בבא בתרא קנא ע"א

דף קנא - א

כותבין שטר למוכר, ואף על פי שאין לוקח עמו. שהעדים יכולים לכתוב שטר למוכר בלי נוכחות הלוקח, לפי שאין כאן שום חשש, כיון שהחזיק זה בקרקע, כשהלוקח עשה קנין חזקה בקרקע, נקנה שטר הראיה, שהמוכר כתב, כל מקום שהוא, בכל מקום שהוא נמצא.

וזו, ההלכה שנקנה שטר הראיה לקונה אגב החזקתו של הקונה בקרקע, היא ההלכה ששנינו במשנה: נכסים שאין להם אחריות, מטלטלין [ובכללם שטרי ראיה], נקנין עם [אגב] נכסים שיש להם אחריות [קרקעות], על ידי הקנין שעושה בקרקע, בכסף, בשטר, ובחזקה.

ומוכח מכאן, שאף שטר כלול בנכסים.

בהמה אקרי נכסי

בהמה כלולה בלשון נכסי, כמו ששנינו במשנה, דתנן: המקדיש נכסיו לבדק הבית, והיתה בהן בהמה ראויה לגבי מזבח, להיות קרבן, הרי בהמות שהם זכרים, יהיו עולות. ונקבות, ימכרו לצרכי זבחי שלמים. הזכרים ימכרו למי שצריך להקריב קרבן עולה, והנקבות ימכרו למי שצריך להקריב קרבן שלמים, והדמים יהיו לבדק הבית.

ומוכח, שבכלל נכסים כלולים בהמות.

עופות אקרי נכסי

עופות כלולים בלשון נכסי כמו ששנינו במשנה, דתנן: המקדיש נכסיו, והיו בהם דברים הראויין לגבי מזבח, יינות שמנים ועופות, דינם כדלעיל, שהדמים ניתנים לבדק הבית.

ומוכח, שעופות כלולים בנכסים.

תפילין אקרי נכסי

תפילין כלולים בלשון נכסי כמו ששנינו במשנה, דתנן, המקדיש נכסיו, מעלין לו תפילין. מי שמקדיש נכסיו, התפילין כלולים בהקדש, ואם רוצה את התפילין לעצמו, יכול לפדות אותם בדמים.

ומוכח, שתפילין כלולים בנכסים.

איבעיא להו, הסתפקו בבית המדרש:

ספר תורה, מאי? האם ספר תורה כלול בלשון נכסי.

וצדדי הספק הם: כיון דלא מזדבן, הוא לא חפץ הנמכר, דאסור לזבוניה, לאו "נכסי" הוא, זה לא נכלל בנכסיו.

או דלמא, או שנאמר, כיון דמזבן, שמותר למוכרו כדי ללמוד תורה, ולישא אשה, נכסי הוא.

ומסקינן: תיקו.

והגמרא חוזרת עתה לדין מברחת שהובא לעיל

[סימן לכמה מימרות של מברחת, שמביאה הגמרא:

זוטרא, אימיה דעמרם, מתרתי אחוותא, רב טובי ורב דימי ורב יוסף]

אימיא דרב זוטרא בר טוביא, כתבינהו לנכסה לרב זוטרא בר טוביא, הקנתה את נכסיה לרב זוטרא בנה, כיון דבעיא לאנסובי ליה לרב זביד, שרצתה להנשא לרב זביד, אך רצתה להבריח את נכסיה ממנו.

אינסיבא, וגרשה. היא נשאה לרב זביד, וגרשה, ועתה היא רצתה לקבל את נכסיה בחזרה מבנה.

אתיא לקמיה דרב ביבי בר אביי, היא באה לפניו, לבקשו שיורה לבנה להחזיר לה את נכסיה.

אמר, משום אנסובי, והא אנסיבא. הוא פסק שהמכירה היתה כיון שרצתה להנשא, וכיון שנשאה, כבר המכירה חלה, ולא יכולה לחזור בה.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע: משום דאתו ממולאי שם מקום אמריתו מילי "מולייתא", אין ממש בדבריכם, משום אפילו למאן דאמר מברחת קני, רבנן שחולקים וסוברים שאשה המקנה מקצת ^[68] מנכסיה לא יכולה לחזור והוי הקנאה גמורה, הני מילי, היכא דלא גליא דעתה, זה רק אם לא היה גלוי דעת מפורש. אבל הכא, גליא דעתה דמשום אנסובי הוא. כאן היא גלתה דעתה שמוכרת לו רק כדי להבריח מבעלה, והא אנסיבא, ואגרשה. וכיון שהתגרשה יכולה לבטל את המכירה. ^[69]

והגמרא חוזרת לבאר דיני מתנת שכיב מרע.

אימיה דרמי בר חמא, באורתא כתבינהו לנכסא לרמי בר חמא, אמו של רמי בר חמא הקנתה בשעות הערב את נכסיה לבנה, רמי בר חמא, במתנת שכיב מרע.

אך בצפרא, כתבינהו לרב עוקבא בר חמא. בבוקר שאחריו, היא הקנתה את הנכסים לבנה, רב עוקבא, אחיו של רמי בר חמא.

לאחר מותה, אתא רמי בר חמא לקמיא רב ששת, שיפסוק שהמתנה שייכת לו. אוקמיא בנכסי, הוא החזיק אותו בנכסים.

אזל רב עוקבא בר חמא לקמיא דרב נחמן, רב עוקבא הלך לפני רב נחמן, אוקמיא בנכסי והחזיק אותו בנכסים.

אתא רב ששת לקמיה דרב נחמן, אמר ליה, ושאלו: מאי טעמא אוקמיה מר לרב עוקבא בר חמא!? מדוע החזקת את רב עוקבא בנכסים? אי משום דהדרא, אם בגלל שרב עוקבא היה השני, ונמצא שאמי חזרה בה מההקנאה הראשונה אלי, הרי אין היא יכולה לחזור, והא שכיבא, הרי היא מתה. וכל הדין שאפשר לחזור במתנת שכיב מרע בכולה, זה רק כשעמד החולה מחוליו. אבל כאן, כיון שהיא מתה, לא היה אפשר לה לחזור ממתנת שכיב מרע ולתת לאחר. ^[70]

אמר ליה רב נחמן: הכי אמר שמואל, כל שאילו עמד חוזר, חוזר במתנתו! כל מי שיכול לחזור כשעומד מחוליו, יכול לחזור בו גם לפני שמת ולתת לאחר.

שאלו רב ששת: אימור דאמר שמואל, אולי שמואל אמר דוקא לעצמו. לאחר, מי אמר!?

יכול להיות שרק כדי לחזור וליקח את הנכסים לעצמו יכול הוא לחזור, כי רק על דעת זה נתן. אבל לחזור בו מהנתינה למקבל רק כדי לתת את הנכסים לאדם אחר, אולי הוא לא יכול!? אמר לו רב נחמן: בפירוש אמר שמואל, בין לעצמו בין לאחר.

אימיה דרב עמרם חסידא, הוי לה מלוגא דשטרא, לאמו של רב עמרם היתה חבילת שטרות. כי קא שכבא לפני מותה אמרה: להוי לעמרם ברי! אמרה שנותנת את השטרות לבנה, וזה מועיל באמירה גרידא, כדין מתנת שכיב מרע. ^[71] לאחר מותה, אתו אחוה, באו אחיו של רב עמרם לקמיה דרב נחמן, ואמרו ליה: והא לא משך! הרי לא היה קנין משיכה על ידי רב עמרם. ואף על פי שיש תקנה של דברי שכיב מרע, הם סברו שבשטרות שונה הדין, כיון שבריא צריך קנין גדול, גם כתיבה וגם מסירה, ולכן לא תקנו בהם שדברי שכיב מרע יועילו. ^[72]

אמר להו, רב נחמן השיב להם: דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו! תקנת דברי שכיב מרע מועילה אף במקום כתיבה ומסירה של שטר, ולכן עמרם זכה בשטרות. ^[73]

אחתיה דרב טובי בר רב מתנה, אחותו של רב טובי, כתבתינהו לנכסה לרב טובי בר מתנה, בצפרא. הקנתה לאחיה, רב טובי, את נכסיה בבוקר. לפניא, אתא רב אחדבוי בר רב מתנה, בערב בא אחיו לפני אחותו, בכה לה, אמר לה, בכה לפניה ואמר: השתא אמרי, מר צורבא מרבנן, כעת, שרב טובי אחי יקבל את הנכסים, יאמרו שנתת אותם דוקא לו בגלל שרק הוא תלמיד חכם, ומר, אני, רב אחדבוי, לאו צורבא מרבנן! ^[74]

כתבינהו ניהליה, היא חזרה בה מהמתנה הראשונה, ונתנה אותם לו.

אתא רב טובי לקמיה דרב נחמן.

אמר ליה: הכי אמר שמואל, כל שאילו עמד חוזר, חוזר במתנתו. ולכן היא יכולה לחזור בה, ואחיך הוא שזכה בנכסים.

אחתיה דרב יוסף, לאחות של רב יוסף הוה לה פיסקתא דפרדיסא, היה פיסת [חלקת] קרקע. כל אימת דהות חלשא, כל פעם שהיא חלתה, הוי מקניא ליה ניהליה. היתה מקנה לו.

וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות. כגון השטרות כו'. אלמא דשטר איקרי נכסי:

דתנן המקדיש כל נכסיו והיה בהן בהמה הראויה לגבי המזבח זכרים ונקבות. ר"א אומר זכרים ^א)לפנינו הגי' שם במשנה זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. יקרבו עולות ונקבות ימכרו לזבחי שלמים והשאר יהיה לבדק הבית. ר' ^ב)שם הגי' ר' יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביאו בדמיהן עולות ושאר נכסים יפלו לבדק הבית.יהודה אומר אלו ואלו ימכרו בדמים ויפלו עם שאר בדק הבית. אלמא דבהמה איקרי נכסי: ויינות שמנים ועופות ר' אליעזר אומר ימכרו לחייבי אותו מין ויפלו עם שאר נכסים לבדק הבית:

מעלין לו תפילין. נוטלין אותן ממנו ויהיו (אותו) הקדש:

ספר תורה. ולא אמר בהדיא מי איקרי נכסי:

כתבתינהו לנכסה דהיתה מברחת מבעלה דקא בעיא לאנסובי לרב זביד. ובסוף איגרשה והיתה רוצה להחזיר בהן:

אמר משום אנסובי. דקא בעיא הברחה והא אנסיבא ולא מציא למהדרה בה:

אפי' למאן דאמר מברחת שכתבה כל נכסיה קני. המקבל הני מילי דקני היכא דלא גליא דעתה דמשום אנסובי הוא דכתבן לו: הא אנסיבא ואיגרשה וכיון דאגרשה דמי כמאן דלא אנסיבא דלהיכא אמרינן דקני היכא דלא מיגרשה אבל הא דאיגרשה הדרא בה:

הדר כתבתינהו לנכסה לרב עוקבא דתרוייהו היו בניה. אמר ליה מאי טעמא עבדת הכי. דאוקמת להו ביד שני:

אי משום דכיון דהדרא. ויהבתינהו לרב עוקבא אהדרה מראשון ושני קנה:

והא מתה. וכיון דמתה אינה חוזרת דלהיכא אמרינן דהויא חזרה היכא דלא מתה ולא הויא מתנה אבל הואיל ומתה גמרה בלבה לראשון וקנה:

חוזר במתנה. ואע"ג דמתה הא איתתא נמי מצי למיהדר בה. אימר דאמר שמואל דמצי למיהדר. היכא דלעצמו הדר כלומר לצרכו לכדי חייו אבל דיהבתינהו לאחריני לא הוי חזרה וראשון קנה:

א"ל כו'. בין לאחר אע"ג דמת שני קנה ולא ראשון:

מלוגא דשטרות. כריכות הרבה של שטרות:

מר לאו צורבא מרבנן הוא. דלא יהבא ליה מידי:

חוזר במתנתו. ושני קנה:

מאחר שביארנו שהמוכר את נכסיו נמכרו התפלין בכלל אין צריך לומר במקדיש שכן והוא שאמרו המקדיש את נכסיו מעלין לו תפליו כלומר שמסלקין אותם הימנו מפני שהם של הקדש:

יש שואלין מה ענין שבארעתא ודיקלי אמרו בפרק המוכר את הבית ס"א ב' מיעוט ארעתא שנים ובמטלטלין ונכסים אנו מרבין הכל עד שפירשו אף בזו שאינו נותן אלא שנים מאותם שירצה ואין זה כלום אלא שארעתא ודיקלי הם דברים פרטיים ואין דבר נכלל תחתיהם אבל מטלטלי ונכסי הם דברים כלליים והפרטים נכנסים תחתיהם:

המקדיש את נכסיו והיו בהם בהמות אם זכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותם עולות ואם נקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבום שלמים והדמים לבדק הבית היו בהם יינות שמנים וסלתות ועופות ימכרו לצרכי אותו המין והדמים ילקח בהם זכרים ליקרב עולות שמאחר שהיין והשמן והסלת והעופות שנפסלו אין להם פדיון צריך כל שיש שם מדברים הראויים ליקרב להעלות על גבי מזבח הוא והיוצא מהם אבל בהמה הואיל ואם הוממה יש לה פדיון צריך שתקרב היא עצמה אבל לא דמיה כך כתבו טעם חלוק זה גדולי המחברים וגדולי המגיהים כתבוה בדרך אחרת ועיקר דבר זה במסכת שקלים:

כבר ביארנו בכותבת נכסיה בכונה שתבריחם מבעלה שאם מת בעלה או נתגרשה חוזרת במתנתה דבר זה לא סוף דבר במגלה את דעתה שמפני הנשואין היא עושה כן אלא אף מן הסתם אנו דנין כן ומ"מ כתבו גאוני ספרד שאם כתוב בשטר המתנה דברים המוכיחים שמתנה מוחלטת היא כגון מתנת עלמין וכיוצא בזה יצאה לה מדין הברחה אא"כ גלתה דעתה בפירוש מתחלה שעל דעת כן היא נותנת וכן אם היתה סבורה לינשא ולא נשאת מתנתה מתנה אם לא גלתה דעתה על כך הא כל שגלתה דעתה חוזרת כמו שאמרו במוכר וגלה דעתו שהוא רוצה לילך לארץ ישראל שהוא מוכר ביתו מטעם זה אע"פ שלא התנה שאם ישאר תהא מכירתו בטלה חוזר שגלוי הדעת בדבר זה כתנאי הא כל שלא גלה דעתו אע"פ שיש שם דברים המראים כך אינן חוזר שדברים שבלב אינם דברים כמו שיתבאר במקומו:

כל מתנה שהיא נידונת במתנת שכ"מ כגון שכ"מ שכתב כל נכסיו בלא שיור או מחלק במקצת ובמצוה מחמת מיתה כבר ביארנו שאם עמד חוזר לא סוף דבר שאם עמד חוזר הא בתוך חליו מיהא לא יהא יכול לחזור ותהא המתנה תלויה ועומדת שאם ימות תהא שלו אלא אף אם רצה לחזור בתוך חליו הן לשייר לעצמו הן לחלק לאחר רשאי כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו אף בתוך חליו וזכה האחרון:

מתנת שכ"מ מועלת אף בדברים שאינן ברשותו כגון אם אמר הלואה שיש לי אצל פלני תהא לפלני דבריו קיימין ואין צריך לומר בפקדון אף השטרות נקנין במתנת שכ"מ וכל שאמר שטרות אלו לפלני אע"פ שלא כתב ומסר זכה בכל זכות השטר ולא עוד אלא שאף היורש אינו יכול למחול כמו שהתבאר:

דבעיא לאינסובי ליה לרב זביד. פירוש דאמרה בפירוש דמשום דקא בעיא לאינסובי לרב זביד הוא דקא כתבה לנכסה לברא אינסיבה ואיגרשה אתא לקמיה דרב ביבי בר אביי אמר משום אינסובי הוא והא אינסיבה דאילו לא אינסיבה הות הדרא בה כי ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל לא סליק וכו' (קידושין פ"ב דף נ' ע"א) דש"מ דכיון דאדעתא למיסק זבינהו אי מצי סליק הדרי זביני הכא נמי כיון דאדעתא דאינסובי כתבינהו לנכסה אילו לא אינסיבא הדרא בה והשתא דאינסיבה לא מצית הדרא בה וכו':

הכא נמי הא גלי דעתה. דהא אמרה בפירוש דאדעתא דבעיא לאינסובי כתבינהו נהליה הילכך כיון דאיגרשא ואזלי להו הני נישואין קמאי מציא הדרא בה. שמעינן השתא דהא דאמרינן מברחת לא קני היכא דלא גליא דעתה הוא דאף על גב דלא גליא דעתה כיון דחזינן לה בתר הכי דאינסיבה הוכיח סופה על תחלתה וידעינן בודאי דהאי דכתבתינהו לנכסה מקמי הכין משום דקא בעיא לאינסובי הוא דכתבתינהו ולאברוחי לה מבעל הוא דאיכוונא כי מיית בעל או מגרש לה הדרא בה בההיא מתנה ואף על גב דלא גליא דעתה מעיקרא בעידנא דכתבתינהו דאדעתא דהכי קא כתבה להו וכל שכן אי גליא דעתה בהכי מעיקרא. וכן הלכתא. אלא מסתברא לן דהני מילי היכא דלא כתיב ביה בשטרא מאי דילפינן מינה דמתנה מוחלטת הוא או לא. אבל אי כתיב ביה בשטרא מאי דילפינן מיניה דמתנה מוחלטת היא כגון הני שטרי דילן דכתיב בהו הכי מתנת עלמין מתנה חלוטה כיון דכתיב ביה הכי בוודאי דלמתנה גמורה איכוונה ולאו לאברוחינהו מבעל ולמהדר בה לאחר מיתת הבעל או לאחר הגירושין הילכך אי גליא דעתה בפירוש מעיקרא בעידנא דכתבתינהו לנכסה דמשום אינסובי הוא דכתבה להו מציא הדרא בה:

אימיה דרמי בר חמא וכו'. כללא דנקטינין דהנהו שמעתתא כולהו בענין שכיב מרע דהיכא דנתברר מיניה דשכיב מרע דמחמת מיתה הוא דקא יהיב להו לנכסיה בין שייר בין לא שייר מתקנה ואע"ג דלא קנו מיניה עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה בין זכה לו ע"י אחר בין לא זכה לו ע"י אחר. ולא מיבעיא היכא דאמר בפירוש דצואה מחמת מיתה הוא אלא אפילו לא אמר בפירוש אי מיתחזי מדעתיה דמשום דסבר דמיית הוא דקא יהיב להו לניכסיה כגון ווי דקא מית ליה ההוא גברא אי נמי קאמר מילתא אחריתי דמוכחא דמשום דסבר דמיית הוא דקא יהיב לה לניכסיה צואה מחמת מיתה הויא ולא בעיא קנין ואם עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה וכיון דאם עמד חוזר אפי' לא עמד נמי חוזר במתנתו בין לעצמו בין לאחר ובקא יהיב להו לנכסיה סתמא ולא קאמר מילתא דמוכחא דמחמת מיתה הוא דקא יהיב להו הוא דאיכא לפלוגי דאי מקצת נכסין הוא דקא יהיב אמרי' לדעתיה דההוא מידי דשייר. למסמך עליה הוא דשייריה ולאו מחמת מיתה הוא דקא יהיב להו לההוא מקצת דיהיב הילכך מתנת בריא הויא ובעיא קנין ואף על גב דמית עמד אינו חוזר. ואי כולהו נכסיה הוא דקא יהיב ולא שייר מידי כיון דחזינן ליה דלא שייר מידי למסמך עליה אמדינן לדעתיה דמשום דסבר דמיית הוא דקא יהיב ליה לנכסיה דאילו הוה סבר דחיי הוה משייר מידי לנפשיה למסמך עליה ומדלא שייר מכלל דלא סליק אדעתיה דחיי הילכך הויא לה מתנה מחמת מיתה ולא בעיא קנין הוא וכיון דמית בין קנו מיניה בין לא קנו מיניה קנה ואם עמד חוזר ואף על גב דקנו מיניה ולא אמרי' מדקנו מיניה מתנת בריא הוא אלא לעולם מחמת מיתה הוא ואם עמד חוזר וכל שכן אם כתב כל נכסיו ולא קנו מיניה דודאי מחמת מיתה הוא ואם עמד חוזר. אבל ודאי אם זכי ליה על ידי אחר וקנו מיניה אף על גב דלא שייר מידי כיון דלא אמר בפירוש דמחמת מיתה הוא אמרינן מכי זכי ליה על ידי אחר וקנו מיניה מכלל דלמתנה גמורה מהיום ולעולם הוא דאיכוון ומתנת בריא היא ולאו מחמת מיתה וכיון שכן בין עמד בין לא עמד קנה. ודוקא היכא דזכי ליה על ידי אחר וקנו מיניה אבל אם כתב כל נכסיו ולא קנו מיניה אע"ג דזכי ליה על ידי אחר נמי מתנת שכיב מרע מחמת מיתה הויא ולאו מתנת בריא דהיינו פלוגתייהו דרב ושמואל דאיתמר כתב וזכה לזה וחזר וכתב וזכה רב אמר ראשון קונה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע וקיימא לן דהלכתא כשמואל בדיני ואם עמד חוזר בין לעצמו בין לאחרים. והא דאמרינן לענין מאן דכתב לכולהו ניכסי ולא שייר מידי דאם מת קנה בין קנו מיניה בין לא קנו מיניה כי אמרינן דאי קנו מיניה קני דוקא היכא דמתברר דליפות כחו איכוון בההוא קנין דקנו מיניה אי נמי בההוא שטרא דכתב. אבל אי לא איתברר מיניה אי ליפות כחו הוא דאיכוון אי לא חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. הילכך אי כתבו ליה עדים וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא איתברר דליפות כחו הוא דאיכוון בההוא שטר או בההוא קנין וכגון דאמר להו אף כתובו וחתומו והבו ליה אי נמי אף קנו ממנו על מתנתא דא אבל אי לא כתבי ליה הכי חיישינן שמא לא גמר להקנותן אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה והני מילי היכא דלא זכי ליה ע"י אחר אבל אי זכי ליה על ידי אחר וקנו מיניה קני וליכא למיחש מידי דמכי זכי ליה על ידי אחר מההיא שעתא דזכה ליה קנה מחיים וליכא למימר הרי שטר לאחר מיתה דהא מתנת בריא הוא ואי כתב ליה ולא קנו מיניה ואף על גב דזכה להו ההוא זיכויא לא מהני מידי ואכתי מתנת שכיב מרע היא כדאמרי' כתב וזכה לזה וחזר וכתב לזה רב אמר ראשון קונה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קונה הרי היא כמתנת שכיב מרע וכיון דכמתנת שכיב מרע הוא כשמואל דקיימא לן כותיה בדיני ממילא שמעינן דחיישינן בה לשטר לאחר מיתה. הילכך אם מיפה את כחו הוא קני ואי לא לא קני:

שטרא איקרי נכסי דאמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן אמר זכו בשדה פלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר כל זמן שלא כתבוהו חוזר בין בשטר בין בשדה ורב חייא בר אבין אמר רב הונא שלשה שטרות הן תרי הא דאמרן ואידך אם קדם המוכר וכתב שטר ללוקח כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. אלמא הא דתנן נכסים שאין להם אחריות שטרות נמי משמע.

בהמה אקרי נכסי דתנן המקדיש את נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה לגבי מזבח זכרים ונקבות. עופות איקרו נכסי דתנן המקדיש את נכסיו והיו בהן דברים ראויין לגבי מזבח יינות שמנים וסלתות ועופות. וש"מ דיינות שמנים וסלתות נמי איקרו נכסי דתנן המקדיש את נכסיו מעלין לו תפליו. ובדין הוא דהוה ליה למפשט גלימא מיהא דתנן (ערכין כד,א) המקדיש את נכסיו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו לא בצבעים חדשים שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן, דטעמא דאשתו ודבניו הא דידיה קדשי, אלא איידי דעסיק בהאי מתני' דנכסים שיש להם אחריות דאצטריך למפשט מרישא לגבי ארעא, ניחא ליה למפשט גבי גלימא מסיפא דשאין להם אחריות דמיירי במטלטלי. א"נ משום טעמא אחרינא כדבענן לברורי לקמן.

והאי דלא פשיט לכלהו מטלטלי מינה, אלא אצטריך למפשט לענין זוזי ושטרא ובהמה ועופות ותפילין ממתניתא אחרינאתא, משום דמסתברא דמתני' דקתני ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה לא מיירי בחדא מהני כלהי. בזוזי לא קא מיירי, דהא אע"ג דמשיך להו מוכר למעות, כל כמא דלא משיך להו לוקח לפירות לא קני להו מוכר למעות במשיכה דידהו. ובשטרא נמי לא קא מיירי, דהא קיימא לן אין אותיות נקנות במסירה. בבהמה נמי לא קא מיירי, דההיא בהדיא קתני בההיא מתני', וקא מחלק התם בין גסה לדקה, ופליגי תנאי בדקה, ואלו מתני' דקתני שאין להם אחריות לית בה פלוגתא. ועוד מדאיכפל תנא למיתני תרויהו שמע מינה מתני' דשאין להם אחריות לאו בבהמה קאי. וה"ה גבי עופות דדמי לבהמה דתרויהו בעלי חיים נינהו. דייקא נמי מדלא טרח גמרא למיפשט מיהא מתני' דעופות אלא לגבי עופות אע"ג דאיכא למפשט מינה לגבי ינות שמנים וסלתות דבהדיא איירי בהו תנא התם כי היכי דאיירי גבי עופות, אלא משום דגבי יינות שמנים וסלתות אמתני' דשאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה קא סמיך, דמיירי גבי גלימא וה"ה גבי פירי, דכלהו לענין אקנויי במשיכה חד דינא אית להו, ואשמעינן בגמ' לענין גלימא וה"ה גבי פירי. ואיכא למימר דמהאי טעמא הוא דלא אייתינן ליה לגלימא ממתני' דאין לו לא בכסות אשתו, דאי מהתם לית למפשט אלא לגלימא וכיוצא בו ממאני לבושא, דמתני' דשאין להם אחריות עדיפא ליה דאיכא למפשט מינה אפי' לפירי. וגבי תפילין היינו טעמא דאצטריך לאשמועינן, סד"א כיון דמצוה הוא ולא סגיא ליה בלאו הכי, כי אמר נכסי לפלניא לאו אדעתא דתפילין קאמר, קמ"ל דכי היכי דגבי מקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו (ו)גבי מקנה נמי תפילין בכלל.

איבעיא להו ספר תורה מאי מי אקרי נכסי או לא. ועלתה בתיקו. הילכך אי אמר נכסי לפלניא והיה בהן ספר תורה לא קני ליה מקבל מתנה בהכי. והא דתנן (בכורים פ"ג,מי"ב) ומפני מה אמרו בבכורין מנכסי כהן לפי שהוא קונה בהם עבדים ושפחות ובהמה טמאה ובעל חוב נוטל(י)ן בחובו והאשה בכתובתה וספר תורה, אימור דאיכא למשמע מהם דפירי איקרו נכסי כדקתני מפני מה אמרו הבכורים נכסי כהן, אבל הנך כלהו (איכא) [ליתא] למשמע מינה, דהכי קאמר, כיון דנכסי דידיה נינהו, עביד בהו מאי [ד]בעי, דומיא דבעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה, דאטו לבתר דאתי בע"ח ואשה ושקלי להו מי הוו נכסי כהן. אלא משום דכל נכסי דאיניש עביד בהו מאי דבעי, ואפי' למעבד בהו מידי דמפיק להו מרשותיה ודאי לא מיקרו נכסי. הילכך גבי ספר תורה נמי, אע"ג דאית ליה רשותא למזבן בהו ספר תורה ליכא למשמע מינה דההוא אספר תורה דזבין בהו מקרי נכסי. ואמטול הכי אסקוה בגמרא בתיקו. וכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע:

קטו. אימיה דמר זוטרא בר טוביא כתבינהו לנכסיה לרב זוטרא ברה דאמרה בעינא לאינסובי ליה לרב זביד אינסיב ואגרש אתא לקמיה דרב ביבי אמר משום אינסובי הוא והא אינסיב. דנהי דאי לא אינסיב הוה הדרא בה, דומיא דההוא דזבינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל (קידושין נ,א), דאי לא מצי סליק הדרי זביני, הכא נמי, כיון דאדעתא דאינסובי כתבינהו ולא אינסיבא מציא הדרא, אלא כיון דאינסיבא לא הדרא בה. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממוליאתא אפי' למ"ד מברחת קאני הני מילי היכא דלא גליא אדעתה לאברוחי מבעל קא מיכונא משום דבעיא לאנסובי, אבל הכא הא גליא אדעתה דמשום דבעיא אינסובי הוא ולאברוחי בעלמא הוא דקא מיכונא והא איגרש. הילכך אע"ג דשייר נמי לא קני להו מקבל מתנה לנכסי, דהא גליא דעתה, וכל היכא דאיכא גלויי דעתא לא מהני שיור. מידי דהוה אמתנת ש"מ במקצת היכא דגלי אדעתיה דמצוה מחמת מיתה הוא דלא מהני בה שיור ואם עמד חוזר.

ושמע מינה דהא דאמרי' מברחת לא קאני, אע"ג דלא גליא אדעתה דמשום אינסובי קא מקנייא ליה הוא, אע"ג דלא גליא אדעתא, כיון דכתבה כל נכסיה וחזינן לה בתר הכי דאינסיבא, הוכיח סופה על תחלתה, דהאי דכתבינהו לנכסה מעיקרא משום דהוה בעיא לאינסובה הוא דכתבינהו ולאברוחינהו מבעל קא מיכוונא. הילכך כיון דנתאלמנה או נתגרשה הדרי לדילה, דאדעתא דהכי הוא דכתבה ליה, ואע"ג דלא גליא אדעתה מעיקרא בפירוש דאדעתא דהכי הוא דקא כתבה להו. וכ"ש היכא דגליא דעתה. אלא מיהו מסתברא דהני מילי היכא דלא כתיב ביה בשטרא מידי דילפינן מיניה דמתנה מוחלטת היא, כגון הני דכתבין מתנה חלוטה, א"נ מתנת עלמין, א"נ כגון הני דכתבין דלא למהדר ביה לעלם, מוכחא מילתא דלאו אדעתא דמהדר בה הוא דכתבינהו, הילכך אי גליא דעתא בפירוש מעיקרא בעידנא דכתבינהו לנכסיה דמשום דקא בעיא לאינסובי הוא דקא כתבה להי, כי נתאלמנה או נתגרשה מציא הדרא בה, ואי לא גליא אדעתא מעיקרא, אף ע"ג דנתאלמנה או נתגרשה לא מציא הדרה בה. והני מילי היכא דנתאלמנה או נתגרשה, אבל אם מתה תחת בעלה לא שנא הכי ולא שנא הכי קננהו מקבל מתנה כדברירנא לעיל:

קטז. אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה לרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסה לרב עוקבא בר חמא אזל רב עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסי אזל רב ששת לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי טעמא אוקמיה מר למר עוקבא בר חמא בנכסי א"ל משום דהדרה בה א"ל רב ששת והא שכיבא א"ל הכי אמר שמואל כל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו א"ל רב ששת אימור דאמר שמואל היכא דהדר בהו לעצמו לאחר מי אמר. כלומר אימור דאמר שמואל דכל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו ואע"ג דלא עמד, היכא דהדר בהו לעצמו, דכל מצוה מחמת מיתה דקא אמרינן דכי עמד חוזר טעמא מאי, דכי יהיב ליה אדעתא דכי חזי דצריך להו לנפשיה מצי הדר ביה הוא דקא יהיב, לא שנא עמד ולא שנא לא עמד, וכיון דהדר ביה ש"מ אסוקי אסיק אדעתיה בתר הכי דחיי ואמטול הכי הדר ביה. אבל היכא דהדר ביה מקמא למיתבינהו לאחר לא, דכי הדר ביה לאו מחמת דאסיק אדעתיה דחיי הוא כי היכי דתימא מעיקרא כי יהיב לאו אדעתא דהכי יהיב, אלא אכתי במילתיה קמייתא קאי דמצוה מחמת מיתה כדמעיקרא ולא מצי למהדר ביה. היינו טעמא דאי אסיק אדעתיה דחיי לא הוה כתיב בהו לכלהו נכסיה ואמטול הכי אם עמד חוזר. ומהאי טעמא גופיה הוא דמצי למהדר ביה אע"ג דלא עמד, דכיון דמחמת מיתה קא יהיב, לא ניחא ליה לאקנויי אלא לאחר מיתה ואפי' למאן דאמר עם גמר מיתה, מכל מקום כמא דלא מאית לא קאני, וכל כמא דלא קני מקבל מצי נותן למהדר ביה בין לעצמו בין לאחר ואע"ג דראשון ראוי ליורשו. וכן הילכתא:

קיז. אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטרא. כלומר אגודה של שטרי חובות. כי קא שכבא אמרה להוו לעמרם ברי אתו אחוה תבעוה בדינא קמיה דר"נ אמרי ליה והא לא משיך אמר להו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. כלומר הרי הוא כאלו מסרה לו את השטר וכתבה לו שטר מסירה עליו והקנתהו לו בכתיבה ומסירה. וה"ה בשאר מילי דמקני שכיב מרע, הוה ליה כאלו מסר לו את הדבר שהקנה לו. ואם נפשך לומר דרב נחמן האי ככתובין וכמסורין דקאמר לצדדין קאמר, ככתובין מידי דבעי כתיבה כגון קרקע שנקנית בשטר, וכמסורין במידי דמקני במסירה. וגבי שטרא נמי דבעי כתיבה ומסירה ככתובין וכמסורין דמו, ואע"ג דלא אמרה ליה קני, דהא הכא דלא אמרה אלא להוו לעמרם ברי וקאמרינן דקני, דמסתמא אכולה מילתא משמע, אשטרא ואשעבודא דאית ביה, משא"כ בבריא. וטעמא דמילתא דמתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן, וכל היכא דקנייה לשטרא במתנת ש"מ הוה ליה כמאן דקנייה לשטרא (במתנת ש"מ הוה ליה כמאן דקנייה) ממאריה בתורת ירושה, דמימלא קני ליה לשעבודא דאית ביה, דכי אקני ליה איהו וכל שעבודא דאית ביה אקני ליה.

והאי מעשה דאימיה דרב עמרם צואה מחמת מיתה הוא, א"נ במסוכן דסתמיה נמי מצוה מחמת מיתה הוא. דיקא נמי דקאמרי' כי קא שכבא, דמשמע בשעת מיתה. אבל מתנת ש"מ במקצת היכא דלא מוכחא מילתא דמצוה מחמת מיתה הוא כמתנת בריא דמיא לכל מילי, ואי מקני שטרא לא מצי מקני ליה אלא בכתיבה ומסירה, והוא דכתיב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. וההיא דאמרינן לעיל נמי אמר נכסי לפלניא שטרא אקרי נכסי בשכיב מרע קאי, וכיון דאקני ליה כל נכסיו סתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, ואמטול הכי מצי לאקנויי באמירה בעלמא, ואע"ג דלא א"ל קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה קני. ואפילו היכא דלא אמר לישנא דמשמע מיניה דאקני ליה נמי גופיה דממונא דכתיב בשטרא כל היכא דאיתיה כדברירנא לעיל. וכ"ש התם דכיון דאמר נכסי לפלניא ממילא אקני גופא דהלואה בשטרא כל היכא דאיתה, דקי"ל זוזי אקרו נכסי. ואי משום דליתנהו ברשותה הא קי"ל שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. ושמעי' נמי מהאי מעשה דאימיה דרב עמרם דאפי' בראוי ליורשו לא קני באמירה אלא במתנת ש"מ, אבל בבריא לא, מדקאמר רב נחמן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, דמשמע הא בבריא לא. וממילא שמעת דאפי' בשכיב מרע נמי דוקא בכותב כל נכסיו, א"נ במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו, אבל במתנת ש"מ במקצת לא דכמתנת בריא דמיא:

קיח. אחתיה דרב טובי בר רב מתנה בפניא כתבתינהו לנכסה לרב אחדבוי בר רב מתנה אתא לקמיה דר"נ א"ל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו. וש"מ מיהא נמי דכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו, בין לעצמו בין לאחר, ואע"ג דראשון ראוי ליורשו. דהא הכא גבי מעשה דאחתיה דרב טובי בר מתנה ורב אחדבוי בר מתנה תרויהו אחוה הוו, וגבי מעשה דאימיה דרמי בר חמא ודמר עוקבא בר חמא תרויהו בניה הוו, ואע"ג דראשון ראוי ליורשה כי הדרא ביה מיניה ויהבא ליה לאידך אוקמנהו רבנן לנכסי בידא דבתרא.

ואי קשיא לך ההיא דאמרינן התם (לעיל בבא בתרא קכט,ב) נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק, נהי נמי דהוה ליה כמ"ד ליה לראשון נכסי לך לעולם בלא הפסק ואימלך והדר ואמר אחריך לפלוני, על כרחיך הא הדר ביה מקמא וכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו בין לעצמו בין לאחר, וכל שכן התם דאיכא למימר דמעיקרא לא איכוון לאקנויי ליה לקמא בלא הפסק. ועוד דהא אקני ליה לשני בתוך כדי דיבור מקמא, וקי"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי. וכי תימא שאני התם דלא הדר ביה מכל מאי דאקני ליה לקמא אלא באחריך בלחוד הוא דהדר ביה, וכיון דאכתי איתה למתנתיה דקמא קננהו בירושה ואין לאחריך במקום ראשון כלום דירושה אין לה הפסק, הא קי"ל חזרה במקצת הויא חזרה בכלהו, וה"ל כמאן דהדר ביה מכל מאי דאקני ליה לקמא, ואמאי אין לשני במקום ראשון כלום, הא קי"ל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנה בין לעצמו בין לאחר.

לא תיקשי לך, דכי אמרי' כל שלא עמד חוזר חוזר במתנתו וחזרה במקצת הויא חזרה בכולה, הני מילי היכא דמיכון למיהדר ביה ממאי דאקני ליה לקמא בכוליה, א"נ במקצת, אבל התם מעיקרא כי אמר ליה לראשון נכסי לך הוה בדעתיה למימר ואחריך לפלוני לאו חזרה הוא ודינא הוא דקני להו ראשון לנכסי לגמרי מכח ירושה. והאי דקאמר אחריך לפלוני ולא כלום הוא, דכיון דאמר נכסי לך כל ימי חייך והוי ראוי ליורשו קננהו בירושה כל ימי חייו קני להו ממילא לגמרי דירושה אין לה הפסק. ונהי דאי הוה בעי למהדר ביה ממאי דאקני ליה לראשון ולאקנויי ליה לשני מצי הדר ביה, אלא הכא מעיקרא לא איכוון איהו לאקנויי ליה לראשון מידי אלא כל ימי חייו, וכי אמר אחריך לפלוני אשתכח דלא הדר ביה ממאי דאיכוון לאקנויי ליה לראשון ולא מידי ואכתי ירושה דראשון כדקימא קיימא, מאי דמקני ליה לשני אחריו דראשון ולא כלום הוא, דכל היכא דקני להו ראשון לנכסי לאחר מיתת נותן בתורת ירושה שעת אחת קני להו לגמרי דירושה אין לה הפסק, ואיהו דקא בעי אפסוקה, הוה ליה מתנה על הכתוב שבתורה וכל המתנה על הכתוב שבתורה תנאו בטל:

אפילו למאן דאמר מברחת קנה. פירש רשב"ם דהיינו רבנן דרבן שמעון בן גמליאל דאמרי בכתובות רצה לשחק בה אם לא כתבה מהיום ולכשארצה. וקשה דמוכח התם דבכתבה כל (מידי) נכסיה לא קנה. ואפשר דהכא בכתבה מקצת נכסיה מיירי. מיהו קשה דמשמע התם דכולי עלמא מודו דבמקצת קנה. ור"מ פירש דבכל נכסים מיירי ומאן דאמר מברחת קנייא היינו רבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בפרק האשה שנפלה ולית הלכתא כוותייהו אלא כרבי שמעון כמו שפירש שם רבינו תם וזה לשונו: דהתם פריך ואי לא קנינהו לוקח לקנינהו בעל ומשני עשאום כנכסים שאינם ידועים ואליבא דרבי שמעון מכלל דלרבנן קנינהו לוקח כיון דאי לא הוה קני להו בעל. הכי גריס רשב"ם אבל הכא גלי דעתיה משום אינסובי הוא והא אינסיבה ואיגרשה משמע דאי לא דאיגרשה לא היה מחזיר לה. ויש ללמוד מכאן דהא דאמרינן דשטר מברחת לא קניא היינו דוקא לאמר שימות בעלה או שתתגרש אבל כל זמן שהיא תחת בעלה לא יחזירם לה. ומיהו יש ספרים דגרסי הכא אבל הכא גלי דעתא ותו לא וכן מוכח התם בכתובות דלא קנינהו לוקח כלל אפילו בעודה תחת בעלה דפריך ואי לא קננהו לוקח לקנינהו בעל ואי קנינהו לוקח בעודה תחת בעלה אם כן ניחא דלא קננהו בעל. תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: אימיה דרב זוטרא כו'. משום דקא בעיא לאינסובי לרב זביד. פירוש ואמרה בפירוש דמשום דקא בעיא לאנסובי ליה לרב זביד הוא דכתבינהו נכסה לברה משום אינסובי והא אינסיבא ליה. פירוש דאלו לא אינסיבא הוה הדרא בה כההוא גברא דזבן נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל לסוף לא סליק כו' דשמעת מינה דכיון דאדעתא דלמיסק הוא דזבנינהו אי לא מצי סליק הדרי זביני הכא נמי כיון דאדעתא דלאינסובי הוא דכתבתינהו לנכסה אלו לא אינסיבא הדרא בה השתא דאינסיבא לא מציא הדרא בה הני מילי היכא דלא גליא דעתה כלומר היכא דלא גליא דעתה מעיקרא הכא הא גליא דעתה מעיקרא בעידנא דכתבתינהו לנכסה דמשום דבעיא לאינסובי הוא דכתבתינהו להו ניהליה הילכך כיון דאיגרשה ואזלי להו הנהו נישואי מציא הדרא בה. שמעינן השתא דהא דאמרינן מברחת לא קנה היכא דלא גליא דעתה הוא דאף על גב דלא גליא דעתה כיון דחזינן לה בתר הכי דאינסיבא הוכיח סופה על תחילתה וידעינן בודאי דהאי דכתבתינהו לנכסה מקמי הכי משום דקא בעיא לאינסובי הוא דכתבתינהו ולאברוחי להו מבעל הוא דאיכוונה הילכך כי מאית ליה בעל או מגרש לה הדרא בה מההיא מתנה ואף על גב דלא גליא דעתה מעיקרא בעידנא דכתבתינהו דאדעתא דהכי הוא דכתבה להו וכל שכן אי גליא דעתה מעיקרא בהכי וכן הלכתא. אלא מיהו מסתברא לן הני מילי היכא דלא כתיב ביה בשטרא מאי דילפינן מיניה דמתנה מוחלטת היא אבל אי כתיב בשטרא מאי דילפינן מיניה דמתנה מוחלטת היא כגון הני שטרי דילן דכתיב בהו הכי מתנת עלמין מתנת פרהסיא מתנת חלוטה כיון דכתב בהו הכי. בודאי דלמתנה גמורה איכוונה ולאו לאברוחינהו מבעל ולמהדר בה לאחר מיתת הבעל או לאחר הגירושין הילכך אי גליא דעתה בפירוש מעיקרא בעידנא דכתבתינהו לנכסה משום דבעיא לאינסובי הוא דקא כתבה להו מציא הדרא ואי לא לא הדרא. עד כאן.

אימיה דרמי בר חמא כו'. כתב הרשב"ם ז"ל דההוא מעשה דבפרק מי שהיה נשוי מיבעי לן לאוקמי במתנת בריא והא דהכא בשכיב מרע כו'. וכן כתב שם הרי"ף ז"ל בהלכה אחת מן ההלכות שפירש שם בלשון ערבי בסוף מסכת כתובות עיין שם. גליון.

בפרשב"ם בד"ה מלוגא כו' כגון שקנו מידה א"נ בלא קנין וכגון דלא שיירה כו' עכ"ל לכאורה דקנו מידו היינו אפי' בשיור ואם כן מאי קאמר טעמא משום דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי הא בקנו מידו ושייר מידי הוה כמתנת בריא לגמרי כדלקמן ויש ליישב דהא שכתב וכגון דלא שיירה קאי נמי אקנו מידה דאז הוי נמי כמתנת ש"מ ועוד יש ליישב בע"א ודו"ק:

תוס' בד"ה גליא דעתה כו' דאפילו כשהיא תחת בעלה לא קננהו לוקח דפריך התם כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה באשר"י ע"ש:

גמ' איבעיא להו ספר תורה מהו תיקו כצ"ל והשאר נמחק:

ר"ש בד"ה כותבין שטר כו' לו השטר הס"ד:

בד"ה יינות כו' במסכת שקלים הס"ד:

בד"ה משום דקא בעיא כו' דגליא דעתה משום כו' כצ"ל:

בד"ה ה"מ כו' רצה משחק בה כצ"ל:

בד"ה והא מתה כו' והכי ס"ל כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה איבעיא להו כו' דקנין במשיכה כו' בנכסים כו' קנייה הוי בנכסים כו' כצ"ל:

גמרא כיון דלא מיזדבן כו' עד תיקו. מהרש"ל מוחק כ"ז וכ"נ מהרשב"ם ותוס':

ר"ש ד"ה כיון שהחזיק זה בקרקע. דלדעת כן מכר כו' שיזכה הלוקח בשטר כו'. ורש"י בקדושין פי' כגון שא"ל זה קני קרקע בחזקה והשטר עמה וכ"ד הראב"ד פ"ו מהל' מכירה הי"ד:

ר"ש ד"ה אפי' למ"ד. דר"ש בר אבא מהגרוניא. כצ"ל:

בא"ד לזכות בהן אחר מיתתה. כצ"ל:

ר"ש ד"ה הני לעמרם בני. כגון שקנו מידה. עי' מהרש"א. והנה התוס' לעיל (ע"ז) ד"ה אמר כתבו בשם ר"י גאון דאין אותיות נקנין בחליפין. ומוכח מפי' רשב"ם לעיל (קמ"ז ב') ד"ה מודה שמואל דמתנה במקצת בקנין מיקרי נמי מתנת שכ"מ דליהוי ככתובין וכמסורין ומעתה א"ש דברי רשב"ם כאן כפשטא:

תד"ה איבעי'. או בנכסים שיש להם אחריות. ר"ל בכללן. והגהה שבגליון טעותא:

השתא אמרי מר כו' כתבתינהו - נ"ב אפשר שכתבה לו רק מקצתן. וגמרא לא סיים לפרושי מה דלא צריך ליה:

גמרא והא לא משך. עי' לעיל דף עז ע"א תוס' ד"ה אמר:

איבעיא להו ס"ת מאי וכו'. עמ"ש אני הדל בסוגיא זו ובמ"ש הראשונים ואחרונים בקונטריס חיים שאל חלק ב' דף ל"ה בס"ד ע"ש:

כותבין שטר למוכר אף על פי שאין כו'. דאינו חוב אלא למוכר וכיון שהוא רוצה יכתוב לו: כיון שהחזיק זה בקרקע כו'. מסקנא דמילתא דרב הונא היא אם קדם מוכר וכתב לו את השטר ואח''כ מכר לזה את השדה כיון שהחזיק הלוקח בשדה נקנה לו השטר בכל מקום דאין אדם יכול לעכבו דלדעת כן מכר לו את השדה שיזכה הלוקח בשטר הנכתב לו לשמו וכשהחזיק בשדה נקנה לו השטר כדתנן נכסים שאין להן אחריות כו' אלמא שטר מיקרי נכסים שאין להן אחריות: דתנן. במסכת שקלים בפ''ד (משנה ז) המקדיש נכסיו והיה בהן בהמה הראויה על גבי המזבח זכרים ונקבות רבי אליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית ר' יהושע אומר זכרים עצמן כו' ובמס' תמורה (דף לא:) מפרש פלוגתייהו: יינות שמנים כו'. גם זו שנויה במסכת שקלים: דתנן. במס' ערכין המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין כלומר אף תפלין הקדש ומעלין לו בדמים ופודן בשוויהן אלמא מדחל עלייהו הקדש מיקרי נכסי שהרי נכסיו הקדיש: ספר תורה. מי מיקרי נכסי כתפילין דמו או דלמא תפילין היינו טעמא דהוי מלבוש אבל ספר מצוה היא ולא נכסי ואע''פ שיכול למכרו לא מיקרי נכסי תיקו: משום דקבעי לאינסובי לרב זביד. וכן פירשה לו בהדיא כדמוכח בסיפא דגליא דעתה משום דבעיא לאינסובי היא נותנתן לזה דאין זה אלא להבריח מבעלה: ואיגרשה. ותבעה נכסה מבנה: והא אינסיבא. והפסידה דקנה בנה ולא אהני גלויי דעתה אלא להכי שאילו לא היתה ניסת לרב זביד לא תתקיים המתנה אבל השתא דאינסיבא נתקיימה המתנה: ממולאי. דאביי אביו ממשפחת בית עלי כדאמרינן (ר''ה דף יח.) אביי ורבא ממשפחת בית עלי קאתו וזהו שם מקומן בבראשית רבה ר' מאיר אזל לממלא ראה אותן שהם שחורי ראש כו': מילי מולייתא. בעלי מומין שאין בהן ממש כמו שקל מוליא ושדא בנצא גבשושית (לעיל דף נד.): אפילו למאן דאמר מברחת קני. יש מפרשים היינו גבי ההוא מעשה דאימיה דרב שמואל בר אבא מאקרוקנא בפרק החובל (ב''ק דף פח.) ולאו מלתא היא דהתם בחיי בעלה כתבה נכסי מלוג שלה לבנה לזכות בהן אחר מיתת בעלה והכי מפרשינן לה אפי' לרבנן דפליגי ארשב''ג בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף עט.) ואמרי רצה משחק בה ומעכב המתנה לעצמו וקנה הכל ולעיל פרישית לה: הני מילי. דאמרי רבנן רצה משחק בה וקנה היכא דיהבא סתמא ולא גליא דעתה דמשום אינסובי הוא ולא נודע שלהבריח מתכוונת: אבל הכא גליא דעתה דמשום אינסובי. מברחת מבעלה ולדעת כן שיחזרו לה אחר גירושין והרי אינסיבא ואיגרשא הכא מודו רבנן דלא קני אלא יחזרו לה נכסים כדאמרינן נמי התם עד שתכתוב מהיום ולכשארצה דכיון דגליא דעתה כמאן דכתבה ליה הכי דמי: אימיה דרמי בר חמא כו'. ומסקנא אחרון קנה משום דהדרא בה מראשון ובפרק מי שהיה נשוי בכתובות (דף צד:) איכא מעשה אחריני אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסי לרמי בר חמא לאורתא כתבתינהו לרב עוקבא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסי אתא רב עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסי ומסקנא שודא דדייני ולהקדמה לא חיישינן הואיל וביום אחד נכתבו מיהו ההוא מיבעיא לן לאוקמה במתנת בריא והא דהכא בשכיב מרע ובשכיב מרע לא שנא ביום אחד לא שנא בשני ימים אחרון קני דהא הדר ביה מקמיה: והא מתה. דבשלמא אם לא מתה תנן לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה וכמו שחזרה מן הראשון כשנתנה לשני תחזור בה מן השני נמי אם תרצה אבל עתה שמתה תתקיים מתנה ראשונה ויקנה ראשון שהרי היא נתנה במתנת שכ''מ ודבריה ככתובין וכמסורין כשמתה ולא אמרינן דייתיקי מבטלת דייתיקי והכי סבירא ליה: כל שאילו עמד כו'. וזאת האשה מאחר שאם עמדה היתה חוזרת הועילה חזרתה מן הראשון אע''פ שמתה וקנה שני וכן הלכה: אימור דאמר שמואל לעצמו. היכא דחזר בו החולה ושייר לעצמו ולא נתנה לאחרים הויא חזרתו חזרה אע''ג דמית אבל הכא דחזר בו מראשון ונתן לאחר שמא לאו חזרה גמורה היא: מלוגא דשטרי. כרך של שטרות אי נמי נרתק מלא שטרות: הני לעמרם בני. כגון שקנו מידה אי נמי בלא קנין וכגון דלא שיירה מידי: והא לא משך. רב עמרם האי מלוגא דשטרי בחייה: השתא אמרי. כולי עלמא שאחי שנתת לו מתנה הוי צורבא מרבנן: הכי אמר שמואל כל שאילו עומד חוזר כו'. ובתרא קני. פיסקתא. כמו פיסקא חתיכת קרקע:

איבעיא להו ספר תורה מאי. ואם תאמר מאי קמיבעיא ליה על כרחך הוא בכלל נכסים שאין להם אחריות דנקנין במשיכה או נכסים שיש להם אחריות שנקנין בכסף בשטר בחזקה דמי נפיק מביניא ואומר ר''י דאע''ג דהוי לענין קנייה כנכסים שאין להם אחריות מ''מ לאו הוי בכלל נכסים לפי שאינו יכול למכרו אלא ללמוד תורה ולישא אשה כדאמר בפרק בתרא דמגילה (דף כז.). מ''ר: אפילו למאן דאמר מברחת קנה כו'. צריך לומר דמיירי במקצת נכסים דאי בכל נכסים פשיטא דלא קנה כדמוכח בפרק האשה שנפלו (כתובות דף עט.) דלא פליגי אלא במקצת נכסים אבל בכל נכסים לא פליגי: גליא דעתה דמשום אינסובי הוא והא אינסיבא ואיתגרשה. וכן גורס ר''ח ואינו נראה לר''י דהא משמע דהוי טעמא משום דמיגרשא אבל אם היתה תחת בעלה קנה ואילו בפ' האשה שנפלו (שם וע''ש) משמע דאפי' כשהיא תחת בעלה לא קננהו לוקח דפריך התם וכי מאחר דלא קננהו לוקח ליקנינהו בעל ומשני תקנתא דרבנן שעשאוהו כגון שמכרתם מיהו י''ל דמכל מקום נהי דלא קני בעל ולוקח מכל מקום ברשות המקבל מתנה הם עד שתתגרש. מ''ר: