בבא בתרא קנ ע"א

ואמר רב דימי בר יוסף אמר ר' אלעזר עשו מטלטלין שיור אצל עבד ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה התם בדין הוא דלא ליתני קרקע ואיידי דתנא רישא רבי עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים ולכתוב עליהם פרוזבול ולקנות עמהם נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה משום הכי קתני קרקע וכל היכא דתני כל שהוא לית ליה שיעורא והא תנן רבי דוסא בן הרכינס אומר חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז וחכמים אומרים חמש רחלות גוזזות כל שהן ואמרינן וכמה כל שהן אמר רב מנה ופרס ובלבד שיהו מחומשות התם בדין הוא דלא ליתני כל שהוא ואיידי דקאמר תנא קמא שיעורא רבה אמר איהו נמי שיעורא זוטרא קרי לה כל שהוא: פשיטא אמר מטלטלי לפלניא כל מאני תשמישתיה קני לבר מחטי ושערי כל מטלטלי לפלניא אפי' חטי ושערי ואפילו ריחים העליונה קנה לבר מריחים התחתונה כל דמטלטל אפי' ריחים התחתונה קני איבעיא להו עבדא כמקרקעא או כמטלטלא דמי אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי תא שמע המוכר את העיר מכר בתים שיחין ומערות ומרחצאות ובית הבדין ובית השלחין אבל לא את המטלטלין ובזמן שאמר היא וכל מה שבתוכה אפילו היו בה בהמה או עבדים הרי כולן מכורין אי אמרת בשלמא כמטלטלא דמי משום הכי לא מיזדבן ברישא אלא אי אמרת כמקרקעא דמי אמאי לא מיזדבן ואלא מאי כמטלטלא דמי מאי אפי' [אלא] מאי אית לך למימר שאני מטלטלא דנייד ממטלטלא דלא נייד אפי' תימא כמקרקעא דמי שאני מקרקעא דנייד ממקרקעא דלא נייד א''ל רבינא לרב אשי תא שמע הכותב (לעבדו כל נכסיו) יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן ואמר רב דימי בר יוסף אמר רבי אלעזר עשו מטלטלין שיור אצל עבד ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה ואמר ליה רבא לרב נחמן מאי טעמא עבדא מטלטלא הוא ומטלטלא למטלטלא הוי שיור וכתובת אשה מקרקעא הוא ומטלטלא למקרקעא לא הוי שיור

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנ - א

ואמר על כך רב דימי בר יוסף אמר רבי אלעזר [מבאר את דברי חכמים]:

עשו מטלטלין שיור אצל עבד, שגם אם שייר בשטר מטלטלין סתם, כוונתו היתה לשייר את העבד לעצמו. כי אמנם עבדים הוקשו לקרקעות, אך בפועל הם אינם מחוברים לקרקע, אלא הם מטלטלים, ולכן גם הם נכללים בשיור המטלטלים.

ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה. מי שהקנה את כל נכסיו לבניו, ושייר לאשתו כל שהוא קרקע לגביית כתובתה, והאשה שותקת, אומדים את דעתה בשתיקתה לגבי הקנאת הקרקע לבניו, שמוחלת על זכותה לגביית כתובתה מכל הנכסים של בעלה, המשועבדים לכתובתה, ודי לה בשיור קרקע כל שהוא לגביית כתובתה. אבל אם הקנה כל נכסיו לבניו ולאשה שייר רק מטלטלין כל שהם לגבות מהם כתובתה, היא אינה מוחלת על זכותה לשיעבוד כל נכסי בעלה לגביית הכתובה.

ומוכח מדברי רבי אלעזר, שאמר "עשו מטלטלים שיור אצל עבד", כי על אף שאמרה המשנה "שייר קרקע כל שהוא", לאו דוקא הוא, ואפשר לומר שהוא הדין בשייר מטלטלין כל שהם. ואם כן, אף אנו נאמר במשנתנו, שקרקע לאו דוקא, אלא הוא הדין מטלטלים.

אך דוחה הגמרא את ראיית אביי, ומחלקת:

התם, בכותב נכסיו לעבדו, בדין הוא דלא ליתני קרקע, לא היה צריך התנא בכלל לשנות "שייר קרקע", כי הוא הדין אם שייר מטלטלין, אלא היה לו לומר "אם שייר כל שהוא" בלבד. ומה ששנה התנא בכל זאת "קרקע" - ואיידי דתנא רישא, כיון שברישא של המשנה הוזכרה קרקע, ושם הקרקע היא בדוקא, לכן הוא נקט קרקע אף בסיפא, אך לאו דוקא הוא.

וכך נאמר ברישא של המשנה [שם]: רבי עקיבא אומר, קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים, ולכתוב עליהם פרוזבול [שאין כותבים פרוזבול למלוה אלא אם יש ללוה קרקע], ולקנות עמהם, בקנין אגב עם הקרקע, נכסים שאין להם אחריות, דהיינו מטלטלין, שאם מקנה לו את הקרקע בכסף בשטר ובחזקה, קונה אגב הקרקעות את המטלטלין.

ובגלל שהרישא עוסקת בקרקע, ושם זה דוקא, משום הכי קתני קרקע אף בסיפא לענין עבד, אף שהדין נכון גם במטלטלין.

אבל במקומות אחרים, שכתוב קרקע, כמו במשנתנו לענין שכיב מרע, אולי זה דוקא קרקע.

והגמרא חוזרת לדון בשאלה השניה של רב יוסף:

וכל היכא דתני כל שהוא, לית ליה שיעורא!? וכי בכל מקום שנאמר "כל שהוא", הכוונה היא לכל שהוא, ולא צריך שיעור, הרי אין הדבר כן!

ומוכיחה הגמרא: והא תנן, שנינו במשנה במסכת חולין לגבי החיוב של ראשית הגז [קלה א]:

רבי דוסא בן הרכינס אומר: אם יש לאדם חמש רחלות גוזזות, שיש מהן גז צמר במשקל של מנה ופרס, מנה ופרס, מנה וחצי מכל כבשה, הרי הן חייבות בראשית הגז, שזה הוא השיעור של צמר שממנו צריכים לתת לכהן ראשית הגז.

וחכמים אומרים, חמש רחלות, אפילו הן גוזזות כל שהן, חייבים לתת מהן ראשית הגז.

ואמרינן, ושנינו שם על המשנה הזאת: וכמה כל שהן, מהו השיעור של "כל שהוא" לפי חכמים?

אמר רב, מנה ופרס. מנה וחצי של צמר לכל הרחלות ביחד. ובלבד שיהיו מחומשות. בתנאי שכל רחל תעשה לפחות חמישית משיעור זה, ולא מועיל שרחל אחרת עושה יותר.

ומוכח מכאן, שגם במקום שנאמר "כל שהן", יש לו שיעור.

דוחה הגמרא: התם, בדין הוא דלא ליתני כל שהוא. שם לא היה צריך התנא לומר "כל שהוא", ולכן הוא לאו דוקא כל שהוא. ואיידי דקאמר תנא קמא, בגלל שהתנא הראשון מחייב בשיעורא רבה, בשיעור גדול, אמר איהו נמי, שיעורא זוטרא, התנא השני מחייב בשיעור קטן, וקרי ליה כל שהוא, לכן נוקט "כל שהוא", שזה מעט לגבי התנא הראשון. ^[64]

אבל בסתמא, אין ראיה שכל שהוא יש בזה שיעור.

ודנה עתה הגמרא בהלכות "שיור".

פשיטא, זה פשוט, שאם אדם מקנה לאחרים, בין בריא ובין שכיב מרע, ואמר "מטלטלי לפלניא!", שהוא מקנה את מטלטליו לפלוני, כל מאני תשמישתיה קני, יקנה אותו פלוני את כל הכלים שהוא משתמש בהם, לבר מחטי ושערי, חוץ מחיטים ושעורין. והוא הדין חוץ מהבהמות, שהם לא נקראים מטלטלין.

אבל אם אמר שהוא מקנה "כל מטלטלי לפלניא", שהשתמש במילה "כל", שהיא לשון רבוי, הרי הוא מקנה לו אפילו חטי ושערי, ואפילו ריחים העליונה. אפילו חטים ושעורים, ואף את החלק העליון של הריחיים, על אף שלא נחשב כל כך מתשמישי הבית, הוא מקנה לו, לבר, חוץ מריחים התחתונה, שאותה הוא אינו מקנה לו, כי היא אינה נכללת בלשונו "כל מטלטלי", שהיות ואין מטלטלים אותה, אין היא נקראת "מטלטלים".

אבל אם אמר "כל דמטלטל", כוונתו היא לכל דבר שאפשר לטלטלו ממקום למקום. ואפילו ריחיים תחתונה, קני. אפילו את האבן התחתונה של הריחיים, אף על פי שאין רגילים לטלטלה, ואינה נקראת "מטלטלים", אבל סוף סוף היא דבר הניתן לטלטול.

איבעיא להו, בני הישיבה הסתפקו:

עבדא - כמקרקעא או כמטלטלא דמי. עבדים דינם כקרקעות או כמטלטלין. לענין דיני תורה, ודאי שעבדים דינם כקרקעות, כמו שבועה, שלא נשבעין על העבדים, וכן יש לעבד קניני קרקע. והספק הוא לענין לשון בני אדם, האם עבדים כלולים בלשון מטלטלין ^[65] או לא.

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: תא שמע ראיה ממה ששנינו [לעיל סח א]: המוכר את ה"עיר", כוונתו היא לכל הדברים שנחשבים לקרקע, ולכן מכר בתים, שיחין ומערות, ומרחצאות, ובית הבדין ובית השלחין. אבל לא מטלטלין. דברים שאפשר לטלטלם אינם כלולים במכירת "העיר". אבל, ובזמן שאמר "היא וכל מה שבתוכה", הרי כיון שהוסיף בדבריו שהוא מוכר אף מה שבתוך העיר, אפילו היו בה בהמה או עבדים, הרי כולן מכורין, אף שהם לא קשורים לעיר.

ומוכיח רב אחא בריה דרב אויא: אי אמרת בשלמא, אם נסבור, שעבדים כמטלטלא דמי, משום הכי שפיר לא מיזדבן עבדים עם העיר ברישא של המשנה, כי היות ומכר רק את העיר, לא כלולים העבדים במכירה כיון שהם מטלטלין.

אלא אי אמרת, אבל אם נסבור שעבדים כמקרקעי דמי, אמאי לא מיזדבן!? מדוע העבדים לא כלולים במכירה.

ומוכח מכאן, שעבדים כמטלטלין.

אך דוחה הגמרא: ואלא מאי, כמטלטלי דמי!? הרי גם אם נסבור שהם כמטלטלין, קשה, מאי "אפילו" שכתוב בסיפא לגבי עבדים!? והרי משמע, שהם אינם דומים לשאר החפצים המטלטלים, שהוא כולל אותם באמירתו שהוא מוכר גם מה ש"בתוך העיר"!?

אלא מאי אית לך למימר, אלא מה יש לך לתרץ ולומר, שאני מטלטלא דנייד ממטלטלא דלא נייד, יש הבדל בין מטלטלין שהם ניידים מעצמם, כמו בהמה ועבדים, למטלטלין שאינם ניידים מעצמם, כמו כלים. ולכן יתכן גם לומר, כי אפילו תימא עבדים כקרקעות דמי, אפילו נסבור שעבדים כקרקעות, שאני מקרקעי דנייד ממקרקעא דלא נייד. יש הבדל בין "קרקעות ניידים", כמו עבדים, לקרקעות שאינם ניידים, כמו בורות ומערות, ולכן העבד לא כלול במכירת העיר, כיון שאינו דומה לעיר שהיא קבועה. ^[66]

תא שמע ראיה ממה ששנינו לעיל [קמט ב]: הכותב כל נכסיו לעבדו, יצא בן חורין. אבל שייר קרקע כל שהוא, לא יצא בן חורין, כיון שאולי שייר בכך את העבד. רבי שמעון אומר, לעולם הוא בן חורין עד שיאמר "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן", שבלשון הזה יתכן שהתכוון להוציא את העבד מהנתינה.

ואמר רב דימי בר יוסף אמר רבי אלעזר [רב דימי מבאר את דברי חכמים]: עשו מטלטלין שיור אצל עבד, שגם אם שייר לעצמו מטלטלין, העבד לא משתחרר, שמא התכוין לשייר לעצמו את העבד. אבל, ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה, מי שנותן קרקעות לבניו, ולא נותן להם את הכל אלא משייר קרקע עבור אשתו, והאשה שומעת מכך ושותקת, הרי היא מוחלת בכך על גביית כתובתה משאר הקרקעות. אבל אם משייר עבורה רק מטלטלין, אין דעתה למחול.

ואמר ליה רבא לרב נחמן, מאי טעמא? מה הטעם לחלק לענין שיור בין עבדים לכתובה? כי עבדא מטלטלא הוא, עבד נחשב כמטלטלין, ומטלטלא למטלטלא הוי שיור, ולכן אם שייר האדון לעצמו מטלטלין בשטר המתנה, יתכן שהתכוין לשייר את העבד לעצמו. אבל, וכתובת אשה, מקרקעא הוא, עיקר גביית הכתובה היא מקרקעות, שעל זה האשה סומכת, ולכן, שיור של מטלטלי למקרקעא, לא הוי שיור. ואף אם קבלה מטלטלין, היא אינה מוותרת על הכתובה.

ומדברי רבא אפשר לפשוט שעבדים כמטלטלין.

הערות

^[64] הנתיבות בסי' ר"נ סק"ט דן אם שייר קצת נכסים אבל הוא חייב אותם לאחרים. והוא תולה זאת בראשונים. לפי הרא"ש שצריך כדי פרנסתו, כאן לא יועיל, כיון שיגבו זאת ממנו. אבל לנמו"י, שכל שהוא מספיק, גם כאן, כיון שיכול להנות מזה, הוי שיור.

^[65] לפי הרשב"ם. אבל התוס' ד"ה עבדא כמקרקעי מבארים, שהספק הוא במילי דרבנן, אם עבדים כמטלטלין. ויש לעיין אם הם חולקים על הרשב"ם? ויתכן שכוונתם לומר, שרבנן תקנו לפי דעת בני אדם, כמבואר בראשונים.

^[66] לפי מסקנת הגמרא שעבדים הם מקרקעי דניידא, יש להסתפק גם במקרה שאמר שמוכר קרקעות ומטלטלין, האם עבדים בכלל, כיון שהעבד נייד הוא כלול בשניהם עד שיאמר שמוכר את נכסיו. נמו"י.

וכהמשך לדברים אלו אמר רב דימי בר יוסף אמר ר' אלעזר: עשו חכמים מטלטלין שיור אצל עבד, כלומר, לא רק אם שייר האדון קרקע, אלא אפילו אם שייר מיטלטלין כלשהם — הרי הם שיור, ולא יצא העבד לחירות, שאף הוא בכללם. ואולם לא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה שהכותב נכסיו לבניו וכותב לאשתו קרקע כלשהו — איבדה כתובתה, אבל אם נתן לה מיטלטלים — לא איבדה כתובתה. ומכל מקום, מהדין האמור בעבד עולה שקרקע השנויה במשנה היא לאו דווקא קרקע!

השיב רב יוסף: התם [שם], באותה משנה לגבי עבד, בדין הוא שלא ליתני [ישנה] קרקע כלל, אלא איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בתחילה] לפני אותה משנה, הלכות הנוגעות לקרקע, ר' עקיבא אומר: קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים, וראויה לכתוב עליהם על קרקע זו פרוזבול, ולקנות עמהם אגב קרקעות נכסים שאין להם אחריות, כלומר, מיטלטלים, כאשר הקרקע עצמה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, שהם דרכי הקנין של קרקע, משום הכי קתני [כך שנה] גם בהמשך קרקע.

ועוד הקשה אביי על רב יוסף: וכי כל היכא דתני [מקום ששנה] "כל שהוא" לית ליה שיעורא [אין לו שיעור] כלל, עד שתמהת על דברי רב יהודה, שפירש את משנתנו בכדי פרנסתו? והא תנן [והרי שנינו במשנה], ר' דוסא בן הרכינס אומר: חמש רחלות שגוזזות כל אחת מהן מנה מנה ופרס (וחצי) — חייבות בראשית הגז לתיתו לכהן, אבל אם היו גוזזות פחות אין מפרישים ראשית הגז. וחכמים אומרים: חמש רחלות גוזזות כל שהן חייבות בכך. ואמרינן [ואומרים היינו]: וכמה הוא שיעורו של "כל שהן" האמור בדברי חכמים? אמר רב: מנה ופרס בסך הכל, ובלבד שיהו מחומשות, כלומר, שלכל אחת מהן תהא חמישית מכמות זו. משמע ש"כל שהוא" יש לו שיעור מסויים!

השיב לו רב יוסף: התם [שם] בדין הוא שלא ליתני [ישנה] לשון "כל שהוא", ואיידי דקאמר [ומתוך שאמר] התנא קמא [הראשון, ר' דוסא בן הרכינס] שיעורא רבה [שיעור גדול] אמר איהו נמי [הוא גם כן] שיעורא זוטרא [שיעור קטן], לפיכך קרי לה [קורא לו] "כל שהוא". אבל במשנתנו יש לומר כי "כל שהוא" — דווקא הוא.

א ובענין דינו של עבד, כקרקע או כמיטלטלין, מקדימים: פשיטא [פשוט לנו], שאם אמר "מטלטלי לפלניא" [לפלוני] — כל מאני תשמישתיה קני [כלי תשמישו קנה], לבר מחטי ושערי [חוץ מחיטים ושעורים] שאינם נקראים "מיטלטלים" סתם. אם אמר "כל מטלטלי לפלניא" [לפלוני] — אפילו חטי ושערי [חיטים ושעורים] קנה, ואפילו אבן ריחים העליונה שהיא מיטלטלת לפעמים קנה, אף על פי שאין רגילים לטלטלה, לבר [חוץ] מריחים התחתונה, שהיא קבועה בקרקע ואין מטלטלים אותה כלל, ואותה לא קנה. אם אמר "כל המטלטל נתון לפלוני "— אפילו אבן ריחים התחתונה קני [קונה], לפי שהיא ניתנת לטילטול.

איבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים] על סמך הדברים הללו: עבדא כמקרקעא [עבד כקרקעות] או כמטלטלא דמי [כמיטלטלים נחשב]? אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ממה ששנינו: המוכר את העיר — מכר בתים, שיחין ומערות, ומרחצאות, ובית הבדין, ובית השלחין (שדות מושקים בידי אדם), אבל לא מכר את המטלטלין. ובזמן שאמר: "היא וכל מה שבתוכה", אפילו היו בה בהמה או עבדים — הרי כולן מכורין. ומעתה, אי אמרת בשלמא כמטלטלא דמי [נניח אם אתה אומר שהעבד כמיטלטלים הוא נחשב], משום הכי [כך] לא מיזדבן ברישא [אינו נמכר במקרה הראשון], אלא אי אמרת כמקרקעא דמי [אם אומר אתה שכקרקע הוא נחשב], אמאי לא מיזדבן [מדוע אינו נמכר] יחד עם שאר נכסי המקרקעין?

ענה לו רב אשי: ואלא מאי [מה] אתה אומר? כמטלטלא דמי [כמיטלטלים הוא נחשב]? אם כן מאי [מהו] לשון "אפילו" האמורה בעבדים, לומר שגם הם בכלל "כל מה שבתוכה"? והרי גם הם בכלל המיטלטלים! אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] כדי להסביר לשון זו? שאני מטלטלא דנייד ממטלטלא דלא נייד [שונה מיטלטל שנייד ממיטלטל שאינו נייד], ולפיכך היה מקום לומר שעבדים ובהמה אינם בכלל שאר מיטלטלים הנמכרים עם העיר. אם כן, מאותו טעם עצמו, אפילו תימא כמקרקעא דמי [תאמר שעבד כקרקע הוא נחשב], שאני מקרקעא דנייד ממקרקעא דלא נייד [שונה קרקע ניידת מקרקע שאינה ניידת]. ואין איפוא הוכחה ממשנה זו.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו מן האמור לעיל, ששנינו: הכותב לעבדו כל נכסיו — יצא העבד בן חורין, אם שייר קרקע כל שהוא שלא נתן לו — לא יצא בן חורין. ר' שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין — עד שיאמר "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי, חוץ מאחד מרבוא שבהן".

ואמר רב דימי בר יוסף אמר ר' אלעזר: עשו מטלטלין שיור אצל עבד, ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה. ואמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שתיקנו כך? והסביר רב נחמן: עבדא מטלטלא [עבד מיטלטל] הוא, ומטלטלא למטלטלא הוי [ומיטלטל למיטלטל הריהו] שיור, ואילו כתובת אשה מקרקעא [נכס של קרקע] הוא, שהרי היא גובה את כתובתה מן הקרקעות, ומטלטלא למקרקעא לא הוי [ודבר שהוא מיטלטל, לקרקע אינו] נחשב שיור. ואם כן מכאן יש ללמוד לשאלתנו, שעבד נחשב כמיטלטל!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Rav Dimi bar Yosef says that Rabbi Elazar says: The Sages deemed movable property to be considered a significant reserving of property for oneself with regard to the emancipation of a slave, so that a slave is not emancipated when his owner gives him all of his other property. But they did not deem movable property that one withheld from his sons and earmarked for his wife to be considered a significant reserving of property with regard to her marriage contract. If one granted all of his property to his sons but reserved any amount of land for his wife, she forfeits her marriage contract. By not protesting the gift, she has conceded that she will collect her marriage contract only from the land he reserved for her. Nevertheless, if he reserved only movable property for his wife, she does not forfeit her marriage contract. Rabbi Elazar’s ruling with regard to a slave indicates that the expression: Reserves any amount of land, does not necessarily exclude movable property.

Rav Yosef replies: There, with regard to the slave, by right the mishna should not have taught the halakha with regard to land, but it should have taught the halakha with regard to all property. But since the former clause of the mishna teaches a halakha with regard to land, the mishna mentions land in the subsequent clause as well. The Gemara cites the former clause (Pe’a 3:6): Rabbi Akiva says: The owner of any amount of land is obligated in pe’a and in first fruits; and if the debtor possesses any amount of land the creditor can write a document that prevents the Sabbatical Year from abrogating an outstanding debt [prosbol] for it so that his loans will not be canceled in the seventh year; and he can acquire property that does not serve as a guarantee along with it by means of money, by a deed, or by taking possession of it. Rav Yosef concludes: Due to this reason, the mishna teaches the halakha with regard to land.

Abaye raises an objection to Rav Yosef’s statement that the term any amount should be understood literally: And anywhere that the term: Any amount, is taught, does the amount not have a measure? But didn’t we learn in a mishna (Ḥullin 135a): Rabbi Dosa ben Harkinas says: When shearing five sheep, the sheared wool of each sheep, with the wool weighing one hundred dinars and half of one hundred dinars, i.e., one hundred and fifty dinars, renders the owner obligated in the mitzva to give the first sheared wool to the priests. And the Rabbis say: Five sheep, each of whose sheared wool yields wool weighing any amount. And we say: And how much is signified by the term: Any amount? Rav says: A total weight of one hundred dinars and half of one hundred dinars, provided that the one hundred and fifty dinars are divided equally between the five sheep. This indicates that the term any amount can denote a certain minimal amount.

Rav Yosef replies: There, with regard to the first sheared wool, by right the mishna should not have taught the halakha with regard to any amount. But since the first tanna, Rabbi Dosa ben Harkinas, states a large measure, the Rabbis also state that they require a small measure, and therefore they call this measure any amount. But with regard to the gift of a person on his deathbed, the term any amount should be understood literally.

§ It is obvious that if one said: I give my movable property to so-and-so, then that person acquires all of his utensils, excluding his wheat and barley. If one said: I give all my movable property to so-and-so, then that person acquires even the wheat and barley, and he acquires even the upper millstone, since it is occasionally removed from its place. He acquires all the property that is not land or houses, except for the lower millstone, which is never moved. If he said: I give everything that can be moved to so-and-so, that person acquires even the lower millstone, as it is possible to move it.

A dilemma was raised before the Sages: Is the legal status of a Canaanite slave like that of land, or is his status like that of movable property? Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: Come and hear a proof from a mishna (68a): A landowner who sells the city has sold with it the houses, and the ditches and caves, and the bathhouses, and the olive presses and the irrigated fields, but not the movable property. But when the seller said to the buyer: I am selling it and everything that is in it, then even if there were animals or Canaanite slaves in the city, they are all sold. Rav Aḥa, son of Rav Avya, explains the proof: Granted, if you say that the legal status of a Canaanite slave is like that of movable property, due to that reason he is not sold in the first case. But if you say that the legal status of a Canaanite slave is like that of land, why is he not sold with the city?

Rav Ashi replied: Rather, what do you say? Do you maintain that his legal status is like that of movable property? If there is no difference in legal status between Canaanite slaves and movable property, what is the reason that the mishna emphasizes in the second case that even the Canaanite slaves are sold? Rather, what have you to say to explain this? One must explain that movable property that moves by itself is different from movable property that does not move by itself, and therefore one might have thought that although the sale includes movable property, Canaanite slaves are not included in the sale. In the same manner, even if you say that the legal status of a Canaanite slave is like that of land, land that moves is different from land that does not move. Therefore, the legal status of Canaanite slaves cannot be proved from this mishna.

Ravina said to Rav Ashi: Come and hear a proof from a mishna (Pe’a 3:8): With regard to one who writes, i.e., gives via a document, all of his property to his Canaanite slave, the slave has been emancipated, but if he reserved for himself any amount of land, then he has not been emancipated, as perhaps he reserved the slave for himself as well. Rabbi Shimon says: He always becomes a freeman regardless of the wording of the document, even if the owner reserved land for himself, unless it says in the document: All of my property is given to so-and-so my slave, except for one ten-thousandth of it.

And Rav Dimi bar Yosef says that Rabbi Elazar says: The Sages deemed movable property to be considered a significant reserving of property for oneself with regard to a slave, so that the slave is not emancipated when the owner gives him all of his other property. But they did not deem movable property that one withheld from his sons and earmarked for his wife to be considered a significant reserving of property with regard to her marriage contract. And Rava said to Rav Naḥman: What is the reason for this? Rav Naḥman explained: A Canaanite slave is considered movable property, and reserving movable property is considered a significant reserving with regard to movable property. But a woman’s marriage contract is a document concerning land, since the payment of the marriage contract is collected from land, and reserving movable property is not considered a significant reserving with regard to land. Rav Naḥman states that a Canaanite slave is considered movable property.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ר' אלעזר עשו מטלטלין שיור אצל העבד. דאי שייר מטלטלין כל שהן איכא למימר דהעבד שייר ולא יצא בן חורין אלמא אע"ג דקתני קרקע לאו דוקא קרקע ואם שייר מטלטלין ה"נ דהוי שיור כקרקע. והא משנה הכותב כל נכסיו לעבדו בפאה היא:

ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה. דקיי"ל כתובה ממקרקע גביא ותנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה דחלק לפניה לבניו והיא שותקת. אם שייר לעצמו קרקע שלא כתב הכל לבניו ואע"פ שכתב לה עם בניו קרקע כל שהוא לא אבדה כתובתה דהאי דשתקה סמכה דעתה לגבות מההוא קרקע דשייר לעצמו. אבל אי לא שייר לעצמו אלא מטלטלין אבדה כתובתה דלא מצי למימר האי דשתקי דאהנהו מטלטלי סמכה דעתאי דאין כתובה נגבית אלא מן הקרקע והיינו דקאמר ר' אלעזר לא עשו מטלטלי שיור אצל בניו כדי שתהא גובה מהן:

שכיב מרע שאמר מטלטלי נתונין לפלוני יהבינן ליה כל מאני תשמישתא. כגון כל תשמישי הבית:

לבר מחטי ושערי. דלאו לתשמישי הבית דמיין:

אבל אי אמר כל מטלטלי. כל מה שיש לו המטלטל:

אפי' ריחים העליונים. דמטלטלי הוא לבר מריחים התחתונה. דקביעא בקרקע הוא ולאו מיטלטל. אבל אי אמר כל דמיטלטל כלומר כל דמצי למיטלטל אפי' ריחים התחתונה משום דאפשר לחופרה מן הקרקע ותהא מיטלטל:

איבעיא להו עבדא כמקרקע. ואי אמר כל מקרקעי לפלוני יהיבנא ליה אפי' עבדא:

אי כמטלטלי דמי. ואי אמר כל מטלטלי לפלוני יהבינן ליה עבדא:

ת"ש כו'. הנהו כולהו כקרקעות הוו:

בית השלחין. מקוה מים שמשקה ממנו בית השלחין:

מאי אפי'. הכי צריך ליה למיתני ובזמן שאמר הוא וכל מה שבתוכו היו בה בהמה ועבדים הרי אלו מכורים אלא לאו מדקאמר אפי' מכלל דלאו כמטלטלי דמי:

אלא מאי אית לך למימר. הא דקתני ליה גבי מטלטלי וקתני אפי'. משום דשאני מטלטלי דנייד כגון עבדים ובהמה דניידי ממטלטלי דלא ניידי משום הכי קתני (כו') אפי' מטלטלי דניידי כגון עבדים:

אפי' תימא כו' מקרקעי דלא ניידי. ומשום הכי לא קתני גבי מקרקעי דמקרקעי דנייד הוא ומשום הכי קתני אפי':

מאי טעמא עבדא כמטלטלי הוא. אלמא דבהדיא הוא דכמטלטלי דמי:

אמר ליה לעולם מהא ליכא למשמע מינה דכמטלטלי דמי. דהכא מאי עשו מטלטלי שיור שלא יצא לבן חורין לאו משום הואיל דשייר מטלטלי איכא למימר איהו הוא. אנן כרות גיטא בעינן כלומר גט שחרור כרות בעינן וספר כריתות שכרות לגמרי ולא משייר כלום וכיון דשייר משום הכי קתני ולא יצא בן חורין ולאו משום דאתי למידק מיניה דלהוי כמטלטלי ולעולם אימא לך כמקרקעי דמי:

אע"פ שבענינים אלו עשו מטלטלין כקרקע לענין כתב כל נכסיו לבנו וכתב לאשתו קרקע כל שהו שאבדה כתבתה אינו כן אלא אם כתב לה מטלטלין לא אבדה כתבתה אפילו אם ייחד לה מטלטלין וישנם בעין ויש מפרשים שהדבר מוסב לשייר לעצמו שלא אבדה כתבתה שאם שייר מטלטלין אבדה שהרי הוא כאלו לא שייר אחר שאין יכולה לגבות מהם ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שבזמן הזה שתקנו הגאונים לגבות כתבה מן המטלטלין אף בכתב לה מטלטלין איבדה כתבתה ולא יראה לי כן שלא תקנו דבר זה אלא לתועלתה ולצורך גובינת הכתבה ולא להפקיע את זכותה ולא עוד אלא שדין זה דיו בחדושו הבו דלא לוסיף עליה:

קרקע כל שהו חייבת בהנחת פיאה ובהבאת ביכורים ובוידוי שלהם ר"ל קריאת הפרשה וכבר ביארנוה בסוף פרק לא יחפור:

כבר ביארנו במקומו שכל שאין לו חמש רחלות פטור מראשית הגז הא אם יש לו חמש חייב ודוקא שיהא משקל מנה ופרס בין כלם וכן פירשנו שם דבר זה במנה בן ארבעים סלעים שיהא בין כלם משקל ששים סלעים וכן פירשנו שם הענין דוקא שיהו מחמשות כלומר שיהא בכל אחת מהן משקל י"ב סלעים הא אם היתה באחת מהן פחות מיכן אע"פ שחברתה ממלאה את חסרונה או יותר פטורות:

מי שהקנה לפלני מטלטלין שלו הקנאה הראויה בריא כדינו ושכ"מ כדינו הרי זה קנה כלי תשמישו אבל לא חטים ושעורים וכל שכן אוכלין ומשקין כגון יין ושמן וקמח וכיוצא בהן אבל כל מטלטלין שלי קנה אף חטים ושעורים ואפילו ריחים העליונה וכן העבדים בכלל המטלטלין ויראה אף בלא אמר כל המטלטלין ומ"מ ריחים התחתונה הואיל וקבועה בארץ לא קנה ואם אמר כל מטלטלין אף ריחיים התחתונה ומ"מ גדולי המחברים כתבו באוכלין ומשקין שלא קנה אא"כ אמר לשון נכסים חכמי הדורות שלפנינו כתבו שהמעות הרי הם בכלל מטלטלין ומביאין ראיה ממה שאמרו בפרק הזהב מ"ד ב' כל המטלטלין קונין זה את זה ואמרו שם אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות ואע"פ שהעמידוה שם בפסלתו מלכות מ"מ לענין לשון מטלטלין דינם שוה וכן כתבו גדולי המפרשים בבהמה שהיא בכלל מטלטלין שהרי היא נעשית חלפין כמו שאמרנו בחמור ופרה ועוד ממה ששאלו בעבד ולא שאלו בבהמה אלמא פשוט הוא שהבהמה מטלטלין:

המוכר את העיר מכר בתים וחצרות בורות שיחין ומערות ומרחצאות ושובכות ובתי הבדים ובית השלחין אבל לא את המטלטלין שלא נמכרו עם מכירת הבתים ולא את העבדים ואם אמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כלן מכורים ואפילו בהמה ועבדים וכבר ביארנו ענין זה בפרק המוכר את הבית:

קב. והא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ותנן נמי הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, א"ר דימי בר יוסף א"ר אלעזר עשו מטלטלין שיור אצל העבד ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה. כדבענן לברורי טעמא לקמן:

קג. והא דתנן רבי דוסא בן הרכינס אומר חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס לכל אחת ואחת חייבות בראשית הגז וחכ"א חמש רחלות גוזזות כל שהן, אמרינן עלה וכמה כל שהן אמר רב מנה ופרס. וקימא לן כותיה. ובלבד שיהו מחומשות. חומש מנה ופרס לכל אחת ואחת. והאי מנה ופרס דקאמר רב אוקימנא בפרק ראשית הגז (חולין קלז,ב) במנה בן ארבעים סלעים דהוו להו מנה ופרס ששים סלעים דאינון מאתים ארבעים זוז, ונמצא כל אחד מהן גוזזות שתים עשרה סלעים שהן שמונה וארבעים זוז. ובדין הוא דלא לתני כל שהוא והאי דקאמר ת"ק שיעורא רבא אמר איהו נמי שיעורא זוטא:

קד. אמר מטלטלי לפלניא כל מאני תשמישתיה קנה לבד מחיטי ושערי. ואי אמר כל מטלטלי אפי' חיטי ושערי ואפי' רחים העליונים לבד מרחים התחתונה המחוברת לקרקע, דהשתא לאו מטלטלא היא. ואי אמר כל דמיטלטל כל מידי דאורחיה לטלטליה ואפי' רחיים התחתונה. דהא דאמרי' גבי מטלטלאי לפלניא מאני תשמישתיה קנה לבד מחיטי ושערי, ה"ה בשאר מיני סחורות ופרקמטיאות דלא עבידי לאשתמושי בהו בביתא דלא [קני] בהאי לישנא עד דאמר כל מטלטלאי. וה"ה במאני תשמישתא שאין משתמשין בהן דרך טלטול, כגון רחיים העליונה, שאע"פ שאינה מחוברת בקרקע כיון שאין מלאכתה נעשית אלא על ידי רחים התחתונה שהיא מחברת לקרקע, נמצא תשמיש העליונה תדיר עם התחתונה במקום שהתחתונה קבועה בו, ונמצא שאף העליונה אין תשמישה לטלטול, לפיכך לא קנה עד שיאמר כל מטלטלי, דאהני ליה כל לרבויי כל מידי דחזי לטלטול ואע"פ שאין תשמישו לכך, לבד מרחיים התחתונה דלא חזיא לטלטול דהא מחוברת היא, וה"ה לתנור וכירים המחוברין. ואי אמר כל דמטלטל, אפי' רחים התחתונה וכיוצא בה, לבד מאבני הבית ועציו הקבועין בו. שאם אתה אומר כן אפילו עפרו נמי, וא"כ מאי איכא שייר, ומידי דמיטלטל למעוטי קרקע משמע. ועוד כל דמיטלטל דבר שדרך בני אדם לטלטלו משמע, ורחים התחתונה פעמים שדרך בני אדם לטלטלה מבית לבית ומזוית זו לזוית אחרת לצורך עצמה או לצורך מקומה, משא"כ באבני בית ועציו:

קה. איבעיא להו עבדא כמקרקעא דמי או כמטלטלא דמי. כגון דאמר כל מקרקעי לראובן וכל מטלטלאי לשמעון והיו לו עבדים, כמקרקעא דאמי ושמעון קאני ראובן לא קאני. ולא איפשיט. הילכך לא קני חד מיניהו*. ולא תימא הני מילי משום דמספקא לן אי כמקרקעא דאמי אי כמטלטלא דאמי אבל היכא דכתבי הרשאה זה לזה קנו, אלא אפי' היכא דלא כתבי הרשאה זה לזה לא קנו, דהא אסיקנא דשאני בין במקרקעא דניד למקרקעא דלא ניד ושאני בין מטלטלא דניד למטלטלא דלא ניד. אבל ודאי אי א"ל לחד מיניהו כל מיני מטלטלאי ולאידך קאמר כל מיני מקרקעי, וכתבי הרשאה זה לזה, קנו ליה לעבדא ממה נפשך. וכ"ש היכא דאקני ליה לחד כל מקרקעי וכל מטלטלי דאית ליה, דאפי' תימא שאני בין מקרקעא ומטלטלא דלא נידי למקרקעא דניד ומטלטלא דניד, הא אקני ליה כל מיני מקרקעי וכל מיני מטלטלי:

קו. א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דתנן במסכת פיאה פ"ג הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן. וטעמא דהא מתני' פרישנא בגיטין בפרקא קמא (ח,ב) דת"ק ור"ש בפלגינן דיבורא ולא פלגינן דיבורא פליגי. דהיכא דכתב כל נכסיו לעבדו כיון דעבדא גופיה איקרי נכסי אשתכח דכי אקני ליה כל נכסיו הרי הקנה לו עצמו בכללן ולפיכך יצא בן חורין. ואם שייר קרקע כל שהוא בהא פליגי, ת"ק סבר לא פלגינן דיבורא למימר דבנכסים שייר בגוף העבד לא שייר, אלא כיון דלא אקני ליה עצמו בפירוש אלא בכלל הנכסים נעשה גוף העבד עם שאר הנכסים לענין הקנאה זו כגוף אחד, וכששיר לעצמו בנכסים נעשה כאלו שייר בגוף של עבד דאמי דלאו כריתות הוא. ור"ש סבר פלגינן דיבורא, ושיורא דשייר בנכסים לאו כמאן דשייר בגופו של עבד דמי, אלא אע"ג דבחד כללא הוא דאקני ליה גופו בכלל הנכסים פלגינן דיבורא והוו להו כשתי הקנאות ובמאי דשייר שייר ובמאי דלא שייר לא שייר, וגבי גופו מיהת גט כריתות הוא. והיינו דקאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן, דכה"ג ודאי איכא למימר דכי שייר בגופו של עבד הוא דשייר, אבל אם לא שייר בנכסים סתם אלא קרקע הוא שמשייר יצא בן חורין, דבקרקעות הוא דשייר, בגופו של עבד לא שייר כדפרישנא.

וא"ר דימי בר יוסף א"ר אלעזר עשו מטלטלין שיור אצל העבד ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה. כלומר שאם כתב כל נכסיו לעבדו חוץ ממטלטלין כל שהוא הרי זה כאלו שייר קרקע כל שהוא אליבא דת"ק ולא יצא בן חורין, ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה, שאם כתב כל נכסיו לבניו ושייר מטלטלין כל שהוא לעצמו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, דההוא שיורא דמטלטלי כמאן דליתיה דאמי וכותב כל נכסיו לבניו הוא.

וא"ל רבא לרב נחמן מאי טעמא עבדא מטלטלא הוא ומטלטלא למטלטלא הוי שיור. כלומר גבי הכותב כל נכסיו לעבדו ושייר מטלטלין כל שהוא, היינו טעמא דהוי שיור ולא יצא בן חורין, משום דעבדא מטלטלא הוא וכיון שהקנה לו כל נכסיו בדבור אחד נעשה העבד בן חורין והמטלטלין כגוף אחד וכששייר במטלטלין נעשה כאלו שייר בגופו של עבד דהא תרויהו מטלטלא נינהו ושייכא הקנאה דידהו בהדי הדדי. ואע"ג דכי שייר בקרקע נמי הוי שיור כדקתני בהדיא במתני', ההיא לא אצטריכינן למימר, דודאי אשכחן כמה מילי דהוי עבדא כמקרקעא בין לענין גזל בין לענין שבועה בין לענין אונאה, אלא כי אצטריך לאשמועינן טעמא דעשו מטלטלין שיור אצל העבד, דלא תימא כיון דאשכחן עבדא בכמה מילי דהוי כקרקע אי שייר מטלטלין לא הוו שיור, דעבדא לשאר מילי כמטלטלא דמי והויא ליה הקנאה דעבד בין בהדי מקרקעי בין בהדי מטלטלי כחדא הקנאה, וכי שייר במקרקעי או במטלטלי שייך ההוא שיורא גבי עבד וכמאן דשייר בגופו של עבד דמי. ולא עשו מטלטלי שיור אצל כתובה, דשעבוד כתובה אמקרקעי רמי אמטלטלי לא רמי, וכיון דלא שייר לה אלא מטלטלא אשתכח דלא שייר מידי דמשתעבד לכתובה כי היכי דלימא דאהוא שיור קא סמכא ולא אחילתה לכתובתה. אלא הו"ל לגביה שעבוד כתובתה כמאן דלא שייר ולא מידי ואיבדה כתובתה.

הכי גרסינן ואיידי דתנא רישא רבי עקיבא אומר היה לו קרקע כל שהוא חייב בפאה כו'. והיא במסכת פאה פרק ג'. וקשיא לי דבההיא פירקא הך מילתא דעבד בתר מילתא דכתובה קתני לה הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה וקיימא לן דהתם דוקא קרקע והוה ליה למימר איירי דתנא רישא הך דדוקא קרקע תנא נמי האי סיפא קרקע. ואיכא למימר דלא הוה פסיקא ליה משום דאמרינן לקמן דמטלטלי ואיתנהו בעינייהו הוי שיור ואמרינן נמי בכתובות גמלי בערבייא אשה גובה פורנא מהם ואיכא התם מילי טובא כי האי משום דאסמכתא עלייהו. הראב"ד ז"ל.
והרא"ש ז"ל תירץ משום דהך משנה דהכותב נכסיו לבנו התם אגב גררא נסבה ואם איתא דקרקע לאו דוקא לא הוה ליה למימר במתניתין קרקע.

וכמה כל שהן אמר רב מנה ופרס. תימה מאי מייתי ראיה מהכא הכי נמי אמר לעיל אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב מטלטלין כדי פרנסתו ופליג רב יוסף עליה הכא נמי מצי מפליג עליה. ויש לומר דהכי קאמר מי פליג רב יוסף ארב בכל הני. תוספי הרא"ש ז"ל.

לבד מחיטי ושערי. שאף על פי שהם מטלטלים ממקום למקום (אבל) אין שם מטלטלים נופל עליהם שהרי יש להם שם אחר שנקראים תבואה. כל מטלטלי. מריבוי כל שהוא לישנא יתירא בא לרבות אפילו חיטי ושערי ואפילו ריחים העליונה. רבינו יהונתן ז"ל.

עבדא מטלטלי הוא ומטלטלי למטלטלי הוי שיור. דכיון דשייר מטלטלין איכא למימר עבד נמי שייר דמיקרי נמי בלשון בני אדם מטלטלים. ולפירוש רש"י ז"ל דגיטין איכא למימר דלא שייך למימר דמגו דנחית לשיורא שייר נמי עבד אי לאו דמיקרי מטלטלי. הרא"ש.

וזה לשון הרא"ם: ואמר רב דימי בר יוסף עשו מטלטלים שיור אצל העבד. כלומר אם כתב כל נכסיו לעבדו ושייר מטלטלים כל שהוא לא יצא בן חורין הואיל וכלל גוף העבד בדבור אחד בכלל כל הנכסים ונעשה גופו עם הנכסים כגוף אחד וכיון ששייר בנכסים מטלטלים נמצא שאותו שיור שייך בגוף העבד. ולא עשו מטלטלים שיור אצל כתובה מאי טעמא עבדא כמטלטלי הוא ומטלטלי למטלטלי הוי שיור כלומר נתערב גופו עם המטלטלים ונעשה כדבר אחד וכיון ששייר במטלטלי כאלו שייר בגופו דמי אבל כתובת אשה מקרקעי הוא ומטלטלי למקרקעי לא הוי שיור. ומהאי מימרא דאמר רב דימי הוא דאתא רבינא למפשט דעבדא כמטלטלי דמי ודחייה רב אשי דעבדא כמקרקעי דמי. ואם תאמר אמאי עשו מטלטלי שיור אצל העבד לאו משום דעבדא מטלטלא הוא אלא משום דלאו כרות גיטא הוא שכיון ששייר לעצמו בנכסים וכיון שיש לו בו זכות הוה ליה כמו שכתב לעבדו גט חירות וכתב בו האדון לעצמו באותו גט זכות שאינו גט כריתות. עד כאן.

כתב הריא"ף ז"ל דהלכתא כמטלטלי דמי מדגרסינן לעיל בפרק יש נוחלין אמר רב נחמן אין גובין מן העבדים כו'. ולא בריר לן דאם כן אמאי לא פשיט תלמודא הכא מדרב נחמן אלא שמע מינה דלא דמי דהתם לענין דינא דגיבוי קאמרינן אבל הכא לענין לישנא קאמרינן אי קרו אינשי לעבדא מטלטלא או לא משום דאיכא מילי נמי דעבדא דמי לקרקע שנקנה בכסף בשטר ובחזקה כקרקע. ולא איפשיט וכל תיקו דממונא לקולא ואוקי ממונא בחזקת מריה. כן נראה לי. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

גמרא ומטלטלא למטלטלא הויא שיור לכתובת אשה מקרקעי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה קרקע כל כו' לא יחפור פירשתי לה והס"ד ואח"כ מ"ה וכל היכא דתנן כו' ובד"ה וכמה כל כו' מי פליגת על רב בכל הני הס"ד ואחר כך מ"ה מנה ופרס כו' מנא ליה הס"ד ואח"כ מ"ה ואיידי כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ש בד"ה אמר ליה רב יוסף כו' שדך כתיב כו' ולכתוב עליה פרוזבול כו' ולקנות עמהן נכסים שאין להם כו' כצ"ל:

בסוף העמוד כדפרישית טעמא דאנן כו' הד"א:

תוס' בד"ה קרקע כל שהוא כו' פירשתי לה הס"ד. מתחיל דבור חדש מנה ופרס כו' מנא להו כצ"ל והס"ד ואח"כ מתחיל דבור חדש ואיידי דקאמר כו' איכא נמי למימר כו' כצ"ל:

גמרא התם כו' ואיידי דתנא רישא רע"א כו' מש"ה קתני קרקע. ק"ל הא קתני התם סמוך להא דר"ע ג"כ הך דשכ"מ ואיכא למימר יותר דתני איידי והכא תני שיגרת לישנא דהתם וע"ש במ"ז בלשון הרע"ב

שם ולכתוב עליה פרוזבול ולקנות עמה כו'. כ"ה הגי' בר"ש ורע"ב שם ונכון:

שם ואיידי דקאמר ת"ק שיעורא רבה אמר איהו נמי שיעורא זוטרא. עי' פרש"י בחולין (קל"ז ב') ד"ה מה בין לי. ומשמע דלא גריס יותר וכ"מ מרשב"ם ותוס'. או דצ"ל וקרי לה כ"ש בו':

ר"ש ד"ה ולא עשו מטלטלי שיור אצל כתובה. אבל שייר לה וכתב לה מטלטלין כו'. הדין אמת כדאיתא לעיל (ס"ד קל"ב) אבל הכא ל"י מדוע לא פי' כפשטא כדלקמן (ע"ב) בד"ה בניו. ודע דהרע"ב ל"ד במחכ"ת בפ"ג דפאה מ"ז שכ' דכל הני שייר קרקע כ"ש עד סוף פרקין ה"ה מטלטלין ע"ש. דה"ל להוציא הא דכתב לאשתו קרקע כ"ש דדוקא קרקע קאמר:

ר"ש ד"ה ואיידי. דבשלמא גבי פאה פאת שדך כתיב קרקע כ"ש. עמש"כ בפאה שם בס"ד:

תד"ה וכמה. וי"ל כו' על רב בכל הני. לישנא דבכל אינו מדויק דליכא אלא הך דהכא וההוא דראשית הגז עי' כתובות (ח') תד"ה שהכל בסופו:

גמרא אלא מאי אית לך למימר כו'. ב"ק דף יב ע"ב:

תוס' ד"ה וכל כו' כל שהוא דוקא. לא ידעתי מאי קושיא הא פשיטא דכמה פעמים כ"ש הוא דוקא וכי שייך לומר דמוכרח לומר דלאו דוקא אלא דפרכינן על ר"י דדייק מלשון כ"ש הא מצינו לפעמים דכ"ש לאו דוקא:

ואמר רב דימי אמר רבי אלעזר עשו כו'. אע''ג דקתני שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין הוא הדין אם שייר מטלטלין כל שהוא דעבדא נמי כמטלטלי דמי שהרי אינו מחובר לקרקע וקרו ליה בני אדם מטלטלי אלמא אע''ג דקתני קרקע לאו דוקא אלא הוא הדין למטלטלי ומתניתין נמי מטלטלי כדי פרנסתו כמקרקעי כדי פרנסתו דמי: ולא עשו מטלטלי שיור אצל כתובה. דתנן גבי דההיא במס' פאה ובפרקין דלעיל (דף קלב.) מייתינן לה ופרשינן לה הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה ואית דמוקי לה התם בשותקת ופירש רב נחמן כיון שעשאה שותפת בין הבנים אבדה כתובתה דבההיא קרקע כל שהוא ששייר לה שלא נתן לבניו מחלה כתובתה ודוקא קרקע כל שהוא אבל שייר לה וכתב לה מטלטלין כל שהוא לא אבדה כתובתה דכתובה עיקרה גובה ממקרקעי ולא ממטלטלי במסכת כתובות הלכך אמקרקעי סמכה דעתה ולכך לא עשו מטלטלין שיור לכתובתה דאם שייר לה הבעל מטלטלין ונתן לה כשחילק נכסיו לבניו וכתב לאשתו מטלטלין כל שהוא לא אבדה כתובתה: אמר ליה רב יוסף לאביי. לעולם אימא לך כל היכא דתני קרקע דוקא הוא והכא גבי עבד היינו טעמא דלאו דוקא דבדין הוא דלא איבעי ליה למיתני מקרקעי אלא מטלטלי הוה ליה למיתני בהדיא: ואיידי דקתני רישא. במסכת פאה ר' עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים ולכתוב עליו פרוזבול ולקנות עמהן נכסים שאין להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה דהני כולהו דוקא מקרקעי ולא מטלטלי תנא נמי סיפא קרקע אף ע''ג דהוא הדין בסיפא למטלטלי ומשום סידורא דכל שהן מתנו גבי הדדי ובוידוי לא גרסי' בסדר המשנה דבשלמא גבי פאה פאת שדך כתיב קרקע כל שהוא גבי בכורים כתיב ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ולכתוב עליה פרוזבול הכי תקון רבנן אם יש לו ללוה קרקע כותבין פרוזבול למלוה לגבות חובו בשביעית דדמי כמאן דאית ליה משכון דמקרקעי דלוה משתעבד ליה וגבי משכון לא משמטא שביעית דלא קרינא ביה לא יגוש הואיל ואית ליה משכון ולא רצו בית דין לעקור תקנת שביעית מן התורה. ולקנות עמהן נכסים שאין להם אחריות מקראי נפקא לן בקדושין אלא וידוי מעשר אע''ג דכתיב ביה (דברים כו) השקיפה ממעון קדשך וגו' ואת האדמה אשר נתתה לנו [וגו'] אפי' אין לו קרקע יתוודה דהאי לנו אכל ישראל קאי כדתנן במסכת מעשר שני (פ''ה מי''ד) מכאן אמרו ישראל וממזרים מתוודין אבל לא גרים ועבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ אלמא אפי' אין לו קרקע אלא שיהא ראוי הוא ואבותיו ליטול חלק בארץ: ואמר ליה אביי לרב יוסף. דאקשי לעיל למ''ד כדי פרנסתו כל שהוא תנן וכל היכא דתנן כל שהוא מי לא בעינן שיעורא: והתנן. בפרק ראשית הגז: חמש רחלות גוזזות כל אחת ואחת משקל מנה ופרס. ליטרא וחצי ליטרא חייבת בראשית הגז דברי ר' דוסא ומחמש צאן עשויות נפקא להו לבית הלל דבעינן חמש וחכמים אומרים ה' רחלות וכו': אמר רב מנה ופרס. בין חמשתן ובלבד שיהו מחומשות כל אחת יש בה צמר חומש של מנה ופרס אבל בציר מהכי כמאן דליתיה דמי: שיעורא רבה. מנה ופרס לכל אחת תנא סיפא נמי שיעורא זוטא אבל מתני' דקתני כל שהוא דוקא הוא והלכך לא מכוונן שמעתא דסבי: אמר. שכיב מרע מטלטלי לפלניא והוא הדין לבריא על ידי קנין: לבר מחטי ושערי. והוא הדין לבר מבהמותיו כן נראה בעיני: אפי' ריחים העליונה. שרגילין ליטלה משם כדי לתקנה אבל ריחים התחתונה במקומה מתקנין אותה: כל דמטלטל. כל שיכולין לטלטלו שאינו מחובר לקרקע ממש ואע''פ שאין רגילין לטלטלו: איבעיא להו עבדא כמטלטלי דמי. נהי ודאי דעבדא כמקרקעי דמי לענין שבועה וקנין בכסף ובשטר ובחזקה דכל מילי דאורייתא דין מקרקעי יש להם מוהתנחלתם אבל לענין לשון בני אדם מיקרו להו מטלטלי וישנן בכלל מתנת מטלטלי שהרי מטלטלי הוא או לא: היינו דלא אזדבן ליה ברישא. במאי דקתני ברישא דמתניתין היכא דמכר את העיר סתמא ולא אמר לו היא וכל מה שבתוכה לא קחשיב אלא מקרקעי אבל עבדים ומטלטלין לא נמכרו אלמא עבדא כמטלטלי דמי: ופרכינן אלא מאי עבדא כמטלטלי דמי א''כ מאי אפי' דקתני סיפא מכר את המטלטלין ואפי' עבדים ואי כמטלטלי דמי אמאי קאמר אפילו דמשמע דאינו דומה כל כך למטלטלין: אלא מאי אית לך למימר. אמאי קמפלגי בינן למטלטלין למיתני אפי' משום דשאני בין מטלטלי דניידי דהיינו עבדים למטלטלי דלא ניידי והלכך קתני בהו אפילו ה''נ ברישא איכא למימר דעבדא כמקרקעי דמי והאי דלא מיזדבני בכלל העיר דשאני להו לבני אדם בין מקרקעי דנייד למקרקעי דלא נייד וכיון דעיר מכר דהיינו מקרקעי דלא נייד לא אסיק אדעתיה למכור אלא מקרקעי דלא נייד דהיינו דומיא דעיר אבל היכא דאמר סתמא מקרקעי לפלניא עבדים בכלל והיכא דאמר סתמא מטלטלי לפלניא לעולם אימא לך דאינו בכלל: עשו מטלטלי שיור. דכי היכי דקתני שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות הכי נמי אם שייר מטלטלי כל שהוא לא יצא לחירות: ואמר ליה רבא לרב נחמן מאי טעמא. והשיב לו רב נחמן עבדא מטלטלי דכיון דשייר מטלטלין לעצמו איכא למימר דעבדו שייר לעצמו שהוא מטלטלין ולא יצא לחירות אלמא כמטלטלי דמי: א''ל רב אשי לרבינא. לעולם אימא לך כמקרקעי והאי עשו מטלטלין שיור אצל העבד לאו היינו טעמא כדרב נחמן דאמר עבדא מטלטלי הוא אלא כדפרישית טעמא:

קרקע כל שהוא חייבת בפאה כו'. לעיל בשלהי לא יחפור (דף כז.) פירשתי לה: וכל היכא דתני כל שהוא לית ליה שיעורא והא תנן כו'. ואע''ג דקרקע כל שהוא חייב בפאה היינו כל שהוא דוקא כדאמרינן לעיל בפרק לא יחפור (דף כז. ושם: ד''ה בחטה) היינו משום דמסתבר טפי הכי ובקדושין פ''ק (דף כו.) הארכתי שם בדיני כל שהוא: וכמה כל שהוא אמר רב מנה ופרס. ואם תאמר מאי מקשה ליה והלא ודאי הוא חולק על רב דלעיל וי''ל דהכי קאמר מי פליג על רב בכל הני: מנה ופרס. שיעור דרבנן ור' דוסא לא ידעינן מנא ליה: ואיידי דקאמר תנא קמא שיעורא רבה אמרי אינהו שיעורא זוטא. והא דתנן (כלים פ''ה מ''א) תנור תחלתו ארבעה וסופו כל שהוא ואמרינן (חולין דף קכד.) מאי כל שהוא טפח איכא למימר דאיידי. דנקט שיעורא רבה נקיט נמי שיעורא זוטא: עבדא כמקרקעי דמי או כמטלטלי דמי. לענין מילי דרבנן מיבעי ליה אבל במלתא דאורייתא פשיטא דאיתקוש לקרקעות כדפי' לעיל בפרק המוכר את הבית (דף סח.) על הך מילתא:

בבא בתרא קנ ע"א - טקסט הדף

דף קנ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד