בבא בתרא קנב ע"ב

בידוע שלא היה קנין זה אלא מחמת המיתה. ומכאן משמע שאם לא הבריא מחוליו — נקנתה המתנה למקבל, אף על פי שעשה בה קנין, ואין חוששים שמא לא גמר להקנותו אלא לאחר מיתה! ואחוי ליה בידיה, ואשתיק [והראה לו רב נחמן בידו תנועה מסויימת, ושתק רבא].

כי קם [כאשר עמד] רב נחמן ממקומו, אמר רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי אחוי [מה הראה] לך, מה היתה משמעות התנועה הזו? אמר ליה [לו]: שדברי רב יהודה בשם שמואל נאמרו במיפה את כחו. כלומר, כאשר בנוסף לעצם המתנה ציוה אותו שכיב מרע שיעשו קנין, כדי לייפות את כוחו של המקבל.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] מיפה את כחו? אמר רב חסדא: כגון שאם היה זה בשטר היה כתוב בו כך: "וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא" [וקנינו ממנו, מן המצוה, נוסף על מתנה זו], שאז רואים שהקנין אינו חלק מן המתנה, אלא תוספת יפוי כוח.

א ועוד בנושא זה, פשיטא [פשוט] הוא הדין, במקרה שבו שכיב מרע כתב לזה במתנה נכס מסוים, וחזר וכתב לזה לאדם אחר אותו נכס עצמו — היינו דכי אתא [זהו המקרה שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר עליו: דייתיקי [צוואה] מבטלת דייתיקי [צוואה], וצוואה אחרונה היא הקיימת. ואולם השאלה היא במקרה שכתב וזיכה לזה שעשה מעשה זיכוי נוסף בשטר, וחזר בו וכתב וזיכה לזה לאדם אחר, מה יהא אז הדין? רב אמר: ראשון שבהם קנה, ושמואל אמר: שני קנה.

ומסבירים את טעמיהם: רב אמר ראשון קנה, שמאחר שגם זיכה לו — הרי היא כמתנת בריא שאינו יכול לחזור בה. ושמואל אמר שני קנה — הרי היא המתנה לראשון ככל מתנת שכיב מרע, שיכול לחזור בה, ולפיכך השני קנה.

ושואלים: והא אפליגו [והרי כבר נחלקו] בה חדא זימנא [פעם אחת], במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין, שלדעת רב אינו יכול לחזור בה, ולדעת שמואל אינה חלה כלל, ומדוע הם חוזרים וחולקים באותו נושא עצמו?

ומשיבים: צריכא [צריך] לשנות את שתיהן, דאי איתמר בהא [שאם היה נאמר רק בזו] שכתוב בה קנין, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אומר] רב שאין המתנה חוזרת — משום שקנו מיניה [ממנו], אבל בהא [בזו] במקרה שלנו, שלא קנו מיניה [ממנו] אלא רק זיכה לו — אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לשמואל; ולהיפך, ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר רק בזו] במקרה שלנו, שזיכה, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו דווקא אמר] שמואל שיכול לחזור בו, אבל בהך אימא [בזו, שעשה קנין, אמור] שמא מודה ליה [לו] לרב שאינו יכול לחזור בו, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שתי המחלוקות.

ומעירים: בסורא מתנו הכי [היו שונים את הסוגיה הזו כך] כמו שאמרנו. בפומבדיתא מתנו הכי [היו שונים כך], אמר רב ירמיה בר אבא: שלחו ליה מבי [לו, מבית מדרשו] של רב, לאחר מותו של רב, לשמואל, ילמדנו רבינו: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וקנו מידו, מהו? שלח להו [להם]: אין אחר קנין כלום.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנב - ב

והא אמר רב יהודה אמר שמואל: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, אף על פי שקנו מידו, אם עמד, חוזר. כי היות שנתן את כל נכסיו, הרי בידוע, שלא נתן אלא מחמת מיתה. אבל אם לא עמד, קנה על ידי מתנת שכיב מרע, ולא אמרינן כיון שעשה קנין, שמא לא גמר להקנות בקנין, ואין קנין לאחר מיתה!?

ואחוי ליה בידיה, ואשתיק. רב נחמן רמז לרבא בידו שיש לו תירוץ על שאלתו, אך לא פירשו. כי קם, כשרב נחמן הלך, אמר רב נחמן בר יצחק, שאל את רבא: מאי אחוי לך!? לאיזה תירוץ הוא רמז בידו?

אמר ליה רבא: הוא רמז לתירוץ של במיפה את כחו, שכתב בשטר לשון של יפוי כח.

מבארת הגמרא: היכי דמי "מיפה את כחו"? מהו הלשון של יפוי כח.

אמר רב חסדא: וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא. כותב בשטר שהקנין הזה הוא תוספת על המתנה, ולמעשה הקנין העיקרי הוא מתנת שכיב מרע באמירה, והקנין בא לגלות דעתו שנותן בלב שלם, ולכן אין חסרון של קנין לאחר מיתה.

ואומרת הגמרא, כי זה פשיטא, שאם שכיב מרע כתב לזה, שהקנה באמירה לאחד, וכתב על זה שטר לברר ולאמת את המתנה, ועדיין לא מסר לו את השטר, ואחר כך כתב לזה, הקנה גם לאחר, וכתב לו בשטר, היינו דכי אתא רב דימי, אמר, זה מה שרב דימי אמר בבואו מארץ ישראל לבבל:

דייתיקי, מתנת שכיב מרע, מבטלת דייתיקי, מבטלת את מתנת שכיב מרע שהיתה לפניה, ויכול לחזור בו.

אבל אם כתב וזיכה לזה, שכתב את השטר, ומסר לו, ואחר כך כתב וזיכה לזה, בדבר זה נחלקו האם אפשר לחזור: רב אמר, ראשון קנה. ולא יכול לחזור בו.

ושמואל אמר, שני קנה, ויכול לחזור בו.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם: רב אמר ראשון קנה, הרי היא כמתנת בריא, כי מסירת השטר היא עצמה הקנין, ^[82] ודעתו היתה שיחול הקנין מיד, ולא יכול לבטל את הקנין.

ושמואל אמר, שני קנה, הרי היא כמתנת שכיב מרע שיכול לחזור בו.

ואין מכאן סתירה לדינו של שמואל שאם יש קנין שמא רוצה שיקנה לאחר מיתה, כיון שאין כאן קנין גמור, שלא כתב לשון של שטר קנין אלא צוואת שכיב מרע, שנכתבה בשטר ומסרה למקבל ^[83], ^[84].

שואלת הגמרא: והא אפליגו בה חדא זמנא, לכאורה זו אותה מחלוקת שנחלקו לעיל רב ושמואל במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין, שלפי רב יש למתנה כזאת כח של מתנת בריא, ולשמואל זו מתנת שכיב מרע [ואין חסרון של קנין לאחר מיתה כפי שביארנו לעיל].

ומתרצת הגמרא: צריכא. צריך את שני המחלוקות.

דאי אתמר בהא, אם היתה רק המחלוקת הראשונה, הייתי סבור לומר כי רק בהא קאמר רב שיש לזה כח של בריא שיחול מחיים, משום דקנו מיניה, שהיה קנין גמור. אבל בהא, דלא קנו מיניה, אבל במחלוקת השניה שלא היה קנין גמור, אלא רק צוואתו שכתב בשטר ומסר לו, אימא מודה לשמואל, היינו חושבים שמודה לשמואל שזה כמו מתנת שכיב מרע, שיכול לחזור. לכן צריך לחדש שגם כאן סובר רב שהרי הוא כמתנת בריא.

ואי אתמר בהא, אם היתה רק המחלוקת השניה, הייתי סבור לומר כי רק בהא קאמר שמואל שיכול לחזור, כיון שלא היה קנין גמור. אבל בהך, אימא מודה ליה לרב, במחלוקת הראשונה שהיה קנין, הייתי סבור שמודה שמואל לרב, שהרי היא כמתנת בריא, לכן צריכא. צריך לחדש ששמואל סובר שחוששים שרוצה להקנות לאחר מיתה.

בסורא מתנו הכי, כך שנו בישיבת סורא את המחלוקת בין רב ושמואל בכתב וזיכה לזה.

אבל בפומבדיתא, מתנו הכי, בישיבת פומבדיתא שנו דין אחר במחלוקתם, ולא הוזכרה המחלוקת דלעיל, וכך שנו:

אמר רב ירמיה בר אבא, שלחו ליה מבי רב לשמואל, תלמידי רב שלחו לשמואל: ילמדנו רבינו, שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וקנו מידו, מהו? האם אפשר לחזור מהקנין, וכאן עשו גם קנין, גם כתבו אותו בשטר, וגם מסרו את השטר?

שלח להו: אין אחר קנין כלום. השיב להם שאי אפשר לבטל את הקנין. וגם לשמואל שסובר שמתנת שכיב מרע עם קנין חוששין שמא רוצה להקנות בקנין אחר מיתה, בכל זאת, כאן, כיון שבנוסף לקנין היתה כתיבה ומסירה, ודאי דעתו היא לתת למתנה כח של מתנת בריא, שלא יוכל לחזור.

הערות

^[82] כך מבאר הרשב"ם שמסירת השטר הוי קנין והקשה הריטב"א ואינו מחוור דלמא מסר כדי שלא תהיה דייתיקי קשורה על ירכו שהדין שלא קנה שאם משאיר אצלו את השטר מתנה אולי חזר בו ולא רוצה לתת אלא מיירי שנתן את השטר בפני עדים ואמר לו זכה בנכסים שנתתי לך בשטר זה.

^[83] על פי הריטב"א.

^[84] על פי הרשב"ם שלא מדובר כאן בקנין ממש רק המסירה היא במקום קנין, אבל תוס' חולק, ומדובר שזיכה על ידי אחר. ולפי שיטתו צריך להעמיד שכתב יפוי כח.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The reason for Shmuel’s ruling is that it is known that an act of acquisition was performed only due to his expectation of imminent death. This ruling indicates that if the giver does not recover, the recipient acquires the gift, and the performance of an act of acquisition does not indicate that the giver intended to transfer the property only after his death. Rav Naḥman indicated the answer to Rava with a gesture of his hand, and Rava was silent.

When Rav Naḥman arose from his place, Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rava: What did he indicate to you with that gesture? Rava said to him: He indicated that the statement of Rav Yehuda is referring to a case where the giver was clearly enhancing the legal power of the recipient by requiring an act of acquisition to be performed in addition to bestowing the gift.

The Gemara asks: What is considered an act of acquisition that enhances the legal power of the recipient? Rav Ḥisda said: An act of acquisition is clearly intended only to reinforce the legal power of the recipient when, for example, the following phrase is written in the deed: And we, the witnesses, acquired it from him by means of an act of acquisition in addition to this gift. This indicates that the act of acquisition was not performed in order to effect the actual acquisition.

§ It is obvious that if a person on his deathbed wrote a deed of transfer granting his property to this individual, and he then wrote a deed granting the same property to that individual, i.e., a second recipient, this is the case discussed by Rav Dimi. As when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: A later will [dayetikei] nullifies an earlier will. The amora’im disagree with regard to a case where one wrote a deed of transfer and also conferred possession of the property on this individual, and then he wrote a deed of transfer and conferred possession of the same property on that second individual. Rav says: The first recipient acquires the gift, and Shmuel says: The second recipient acquires the gift.

The Gemara explains: Rav says that the first recipient acquires the gift. Since an additional act of conferring possession of the property was performed, the gift is considered like the gift of a healthy person, which cannot be retracted. Shmuel says that the second recipient acquires the gift because it is considered like the gift of a person on his deathbed, which can be retracted.

The Gemara asks: But didn’t Rav and Shmuel already disagree about this matter once? With regard to a deed pertaining to the gift of a person on his deathbed in which it is written that an act of acquisition was also performed, Rav maintained that the gift cannot be retracted, whereas Shmuel maintained that the acquisition was not effective. Why is it necessary to record another disagreement with regard to the same principle?

The Gemara replies: It is necessary to cite both cases. This is because if it were stated only with regard to that case, where an act of acquisition was recorded in the deed, one might say that only in that case Rav says that the gift cannot be retracted, because an act of acquisition was performed. But in this case, where an act of acquisition was not performed, one might say that he concedes to Shmuel. And if it was stated only with regard to this case, where he conferred possession of the property on the recipient through a deed alone, one might say that only in this case Shmuel says that he can retract the gift. But in the other case, where an act of acquisition was recorded in the deed, one might say that Shmuel concedes to Rav that he cannot retract it. Therefore, it is necessary to cite both cases.

In Sura they taught the statements of Rav and Shmuel that way, as stated above. In Pumbedita they taught their statements like this: Rav Yirmeya bar Abba says: After the death of Rav, the following question was sent from the study hall of Rav to Shmuel: Let our teacher teach us: With regard to a person on his deathbed who wrote a deed of transfer granting all of his property to others, and they performed an act of acquisition, what is the halakha? Shmuel sent to them in reply: After an act of acquisition is performed, nothing can effect a retraction of the gift.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואחוי ליה. רמז לו שישתוק שהוא יתרצה לו:

אמר ליה. האי אחוי לי בידו משום הכי אמר שמואל דקנה לאחר מיתה במיפה את כחו אבל היכא דלא ייפה את כחו אין שטר לאחר מיתה:

וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא. היינו דאמר אף כתובו כלומר דמשמע דמחיים הקנה לו:

כתב לזה שדה זו וחזר וכתב לזה אותה שדה עצמה היינו דייתיקי מבטלת דייתיקי. כלומר שני קנה ראשון לא קנה שחזר בו:

כתב וזיכה לזה. שא"ל לך וזכה בה לפני: וכתב וזיכה אותה שדה עצמ' [לאחר] מהו מי אמרינן דכקנין דמי אותה זכיה וקני אי לא קנה:

רב אמר ראשון קנה. דארכביה אתרי ריכשי מאחר שכתב וזיכה לזה אין לשני במקום ראשון כלום:

ושמואל אמר שני קנה. משום דשמא ראשון לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה והואיל דכתב לשני וחזר מראשון לא הוי מתנה ולא קני ראשון:

והא אפליגו בה חדא זמנא לעיל (בין) רב ושמואל ^א)נראה דצ"ל דאי איתמר בהא. בההוא דלעיל בהא קאמר רב וכו'. בההיא דלעיל קאמר רב ארכבוה אתרי ריכשי. משום דקנו מיניה וכתבו לו קנין אבל בהא דכתב וזיכה לו דלא קנו מיניה דההיא זכי' לאו כקנין דמי אימא מודה ליה לשמואל דשני קנה ולא ראשון קמ"ל דלא:

בהא קאמר שמואל. דשני קנה משום דלא קנו לראשון: בסורא מתנו הכי כדאמר לעיל:

קנו מידו בלא כתיבה וחזר ונתנו לאחר מהו. מי אמרינן דחזר מראשון וקני שני ולא ראשון או דילמא הואיל דהקנה לראשון אין לשני כלום:

שלח ליה אין לאחר קנין כלום. וראשון קנה שני לא קנה דהא דקאמר לעיל לא ידענא מאי אידון בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ^ב)נראה דצ"ל ואין שטר לאחר מיתה היינו היכא דצוה לכתוב שטר ג"כ אבל הקנה לו בע"פ וכו'. אבל הקנה לו בעל פה דקנין מחיים הוה אין לאחר קנין כלום:

כתב וזיכה לזה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שמסר לו שטר המתנ' ואיכא דקשי' ליה אי הכי רישא דלא מסר לו שטר המתנ' והתנן ונמצאת דיתיקי חגורה לו על יריכו הרי זו אינה כלום ולא קשי' דהכא במאי עסקי' דא"ל באפי סהדי קני כל נכסי שאני מזכה לך בשטר המתנה ואלו מתנת שכיב מרע הות לא הוה ליה לממסר ליה שטרא ולמימר ליה זכה בשטר זה אי נמי שאמר לאחר זכה בשטר זה בנכסי לפלוני ולא הוה צריך לשטרא דלא בעי מסר ליה עד לאחר מיתה ורבני ספרד ז"ל פירשו בדאמר ליה לך חזק בנכסים וקני.
והא דאמר שמואל לשני קנה ולא אמר לא ידענא מאי אידון בה משום דזכוי ודאי נמי כיפה את כחו דמי.
וסלקא שמעתי' ראיה לאחר קנין וזכוי כלום ורב יוסף הלוי ז"ל אמר דה"מ במתנת שכיב מרע בכל אבל מצוה מחמת מיתה לעולם חוזר ואפי' לאחר קנין וזכוי.

כתב וזכה לזה. פירש ר"ש ז"ל, שמסר שטר המתנה. ואיכא דקשיא ליה דאי הכי רישא בשלא מסר ליה, ואם כן היכי קני, דהא תנן (לעיל בבא בתרא קלה, ב) נמצאת דייתיקי חגורה לו על ירכו הרי זו אינה כלום. וכתוב בנמקי הרמב"ן ז"ל דלאו קושיא היא, דהכא במאי עסקינן דאמר ליה באפי סהדי קני כל נכסי שאני מזכה לך בשטר המתנה, ואלו מתנת שכיב מרע הות לא הוה ליה למימסר ליה שטרא. והגאונים ז"ל פרשו בדאמר ליה לך חזק בנכסים וקני. והא דאמר שמואל שניקנה ולא אמר לא ידענא מאי אידון בה, משום דזיכוי ודאי יפוי כחו דמי. וסלקא שמעתתא דאין לאחר קנין וזכו כלום, וכתב רב יהוסף הלוי ז"ל שהוא הדין במתנת שכיב מרע ככל, אבל מצוה מחמת מיתה לעולם חוזר ואפילו לאחר קנין וזיכוי. ואין נראה כן מדברי ר"ח ז"ל וכן מדברי הרב אב בית דין ז"ל.

והא איפליגו בה חדא זמנא. איכא למידק, אדרבה בההיא דכתיב בה קנין קאמר שמואל לא קנה והכא אמר קנה. ובתוספות דוחקין דאדרב בלחוד קא מקשה. ואכתי לא ניחא, דהא עבד צריכותא נמי בדשמואל דאי אתמר בהא אבל בהא אימא מודה ליה לרב צריכא. והם דוחקים גם בזו דעיקר צריכותא דקאמר הכא אינה אלא משום דרב אלא אגב דאמר צריכא לרב אמר נמי לשמואל, אבל קושטא דמלתא לשמואל הפוכין הן בדיניהן. ועדיין צריכא עיון.

שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו קנו מידו מהו חוזר או אינו חוזר. שלח להו אין לאחר קנין כלום. כלומר מתנת בריא היא ואינו חוזר. וכיון דכמתנת בריא הוא ממילא שמעת דליכא למימר בה שטר לאחר מיתה דכי אמרי שטר לאחר מיתה הני מילי במתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה אבל מתנת בריא דמחיים קנו ליה ליכא למימר בה שטר לאחר מיתה דהא לא שינא הכא הקנאה לאחר מיתה כלל והא דאמרינן סבור מינה הני מילי לעצמו אבל לאחר לא פירוש סבור מינה דהא דאמרינן אין לאחר קנין כלום ואינו חוזר הני מילי כשהוא רוצה לחזור לעצמו דמכיון דקנו מיניה הא סליק ליה נפשיה מהני נכסי לגמרי. אבל כשהוא רוצה לחזור ולתת אותה לאחר אף על גב דסליק נפשיה בההוא קנין מהנהו נכסי מכל מקום ההוא ראשון לא מיקנא ודאי קני להו דהא שכיב מרע הוא הנותן. אמר להו רב חסדא כי אתא רב הונא פירש' בין לעצמו בין לאחר:

קכז. והאמר רב יהודה אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. טעמא דעמד, הא מת קנה, ואע"ג דקנו מיניה. היכי דאמי, אילימא דמסר ליה שטרא מחיים, מאי אע"פ שקנו מידו, כיון דבשטר לא קנה ממילא ידענא דבקנין נמי לא קנה. אלא לאו דלא מסר ליה שטרא מחיים, וכי מת מיהת קנה. ואוקימנא במיפה את כחו. אבל בשאין מיפה את כחו ומת קודם מסירת השטר לא קנה, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. היכי דאמי מיפה את כחו אמר רב חסדא כגון דכתיב ביה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא. דגלי אדעתיה דלא לאקנויי ליה בשטרא קא מיכוון, דהא עיקר קנין דקנו מיניה מוסף על גופא דמתנתא הוה, דאלמא עיקר מתנתא מיקנא הוה קניא וקימא, אלא ליפות כחו קא מיכוון, דלכתבוה לתפקידתיה מזמן הקנאה דסתם קנין לכתיבה עומד, כי היכי לברורי דבתרייתא היא ותבטל קמייתא מקמה:

קכח. פשיטא כתב כל נכסיו לזה וחזר וכתב לזה היינו דכי אתא רב דימי אמר דיתיקי אחרונה מבטלת דיתיקי ראשונה. כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה מאי רב אמר ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע. וקי"ל כשמואל בדיני. ודוקא בכותב כל נכסיו, דהויא לה כש"מ שכתב כל נכסיו וקנו מידו דיכיל למהדר ביה, אבל מתנת ש"מ במקצת היכא דכתב וזיכה לראשון קנה ולא מצי למהדר ביה, דהויא לה כמתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר, דזיכוי כקנין דמי. דאי ס"ד זיכוי לאו כקנין דאמי והכא במתנת ש"מ במקצת קא מיירי, אי הכי שני מיהת אמאי קנה הא קי"ל דמתנת ש"מ במקצת בעיא קנין. אלא לאו ש"מ דלא קאמר שמואל שני קנה אלא בשכתב כל נכסיו, אי נמי במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו.

ברם צריך את למידע דהאי כתב לזה וכתב לזה דקאמרינן דיתיקי מבטלת דיתיקי, אם תמצי לומר בכותב בכתב ידו קאי ולא פקיד באמירה כלל, דוקא שכתב לזה ומסר לו את השטר, וחזר וכתב לזה ומסר לו את השטר, אבל לא מסר לו את השטר לא קנה. דבהדיא תנן (לעיל בבא בתרא קלה,ב) מי שמת ונמצאת דיתיקי קשורה לו על יריכו הרי זו אינה כלום. ואי בשאמר לעדים כתובו קאי וכתבו וחתמו, אי במיפה את כחו דאמר לוה אף כתובו וחתומו והבו ליה, משכחת לה בין דמסר ליה שטרא בין דלא מסר ליה שטרא, דאי בסתמא לא משכחת לה אלא בדמסריה לשטרא נהליה מחיים, דאי לא מסר בתרא נמי אמאי קנה ליחוש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. וממילא שמעת דהאי כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה דקאמרי' דשני קנה לדברי הכל אפי' בשמסר לו את השטר לראשון קנה.

הילכך על כרחיך האי כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה דאיפליגו בה רב ושמואל לאו בשזיכה לו את השטר על ידי אחר מיירי, דא"כ בהא לימא רב ראשון קנה, השתא היכא דמסריה לשטרא למקבל מתנה גופיה מודי רב דשני קנה, היכא דזיכה לו את השטר על ידי אחר לא כל שכן.

אלא על כרחיך האי כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה דקאמרי' דזכי ליה בנכסים על ידי אחר עסיקינן, דאמר ליה לאחר זכי בהאי נכסי לפלניא ואזל ואחזיק בהו. ואי אית בהו מטלטלי משכחת לה כגון דא"ל קני ליה מטלטלי אגב מקרקעי ואזל ואחזיק במקרקעי, דקני מטלטלי אגב מקרקעי, וחזר וכתב וזיכה לזה כדרך שזיכה לראשון. ובשטר שאין בו קנין עסיקינן, דאי אית ביה קנין הו"ל קנין וזיכוי ולא מצי למהדר ביה מקמה. אלא הכא בשטר שאין בו קנין עסיקינן, כגון שכתב לזה ומסר לו את השטר וזיכה לו בנכסים, וחזר וכתב לזה ומסר לו את השטר וזיכה לו בנכסים. רב אמר ראשון קנה, כיון דזכי ליה הויא לה כמתנת בריא. ושמואל אמר שני קנה, בידוע שלא היה זיכוי אלא מחמת מיתה, ומצוה מחמת מיתה חוזר, מידי דהוה אמצוה מחמת מיתה היכא דקנו מיניה.

והיינו טעמא דמצי למהדר ביה אע"ג דעבד מילתא יתירתא דקנו מיניה א"נ דזכי ליה, דאיכא למימר גבי זיכוי דלא הוה ידע האי גברא דהוה יכיל לאקנויי באמירה גרידתא ואמטול הכי לא איכוון לאקנויי ליה אלא בזיכוי. וגבי קנין דליכא למימר הכי, דהא אוקימנא במיפה את כחו דכתיב בה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא, דמשמע דמידע הוה ידע דבלא קנין נמי הוה קני, איכא למימר דכי איכוון למקנא מיניה כי היכי דלכתבה לתפקדתיה מזמן הקנאה כי היכי לברורי דבתריתא היא כדברירנא לעיל, ואשתכח דלאו למילתא יתירתא איכוון, ואמירה לאו מילתא יתירתא היא דאי איפשר לזיכוי או לקנין בלא אמירה ושטרא נמי לראיה בעלמא הוא דכתביה ולאו מילתא יתירתא היא. אלא ודאי היכא דקנו מיניה וזכי ליה מוכחא מילתא דלא איכוון בתרויהו אלא לאקנויי ליה ומקניא ליה בחד מיניהו ואיכפל לאקנויי ליה בתרויהי, בריא הוא דאיכון, כי הא דשלחו ליה מכי רב לשמואל:

קכט. שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו קנו מידו מהו. ו[א]כתב וזכה לזה וכתב וזכה לזה קאי, דאיירי בה ואתי, ד(א)שמעינן ליה לשמואל דקאמר שני קני, ועלה הוא דשלחו ליה מבי רב לשמואל, קנו מידו מהו. כלומר קנו מידו לראשון, שכתב וזיכה לו, מהו.

שלח להו אין לאחר קנין כלום. ולא מצי למהדר ביה בין לאחר בין לעצמו. ודוקא בכותב כל נכסיו לאחר א"נ במחלק כל נכסיו, דאי במתנת שכיב מרע במקצת, אע"ג דזכי ליה בלא קנין א"נ קנו מיניה בלא זיכוי קני, דקי"ל מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואם עמד אינו חוזר. הילכך לא מיתוקמא אלא בכותב כל נכסיו או במחלק כל נכסיו. והוא דאיכא זיכוי לבד מקנין, חדא דהא אכתב וזיכה לזה קימינן, ועוד דאי בקנין גרידא בלא זיכוי קאמר, קשיא דשמואל אדשמואל, הכא אמר שמואל דלא יכלי למהדר ביה, והתם (לקמן בבא בתרא קנב,א) אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר. אלא לאו שמע מינה שאני הכא דאיכא תרתי קנין וזיכוי לבד מכתיבה. דבשלמא גבי אמירה ושטרא לאו מילתא יתירתא נינהו, וכי אצטריך להו משום דלא אפשר לאקנויי בחד מאנפי הקנאה אלא על ידי אמירה, ושטרא נמי כי אצטריך ליה לראיה בעלמא, אלא קנין וזיכוי (לימא) [למה] ליה, תסגי ליה בחד מיניהו. אלא להכי טרח ועבד תרתי מילי לגלויי אדעתיה דלמתנה גמורה קא מיכוון כי היכי דלא להדר בה.

ולא תימא הני מילי בכותב כל נכסיו א"נ במחלק כל נכסיו ולא גלי אדעתיה דמצוה מחמת מיתה, לא שנא שייר ולא שנא לא שייר כיון דגלי אדעתיה דמחמת מיתה קא יהיב אע"ג דאיכא קנין וזיכוי נמי נמי הדר ביה, אלא אפי' במצוה מחמת מיתה היכא דזיכה וקנו מיניה לא מצי הדר ביה. דהא כותב כל נכסיו כמצוה מחמת מיתה דמי לכל מילי, בין לענין אקנויי באמירה בין לענין מהדר ביה, ואע"ג דקנו מיניה, ומדחזינן גבי כותב כל נכסיו דכי זיכה וקנו מיניה לא מצי למהדר ביה, גבי מצוה מחמת מיתה נמי כי איכא זיכוי וקנין נמי אע"ג דעמד אינו חוזר. תדע דגבי מצוה מחמת מיתה איכא למיחש ביה למתנת בריא טפי מסתמיה דכותב כל נכסיו, דהא כותב כל נכסיו לכולי עלמא לא בעי קנין, ואלו מצוה מחמת מיתה במקצת פליגי ביה, דרבא סבר לא בעי קנין ורב הונא בריה דרב יהושע סבר בעי קנין. ואע"ג דליתיה לדר' הונא בריה דרב יהושע בהא, (בכל) [מכל] מקום שמעינן מינה דגבי מתנת שכיב מרע כל היכא דאיכא למיחש למתנת בריא טפי איכא למיחש במצוה מחמת מיתה מדאיכא למיחש בסתם כותב כל נכסיו. וממילא שמעת דכיון דבכותב כל נכסיו בו* איכא וזיכוי אינו חוזר דהויא לה כמתנת בריא, גבי מצוה מחמת מיתה נמי אינו חוזר בין שייר בין לא שייר.

אלא מיהו ה"מ במצוה מחמת מיתה דמוכחא מילתא מכלל מימרי במילי דעלמא דמצוה מחמת מיתה הוא, כגון ההיא דאמרה ווי דקא מיתה ההיא איתתא, דאיכא למימר מיחש בעלמא הוא דחיישה לנפשה, מיהו כי קא יהבה לאו מחמת מיתה קא יהבה. אבל היכא דפריש בעידן מתנה ואמר מחמת מיתה קא מפקידנא, אפי' הקנה בכולהו אנפי הקנאות יכול לחזור בו, דלא שבקינן מאי דקאמר בהדיא וסמכינן אאומדן דעתא בעלמא. ועוד דלא גרע מההוא (דזיבנהו) [דזבנינהו] לנכסיה אדעתא דמיסק לארעא דישראל (קידושין נ,ב), דכי איתניס ולא סליק הדרי זביני, וההוא דאמר נמי (לעיל בבא בתרא קמז,א) דומה שיש לו בן ועכשיו שאין לו בן נכסיו לפלוני ונמצא שיש לו בן דבטלה מתנתו, הכא נמי כיון דפריש דמחמת מיתה קא מפקיד ועמד מצי הדר ביה, וכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו כדפרישנא טעמא בדוכתה:

(טו) כתב וזיכה לזה כתב וזיכה לזה ראיתי שרבי' יצחק זצוק"ל כתב משם רבי' שמואל זצוק"ל כדפרישית במה"ק והוא הקשה עליו ממאי דאמרי' בשנים אוחזין בה' מצא דייתקי ומתנה כו' דאפילו הגיע הדייתקי לידו דייתקי האחרונה מבטלת את הראשונה וא"כ נקשה מינה לרב. נראה דלא קשיא ולא מידי דההוא דייתיקי עדות בעלמא איך צוה בפיו תנו שדה זו לפלוני. ומסרה בידו לעדות שלא יוכלו היורשים לכפור אבל לא זיכה לו השדה בשטר כ"א בדיבור בעלמא כדברי ש"מ ושטרא הוי לראיי' בעלמא אבל הכא דכתב לו בשטר שדי נתונה לך ומסר השדה בידו זה היא מעשה בריא שמקנה קרקעו בגוף השטר ואינו יכול לחזור בו:

(טז) בסוריא מתני הכי בפומבדיתא מתני אמר ר' ירמי' בר אבא שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבי' קנו מידו מהו שלח להו אין אחר קנין כלום יש ספרים שכתב בהן וזיכה לראשון וקנו מידו דאיכא תרתי זיכוי וקנין ומש"ה אמר אין לאחר קנין כלום. אבל לעולם קנין לבדו חוזר ואני נראה לי משום דבסוריא מתני הכי משמע דפליגי סוריא ופומבדיתא ואלו כן לא פליגי והנכון נ"ל מה שכתבתי במה"ק ומה דכתב ההוא דקנו מיני' אתא לקמי' דרב הונא אמר מאי אעביד לך דלא אקנית כדמקני אינשי. נ"ל דה"ג דלא קנית כדקנו אינשי שהקונה בא לקבול לפניו מפני שהש"מ הי' חוזר בו. והוא אמר מאי איעבוד לך דלא קנית כדקני אינשי שאם רצית שתהי' מתנתך קיימת לא הי' לך לכתוב בה ש"מ אי נמי הוה לך למיעבדה בשיור:

כתב וזכה לזה וכתב וזכה לזה אמר רב ראשון קנה. יש מפרשים זכה המטלטלים ונתנם ליד המקבל המתנה אבל בזכוי השטר לא קנה לרב דדוקא מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין אמר רב הרי היא כמתנת בריא אבל בשטר בלא קנין לא קנה. ונראה לי דבין בקנין ובין בשטר כיון שזכה לו השטר מחיים סבירא ליה לרב שהיא כמתנת בריא דהא אמר רב שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבים ונותנים טעמא דמת הא מחיים כותבים ונותנים דאזיל בה רב לטעמיה דאמר מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין הרי היא כמתנת בריא והוא הדין אם נתן לו קרקע בשטר וזכה לו את השטר. אבל לשמואל אפילו מחיים אין כותבים ונותנים אלא במיפה את כחו והיינו דאמרי הכא כתב וזכה לזה כלומר שמסר לזה את השטר אמר רב ראשון קנה לפי שהיא כמתנת בריא ולא אמרינן שלא היה שטר אלא מחמת מיתה ושני מיהת קני במיפה את כחו אבל אם אינו מיפה את כחו אפילו שני לא קנה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. והיינו דאמרינן והא איפליגו בה חדא זימנא דכיון דאיפליגו במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ודאי הוא הדין בשטר גרידא דקנה לרב ולשמואל לא קנה. וקשיא לן לרב דאמר ראשון קנה היכי מתרץ לה להא דתנן בפרק שנים אוחזים דייתיקי מתנה ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן ודייקינן עלה בגמרא אם אמר תנו נותנים ומוקמינן לה במתנת שכיב מרע דוקא דליכא פסידא דאי נמי יהבה בתר הכי לאיניש אחרינא לית ליה פסידא במה שהחזרנו השטר לזה שזמנו ראשון דכי נפקי תרי שטרי דמתנת שכיב מרע על שדה אחת בתרא זכי והשתא לרב היכי מתרצינן לה דהא אית ליה כתב וזכה לזה וכתב וזכה לזה ראשון קנה הילכך כי נפקי תרי שטרי קמא זכי ואם כן לא היה לו להחזיר את השטר לזה אף על פי שאמר תנו שמא נמלך שלא ליתן השדה לזה ונתן לאחר המאוחר בזמן דבין האי שטרא לזה שזמן ראשון כשיחזיר לו לראשון יאמר אני זכיתי תחלה. ונראה לי דאפילו לרב כי נפקי תרי שטרי בתרא זכי דבתר אומדנא אזלינן דסתם שכיב מרע שאמר כל נכסיו או שמצוה מחמת מיתה אינו מזכה בשטר עד לאחר מיתה כיון שאינו נותן אלא מחמת מיתה דעד כאן לא שבק רב אומדנא ואמר הרי היא כמתנת בריא אלא מתוך שאנו רואין שמזכה את השטר מחיים אבל בסתמא אמרינן שלא זכה את השטר אלא לאחר מיתה הילכך כי נפקין תרין שטרי בתרא זכי דאמרינן לאחר מיתה נמסרו שטרות שניהם ודייתיקי מבטלת דייתיקי ועיקר מה שכותבין זמן בשטר צואתו שאם יחזור ויכתוב לאחר אחר כך יבטל האחרון את הראשון. עוד אני אומר דייתיקי ומתנה דקתני התם כגון שכתוב בו בפנינו אמר תנו שדה פלונית לפלוני וזהו סתם דייתיקי ואין כאן הקנאת שטר אלא דברי שכיב מרע אך הם מעידים על זכרון דבריו שהיו בפניהם ואף על פי שנמסר לו דייתיקי זה מחיים לא קנה הילכך כי נפקי תרי דייתיקי בתרא זכי והא דקתני כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם דאיכא למידק מהא הא אמר תנו נותנים משום דייתיקי בלחוד הוא דנקט האי לישנא ולא משום מתנות. אבל אי כתוב בו אמר לנו פלוני כתובו ומתומו והבו ליה או שכתב נתונה לך לזה לא נקרא דייתיקי ובכי האי שטרא אמר רב שאם כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה ראשון קנה. והא דאמרינן כתב לזה וכתב לזה היינו דכי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי הכי פירושו כתב לזה שטרא מעליא ואחר כך לזה ולא זיכה השטרות לידם ומה תנתן לאחרון דכי היכי דאמרינן דייתיקי מבטלת דייתיקי הכי אמרינן לענין שטר גמור כל זמן שלא נמסר שהאחרון מבטל את הראשון ולשמואל אפילו נמסר.
שיור שיטה מקובצת להגאון המוסמך רבינו בצלאל אשכנזי זלה"ה עד סיום מסכתא בבא בתרא

כתב וזיכה לזה כו'. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: יש מפרשים זיכה המטלטלים כו'. (תמצאנו בשיטה מקובצת להרב ז"ל).

אבל הראב"ד פירש כתב וזיכה לזה. פירוש זיכה הנכסים כמי זכו בשדה זו לפלוני. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: כתב לזה וכתב לזה. פירש רבינו שמואל שכיב מרע שכתב לברר מתנתו אבל לא מסר לו השטר. כתב וזיכה לו פירוש ומסר לו השטר רב אמר ראשון קנה כו' ושמואל אמר דהוי כמתנת שכיב מרע שיכול לחזור במתנתו וקנה שני לאחר מיתה. והכא ליכא למימר כדלעיל שמא לא גמר במתנה כו' דאין כאן הרעת כח כיון שאין כאן קנין ולעיל מיירי בשמת קודם מסירת השטר אבל מסר השטר מודה שמואל דאם מת קנה אם עמד חוזר וכל שאלו אם עמד חוזר חוזר במתנתו ולכך שני קנה. ואם תאמר לעיל כי פריך והא אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אף על פי שקנו מידו כו' לישני דמיירי בשכתב ומסר והא דקאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר מיירי בלא מסר. ויש לומר דאי בשמסר איירי בהא לא קאמר שמואל אף על פי שקנו מידו אם עמד חוזר מדאמר רב ירמיה בסמוך שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו קנו מידו מהו ושלח להו אין לאחר קנין כלום וקנה ראשון ואפילו לעצמו מסיק אם עמד אינו חוזר. ואי תיקשי לך מאי פריך והא איפליגו בה חדא זימנא והא שמואל לא אמר הכא כמו לעיל דלטעמיה דאמר לעיל שמא לא גמר להקנותו כו' הוה ליה למימר דאפילו שני לא קנה. ותירץ הני מילי דגבי ראשון ודאי הוא דאיכא למימר שמא לא גמר להקנותו כו' ואין שטר לאחר מיתה אבל מה שכתב וזיכה לשני לאו משום דלא גמר להקנותו אלא בשטר אלא משום שכבר כתב וזיכה לראשון חשב בלבו אם אעשה לשני פחות מן הראשון לא יקנה כלום ולא לגרע כחו נתכוון אלא ליפות כחו נתכוון כדי שיקנה אף על פי שכתב וזיכה לראשון ולעיל נמי אם נתן לאחר מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין וחזר ונתן לשני במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין לשמואל שני קנה וראשון לא קנה דקנין שצוה לכתוב לשני לא לגרע כחו נתכוון אלא משום דסלקא דעתיה שלא יקנה בענין אחר במקום ראשון. ומיהו קשה לפירוש רבינו שמואל דבשילהי פרק קמא דבבא מציעא מוכח בהדיא דאפילו כתב ומסר כו' ככתוב בפסקי הרא"ש עד כדאמר שמואל במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין והשתא פריך שפיר והא איפליגו בה חדא זימנא במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין דלרב הויא כמתנת בריא ולשמואל הויא כמתנת שכיב מרע ובמיפה כחו נמי שמעינן ליה דקני דשכיב מרע שכתב כל נכסיו דמוקמינן ליה במיפה כחה והא דקאמר מההיא אבל בהך דלא קנו אימא מודה ליה לשמואל אף על גב דמיירי בכתב וזיכה במשיכה או בחזקה היינו משום דהמקנה במשיכה או בחזקה אינו מתכוון להקנות בעין יפה כמו בקנין סודר שממהר להקנותו לאלתר ואינו ממתין עד שימשוך או עד שיחזיק ומהאי טעמא נמי אמרינן קנו מיניה לא צריכי לאימלוכי ביה דסתם קנין לכתיבה עומד. והאי דקאמרינן בסמוך שלחו ליה מבי רב לשמואל שכיב מר~ כו' היינו משום כתב וזיכה לו במשיכה וקנו ~ידו ושלח להו אין אחר קנין כלום כיון דכולי האי עבד ודאי למתנת בריא איכוון ואם עמד אינו חוזר. ומסתבר דהאי קנין לא בעי יפוי כח כיון דכולי האי עבד דלא אשכחן דבעי שמואל יפוי כח אלא לקנות לאחר מיתה דלא נימא שהקנין יהיה לגרע כחו ולא יקנה אף לאחר מיתה אבל מדהשיב להם אין אחר קנין כלום משמע דפשוט לו דלאחר מיתה קונה דמדעבד כולי האי לא נתכוון להקנות אלא לאחר מיתה ועיקר חדושו של שמואל הוא דאין אחר קנין כלום והיינו דאם עמד אינו חוזר ולדבר זה לא בעי יפוי כח כן נראה לי. עכ"ל.
כללי דנקטינן מהאי שמעתא כולה בענין שכיב מרע דהיכא דמתברר מיניה דשכיב מרע דמחמת מיתה הוא דקא יהיב להו לנכסי בין שייר בין לא שייר מת קנה ואף על גב דלא קנו מיניה עמד חוזר ואף על גב דקנו מיניה בין זיכה לו על ידי אחר בין לא זיכה. ולא מיבעיא היכא דקאמר בפירוש דצוואה מחמת מיתה היא אלא אפילו לא אמר ליה בפירוש אי מתחזי מדעתו משום דסבר דמיית הוא דקא יהיב להו לנכסים כגון דקאמר ווי דקא מיית ההוא גברא אי נמי קאמר מילתא אחריתי דמוכח דמשום דסבר דמיית הוא דקא יהיב להו לנכסי צוואה מחמת מיתה הויא ואם עמד חוזר אף על גב דקנו מיניה וכיון דאם עמד חוזר אפילו לא עמד חוזר במתנתו בין לעצמו בין לאחרים. ובדקא יהיב להו לנכסי סתמא ולא קאמר מילתא דמוכחא דמחמת מיתה הוא דקא יהיב להו אמדינן ליה לדעתיה דההוא אי שייר מידי למסמך עליה הוא דשייריה ולא מחמת מיתה הוא דקא יהיב ליה לההוא מקצת דיהיב הילכך מתנת בריא הויא ובעינן קנין ואף על גב דעמד אינו חוזר ואי כולהו נכסי הוא דקא יהיב ולא שייר מידי כיון דחזינן דלא שייר מידי למסמך עליה אמדינן לדעתיה דמשום דסבר דמיית הוא דיהיב להו לנכסי דאלו הוה סבר דחיי הוה משייר מינייהו מידי לנפשיה למסמך עלייהו ומדלא שייר מכלל דלא הוה סלקא דעתיה דחיי הילכך הויא לה מחמת מיתה ולא בעינן קנין והוא דמית ואם עמד חוזר וכל שכן אם כתב כל נכסיו ולא קנו מיניה דודאי מחמת מיתה הוא ואם עמד חוזר אבל ודאי אי זכי ליה על ידי אחר וקנו מיניה אף על גב דלא שייר מידי כיון דלא אמר בפירוש דמחמת מיתה הוא דיהיב להו אלא מחמת דלא שייר מידי הוא דאמדינן ליה לדעתיה בהכי אמרינן מכי מזכה ליה על ידי אחר וקנו מיניה מכלל דלמתנה גמורה מהיום ולעולם הוא דאיכוון ומתנת בריא היא ולאו מחמת מיתה וכיון שכן בין עמד בין לא עמד קנה. ודוקא היכא דזיכה על ידי אחר וקנו מיניה אבל אם לא קנו מיניה אף על גב דזכו ליה על ידי אחר נמי מתנת שכיב מרע מחמת מיתה הויא דהיינו פלוגתא דרב ושמואל דאמרינן כתב וזיכה לזה כו' וקיימא לן הלכתא כשמואל בדיני וכיון דבמתנת שכיב מרע אם עמד חוזר בהאי נמי חוזר כיון דאם עמד חוזר בין לעצמו בין לאחר. והאי דאמרינן לענין מאן דכתב להו לכולהו נכסי ולא שייר מידי דאם מת קנה בין קנו מיניה בין לא קנו מיניה דשמעת מינה דאף על גב דקנו מיניה אם מת קנה וכן נמי האי דאמרינן דהיכא דכתב כל נכסיו ולא קנו מיניה דאם מת קנה דוקא היכא דמתברר ליפות כחו הוא דמתכוון בההוא קנין דקנו מיניה אי נמי בהא שטר שכתב אבל אי לא מתברר מיניה אי ליפות כחו נתכוון אי לא חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כו' דאמרינן כיון דלא שייר מידי הויא לה מחמת מיתה דלא בעי שטר ולא קנין וקא חזינן ליה דכתב ליה שטר אי נמי דקנו מיניה דהיינו שטר כדקיימא לן סתם קנין לכתיבה עומד חיישינן דילמא להקנותו בשטר הוא דאיכוון ואין שטר לאחר מיתה הילכך אי כתבי עדים וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא אי נמי כתבנא ליה מוסף על מתנתא דא אמרינן מדכתבי ליה הכי מכלל דאתברר להו דליפות כחו הוא דאיכוון בהאי שטר אי נמי בההוא קנין כגון דאמר להו אף כתבו וחתמו והבו ליה אי נמי אף קנו מיניה על האי מתנתא אבל אי לא כתבי ליה הכי חיישינן דילמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כו'. והני מילי היכא דלא זכי ליה על ידי אחר אבל אי זכי ליה על ידי אחר אי קנו מיניה קני וליכא למיחש להכי דמכי זכי ליה על ידי אחר מההיא שעתא דזכי ליה קנה מחיים וליכא למימר הכא שטר לאחר מיתה דהא מתנת בריא הויא. ואי כתב לה ולא קנו מיניה אף על גב דזכי ליה ההוא זיכוי לא מהני מידי ואכתי מתנת שכיב מרע היא כדאמרינן כתב וזיכה לזה כו' ושמואל אמר שני קנה והלכתא כוותיה בדיני ממילא שמעת דחיישינן בה לשטר לאחר מיתה הילכך אי מיפה כחו הוא דקני אי לא לא קנה. ולענין היכא דזכי ליה על ידי אחר וקנו מיניה שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו קנו מידו מאי כלומר זיכה ליה על ידי אחר וקנו מידו מאי חוזר או אינו חוזר שלח להו אין לאחר קנין כלום כלומר כמתנת בריא היא ואינו חוזר וכיון דכמתנת בריא היא שמעינן דליכא למימר בה שטר לאחר מיתה. (אמר) והא דאמר אין שטר לאחר מיתה הני מילי במתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה אבל במתנת בריא דמחיים קניא ליכא למימר בה שטר לאחר מיתה דהא לא שייכא הכא הקנאה לאחר מיתה כלל. והא דאמרינן סבור מינה הני מילי לעצמו אבל לאחר לא פירוש סבור מינה דהאי דאמרינן דאין לאחר קנין כלום ואינו חוזר הני מילי כשהוא רוצה לחזור לעצמו דמכיון דקנו מיניה הא סליק נפשיה מהני נכסי אבל כשהוא רוצה לחזור ולתת אותה לאחר דאף על גב דסליק נפשיה בהאי קנין מהנהו נכסי מכל מקום ההוא ראשון לאו מקני ודאי קנה להו דהא שכיב מרע הוא הנותן אמר להו רב חסדא כי אתא רב הונא כו'. הרא"ם ז"ל.

בא"ד ואע"ג דליכא קנין בשטר כו' דאית ליה דקנין בשטר כו' דקנין בשטר גרעון כח כו' שסובר למעלה אבל דוחק הוא לומר דשמואל כו' עכ"ל כצ"ל והד"א ור"ל דהשתא דמפלגינן בין קנין עם השטר ובין קנין לחוד דמהני ביה לשמואל אפי' בלא ייפוי כח כדפסקי' הלכתא לעיל ומתני' מיירי בקנין עם השטר ובייפוי כח כמ"ש התוס' בפרק אע"פ אבל דוחק לומר דלא מפליג בין קנין לחוד ובין קנין עם השטר וטעמא דמתניתין בייפוי כח דהא פסקינן לעיל בקנין לחוד בלא ייפוי כח וכמ"ש לעיל וק"ל:

בד"ה כתב וזיכה כו' דאי במסירה לא היה אומר רב שאינו כו' שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם כו' עכ"ל כצ"ל מהכא ה"מ נמי לאוכחי דבלא מסירה לאו כלום היא וק"ל:

בא"ד פסידא דבתרייתא זכי כו' דהא לרב גרידא הוא כו' ובד"ה שלחו ליה כו' וההיא דכתב וזיכה היינו מסר כפי' ר"ח כו' עכ"ל כצ"ל:

רשב"ם בד"ה אבל בהך בתרייתא כו' יפוי כח בקנין ואימא מודה לשמואל ולא הורעת כח כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין כו' היה לו לחושבו לשמואל כו' נ"ב פירוש דוקא שטר עם קנין אבל קנין לבד פשיטא דקנה אם מת דלא שייך למימר אין קנין לאחר מיתה אלא דוקא בשטר כך דעת התוס' ודו"ק:

בא"ד דקנין בשטר כו' ממה שסבור למעלה ק"ו לשמואל דלא גרע אבל דוחק הוא לומר כו' להעמידה בטוב מתנת שכיב מרע כו' וקנינא מיניה מוסיף על מתנות דא והא דכתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה כו' ומוקי לה למתניתין דשכיב מרע יהבינן ניהליה דקאמר הא אמר תנו נותנין לית ליה פסידא דבתרייתא זכי כו' כצ"ל:

בא"ד ופריך והא אפליגו בה חדא זימנא שהרי הזכוי בתוך השטר במקום הקנין עומד כצ"ל ונ"ב חוזר לסוגיא דלעיל וק"ל:

בא"ד דהא לרב גרידא הוא דצריך לאקשויי הכי שלחו ליה מבי רב כו' אפילו לעצמו נמי אינו יכול כו' כצ"ל והד"א:

ר"ש ד"ה אחוי לי'. שיודע תירוץ בדבר. לפי' זה לא א"ש כ"כ שאלת רנב"י מאי אחוי לך:

ר"ש ד"ה אבל בהך. הגה' שבגליון בשם רש"ל למחוק מן דשני עד כח ל"י על מה וכן הב"ח גריס להו:

תד"ה כתב. על יריכו אינו כלום. כצ"ל:

בא"ד ומוקי לה כו' דבשכ"מ יהבינן ניהלי' דלית לי' פסידא כו'. כצ"ל והגהת רש"ל אינה ברורה:

בא"ד ולמה כו' דלמא. הבא לזה מתחלה ומסרה כו'. ר"ל לבתרא מסר תחלה. או דר"ל דאח"כ יאמרו דלקמא מסר תחלה:

בא"ד אלא זיכה היינו שזיכה לו את הנכסים כו'. כצ"ל:

בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. הלכך חוזר בו הא אם מת קנה המקבל מתנה ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וקשיא אדשמואל דאמר לא ידענא מאי אידון בה במתנת שכיב מרע שיש בה קנין דהיינו הך והכא אמר קנה אחר מיתה: אחוי ליה בידיה. שיודע תירוץ בדבר א''נ רמז לו כעין ייפוי כח לומר דמוקמי' לההוא דאמר קנה במייפה את כחו: וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא. ככל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למקנייא ביה שריר וקיים כלומר וקנינא מיניה קנין גמור להוסיף ולייפות כחו לבד המתנה שנתן בעל פה ולישנא יתירא לייפות כח הוא: כתב לזה וכתב לזה. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לראובן במתנת שכיב מרע ל''ש בעל פה ול''ש בכתב לברר מתנתו וחזר וכתבו או נתנו לשמעון אבל לא מסר להן את השטר: דייתיקי. של שני מבטל דייתיקי של ראשון דשכיב מרע יכול לחזור בו הלכך אחרון קנה שהרי חזר בו מראשון דייתיקי לשון מתנת שכיב מרע דאמרי' דא תהא למיקם ולמיהוי דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו: כתב וזיכה לזה. כתב כל נכסיו לראובן ומסר לו את השטר לראיית זכותו ויש לשונות אחרים ולא ישרו בעיני: רב אמר ראשון קנה. דהא זיכה כקנין חשיב ליה והרי היא כמתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין דארכביה אתרי ריכשי ואפי' אם עמד אינו חוזר: ושמואל אמר שני קנה. כדין מתנת שכיב מרע בכל נכסיו שאין בה קנין ואם עמד חוזר ואמרי' לעיל כל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו והלכך שני קנה: והא איפליגו בה חדא זימנא. לעיל במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין דרב אמר ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמר כו' דסבר רב דאפי' לעצמו נמי לא קנה דאינו יכול לחזור בו הלכך הכא ראשון נמי קנה: אבל בהך. בתרייתא דלא קנו מיניה סד''א דלא הוי זיכה ייפוי כח כקנין ואימא מודה לשמואל (דשני קונה דאין כאן לא ייפוי כח) ולא הורעת כח דשמואל דנימא לא ידענא מאי אידון בה כדאמר לעיל דהא אין כאן קנין דנימא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה: בסורא מתנו הכי. אית דמפרשי אדלעיל קאי אפלוגתא קמייתא דמתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ואמר רב ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמר כו' ואתא למימר בסורא מתנו הכי כדלעיל וקשיא להו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל אבל בפומבדיתא מתנו הכי וכו' ולא קשיא להו מידי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל דהשתא נמי מודי שמואל דאם מת הוי קנין כדדייקינן נמי ממילתיה דרב יהודה ולאו מילתא היא דהשתא נמי קשיא הך אדרב יהודה דהכא קאמר אין לאחר קנין כלום בין לאחר בין לעצמו ואפי' אם עמד אינו יכול לחזור בו ולעיל אמר רב יהודה אמר שמואל בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ויכול לחזור בו אלא אהך דסליק מיניה קאי דפליגי רב ושמואל בכתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה וכן פר''ח בסורא מתנו הכי לפלוגתא דרב ושמואל דכתב וזיכה לזה כדאמרן בפומבדיתא מתנו שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו כתב וזיכה לראשון וקנו מידו מאי שלח להו כיון שזיכה לו וקנו מיניה קנה ואין יכול לחזור במתנתו וכ''ש להקנותו לאחר ואין אומרים בזה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דהא זיכה לו וקנו מיניה כיון דכולי האי [עבד] לא הוי אלא לייפות כחו וקנה:

ורמי דרב אדרב כו' ומשני דרב אדרב לא קשיא התם דקנו מיניה פי' דקנו מיניה בתוך השטר ולכך יש ייפוי כח יותר אבל לא קנו מיניה בתוך השטר אין כאן ייפוי כח יותר ומה שהביא רבינו שמואל ראיה דה''ה בלא שטר מדפריך עלה בסמוך מדרב יהודה אמר שמואל שכיב מרע כו' לאו ראיה היא דאיכא למימר דהכי פריך ומי אמר שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כו' והא אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו אע''פ שקנו מידו אם עמד חוזר אבל אם מת אינו חוזר ואע''ג דליכא קנין בשטר מ''מ היה לנו לחשבו לשמואל גרעון כח דהא אפי' לרב דאית ליה דקנין בשטר הוי ייפוי כח היה סבור כאן שהוא גרעון כח שיוכל לחזור בו אם עמד כל שכן שמואל שסובר לעיל דקנין בשטר גרעון כח שהיה לו לסבור גם כאן גרעון כח יותר ממה שהוא סבור לעיל ואפי' לא עמד יחזור בו כמו רב שסובר כאן גרעון כח יותר ממה שסובר למעלה [קל וחומר לשמואל דלא גרע] אבל דוחק הוא לומר דשמואל לא מפליג בין הקנה לו לכתב קנין בשטר וטעמא דמתני' משום ייפוי כח כדפרישית לעיל ולפי זה נראה לי דכל הך שמעתתא אין צריך להעמיד כלל בכתב כל נכסיו כפי' רבינו שמואל וכפי' רבינו חננאל אלא יכלו להעמידה בטוב במתנת שכיב מרע [בין] במקצתה בין בכולה דעל כרחך בכולה נמי איירי מדפריך עלה משכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וכו' וכל קושיות שפירש רבינו שמואל להעמידה במתנת שכיב מרע בכולה אינם קושיות לפי זה אלא יש לפרש דבמתנת שכיב מרע בכולה ובמקצת מיירי שפיר ומאי דקיימא לן כשמואל יש ללמוד שאין לכתוב במתנת שכיב מרע קנין ומה שכתב הגאון בתקון שטרות קנו מיניה בכל לשון של זכות נראה שהיה צריך לכתוב שם שום ייפוי כח או אף קנו ממנו דמשמע טפי ייפוי כח או שמא צריך לכתוב וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא: כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה. פירש רבינו שמואל זיכה שמסר לו את השטר וקשה לרבינו יצחק בר מאיר דא''כ הא דקאמר כתב לזה וכתב לזה היינו בלא מסירה והיכי קאמר עלה דייתיקי מבטלת דייתיקי והתנן לעיל בפרק יש נוחלין (דף קלה:) נמצאת דייתיקי קשורה לו על יריכו וזכה בה אחד מן היורשים אינה כלום ועוד דאי במסירה [לא] היה אמר רב שאינו יכול לחזור בו השכיב מרע דאל''כ תקשה לך מדאמר בסוף פ''ק דבבא מציעא (דף יח.) דייתיקי מתנה ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם ודייק בגמ' (דף יט.) טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין ורמינהי דייתיקי ואפותיקי אע''פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה ומוקי לה למתני' התם דבשכיב מרע יהבינן ניהליה [דקאמר הא אמר תנו נותנין] לית ליה פסידא דבתרייתא זכי דהא הדר ביה מקמייתא ולמה אין לנו לחוש דילמא יהבה לזה מתחלה ומסרה דהשתא לא מצי תו הדר ביה על כן נראה לפרש כתב וזיכה דלאו היינו מסר שאפי' מסר לו יכול לחזור בו אלא זיכה היינו שזיכה בו את הנכסים וכתב לו בשטר שזיכה לו ע''י אחר אם מטלטלים הם ואם מקרקעי א''ל חזק וקני והזכות כתב בתוך השטר ופריך והא איפליגו בה חדא זימנא שהרי הזיכוי בתוך השטר במקום הקנין עומד ואית ליה לרב לעיל דהוי כמתנת בריא ואינו יכול לחזור בו ומיהו משמואל לא קשיא מידי שהרי הוא אומר כאן דשני קנה ואילו לעיל קאמר דאין שטר לאחר מיתה ולא קנה כלל אבל מרב פריך שפיר ומשני אי איתמר בההיא בההיא קאמר רב משום דקנו מיניה פי' הקנין כתוב בתוך השטר אבל בהא דלא קנו מיניה וכו' ואי איתמר בהא בהא קאמר שמואל וכו' למילתא דשמואל אין צריך כאן שום צריכותא דודאי שמואל לא סבירא ליה הכא כמו לעיל דהא לרב גרידא הוא דצריך לאקשויי הכי: שלחו ליה מבי רב כו' קנו מידו מהו. פי' שכתבו קנין בשטר עם הזיכוי שלח ליה אין אחר הקנין כלום ואין יכול לחזור בו ואפי' לעצמו נמי אינו יכול לחזור בו כדמפרש רב הונא ורבינו יעקב פירש סוגיא זו בענין אחר ומיירו רב ושמואל אפי' היכא שאין כתוב הקנין בשטר אלא קנין בעלמא ומתני' דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה היינו בקנין וסיפא דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה מיירי בלא קנין ולא מיירי סיפא דומיא דרישא וההיא דכתב וזיכה היינו. מסתמא כפי' רבינו שמואל שזיכוי זה במקום קנין עומד והא דקאמרי' לעיל דייתיקי מבטלת דייתיקי בכתב לזה ולזה היינו כשלא כתב לו לשם שטר אלא לשם צוואה בעלמא והשתא לא תקשה מידי מההיא דסוף פ''ק דבבא מציעא דהתם איירי בדייתיקי של צוואה דסתם דייתיקי דצוואה היא ואין נראה דלשון דייתיקי לא משמע אלא שטר גמור שנתנו לשם שטר של אותה מתנה דהכי משמע לישנא דכתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם

בבא בתרא קנב ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף קנב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד