בבא בתרא קמז ע"א

בבא בתרא קמז ע"א - טקסט הדף

דומה שיש לי בן עכשיו שאין לי בן נכסי לפלוני היה חולה ומוטל במטה ואמרו לו נכסיו למי אמר להן דומה שאשתי מעוברת עכשיו שאין אשתי מעוברת נכסי לפלוני ונודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת אין מתנתו מתנה לימא ר' שמעון בן מנסיא היא ולא רבנן אפי' תימא רבנן דומה שאני ודקארי לה מאי קארי לה מהו דתימא צעריה הוא דקא מדכר קא משמע לן א''ר זירא אמר רב מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה שנאמר {במדבר כז-ח} והעברתם את נחלתו לבתו יש לך העברה אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע רב נחמן אמר רבה בר אבוה מהכא {במדבר כז-ט/י/יא ??} ונתתם את נחלתו לאחיו יש לך נתינה אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע ורב נחמן מאי טעמא לא אמר מוהעברתם ההוא מיבעי ליה לכדרבי דתניא רבי אומר בכולן נאמרה בהן נתינה וכאן נאמרה העברה אין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה ור' זירא מאי טעמא לא אמר מונתתם אורחיה דקרא הוא רב מנשיא בר ירמיה אמר מהכא {מלכים ב כ-א} בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה בצואה בעלמא רמי בר יחזקאל אמר מהכא {שמואל ב יז-כג} ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק בצואה בעלמא ת''ר שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו אל תהיו במחלוקת ואל תמרדו במלכות בית דוד ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים מר זוטרא אמר בלול איתמר אמרי נהרדעי משמיה דר' יעקב לא ברור ברור ממש ולא בלול בלול ממש אלא אפילו בלול ורוח צפונית מנשבתו זה הוא ברור אמר ליה רבי אבא לרב אשי אנן אדרב יצחק בר אבדימי מתנינן לה דאמר רב יצחק בר אבדימי מוצאי יום טוב האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה נטה כלפי צפון עניים שמחים ובעלי בתים עצבין מפני שגשמי שנה מרובין ופירות מרקיבין נטה כלפי דרום עניים עצבים ובעלי בתים שמחין מפני שגשמי שנה מועטין ופירות משתמרין נטה כלפי מזרח הכל שמחין כלפי מערב הכל עצבין ורמינהי מזרחית לעולם יפה מערבית לעולם קשה רוח צפונית יפה לחטים בשעה שהביאו שליש וקשה לזיתים בשעה שיניצו ורוח דרומית קשה לחטין בשעה שהביאו שליש ויפה לזיתים בשעה שיניצו ואמר רב יוסף ואיתימא מר זוטרא ואיתימא רב נחמן בר יצחק וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום האי מרבי דידיה והאי מרבי דידיה לא קשיא הא לן והא להו תניא אבא שאול אומר יום טוב של עצרת ברור סימן יפה לכל השנה כולה אמר רב זביד האי יומא קמא דריש שתא אי חמים כולה שתא חמימא אי קריר כולה שתא קרירא למאי נפקא מינה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמז - א

דומה שיש לי בן, חשבתי שיש לי בן. עכשיו, שהתברר לי שאין לי בן, נכסי לפלוני!

או היה חולה ומוטל במטה, ואמרו לו: נכסיו למי? אמר להן, דומה שאשתי מעוברת. אבל עכשי ו,

שאין אשתי מעוברת, נכסי לפלוני, ולבסוף התברר שטעה, ונודע שיש לו בן, או שהיתה אשתו מעוברת, אין מתנתו מתנה.

לימא, רבי שמעון בן מנסיא היא, ולא רבנן, שחולקים על רבי שמעון בן מנסיא. שהרי כאן הולכים בתר אומדנא לבטל את המתנה מפלוני.

דוחה הגמרא: אפילו תימא רבנן. "דומה" שאני. אצלנו רבנן מודים, כיון שאמר במפורש שכל מה שנותן לפלוני זה בגלל שאין לו בן.

ולכאורה חילוק זה פשוט הוא, ולא ברור מה סבר השואל. ולכן הגמרא שואלת:

ודקארי לה, מאי קארי לה!? איזה צד היה להעמיד את הברייתא כרבי שמעון בן מנסיא ולא כרבנן.

מתרצת הגמרא: מהו דתימא, היה אפשר לומר, צעריא הוא דקא מדכר, שהוא רק מזכיר את צערו שאין לו בן, אבל לא רוצה לתלות בכך את המתנה, ולכן זה לא מפורש שזאת כוונתו, והיה אפשר לחשוב שזה לא כרבנן, קא משמע לן, לכן משמיעים שכאן זה לפי כולם.

בשכיב מרע יש דין מיוחד שאם נותן את כל נכסיו, או אפילו נותן מקצת אך הוא מפרש שנותן מחמת מיתה, הוא לא צריך קנין, אלא זה נקנה באמירה בלבד. והגמרא מחפשת לזה מקור.

אמר רבי זירא אמר רב: מנין למתנת שכיב מרע, שקונה בדבור בלבד, שהוא מן התורה, שזה מועיל מהתורה?

שנאמר "איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו". המילה "והעברתם" היא מיותרת, כי היה אפשר לכתוב "איש כי ימות, ובן אין לו - נחלתו לבתו". ומהייתור דורשים: יש לך העברה אחרת שהיא כזו, יש העברת נכסים אחרת שהיא דומה לירושה בכך שאינה צריכה מעשה קנין. ואי זו, מה היא ההעברה הנוספת? זו מתנת שכיב מרע, שהוא יכול להקנות בדבור בלי קנין.

רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מהכא יש לדרוש, מפסוק אחר, דכתיב, "ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו", ולכאורה המילה "ונתתם" היא מילה מיותרת, כי אפשר לכתוב "נחלתו לאחיו", ומהיתור אנו דורשים: יש לך נתינה אחרת שהיא כזו. יש צורה אחרת של נתינה שהיא דומה לירושה שלא צריכה מעשה קנין, ואי זו מה היא הנתינה הנוספת? זו מתנת שכיב מרע, שלא צריכה קנין.

מבארת הגמרא: ורב נחמן, מאי טעמא, לא אמר מ"והעברתם", מדוע הוא לא דורש את היתור של והעברתם?

ההוא, מבעי לכדרבי. כיון שהוא נדרש לדרשה אחרת.

דתניא שנינו בברייתא: רבי אומר, בכולן, בכל הירושות, נאמרה בהם נתינה, נאמרה לשון נתינה, וכאן, בירושת הבת, נאמרה לשון העברה.

בא הכתוב ללמדנו, אין לך שמעביר נחלה משבט לשבט, אלא בת, כשבת יורשת היא מעבירה את הנחלה לשבט אחר, הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה, והם משבט אחר. ומכאן לומדים שבן יורש את אמו, ובעל יורש את אשתו.

מבארת הגמרא: ורבי זירא, מאי טעמא מדוע לא אמר לא דורש מ"ונתתם"?

כיון שזה לא מיותר, אלא אורחיא דקרא הוא, כך הרגילות לכתוב ואין כאן יתור.

רב מנסיא בר ירמיה אמר: מתנת שכיב מרע נלמדת מהפסוק "בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבא אליו ישעיה בן אמוץ הנביא, ויאמר אליו: כה אמר ה', צו לביתך, כי מת אתה, ולא תחיה". הנביא לא אמר לו שיעשה קנין בנכסיו, אלא בצואה בעלמא, באמירה בלבד יכול להקנות.

רמי בר יחזקאל אמר, דורש מפסוק אחר, "ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו, ויחבש את החמור וילך אל ביתו אל עירו, ויצו אל ביתו, ויחנק". גם כאן לא נאמר שעשה קנין, אלא בצואה בעלמא, באמירה בלבד.

כיון שהוזכר אחיתופל, מביאה הגמרא מימרא בשמו.

תנו רבנן: שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו: ^[45] א. אל תהיו במחלוקת. ^[46] ב. ואל תמרדו במלכות בית דוד. ג. אם יום טוב של עצרת שבועות ברור, צח ולא מעונן, זרעו חטים, שזה סימן שיצליחו באותה שנה.

מר זוטרא אמר, החטים יצליחו אם היום טוב הוא בלול, דהיינו מעונן.

מבארת הגמרא: איתמר, אמרי נהרדעי משמיא דרב יעקב, הסימן שהחטים יצליחו, לא ברור ברור ממש, אין הכוונה שבכלל לא יהיו עננים, ולא בלול בלול ממש, אין הכוונה לבלול שיהיה ממש יום מעונן, אלא אפילו בלול ורוח צפונית מנשבתו. אף על פי שהיו עננים ורוח צפונית פזרה את העבים, זהו ברור וסימן שיצליחו החטים.

אמר ליה רבי אבא לרב אשי: אנן, אנו חולקים על הברייתא שנותנת סימנים בעצרת, אלא אדרב יצחק בר אבדימי מתנינן לה. אנו סומכים על הסימנים שלו, כיון שזה בחג הסוכות, לפי שאז נדונים על המים.

דאמר רב יצחק בר אבדימי: מוצאי יום טוב אחרון של חג, מוצאי שמיני עצרת, לאחר שנגמר הדין על המים, ^[47] הכל צופין לעשן המערכה שמעל המזבח, שאז היו קרבים האברים ופדרים.

אם העשן ^[48] נטה כלפי צפון, כיון שיש רוח דרומית שגורמת לעשן לנטות לצפון, עניים שמחים, שהפירות נמכרים בזול, ובעלי בתים שיש להם אוצרות לשמור פירות, עצבין, שלא יכולים לשמור את הפירות מפני שגשמי שנה מרובין, ופירות מרקיבים, והפירות נמכרים בזול.

ואם כלפי דרום, שרוח צפונית מטה את עמוד העשן לצד דרום, עניים עצבין, כיון שהפירות נמכרים ביוקר, ובעלי בתים שמחים שהם מוכרים בריוח גדול, מפני שגשמי שנה מועטין, ופירות משתמרים בתוך האוצרות, ולא צריכים להוציא הכל ולמכור בזול. וגם אין יבול כל כך גדול.

אם נטה כלפי מזרח, כיון שיש רוח מערבית שבגללה עמוד העשן נוטה למזרח, הכל שמחין, כיון שהעשירים יכולים לאצור פירות, ובגלל שיש גשמים רבים יש יבול גדול, והפירות אינם יקרים.

ואם כלפי מערב, שנושבת רוח מזרחית ועמוד העשן נוטה למערב, הכל עצבין, כיון שאין גשמים ויש בצורת.

ואלו היו הסימנים שלהם, ולא בעצרת.

שואלת הגמרא סתירה מברייתא אחרת:

ורמינהי מברייתא ששנינו בה הפוך: רוח מזרחית, לעולם תמיד יפה, מועילה. ורוח מערבית, לעולם, תמיד קשה.

ואילו לעיל אמרנו הפוך.

והברייתא ממשיכה לבאר: רוח צפונית יפה מועילה לחטים, בשעה שהביאו שליש מתהליך גידולם, כיון שכבר לא צריכים אז למטר, וקשה לזיתים בשעה שיניצו הפרחים.

ורוח דרומית, קשה לחיטים בשעה שהביאו שליש, ויפה לזיתים בשעה שיניצו.

והגמרא נותנת סימן:

ואמר רב יוסף, ואיתימא מר זוטרא, ואיתימא רב נחמן בר יצחק: וסימניך, איזה רוח מועילה, שולחן שעמד במקדש, היה מקומו בצפון, לכן רוח צפונית טובה לו, וכפי שיתבאר, ומנורה בדרום, רוח דרומית מועילה לו, וכפי שיתבאר.

האי, מרביה דידיה, רוח צפונית מגדלת חיטים, שמהם עושים לחם הפנים לשולחן.

האי, מרביה דידיה. רוח דרומית מועילה לזיתים, שמהם עושים שמן למנורה.

אך בכל אופן, יש סתירה מרוח מערבית ומזרחית.

מתרצת הגמרא: לא קשיא, אין סתירה.

הא לן, לבני בבל, שיש שם הרבה מים, נאמרה הברייתא השניה, שרוח מערבית קשה כיון שמביאה הרבה גשם, ורבוי גשמים מזיק. ומזרחית יפה שלא מביאה הרבה גשמים.

והא להו, לבני ארץ ישראל, שצריכה הרבה מטר, לכן מערבית מועילה ומזרחית קשה.

תניא, אבא שאול אומר: יום טוב של עצרת ברור, בלי עננים, סימן יפה לכל השנה כולה, ולא רק להצלחת החטים.

אמר רב זביד: האי יומא קמא, היום הראשון דריש שתא, של תחילת השנה, אי חמים, אם הוא חם, כולה שתא חמימא, כל השנה תהא חמה. אי קריר, אם הוא קר, כולה שתא קרירא, כל השנה תהא קרה.

למאי נפקא מינא? למה צריך לדעת את זה?

הערות

^[45] הרשב"ם מפרש, שקבלה היתה בידם שכך צוה. והרי"ף בעין יעקב מפרש, שדורשים מזה שאחר כך כתוב פעם נוספת ויצו אל ביתו. ועיין בעיון יעקב, שבשלמא שניים הראשונים, הוא למד מזה שהוא נכשל, אבל איך הדבר השלישי קשור לאחיתופל. עי"ש.

^[46] לא אמר אל תחלקו, אלא אל תגרמו מחלוקת. או אפילו שאם היו במחלוקת, כי בודאי לא כל אדם זוכה להיות שליט ברוחו ולכבוש כעסו כשרואה שחבירו עושה לו רעה, אבל הזהירם שעל כל פנים, אל ישהו במחלוקת, אלא יתפייסו. פני שלמה.

^[47] על פי מהרש"א בחדושי אגדות.

^[48] אף על פי ששנינו שלא נצחה הרוח את עשן המערכה, כבר פירשו במס' יומא שמכל מקום היא מטה אותו הצידה. ריטב"א.

דומה (חשבתי) עד עכשיו שיש לי בן, עכשיו שנודע לי שאין לי בן — נכסי לפלוני; וכן אם היה חולה ומוטל במטה, ואמרו לו: נכסיו למי? אמר להן: דומה שאשתי מעוברת, עכשיו שאין אשתי מעוברת — נכסי לפלוני, ולאחר מכן נודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת — אין מתנתו מתנה, שהרי מדבריו ניכר שאינו נותן את המתנה אלא משום כך.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי שיטת ר' שמעון בן מנסיא היא ולא רבנן [חכמים]? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], לשון "דומה" שאני [שונה], שהרי כאן לא נתן מתנה סתם, אלא פירש ואמר טעמו של דבר.

ותוהים: ובאמת ודקארי לה מאי קארי לה [וזה שהקשה אותה מה הקשה אותה]? הרי בבירור רואים את ההבדל בין המקרים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: צעריה [צערו] הוא דקא מדכר [שהוא מזכיר], שאינו בא לומר מפני מה הוא נותן מתנה זו, אלא מאחר שהוא מדבר על ירושתו הריהו מזכיר את צערו על שאין לו בן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבאמירתו זו בוודאי גילה שזה הוא הטעם שהוא נותן מתנה לזרים, ואם יש לו בן — הרי הוא מקבל את הנכסים.

א אמר ר' זירא אמר רב: מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה? — שנאמר בפרשת הירושה : "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כז, ח), ולשון זו של "העברה" מיותרת, שהרי ממילא נחלתו עוברת לבת. אלא בא הדבר ללמד כי יש לך העברה אחרת של נכסים שהיא כזו, הנעשית בלא מעשה הקנאה, כמו נחלה העוברת ליורש, ואי זו? — זו מתנת שכיב מרע.

רב נחמן אמר רבה בר אבוה, מהכא [מכאן] אפשר להביא ראיה למתנת שכיב מרע, שנאמר: "ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו" (במדבר כז, ט), והרי הנחלה ממילא עוברת! אלא ללמד כי יש לך נתינה אחרת שהיא כזו, ואי זו? — זו מתנת שכיב מרע.

ושואלים: ורב נחמן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שנלמד הדבר מ"והעברתם" כדרך שאמר ר' זירא? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] לכ מו שאמר רבי, דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: בכולן (בשאר דיני הירושה) נאמרה בהן לשון "נתינה" ("ונתתם") וכאן בבת נאמרה לשון "העברה", לומר שאין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת, ומדוע? הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה והם עשויים להיות משבט אחר.

ושואלים לצד האחר: ור' זירא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שנלמדת מתנת שכיב מרע מ"ונתתם"? ומשיבים: לדעתו מכאן אין ללמוד, משום שאורחיה דקרא [דרכו של הכתוב] הוא לכתוב כך.

רב מנשיא בר ירמיה אמר, מהכא [מכאן] יש ראיה: "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" (מלכים ב כ, א), משמע שבצואה בעלמא [בלבד] יכול אדם להעביר את נכסיו לאחר מותו.

רמי בר יחזקאל אמר, מהכא [מכאן], שנאמר: "ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק" (שמואל ב יז, כג), ללמדנו מכאן שדי בצואה בעלמא [בלבד] ואינו צריך לקנין.

ב אגב הזכרת צוואתו של אחיתופל, מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים], שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו לפני מותו, לאחר שראה כי מרד אבשלום בדוד נכשל : אל תהיו שותפים במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ואם יום טוב של עצרת (חג שבועות) ברור, כלומר, יום בהיר, לא מעונן — זרעו חטים, שהוא סימן שתהיה באותה שנה הצלחה לגידול החיטה. מר זוטרא אמר: "יום בלול" איתמר [נאמר], והכוונה היא להיפך, שכאשר יום טוב של עצרת הוא מעונן זהו סימן טוב לחיטי השנה הבאה. אמרי נהרדעי משמיה [אמרו חכמי נהרדעא משמו] של ר' יעקב: בין לנוסח זה ובין לנוסח זה לא "ברור" — ברור ממש, ולא "בלול" — בלול ממש, אלא אפילו היה בלול ורוח צפונית מנשבתו — זה הוא "ברור".

אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: אנן [אנו] את עניין הסימנים על טיב התבואות של השנה הבאה, על מה שאמר רב יצחק בר אבדימי מתנינן לה [שונים אנו אותה], סומכים אנו, שאמר רב יצחק בר אבדימי: מוצאי יום טוב האחרון של חג הסוכות הכל צופין לעבר עשן המערכה בבית המקדש, שמוצאים בו סימן לעתיד, אם נטה כלפי צפון (שיש רוח דרומית) — עניים שמחים ובעלי בתים עצבין, מפני שסימן הוא שגשמי שנה מרובין ופירות מרקיבין מריבוי הגשמים, ואי אפשר לאחסן אותם. ולכן העניים שמחים — שיוזלו מחירי היבולים, ובעלי הבתים עצבים, מפני שיצטרכו להיפטר מכל היבול הגדול במהירות רבה ובמחיל מוזל.

אם נטה עשן המערכה כלפי דרום (מפני רוח צפונית) — עניים עצבים ובעלי בתים שמחין, מפני שגשמי שנה מועטין ואין תבואה מרובה, ומצד אחר הפירות משתמרין, ובעלי הפירות יכולים להעלות את מחיר התבואה ולהרויח. נטה כלפי מזרח (מפני רוח מערבית) — הכל שמחין. נטה כלפי מערב (מפני רוח מזרחית) — הכל עצבין, מפני שסימן שתהא זו שנת בצורת.

ורמינהי [ומקשים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: רוח מזרחית — לעולם יפה, מערבית — לעולם קשה, רוח צפונית — יפה לחטים בשעה שהביאו שליש בישולם, וקשה לזיתים בשעה שיניצו כשהם מוציאים פרחים, ורוח דרומית — קשה לחטין בשעה שהביאו שליש, ויפה לזיתים בשעה שיניצו.

ואמר רב יוסף, ואיתימא [ויש אומרים שאמר] מר זוטרא, ואיתימא [ויש אומרים שאמר] רב נחמן בר יצחק: וסימנך, שתדע למה יפות הרוחות הצפונית והדרומית — הכלים שבמקדש, שלחן בצפון ומנורה בדרום, האי מרבי דידיה והאי מרבי דידיה [זה מגדל את שלו וזה מגדל את שלו], שהשולחן שיש שעליו לחם חיטים עומד בצפון, וסימן הוא שרוח צפונית יפה לחיטים. ומנורה שבה מדליקים שמן זית היא בדרום, ורוח דרומית יפה לה. ומכל מקום נאמר בתחילת הברייתא שרוח מזרחית יפה ומערבית קשה — היפך הדברים בברייתא הקודמת!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא לן והא להו [זה לנו, לבני בבל, טובה יותר הרוח המזרחית, וזה להם, לבני ארץ ישראל] שהארץ יבשה וצריכים שם יותר גשמים, והם באים עם הרוח המערבית.

תניא [שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: יום טוב של עצרת ברור — סימן יפה לכל השנה כולה. אמר רב זביד: האי יומא קמא דריש שתא [היום הראשון של ראש השנה], אי חמים [אם הוא חם] — כולה שתא חמימא [כל השנה תהיה חמה], אי קריר [אם הוא קר] — כולה שתא קרירא [כל השנה תהיה קרה]. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה יכול אדם לעשות לגבי מזג האויר?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Previously, I thought that I had a son. Now that I have been informed that I do not have a son, my property shall be given to so-and-so. Or if he was ill and bedridden, and those present said to him: To whom shall his property be given? And he said to them: Previously, I thought that my wife was pregnant. Now that I have been informed that my wife is not pregnant, my property shall be given to so-and-so. And if it then became known, in either of those cases, that he had a son or that his wife was pregnant, his gift is not a valid gift, since he clearly indicated that he bestowed the gift on that recipient only because he thought he had no heir.

The Gemara asks: Shall we say that this is the opinion of Rabbi Shimon ben Menasya and not the opinion of the Rabbis? The Gemara rejects this: You can even say that this is the opinion of the Rabbis, as the case where he said: I thought that I had a son, is different, since he stated the reason for his actions.

Since the difference between the cases is obvious, the Gemara asks: He who asked it, why did he ask it? The Gemara replies: Lest you say that when the bedridden man mentioned that he does not have a son, he is mentioning it only as an expression of his sorrow, since the matter of the disposal of his estate brings it to mind, but he is not mentioning this as the reason for the gift, the baraita therefore teaches us that the reference to his son indicates that had he known that he had a son, he would not have given his property to others.

§ Unlike the gifts of a healthy person, the gifts of a person on his deathbed do not require a formal act of acquisition. Rabbi Zeira says that Rav says: From where is it derived that this halakha with regard to the gift of a person on his deathbed is by Torah law? As it is stated in the passage delineating the laws of inheritance: “If a man dies, and he does not have a son, then you shall cause his inheritance to pass to his daughter” (Numbers 27:8). The term “you shall cause…to pass” is superfluous, as the verse could have stated: His inheritance shall go to his daughter. One can therefore derive from this term that you have another case of causing property to pass to another, which is comparable to this case of inheritance, which does not require an act of acquisition. And what is this case? This is the case of the gift of a person on his deathbed.

Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The halakha with regard to the gift of a person on his deathbed is derived from here: “And if he has no daughter, then you shall give his inheritance to his brothers” (Numbers 27:9). The verse could have stated: His inheritance shall go to his brothers, as inheritance is transferred by itself, without any intervention. One can therefore derive from the term “you shall give” that you have another case of giving that is comparable to this case. And what is this case? This is the case of the gift of a person on his deathbed.

The Gemara asks: And with regard to Rav Naḥman, what is the reason that he did not say that this halakha can be derived from the term “you shall cause…to pass”? The Gemara answers: He requires that verse for that which is taught by Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: With regard to all of the heirs, the term giving was stated in the Torah, and here, with regard to the daughter, the term causing to pass was stated. One can derive from this that there is no heir who can cause one’s inheritance to pass from one tribe to another tribe except for the daughter, since her son and her husband inherit from her, and they may be of a different tribe.

The Gemara asks: And with regard to Rabbi Zeira, what is the reason that he did not say that this halakha can be derived from the term “Then you shall give”? The Gemara answers: Rabbi Zeira maintains that this usage is the usual manner of the verse, and one cannot derive anything from this term.

Rav Menashya bar Yirmeya says: The halakha with regard to the gift of a person on his deathbed is derived from here: “In those days Hezekiah became deathly ill, and Isaiah ben Amoz the prophet came to him, and said to him: So says the Lord: Instruct your household, for you will die, and you will not live” (II Kings 20:1). This indicates that merely by issuing an instruction, a person on his deathbed can transfer ownership of his property.

Rami bar Yeḥezkel says: The halakha with regard to the gift of a person on his deathbed is derived from here: “And when Ahithophel saw that his counsel was not followed, he saddled his ass, and he arose, and went to his home, to his city; and he instructed his household, and strangled himself” (II Samuel 17:23). This indicates that merely by issuing an instruction, a person on his deathbed can transfer ownership of his property.

The Sages taught: Before his death, when he saw that Absalom’s rebellion against King David had failed, Ahithophel instructed his sons with regard to three matters: Do not be participants in a dispute. And do not rebel against the kingship of the house of David. And if the festival of Shavuot is a clear day, sow wheat, as it is a sign that the wheat crop will thrive. Mar Zutra said: It was stated that the wheat crop will thrive if Shavuot is a cloudy day, not if it is a clear day. The Sages of Neharde’a say in the name of Rabbi Ya’akov: According to both opinions, a clear day does not literally mean a clear day, nor does a cloudy day literally mean a cloudy day. Rather, even if the day is cloudy but a north wind is blowing the clouds away, this is considered a clear day.

Rabbi Abba said to Rav Ashi: We teach this matter of signs concerning crops with regard to the statement of Rav Yitzḥak bar Avdimi, as Rav Yitzḥak bar Avdimi says: At the conclusion of the final day of the festival of Sukkot, everyone looked upon the smoke rising from the arrangement of wood on the altar. If the smoke inclined toward the north due to a south wind, the poor were glad and the homeowners were sad, because this was a sign that the year’s rainfall would be plentiful, and although the rain would produce an abundant crop, the produce would decay due to the humidity. The humidity would make it difficult to store the abundant harvest, forcing the homeowners to sell the produce quickly at a lower price.

If the smoke inclined toward the south due to a north wind, the poor were sad and the homeowners were glad, because this indicated that the year’s rainfall would be sparse and the produce would be meager and would store well. If the smoke inclined toward the east due to a west wind, everyone was glad, because this indicated that there would be sufficient rainfall to ensure a substantial crop, and at the same time, the produce would store well. If the smoke inclined toward the west due to an east wind, everyone was sad, because the east wind does not bring rain, and this indicated that there would be a drought.

The Gemara raises a contradiction from a baraita: An east wind is always beneficial, and a west wind is always harmful. A north wind is beneficial to the wheat when it has reached one-third of its growth and harmful to the olives when they are blossoming. And a south wind is harmful to the wheat when it has reached one-third of its growth and beneficial to the olives when they are blossoming.

And Rav Yosef says, and some say it is Mar Zutra who says this, and some say it is Rav Naḥman bar Yitzḥak who says this: The following is your mnemonic to remember which wind is beneficial to which crop: The Table is in the north of the Sanctuary, and the Candelabrum is in the south. This one increases its own, and that one increases its own, i.e., the Table, upon which the shewbread made from wheat is placed, is in the north, and the north wind is beneficial to the wheat. The Candelabrum, which is lit with olive oil, is in the south, and the south wind is beneficial to the olives. In any event, the baraita contradicts the statement of Rav Yitzḥak bar Avdimi with regard to the effect of the western and eastern winds.

The Gemara answers: This is not difficult. This, the east wind, is for us, in Babylonia, and that, the west wind, is for them, in Eretz Yisrael. In Babylonia the east wind is beneficial, because water is plentiful there, and the dry east wind does not harm the crops. In Eretz Yisrael the east wind is harmful, because water is scarce, and the east wind ruins the crops, whereas the west wind brings the necessary rain.

It is taught in a baraita: Abba Shaul says: If the festival of Shavuot is a clear day, this is a good sign for the entire year. Rav Zevid said: With regard to this first day of Rosh HaShana, if it is warm, the entire year will be warm, but if it is cold, the entire year will be cold. The Gemara asks: What difference is there whether one knows this or not?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר להם דומה שיש לי בן. במדינת הים שיירשני ועכשיו שאין לי שמת נכסי לפלוני:

לימא ר' שמעון בן מנסיא היא. דאזיל בתר אומדנא משום הכי אין מתנתו מתנה הכי נמי אומדן דעתו הוא (שאילו היה יודע) שאילו היה לו בן לא היה נותנו לו ולהכי אין מתנתו מתנה:

ולא רבנן. דפליגי עליה דר' שמעון בן מנסיא:

אפי' תימא רבנן. אע"ג דאמרו לעיל מתנתו מתנה הכא מודו דאין מתנתו מתנה דשאני התם דקאמר דומה. כלומר דומה לי עד עכשיו שיש לי בן ועכשיו שאתם שואלין נכסי למי לדבריכם כמדומה שאין בן ועכשיו אם כן הוא נכסי לפלוני. והואיל דלא שמע בפירוש שמת [אלא] לפי דבריהן אמר נכסי לפלוני. לא עקר נכסיו מבנו דלא הקנה לפלוני אלא לפי דבריהם להכי אין מתנתו מתנה. אבל הכא דשמע בפירוש שמת ומעצמו כתבן לו יש לומר ודאי מתנתו מתנה דיש לומר קודם לכן גמר בדעתו ליתנם לזה. אבל הכא דקאמר דומה לא נראה שבדעתו היה ליתנם לו קודם לכן ולא מסיק ^א)נראה דצ"ל ולא מסיק אדעתיה ולא גמר בלבו להקנות. ולא גמר:

ודקארי לה. דקאמר ולא רבנן:

מאי קארי לה. וכי לא היה יודע להיכא דקאמר דומה שאני דאפי' רבנן מודו דלא הויא מתנה. לעולם אימא לך כדמעיקרא דרבי שמעון ולא רבנן דלא שאני הכא דקאמר דומה דהא דקאמר דומה לאו משום דלא מקני ליה דודאי היה יודע דלית ליה בן וגמר ומקני ליה והאי דקאמר הכי דומה צעריה הוא דקא מדכר. כלומר כמדומה הייתי שכשאצא מן העולם שהייתי מניח בן שיירשני ועכשיו שגרם עון שהוא יודע שאין לו בן נכסי לפלוני ולא לפי דבריהן קאמר ולהכי אין מתנתו מתנה דאזלינן בתר אומדנא שאילו היה יודע שהיה לו בן לא היה נותן ור' שמעון היא ולא רבנן כדאמרי' מעיקרא ולהכי קארי לה. ולא היא לא אמרינן צעריה מדכר אלא שאני היכא דקאמר דומה ואפי' רבנן היא:

מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה. דבלא קנין וכתיבה ומשיכה קנה בדבור בעלמא:

שנאמר והעברתם את נחלתו לבתו. דאיבעי ליה למימר ונתתם את נחלתו כדכתב באידך אלא מאי קמ"ל הא קמ"ל דיש לך העברה אחרת לאינש דעלמא שהיא כזו כלומר והעברתם יורשת באמירה בעלמא ומעברת לנחלה משאר קרובים בלא קנין וכתיבה ולא משיכה ה"נ מתנת שכיב מרע דאפי' במקום בת ובן רשאי ליתן מתנה לאחר באמירה בעלמא:

ונתתם את נחלתו לאחיו. דמצי למימר ותהיה נחלתו:

שהיא כזאת. כי היכי דהא סגי באמירה לזה כך ולזה כך ה"נ שכיב מרע באמירה סגיא אפי' במקום אחים:

אורחיה דקרא הוא. דקאמר ונתתם דבלאו הכי אי אפשר ולא אתי לדרשא:

צו לביתך. בצואה בדבור בעלמא:

אל תמרדו במלכות בית דוד. שלא אירע לו יפה:

של עצרת. של שבועות:

ברור. שאינו יום מעונן:

זרעו חטין. אותה שנה שמצליחין:

בלול אתמר. כלומר יום מעונן:

ורוח צפונית מנשבת בו. שמפזרת את העבים ושותה המטר הרי זה ברור ואותה שנה מצליחין החטין:

אמר ליה ר' אבא לרב אשי. אותו סימן של שנה שאתם שונין בעצרת של שבועות אינו סימן. ^ב)נראה דצ"ל אלא אנן סימן של גשמי שנה בדרב יצחק וכו'. של גשמי שנה בדר' יצחק מתנינן לה דאמר מוצאי יו"ט האחרון צופין לעשן המערכה. נטה תמרתו כלפי צפון דרוח דרומית מדחה אותו כלפי צפון קשה לחטים:

עניים שמחים. כלומר משום שלא יכולין העשירים לאצר פירותיהן מפני שמרקיבין ונותנין אותו בזול לעניים:

נטה כלפי דרום. שרוח צפונית שכנגדו מדחה אותו שהוא יפה לחטים כדאמר באידך ברייתא דלקמן:

פירותיהן משתמרין. שלא ירקבו:

נטה למזרח. שרוח מערבית יפה לחטין מדחה אותו כולם שמחין. מפני שגשמי שנה מרובין ויהיה שובע גדול ופירותיהן משתמרין שלא ירקבו:

למערב כולן עצבין. מפני שרוח מזרחית שקשה לחטים מנשבת בו יהי' גשמי שנה ^ג)לשון זה צ"ע ואולי דצ"ל מפני שגשמי שנה מרובין יותר מדאי ופירותיה מרקיבים כצ"ל ועי' בתוס' ד"ה לא.מועטים ופירותיהן מרקיבים:

מדקתני למזרח כולן שמחים אלמא דרוח מערבית מנשבת בו ויפה להן ומדקתני נמי למערב כולן עצבי' אלמא דרוח מזרחית מנשבת בו דקשה היא. ורמינהי רוח מזרחית לעולם יפה מערבית לעולם קשה. אלמא דאיפכא מסתברא וקשיין אהדדי:

רוח צפונית יפה לחטין. וקשיא לעיל דאמר נוטה כלפי דרום עניים עצבין דהתבואה מועטת ומשתמרת:

רוח דרומית קשה לחטים. וקשיא לעיל דאמר נוטה כלפי צפון עניים שמחים דהתבואה מרובה ומרקיבין:

שולחן בצפון. דרוח צפונית יפה לחטין שעושין מהן לחם הפנים שמניחים על השולחן:

ומנורה בדרום. דרוח דרומית יפה לזיתים שמשמן זית עושים נרות:

רוח צפון שהשולחן שם מרבה חטים. רוח דרומית שהמנורה שם מרבה זיתים:

לא קשיא הא לן. לבני בבל דיתבי במצולה דלא צריכי מים הוי כדקתני בברייתא שניה ורוח מזרחית שאינה (מנשבת) [מגשמת] כל כך יפה להם ורוח מערבית שהגשמים מרובין קשה להן:

והא להו. סימן דברייתא ראשונה יפה להן שא"י גבוהה מכל הארצות ויבישה היא להכי נוטה למזרח כולן שמחין שרוח מערבית שולטת שגשמין מרובין. נוטה למערב כולן עצבין לפי שרוח מזרחית שולטת שגשמים מועטין הלכך לא קשיין אהדדי:

הרי שהיה חולה ומוטל במטה ואמרו לו נכסיו למי ואמר סבור הייתי שיש לי בן או שאשתי מעוברת עכשיו מכיר אני מדבריהם שאין לו בן או שאין אשתו מעוברת יהו נכסיו לפלני ואח"כ נודע שיש לו בן או שאשתו מעברת אינה מתנה ואפילו הפילה או מת הבן אח"כ:

צעריה הוא דמזכיר. שמצטער שלא הניח בן ליורשו ולאו משום דמסיק אדעתיה שלא יהא נותן לו אלא אם כן אין לו בן אלא לחלוטין נותן בין אין לו בן בין שיש לו בן ומשום הכי פריך לימא רבי שמעון היא ולא רבנן ואיהו תירץ דומה שאני:

פא. מאן תנא להא דת"ר הרי שהיה חולה ומוטל במטה ואמרו לו נכסיו למי אמר להן דומה שיש לו בן או שאשתו מעוברת עכשיו שאין לו בן ואין אשתו מעוברת נכסיו לפלוני ונודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת אין מתנתו מתנה לימא רבי שמעון בן מנסיא היא ולא רבנן אפי' תימא רבנן דומה שאני. דגלי אדעתיה. ושמעינן מינה דלרבי שמעון בן מנסיא אע"ג דלא גלי אדעתיה, כיון דמוכחא מילתא דמשום הכי כתב ליה הויא מתנה. וקי"ל כר"ש בן מנסיא:

פב. א"ר זירא אמר רב מנין למתנת שכיב מרע דאע"ג דעקר קרא בבת שלא במקום בן קאי שאתה מעביר לבת נחלה שהיתה ראויה לבן, אי כולי להכי הוא דאתא (לימא) [למה] לי דאפקה רחמנא בלשון העברה, אלא לאשמועינן נמי דיש לך העברה אחרת שהיא כזו, להעביר לבת נחלה הראויה לבן אפילו במקום שיש בן, ואיזו זו מתנת שכיב מרע דמקני לה לבתו באמירה בעלמא אפילו במקום שיש בן, הוא הדין אפילו לאיניש מעלמא, דאידי ואידי מראוי לה לשאין ראוי לה הוא.

ורב נחמן אמר רבה בר אבוה מהכא ונתתם את נחלתו לאחיו. מדהוה ליה למכתב ואם אין לו בת נחלתו לאחיו וכתב ונתתם מילתא אחריתי אגב אורחיה קמ"ל, דיש לך נתינה אחרת שהיא כזו, שאתה נותן לאחין נחלה שהיתה ראויה לבת, ואיזו זו מתנת שכיב מרע. ותרויהו למי שאין ראוי ליורשו קאמר, דאי למי שראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות ואח בין האחים, הא לא דמיא להעברה ונתינה דאיירי בהו קרא וקרא כי מרבי העברה ונתינה דכוותא קא מרבי, אלא למי שאין ראוי ליורשו, כגון בת במקום בן ואח במקום בת. והאי קרא דמייתי רבי זירא מיניה ראיה נמי בהעברת הנחלה מן הבן לבת קאי, דכתיב ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, וקא מרבי מינה דיש לך העברה אחרת שהיא כזו, להעביר נחלת הבן לבת אפילו במקום שיש בן, ואי זו זו מתנת שכיב מרע דמקני באמירה בעלמא. וקרא נמי דמייתי מיניה רב נחמן ראיה דאח במקום בת קא מרבי.

ורב נחמן מאי טעמא לא אמר מוהעברתם ההוא מיבעי ליה לכדרבי דתניא רבי אומר בכולם נאמרה נתינה וכאן נאמרה העברה שאין לך מי שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה. ורבי זירא מאי טעמא לא אמר מונתתם אורחיה דקרא הוא.

ודקארי לה אמאי קרי לה וכו'. צערה הוא דקא מדכר. נראה לי דלא תנינן בברייתא ועכשיו שאין לי בן אלא דומה שיש לי בן ועכשיו נכסיו יהיו לפלוני דאתני לה תנאי גמור הוא. הראב"ד ז"ל.

שנאמר והעברתם. דמצי למימר והורשתם דהואיל שבתו יורשתו איבעי ליה למימר לשון ירושה אלא כיון דנאמר בלשון העברה יש ללמוד ממנו העברה אחרת שהיא כזו דכי היכי דבהעברת בתו אין צריך לעשות קנין אלא באמירה בעלמא קניא כך מתנת שכיב מרע כיון שהוא מעביר נכסיו ונותנם לאחר קנה מיד אפילו בלא קנין. ונתתם את נחלתו דהוה ליה למימר ותהי נחלתו לאחיו. עד כאן מפירוש רשב"ם ז"ל שנמצא מכתב יד.

כה אמר ה' צו לביתך. אף על גב דמדברי קבלה לא ילפינן איכא למימר גמרא גמירי לה ואתא ישעיה ואסמכיה אקרא. ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים. פירש רבינו תם ז"ל משום דמביאין מנחה של חטים חדשה לכך מגלה הקב"ה על הצלחת חטים של השנה. תוספי הרא"ש ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה שנאמר והעברתם כו' ואית דמפרשי מדשני כו' ולא נהירא כו' דהא ונתתם נמי חשבינן מיותר כו' עכ"ל ויש לדקדק דהא מאן דדריש ליה מוהעברתם לא חשיב ונתתם מיותר וכדמסיק אורחא דקרא הוא וא"כ שפיר יש לקיים פירוש אית דמפרשי למסקנא וי"ל דמשמע ליה דכמו דלמאן דדריש ליה מונתתם היינו מיתורא ה"נ מאן דדריש ליה מוהעברתם היינו מיתורא דונתתם נמי לא איצטריך למכתב אלא דקאמר אילו הוה כתיב ונתתם לא הוה דריש מיניה יתורא כיון דאורחיה דקרא הוא וק"ל:

תוס' בד"ה מנין למתנת ש"מ שהיא מן התורה כו' דהא רב נחמן גופיה אית ליה לקמן דאינה כשל תורה כו' עכ"ל מיהו מלשון גירסת הספרים שלנו דקאמר ורבא אמר רב נחמן מתנת ש"מ מדרבנן כו' משמע דקושטא הוא דרבא משמיה דרב נחמן גופיה פליג אדלעיל אבל גירסת הרא"ש לקמן אמר רבא א"ר נחמן כו' ואולי שכן היה ג"כ גירסת התוס' ותו לא מידי וק"ל:

שלשה דברים צוה אחיתופל את כו' אמר אל תהיו במחלוקת ולא אמר אל תחלוקו. לפי שלפעמים לא הוזהר אדם מלחלוק עם חבירו כשעבר עליו הדרך אבל אמר אל תהיו עושין גורמי המחלוקת ואמר אל תמרדו במלכות בית דוד כמ"ש בפרק חלק שטעה שראה שזרחה צרעת על אמתו וסבר איהו מלך ולכך יעץ שיהרוג אבשלום את דוד ושוב ע"פ ב"ד יהרוג לאבשלום כאשר שכב עם אשת אביו כמ"ש במדרש אך כשראה שלא נעשתה עצתו גם הוא ראה דבת שבע היא דנפיק מיניה. ואמר ויו"ט של עצרת ברור כו'. כדאמרינן בעי שמעתתא צילותא כיומא דאיסתנא ולכך כשעצרת שהוא יום קבלת תורה ברור ורוח צפונית מנשבת בו הוא סימן יפה להלכה דאין להקב"ה בעולמו רק ארבע אמות של הלכה וע"כ אמר זרעו בו חטין שהחטין מביאין הדעת לאדם דאמרינן בפרק בן סורר עץ הדעת שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה ואמרינן נמי פרק לולב הגזול יוסיף דעת יוסיף מכאוב תינוק האוכל כזית דגן מרחיקין כו' ואמרינן ע"ש שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן מדקרי ליה עץ הדעת כו' וק"ל:

מוצאי יו"ט האחרון של חג כו'. דהיינו אחר גמר דין המים שהיה בחג כי הכל הולך אחר גמר דין ואמר שהיו צופין לעשן המערכה שהיה עדיין עשן במוצאי יו"ט דהיינו בלילה מאברים ופדרים שלא נתעכלו והכל צופין בעשן המערכה ולא בעשן אחר דהא אין סברא שעשן אחר לא היה נוטה לפי הרוחות במוצאי יו"ט דחג לשנות טבעו ועוד דא"כ ליחשב נמי הך מלתא בנסים שהיו במקדש כדחשיב נמי שלא נצחה הרוח עמוד העשן דאף שבמוצאי החג דהיה נוטה לפי הרוחות הוה אזיל כדיקלא ולא איבדור כדאמרינן פ"ק דיומא אלא שהנראה דודאי בעשן אחר נמי היו יכולין להסתכל זה אלא דנקט עשן המערכה דשם היה עשן מצוי תמיד בלילה במוצאי יו"ט של חג כמ"ש ועוד נראה דעשן אחר כיון דאבדור א"א להסתכל בו שפיר לפי הרוחות משא"כ עשן מערכה גם כי הלך לפי הרוחות במוצאי יו"ט הוה אזיל כדיקלא ולא איבדור היה בידם לכוין לפי הרוחות:

האי יומא קמא דריש שתא אי חמימא כולה שתא כו'. משום דבר"ה כל באי עולם נידונין כדאמרינן פ"ק דר"ה והחום והקור הם השני מקריים אשר החיים והמיתה תלוי בהם שע"כ היה הכה"ג מתפלל עליהם ביוה"כ שתהא שנה זו שחונה וגשומה כדאמרי' פ"ק דר"ה העולם נידון בר"ה וגזר דין שלו ביוה"כ:

גמ' ואמר רב יוסף כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה ונתתם את נחלתו כו' ואם אין לו בת נחלתו לאחיו ובן כולן כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה מנין למתנת כו' גבי ציון שהיא מדרבנן כצ"ל ונ"ב פירוש שעושין על הקברות:

ר"ש ד"ה שהיא כזו. כרשות הבת. כצ"ל בכ':

ר"ש ד"ה ורוח צפונית. מאיר את היום כזהב. ולעיל (כ"ה ב') פי' בגמרא שמזלת את הזהב:

ר"ש ד"ה הא לן. וברייתא קמייתא כו'. רב יצחק בר אבדימי אמרה. ואם שהיה בימי רבי כמו שהביאו התוס' לעיל (פ"ז) מ"מ לאו ברייתא היא אלא מימרא:

ויו"ט של עצרת ברור זרעו חטים. נ"ב בזמן זריעה של אותה שנה הסמוכה אע"פ שזמן הזרע מתחיל בשנה שאחריה מתשרי ולר״ש (מטבת) [ממרחשוון. ב"מ קו:] ולמנחות זורעים בשבט [עתוס' שם] וזה דבר חידוש שהעת של ימי סיון יורה על עת זרע של חורף הבא אחריו:

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צִוָּה אֲחִיתֹפֶל אֶת בָּנָיו: אַל תִּהְיוּ בְּמַחֲלֹקֶת, וְאַל תִּמְרְדוּ בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת בָּרוּר, זִרְעוּ חִטִּים. נראה לי בס"ד טעם לשלשה דברים אלו דשייכי אהדדי כי ידוע מה שכתב מהר"י ז"ל מחלוקת דואג עם דוד המלך ע"ה היתה בענין רות המואביה שהיה מהרהר אחריו שאינו ראוי לבא בקהל ח"ו אך מחלוקת אחיתופל היתה מצד בת שבע שהיה מהרהר אחריו שבא על אשת איש ואסורה עליו ח"ו.
גם ידוע מה שאמרו המפרשים ז"ל הטעם שלומדים רות בעצרת לפי שממנה יצא דוד המלך ע"ה שנולד בעצרת כי כל מגילת רות לא נכתבה אלא בשביל יחוס דוד המלך ע"ה וכיון דנולד בעצרת לכך קורין רות בעצרת ולכך נפטר בעצרת כי הקדוש ברוך הוא משלים שנותיהן של צדיקים מיום ליום וכמו שאמרו על משה רבינו ע"ה שנולד בשבעה באדר ולכך נפטר בשבעה באדר עד כאן דבריהם.
ולפי זה כיון שנפטר דוד המלך ע"ה בעצרת שהוא יום שנולד בו בזה נתברר אצל הכל שהוא צדיק גמור דאין כלל זה נוהג שיפטר ביום שנולד אלא בצדיקים גמורים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין לח.) שהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש.וכיון דנתברר שהוא צדיק גמור שלא חטא בבת שבע אז נתברר דראוי שיהיה שלמה הנולד מן בת שבע הוא ימלוך במקומו כאשר בקש הוא לעשות וידוע דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נז.) החטים רומזים לשלום ולכך הרואה חיטים בחלום יצפה לשלום שנאמר (תהלים קמז, יד) הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ.
ובזה יובן המאמר שצוה אותם אַל תִּהְיוּ בְּמַחֲלֹקֶת שהייתי אני עושה עם דוד בענין הרהור שהייתי מהרהר אחריו מצד בת שבע ועל ידי כך אַל תִּמְרְדוּ בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד כשתראו שימלוך שלמה בנו תחתיו לומר זה בא מביאה של אשה האסורה עליו ואינו ראוי למלוך יען כי אני טעיתי במחלוקת שלי ועל כן אין למרוד במלכות בית דין הנזכר.
וְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת בָּרוּר רצונו לומר כאשר יהיה ביום טוב של עצרת דבר ברור לביטול המחלוקת דהיינו כשיפטר דוד המלך ע"ה בעצרת שאז בו ביום יהיה בירור שהוא צדיק גמור ולא חטא בבת שבע! ולגרסה דגרסי יוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת 'בָּלוּל' כלומר בלול בפטירה ובלידה דהיינו עצרת שיפטר בה שאז אותו היום נעשה בלול מן הלידה ומן הפטירה שזה יהיה הוכחה שהוא צדיק גמור ולא חטא בבת שבע, אתם זִרְעוּ חִטִּים עשו שלום עם ביתו וזרעו כי חיטים רומזים לשלום כי אז נעשה בירור גדול לבטל מעליו ההרהור והמחלוקת שעשיתי עמו מקודם.

שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם, הַאי, מַרְבִּי דִּידֵיהּ, וְהַאי, מַרְבִּי דִּידֵיהּ. נראה לי בס"ד צָּפוֹן במלואו כזה צד"י פ"ה וי"ו נ"ון אותיות המלוי עולים מספר מַאֲכָל [91] לרמוז כי הַצָּפוֹן מַרְבִּי דִּידֵיהּ שהוא המאכל והמזון ולכן הרוצה להעשיר יצפין.
גם אותיות דָּרוֹם במילואם כזה דל"ת רי"ש וי"ו מ"ם אותיות המלוי הם אותיות שְׁתוּלִים וידוע כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט) אך עם הארץ דומה לעץ תלוש וחכם דומה לעץ שתול דכתיב וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר (ישעיה ס, כא) שדומין לעץ נטוע שעושה פרי ומשביח בעצמו.
ולכן אמר דוד המלך ע"ה על החכם אשר בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ לֹא כֵן הָרְשָׁעִים (תהלים א, ג)
והיינו כי 'שתול' ו'תלוש' אותיותיהן שוים והחכם הוא כעץ שתול לא כן הרשעים שהם תלוש וההפרש הוא דעץ תלוש אינו מוציא פירות והוא עצמו כלה ואבד לאט לאט אך החכם הוא כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם התורה אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וגם עָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל דאיהו גופיה הולך ומוסיף וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. ולזה אמר צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (תהלים צב, יג) שעושה פירות כתמר ואמר עוד שְׁתוּלִים בְּבֵית הֳ' ולא תלושים.
נמצא החכמים בעלי תורה שמתייחסים לדרום וכמו שאמרו הרוצה להחכים ידרים, הם רמוזים במלוי דָּרוֹם כי מלוי אותיות דרום הוא אותיות שתולים וכדאמר קרא שְׁתוּלִים בְּבֵית הֳ' בְּחַצְרוֹת אֱלֹקֵינוּ יַפְרִיחוּ (תהלים צב, יד) וכן הוא אומר וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם והיינו דקאמר דרום מרבי דידיה.

דומה. כלומר כמדומה הייתי שיש לי בן עכשיו שנודע לי שאין לי בן: אין מתנתו מתנה. דאילו היה יודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת לא היה נותן: דלמא צעריה קמדכר. ולא תלה טעם מתנתו במיתת בנו אלא כמתאונן על בנו שמת ולפי שבן ראוי לירש נכסי אביו וזה אין לו בן לירש ומתוך כך נזכר צער מיתת בנו בשעת חילוק נכסיו וליכא אומדן דעתיה כל כך דאיכא למימר רבי שמעון בן מנסיא היא ולא רבנן דליכא הכא אומדן דמוכח כל כך קמ''ל דדוקא קאמר וכדמפרש ותולה מתנתו במיתת בנו דמי ודברי הכל היא: מנין למתנת שכיב מרע. שקונה בדבור בלא קנין סודר כגון מצוה מחמת מיתה דפסקינן לקמן (דף קנא:) דלא בעי קנין אפילו במקצת והוא דמית אי נמי שכיב מרע שחלק כל נכסיו בלא שיור ומית: שנאמר והעברתם את נחלתו. דהוה מצי למכתב איש כי ימות ובן אין לו נחלתו לבתו וכו' והעברתם יתירא הוא ורבינו חננאל פי' מדכתיב את נחלתו את רבויא הוא ולא נהירא דהא אמרינן לקמן ההיא מיבעי ליה לכדתניא ר' אומר כו' והעברתם דריש ולא דריש את אלמא לעיל נמי דריש אידך מלשון העברה ואית דמפרשי מדשני קרא בדבוריה דמצי למכתב ונתתם כדכתיב באינך ולא נהירא נמי האי לישנא דהא ונתתם נמי חשבינן מיותר באותה סוגיא דהכי הוה ליה למכתב איש כי ימות ובן אין לו נחלתו לבתו ואם אין לו בת נחלתו לאחיו וכן כולם הלכך כל והעברתם ונתתם מיותרים הם כן נראה בעיני: שהיא כזו. ברשות הבת שהיא בלא קנין: ונתתם את נחלתו כו'. קרא יתירא הוא דמצי למכתב ואם אין לו בת (ונתתם) נחלתו לאחיו וכן כולן: הואיל ובנה או בעלה. שהן משבט אחר יורשין אותה והכי אתא קרא לאשמועינן והעברתם את נחלתו משבטו על ידי בתו שתירשנו ושמא תינשא אחרי כן לאיש משבט אחר ותמות ויירשנה: צו לביתך. אלמא צואת שכיב מרע בעלמא קונה: שלשה דברים צוה אחיתופל. הכי הוה קים להו: ואל תמרדו במלכות בית דוד. שלא אירע לו יפה: ויום טוב של עצרת. דהיינו שבועות אם תראהו ברור צח ולא יום המעונן זרעו חטים שמצליחין באותה שנה כעצם השמים לטוהר (שמות כד) מתרגמי' לברירו: בלול. מעורב יום המעונן: ורוח צפונית מנשבת בו. שמפזרת את העבים כדכתיב (איוב לז) מצפון זהב יאתה רוח צפונית מאיר את היום כזהב: אנן אדרב יצחק בר אבדימי מתנינן לה. סימני תבואות חם יצליחו אם לאו אדרב יצחק סמכינן ולא אסימני עצרת בשביל שבחג נידונין על המים: כלפי צפון. רוח דרומית מנשבת בו ומטהו כלפי צפון: ופירותיהן מרקיבין. ומתוך שאינן יכולין להשמר נמכרין בזול: כלפי דרום. רוח צפון מנשבת בו: מפני שגשמי שנה מועטין. ובאותם הגשמים מתברכין הפירות הנזרעין ושבאוצרות משתמרין ונמכרין ביוקר הרי ריוח לעשירים ועצב לעניים: למזרח כולן שמחים. שמערבית ממטרת במדה ופירות אינן ביוקר: כולן עצבין. שמזרחית מונעת מטר ומביאה בצורת ויוקר גדול ופירות קרקע אינן צומחים אלמא מזרחית קשה ומערבית יפה: ורמינהי. מהך ברייתא דקתני איפכא: בשעה שהביאו שליש. דאין צריכין למטר: שולחן בצפון. כדכתיב (שמות כו) והשלחן תתן על צלע צפון והמנורה בדרום כדכתיב (שם) ואת המנורה נכח השלחן: האי מרבי דידיה כו'. כל אחד מגדל את שלו לחם חטין על השלחן בצפון וצפונית יפה לחטים שמן זית מדליקין במנורה שבדרום ודרומית יפה לזיתים: הא לן. לבני בבל השוכנים במצולה וארצנו מלוחלחת ואינה צריכה למטר כל כך לדידן מיתנייא ברייתא בתרייתא שמערבית קשה לפי שממטרת יותר מדאי לבני בבל ומזרחית יפה וברייתא קמייתא דמתניא איפכא להו לבני א''י שארצם גבוהה וצריכין למטר הרבה: כולה שתא חמימא. כלומר רוב השנה:

מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה כו'. לאו מן התורה דוקא קאמר דהא רב נחמן גופיה אית ליה לקמן דאינה כשל תורה ועשאוה כשל תורה אלא אסמכתא בעלמא הוא דקאמר והא דקאמר מאי טעמא לא אמר מוהעברתם הכי פי' מאי טעמא לא מפיק אסמכתא דידיה מן והעברתם וכי האי גוונא איכא בפרק קמא דמועד קטן (דף ה.) גבי ציון שהוא מדרבנן ופריך התם והא (מהכא נפקא) והא מיבעי ליה לכדתניא כו' ועל כרחך ציון מדרבנן היא כדאמר בפ' דם הנדה (נדה נז. ו)): הכל צופין לעשן המערכה כו'. בפרק קמא דיומא (דף כא:) פריך לה מדתנן לא נצחה הרוח עשן המערכה ומשני לה שפיר: לא קשיא הא לן והא להו. פי' רבינו שמואל דרוח מזרחית מונעת את המטר וקשה דאמר לעיל בפרק לא יחפור (דף כה:) ורחב מים במוצק זו רוח מזרחית משמע שמביאה מים על כן נראה לפרש דמביאה מים אלא שבא''י יפה ובבבל קשה שהארץ מלוחלחת מליאה מים ומה שפי' כלפי מערב הכל עצבין לפי שמזרחית מונעת מטר לא היה לו לפרש כן אלא לפי שמביא מים יותר מדאי:

בבא בתרא קמז ע"א