בבא בתרא קמט ע"א

דף קמט - א

איבעיא להו בני הישיבה הסתפקו  יהנה בהן, מהו? האם זה לשון מתנה, דניהוי כולהו מתנה קאמר, שהוא יהנה מהנכסים כיון שהם יהיו שלו, זאת אומרת, שהוא מקנה לו אותם.

או דלמא או שנאמר, ליתהני מינייהו מידי, קאמר. שיהנה מהם במקצת, אך אין רצונו שיהיו ממש של, ו ולכן לא הוי מתנה.

ובאותו מהלך הספק בלשונות לקמן, יראה בהן, מהו?

האם רוצה להקנות לו לגמרי, וכוונה שיראה אותם כנכסיו שלו ממש, או רק שיוכל לראות אותם ולא יותר.

וכן יעמוד בהן, מהו? האם יעמוד בהן כבנכסיו שלו או שיש לו רשות להשתמש בהם ולא שמקנה לו אותם

ישען בהן, מהו? האם יסמוך עליהם לגמרי כיון שהם ממש נכסיו או רק שמוש בעלמא.

ומסקנת הגמרא: תיקו.

איבעיא להו בני הישיבה הסתפקו: מכר כל נכסיו, מהו?

כל התקנה ששכיב מרע יכול להקנות באמירה, זה רק שנותן במתנה, אבל אם מכר בכסף, ודאי שצריך קנין, כיון שזה לא דומה לירושה, והגדר של מתנת שכיב מרע זה כירושה.

והספק של הגמרא הוא, האם כיון שמכר את כל נכסיו, ודאי דעתו שאם לא ימות הוא יוכל לבטל את המכירה, ואפילו שלא פירש, דבר זה הוא אומדנא דמוכח. או שאין כאן אומדנא ברורה שזאת דעתו.

פושטת הגמרא: אמר רב יהודה אמר רב: אם עמד, אינו חוזר. שלא יכול לבטל את המכר.

וזימנין, בזמנים אחרים הוא אמר אחרת, אמר רב יהודה אמר רב: אם עמד חוזר.

מבארת הגמרא: ולא פליגי, אין מחלוקת בין המימרות.

הא דאיתנהו לזוזי בעין, אם הכסף נשאר לפנינו, ודאי דעתו שאם יעמוד מחוליו יחזור בו מהמכר ויחזיר את הכסף.

הא דפרעינהו בחובו, אם שילם בכסף את חובו, ודאי זו היתה מכירה גמורה, ולא יכול לחזור.

איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה:

שכיב מרע שהודה שנכסיו שייכים לפלוני, מהו? מה היא כוונתו, האם יש כאן הודאת בעל דין שהנכסים שייכים לאותו פלוני, והוא קונה את הנכסים על ידי הודאה זו. ^[56] או שכוונתו היא, שלא להשביע את בניו, כדי שלא ישמחו על הירושה שעומדת ליפול בחלקם. ולכן הוא מספר שהנכסים הם לא שלו אלא של אחרים ^[57].

ומביאה הגמרא ראיה: תא שמע, דאיסור גיורא, אדם בשם איסור, שהיה גר, הוי ליה תריסר אלפי זוזי, היה לו פקדון של י"ב אלף זוזים בי רבא, אצל רבא, ולא היו לו לאיסור יורשים.

רב מרי, היה בריה, בנו של איסור, אך הוא לא היה היורש שלו כיון שהיתה הורתו שלא בקדושה, שאמו היהודיה [שהיתה בתו של שמואל, שנשבתה לגויים] התעברה מאיסור בשעה שאיסור היה עדיין גוי, ולידתו בקדושה הואי, כשהוא נולד, כבר התגיירה אמו.

ובי רב הוה, והיה עתה רב מרי בבית המדרש.

ואיסור, שהיה שכיב מרע, רצה עתה להקנות את הפקדון לרב מרי בנו [אך אינו יורשו, היות והוא אינו מתייחס אחריו, וכפי שתבאר הגמרא מיד].

ולעומתו, רצה רבא שהפקדון ישאר אצלו. כי אם איסור לא יצליח להקנות את הפקדון לרב מרי, הרי לאחר מותו יזכה בו רבא בתורת הפקר, כמו בכל נכסי הגר, שהם הפקר.

אמר רבא, דן רבא בבית המדרש, ואמר: היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי? באיזה אופן יכול רב מרי לזכות עתה בפקדון? והוא פירט את כל האפשרויות, ושלל אותם.

אי בירושה,

אם בתורת ירושה, לכשימות איסור, הרי רב מרי לאו בר ירושה הוא, כיון שהורתו היתה שלא בקדושה, בהיות איסור אביו גוי, הוא לא נחשב כאביו כלל לענין ירושה. כי אף על פי שגר רגיל יורש את אביו הגוי [מן התורה, או מדברי סופרים], בכל זאת, זה, שישראל גמור הוא, כי אמו היא ישראלית, אינו מתייחס אל אביו הגוי כלל, ולכן אינו יורשו אפילו לא מדברי סופרים.

אי במתנה,

אם איסור יקנה לבנו את הכסף במתנת שכיב מרע, שמועילה בדבור, גם בזה הוא לא יכול להקנות, כי מתנת שכיב מרע, כירושה שויוה רבנן. חכמים נתנו לקנין הזה גדר של ירושה, כיון שהמתנה חלה לאחר מיתה. ולכן, רק כל היכא דאיתיה בירושה, כל מקום שיש אפשרות של ירושה, איתיה במתנה, אז יכול להקנות המוריש למקבל המתנה במתנת שכיב מרע. אבל כל היכא דליתיה בירושה, כל מי שלא יכול להוריש, ליתיה במתנה, לא יכול להקנות במתנת שכיב מרע. והרי איסור לא היה יכול להוריש ^[58] לרב מרי, כיון שלא היו לא בנים [ורב מרי לא נחשב לבנו], ולכן גם לא יכול להקנות לו במתנת שכיב מרע.

אי במשיכה,

אם איסור ירצה להקנות לבנו בקנין משיכה, גם זה לא אפשר, כיון דליתנהו גביה, הכסף לא נמצא אצלו, ולכן הוא לא יכול למשוך.

אי בחליפין,

אם יזכה לבנו בקנין חליפין, גם זה לא יתכן, כי אין מטבע נקנה בחליפין. וכאן הפקדון שהיה אצל רבא היה מעות, וקנין חליפין אינו מועיל לקנות בו מטבעות.

אי אגב קרקע,

אם יקנה לבנו קרקע, ואגב הקרקע יזכה לו את הפקדון בקנין אגב, הרי לית ליה ארעא. אין לאיסור קרקע שיכול להקנות ^[59].

אי במעמד שלשתן,

אם יקנה לבנו בקנין מעמד שלשתן, שהם בנוכחות הנותן, המקבל והנפקד, הרי כאן, אני רבא, הוא הנפקד, ואם כן, אי שלח לי, לא אזילנא! אם איסור יקרא לי לבוא אליו, אני לא אלך אליו, ואין כאן מעמד שלשתן.

מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי, הוא שאל את רבא: אמאי? מדוע אתה תזכה במעות? והרי יש עדיין אפשרות לאיסור להקנות את המעות לרב מרי: ולודי איסור, יודה בפני עדים, דהלין זוזי, דרב מרי נינהו! שהכסף שייך לרב מרי, וליקנינהו באודיתא, ויקנה רב מרי את הפקדון בקנין אודיתא!?

אדהכי, בינתיים, כשדברו על זה בבית המדרש, יצא הקול מבית המדרש אודות האפשרות של הודאה, ובאו ולימדו אנשים את איסור כיצד לעשות, נפק אודיתא מבי איסור, יצא קול של הודאה, שהודה איסור, והקנה בכך את המעות לרב מרי בנו בקנין אודיתא.

איקפד רבא, רבא הקפיד על תלמידי בית המדרש שהוציאו את הקול, ואמר: קא מגמרי טענתא לאינשי! למדתם לאנשים שמחוץ לבית המדרש מה יכולים הם לעשות ולטעון, וכך גם ידע איסור לעשות קנין זה, ונמצא, כי מפסדי לי, הם הפסידו לי. ^[60] ומכאן נפשט הספק, שכל שכיב מרע שמודה, אכן הוא מתכוין להקנות, ואין כוונתו שלא להשביע את בניו ^[61].

מכר כל נכסיו ולא שייר כלום ועמד מהו. מי אמרי' דמצי למיהדר בהו דלהכי זבנינהו מחמת מיתתו דאי מיית ליה הוו מכורין אבל השתא כשעמד אין מכירתו מכירה. או דילמא מכירה שאני ממתנה ואינה חוזרת:

הא דאיתנהו זוזי בעינייהו. שלא הוציאן על דעת כן מכרן שאם יעמוד יחזור בהן. אבל פרעינהו לזוזי בחובו על דעת כן מכרן דגמר ומקני ליה מיד ומכירתו מכירה ולא יחזור:

שכיב מרע שהודה. שאמר כך וכך אני חייב לפלוני ומת מהו. מי אמרי' דודאי חייב להן וקנו בעלי חובין שהודה להם או דילמא להכי קאמר הכי שאם יעמוד מחליו שלא יחשבו בני אדם שהוא עשיר שמשל אחרים הוא ולא קני:

ת"ש דאיסור הוה גר. ונכסי הגר כשמת ואין לו יורש כל המחזיק בהן זכה:

והורתו שלא בקדושה. דאכתי לא הוה גר אביו:

ולידתו בקדושה. לאחר שנתגייר וגזרינן לידתו [בקדושה] אטו הורתו שלא בקדושה ולא יורש הוא שלא היתה הורתו בקדושה:

לית נהו גבי איסור הני זוזי. דמצי לממשכינהו:

לית ליה קרקע. לאיסור. אי שלח לי לא אזלינא ליה. כי היכי דליקני במעמד שלשתנו:

אדהכי והכי נפק אודיתא מבי איסור. שהודה שאותן זוזין דרב מרי הן. ותפשוט לך מהכא שכיב מרע שהודה קני מדאתקיף רב איקא הכי:

אמר גמרינהו טענתא לאינשי ומפסדי לי. דהשתא החזקתי בהן ושלי הוא אלמלא לא לימדו לעשות הודאה:

הא דאמרי'מתנת שכיב מרע כירושה שויו' רבנן. הוי בה רבינו הגדול ז"ל, אי הכי לא מצי שכיב מרע למיתן מתנה למי שאינו ראוי ליורשו כלו' שאינו קונה בדבור בלבד והא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין לכל אדם וניחא ליה ז"ל דלא אמרי' הכי אלא בראוי ליורשו כלו' שהוא בנו אע"פ שהוא גר ואינו יורש מן הדין מ"מ כלשון ירושה הוא ולא קני והיינו דשלח רב אחא בר עולא לדברי רבי יוחנן נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לאחרון במקום ראשון כלו' לפי שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק.
פי' לפירושו, שלא תקנו חכמים מתנת שכיב מרע בבנו שאינו קונה אלא מטעם ירושה גמורה שהתורה נתנה לו רשות להנחילו לפיכך כאן שהוא בנו לא תקנו לו חכמים מתנה ואינו קונה הואיל וליתיה בירושה אבל מתנת שכיב מרע אפי' בגר שנותן לאינשי דעלמ' מתנתו מתנה, זהו דעת רבינו אלפאסי ז"ל ורבינו הגאון ז"ל.
ומכאן יש ללמוד דאפי' היכא דאמר בלשון מתנה מפורש שויוה רבנן כירושה כדכתיב' בפ' יש נוחלין והאי דלא אקנינהו לאחר במתנת שכיב מרע ע"מ להקנות לרב מארי דלא סמכא דעתיה דלהוי אחר מפסי' להו מרבא.
ואני תמה היאך לא לקח בית רובע קרקע כמעשה דמירוני לקמן (בבא בתרא קנו ע"ב) וליכא למימר דחליש ליה עלמא טובא דהא קאמר אי שלח לי.
ומצאתי בגרסת ההלכות דרב מארי בי רב הוה, ולפי זה י"ל דאיסור לא גמיר והכי קאמר רבא אי טעי ועביד אגב ארעא לא קני להו דלית ליה ארעא שאלו היה בקי היה קונה קרקע ומקנה.
אבל רבותינו היו מפרשים דאגר קאי דהואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר גמרמיתה פירושה היא לכל אדם שמטעם ירושה תקנוה כעין של תורה דאלו מתנה אין מתנה לאחר מיתה הילכך גר אינו בירושה אינו במתנה אפי' לאחר.

הא דאיבעיא להו יהנה בהן מהו ויראה בהן ויעמוד בהן וישען בהןוסלקא ב

תיקו . איכא למידק, מאי שנא מידור בבית זה. פירש הראב"ד ז"ל דהכא כגון דאמר נכסי לפלוני שיהנה בהן שיעמוד בהן והספק מפני שאלו הלשונות אינן לשון מתנה, מפני שהן כמו ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה ופחותין מהן, משום דלא משמע אלא שיהנה ושיראה בהן לפי שעה, אלא מפני שאמר נכסי לפלוני שמא הוא מועיל להוציא מאלו הלשונות, שלא בא לפחות אלא להוסיף, או שמא תחלת דבריו לא נתכוון אלא למה שהוא מפרש בסוף, וקאי בתיקו ולא קנה.

זמנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזמנין אמר אינו חוזר ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו הא דפרעינהו בחובו. פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, איתנהו לזוזי אינו חוזר דהוה ליה כמשייר, דהא קיימא לן דבכולהו מטלטלי הוי שיור, אבל פרעינהו בחובו אינו שיור וחוזר. ופירושו ואדרבא איתנהו חוזר פרעינהו אינו חוזר, והרי זו כעין ההיא דאמרינן בריש פרק אלמנה נזונת (כתובות צז, א) זבין ולא אצטריכו ליה זוזי חוזר. וכן פירש ר"ח ז"ל וכן כל שאר המפרשים.

איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו. פירוש, הודאתו הודאה גמורה היא כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר, או דילמא הודאתו מתנה היא ואם עמד חוזר. ואסיקנא דהודאתו הודאה ואם עמד אינו חוזר. ובסוף גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעה, א) איבעיא לן אי צריך לומר אתם עדי או לא, ואסיקנא דאינו צריך, דאין אדם משטה בשעת מיתה.

אמר רבא היכי קני להו רב מרי להני זוזי אי במתנה כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה. הקשה רב אלפסי ז"ל, אם כן מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו לא יקנה, דהא אמר בלשון ירושה למי שאינו ראוי ליורשו לא אמר כלום, ואפילו הכי אמרינן שאם כתב לו בלשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין. ותירץ דלא אמרו אלא במי שראוי ליורשו, ומשום דסבירא לן כרבי יוחנן בן ברוקה דלגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה אחד הם, וכדשלח רב אחא בר עויא שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואף על גב דאפסקא איהו רחמנא אמר אין לה הפסק, והילכך גר שנתן לבנו שראוי לירש אילו היתה הורתו ולידתו בקדושה אין לשון מתנתו אלא ירושה והוא אינו בירושה, אבל גר שנותן במתנת שכיב מרע דלאחרים מתנתו קיימת, וכן כתב משם רבינו האיי גאון ז"ל. ומכלל דבריהם, דאם אמר בלשון מתנה גמורה למי שראוי ליורשו אינה אלא ירושה ואי אפשר לו ליתן במתנה למי שראוי ליורשו אלא בירושה.
והראב"ד הקשה, שהרי שנינו בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קכו, ב) המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר ולא כלום, ואם כדברי הרב ז"ל למה דבריו קיימין דאפילו אמר בלשון מתנה אינו אלא ירושה. וכן הקשה גם הר"ז הלוי ז"ל, ואני כבר תירצתיה למעלה במקומה, ועוד יש להקשות, דבנו של גר נמי כל שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה אינו נחשב לבנו ואינו ראוי לירש, וכיון שאין ראוי לירש כנכרי הוא, ולמה אינו במתנה. ואולי דעת הרב ז"ל דלאו בראוי ממש קאמר אלא ביוצאי ירכו קאמר, שהוא כיורשו, ושכנגדו ראוי ליורשו, אלא שזה קדמה הורתו לקדושתו. ומנה דמי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית, אפילו נתגייר ונשתחרר, אין אביהן יכול ליתן להם כלום במתנת שכיב מרע.
והפירוש הנכון משום דמתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר גמר מיתה, וכירושה היא לכל אדם, ומן הדין אינה כלום בכל אדם, שאין מתנה לאחר גמר מיתה, אלא דמשום ירושה תקנוה, והילכך גר שנתן במתנת שכיב מרע, כיון שאינו בר ירושה. ועדיין צריך לי עיון, דאדרבא ירושה עם גמר מיתה היא, ואילו היתה מתנתו עם גמר מיתה [לא הוה מהני] כלל אפילו כתב ואפילו קנו מידו ואפילו (בלא) מיפה את כחו. ואפשר לומר דלאו כירושה ממש אלא כירושה שאינה קונה מהשתא ואם עמד חוזר כירושה.

גב ארעא לית ליה ארעא. תמיהא לי והא אדם מקנה אגב קרקע מושכר, וכדתנן (מעשר שני פ"ה, מ"ט) נתקבלו שכר זה מזה, וכן אגב קרקע ואיסור נמי יקנה אגב קרקע שהוא שוכב עליו בין שהוא שכור אצלו או שהוא. ואיפשר ששכרו לזמן ועבר זמנו, או ששאלו לזמן ועבר זמנה של שאלה.

אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא. יש מדקדקים מכאן דמעמד שלשתן איתיה בעל כרחו, דאי לא, ליזול ולא יתרצה לו. ויש דוחין דדילמא מיכסיף מיניה ויתרצה, ובשילהי פרק קמא דגיטין כתבתיה בארוכה.

שכ"מ שהודה שחפץ פלוני שברשותו של פלוני או שחוב שיש לו על פלני שהוא של פלני הודאתו הודאה כבריא הגמור שאמרו עליו הודאת בעל דין כמאה עדים ומעתה אם עמד אינו חוזר בה ואפילו הודה למי שאינו יכול להקנותו בדרך אחרת אלא בדרך זה כגון גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה שאינו יכול להורישו וכן שאינו יכול ליתן לו במתנת שכיב מרע שהרי לשון מתנה אצל הבן כלשון ירושה היא ואלו קנה נמצא יורש את אביו והרי אינו יכול לירשו והודה בנכסיו או במקצתן שהן שלו הודאתו הודאה ואין אומרין הערמה היא ולא נתכון אלא למתנה ולא קנה אלא לאחר מיתה ואם עמד חוזר אלא הודאה גמורה היא וקנה משעת הודאה ואין יכול לחזור וכן אפילו הודה בדבר שאינו יכול להקנותו לא במתנה ולא בשום הקנאה הודאה מיהא מועלת בו כגון דבר שאין בו ממש:

מעשה היה באיסור גיורא שהיה לו בן שהיתה הורתו שלא בקדושה והיו לו ביד אחד מן החכמים ממון גדול וכשחלה ונטה למות היה הנפקד דן בעצמו שמן הדין לא היה אותו הבן קונה אותם כלל וכשיחזירם לו הוא מתורת חסד או מצד שתהא רוח חכמים נוחה הימנו יצא לו שם חסידות או שיהא המוחזר גומל לו כראוי והיה אומר בעצמו היאך אותו הבן קונה נכסים אלו אם בירושה אינו בר ירושה ואין אדם יכול להוריש מי שאינו בר ירושה אם במתנת שכ"מ מתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן כל שהוא בירושה הוא במתנה וכל שאין בירושה אינו במתנה אם במשיכה אינם אצלו אם בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין אם באגב קרקע אין לו קרקע אם במעמד שלשתן איני הולך אצלו ודין מעמד שלשתן אינו על ידי שליח כמו שביארנו בראשון של גיטין וסוף הדברים השיבו אחד מן החכמים שאם האב מודה שהם שלו קנאם בהודאה ונתפרסם הענין עד שעשה כן:

לפי דרכך למדת שהמעות נקנים אגב קרקע אע"פ שאין המעות ברשותו של מקנה והטעם מפני שפקדון היה והפקדון ברשות בעלים הוא אחר שהוא קיים הא מלוה אינה קנויה אלא במעמד שלשתן ואם היתה מלוה בשטר מקנה את השטר בכתיבה ומסירה או אגב קרקע וכן פקדון שכפר בו אינו נקנה אגב קרקע וכן הנותן ואין המעות או המטלטלין ברשותו אינו נקנה אגב קרקע וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקין בקצת דברים וכבר כתבנו מזה בבבא קמא:

זה שאמרנו שכל שאינו בירושה אינו במתנה לא נאמרו הדברים אלא ביורש כגון זה שהיה בנו והיה יורש אלמלא שגרות אביו מפקיעתו וכל לגבי יורש מתנה וירושה אחד הם וכמו שאמרו שאין לשון מתנה אלא ירושה וירושה אין לה הפסק אבל למי שאינו יורש אע"פ שאין לשון ירושה מועיל בו לשון מתנה מועיל בו ואפילו גר לגר דעלמא שאינו מיורשיו או גר לישראל או ישראל לגר ויש אומרים אף לגוי וכן כתבוה ראשוני הגאונים אלא שגדולי המחברים חולקין בה במתנה אא"כ הוא בדרך הודאה שאפילו הודה לגוי שומעין לו ונראין דברי הגאונים יש חולקין לומר שאף באדם אחר כל שאין יכול להוריש אין יכול ליתן כגון הגר שאין מתנתו מועילה אף לישראל והם מפרשים כל היכא דאיתיה בירושה על המוריש כלומר כל שיכול להוריש הא כל שיכול להוריש לאחד יכול ליתן במתנת שכ"מ למי שירצה שעשו הנותן אצל המקבל כמוריש אצל היורש וגדולי המפרשים פרשו כל דאיתיה בירושה שראוי לירש כגון ישראל וקונה מן הגר אבל כל שאין ראוי לירש אין מתנתו כלום ונמצא שהגר אינו קונה במתנת שכ"מ אף מישראל ונראין דברי הראשונים:

הודאה זו שהזכרנו בשכ"מ אם בפניו היא ועל ידי תביעתו של אחר אין צריך בה לאתם עדי אע"פ שבבריא שמודה על ידי תביעת אחר צריך לאתם עדי כמו שביארנו בפרק חזקת בשכ"מ אינו כן שאין אדם משטה בשעת מיתה וכן יתבאר בפרק גט פשוט ואם היא שלא בפניו אם כמערים הוא כמי שרוצה להראות עצמו מגולגל אינו כלום שאדם עשוי שלא להשביע את בניו אא"כ אמר בפירוש תנו ואם הוא כמוסר דברים כגון שאומר כן בצנעה בפני שנים דבריו קיימים אפילו לא אמר תנו וזו היא שדברו בה בכאן ובא להשמיענו שאין אומרים שהערמה היא אחר שאין יכול ליתן לו:

יש מקשים במעשה זה של איסור מפני מה לא קנאם בדין מצוה לקיים דברי המת שהיא מצוה שכופין עליה כמו שיתבאר במקומו עד שפרשו שכל שאינו בירושה אינו בדין מצוה לקיים וכו' ואין זה כלום שהרי עבד כנעני אינו בירושה ואלו אמר עשו לו קורת רוח ר"ל שיעשו אותו בן חורין כופין את היורשים בכך ומ"מ גדולי הצרפתים פירשו שלא נאמר דין מצוה לקיים דברי המת אלא בממון שיצא מתחת ידו ונמסר ליד שליש על דעת כן כדין משליש מעותיו לבתו וכמו שמפורש בכתבות פרק מציאת ס"ט ב' וחכמי קטלונייא פירשו שלא נאמר דין מצוה לקיים דברי המת אלא במצוה כגון עשו אותו בן חורין עשו לה קורת רוח תנו כך וכך לפלני ואע"פ שבתנו מנה לפלני לא באו בה מצד מצוה זו מ"מ לשון הודעה הוא כלומר תנו מנה לפלני שאני חייב לו אבל כל שעיקרו צואה גמורה נותנין מצד מצוה זו וכבר הרחבנו הדברים בדבר זה במסכת גיטין פרק ראשון:

מכר כל נכסיו מהו. פירש מי אמרינן כיון דלא שייר מידי עמד חוזר דהא מחמת מיתה הוא דזבין או דילמא במתנה הוא דבעינן שיור בזביני לא בעינן שיור. כיון דנשארו בידו הדמים:

זמנין אמר רב וכו' ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעיניהו עמד אינו חוזר דהוה להו הנך זוזי שיור כדקיימא לן לקמן דאפילו מטלטלי שיור. והא דפרעינהו בחובו עמד חוזר דכיון דפרעינהו בחובו ליתנהו לזוזי בעיניהו והא לא שייר מידי ומחמת מיתה הוא דזבין:

שכיב מרע שהודה מהו. פירוש קיימא לן בבריא שהודה ודאי הודאתו הודאה. והשתא בשכיב מרע איבעיא לן מי אמרינן הודאתו הודאה כבריא ולאו מתנה היא וכיון שכן אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן דלמתנה בעלמא הוא דאיכוון ואם עמד חוזר אי נמי נפקא מינה היכא דאודי במידי דלאו בר הקנאה כגון דבר שאין לו גוף וכיוצא בו. אי נמי היכא דאודי לבן שאינו בתורת ירושה דליתיה נמי במתנת שכיב מרע אי אמרת הודאה היא מכי אודי בה זכה ביה ההוא דאודי ליה ואי אמרת לאו הודאה היא אלא מתנה בעלמא כיון דלאו בר מתנה הוא לא קני מידי. ופשיטא לה ממעשה דאיסור דאודי דהנהו זוזי דהוה בי רבא דרב מרי בריה נינהו וזכה בהו רב מרי בההיא אודיתא ואף על גב דלא איתיה במתנת שכיב מרע אלמא הודאה היא ולאו מתנה וכיון שכן אם עמד אינו חוזר. וכיון דאיפשיט דהודאה היא ולאו מתנה לא תימא דכהודאת בריא הויא דצריך למימר אתם עדי אלא אף על גב דלא אמר אתם עדי נמי לא מצי הדר ביה דהא אמרינן בפרק גט פשוט (דף קע"ה ע"א) בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צריך לומר כתובו וחתומו או לא. אדם משטה בשעת מיתה או לא צריך לומר כתובו וחתומו או לא בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ויש לפרש להא דאיבעיא לן שכיב מרע שהודה הכי כלומר מי קניא הודאתו כי היכי דקניא מתנתו או דילמא מתנה הוא דתקון רבנן הודאה לא תקון. מיהו פירוש קמא דייק דהא אמרינן מקמי הא בעיא איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו ובתריה אמרינן איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ומדבעינן קמא לענין אם עומד חוזר. בעיא בתרא נמי לענין אם עמד חוזר:

צה. איבעיא להו יהנה בהן מהו יראה בהן מהו יעמוד בהן מהו. מי מהנו גבי שכיב מרע או לא. ואלו כולן עלו בתיקו. וכיון דלא איפשיט לן אי לשון הקנאה הוא ואי לא, לא קנו:

צו. איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו. ובשכיב מרע קא מיבעיא לן, היכא דמכר כל נכסיו ועמד אי יכיל למהדר ביה ואי לא. מי אמרינן נותן הוא דיכיל למהדר ביה דהא לא שביק מידי לנפשיה וסתמיה מחמת מיתה קא יהיב, אבל מוכר דנפישי דמיה גביה אימור כי זבין עליהו קא סמיך ולאו מחמת מיתה קא מזבין, או דילמא מוכר נמי לא עביד דמזבין כולהו נכסי אלא מחמת מיתה, דאי הוה ידע דחיי לא הוה מזבין להו לכלהו דחייש דילמא מגנבי מיניה זוזי.

זימנין אמר רב יאודה אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אם עמד אינו חוזר ולא פליגי לישני אהדדי הא דאיתינהו לזוזי בעיניהו והא דפרעניהו בחובו. דאי איתנהו לזוזי בעיניהו לא יכול למהדר ביה, דעליהו קא סמיך, פרעינהו בחובו יכיל למהדר ביה, דאגלאי מילתא למפרע דכי זבינהו לנכסי אדעתא דמפרעינהו לזוזי בחובו הוא דזאבין, ולאו לשיורינהו לנפשיה. ומסתברא דדוקא דפרעינהו בחובו, דכיון דקדים חוביה לזבוניה הוכיח סופו על תחילתו, אבל יהבינהו במתנה, אי יהבינהו לאלתר מוכחא מילתא דאדעתא דהכי זבין ואם עמד חוזר בשתיהן, ואי לאחר זמן דדמי לנמלך, אם עמד חוזר במתנתו ואינו חוזר בנכסים. ואין צריך לומר היכא (דננבו) [דנגנבו] או אבדו דלא יכיל למהדר בנכסים, דודאי מעיקרא אדמייהו קא סמיך. הדין הוא סברא דידן, ואיכא מרבואתא דכתבי איפכא, ולא דייק גבן מהני טעמי דכתבינן:

צז. איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו. כגון שהודה שממון זה של פלוני הוא, מי יכיל למהדר ביה או לא. ובמצוה מחמת מיתה קא מיבעיא לן, אי נמי במסוכן דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא. מי אמרינן לאקנויי קא מכוון והויא לה מתנת שכיב מרע היכא דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב דיכיל למהדר ביה, או דילמא להודאה גמורה קא מיכוון והוה ליה כבריא שהודה דלא יכיל למהדר ביה.

ת"ש דהודאה גמורה היא, דאיסור גיורא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מארי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה אמר רבא היכי קני להו רב מארי להני זוזי אי בירושה גר לאו בר ירושה הוא. דאע"ג דקימא לן דגוי יורש אביו דבר תורה כדאיתא בפרקא קמא דקידושין (יז,ב) הני מילי כל כמא דלא אגיור, אבל גר את הגר אינה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים כדאיתא התם. מאי טעמא, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא מיחס בתר אבוה. דבדין הוא דאפילו גר את הגוי נמי לא, אלא התם תקינו ליה רבנן גזרה שמא יחזור לסורו, וגבי גר את הגר דלא שייך למגזר לא תקון רבנן. ורב מארי אי הואי הורתו ולידתו בקדושה הוה ירית ליה לאבוה דבר תורה, השתא דהורתו שלא בקדושה אע"ג דלידתו בקדושה הוה ליה כגר את הגר דלא ירית ליה.

ואי במתנה מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה. כלומר מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו דקדים בה מקבל מתנה לכל אדם כירושה שויוה רבנן, כמאן דירית לה מקבל ירושה שהיורש קודם בה לשאר יורשין דהיינו ירושת הבנים את האב דליכא דקדים להו בגוה משם אחר כדבעינן לברורי לקמן. וכיון דכירושה שויוה רבנן לא עדיפא ליה למקבל מירושה, כל היכא דאיתיה למקבל בירושה כי האי גוונא דראוי לירש את אביו איתיה במתנה אפי' ממי שאינו ראוי ליורשו, וכל היכא דליתיה למקבל בירושה כי האי גוונא כגון שאין הורתו בקדושה דאינו ראוי לירש את אביו ליתיה במתנה ממי שאינו ראוי ליורשו. ורב מארי כיון דאין ראוי לירש את אביו דהא הורתו שלא בקדושה ליתיה במתנת שכיב מרע ממי שאינו ראוי ליורשו ואפי' מאביו כדבעינן לברורי טעמא לקמן. ואי במשיכה ליתינהו גבי דאיסור כי היכי דלימשכינהו רב מארי מיניה, ואי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין ואי אגב ארעא לית ליה ארעא ואי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא לגביה.

מתקיף לה רב איקא בריה דרבי אמי אמאי ולודי איסור דהני זוזי דרב מארי נינהו וליקנינהו באודיתא אדהכי והכי נפק אודיתא מבי איסור איקפד רבא אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדו לי. ושמע מינה דהודאת שכיב מרע לאו מתנה היא אלא הודאה גמורה היא, דאי ס"ד מתנה היא היכי קני להו רב מארי להני זוזי באודיתא, והא לאו בר ירושה הוא וכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה, אלא לאו ש"מ דהודאה גמורה היא, ואמטול הכי אהני ליה לרב מארי. וכיון דהודאה היא ולאו מתנה היא הויא לה כהודאת בריא ולא מצי למהדר ביה. והוא הדין נמי לענין מילי דלא מיקנו במתנה, כגון דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו, כגון מלוה וגזל וכיוצא בהן, אע"ג דלא מיקנו במתנה מיקנו בהודאה. וכן הלכתא:

צח. ושמעינן מהאי מעשה דאיסור כמה מילי. שמעינן מינה דגר שאין הורתו בקדושה אע"פ שלידתו בקדושה אינו יורש את אביו. והוא הדין לאחיו ולשאר מורישין הבאין מכח האב, ואע"פ שאין שם יורש אלא הוא. ואם מת אביו כל המחזיק בנכסיו זכה בהן. אבל יורש הוא את אמו, דכיון דלידתו בקדושה על כרחיך בתרה שדינן ליה וברא הוא וירית לה. ובהדיא גרסינן בפרק נושאין על האנוסה ועל המפותה (יבמות צז,ב) היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מיבמין אבל חייבין משום אשת אח, אלמא כל היכא דלידתן בקדושה אע"פ שלא היתה הורתן בקדושה אית להו חייס האם בדאורייתא דהא חייבין קתני, והוא הדין לענין ירושה שיורשין את אמן דאידי ואידי חד טעמא הוא. ואע"ג דדרשינן מטות להקיש מטה האם למטה האב, הני מילי במידי דשייך לאקושינהו להדדי, כגון היכא דמיחס בתר אימיה ולא מיחס בתר אבוה לא מקשינן להו להדדי. תדע דהא לית ליה מטה האב כי היכי דליקיש מטה האם למטה האב. והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד לכל מילי מקשינן להו, יהא הבן קודם לכל אדם בנכסי האם כמו שהוא בנכסי האב, ונפקא מינה לאקדומי בנים לבעל בנכסי האם, וקרא דהסבת הבעל מיבעי לי להיכא דליכא בן. אלא מאי אית לך למימר, כיון דלא שייכא ירושת הבעל אלא גבי אם לא מקשינן מטה אם למטה האב, הכא נמי גבי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, כיון דלית ליה אלא חייס האם לא מקשינן מטה האם למטה האב.

ושמעינן נמי דמתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו באותה שעה, כגון בת במקום בן ואחר במקום בת, והוא הדין למי שאינו ראוי ליורשו כלל, כירושה שויוה רבנן. כל היכא דאיתיה למקבל מתנה בירושה, דראוי לירש את אביו, כגון שהורתו ולידתו בקדושה, איתיה נמי במתנת שכיב מרע למיקנא באמירה בעלמא, אפילו מגר בעלמא. וכל היכא דליתיה למקבל מתנה בירושה לירש את אביו, אע"ג דאיתיה בשאר ירושה, ליתיה במתנת שכיב מרע ממי שאינו ראוי ליורשו, ואפי' מישראל, ואפי' מאביו גר. דהא רב מארי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה וראוי לירש את אמו הוה כדברירנא, ואין צריך לומר לירש את בניו, ואפי' הכי קאמרינן דכיון דליתיה בירושה לירש את אביו ליתיה במתנה אפי' מאביו וכל שכן מאיניש מעלמא, דכי שויוה רבנן כירושה לאו ככל ירושה דעלמא שויוה אלא כירושת הבנים את האב בלחוד שויוה.

וטעמא דמילתא דקימא לן דמתנת שכיב מרע לא בעיא חד מאנפי הקנאה אלא באמירה בעלמא קני. וקימא לן נמי דלא קניא מידי אלא לאחר מיתה. וקיימא לן נמי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ואי לאו דאיכא מדאורייתא זכיה כי האי גוונא דלא בעיא חד מאנפי זכייה והקנאה ולא קנייא מידי אלא לאחר מיתה, לא הוו מתקני לה רבנן. ולא אשכחן בדאורייתא כי האי גוונא אלא בירושה בלחוד. ואע"ג דהני אנפי דאמרן משכחת להו בין בירושת הבנים את האב בין בשאר ירוש[ו]ת, היינו טעמא דלא שויוה אלא בירושת הבנים את האב משום דקדים בה מקבל מתנה (ו)לשאר יורשין הבאים משם אחר דלאו מתנת שכיב מרע, ולא אשכחן בירושה כי האי גוונא אלא בירושת הבנים את האב דקדים בה היורש לשאר היורשין הבאים משם אחר. דאי כשאר ירושות כל חדא מיניהי זימנין דאיכא דקדים ליה ליורש בגוה משם ירושה אחריתי, דאפילו ירושת הבן את אמו הרי בעלה קודם בה לבנים, וירושת הבעל נמי היכא דנתגרשה הרי שאר כל היורשין קודמין בה לבעל, וכל שכן שאר ירושות כגון ירושת האב את הבנים והאחים ואחי האב, שהבנים קודמין בהן לעולם לשאר יורשין. ואשתכח דאי הוו משוו לה למתנת שכיב מרע כשאר ירושות לאו מירושת הבנים את האב, הוה דינא דכל היכא דאית ליה לנותן יורש דלא ליקני מקבל מתנה ולא מידי, דהא בשאין ראוי ליורשו עסקינן, ולא הוה מהנייא תקנתא דרבנן ולא מידי.

אלא לא משכח לה דמהני בה לשוויה כירושה אלא בירושת הבנים את האב דליכא דקדים להו בגוה משם אחר. דאע"ג דכי נפישי בנים לא שקיל לה חד מיניהו לכולה ירושה אלא כל חד וחד ירית חולקיה, ולא עוד אלא שאין לבת במקום הבן כלום, ואפילו הכי איתה לבת במתנת שכיב מרע ואפילו במקום בן, כדאשכחן במעשה דאמן של בני רוכל (לקמן בבא בתרא קנא,א). והוא הדין אפי' ממי שאינה ראויה ליורשו כלל. שאני התם דשם הבנים את האב אחת היא, וכי קאמרינן דליכא דקדים להו בגוה משם ירושה אחת קאמרינן, דאלו מאותו השם אע"ג דכל היכא דכי הדדי ניניהו ירתי כהדדי, וכל היכא דעדיפי מהדדי כגון בנים לגבי בנות קדמי להדדי, כולה חדא ירושה היא. והוא הדין גבי מתנת שכיב מרע, דאע"ג דלא קדים ליה למקבל איניש אחרינא בגוה משם אחד, היכא דנפישי מקבלי מתנות כיון דכולהו כהדדי נינהו ומשם אחד קאתו וחדא תקנתא היא לכולהו, כל חד וחד מאי דיהיב ליה נותן הוא דשקיל. והוא הדין לענין קדימה, היכא דאלימא חדא מחברתה, כגון קמיתא ובתריתא בחד ממונא, בתריתא זכייה ולית לה לקמייתא ולא מידי, דאפי' חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. ואי לאו בתריתא הויא זכיא קמייתא דומיא דבנות במקום בנים והרי אתברר לך דכולה מילתא כי איתקון כעין דאורייתא אתקון דומיא דירושת הבנים את האב. וכי קאמרינן סתמא כירושה שויוה רבנן, כירושה דומיא דמתנה דקדים בה מקבל לכל אדם קאמרי', היינו ירושת הבנים את האב, מה שאין כן בשאר ירושות דאי איכא אחרינא דקריב טפי מניהו אפי' משם אחד איהו קדים. וכיון דכירושת הבנים את האב שויוה לא אלימא ליה למקבל טפי מהיכא דנפלה לה בירושה מאביו, דכל היכא דאיתיה למקבל בירושה לירש את אביו איתיה במתנה אפי' ממי שאינו ראוי ליורשו, ואפילו היכא דליתיה לנותן בירושה. וכל היכא דליתיה למקבל בירושה לירש את אביו, ואע"ג דאיתיה בשאר ירושות, ואיתי' נמי לנותן בירושה, ליתיה למקבל במתנה ממי שאינו ראוי ליורשו, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכל היכא דלא שייכא גבי מקבל מדאורייתא זכייה וכיוצא בה לא תקון רבנן.

והני מילי ממי שאינו ראוי ליורשו, אבל ממי שראוי ליורשו אע"ג דליתיה למקבל בירושה לירש את אביו קני. ונפקא מינה למעשה דרב מארי ומאי דדאמי ליה, דאע"ג דלא קני מאביו וכל שכן משאר אינשי דלא חזי למירתניהו דהא אינו ראוי לירש את אביו, כיון דראוי לירש את אמו קני מינה במתנת שכיב מרע אפי' לאפקועי שאר בנים שהורתן ולידתן בקדושה. ולא מיבעיא בלשון ירושה דאפי' מדאורייתא נמי קני, כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ואפי' על בן בין הבנים ובת בין הבנות כדקתני לה בהדיא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קמז,ב ד"ה ודיקא), אלא אפילו בלשון מתנה דלא קני אלא מדרבנן כדברירנא בפרקין בשמעתתא דמנין למתנת שכיב מרע (קמז,א), כל היכא דראוי לירש את הנותן באותה שעה אע"ג דאין ראוי לירש את אביו נמי קני. דכי אמרינן דכל היכא דליתיה בירושה לירש את אביו ליתיה במתנה, הני מילי ממי שאין המקבל ראוי ליורשו, דכיון דאינו ראוי לירש את הנותן אי ליתיה נמי בירושה לירש את אביו אשתכח דליתיה מדאורייתא בירושה כי האי גוונא, וכל דתקון רבנן לא תקון רבנן אלא כעין דאורייתא כדברירנא טעמא לעיל. אבל היכא דאיתיה בירושה לירש את הנותן, אע"ג דליתיה בירושה לירש את אביו, תקינו ליה רבנן למקנא מיניה דהאי נותן אפילו בלשון מתנה, ואפילו היכא דאיכא אחריני דהוו חזו למירת בהדיה. דלא מבעיא לרבי יוחנן בן ברוקה דכיון דאיתיה מדאורייתא בלשון ירושה, איתיה נמי מדרבנן בלשון מתנה, דכעין דאורייתא הוא, אלא אפילו לרבנן נמי כיון דאיתיה בירושה גבי נותן גופיה כעין דאורייתא הוא, דחזינן ליה כמאן דירית לה מנותן גופיה דהא ראוי ליורשו הוא, ואע"ג דאיכא אחרינא דהוה חזי למירת בהדה, דאם כן מתנת שכיב מרע מאי אהנייא ליה.

תדע דכי איתיה בירושה נמי לירש את אביו אע"ג דלאו מיניה*, וכל שכן היכא דראוי לירש את הנותן עצמו בשותפות, דחזינן ליה כמאן דירית לה איהו לחודיה מיניה, דירושת הנותן גופיה דאתיא מתנה מכחו עדיפא טפי מירושת אביו דלא אתיא מתנה מכחו, וכל שכן דהא קיימא לן כר' יוחנן בן ברוקה. ורבא דקאמר טעמא משום דכירושה שויוה רבנן ולא קאמר כמתנת שכיב מרע דאורייתא שוויוה רבנן, משום דמתנת שכיב מרע היכא דמקני בלשון מתנה בין למי שראוי ליורשו בין למי שאין ראוי ליורשו דברי הכל היא. דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן ברוקא אלא בלשון ירושה, דכיון דלא דרשי והיה ביום הנחילו את בניו לכדרבי יוחנן בן ברוקא, כי אמר בלשון ירושה הוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה שאין זו ירושה האמורה בתורה. ורבי יוחנן בן ברוקא דריש והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה ולאו מתנה על מה שכתוב בתורה. אבל בלשון מתנה דכולי עלמא מודו, דכיון דלאו מתנה על הכתוב שבתורה הוא קני מדרבנן. וכיון דדברי הכל היא לא ניחא ליה לאוקמי טעמא דתקנתא דמודו בה כולי עלמא במילתא דפליגי בה תנאי. ותו אינה צריכא לפנים.

ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן דכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה, הני מילי בבנו דאפי' לשון מתנה לגביה לשון ירושה משמע, אבל לגר בעלמא אע"ג דליתיה בירושה קני.

והאי סברא לא דייק כלל, דהשתא בבנו לא קני משום דאין ראוי ליורשו, בגר בעלמא היכי קני, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וכי תימא שאני בנו דכיון דמשמע לשון ירושה והוא אינו ראוי ליורשו הוה ליה מתנה על הכתוב שבתורה, לא ס"ד, חדא דאי מהאי טעמא אדנקיט טעמא משום דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, האי שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה מיבעי ליה. ועוד דרבא מתנת שכיב מרע סתמא קאמר, דמשמע דלאו אהאי עובדא בלחוד קאי, אלא (שכל) [אכל] מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו קאי, דסתם מתנת שכיב מרע למי שאינו שראוי ליורשו משמע, כדאמרינן בפרקין (לעיל בבא בתרא קמז,א) מניין למתנת שכיב מרע מן התורה ונקיט לה קראי דוהעברתם את נחלתו לבתו ונתתם את נחלתו לאחיו, יש לך העברה אחרת שהיא כזו ואי זו זו מתנת שכיב מרע, והתם ודאי בשאינו ראוי ליורשו קאי, דומיא דבת במקום בן ואח במקום בת כדברירנא התם.

ועוד, דכי אמור רבנן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה הכא דאמר נכסי לך או לפלוני סתמא ומאי דדמי להו דמשמע הכי ומשמע הכי, דלגבי מי שראוי ליורשו לא משמע לשון מתנה אלא לשון ירושה, אבל היכא דפריש לשון מתנה, אפילו גבי בנו הראוי ליורשו לאו לשון ירושה משמע אלא לשון מתנה משמע. דאי לא תימא הכי, היכא דהשוה להן את הבכור בלשון מתנה אמאי דבריו קיימין, הא אמרת לשון ירושה משמע, ותנן (לעיל בבא בתרא קכו,ב) אם אמר משום ירושה לא אמר כלום. ועוד דאפילו בסתמא נמי, נהי דאמור רבנן במי שראוי ליורשו דוקא, במי שאין ראוי ליורשו מי אמור. והא בהדיא קאמרינן התם (לעיל בבא בתרא קלג,א) גבי ההוא דאמרי ליה בנכסיך למאן דילמא לפלניא ואמר להו אלא למאן דאם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה.

אלא על כרחיך טעמא דהא מעשה דרב מארי לאו משום דמשמע לשון ירושה הוא, אלא משום דליתיה בירושה הוא, וכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה, ואפי' לגר דעלמא נמי לא קניא, דהא הכא דרב מארי כיון דאינו ראוי לירש את אביו כאיניש מעלמא הוה דמי לגביה וקאמרינן דלא קני, וכל שכן בגר בעלמא דלא בנו דלא קני.

וה"מ במתנת ש"מ דקניא באמירה בעלמא, לא שנא בבנו ולא שנא באחר, דאפי' בבנו נמי כל היכא דאין ראוי לירשו לא מצי מקני ליה אלא בלשון ירושה ולא בלשון מתנה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. מדאוריתא לא, דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו, דדרשינן מיניה דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה כבניו המתיחסין לו כתיב. ומדרבנן נמי לא, כירושה שויוה רבנן, דכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה ממי שאינו ראוי ליורשו. ואע"ג דאקני ליה בלשון מתנה, וכ"ש בלשון ירושה, דה"ל מתנה על הכתוב שבתורה. אבל במתנת בריא אי נמי במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה דבעיא קנין אי נמי חד מאנפי הקנאה כמתנת בריא, כיון דהקנאה דאוריתא היא דהא בחד מאנפי הקנאה דקנו מדאוריתא קא מקני ליה ומחיים קא מקני ליה, לא שנא גר ולא שנא ישראל קני. תדע דרבא כי מהדר אכולהו אנפי דהקנאה דמצי איסור לאקנויי ליה לרב מארי בגויהו לא קא דחי להו מטעמא דלאו בר ירושה הוא אלא גבי מתנת ש"מ בלחוד, דאלו משיכה לא קא דחי ליה אלא משום דליתינהו גביה, וגבי חליפין משום דאין מטבע נקנה בחליפין וגבי אגב ארעא משום דלית ליה ארעא, וגבי מעמד שלשתן משום דלא אזיל לגביה, [מ]כלל דאי הוה אית ליה ארעא אי נמי אזיל לגביה הוה מקני ליה אגב ארעא, אי נמי במעמד שלשתן אע"ג דלאו בר ירושה הוא:

צט. ושמעינן נמי דאין מטבע נקנה בחליפין. אבל אגב ארעא מיקני. ודוקא במידי דקאי ב(י)רושתיה דמקנה, אי נמי פקדון דאית ליה גבי אחריני, והאי מעשה דאיסור ורבא נמי פקדון הוה. אבל מלוה לא, דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו, וליכא אורחא לאקנויי אלא במעמד שלשתן כדברירנא בפירקין (לעיל בבא בתרא קמח,א) גבי מילתא דאיתא בבריא איתא בש"מ:

ק. ושמעינן נמי דמאן דא"ל לחבריה מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, ואע"ג דלא קביל עליה ההוא דאיתיה גביה למתביה להאי מקבל מתנה אלא קאמר אין אית לך גבאי מיהו מיהב לא יהיבנא ליה להאי פלניא ולא מידי, כיון דבמעמד שלשתן קאמר ליה קנה. דדיקינן מדקאמר רבא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא לגביה, טעמא דלא אזיל לגביה, מכלל דאי הוה אזיל לגביה הוה יכיל איסור לאקנוייהו לזוזי לרב מארי על כרחיה דרבא:

(יג) שכיב מרע שכתב נכסיו כו' איבעיא להו ש"מ שהודה מהו. פי' ראובן הבריא שאמר לשמעון המנה שיש לי אצל לוי אני מודה בפני עדים שהוא שלך אינו יכול שמעון לכוף את לוי בהודאה זו אלא אומר לו לוי לאו בעל דברים דידי את ואינו מתחייב לוי בהודאת ראובן כדפרישית במה"ק עד שיביא לוי עדים שיעידו כי אותו המנה שהפקיד ראובן ביד לוי אנו יודעים שהוא של שמעון בלא הודאתו של ראובן אז ודאי יכול שמעון ללכת על לוי ולהוציאו מידו וא"י לומר לו לאו בעל דברים דידי את שהרי יש לו עדים שהוא שלו ועכשיו הוא שואל אם הי' ראובן המודה ש"מ אם קיימו חכמים הודאתו כשני עדים שיוכל שמעון ללכת על לוי כאלו הי' לו עדים שהיא שלו כיון ששכיב מרע הודה ועשו חכמים דבר זה כדי שלא תטרוף דעתו עליו כמו שעשו במתנתו שמקנה נכסיו בדיבור בעלמא ולאחר מיתה משא"כ בבריא או דילמא לקיים דיבורו כמו הקנין של בריא עשו לו תקנה אבל להאמין דבריו כשני עדים לא עשו לו תקנה ופשט שעשו לו תקנה גם בהודאתו שכיון שהוא מקנה נכסיו לאחרים בהודאתו בכל קנין שהוא מקנה לאחרים עשו לו תקנה:

(יד) פיסקא דאיתי' בירושה איתיה במתנה דליתי' בירושה ליתי' במתנה כתב רבי' יצחק זצוק"ל הא דאמרי' מתנת ש"מ כירושה שוי' רבנן כל דאיתי' בירושה איתי' במתנה וכל דליתי' בירושה ליתי' במתנה דלגבי יורש בלחוד הוא דאמרינן הכי ועיקרא דמילתא משום דקי"ל כל לגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה חד טעמא נינהו כדאמרי' אמר רב ששת יטול יזכה יקנה יחזיק כולן לשון מתנה הן במתניתא תנא אף יחסן ויירש בראוי לירשו ור' יוחנן בן ברוקה היא ואמרי' נמי שלח רב אחא לדברי ר' יוחנן בן ברוקה נכסיי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום דאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק א"ל רבא לר"נ והא אפסקה א"ל הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק ושמעת מינה דלשון מתנה ולשון ירושה לגבי יורש חדא מילתא היא ומיכן אמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן אבל מתנת שכיב [מרע] למי שאינו יורש ואפילו לגר דעלמא קני דקי"ל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי והכי שדר בה רב האי גאון ז"ל ואינו נראה לי לחלק בין גר דעלמא ובין גר שהוא בנו דאי ס"ד דמתנת ש"מ בגר דעלמא קני בגר בנו אמאי לא קני אטו משום דהוא יורש גרע מאינש דעלמא אליבא דרבנן דלית להו דר' יוחנן בן ברוקה דיורש לא קני לשון ירושה אלא לשון מתנה אילו נתן נכסיו לבנו גר בלשון מתנה ה"נ דקני שהרי מחלקים היו בין לשון מתנה ללשון ירושה ולר' יוחנן בן ברוקה נימא דלא קני א"כ ר' יוחנן מיגרע גרע מתנתו דיורש ממתנה דעלמא הא ליכא למימר דאיהו אתא לאלומי כחו דיורש טפי מרבנן ולא לגרועי' אלא ודאי כל מתנת ש"מ בגר לא קניא דכיון דליתי' לגר בירושה ליתי' במתנה דכיון דמתנת ש"מ אפי' מסתמא לא קניא אלא לאחר מיתה כירושה שויוה רבנן והילכך מאן דלא חזי לירש לא חזי לקבל מתנת ש"מ ואפילו מאינש דעלמא ואין לחלק בין (יוד) בנו לאחר:

איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו. במחלק כל נכסיו איירי ומבעיא ליה הודאת בעל דין כמאה עדים ולא שנא בריא ולא שנא שכיב מרע הילכך אפילו אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן שלא היתה הודאה אלא מחמת מיתה דאף על גב דבהודאת בריא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים אבל בהודאת שכיב מרע כיון שהוא מצוה מתמת מיתה אמרינן כמו שדרכו ליתן מתנות מחמת מיתה כך דרכו שהוא מודה שחייב מנה לפי שחפץ ליתן לו במתנה. ונראה לי דאי אמרינן שלא היתה הודאה אלא מחמת מיתה אשתכח דאין כאן הודאה ומתנה נמי אין כאן הילכך אפילו כשמת לא קנה דודאי אין הודאה לשון מתנה והיינו דפשיט לה תלמודא מהא דנפק אודיתא מבי איסור גיורא ולא דמי ליה דהתם כשמת משום דאי אמרינן לא היתה הודאה אלא מחמת מיתה אין ההודאה כלום ואפילו כשמת לפי שאין הודאה לשון מתנה כן נראה לי. והרב רבי אברהם אב בית דין ז"ל פירש דהכי פשיט לה כיון דמהניא הודאה בגר אלמא אמרינן בה הודאת בעל דין כמאה עדים ואם עמד אינו חוזר דאי מהני מתורת מתנה אם כן בגר לא הוה מהניא הודאה דכל שאינו בירושה אינו במתנת שכיב מרע ונכון הוא. ובתר דפשיטא בשמעתין דשכיב מרע שהודה אינו יכול לחזור בו דאמרי נמי בהודאת שכיב מרע שהוא מהניא ולא תלינן שהיא מחמת מיתה בתר הכי איבעיא לן בפרק גט פשוט שכיב מרע שהודה צריך לומר אתם עדי או אין צריך לומר אתם עדי פירוש דכיון דקיימא לן דמהניא הודאתו ולא תלינן שהיא מחמת מיתה מעתה יש לנו לומר דאלימא טפי מהודאת בריא ואין צריך לומר אתם עדי לפי שאין אדם משטה בשעת המיתה ופשיט לה התם אין צריך לומר אתם עדי.

איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו. וזה לשון האר"י בעליות: במחלק כל נכסיו כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להר"ב ז"ל).

והרשב"ם ז"ל פירש שכיב מרע שהודה מהו מבעיא ליה אי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו כו'. והקשה מההיא דפרק זה בורר כו'. ופירושו תמוה וכי משום דעבד לוה לאיש מלוה לא יאמר האמת במה שהוא חייב. ועוד קשה דמאי שייכא הך בעיא בשמעתין בפרק זה בורר שייכא טפי מהכא. ועוד מאי פשיט מעובדא דאיסור. ועוד לפי פירוש רשב"ם ז"ל לא קמבעיא ליה אלא היכא דלא אמר אתם עדי דכי קאמר אתם עדי לא שייך למימר אדם עשוי שלא להשביע את בניו והודאת איסור אמר אתם עדי וגם עשה לו שטר כדאמרינן לקמן נפק אודיתא מבי איסור. תוספי הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: שכיב מרע שהודה מהו. פירוש קיימא לן דבריא שהודה הודאתו הודאה וכיון דקיימא לן דמתנת שכיב מרע בכל הנכסים אם עמד חוזר קמבעיא לן השתא שכיב מרע שהודה מהו מי אמרינן הודאתו נמי הודאה הויא כבריא ולאו מתנה וכיון שכן אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן דלמתנה בעלמא הוא דאיכוון ונפקא מינה דאם עמד חוזר. אי נמי נפקא מינה היכא דאודי (בעידי) בענין דלאו בר הקנאה כגון דאודי בדבר שאין לו גוף וכיוצא בו שאינו בר הקנאה. אי נמי היכא דאודי (לכן) למי שאינו בתורת ירושה דליתיה נמי במתנת שכיב מרע אי אמרת הודאה היא כתבי אודי בה זכה בה ההוא דאודי ליה ואי אמרת לאו הודאה היא אלא מתנה בעלמא כיון דלאו בר מתנה הוא לא קני מידי. ופשיט ליה ממעשה דאיסור דאודי דהנהו זוזי דהוו ביה רבא בריה דרב מרי נינהו וזכה בהו רב מרי בההיא אודיתא ואף על גב דליתיה במתנת שכיב מרע דהא לאו בר ירושה הוא אלמא הודאה הויא ולאו מתנה וכיון שכן אפילו עמד אינו חוזר~ וכיון דאיפשיט דהודאה היא ולא מתנה לא תימא דכהודאת בריא הויא וצריך לומר אתם עדי אלא אף על גב דלא אמר אתם עדי לא מצי הדר ביה וזכה ביה בעל ההודאה דהא אמרינן בפרק גט פשוט בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צריך לומר אתם עדי או לא משטה אדם בשעת מיתה או לא בתר דבעי הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. ויש לפרש להא דאיבעיא לן שכיב מרע שהודה הכי כלומר מי קניא הודאתו כי היכי דקניא מתנתו או דילמא מתנה הוא דתקון רבנן הודאה לא תקון רבנן והני תרי פירושי סלקי. מיהו מסתברא דפירושא קמא טפי דאיק מפירושא בתרא מדאמרינן מקמי האי בעיא איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו זימנין אמר רב כו' ובתריה אמרינן איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ומתחזיא מילתא דכי היכי דהאי בעיא דאיבעיא לן מכר כל נכסיו מהו לענין אם עמד חוזר או לא (הם) הכי נמי האי בעיא אחריתי שכיב מרע שהודה לענין אם עמד חוזר או אינו חוזר הוא אבל לא לענין אי קניא או לא קניא. עד כאן.

אמר רבא היכי קני להו רב מרי להני זוזי אי במתנה כל היכא וכו'. וזה לשון הראב"ד ז"ל: מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל דאיתיה בירושה כו'. פירוש מי שהוא ראוי לירש בעלמא כגון ישראל שיש לו מורישים תקנו לו מתנת שכיב מרע מפני שעשו לו את הנותן כמוריש אבל גר שאין לו מוריש לא תקנו לו ורב מרי לגבי איסור כגר בעלמא דמי ולרב מרי לא היה לו מוריש באותה שעה לא אב ולא בן ולא שום קרוב הילכך אינו קונה במתנת שכיב מרע ובהודאה מיהא קנה אלמא הודאת (בריא כמתנת בריא היא ש"מ) שכיב מרע כמתנת בריא שאינו יכול לחזור בו. ובהלכה הרב ז"ל מפרש כו' עד כאן.

אגב ארעא לית ליה ארעא. וזה לשון הרא"ש ז"ל: תימה לי אמאי לא קנה קרקע כל שהוא או ישכיר או ישאיל כו'. ויש לומר דלא מצא אדם שיקנה לו שלא יקפיד רבא עליו והמקום שהיה דר בו אימר כלתה זמן שכירותו. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: שכיב מרע שהודה. כלומר שאמר מודה אני שיש לפלוני בידי כך וכך ממון מאי מי מהמנינן ליה בעל כרחם של יורשים ופרעינן ליה אחר מותו או לא דאמרינן שלא להשביע את בניו עשה שלא יחזיקום השומעים צוואתו שהם עשירים גדולים אבל לעולם לא פרעינן ליה. ובי רב הוה. כלומר בבית המדרש היה ושמע מה שהקשו לו התלמידים לרבא ולודי איסור כו' והלך לו ואמר לאביו שיעשה כך שאם לא היה בבית המדרש חס ושלום לא היה אחד מן התלמידים הולך רכיל ומגלה סוד כדי להפסיד לרבא. ואי במתנה כלומר דאיסור יתנם במתנה לרב מרי בריה הא קיימא לן דמתנת שכיב מרע כירושה שוויה רבנן כלומר דלא קנו מיד אלא לאחר מיתה וכיון דהכי הוא לא עדיפא מתנה מירושה דכיון דלאו בר ירושה הוא בשום ענין לא מהני ביה מתנת שכיב מרע דכיון שאינו יכול זה השכיב מרע להוריש לבניו אינו יכול ליתן במתנה. ואי במשיכה. כלומר דליתי רב מרי ולמשוך בהו וקני להו מידו הא ליתיה גביה. ואי בחליפין. שיהא מקנה איסור לרב מרי אותם המעות בקנין בכל מקום שהם ובשיור מקצת כדפרישית הא ליכא למימר דאין מטבע נקנה בחליפין כדאמרינן בפרק הזהב. ואף על גב דאמרינן דאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואף על גב דמטבע הוא. יש לומר הני מילי בשכיב מרע שאינו גר דיכול ליתן בלשון מתנה אמרינן ביה לשון הלואתי לפלוני כלשון מתנה הוא (ומתני') ומתנתו אף על גב דלאו בעולם הוא ומטבע הוא וכל שכן לשון קנין (דמתנה) דמתנתו בשכיב מרע ככתובים במקום שצריך כתיבה הוא וכמסורים במקום שצריך משיכה דמו אבל בשכיב מרע גר שאין לשון מתנה גמורה מועיל בו כל שכן שיש לנו לדקדק בו הא דאין נקנין בחליפים. ונפק אודיתא מבי איסור. לפי שרב מרי היה אותה שעה בבית המדרש ושמע וצוה לאביו שיאמר כן. איקפד רבא כו'. לפי שדעתו היה לזכות בהם לקיים ברייתא דתני בקדושין והמחזיר לבניו אין רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך עיון והא במסכת קידושין אמרינן דהיכא דלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו אם יחזיר ויש מן הרבנים שאומרים דנהי דרוח חכמים נוחה הימנו אם עושה לפנים משורת הדין כיון דהורתו בקדושה אבל אם אינו עושה כן אינו עובר כלל על מדת הדין ויקוב הדין את ההר. ויש מן הרבנים שמפרשים כל היכא דאיתיה בירושה כו' כלומר כל שכיב מרע הנותן מתנה לשום אדם חשבינן ליה כאחד ממורישי המקבל מתנה ומשום הכי אם המקבל מתנה יש לו בת או בן שראוי זה המקבל מתנה ליורשו דהיינו בן ברית איתיה במתנת שכיב מרע אבל רב מרי ליתיה בירושה כלל. ולהאי סברא אפילו ישראל שכיב מרע הנותן מתנה לגר לא קנה הגר אלא אם כן יש לו בנים שאם ימותו הם יירשם הגר שהאב יורש את בניו וכיון שיש לו אחר שיכול להורישו חשבינן לזה ישראל הנותן מתנה שהוא אחד ממורישיו ואי הוו לרב מרי (בני) בנים אף על פי שאין לו אב שיכול להורישו כיון שהיו לו בנים שיכול להורישם היה איסור הנותן מתנה חשוב כאחד מבניו אלא רב מרי לא הוו ליה בנים כלל. ויש מי שגורס ובר בי רב הוה כלומר צורבא מרבנן הוה אבל לא היה באותה שעה בבית המדרש ואפילו הכי הלך אחד מן התלמידים והודיעהו תקנתו מפני שהיה צורבא מרבנן. עד כאן לשונו.

נפק אודיתא מבי איסור. ולא עבד איסור איסורא במה שהודה שהיו של בנו וגם רב מרי במה שקבלם מאחר ששכיב מרע היה כי תקנת חכמים היא שתועיל ההודאה כמו קנין סודר או משיכה. תוספי הרא"ש ז"ל.

תוספות בד"ה שכ"מ שהודה כו' ונראה לר"י כו' אע"פ שאנו מוחזקין בו שאין לו מי אמרינן דקני במתנת ש"מ כו' עכ"ל ויש לדקדק דהדרא קושיין לדוכתא דאימא דשלא להשביע אמר כן ואם נאמר בדוקא באנו מוחזקין שאין לו בידו כלום איירי ניחא דלא שייך ביה שלא להשביע אבל לישנא דאע"פ שאנו מוחזקין כו' לא משמע כן ונראה דלא שייך שלא להשביע [א] אלא במת אבל בעמד כי הכא הרי אומר דלא שלא להשביע אמר כן אלא בדרך קנייה וק"ל:

בא"ד וכן משמע מתוך פר"ח דפירש לודי כו' וקני להו באודיתא כו' עכ"ל לא ידענא מאי משמע להו ראיה לפירוש ר"י מתוך פר"ח טפי מתוך לשון התלמוד שלפנינו והיה נ"ל לכאורה דלא הוו גרסינן בשמעתין מלת ולקנינהו דהשתא ניחא דממלות וקני להו שבפר"ח משמע כפר"י דלפרשב"ם לא שייך לשון קנייה אבל לקמן בתוס' בד"ה ואי אגב קרקע כו' מוכח דהוו גרסי ולקנינהו גם במרדכי נראה דפירוש ר"ח מסכים לפרשב"ם וצ"ע:

בא"ד ועוד י"מ שכ"מ כו' פי' שהודה שיש לו פקדון ביד אחרים והקנהו לזה כו' עכ"ל לכאורה מאי הודאה שייכא בהודה שיש לעצמו פקדון ביד אחר ומה קניה באמירה מועיל לאחר בזה דהא ודאי בכה"ג שיש לאדם פקדון ביד אחר בעי מעמד שלשתן כדמוכח לעיל בכמה דוכתין ונ"ל דכינוי שיש לו לא קאי על הנותן רק על המקבל שזה הנותן הודה שיש לו למקבל פקדון ביד אחר ואף שהוא נתן הפקדון בידו אין הפקדון שלעצמו ואף שאנו מוחזקין בזה הפקדון שהוא של הנותן ואינו של המקבל דאל"כ הוה שייך ביה שלא להשביע אלא דבהך הודאה רוצה להקנות לזה המקבל ושוב מצאתי כן במ"י וז"ל ור"י מפרש שכ"מ פי' שידוע לנו שאין פקדון בידו והודה שיש לו פקדון מי אמר כגון דשכ"מ מקני באמירה קני וה"ה בבריא מצי כו' עכ"ל והתוספות שפירשו כן על פקדון שיש לנותן ביד אחרים משום דהשתא הוי דומיא דעובדא דאיסור דמייתי ומה שהוצרכו לומר דבבריא נמי קמיבעי ליה היינו נמי משום דמעובדא דאיסור הא אפילו בבריא פשיט ליה דקני וק"ל:

בד"ה דקא מגמרו כו' ד' מאה זוזי לר' אבינא כו' וע"ק מפרק השולח גבי כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה שכיב מרע וכו' וכן משמע מתוך פי' ר"ח וכו'. ר"ל מדפירש לודי איסור דהני דמים דרב מרי בריה וקני להו וכו' משמע מתוך לשונו דר"ל קנין גמור כדין מתנת בריא:

בא"ד אלא אפילו בש"מ דמקני באמירה בעלמא לא פשיטא לי אי קני אי לא. ואם תקשה לך והכל טעמא מאי דמאי בעי דכיון דקי"ל דש"מ מקני באמירה בעלמא מאיזה טעם נאמר הכא דלא קני י"ל משום דסתם מתנת ש"מ דעלמא אומר בלשון נתינה כגון תנו מנה לפלוני או יזכה או יטול כדאיתא לעיל בגמ' אבל הכא דלא קאמר שום לשון נתינה לכך קא מיבעיא ליה אי קני באמירה בעלמא אי לא:

גמרא ה"ל תריסר אלפי זוזי. התוס' בקדושין (ר"ד י"ח) העתיקו תליסר. אולם בגיטין (י"ג) ד"ה והא העתיקו תריסר ועמש"כ בשבת (קי"ט):

שם ובי רב הוה. ל"י לאיזה כוונה אשמעינן. וברא"ש ליתא. ואולי דר"ל דאף דהוה צורבא מרבנן עכ"ז אמר רבא דלא יוכל לשית עצה איך לקנות המעות ועי' נ"י. או דלכן הודיעו עצת רב איקא לאיסור אביו:

ר"ש ד"ה אדהכי. ולמדוהו לטעון כן. ברש"י שברי"ף הגי' לעשות כן:

תד"ה שכ"מ. ונראה לר"י כו' אע"פ שאנו מוחזקים בו שאין לו. ר"ל וא"כ ע"כ לשם מתנה איכוון ומיירי בגוונא דלא נוכל לומר דשלא להשביע את בניו אמר כגון דאמר תנו עי' לקמן (ס"ד קע"ד) וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' זכיה ה"ט ולחנם גמגם המהרש"א בדבריהם:

תד"ה רב מרי. מיהו מה שפי' ר"ש דר"מ בר איסור גיורא כו'. כצ"ל:

בא"ד דהא דאמרי' בעלמא ר"מ ברה כו'. כצ"ל:

בסה"ד וכן ר"ש בן פזי. כוונתם להא דאיתא ביבמות בס"פ הבא ע"י פזי וטווי אחוותא. ועי' בסה"ד דהיה פזי ג"כ שם חכם:

תד"ה מגמר. הלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו כו'. כצ"ל:

בא"ד והתניא רוח חכמים נוחה הימנו כו' כיון דלא קתני בהדיא בברייתא כו'. מוכח שהיה הגירסא לפניהם בקדושין כמו שהיא לפנינו דבמתניתין גרסי' אין ר"ח כו' ובברייתא ר"ח נוחה. ובסוף הביאו ממתניתין דשביעית ר"ח נוחה הימנו ועמש"כ בקדושין שם בס"ד:

בא"ד לכולהו בבי במ' שביעית כו' והלוה מעות מן הגר כו'. כצ"ל:

תד"ה דקא. ואין לחלק בין היכא דאמר תנתן כו'. אבל מ"מ בעינן שיאמר בפני מי שהמעות ברשותו דאל"כ מדוע לא חשש רבא שיאמר תנתן ועי' לקמן בסה"ד ועוד היה אור"י כו':

בא"ד כי הא דתנו שקל לבני כו'. כצ"ל:

בא"ד (ע"ב) וא"ת על הך משנה דגיטין כו' אמר רב עלה בגמרא כו'. כצ"ל ותיבות בספ"ק עם הציון צריך למחוק כי הוא שם בסמוך להמשנה:

בא"ד ואע"ג דקיי"ל הכי כדאמר בספ"ק דגיטין. כצ"ל:

בא"ד אע"ג דר' יוסי פליג עלה כו'. ר"ל ולא רבנן מ"מ חולקין רבנן כו':

בא"ד ואע"ג דפריך התם עלה דרב והא קיי"ל דברי שכ"מ כו'. (כ"נ דצ"ל ומלת התם הב' למחוק). וק"ל דנימא משום דאיכא לשנויי עלה וכדמשני התם:

בא"ד ואע"ג שבגמרא כו' גבי הולך מנה לפלוני מצוה לקיים דה"מ קתני סתם ולא קתני זה כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד משום דכל דאיתא בירושה איתי' במתנת מצוה לקיים דה"מ וכל דליתי' בירושה כו'. הגהה שבגליון בשם רש"ל היא טעותא כי תעה בלשון רש"ל ע"ש ובמהרש"א:

תוס' ד"ה רב מדי. מיהו מה שפי' ר"ש. וכ"כ רש"י ברכות דף טו ע"א ד"ה ברה דבת שמואל:

בא"ד דהא אמרי' בירושלמי וכו'. עי' שבת קנד תוד"ה ואמרי לה:

ולודי איסור וכו'. כתב הרמ"ה ז"ל בפסקיו הנדפסים מחדש דה"ה לענין מילי דלא מיקנו במתנה כגון דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו כגון מלוה אע"ג דלא מיקנו במתנה מיקנו בהודאה עכ"ל. ובסוף הספר בשיורי שיטה מקובצת כתב בשמעתין בשם תוספי הרא"ש ז"ל שתקנת חכמים שתועיל הודאה כמו קנין סודר או משיכה עכ"ל. ואני בעניי בברכי יוסף ח"מ סימן מ' הבאתי פלוגתא דרבוואתא על זה ודקדקתי על הרשב"ץ בתשובה בח"א סימן קנ"ב ובח"ג סימן שי"ט שכתב דדעת כל הראשונים דלא מהניא הודאה אלא בש"מ ואין חולק ע"ש דהרי הדבר מחלקת הראשונים כמ"ש שם. וכל קבל דנא יש לדקדק על הגאון מהר"ר צבי ז"ל בתשובה סימן ט"ז דפשיטא ליה טובא דהודאה קונה ואיך לא זכר דהוי פלוגתא דרבוואתא. וגם מדברי הרא"ש הנזכר שכתב דתקנת חכמים היא יש להעיר עמ"ש מהר"י אלפאנדארי ז"ל במוצל מאש סימן יו"ד דנראה דסבר דבהודאה קני מדאורייתא וכבר אני בעניי הארכתי בזה שם בברכי יוסף בס"ד:

ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וכו'. פליגי רבוואתא אי הודאה הויא קנין אי לא והרב מהר"י צונצין בספרו נחלה ליהושע בשו"ת סימן י"ב האריך בזה וכן הרב בני יעקב ע"ש ובמ"ש אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן מ' בס"ד ע"ש:

יהנה. יראה: הא דאיתנהו בעינייהו. חוזר דלהכי שבקינהו אם אעמוד מחליי אחזירם: דפרעינהו בחוביה. אם עמד אינו חוזר: איבעיא להו שכיב מרע שהודה. ואמר בחליו שדה ומעות הללו של פלוני הן ואע''פ שהיינו מוחזקים בנכסים הללו שאינן של אותו פלוני שהיינו יודעין שהן של זה המודה בהם לאחרים מי אמרינן שהוא אומר כן שלא להשביע את בניו או דלמא כיון דאודי אודי: ת''ש כו'. ומסקנא דהודאתו הודאה ואע''ג דאמרינן בסנהדרין בפרק דיני ממונות תניינא (דף כט:) ההוא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קשכיב אמר פלניא ופלניא מסקו בי זוזי אתו תבעינהו ליורשים כו' ומסקנא אדם עשוי שלא להשביע את בניו ופטורין מלשלם והכא אמרינן דאזלינן בתר הודאת פיו נראה בעיני דהתם היינו טעמא כיון שעושה עצמו עבד לוה לאיש מלוה ודאי להחזיק עצמו כעני היה עושה אבל כיון שהממון בעין והוא מודה של פלוני הוא י''ל שהפקידו אצלו מקודם לזה השכיב מרע או הקנה לו השכיב מרע ע''י אחר והרי הוא חפץ שיבא לידו: דאיסור. הוא איסור גיורא שבא על רחל בת מר שמואל קודם שנתגייר ונתעברה הימנו בגיות את רב מרי בר רחל ובתוך כך נתגייר ואח''כ נולד רב מרי והוה ליה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והיא מבנות שמואל שנשבו כדאיתא בכתובות (דף כג.): אמר רבא במאי קני להו כו'. והלכך אני זוכה בהן דנכסי הגר דינן כהפקר והרי הן בידי והנני קודם וזוכה: גר לאו בר אורותי הוא. דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים: דליתיה בירושה. כגון רב מרי ליתיה נמי בדין מתנת שכיב מרע: ליתנהו גביה. אין המעות בביתו של איסור שיוכל ליתנם לו בידו: אין מטבע נקנה בחליפין. בבבא מציעא בהזהב (דף מו.): אי אגב קרקע. כדאמרי' בפ''ק דקדושין (דף כו.) ונפקא לן מקרא דלכסף ולזהב וגו' עם ערי מצורות אשר ביהודה: אם במעמד שלשתן. אני ואיסור ורב מרי ביחד נפקד ומפקיד ומקבל מתנה: לא אזלינא. בתר איסור פן אפסיד: אמאי. לא תמצא ענין שיוכל רב מרי לזכות והלא יודה איסור שהן של רב מרי ויזכה בהן: אדהכי והכי נפק אודיתא. מתוך שנאמר בבית המדרש יצא הקול ולימדוהו לטעון כן כל אלו הדברים שאמר רבא הלכות הן:

שכיב מרע שהודה מהו פירש רבינו שמואל דמיבעיא ליה. אם אומר כן שלא להשביע את בניו או דלמא כיון דאודי אודי והא דאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כט:) דאדם עשוי שלא להשביע את בניו התם מיירי שמחזיק עצמו עבד לוה לאיש מלוה עשוי שלא להשביע את בניו אבל גבי פקדון אינו עושה ודאי [שלא] להשביע את בניו אלא מודה ואין נראה לומר דאדרבה כ''ש הוא שיותר יש לנו לומר שאומר אמת במלוה כיון שמשעבד עצמו אבל גבי פקדון עושה שלא להשביע את בניו ועוד איזו ראיה מביא מאיסור גיורא שהודאתו היתה ודאי אמת כדי ליתן דלא שייך כאן מידי שלא להשביע את בניו ונראה לר''י לפרש כן שכיב מרע שהודה מהו מי שהודה שיש לפלוני מנה בידו אע''פ שאנו מוחזקים בו שאין לו מי אמרינן דקני במתנת שכיב מרע ואם עמד חוזר או דלמא קני לגמרי ואם עמד אינו חוזר ופשיט מההוא מעשה דאיסור גיורא דקני לגמרי במתנת בריא על ידי הודאתו דאי במתנת שכיב מרע היאך קנה והא אמרינן כל מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע כו' א''כ במתנת בריא היא ואם עמד אינו חוזר וכן משמע מתוך פירוש ר''ח דפירש לודי איסור דהנהו דמים דרב מרי בריה וקני להו באודיתא דאבוה ועוד יש מפרשים שכיב מרע שהודה מהו פי' שהודה שיש לו פקדון ביד אחרים והקנהו לזה מי מהני להקנותו באמירה בעלמא או לא ופשיט ליה מעובדא דאיסור דקני באמירה בעלמא וה''ה נמי בבריא הוה מצי למיבעי אלא אפילו בשכיב מרע דמקני באמירה בעלמא לא פשיטא ליה אי קני אי לא מיהו אי קני בשכיב מרע לא הוה שמעינן דקני בבריא אבל אי לא לא הוה קני בשכ''מ כ''ש בבריא מ''ר וראשון עיקר: רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה כו' וביבמות פרק החולץ (דף . מה: ושם) אמרינן אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל ואע''ג דכתיב מקרב אחיך כו' כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה וזה ודאי היה גר ויוכל להיות שהוא אותו שבכאן בנו של איסור מיהו בפרק מי שהחשיך (שבת דף קנד. ושם ד''ה ואמרי) רב מרי בר רחל ישראל גמור היה דקאמר התם רבה אבוה דרב מרי בר רחל וצ''ל דתרי רב מרי בר רחל הוו מיהו מה שפירש רבינו שמואל דרב מרי בר איסור גיורא שבא על בת שמואל קודם שנתגייר והורתו שלא בקדושה שנשבית כדאמרינן בכתובות (דף כג.) אין נ''ל דהא אמרינן בירושלמי שאמרה אמת במה שאמרה נשביתי וטהורה אני וה''נ משמע בגמרא שלנו דאמר ליה ר' יוחנן לרב שמן בר אבא זיל איטפל בקרובתך על כן נראה דהא דאמרינן בעלמא רב מרי ברה דבת שמואל אחר הוה ושמא הוא שנזכר אביו בפרק מי שהחשיך (שבת דף קנד.) ומה שקורא אותו על שם אמו לפי שרוצה ליחסו אחר שמואל כדאשכחן רבנא עוקבא ורבנא נחמיה בני ברתיה דרב וכן רבי שמעון בן פזי ואבא שאול בן אמא מרים (כתובות פז.): כל דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע. נראה לי דאם היו לגר בנים איתא .. במתנת שכיב מרע אע''ג דהמקבל גר דליתיה בירושה דעל הנותן הוא דאיכא קפידא ולא על המקבל וראיה לדבר בפרק נושאין על . האנוסה (יבמות דף צט.) שיש בן מוכר את אביו דמוקי [רבי יוחנן] בשכיב מרע וכן [משכיב מרע] שכתב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד ואם מת ולא חזר קנה העבד הכל כדאיתא בפ''ק דגיטין (דף ט.) ועבד ליתיה בירושה: ואי אגב קרקע לית ליה ארעא. וה''נ הוה יכול איסור להודות שיש לו קרקע כדפרישית לעיל בפרק חזקת הבתים (דף מד: ד''ה דלא) אלא שפיר ' קאמר לקמן דליקנינהו ניהליה באודיתא שהודה שהמעות עצמן של רב מרי: מגמרי טענתייהו לאינשי ומפסדי מנאי. ואם תאמר הא דאמרינן בפ''ק דקדושין (דף יז: ושם) הלוה מעות מן העובד כוכבים שנתגיירו בניו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והא תניא רוח חכמים נוחה הימנו ל''ק כאן שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואם כן היה לו לרבא להחזיר ותירץ ר''ת דהתם כיון שעשה לו העובד כוכבים חסד שהלוה לו יעשה עמו חסד ויתן לבניו אבל כאן שלא עשה עמו חסד כשהפקידם אצלו אין צריך להחזיר לבניו והר''ר יצחק ב''ר מאיר פי' דכיון דלא קתני בהדיא בברייתא ואם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו לא הוה חייש לה רבא ואין נראה כלל דהא מדקתני אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו מכלל דאם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו וקתני לה לכולהו בבי במסכת שביעית (פ''י משנה ט) המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו והמלוה מעות מן הגר והחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו וקתני נמי התם כל המטלטלין נקנין במשיכה ואם קיים דבריו שלא במשיכה רוח חכמים נוחה הימנו ואמר עלה בהזהב (ב''מ דף מח. ושם) דאם לא קיים דבריו אין רוח חכמים נוחה הימנו מכלל דבכולהו בבי שמעינן מכלל הן לאו: דקא מגמרי טענתא לאינשי כו'. יש תימה למה לא קיים רבא את דבריו והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת ועוד הא דקיימא לן לקמן (דף קנא:) ובכל דוכתי דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו תיפוק ליה דמצוה לקיים דברי המת למאן דאית ליה דהיינו ר' מאיר ומתנת שכיב מרע נמי לא קניא אלא לאחר מיתה ותירץ הר''ר יצחק ב''ר מאיר דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאמר תנו מנה זה לפלוני אבל היכא דאמר מנה זה לפלוני ולא אמר תנו כל כי האי גוונא לא הוה אמרי' מצוה לקיים דברי המת מיהו קשיא מדמייתו חכמים ראיה לר' אליעזר דדברי שכיב מרע נקנים באמירה מההוא דאמן של בני רוכל שקיימו חכמים את דבריה (לקמן דף קנו:) אלמא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואין ראיה היא דלמא היינו טעמא דמצוה לקיים דברי המת ואין לחלק בין היכא דאמר תנתן כבינתי לבתי להיכא דאמר תנו ועוד קשיא מהא דאמר בגיטין בפ' התקבל (דף סה: ושם) גניבא יוצא בקולר הוה כי נפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פניא כו' ולא אמרינן התם מצוה לקיים דברי המת ואע''ג דאפי' באומר כשהיה בריא אמרי' ליה הכי כדמוכח בפרק קמא דגיטין (דף טו.) ועוד קשה מהא דפרק השולח (שם דף מ.) גבי פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח תעשה לה קורת רוח כו' דאמרינן התם מצוה לקיים דברי המת מיהו מזה אין קשיא כלל כמו שאפרש בסמוך ור''י תירץ דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא שהוא ביד שליש כי הא דתנן שקל לבני כו' ההיא דמס' כתובות פרק מציאת האשה (דף סט: ושם) המשליש מעות לבתו יעשה שליש מה שהושלש בידו