בבא בתרא קנא ע"ב

בבא בתרא קנא ע"ב - Steinsaltz

and when she recovered she would retract her gift. On one occasion she was sick. She sent a message to Rav Dimi: Come and acquire my property. He sent a message back to her: I do not want to come. She sent a message to him: Come and acquire my property in any manner that you want. He went and reserved for her part of the orchard, and he acquired the rest of the property from her with an act of acquisition. When she recovered she retracted the gift.

She came before Rav Naḥman to reclaim it. Rav Naḥman sent a message to Rav Dimi: Come to court. Rav Dimi did not come. He said: What reason is there for me to come? Didn’t I reserve part of the property for her, and I acquired the rest of the property from her with an act of acquisition? Therefore, the acquisition is complete. Rav Naḥman sent a message to Rav Dimi: If you do not come, I will strike you with a thorn [besileva] that does not draw blood, i.e., I will excommunicate you.

Inquiring into the matter, Rav Naḥman said to the witnesses: How did the act of transferring the property take place? The witnesses said to Rav Naḥman: This is what she said: Woe, that woman is dying! Rav Naḥman said to them: If so, this is a case of one who issues directives with regard to his property due to his expectation of his imminent death. And one who issues directives due to his expectation of his imminent death can retract his gift even if he did not transfer all of his property, as he evidently granted the gift only because he expected to die.

§ It was stated that the amora’im disagreed with regard to a gift of a person on his deathbed that includes only a part of his property. The Sages said the following before Rava in the name of Mar Zutra, son of Rav Naḥman, who said it in the name of Rav Naḥman: This type of gift is in some respects like the gift of a healthy person, and in other respects it is like the gift of a person on his deathbed. It is like the gift of a healthy person, as, if he recovers he cannot retract it, as stated in the mishna. And it is like the gift of a person on his deathbed, as it does not require an act of acquisition. Rather, it is acquired by means of verbal instruction alone.

Rava said to the Sages: Did I not say to you: Do not hang empty pitchers [bukei] upon Rav Naḥman, i.e., do not attribute incorrect statements to him? This is what Rav Naḥman says: A gift of a person on his deathbed that includes only a part of his property is like the gift of a healthy person and requires an act of acquisition. If an act of acquisition is not performed, the acquisition of the gift is not effective even if the owner dies.

Rava raised an objection to Rav Naḥman from the mishna (146b): If he reserved for himself any amount of land, his gift stands. What, is it not referring even to a case where the gift was not acquired from him by means of an act of acquisition? No, it is referring to a case where the gift was acquired from him by means of an act of acquisition. Rava asks: If that is so, say the last clause of the mishna: If he did not reserve for himself any amount of land, and he recovered, his gift does not stand. And if the mishna is referring to a case where the gift was acquired from him by means of an act of acquisition, why does his gift not stand?

Rav Naḥman said to Rava: This is what Shmuel says: With regard to a person on his deathbed who wrote a deed granting all of his property to others without reserving anything for himself, even though the gift was acquired from his possession by means of an act of acquisition, if he recovers, he can retract his gift. The reason for this is that it is known that he was issuing directives with regard to his property only due to his expectation of his imminent death.

Rav Mesharshiyya raised an objection to Rava: There was an incident involving the mother of the sons of Rokhel, who was sick, and she said: My brooch [keveinati] shall be given to my daughter, and it is valued at twelve hundred dinars. And this woman subsequently died, and the Sages upheld her statement even though the gift included only a part of her property and an act of acquisition was not performed. Rava replied: That incident is different, as the case there is referring to one who issues directives due to his expectation of his imminent death.

Ravina raised an objection to Rava from a mishna (Gittin 13a): In the case of one who says: Give this bill of divorce to my wife, or: Give this bill of manumission to my slave, and then he dies, one should not give it after his death. But if one says: Give one hundred dinars to so-and-so, and then he died, one does give the recipient the money after his death. This indicates that a gift of a person on his deathbed that includes only a part of his property does not require an act of acquisition.

And from where can one learn that the money was not acquired from him by means of an act of acquisition? This is learned from the fact that this halakha was juxtaposed to the halakha with regard to a bill of divorce, indicating that this case is similar to a bill of divorce. Just as a bill of divorce is not subject to the standard halakhot of an act of acquisition, so too, in this case of the gift of one hundred dinars, the mishna is referring to a case where the money was not acquired from him by means of an act of acquisition. Rava replied: There, too, the mishna is referring to one who issues directives with regard to his property due to his imminent death.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: The gift of one who issues directives with regard to his property due to his expectation of his imminent death generally requires an act of acquisition. And when it is taught in these baraitot that an act of acquisition is not required, the baraitot are referring to one who divides all of his property between different recipients, as in that case, the Sages accorded the gift the legal status of a gift of a person on his deathbed.

The Gemara concludes: And the halakha is that a gift of a person on his deathbed that includes only a part of his property requires an act of acquisition; otherwise it is invalid even though he subsequently died, and the gift is inherited by his heirs instead. The gift of one who issues directives with regard to his property due to his expectation of his imminent death does not require an act of acquisition. And this applies only when he subsequently died. If he recovered, he can retract his gift even though it was acquired from him by means of an act of acquisition.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנא - ב

וכי קיימא, כשעמדה מחוליה, הות הדרא בה, היתה חוזרת בה, כדין מתנת שכיב מרע בכולה, שאם עמד, חוזר.

זימנא חדא, חלשת, פעם אחת, כשחלתה, שלחה ליה: תא קני! שלחה לרב יוסף שיבוא לקנות. שלח, לא בעינא! הוא השיב שאינו רוצה לבוא, כיון שהיא תמיד היתה חוזרת בה. שלחא ליה: תא קני כל היכא דבעית! בוא וקנה באיזה אופן שתרצה.

אזל, שיירה, וקנו מינה. הוא שייר לאחותו מקצת מהנכסים, ועשה קנין, כדי שהיא תהא מתנת שכיב מרע במקצת, כי קיימא, שהיא קיימת, וגם אם עמד, אינו חוזר.

הדרא בה, כשעמדה מחוליה, שוב חזרה בה.

אתאי לקמיא דרב נחמן, היא באה לפני רב נחמן כדי לבטל את המתנה.

שלח ליה, תא! שלח לרב דימי שיבוא. לא אתא. לא בא.

אמר, מאי איתי!? הא שיירה, וקני מינה! אמר רב דימי, אין לי מה לבוא ולדון, כיון שזו היתה מתנה במקצת, והיא אינה יכולה לחזור בה.

שלח ליה רב נחמן: אי לא אתית, אם לא תבוא, מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא, אכה אותך בקוץ מכאיב, שאינו מוציא דם! והכוונה היא לנדוי.

בא רב דימי בר יוסף לדין לפני רב נחמן. אמר להו לסהדי, שאל רב נחמן את העדים: היכי הוה מעשה? איך היה מעשה הנתינה? אמרו ליה: אמרה הכי! העדים אמרו שכך היא אמרה: ווי דקא מיתה הך איתתא! אוי לי שאני הולכת למות, ולא אראה את אחי! אמר להו רב נחמן: אם כן, הוה אותה אשה "מצוה מחמת מיתה", כיון שאמרה שנותנת מחמת מיתה. ומי שהוא "מצוה מחמת מיתה", חוזר אפילו במתנה במקצת.

ועתה מבארת הגמרא את הדין של מתנת שכיב מרע במקצת.

איתמר, מתנת שכיב מרע במקצת, איזה דין יש לה.

אמר רבא אמר רב נחמן: הרי היא כמתנת בריא, ובעיא קנין.

פעם אחת, אמרוה רבנן קמיא דרבא, משמיה דמר זוטרא בריה דרב נחמן, דאמר משמיה דרב נחמן אחרת ממה שאמר רבא בשמו: הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכיב מרע. יש למתנה זו גם דיני מתנת בריא וגם דיני מתנת שכיב מרע.

ומבארת הגמרא: הרי היא כמתנת בריא, שאם עמד אינו חוזר. כיון שנתן מקצת, דעתו שתחול המתנה מחיים כמו מתנת בריא.

והרי היא כמתנת שכיב מרע דלא בעיא קנין. לא צריך בה קנין, לפי שהוא שכיב מרע, לכן תקנו רבנן שיקנה בלי קנין. ^[75]

אמר להו רבא לאותם רבנן: לאו אמינא לכו, האם לא אמרתי לכם, לא תיתלו בוקי סריקי ברב נחמן! אל תאמרו בשם רב נחמן דברי הבלים! אלא, הכי אמר רב נחמן, הרי היא כמתנת בריא, ובעיא קנין. יש לה דין מתנת בריא גמורה, וצריך קנין. ולא תקנו חכמים שיכול לחזור אלא רק במתנה בכולה, שמוכח ממנה שנותן מחמת מיתה.

והגמרא מנסה לדחות את דברי רב נחמן שמתנת שכיב מרע במקצת צריך קנין.

איתיביה רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנה: שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת, ולא יכול לחזור כשעמד מחוליו.

ומדייק רבא: מאי לאו, דלא קני מיניה, האם לא מדובר בלי קנין, אפילו שזה מתנה במקצת!?

דוחה רב נחמן: לא. דקנו מיניה. מדובר במשנה עם קנין.

אך שאל רבא: אי הכי, אם כך, אימא סיפא, יהיה קשה מהסיפא: לא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו קיימת, ואם עמד יכול לחזור.

ואי דקנו מיניה, אמאי אין מתנתו קיימת!? אם מדובר במשנה עם קנין, אם כן גם כשנותן את הכל לא יכול לחזור, כי היות ועשה קנין, הרי זה נחשב כמתנת בריא.

אמר ליה רב נחמן: הכי אמר שמואל, שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, אף על פי שקנו מידו, אם עמד, חוזר, כמתנת שכיב מרע. והטעם, בידוע שלא היה מצוה אלא מחמת מיתה. אנן סהדי שהוא נותן רק על דעת זה שימות, ולכן, אם עמד חוזר, למרות שהיה קנין.

איתיביה רב משרשיא לרבא: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה תנתן "כבינתי" [תכשיט] לבתי, והיא בשיווי של שנים עשר מנה, ומתה, וקיימו חכמים את דבריה לאחר מותה. ומשמע שקיימו את דבריה ולא את קנינה, ומוכח שאף במקצת לא צריך קנין.

דוחה הגמרא: התם, במצוה מחמת מיתה. שם היא הדגישה שנותנת כיון שהולכת למות, ולכן לא צריך קנין. כיון שאף זה כלול בתקנה שדברי שכיב מרע ככתובין ומסורין.

איתיביה רבינא לרבא ממה ששנינו: האומר תנו גט זה לאשתי, ושטר שחרור זה לעבדי, מי שמינה שלוחים לגרש את אשתו או לשחרר את עבדו, לא יתנו לאחר מיתה, לא יתנו את הגט או את שטר השחרור לאחר מותו, לפי שאין גט לאחר מיתה. ^[76] כיון שלאחר מיתה היא כבר לא אשתו והעבד לא עבדו. אבל אם אמר תנו מנה לפלוני, ומת, יתנו לאחר מיתה. ובפשטות זה בלי קנין, כפי שמבארת הגמרא:

וממאי דלא קנו מיניה? מנין שלא היה קנין?

דומיא דגט, דומה לגט, מה גט, לאו בר קנין, כמו שאי אפשר לגרש אשה על ידי שמקנה לה את בגט באמצעות קנין, אלא צריך לתת את הגט ליד האשה, ורק כך היא מתגרשת. ^[77] אף האי נמי, דלא קנו מיניה. כך גבי נתינת המתנה מדובר שהיא היתה ללא קנין.

ומוכח מכאן, שמתנת שכיב מרע במקצת לא צריך קנין.

דוחה הגמרא: התם נמי, במצוה מחמת מיתה. ולכן אף במקצת לא צריך קנין, כיון שמוכח שנותן מחמת מיתה.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר, חולק על התרוצים שנאמרו לעיל, וסובר: מצוה מחמת מיתה בעלמא, בעיא קנין, כיון שזה היה מתנה במקצת, לא תקנו שיוכל להקנות באמירה בלבד.

וכי תניא הני מתנייתא, כל הברייתות שהוכחנו שלא צריך קנין, מדובר בהן במחלק כל נכסיו. שאמנם לא נתן לפלוני רק מנה, אבל זה רק חלק מכל הנכסים שהוא מחלק ולא משאיר לעצמו, דההוא - מתנת שכיב מרע שויוה! באופן הזה, חכמים נתנו לו דין של מתנת שכיב מרע, כיון שבסופו של דבר מחלק את כל נכסיו.

והלכתא, אבל להלכה, לא פוסקים כמותו, אלא: מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין, ואף על גב דמת, ולא חזר בו.

אבל אם מצוה מחמת מיתה, לא בעיא קנין, אפילו שנתן רק מקצת מנכסיו, והוא דמת. אבל אם עמד, חוזר! אם עמד מחוליו חוזר, ואף על גב דקנו מיניה, למרות שהיה גם קנין יכול לחזור, כיון שיש אומדנא שנתן רק על הצד שימות.

הערות

^[75] לפי הריטב"א שרבנן תקנו כדי שלא תטרף דעתו אפילו שנותן מקצת.

^[76] החדוש אצלנו הוא, שאף על פי שמינה שליח בחייו, בכל זאת אין גט לאחר מיתה, כיון שהאישות כבר פקעה על ידי המיתה. כך מבואר בתוד"ה תנו. והקצוה"ח סי' קפ"ח סק"ב הוכיח מכאן כשיטת הרמב"ם, שהשליח נכנס להיות במקום המשלח, ולכן גם לאחר מותו הוא נשאר שליח, ואינו יכול לגרש רק כיון שנפקעה האישות, ובעבד הוא כבר לא ברשותו אלא ברשות יורשים.

^[77] מוכח מסוגייתנו שאי אפשר לגרש אשה על ידי הקנאת שטר הגט לאשה, מבלי לתת לה לידה [או לרשותה], וכשיטות הראשונים בהזורק עז ב, ולא כשיטת רש"י שאפשר לגרש אשה על ידי הקנאת הגט בקנין אגב, מבלי לתת את הגט בידה. ובפשטות סובר רש"י, שאפשר לגרש אף על ידי קנין אפילו שלא נותן לידה. ומיישב בקצוה"ח [רב ד], שאפילו לשיטתו של רש"י, קנין חליפין, שזה לא דרך נתינה אלא דרך קנין, לא מועיל. ואצלנו כוונת הגמרא לקנין חליפין.

וכי קיימא הות הדרא [וכאשר היתה עומדת מחוליה היתה חוזרת] בה מן המתנה. זימנא חדא חלשא [פעם אחת חלתה], שלחה ליה [לו]: תא קני [בוא וקנה], שלח לה: לא בעינא [איני רוצה]. שלחה ליה [לו]: תא קני כל היכא דבעית [בוא וקנה בכל אופן שאתה רוצה]. אזל שיירה וקנו מינה [הלך ושייר בה משהו בחלקה הזו, ועשו קנין עימה] עם אחותו על המתנה. כי קיימא הדרא [כאשר עמדה מחוליה חזרה] בה.

אתאי לקמיה [באה לפני] רב נחמן. שלח ליה [לו] לרב דימי: תא [בוא] לדין. לא אתא [בא]. אמר: מאי איתי [מה טעם אבוא]? הא [הרי] שיירה וקנו מינה [וגם עשו קנין עמה] ולכן הכל שלי! שלח ליה [לו] רב נחמן: אי לא אתית [תבוא], מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא [אכה אותך בקוץ שאינו מוציא דם], כלומר, אטיל עליך חרם.

וחקר רב נחמן בדבר, אמר להו לסהדי [להם לעדים]: היכי הוה [כיצד היה] מעשה נתינה זו? אמרו ליה [לו], אמרה הכי [כך]: ווי דקא מיתה הך איתתא [אוי שמתה אותה אשה]! אמר להו [להם]: אם כן, הוה [הריהי] בכלל מצוה מחמת מיתה, ומצוה מחמת מיתה — חוזר, גם כשאינו נותן את כל נכסיו. לפי שניכר הדבר שאינו נותן אלא מפני שהוא עומד למות, ולפיכך אם עמד מחוליו חוזר בו.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים ביחס למתנת שכיב מרע במקצת, כלומר, שנתן רק מקצת נכסיו. אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים לפני] רבא משמיה [משמו] של מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן שאמר משמיה [משמו] של רב נחמן: הרי היא מתנה זו כמתנת בריא, והרי היא כמתנת שכיב מרע; כיצד? הרי היא כמתנת בריא — שאם עמד מחוליו אינו חוזר בו, כפי ששנינו במשנתנו, והרי היא כמתנת שכיב מרע — שלא בעיא [צריכה] קנין אלא נקנית באמירה בלבד, לאחר המיתה.

אמר להו [להם] רבא, לאו אמינא לכו [האם לא אמרתי לכם]: לא תיתלו בוקי סריקי [בקבוקים ריקים] ברב נחמן, כלומר, אל תתלו בו שמועות של שוא? הכי [כך] באמת אמר רב נחמן: הרי היא כמתנת בריא לכל ענין, ובעיא [וצריכה] קנין. ואם לא נעשה קנין, גם אם מת — אין היא חלה.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנתנו, בענין מתנת שכיב מרע: שייר קרקע כל שהוא — מתנתו קיימת; מאי לאו [האם לא] מדובר אפילו שלא קנו מיניה [קנו ממנו]? ודוחים: לא, מדובר כאן באופן שקנו מיניה [ממנו]. וחזר והקשה: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סוף המשנה]: אם לא שייר קרקע כל שהוא ועמד מחוליו — אין מתנתו קיימת; ואי [ואם] מדובר שקנו מיניה [ממנו], אמאי [מדוע] אין מתנתו קיימת?

אמר להו [לו], הכי [כך] אמר שמואל: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, ולא שייר לעצמו דבר, אף על פי שקנו מידו — אם עמד מחוליו חוזר, ומדוע? בידוע שלא היה מצוה אלא מחמת מיתה, שאין אדם נותן כל נכסיו לאחרים אם הוא סבור שיחיה.

איתיביה [הקשה לו] רב משרשיא לרבא ממה שמסופר: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה: "תנתן כבינתי (מין סיכה מקושטת) לבתי", והוא, הכבינה, היתה בשווי של שנים עשר מנה, ומתה האם, וקיימו דבריה. והרי זו מתנה במקצת היא, ובלא קנין, ובכל זאת קיימוה! השיב לו: משם אין ראיה, שכן התם [שם] הרי מדובר במצוה מחמת מיתה.

איתיביה [הקשה לו] רבינא לרבא שאמר שמתנת שכיב מרע במקצת אינה צריכה קנין, ממה ששנינו : האומר "תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי", ומת — לא יתנו את אלה לאחר מיתה, לפי שלאחר מיתה אין תוקף לשטרות אלה. אבל אם אמר "תנו מנה לפלוני", ומת — יתנו לאחר מיתה. הרי שמתנה בקצת אינה צריכה קנין!

וממאי [וממה] אני מוכיח שלא קנו מיניה [ממנו]? שהרי נשנה הדבר דומיא [בדומה] לגט, מה גט לאו בר [אינו בן] קנין, שאין עושין בו קנין, אף האי נמי [זו, מתנה גם כן] שלא קנו מיניה [ממנו], שלא עשו בה קנין! אמר לו רבא: התם נמי [שם גם כן] מדובר במצוה מחמת מיתה ולכן היא נקנית לגמרי.

רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: מצוה מחמת מיתה בעלמא בעיא [בכלל צריך] קנין, וכי תניא הני מתנייתא [וכאשר שנויות אותן המשניות, הברייתות] מהן משמע שאין צריך קנין — מדובר בהן במחלק כל נכסיו, דההיא [שאותה מתנה] מתנת שכיב מרע שויוה [עשו אותה], שאינה צריכה קנין.

ומסכמים: והלכתא [והלכה]: מתנת שכיב מרע במקצת בעיא [צריכה] קנין, ואף על גב [ואף על פי] שמת אחר כך. ואם לא עשו קנין — יורשים זוכים בה. אם היה מצוה מחמת מיתה לא בעיא [צריכה] קנין, והוא שמת אחר כך. והמצוה מחמת מיתה, אם עמד מחוליו חוזר בו, ואף על גב דקנו מיניה [ואף על פי שעשו עמו קנין].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא בעינא. שאת חוזרת בך כשאת עומדת:

אתא. רב דימי עביד לה דשיירה וקנו מינה לרב דימי:

כי קמת. ההיא איתתא הדרא בה ותבעתיה לדינא:

הא שיירא הא קנאי. כלומר החזקתי ^א)אולי צ"ל במתנה שעשתה לי ששיירה לעצמה וכו'. בחופה שעשית לי ששיירה לעצמה כי היכי דתסמוך עלה והקנתה לי בקנין:

בסילוא דלא מבע דמא. כלומר בנידוי:

ווי דקא מתה ההיא אתתא. מחמת חוליה הקשה וכסבורה היא למות להכי מקנת לו: א"ל אם כן [הוי] מצוה מחמת מיתה וכל היכא דמצוה מחמת מיתה חוזר אע"ג דשייר דהא דקתני במתני' דשייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה היכא דיהיב ליה סתמא ולא היה סבור למיתה דאיכא למימר דמתנת בריא הוא אבל היכא דמצוה מחמת מיתה דסבורה היתה למות ועמדה אע"פ ששיירה חוזרת:

שנתן מנכסיו מקצתן. ומקצתן שייר שאם יעמוד יסמוך עליהן:

דלא בעיא קנין. משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:

הכי אר"נ הרי היא כמתנת [בריא] ובעי קנין. אע"פ ששייר במקצת ועמד דלהיכא אמרינן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי אע"פ בלא שייר היכא דמיית אבל היכא דעמד אע"פ ששייר בעיא קנין:

מאי לאו דלא קנו מיניה. ואפי' הכי קתני מתני' דמתנתו מתנה וקשיא לרבה דאמר משמיה דרב נחמן בעי קנין:

לא. מתני' בדקנו מיניה משום הכי מתנתו מתנה:

אי הכי. דמוקמת למתני' בדקנו מיניה אימא סיפא כו' ואי דקנו מיניה אמאי אין מתנתו מתנה והא קנו מיניה. אלא ש"מ בדלא קנו מיניה עסקי' מתניתין ואכתי קשיא לרבה:

אמר ליה. לעולם מתני' בדקנו מיניה היא ולגבי סיפא משום הכי אין מתנתו מתנה דהכי אמר שמואל שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר כלום אע"פ שקנו כו':

איתיביה רב משרשיא לרבה. דאמר היכא דשייר קרקע כל שהוא אפי' הכי קנין בעי:

האומר תנו גט זה לאשתי לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה. האומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. אלמא דכיון דשייר קנה וקשיא לרבה דאמר בעי קנין:

אמר ליה. לעולם בעי קנין אע"ג דשייר ואם עמד חוזר להיכא דלא קנו והכא טעמא מאי יתנו לאחר מיתה אע"ג דלא קנו. דמצוה מחמת מיתה הוא ומת אבל היכא דלא מצוה מחמת מיתה הוא בעי קנין:

כבינתי. בתי נפש והוא (מט"ז) [בי"ב] מנה משקלה:

וקיימו חכמים את דבריה. הואיל דשייר אע"ג דלא קנו מיניה: אמר ליה ה"נ כו' אבל עמד חוזר הואיל דלא קנו (לא):

בעי קנין אע"פ ששייר ואם עמד לא קני וחוזר. והא דתניא כל הני מתני' דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה אע"ג דלא קני והא נמי דקתני באומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה אע"ג דלא קני. וההוא מעשה באמן של בני רוכל דבלא קנין קיימו חכמים את דבריה במחלק את נכסיו שאמר לפלוני כך ולפלוני כך וכך. ומשום הכי ודאי לא בעי קנין דלא שייר כלום וכדאמר לעיל אם כמחלק אם מת קנו כולם. אבל אם עמד ולא קנו אע"ג דשייר חוזר. והלכך מתנת שכיב מרע שנתן מקצת נכסיו ומקצת שייר בעי קנין:

^ב)אולי צ"ל ואם לא קנו מיניה מצי יורשין לירתינהו ולהחזיק במתנה דכמתנת בריא וכו'. מיניה מצי יורשין למיכתבינהו ולמימר במתנה דמתנת בריא בלא קנין דמי וחוזר שכתוב בו קנין כו'. קרקע זו נתן לפלו' ולפלו' והקנה לו. ארכביה אתרי ריכשי. כלומר כוחות וחזוקין מחזקינן ליה:

הא דאמרינן: אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן מתנת שכיב מרע במקצת דלא בעיא קנין. ואפילו הכי אם עמד אינו חוזר, דהרי הוא כמתנת בריא, כיון דשייר מקצת, קא סבר דאפילו בהא חששו שמא תטרוף דעתו עליו, ותקנת שכיב מרע שעשו דבריו ככתובין וכמסורין אף במה שדעתו ליתן במתנת בריא תקנו, כדי שלא תטרוף דעתו עליו, וקא סבר דמתניתין דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, אף בלא קנין קא אמר, וכדמותיב רבינא לרבא.

רבא אמר רב נחמן צריכא קנין. פירוש, או שאר הקנאות של בריא, שאילו יש בהן מטלטלין אינן נקנין בשטר אלא או בחליפין או במשיכה והגבהה.

ואי דקנו מיניה סופא אמאי אין מתנתו קיימת. קשיא לי, לימא ליה רישא דקנו מיניה וסופא דלא קנו מיניה. וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמה למתניתין בתרי גווני רישא בדקנו וסופא בדלא קנו. ומכאן נראה לי תשובה לרבינו תם ז"ל שהעמיד משנתינו רישא בדקנו וסופא בדלא קנו, כי היכי דלא תקשי לרב דאמר מתנת שכיב מרע שכתבו בה קנין הרי היא כמתנת בריא ואם עמד אינו חוזר.

הא דקא מקשה: ואי דקנו מיניה אמאי. נראה לי דלא קאמר אמאי אינה קיימת [כלל], דהא לשמואל דאמר לא ידענא מאי אידון בה אפילו מת אינה כלום. אלא הכי קאמר, אמאי אינה קיימת ואימת קנה, דאי לרב מתנתו קיימת, ואילו לשמואל אפילו מת לא קנה. ופריק כשמואל דאמר שכיב מרע הכותב כל נכסיו לאחרים אף על פי שקנו מידו עמד חוזר, ובמיפה את כחו, דאי לא אפילו מת לא קנה, ולרב מוקמינן למתניתין בענין אחר כדבעינן למכתב לקמן.

מצוה מחמת מיתה בעלמא בעיא קנין. נראה לי דרב הוא סבר דמתניתין דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, אפילו במצוה מחמת מיתה הוא, דכל ששייר מוכחא מלתא דלא הקנה [אלא] אם ימות בלבד, שהרי משייר הוא לסמוך על מה ששייר אם עמד, ואף על גב דאמר ווי ליה דמית, לא גמר בדעתו מיתתו ושיורו מוכיח עליו ובעיא קנין. ואם עמד אינו חוזר קאמר, דאי אפשר לומר בעיא קנין אפילו מת ואם עמד חוזר, דאם כן הוא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין לשטר לאחר מיתה. כנ"ל.

שכ"מ שכתב כל נכסיו מעכשו ובקנין הרי זו מתנת בריא לגמרי וכל שהגיע השטר ליד המקבל או קנו מידו זכה וכל שלא היה שם קנין או הגעת שטר לא קנה אף לאחר מיתה שאין זו אלא מתנת בריא ואין דין מחמת מיתה במי שמקנה מעכשו אפילו בכל נכסיו הואיל ולא פירש שמחמת מיתה הוא מצוה וכן אם כתב מתנת מקצת וקנו ממנו אף בלא מעכשו הרי זו כמתנת בריא וכל שלא פירש מחמת מיתה אינו חוזר צוה מחמת מיתה חוזר ולא סוף דבר שאמר בפירוש שמחמת מיתה הוא מצוה אלא אף כשהדברים מוכיחים כן כגון שהיה אומר אוי לו שהוא הולך למות וכיוצא בדברים אלו מעשה היה באשה אחת שהיתה לה כרם אחד והיתה חולה תמיד וכל זמן שהיתה חולה היתה מצוה להיותו אותו כרם לאחיה וכל שמתרפאת חוזרת פעם אחת חלתה ושלחה בעד אחיה שיבא אצלה ותורישנו מאותו הכרם ומתוך שהיתה מוחזקת אצלו להתרפא לא רצה לילך ושלחה לו שיבא ותקנהו לו ככל רצונו הלך אצלה והשתדל עמה לשייר בצואתה עד שתהא מתנת מקצת וקנו ממנה ולא הזכירה שמחמת מיתה היא מצוה והיה סבור להחזיק בה כמתנת בריא וכשנתרפאת וחזרה בה יצאו עדים ששמעו שהיתה אומרת ואי לה דקא מיתא ובא מעשה לפני חכמים ודנוה כמצוה מחמת מיתה:

למטה יתבאר במתנה שכ"מ שכתוב בה בחיים ובמות בין בכל בין במקצת דינה כמתנת שכ"מ לא אמר ובמות אלא לומר שלא יקנה אלא לאחר מיתה וזה שכתב בחיים אינו אלא דרך סימן טוב להעלות על דעתו שיחיה מאותו חולי וכן אפילו כתוב בה מחיים:

מתנת שכ"מ במקצת הואיל ואינו מחלק כל נכסיו והדברים מוכיחים שלבו חס על השיור כדי לסמוך עליו הרי היא כמתנת בריא הואיל ואינו פורט בה שמחמת מיתה הוא מצוה או שלא אמר דברים המוכיחים על כך והילכך אם יש בה קנין קנה מחיים ואם עמד אינו חוזר ואם אין שם קנין לא קנה אף לאחר מיתה והגעת השטר ליד המקבל אין עושה בזו כלום על כל פנים לקנין הוא צריך וכל שפורט שבמתנת שכ"מ הוא נותן הרי הוא כמפרש שמחמת מיתה הוא מצוה ואפילו במקצת ובקנין אם עמד חוזר ואין צריך לומר בכל:

נתן מקצת הנכסים במתנת שכ"מ או שצוה בפירוש מחמת מיתה או שנתן כל נכסיו שדינו כמתנת שכ"מ אף בסתם אינו צריך קנין כלל שדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים הם ולא עוד אלא שאם קנו מידו יש לפקפק בה שמא לא גמר להקנות אלא בשטר והואיל ומתנה זו אינה קונה אלא לאחר מיתה אין שטר לאחר מיתה ומתוך כך מבטלין צואה זו ואין תפיסה מועלת בו שכבר זכו בה יורשים וכן כתבוה גדולי הגאונים אלא שגדולי המפרשים נוטים לומר שאם תפש אין היורשים מוציאים מידם ואין זוכה בה מדין מצוה לקיים דברי המת שאין דין זה נאמר אלא על הדרכים שכתבנו למעלה ואם פירש בקנין זה שליפות את כחו הוא מכוין כגון שיכתוב וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא או שיאמר בפירוש וקנינא ממנו ליפוי כחו הרי זה קנה ואין הקנין מעכב ובכל אלו אע"פ שקנו מידו ליפוי כח אם עמד חוזר שאין קנין העשוי ליפוי כח מפקיע תורת שכ"מ כלל:

שכ"מ שאמר תנו גט שחרור זה לעבדי ומת קודם שיתנוהו לו לא יתנו לאחר מיתה ומ"מ אם לא מת אינו יכול לחזור אע"פ שלא הגיע ליד העבד וכשיגיע לידיו יצא לחירות אמר תנו גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה ואף קודם מיתה אם רצה חוזר אמר תנו מנה לפלני ומת יתנו לאחר מיתה שדבריו ככתובים וכמסורים אמר כתבו ותנו מנה לפלני ומת קודם שיכתבו ויתנו לו אין כותבין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואם צוה בכתיבה זו ליפוי כח כגון שאמר תנו מנה לפלני וכתבו לו בהן שטר כדי ליפות כחו וכיוצא בדברים אלו כותבין ונותנין אף לאחר מיתה:

קיט. אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה קרנא דפרדסא כל אימת דהוה חלשה היה מקניא ליה נהליה כי הוה קימא הוה הדרא בה זימנא חדא חלשה שלחה ליה תא קני שלח לה לא בעינא שלחה ליה תא קני כל היכא דבעית אתא שייר וקנו מינה כי קיימא אתאי לקמיה דרב נחמן, דבעיא למהדר בה, שלח ליה תא לא אתא אמר אמאי איתי הא שייר וקנו מינה שלח ליה אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבעא דמא אמר להו לסהדי היכי הוה מעשה אמרי ליה אמרה החוי דקא מיתא הך איתתא אמר להו אם כן הוה מצוה מחמת מיתה ומצוה מיתה חוזר. ואע"ג דקנו מיניה. ושמע מינה דמצוה מחמת מיתה דקיימא לן דחוזר לא תימא עד דאמר בהדיא דמצוה מחמת מיתה הוא, אלא כיון דאמר אגב ארחיה מילתא דשמע מינה דחייש דמאית מגו מרעיה מצוה מחמת מיתה הוא:

קכ. ושמעינן נמי דדיאנא דאזמניה לצורבא מרבנן לדינא ולא אתא, דינא הוא לשמותיה. ודוקא בדינא דגמיר וסביר ואית ביה יראת שמים וחזי למטייה דיאנא אבני מאתיה כרב נחמן בדורו:

קכא. אתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמר רבא משמיה דרב נחמן הרי היא כמתנת בריא ובעיא קנין. הילכך אם עמד אינו חוזר. איתיביה רבא לרב נחמן שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי לאו דלא קנו מיניה לא קנו מיניה אי הכי אימא סופא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואי דקנו מיניה אמאי לא. ופריק לעולם דקנו מיניה, ודקאמרת אמאי לא, הכי אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה וקיימא לן כרב נחמן כדבעינן למימר קמן. הילכך מתני' דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו (מת)קיימת לא מתוקמא אלא בדקנו מיניה, אבל לא קנו מיניה אע"ג דמית נמי לא קני. וסופא דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת משכחת לה בין דקנו מיניה בין דלא קנו מיניה. ודוקא כשעמד, אבל מת, אי לא קנו מיניה קנה, ואי קנו מיניה ומטי שטרא לידיה דמקבל מחיים קנה, ואי לא לא קני אלא במיפה את כחו כדבעינן למימר קמן:

קכב. איתיביה רב משרשייא לרבא דאמר משמיה דרב נחמן מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין מעשה באימן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבינתי לבתי והיא משנים עשר מנה ומתה וקיימו דבריה. והא כבינתי מתנה במקצת היא וקתני קיימו את דבריה, אלמא מתנת שכיב מרע במקצת באמירה בעלמא נמי מקני. ופריק התם במצוה מחמת מיתה. דאף ע"ג דשייר לא בעי קנין. וכי קאמרינן דבעי קנין היכא דלא מוכחא מילתא דמצוה מחמת מיתה הוא, דכיון דשייר שמע מינה למסמך עלויה לכי מתפח וקאי הוא דשיירה ולאו מצוה מחמת מיתה הוא, אלא אסוקי אסיק אדעתיה דחיי, וכמתנת בריא דמיא, ואמטול הכי בעי קנין. דכי תקינו רבנן במתנת שכיב מרע דקניא באמירה בעלמא, במחלק כל נכסיו דסתמיה מחמת מיתה הוא, אי נמי במצוה מחמת מיתה בפירוש, ואע"ג דשייר. אי נמי בסתמא ואע"ג דשייר, כגון דהוי מסוכן, דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב. וכולהו חד טעמא נינהו, דכיון דמצוה מחמת מיתה (קא יהיב וכולהו חד טעמא נינהו דכיון דמצוה מחמת מיתה) הוא תקינו רבנן שלא תטרף דעתו עליו, אבל היכא דלא קא יהיב מחמת מיתה הרי זה כבריא לכל דבריו, דליכא למיחש שמא תטרף דעתו עליו ולא תקינו לה רבנן לאקנויי באמירה:

קכג. איתיביה רבינא לרבא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. והא מנה במקצת הוא וקני באמירה. ופריק התם נמי במצוה מחמת מיתה. כדפרישנא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר מצוה מחמת מיתה בעלמא במקצת היכא דלא מחלק כל נכסיו בעי קנין וכי תניא כל הני במחלק כל נכסיו, לזה מקצת ולזה מקצת. והוא דגלי אדעתיה מעיקרא דדעתיה למפלגינהו לכולהו נכסי, והתחיל מחלק והולך, תנו שדה פלונית לפלוני ובית פלוני לפלוני ותנו מנה לפלוני, דכיון דמעיקרא אדעתא דלמפלגינהו לכולהו קא נחית מחמת מיתה קא יהיב, דאי הוה מסיק אדעתא דחיי לא הוה יהיב להו לכולהו נכסי לאחריני. והני תרי פירוקי תרויהו הילכתא נינהו ואיתא להא ואיתא להא, דלא שנא מצוה מחמת מיתה במקצת ולא שנא סתם מתנת שכיב מרע במקצת במחלק כל נכסיו, לא בעו קנין, דתרוייהו מצוה מחמת מיתה נינהו. מיהו הא דקאמר רב הונא בריה דרב יהושע מצוה מחמת מיתה במקצת, ליתא, דהא אסיקנא הילכתא מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין, במאי, אי בכותב כל נכסיו מאי איריא מצוה מחמת מיתה אפי' סתמא נמי לא בעי קנין, אלא לא במקצת, ואפילו הכי כיון דמצוה מחמת מיתה הוא לא בעי קנין. ועוד דעל כרחיך כי איפסיקא הלכתא אפלוגתא דאמוראי דאפליגו בה איפסיקא, וכי פליגי במצוה מחמת מיתה במקצת הוא דפליגי:

קכד. ואסיקנא והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה. ודוקא במיפה את כחו, אבל כשאין מיפה את כחו, אע"ג דמית נמי כיון דמצוה מחמת מיתה הוא וקנו מיניה, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. הילכך אי מטיא שטרא לידיה מחיים קנה והוא דמית, אע"ג דמית נמי לא קני כדבעינן לברורי לקמן.

ושמע מינה דמתנת שכיב מרע במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה דבעי קנין, אם עמד אינו חוזר. מדלגבי מצוה מחמת מיתה קאמר דאם עמד חוזר וגבי מתנת שכיב מרע במקצת לא קאמרינן, ותו מדקאמר מתנת ש"מ במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית, דמשמע וכל שכן בשעמד, דאלמא אע"ג דעמד היכא דקנו מיניה מתנתו קיימת, דאי אין מתנתו קיימת אלא בשמת, האי ואע"ג דמית, והוא דמית מיבעי ליה. תדע דבין לרבנן דאמרי משמא דרב נחמן בין לרבא אמר רב נחמן כולהו סבירא להו דאם עמד אינו חוזר.

והא מתנת שכיב מרע במקצת דקאמרינן דבעיא קנין, לא תימא הני מילי למי שאינו ראוי ליורשו, כגון אחר במקום בת ובת במקום בן, אלא אפי' בראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות וקאמר בלשון מתנה, בעי קנין. דאידי ואידי מתנה היא, ומדרבנן בעלמא הוא דקניא באמירה גרידתא שמא תטרוף דעתו כדברירנא בפירקין (לעיל בבא בתרא קמז,ב). וכי תקינו רבנן במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו, כגון כותב כל נכסיו דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, אבל במתנת שכיב מרע במקצת דלאו מחמת מיתה דלא שייך ביה האי טעמא לא תקינו רבנן. תדע דכי איפסיקא הילכתא במתנת שכיב מרע סתמא איפסיקא, ומשמע בין למי שראוי ליורשו בין למי שאין ראוי ליורשו, כל היכא דאמר בלשון מתנה חד דינא הוא.

ומעשה דאימיה דרב עמרם חסידא דהוה לה מלוגא דשטרי וכי קא שכבה אמרה להוו לעמרם ברי ואמר רב נחמן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, דשמעת מינה דאע"ג דלא אמר בלשון ירושה ולא אקני אלא מקצת קני באמירה בעלמא, שאני התם דמסוכנת הואי, דכי קא שכבה הוא דאמרה הכין, ומסוכן כמצוה מחמת מיתה דמי, וכי האי גוונא לא מיבעיא היכא דאמר לישנא סתמא דמשמע נמי לשון ירושה, דלגבי מי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע, ומדאורייתא נמי קני באמירה בעלמא, אלא דפריש לשון מתנה קני בתקנתא דרבנן. אבל במתנת שכיב מרע במקצת דעלמא דלאו מצוה מחמת מיתה, אפי' למי שראוי ליורשו נמי כמתנת בריא דמיא לכל מילי, ולא קניא אלא באנפי דקנו בבריא ובלישנא דקנו בבריא, הילכך אפילו בראוי ליורשו לא משכחת לה דקני אלא בדפריש בה לשון מתנה.

אבל היכא דלא אמר אלא בלשון ירושה, כיון דשייר ולא אתברר דמצוה מחמת מיתה הוא, לא שנא קנו מיניה ולא שנא לא קנו מיניה לא קני, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. מדאורייתא לא, דסתם מתנת שכיב מרע במקצת כיון דשייר לאו מחמת מיתה קא יהיב אלא כמתנת בריא דמיא, דכי שייר למסמך עליהו הוא דשייר ואמטול הכי בעיא קנין ואם עמד אינו חוזר. וכי היכי דלגבי לשון מתנה בריא דמי לגבי לשון ירושה נמי כבריא דאמי דחד טעמא נינהו, דאפילו בבריא נמי אשכחן לשון ירושה דלאו מחמת מיתה, מידי דהוה אכתובת בנין דכרין דקא מתני בשעת נישואין וקא מפיק לה בלשון ירתון. וכיון דכבריא דאמי אפילו למי שראוי ליורשו נמי לא מצי לאקנויי מדאורייתא, לא באמירה בעלמא ולא על ידי קנין. באמירה בעלמא לא דהא ברירנא דבבריא לא סבירא לן כרבי יוחנן בן ברוקא, והוא הדין בסתם שכיב מרע ששייר דכבריא דאמי. ועל ידי קנין נמי לא, דכיון דבלשון ירושה הוא דקאמר לא משמע מחיים כלל לא גופא ולא פירא דאין ירושה מחיים, ולא מהני קנין לאקנויי לאחר מיתה דכבר חיילא עליה ירושה דאורייתא. מידי דהוה אכותב נכסיו לבנו לאחר מותו כדברירנא התם. ואי נמי איכוון לאקנויי ליה גופא מחיים, כיון דבלשון ירושה קא מקני ואין ירושה מחיים כלל, מתנה על הכתוב שבתורה הוא. ומדרבנן נמי לא, דכי תקון רבנן במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו שלא תטרוף דעתו עליו, אבל בבריא וכיוצא בו לא תקון רבנן. ואע"ג דקני גבי כתובת בנין דכרין, תנאי ב"ד שאני.

ומאי שנא משכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני, דקיימא לן דאי מטי שטרא לידיה מחיים קנה לאחר מיתה כדברירנא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלה,ב), התם במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו, וכי קני באמירה בעלמא הוא דקני, ושטר כתנאה בעלמא הוא כדברירנא התם, אבל מתנת שכיב מרע במקצת דלאו מחמת מיתה, כיון דבעיא קנין, כל היכא דלא מקני אלא לאחר מיתה לא מהני בה קנין ולא מידי.

והני מילי דלא אמר אלא לשון ירושה, אבל היכא דאמר לשון מתנה ולשון ירושה, איכא לפלוגי. דאי תרוייהו באדם אחד ושדה אחת מהני בה קנין למקנא בלשון מתנה וחשבינן ליה ללשון ירושה כמאן דליתיה. ואי אמר לשון ירושה לחד ולשון מתנה לחד, אפילו בשדה אחת ושני בני אדם, אי נמי אדם אחד ושתי שדות חדא בירושה וחדא במתנה, לא מהני לשון מתנה אלא לההוא דאקני ליה בלשון מתנה ובההיא שדה דאמר בה לשון מתנה, והאיך גברא או הך שדה דלא אמר בהו אלא לשון ירושה לא מהני בהו קנין. דכי תנן (לעיל בבא בתרא קכו,ב) כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין, וקימא לן דאפי' בשתי שדות ושני בני אדם לזה בירושה ולזה במתנה היכא דאקני להו בתוך כדי דיבור דהדדי מהניא לשון מתנה דחד להקנאה דאידך למהוי כמאן דאקני להו לתרויהו בלשון מתנה, הני מילי בשכיב מרע, דמהני ביה לשון מתנה כל דהוא אע"ג דלא מהני בבריא כדברירנא בפירקין (לעיל בבא בתרא קמח,ב סי' צד) גבי שמעתא דיטול יזכה, אבל בבריא לא מהני ביה אלא לישנא ברירא דמוכח דלשון מתנה הוא, [ו]כ"ש דלא מהני ביה לשון מתנה משדה לשדה ולא מגברא לגברא כדברירנא התם.

ואע"ג דכי אפסיקא הילכתא התם דתוך כדי דיבור כדבור דאמי לבד מע"ז וקידושין בכל התורה כולה איפסיקא, הני מילי למחשבינהו להנהו תרי לישני כמאן דאתמרו בחדא שעתא בהדי הדדי, דסוגיין בכל דוכתא דקי"ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי הכי משמע, וכי איפסיקא הילכתא נמי לענין לשון ירושה ולשון מתנה דתוך כדי דיבור כדיבור דמי להאי ענינא איפסיקא, אבל לענין מחשבינהי לתרויהו כלשון מתנה מילתא באפי נפשה היא, ולא אשכחן האי דינא אלא בש"מ דמצוה מחמת מיתה וכיוצא בו. והאי דתלי לה סוגיא דגמרא בדינא דתכ"ד כדיבור דאמי, לאו למימרא דכל היכא דסבירא לן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי הכין דיניה, אלא למימרא דכל היכא דבעלמא סבירא לן כדבור דאמי, הכא גבי ש"מ חשבינן ליה כמאן דאקני להו לתרויהו בלשון מתנה. אבל בבריא היכא דאקני להו בתוך כדי דיבור דהדדי נמי כל חד מיניהו באנפי נפשיה קאי ובההוא לישנא דאקני ליה הוא דדיינינן ליה. וההיא דאמרינן התם גבי תקנתא דכתובת בנין דכרין הוה לזה במתנה ולזה בירושה וכל לזה במתנה ולזה בירושה אפילו רבנן מודו, דשמעת מינה דכי האי גוונא אפילו בבריא נמי מהני לשוויינהו לתרויהו לשון מתנה, תנאי ב"ד שאני כדברירנא התם בדוכתה:

מתנת שכיב מרע במקצת כו'. והרי היא כמתנת שכיב מרע שנקנית באמירה שמא תטרף דעתו עליו לפיכך לא הטריחו להקנאת בריא ורבא אמר רב נחמן צריכה קנין (או) כמו כל הקנאת בריא ואם מטלטלים הם צריכים קנין לפי שאין נקנין בשטר. הראב"ד.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: רבא אמר רב נחמן צריכה קנין. פירוש או שאר הקנאות של בריא שאלו יש בהם מטלטלים אינם נקנין בשטר אלא אם בחליפים או במשיכה והגבהה.

מאי לאו דלא קנו מיניה. ולא עשו לו שום הקנאת בריא כגון שהיו שם מטלטלים ולא הקנה אותם על גב קרקע ואף על פי כן מתנתו מתנה באמירה בעלמא.

אי הכי אימא סיפא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה כו'. ותימא ולישני דמיירי בדלא קנו מיניה וכגון שלא נכתב השטר בלשון צוואה אלא בלשון מתנה והילכך כי שייר הויא ליה מתנת בריא שקונה קרקע בשטר כשמסר לו השטר וכי לא שייר הויא ליה מתנת שכיב מרע בכולה דלא קני אבל (קנין) בקנין קני. ויש לומר דאם איתא דבקנין קני במסירת השטר נמי קני דהוי כמו קנין. והר"מ פירש דמתניתין כשנכתב השטר בלשון צוואה דאי נכתב בלשון מתנה הוה קני כמו בקנין. הרא"ש.

ואי דקנו מיניה אמאי לא. הא איכא מיפה את כחו דמקנה בקנין כדאיתא לקמן. אמר ליה הכי אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו אף על פי שקנו מידו עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה והא ודאי במיפה את כחו דאי לא אפילו לא עמד ולא חזר אין מתנתו מתנה אלא כיון שהקנה לו באמירה תחילה אף על פי שהוסיף לו קנין מתנת שכיב מרע הויא וחוזר. הראב"ד ז"ל.

האומר תנו גט לאשתי כו'. לא גרסינן זה דלשון זה משמע שמסרו ליד השליח ואם כן לרבנן דקאמרי בפרק קמא דגיטין זכות הוא לעבד כו'. ומיהו מצינו למיגרס זה וכגון שלא מסרו לידו אלא מראה להם הגט ומצוה להם ליתנו לעבד והם לא נטלוהו עד אחר מיתה וקמשמע לן אף על פי שכבר נכתב הגט ומזומן ליתנו אפילו הכי לא יתנוהו לאחר מיתה. אי נמי אפילו נטלוהו לאלתר אפילו הכי לא נשתחרר העבד כיון שלא נתנו להם מיד ליד כדפירש רבינו תם בגיטין דלא אמרינן תן כזכי אלא בנותן מידו ליד השליח. ואין לתרץ דמתניתין אתיא כרבי מאיר דאמר חוב הוא לעבד כו' דהא רבי מאיר אית ליה מצוה לקיים דברי המת ואם כן אמאי לא יתנו לאחר מיתה דנהי דמגט זה אינו יכול להשתחרר מכל מקום יכפו היורשים לשחררו כדאמרינן בפרק השולח פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח כו' ותניא נמי בתוספתא עשיתי פלוני עבדי בן חורין כו' ומיהו יש לומר הא דקתני לא יתנו לאחר מיתה היינו בגט זה אבל בגט אחר ישחררוהו. אי נמי אף באחר אינם חייבים שהרי לא צוה לשחררו אלא ליתן לו גט זה ואין כאן מצוה לקיים דברי המת. הרא"ש.

בד"ה מתה וקיימו כו' שיחלוק רבא במה שאומר כו' ולא יסבור שאם עמד אינו חוזר אלא דבעי קנין דהא שמעינן ליה לרב נחמן כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל והא בודאי איירי סתמא כל היכא דקונה ש"מ כו' והיינו אף בלא קנין עכ"ל וכפי מה שהבין דבריהם הם תמוהים דטפי תקשי להו בפשיטות אמלתא דרבא דהכא דאמר דבעי קנין ובלא קנין ודאי דאם עמד חוזר ומרב נחמן דלעיל דסתמא איירי אף בלא קנין שמעינן דאינו חוזר גם קשה לדבריו למה נקטו בדבריהם רבא דרב משרשיא ורבינא ה"ל למנקט בדבריהם גם אם מסתבר להו בקושייתם דליכא למימר דלית ליה הא דרב נחמן דלעיל א"כ איך לא חשו אדבר זה בתירוצם שכתבו ועי"ל כו' דלא בעי קנין ה"ה נמי שסובר שיכול לחזור בו כו' הא רב נחמן דלעיל לית ליה האי סברא דסתמא איירי בלא קנין ואפ"ה קאמר דאם עמד אינו חוזר ואין זה דרך התוס' אבל ביאור דברי התוספות נ"ל דמשמע להו לכאורה דרב משרשיא ורבינא לא פליגי ארבא אלא בהא דקאמר רבא דמתנת ש"מ במקצת בעי קנין ואינהו קאמרי דלא בעי קנין אבל בהא דמתנת ש"מ במקצת אם עמד אם הוא חוזר או אינו חוזר לא פליגי עליה דרבא והשתא מדברי רב משרשיא ורבינא ליכא לאוכחי מידי דאיכא למימר דבלא קנין אם עמד תוזר ולהכי נקט במתני' מת דוקא ודרב נחמן איירי דוקא בקנין ולכך אם עמד אינו חוזר אבל מדברי רבא הוכיחו כי אין נראה שיחלוק רבא כו' ר"ל שיהיה מפליג בזה שאמר רבא הרי הוא כמתנת בריא שלא יסבור כן לענין שאם עמד אינו חוזר כמתנת בריא אלא לענין דבעי קנין אמר דהוי כמתנת בריא אבל אם עמד חוזר אפי' בקנין דבהך מלתא לא הוי כמתנת בריא ואהא קאמרי דהא שמעינן ליה לרב נחמן כו' וא"כ מ"מ בקנין ע"כ אית ליה דאינו חוזר וכיון דע"כ רבא אינו חוזר קאמר רב משרשיא ורבינא נמי אינו חוזר קאמרי למר כדאית ליה בקנין ולדידהו אף בלא קנין דבאינו חוזר לא פליגי עליה דרבא וא"כ אכתי תקשי אמאי נקט מת במתני' וה"ה ממתני' דהכא דקתני בשייר כל שהוא מתנתו קיימת כו' ה"מ לדחויי לכאורה דלית לן למימר לרבא דבעי קנין דאם עמד חוזר אלא דניחא להו לאתויי מרב נחמן דלעיל דבהדיא קאמר אם עמד אינו חוזר אבל מתני' איכא לדחוקי דמתנתו קיימת דוקא במת ובסיפא דלא שייר אין מתנתו קיימת אפילו מת ואפילו בקנין דה"נ אמרינן לקמן לשמואל לפרשב"ם והשתא נמי ניחא שכתבו ועי"ל דסבר המקשה כו' ר"ל דודאי כן הוא לרבא דסבר דבעי קנין כמתנת בריא בהא נמי הוי כמתנת בריא דאם עמד אינו חוזר אבל לפי סברת המקשה דרב משרשיא ורבינא דס"ל דלא הוי כמתנת בריא ולא בעי קנין ה"ה נמי בהא לא הוי כמתנת בריא ואם עמד חוזר ושפיר נקט במתני' דוקא מת ורב נחמן דלעיל דאמר אינו חוזר איירי דוקא בקנין והדברים ברורים לכל מבין ודו"ק:

בד"ה תנו גט כו' ול"ג תן גט דתן גט משמע שנתנו כבר כו' עכ"ל דלשון תן לא משמע כתוב ותן דאחד לא יכתוב גט רק הוא יכול להיות שליח לזכות בו אבל תנו משמע דלשנים אומר שהם יהיו העדים ויכתבו אותו ויעשו שליח ליתנו וק"ל:

בא"ד כל האומר תן כזכי דמי היינו כשנתנו כו' והא דקתני תנו גט זה אשמועינן כו' עכ"ל כן הגיה מהרש"ל אבל אין צורך להגיה מלת זה דלפי דברי התוס' דהכא משמע להו דתן בלחוד נמי משמע דהוי הגט בעין כמו שכתבו לעיל מיהו בתוס' פרק קמא דגיטין לא משמע להו הכי רק מזה ק"ל:

בא"ד ואם תאמר מאי קמשמע לן דאין כו' א"ר זירא בסתם חולקים כו' כצ"ל:

בד"ה תנו מנה כו' אבל למאן דמוקי לה התם בבריא ובמעמד ג' כו' עכ"ל יש לדקדק למאן דמוקי לה התם בבריא תקשי ליה אמאי נקט מת דבלא מת נמי במעמד שלשתן קני כמו שהקשו התוספות לעיל לפי סברת המקשה ויש ליישב כיון דלא מת לא הוי רבותא טפי ממת איכא למימר שפיר דנקט ומת איידי דרישא דתנו גט דלא יתנו לאחר מיתה אבל לפי סברת המקשה דאיירי בש"מ ולא מת הוי רבותא טפי ממת לא ה"ל למתני מת משום איידי דרישא ודו"ק:

גמ' אתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמר רבא אמר רב נחמן הרי היא כמתנת בריא ובעי קנין אמרוה רבנן כו' כצ"ל:

רשב"ם בד"ה אמרה כששלחה כו' הד"א:

תוס' בד"ה מתה וקיימו כו' דהא שמעינן ליה לרב נחמן כו' נ"ב והא בודאי איירי סתמא כל היכא דקונה שכיב מרע במקצת אינו יכול לחזור והיינו אף בלא קנין ודו"ק:

בד"ה תנו גט לאשתי וכו' והא דקתני תן גט זה אשמועי' חידוש שאע"פ כו' הוה מתוקמא מתני' בשכיב מרע לא הל"ל כתבו ואין נראה לומר דדייק מדהוה ליה למיתני כתבו גט לאשתי ותנו שטר שחרור זה לעבדי דהוה שמעינן כו' רבנן מודו אלא אם כן אנו קיימים כו' כצ"ל:

תד"ה מתה. כי א"נ לומר שיחלוק על רבא כו'. כ"נ שהי' גי' מהרש"ל. ופי' שלא נחלק רב משרשיא על רבא רק במה שאמר ה"ה כמתנת בריא ובעי קנין אפי' מת אבל בזה לא יסבור שאם עמד אינו חוזר (כמו שאמרוה רבנן כו') אלא דוקא אם הי' בקנין. ופי' מהרש"א בזה דחוק:

ודע דהא דהקשו מתנו מנה לפלוני ומת. לכאורה י"ל דנקיט ומת לרבותא דחלוק בזה מתנו גט וכו':

תד"ה תנו גט. דהא כו' תנו כזכי היינו כשנתנו מיד ליד. לכאורה אם לא נתנו מיד ליד ודאי דל"ל דליהוי כזכי דהא הוה כמו שאומר טלי גיטך מע"ג קרקע דלא"כ (גיטין ע"ח) וזכיה דהיא מטעם שליחות לא עדיפא מהיא גופא ושחרור ילפינן לה לה מאשה עי' בסוגיא שם (ט' ב'):

תד"ה תנו מנה. לפי שהשטר כו' אין בעולם כו'. כצ"ל:

גמרא בסה"ע. והלכתא מתנת שכ"מ במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית ואם עמד אינו חוזר מצוה כו'. כ"ה ברי"ף ורא"ש וכ"נ שהי' גיר' התוס' לקמן בדף הסמוך בד"ה מתנת ש"מ:

כי הות קיימא הדרא בה. כדתנן לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה: תא וקני כל היכא דבעית. בא עתה אלי וקנה השדה בקנין גמור בכל ענין שתרצה שלא אוכל לחזור: אתא ושייר וקנו מינה. לא רצה לקבל כל השדה אלא שייר לעצמה מעט דהוה ליה מתנה מקצת ועל ידי קנין דקים לן לקמן דלא מצית הדרא בה אלא אם כן מצוה מחמת מיתה דמגלי דעתיה דמחמת מיתה קיהיב ואי קאי הדר ביה: בסילוא דלא מבע דמא. קוץ שמכאיב ואין יציאת דם ניכר בו דהיינו נידוי: אמרו ליה. העדים: אמרה. כששילחה בשביל אחיה: ווי כי מיתה הך איתתא. ולא תראה את אחיה שאינו רוצה לבא אלי: א''כ מצוה מחמת מיתה היא. וכל מצוה מחמת מיתה חוזר בין במתנה במקצת בין במתנה בלא שיור ואפילו קנו מידו אי קאי מחליו הדר בכולהו בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה הואיל והיה מתאונן על מיתתו בעת צוואתו והכי פסקינן לקמן: איתמר מתנת שכיב מרע במקצת. שלא היה בה קנין והיא אותה מתנה ששנינו שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה שאם עמד אינו חוזר דכיון דהוי בה שיור כך היה דעתו שאם יעמוד לא יחזור ולכך שייר לעצמו מה ששייר: והרי היא כמתנת שכיב מרע. שאין בה שיור דלא בעיא קנין ואם מת קנה ואם עמד אינו חוזר: ובעיא קנין. וכיון דקנו מיניה אם עמד אינו חוזר דאיכא קנין ושיור וכל שכן דאם מת קנה אבל בלא קנין אפילו מת לא קנה וכ''ש אם עמד חוזר והכי פסקינן לקמן: איתיביה רבא לרב נחמן. ממתני' שייר קרקע כל שהוא כו' דהיינו מתנת שכיב מרע במקצת: אימא סיפא אם לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה. אם יעמוד מחליו ואם מת קנה: ואי דקנו מיניה אמאי לא הויא מתנתו מתנה. שאם יעמוד לא יחזור: בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. הואיל ולא שייר ואע''פ שלא צוה מחמת מיתה בהדיא: רוכל. שם אדם: כבינתי. בית נפש נושק''א בלע''ז והוא לשון כבינות דרחלות במסכת שבת (דף נד.) שמכבנין אותן למילת: וקיימו חכמים את דבריה. אע''פ דמתנת מקצת בלא קנין הואי דמדקתני דבריה משמע דברים בלא קנין הואי: התם במצוה מחמת מיתה. שהזכירה דמדאגת מיתה היא מחלקת דמצוה מחמת מיתה לא בעי קנין היכא דמת בין איכא שיור בין ליכא שיור והכי פסקינן לקמן:

מתה וקיימו חכמים את דבריה. פי' אלמא מתנת שכיב מרע במקצת לא בעי קנין וא''ת לפי סברתו של מקשה אמאי נקט מתה אפילו בלא מתה נמי כיון דמתנת שכיב מרע במקצת אינו חוזר דהוי כמתנת בריא וכן יש להקשות בהך דלקמן דתנו מנה לפלוני ומת כי לפי סברת המקשה אמאי נקט ומת כי אין נראה לומר שיחלוק רבא במה שאומר הרי היא מתנת בריא ולא יסבור שאם עמד אינו חוזר אלא דבעי קנין דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאית ליה לעיל . (דף קמח.) דמתנת שכיב מרע במקצת אינו יכול לחזור גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת כו' וי''ל דהוה מצי למימר וליטעמיך ובהרבה מקומות בגמרא י''ל וליטעמיך ואינו אומר ועוד יש לומר כיון דסובר המקשה דלא בעי קנין הוא הדין נמי שסובר שיכול לחזור בו אי הוה כמתנת בריא הוי כמתנת בריא לגמרי ומנין לנו לחלק בזה: תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. הכי גרסינן תנו גט ולא גרסי' תן גט זה דתן גט זה משמע שנתנו לו כבר אבל תנו משמע שעדיין לא נתנו אלא שמצוה להם ליתנו לו על ידי שליחות ואי גרסי' תן סתם לן תנא כר' מאיר דאמר בפרק קמא דגיטין (דף יב:) חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות הלכך לא קנה לו השליח אי נמי י''ל דמתוקמא כרבנן דאמרי זכות הוא לו ומיירי כגון שמראה לו ליתנו לו ולא נטלו עד לאחר מיתה אי נמי נטלו לאלתר ולא זכה בשביל העבד דהא דאמרינן בפ''ק דגיטין (דף יג ושם ד''ה האומר) כל האומר תנו כזכי היינו כשנתנו מיד ליד והא דקתני תן גט זה אשמועינן חידוש שאף על'. פי שעשאו מחיים והגט בעין ומינה שלוחים כבר לתת הגט כיון שניתן לאחר מיתה אינו גט דאין גט לאחר מיתה מיהו אין נראה לר''י לגרוס זה דאם כן היכי מצי דייק בגמרא דבפ''ק דגיטין (שם:) על הך משנה דלא מיתוקמא הך משנה בשכיב מרע דאי בשכיב מרע לא הוה ליה למיתני תנו אלא כתבו ואי תנא זה לאשמועינן חידוש דלא יתנו לאחר מיתה אפילו הוה מתוקמא מתניתין בשכיב מרע [לא ה''ל למיתני כתבו] כיון דמיירי שהגט הוא בעין ואין נראה לומר דדייק מדהוה ליה למיתני כתבו גט זה לאשתי ותנו שטר שחרור זה לעבדי דהוי שמעי' דבשכיב מרע איירי מדתני כתבו ומדתני תנו שטר שחרור זה לעבדי אשמועינן חידוש דהא אין לו לתנא להשמיענו חידוש במה שהיה לו לשנות שני ענינים שהרי יש לו לקצר ולשנות ולערב הכל יחד ולא להאריך וא''ת מאי קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה הא כבר תנן ליה בפרק מי שאחזו (גיטין דף עב.) דאין גט לאחר מיתה ואמרינן נמי בריש כתובות (דף ב: ושם) אי אשמועינן דאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה כו' וי''ל דמתניתין דהכא איצטריך שאף על פי שמינה שליח בחייו ולאחר מיתה נמי עומד השליח במקומו ויכול לגרש ששלוחו של אדם כמותו קמ''ל דלא ידעינן הא ממשנה דמי שאחזו (גיטין שם) ומההיא דמי שאחזו שמעינן שאף על פי שנתן לה גט מחיים אין גט לאחר מיתה וא''ת על על הך דדייק בגיטין על הך משנה דהכא איירי בבריא מדקאמר תנו ולא אמר כתבו ומנין לנו לדקדק דמיירי בבריא מדלא קאמר כתבו דלמא הא דתנן תנו לאשמועינן דאפ''ה אין כופין היורשין לשחרר ולא אתא כרבנן דפליגי עליה דרבי בברייתא דירושלמי בפ''ק דגיטין דקתני התם תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופין את היורשין לקיים דברי המת אמר ר' זירא בסתם חולקים מה אנו קיימים אם באומר שחררו אף רבי מודה ואם באומר כתבו ותנו אף רבנן מודו אלא כן אנו קיימים באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו רבנן אומרים האומר תנו כאומר שחררו וי''ל דלא נחלתא מתניתין לאשמועינן דמצוה לקיים דברי המת דתשמע אם כופין היורשים אם לאו דלא נחתא אלא לאשמועינן שלא יתנו שלוחים שבמקומו גט לאחר מיתה: תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. אומר ר''י דלמאן דמוקי בגמרא הך משנה בשכיב מרע אתי שפיר והוי סיפא דומיא דרישא והשתא מיירי כולה מתניתין בענין אחד [ומחלק] בין צוואת שכיב מרע בשטר לצוואת ממון דבשטר אין מועיל צוואתו לאחר מיתה כמו בממון ואע''פ שלא דמו לגמרי לפי שהשטר שרוצה ליתן לאחר מיתה אין בעולם והמנה בעולם מכל מקום כיון דבשעת מיתה שניהם בעולם דמו אהדדי קצת אבל למאן דמוקי לה התם בבריא ובמעמד שלשתן קשה דהשתא לא הוי רישא דומיא דסיפא

בבא בתרא קנא ע"ב