהיה בדעתו לגרשה ומיהו קשיא דלא הוה ליה למימר הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה אלא הוה ליה למימר הואיל ונכנס אחריה לבודקה ומה שפי' רבינו שמואל מכח הך דהכא שאם היה בדעתו לגרשה שוב אין לו פירות לאו ראיה היא כדפרישית שהרי לאו נשואה היתה ומההיא דגיטין (דף יח.) נמי אין ראי' דהא בין ר' יוחנן וריש לקיש דפרק שני דגיטין (דף יז:) לא סבירא להו הכי אלא לרבי יוחנן מוציאין פירות משעת. [נתינה ולריש ' לקיש משעת כתיבה ולמאי דמפרש ר''י התם] אית ליה לריש לקיש משעת חתימה דהא איכא נמי בין ר' שמעון ורבנן פירי משעת כתיבה עד שעת חתימה: מיכלא ומשתיא לא הדרי סבלונות הדרי. מוהרי הדרי והיינו סבלונות ותרי גווני מוהרי כדפי' רשב''ם לעיל: מאן תנא דאזיל בתר אומדנא כו'. צ''ע אי שייכא הך מילתא בדברים שבלב אינם דברים ובפרק שני דקדושין (דף מט: ושם) הארכתי בה: רבי שמעון שזורי היא. וה''ה היה יכול לומר רבנן דידיה אלא לרבי שמעון ומחלוקתו קאמר אי נמי משום דר' שמעון שזורי אית ליה טפי דאזלינן בתר אומדנא יותר מדרבנן דידיה להכי נקט ר' שמעון שזורי: