דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

בבא בתרא קנג ע"א - Steinsaltz

Rav’s disciples understood from this that this statement applies only when the person on his deathbed wishes to retract his gift and transfer it to another. But if he recovers and wishes to retract the gift and retain it for himself, Shmuel’s statement does not apply. Rav Ḥisda said to them: When Rav Huna came from Kufrei, he explained that Shmuel’s statement applies both to retaining the property for himself and to transferring it to others.

The Gemara relates: There was a certain person on his deathbed who wrote a deed of transfer granting his property to another, and it was acquired from him by means of an act of acquisition. He subsequently recovered and wanted to retract the gift, and he came before Rav Huna. Rav Huna said to him: What can I do for you? You cannot retract the gift, as you did not transfer the gift in the manner that people on their deathbed transfer ownership of gifts, and you enhanced the legal power of the recipient by performing an act of acquisition.

§ The Gemara relates: There was a deed pertaining to a certain gift of a person on his deathbed, in which it was written that the gift is given both in life and in death. In such a case, Rav says: It is like the gift of a person on his deathbed, and if he recovers he can retract it. And Shmuel says: It is like the gift of a healthy person, and he cannot retract it.

The Gemara explains: Rav says: It is like the gift of a person on his deathbed. This can be inferred from the fact that it is written in the deed that the gift is given in death. This means that the giver is saying to him that the gift should take effect after his death, and that which is written in the deed, that the gift is given in life, is merely an auspicious omen, expressing hope that the giver will live.

And Shmuel says: It is like the gift of a healthy person. This can be inferred from the fact that it is written in the deed that the gift is given in life. This means that the giver is saying that the gift takes effect during his life, i.e., immediately. And that which he wrote, that the gift is given in death, is like one who says: From now and for evermore, i.e., that the gift is not retractable. The Sages of Neharde’a say: The halakha is in accordance with the opinion of Rav.

Rava said: And if it was written in the deed that the gift is given during life and in death, the recipient acquires the gift and it cannot be retracted, as this term indicates that the gift takes effect while the giver still lives.

Ameimar said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rava. Rav Ashi said to Ameimar: Isn’t that obvious, as the Sages of Neharde’a say that the halakha is in accordance with the opinion of Rav? Ameimar replied: Lest you say that with regard to the term: During life, Rav concedes that the giver intends for the gift to take effect immediately, Ameimar teaches us that since the giver also mentioned death, he intended the gift as the gift of a person on his deathbed and he can retract it.

The Gemara relates: There was a certain person who wrote in the deed that the gift is given in life and in death. When he recovered he wanted to retract the gift. He came before Rav Naḥman in Neharde’a. Rav Naḥman sent him to appear before Rabbi Yirmeya bar Abba in Shum Tamya. Rav Naḥman said in explanation of his actions: Here, Neharde’a, is the place of Shmuel. Consequently, Shmuel’s rulings should be followed, and therefore how can we act in accordance with the opinion of Rav?

The Gemara relates: There was a certain woman who wrote in the deed that the gift is given during life and in death. She came before Rava. Rava acted with regard to her case in accordance with his halakhic ruling, and he ruled that she cannot retract the gift. She did not accept the ruling, and she constantly troubled him, saying that he had not judged her case properly.

Rava said to Rav Pappa, his scribe, son of Rav Ḥanan: Go, write for her a ruling in her favor, and write in the ruling the phrase: He may hire replacements at their expense, or deceive them to get them to return to work. This is a phrase from the mishna (Bava Metzia 75b) that discusses the ruling in the case of one who hired laborers to perform a task that cannot be delayed, and they quit. Rava intended this phrase to indicate to the court that the ruling was merely a ruse in order to persuade the woman to leave. The woman understood the ruse. She said: May his ship sink; you are deceiving me. Rava had his clothes immersed in water so that the curse should be fulfilled in this alternative manner, but even so he was not saved from the sinking of his ship.

MISHNA: If one did not write in the deed that he was on his deathbed, and he then recovered and wished to retract the gift, and he says: I was on my deathbed, and since I recovered, I can retract the gift, but the recipients say: You were healthy, and the gift cannot be retracted, the giver must bring proof that he was on his deathbed in order to retract the gift. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: The burden of proof rests upon the claimant, and since the property is in the possession of the giver, the recipients must bring proof that they have the right to receive it.

GEMARA: There was a deed pertaining to a certain gift of a person on his deathbed, in which it was written that the gift was bestowed when the giver was sick and lying in his bed, but the continuation of the standard formula: And from his sickness he departed to his eternal home, was not written in it. The giver’s heirs claimed that although he was ill when he wrote the deed, he later recovered, and his gift is not valid.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנג - א

סבור מיניה, תלמידי רב סברו, הני מילי לאחר, שלא יכול לחזור ולהקנות לאחר. אבל לעצמו, לא. אם עמד מחוליו, יכול לחזור בו, כיון שכל הקנין היה מחמת מיתה.

אמר להו רב חסדא: כי אתא רב הונא מכופרי, פירשה. רב הונא ביאר את תשובת שמואל, שלא חוזר בין לעצמו בין לאחרים.

ולסיכום: שמואל אמר ד' דינים במתנת שכיב מרע

א. מתנת שכיב מרע עם קנין - לא קנה.

ב. אם כתב יפוי כח, קונה. אבל אם עמד, חוזר.

ג. אם כתב וזיכה לראשון - יכול לחזור ולתת לאחר.

ד. אם כתב וזיכה והקנה - הראשון קנה, ואינו חוזר.

ההוא דקני מיניה. שכיב מרע שכתב וזיכה לחבירו, וגם קנו ממנו. ועתה רצה לחזור בו.

אתא לקמיה דרב הונא. אמר לו רב הונא: מאי אעביד לך, מה יכול אני לעשות למענך, דלא אקנית כדמקנו אינשי. לא הקנית במתנת שכיב מרע בדרך שרגילים להקנות בה, שאז היה אפשר לך לחזור. אבל אתה נתת בצורה שונה ממתנת שכיב מרע, כיון שהיתה כאן כתיבה, מסירה, וגם קנין.

ההיא מתנתא, מתנת שכיב מרע, [85] דהוה כתיב בה "בחיים ובמות". ונחלקו רב ושמואל האיך לפרש את כוונתו -

רב אמר, הרי היא כמתנת שכיב מרע. ואם עמד, חוזר. כיון שהדגיש "ובמות", וכוונתו היא שיקנה לאחר מיתה.

ושמואל אמר, הרי היא כמתנת בריא, ואם עמד אינו חוזר. כיון שהדגיש "בחיים", וכוונתו לומר, שהמתנה תקנה מחיים, כמתנת בריא.

ומסבירה הגמרא את מחלוקתם, על אף שגם חיים וגם מוות נכתבו בשטר המתנה.

רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע, כי מדכתיב בה "במות", אחר מיתה קאמר ליה. כוונתו שתחול לאחר מיתה. והאי דכתיב "בחיים" ומה שכתב גם "בחיים", סימן בעלמא דחיי, כוונתו לסימן בלבד, שהוא מקוה שינצל מחוליו זה, ויחיה.

ושמואל אמר, הרי היא כמתנת בריא. כי מדכתיב בה "בחיים", כוונתו, מחיים קאמר, שיקנה כבר בחייו. והאי דכתב "ובמות", ומה שהזכיר גם את מותו, כמאן דאמר מעתה ועד עולם. כוונתו שהמתנה תתחיל בחייו, ותהיה לעולם גם לאחר מותו.

אמרי נהרדעא: והלכתא - כוותיה דרב. שהוי כמתנת שכיב מרע, ויכול לחזור.

אמר רבא, הוסיף רבא ואמר: ואי כתיב בה "מחיים ובמות", קנה. ולא יכול לחזור, כיון שהוי כמתנת בריא שהקנה בחייו.

והניחה הגמרא שאין הבדל בין "מחיים" לבין "בחיים".

ולכן אמר אמימר: לית הלכתא כוותיא דרבא! כיון שפסקנו כרב, שהוי כמתנת שכיב מרע.

אמר ליה רב אשי לאמימר: פשיטא! הרי דבר פשוט הוא שאין הלכה כרבא, דהא אמרי נהרדעא הלכתא כוותיא דרב!?

מתרצת הגמרא: מהו דתימא, היינו אומרים שכאשר כתב "מחיים", מודה רב שיקנה מחיים, במתנת בריא, לפי שכאן כוונתו היא שיתחיל הקנין מחיים וימשך לאחר מיתה לעולם, ואין זה דומה ל"בחיים ובמות" שהיא מתנת שכיב מרע. קמשמע לן אמימר, שאין הבדל בלשונות, ולפי רב תמיד זה מתנת שכיב מרע, וכך היא ההלכה.

מעשה בההוא שכיב מרע דאתא לקמיה דרב נחמן לנהרדעא, והוה כתיב בשטרו "בחיים ובמות".

שדריה לקמיה דרב ירמיה בר אבא לשום טמיא. רב נחמן שלח אותו לרב ירמיה בר אבא, שלא היה בנהרדעא אלא בטמיא.

אמר, נימק רב נחמן מדוע הוא לא ענה לו, אלא שלחו לרב ירמיה בר אבא שהיה מחוץ לנהרדעא, בטמיא, כי הכא, אתרא דשמואל, כאן בנהרדעא, זה מקומו של שמואל, ואם כן, היכי נעביד כוותיא דרב!? לא ראוי במקום הזה לפסוק כרב.

ההוא דאתאי לקמיה דרבא, מעשה באשה שבאה לפני רבא והיה כתוב בשטרה מחיים ובמות ורצתה לחזור בה.

עבד לה רבא כשמעתיה רבא פסק לה כשיטתו שזה מתנת בריא ואי אפשר לחזור

הוי קא טרדה ליה, היא הטרידה אותו שלא פסק לה דין אמת.

אמר ליה רבא לרב פפא בריה דרב חנן, ספריה, שהיה הסופר שלו: זיל, לך וכתוב לה שהדין עמה, שיכולה לחזור, וכתוב בה ותוסיף, שוכר עליהן או מטען. שזה היה סימן שכולם ידעו שהשטר אינו נכון, אלא רק לדחות אותה.

והיא הרגישה בדבר. אמרה, קללה אותו: ליטבע ארביה, ספינתו תטבע, והוסיפה ואמרה: אטעויי קמטעית לי, האם אתה חושב להטעות אותי!? וכדי לבטל את קללתה, אמשינהו למניה דרבא במיא, שמו את בגדיו במים, כדי שהקללה תתקיים בזה. ואפילו הכי, בכל זאת, לא איפרך מטיבעא, לא ניצול מטביעה. [86]

מתניתין:

מתנה שלא כתב בה שכיב מרע, לא כתבו בה לשון של מתנת שכיב מרע, וכן לא כתבו לשון של מתנת בריא. [87]

הוא הנותן אומר, שכיב מרע הייתי בשעת הנתינה, ולכן יכול אני לחזור מהמתנה, והן, מקבלי המתנה אומרים, בריא היית, ואינך יכול לחזור.

צריך הנותן להביא ראיה ששכיב מרע היה, וכל זמן שלא מביא ראיה הנכסים בחזקת המקבל, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, חולקים עליו, וסוברים: המוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון שהנותן הוא המוחזק, יכול הוא לחזור בו, כל זמן שאין ראיה שהיה אז בריא [88].

הקדמה:

יש שני סוגי חזקות: א. חזקה דמעיקרא, שלומדים אותה מבית המנוגע, שאם הכהן רואה שיש נגע בשעור שצריך לטמא את הבית, יכול הוא לטמאותו אף על פי שהוא מטמא את הבית רק לאחר שיצא החותה מהבית, ואין לו לחשוש אולי התקטן הנגע לאחר שיצא מהבית, ומכאן ראיה שמעמידים את הנגע בחזקה דמעיקרא, ואנו דנים שהמציאות לא השתנתה משהיתה קודם לכן, אלא היא נשארה כפי שהיתה בהתחלה.

ב. חזקה דהשתא, אם יש ספק אם הוא היה בזמן כתיבת השטר שכיב מרע או בריא, ועכשיו הוא בריא, אנו מחזיקים שהמצב של היום היה גם למפרע, וכל הזמן הוא היה בריא.

גמרא:

ההוא מתנתא, שטר מתנת שכיב מרע, דהוה כתב בה, שהיה כתוב בו: כד הוה קציר ורמי בערסיה. שנתן את המתנה כשהיה חולה ושוכב במטה, ולא כתב בה ולא הוסיפו לכתוב את הנוסח הרגיל בשטר שכיב מרע, "ומגו מרעיא, מתוך החולי, אפטר לבית עולמיה", נפטר לבית עולמו.

וכך היו רגילים תמיד לכתוב, כדי שידעו שלא עמד מחוליו לפני שמת. ועתה, אנו מסופקים האם עמד מחוליו לפני כן, ורק אחר כך נהיה חולה, ומת.

הערות

[85] בפשטות מדובר במתנת שכיב מרע בכולה ועשה קנין, שאם לא כן, לשמואל לא יקנה בלי קנין, שהרי הוי כמתנת בריא. אך הרשב"ם מעמיד במתנה במקצת עם קנין ולכאורה, אין לזה דין של מתנת שכיב מרע שהרי לא נתן את כל נכסיו. הב"ח סי' רנ"א מבאר כיון שאמר ובמות אם כן הוי מצוה מחמת מיתה. ולכן הוי מתנת שכיב מרע. וצריך להוסיף שכתוב יפוי כח אחרת לשמואל לא קנה שמא רוצה שיקנה לאחר מיתה.

[86] כתב הנמוקי יוסף שמעינן מכאן שהוא נענש כיון שלא פסק לה כראוי, משמע שאין הלכה כמותו.

[87] לכאורה במשנה מדובר שהיה קנין דאל"כ על הצד שנתן כשהיה בריא איך קנו בלי קנין ולכאורה לפי רב מתנת שכיב מרע עם קנין לא יכול לחזור ותירץ הריטב"א שמיירי שמצוה מחמת מיתה שאז אף רב מודה שנותן מחמת מיתה ויכול לחזור או שזה גופא הספק אם היה בבריא עם קנין או שהיה שכיב מרע ונתן בלי קנין.

[88] בקוב"ש הקשה מדוע שלא נוכיח שהיה שכיב מרע בשעת הקנין כי מסתמא אדם בריא לא נותן את כל נכסיו. הקצוה"ח בסי' ר"נ סקי"א הקשה שנוכיח שהיה בריא מזה שהיה עם קנין כפי תרוץ הריטב"א שהובא לעיל. ויתכן ששאלה אחת מתורצת בחבירתה שיש ראיה לשני הצדדים ולכן זה נשאר ספק שקול.

סבור מיניה [חשבו מכך] שהני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא כשנותן לאחר, שאינו יכול לחזור בו לאחר קנין ולתת לאדם אחר, אבל אם הבריא ורוצה לחזור ולקחת לעצמו — לא; אמר להו [להם] רב חסדא, כי אתא [כאשר בא] רב הונא מהעיר כופרי פירשה: בין לעצמו בין לאחרים.

וכעין זה מסופר, ההוא [אדם אחד] שקנו מיניה [ממנו], שכתב וזיכה וקנו ממנו בשעת חוליו, ואחר כך כשהבריא רצה לחזור בו, אתא לקמיה [בא לפני] רב הונא, אמר לו רב הונא: מאי איעביד [מה אעשה] לך, שלא אקנית כדמקנו אינשי [הקנית כמו שמקנים אנשים] והוספת יפוי כח, ולכן אינך יכול עוד לחזור בך.

א מסופר: ההיא מתנתא [מתנה אחת] של שכיב מרע דהוה [שהיה] כתוב בה שהיא ניתנת "בחיים ובמות" — רב אמר: הרי היא כמתנת שכיב מרע, ולכן אם הבריא יכול לחזור בו מן המתנה, ושמואל אמר: הרי היא כמתנת בריא, ואינו יכול לחזור בו עוד.

ומסבירים את השיטות: רב שאמר הרי היא כמתנת שכיב מרע, טעמו, מדכתיב [מכיון שכתוב] בה "במות" — אחר מיתה קאמר ליה [הוא אומר לו] שזו היתה הכוונה, כמתנת שכיב מרע, והאי דכתיב [וזה שכתוב בה גם] "בחיים" — סימן בעלמא [בלבד] כתוב, דחיי [שיחיה], כלומר, כדי שלא להזכיר בשטר רק מוות, כתבו לשון שיש בה איחול וסימן שיזכה לחיים.

ושמואל שאמר הרי היא כמתנת בריא, טעמו, מדכתיב [מכיון שכתוב] בה "בחיים" — מחיים קאמר [הוא אומר] והמתנה חלה מעכשיו, והאי [וזה] שכתוב "ובמות" — כוונתו כמאן דאמר [כמי שאומר] "מעתה ועד עולם", כלומר, הריהי של המקבל לצמיתות. אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב, ומה שנאמר "בחיים" אינו אלא סימן טוב.

אמר רבא: ואי כתיב [ואם כתוב] בה שהוא נותן את המתנה "מחיים ובמות "— קנה המקבל, ואינו יכול לחזור בו, שהרי מחיים נתנה לו.

לאחר מכן דנו חכמים בדבר, אמר אמימר: לית הלכתא כוותיה [אין הלכה כשיטתו] של רבא. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: פשיטא [פשוט] שכך הוא, דהא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה [שהרי אמרו חכמי נהרדעא שהלכה כשיטתו] של רב לענין "בחיים ובמות". השיב לו: חידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר] שבלשון "מחיים" מודי [מודה] רב, שנותן את המתנה כעת, בעודו חי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהואיל והזכיר "במוות" כוונתו למתנת שכיב מרע, ויכול לחזור בו.

מסופר: ההוא [אדם אחד] שכתב במתנתו נוסח כזה, ועמד מחוליו וביקש לחזור בו מן המתנה, דאתא לקמיה [שבא לפני] רב נחמן לנהרדעא. שדריה לקמיה [שלח אותו רב נחמן לפני] ר' ירמיה בר אבא למקום הקרוי שום טמיא כדי שיפסוק שיכול לחזור בו. אמר: הכא [כאן] בנהרדעא, אתרא [מקומו] של שמואל, שהוא היה החכם וראש המדברים בנהרדעא, היכי נעביד כוותיה [איך נעשה כשיטתו] של רב החולק על שמואל! אין זו דרך ארץ.

ועוד מסופר: ההיא [אשה אחת] שכתבה נוסח מתנתה בלשון "מחיים ובמוות", דאתאי לקמיה [שבאה לפני] רבא, עבד [עשה] לה רבא כשמעתיה [כשיטתו], ופסק שכיון שכתוב "מחיים" אינה יכולה לחזור בה. הוה קא טרדא ליה [היתה מטרידה אותו] לומר שלא דן אותה יפה.

אמר ליה [לו] רבא לרב פפא בריה [בנו] של רב חנן, שהיה ספריה [סופרו]: זיל [לך] כתוב לה פסק שהדין עימה, וכתוב בה באותו הפסק כלשון המשנה "שוכר עליהן או מטען", לרמוז שאין זו הכוונה האמיתית בפסק הדין, אלא רק הטעיה, כדי לדחות את בעל הפסק. אבל אותה אשה הבינה, ואמרה בלשון קללה: ליטבע ארביה [שתטבע ספינתו]! אטעויי קא מטעית לי [להטעות אותי אתה בא]! ומספרים: אמשינהו למניה [טבלו את בגדיו] של רבא במיא [במים], כדי שתתקיים בכך הקללה שלה, ולא תטבע ספינתו, ואפילו הכי [כך] לא איפרק מטיבעא [ניצול מטביעה], שטבעה ספינתו כתוצאה מקללה זו.

ב משנה לא כתב בה במתנתו שהיה שכיב מרע, ולאחר זמן נחלקו: הוא הנותן אומר "שכיב מרע הייתי" ולכן בטלה המתנה כשהבראתי, והן המקבלים אומרים "בריא היית" ומתנה גמורה היתה — צריך הנותן להביא ראיה ששכיב מרע היה, כדי לחזור בו מן המתנה, אלו דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: המוציא מחברו עליו הראיה, וכיון שהקרקע עדיין ברשות הנותן — צריכים המקבלים להוכיח שיש להם זכות עליה.

ג גמרא מסופר: ההוא מתנתא דהוה כתב בה [שטר מתנה אחד שהיה כתוב בו] נוסח זה המורה שהיה שכיב מרע: "כד הוה קציר ורמי בערסיה" ["כאשר היה חולה ומוטל במיטתו"], ואולם לא כתב [היה כתוב] בה ההמשך של הנוסח הרגיל שכותבים במתנת שכיב מרע: "ומגו מרעיה איפטר לבית עולמיה [ומתוך חוליו נפטר לבית עולמו] ", והיו יורשיו טוענים שאכן חולה היה כאשר כתב נוסח זה, ואולם לאחר מכן הבריא, ובטלה מתנתו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav’s disciples understood from this that this statement applies only when the person on his deathbed wishes to retract his gift and transfer it to another. But if he recovers and wishes to retract the gift and retain it for himself, Shmuel’s statement does not apply. Rav Ḥisda said to them: When Rav Huna came from Kufrei, he explained that Shmuel’s statement applies both to retaining the property for himself and to transferring it to others.

The Gemara relates: There was a certain person on his deathbed who wrote a deed of transfer granting his property to another, and it was acquired from him by means of an act of acquisition. He subsequently recovered and wanted to retract the gift, and he came before Rav Huna. Rav Huna said to him: What can I do for you? You cannot retract the gift, as you did not transfer the gift in the manner that people on their deathbed transfer ownership of gifts, and you enhanced the legal power of the recipient by performing an act of acquisition.

§ The Gemara relates: There was a deed pertaining to a certain gift of a person on his deathbed, in which it was written that the gift is given both in life and in death. In such a case, Rav says: It is like the gift of a person on his deathbed, and if he recovers he can retract it. And Shmuel says: It is like the gift of a healthy person, and he cannot retract it.

The Gemara explains: Rav says: It is like the gift of a person on his deathbed. This can be inferred from the fact that it is written in the deed that the gift is given in death. This means that the giver is saying to him that the gift should take effect after his death, and that which is written in the deed, that the gift is given in life, is merely an auspicious omen, expressing hope that the giver will live.

And Shmuel says: It is like the gift of a healthy person. This can be inferred from the fact that it is written in the deed that the gift is given in life. This means that the giver is saying that the gift takes effect during his life, i.e., immediately. And that which he wrote, that the gift is given in death, is like one who says: From now and for evermore, i.e., that the gift is not retractable. The Sages of Neharde’a say: The halakha is in accordance with the opinion of Rav.

Rava said: And if it was written in the deed that the gift is given during life and in death, the recipient acquires the gift and it cannot be retracted, as this term indicates that the gift takes effect while the giver still lives.

Ameimar said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rava. Rav Ashi said to Ameimar: Isn’t that obvious, as the Sages of Neharde’a say that the halakha is in accordance with the opinion of Rav? Ameimar replied: Lest you say that with regard to the term: During life, Rav concedes that the giver intends for the gift to take effect immediately, Ameimar teaches us that since the giver also mentioned death, he intended the gift as the gift of a person on his deathbed and he can retract it.

The Gemara relates: There was a certain person who wrote in the deed that the gift is given in life and in death. When he recovered he wanted to retract the gift. He came before Rav Naḥman in Neharde’a. Rav Naḥman sent him to appear before Rabbi Yirmeya bar Abba in Shum Tamya. Rav Naḥman said in explanation of his actions: Here, Neharde’a, is the place of Shmuel. Consequently, Shmuel’s rulings should be followed, and therefore how can we act in accordance with the opinion of Rav?

The Gemara relates: There was a certain woman who wrote in the deed that the gift is given during life and in death. She came before Rava. Rava acted with regard to her case in accordance with his halakhic ruling, and he ruled that she cannot retract the gift. She did not accept the ruling, and she constantly troubled him, saying that he had not judged her case properly.

Rava said to Rav Pappa, his scribe, son of Rav Ḥanan: Go, write for her a ruling in her favor, and write in the ruling the phrase: He may hire replacements at their expense, or deceive them to get them to return to work. This is a phrase from the mishna (Bava Metzia 75b) that discusses the ruling in the case of one who hired laborers to perform a task that cannot be delayed, and they quit. Rava intended this phrase to indicate to the court that the ruling was merely a ruse in order to persuade the woman to leave. The woman understood the ruse. She said: May his ship sink; you are deceiving me. Rava had his clothes immersed in water so that the curse should be fulfilled in this alternative manner, but even so he was not saved from the sinking of his ship.

MISHNA: If one did not write in the deed that he was on his deathbed, and he then recovered and wished to retract the gift, and he says: I was on my deathbed, and since I recovered, I can retract the gift, but the recipients say: You were healthy, and the gift cannot be retracted, the giver must bring proof that he was on his deathbed in order to retract the gift. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: The burden of proof rests upon the claimant, and since the property is in the possession of the giver, the recipients must bring proof that they have the right to receive it.

GEMARA: There was a deed pertaining to a certain gift of a person on his deathbed, in which it was written that the gift was bestowed when the giver was sick and lying in his bed, but the continuation of the standard formula: And from his sickness he departed to his eternal home, was not written in it. The giver’s heirs claimed that although he was ill when he wrote the deed, he later recovered, and his gift is not valid.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הני מילי. דאין לאחר קנין כלום היכא דיהיב לאחר שהקנה לראשון:

אבל לעצמו. דבעי מיהדר ביה לא דודאי מצי למיהדר ביה:

פירשה בין לעצמו בין לאחר. אין לאחר קנין כלום:

ההוא. גברא שכיב מרע דיהב מתנה לחד וקנו מיניה ולאחר קנין בעי למיהדר ביה:

דלא אקנית כדקני אינשי. דלא איבעי לך לאקנויי בקנין והשתא אין לאחר קנין כלום אפי' לעצמו כדאמ' לעיל:

האי מתנה דהוה כתוב בה בחיי ובמותא מקנינא ליה האי מתנתא כלומר בין יחיה בין ימות לאחר מיתה הוא דקני אבל אי עמד חוזר והאי דכתב בה בחיים כדאמר לחיים שלא רצה להזכיר את עצמו מיתה שלא יפתח אדם פה לשטן ולא משום דליקני ליה מחיים. מחיים הוא דקאמר ליה דתיחול למיקני והאי דכתוב ביה כו':

הלכתא כותי' דרב. דהאי דקאמר מחיים סימן לחיים:

אמר רבא אי כתב בה מחיים א)מלשון רבינו כאן משמע שהיה גורס בדברי רבא להיפך דאי כתיב בה בחיים ובמות ופלוגתא דרב ושמואל הוא אם כתוב בה מחיים והדבר צ"ע.סימן לחיים. אי כתב בה בחיים ובמות קנה. (והכי) דהכי משמ' מחיים מתחיל להגמר למיקנה אבל אי כתיב בה מחיים ודאי סימן לחיים קאמר. פשיטא דהא אמרי נהרדעי הלכתא כותיה דרב דממילא איכא למישמע מינה דלית הלכתא כותי' דרבא. מהו דתימא בחיים ובמות מודי רב דקנה קמ"ל דלא:

ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן. דהוה כתיב מתנתא בחיים ובמות:

הכא אתרא דשמואל היא. ולא בעינא להתיר דבריו דגברא רבא הוא:

לשום טמיא. מקום דליעבד ליה התם כדרב. דלא קנה [אלא] לאחר מיתה דהאי דקאמר מחיים סימן לחיים הוא:

עבד ליה כשמעתיה. דאי כתוב בה בחיים קנה:

הוה קא טרדא ליה. דקאמרה לי' והא הלכתא כרב דלא קנה והיתה רוצה שיכתוב לה פסק דין שלא קנה:

זיל כתוב לה. בקלף אחד:

שוכר עליהן או מטען. כלומר כתוב לה דברים בעלמא הואיל דמיטרדא לי כדי שתהא סבורה דזכותה אתה כותב לה כדי שתדחה מעלינו משום דהוה עסוק בההיא משנה בבבא מציעא משום הכי נקט האי לישנא דמטען משום דמטעה לה בדברים בעלמא. והרגישה שמטעה אותה וקללתו שתטבע ספינתו וממונו:

אמשינהו. שדא מלבושיו במיא כדי שתתקיים בם קללתה ולא הועיל:

[מתני'] לא כתב בה. באותה מתנה:

שכיב מרע היה שנתנה לה. הוא אמר שכיב מרע הייתי. כשנתתי לך וברשותי לחזור:

והוא. המקבל אמר בריא היית ומתנת בריא נתתה ואי אתה רשאי לחזור:

צריך להביא ראיה לנותן. ששכיב מרע היה דברי ר' מאיר. ואין מתנתו מתנה. וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה ועל המקבל להביא ראיה שבתורת בריא יהבא ניהליה:

כדקציר ורמי בערסיה. יהב פלוני שכיב מרע לפלוני והיו היתומים אומרים לאחר כך עמד מחליו וחזר בו והמקבל אומר מאותו חולי נפטר. ושלי היא דבמתנת שכיב מרע נתנה:

השוכר את האומנין וחזרו בהם אם היתה מלאכת האבד שוכר אחרים עליהם או מטעה אותם ומגזם להם ליתן יתר ממה שהתנה ואינו נותן וכבר ביארנוה במקומה במציעא פרק ששי:

כבר ביארנו במקומו שהליצנות מדה מגונה עד מאד וכל שכן שהדיינים והמנהיגים צריכים להזהר בה שהם נענשים בה ביותר מעשה באחד שבא לפני אחד מן החכמים לדין ודן בו לחיוב כפי סברתו והיה מטריחו לחזור ולדונו לזכותו מחמת שהיה אותו הענין מחלקת בין החכמים והוא דנו כאחד מהם והיה מטריחו לדונו כאותם האחרים ומרוב הטרחתו רצה לסלקו מעליו וצוה לסופר שלו שיכתוב לו בפתק אחד דברים שלא ממין הטענה ויחתמהו לו יילך לו בחזקת זכות וכשהרגיש זה בטעותו חלשה דעתו ונענש אותו חכם ואם בארזים נפלה שלהבת העונש מה יעשו אזובי קיר:

כבר ביארנו שכל שכ"מ שעמד חוזר ולא שתאמר חוזר הא אם לא חזר ומת לו לאחר כן מתוך חליים אחרים צואתו קיימת אלא כל שעמד מאותו חולי שצוה בו בטלה מתנתו ואפילו חלה אח"כ ומת אין מקבלי המתנות זוכים בכלום ובמסכת גיטין התבאר ששכ"מ שצוה ונתק מחולי לחולי אם לא עמד ולא הלך על משענתו בשוק סתמו שמחמת חולי הראשון מת ואם עמד בין אותו חולי שצוה בו לאותו חולי שמת בו והלך בלא משענת בשוק סתמו שמחמת חולי שני מת ואין צואה שבחולי ראשון כלום עמד בין שני החליים והלך על משענתו אומדין אותו על פי רופאים אם מחמת חולי ראשון מת אם מחמת חולי שני מת ודנין אותו בכפי האומד אלא שלפי מה שפירשו שם גדולי הרבנים משמע שאין דין אומד אמור אלא כשפרט במתנתו מחולי זה אבל מתנת שכ"מ סתם אפילו הלך על משענתו מתנתו קיימת בלא אומד אבל גדולי הפוסקים פירשוה כאן אף בסתם וכן הדין שהרי סתמו כפירושו אלא שהם כתבוה אף בגט ואין הדברים נראין כמו שכתבנו בפרק קורדיקוס:

מעתה צריך שיהו העדים שבצואה כותבין בינם לבין עצמם זכרון דברים בשעת הצואה ולאחר מיתה כשיבאו לכתוב אותם הדברים ולחתמם בשטר צריך שיהו כותבין בשטר הצואה שהם יודעים שמתוך אותו חולי שצוה בו נפטר לבית עולמו ואם לא כתבו כן חוקרים את העדים ומקבלין עדותם על כך או עדותם של אחרים ואם אין מצויין לשאול להם אע"פ שמת המצוה אין הצואה כלום ואין אומרים הרי מת והרי קברו מוכיח עליו ואע"פ שכתוב בשטר שהיה חולה ומושכב על מטתו שמא לא מת מאותו חולי אלא עמד ממנו ונתק לחולי אחר שמת הימנו ומעתה הרי הנכסים בחזקת היורשים עד שיביא ראיה שרוב חולים לחיים ואפילו הביא ראיה שהיה גוסס מתוך החולי שצוה בו מ"מ הואיל ומיעוטן לחיים אין מוציאין בלא ראיה ומגדולי הדורות מנהיגים לכתוב דלא קם ואזל על רגלוהי בשוקא ואין נראה כן שהכל בכלל מגו מרעיה שאלו הלך בשוק בלא משענת לא היו אומרים עליו מגו מרעיה וכו':

ההיא מתנתא דהוה כתיב ביה בחיי ובמותי. איפסיקא הילכתא כרב דאמר הרי היא כמתנת שכיב מרע לא שנא בחיים ולא שנא מחיים לא קני מחיים עד דאמר מהיום:

קל. ההיא דכתבינהו לכולה נכסה על ידי זיכוי וקנו מינה, כי קימא בעיא למהדר בה, אתאי לקמיה דרב הונא אמר לה מאי אעביד לך דלא אקנית כדמקנו אינשי. דשמעת מינה דהיכא דזיכה וקנו מידו אפילו בכותב כל נכסיו לא מצי למהדר ביה:

קלא. ההוא דהוה כתיב בה בחיים ובמות. ומתנת שכיב מרע הואי, והוה כתיב בה אידך פלניא אמר לנא נכסי לפלניא בחיים ובמות. רב אמר הרי היא כמתנת ש"מ. דאם עמד חוזר, דכיון דכתיב בה במות לאחר מיתה קאמר והאי דכתיב בה בחיים סימני דחיי בעלמא. ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא דלא מצי למהדר ביה, דכיון דכתיב בה בחיים מחיים קאמר דלא תהוי כמתנת ש"מ דלא קניא אלא לאחר מיתה, דכי מקני ליה מהשתא דקאי בחיים מקני ליה, והאי דכתיב בה במות כמאן דאמר מעתה ועד עולם. דהכי משמע בחיים ובמות, בין בחיי נותן בין לאחר מותו.

אמרי נהרדעי הילכתא כותיה דרב. ורב נחמן עבד עובדא כותיה דרב. אמר רבא ואי כתיב בה מחיים משמע דלא תהוי כמתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה [אלא] כמתנת בריא דקניא מחיים. אמר אמימר לית הילכתא כותיה דרבא א"ל רב אשי פשיטא דהא אמרי נהרדעי הילכתא כותיה דרב. דאלים לה לישנא דבמות למדחא לישנא דבחיים ולאוקמי לסימנא בחיי בעלמא, וכי היכי דאלים למדחא לישנא דמחיים הכי אלים למידחא לישנא דמחיים. ואהדר ליה אמימר מהו דתימא מחיים מודי רב, כדפרישנא לטעמא דרבא, קמ"ל דלא, כדפרישנא לטעמיה דרב אשי. ואע"ג דעבד רבא עובדא כשמעתיה לית הלכתא כוותיה, דהא דחייה אמימר, ורב אשי נמי כאמימר סבירא ליה. וקי"ל כאמימר ורב אשי דבתראי נינהו. וכ"ש הכא דהוה ליה רבא יחיד לגביהו ויחיד ורבים הלכה כרבים.

ואע"ג דליתה להא דרבא שמע מינה דהאי עובדא דאפליגו ביה רב ושמואל על ידי זיכוי הוה, אי נמי ע"י קנין במיפה את כחו, וכי איפליגו לענין אם עמד חוזר פליגי. אי נמי היכא דהדר ביה בפירוש מגו מרעיה, ואע"ג דלא עמד. דאי ס"ד בדלא זכי ליה ולא קנו מיניה ול"פ אי בעי קנין ואי לא בעי קנין פליגי, דלרב דאמר הרי היא כמתנת שכיב מרע היכא דמית קנה ולשמואל דאמר הרי היא כמתנת בריא אע"ג דמית נמי כיון דלא קנו מיניה ולא זכי ליה לא קני ובשטר נמי לא קני דסתמא הואי דאיכא למיחש בה למתנה טמירתא, אי הכי דקאמר רבא אי כתיב בה מחיים קנה, לא קנה מיבעי ליה, דהא לא קנו מיניה.

אלא לאו ש"מ דהאי עובדא דאיפליגו ביה רב ושמואל על ידי קנין או זיכוי הוה, וכי פליגי בחזרה פליגי, דרב דייק במות ושמואל דייק בחיים כדפרישנא. ולפום הנך טעמי דכל חד מיניהו משכחת לה לפלוגתייהו בין בכותב כל נכסיו בין בדשייר. ואידי ואידי בדלא פריש אי מחמת מיתה קא יהיב ואי מעכשיו ולעולם קא יהיב. דאי פריש דמחמת מיתה קא יהיב דכולי עלמא אם עמד חוזר, ואי פריש דמעכשיו קא יהיב דכולי עלמא אפילו עמד אינו חוזר כדבענן לברורי לקמן. אלא השתא דכתיב בה בחיים ובמות בהא פליגי, דלטעמא דרב אלים ליה לישנא דבמות לשוויה מצוה מחמת מיתה, ואפי' שייר וקנו מיניה, דלא גרע מההיא דאמרה ווי דקא מיתה ההיא איתתא, דאע"ג דשייר וקנו מינה שויוה רבנן כמצוה מחמת מיתה, וכל שכן האי דפריש בעיקר מתנתיה דכי קא יהיב במות קא יהיב. ואע"ג דכתיב בה בחיים א"נ מחיים, כיון דאיכא למימר דסימנא לחיי קאמר אלישנא דבמות סמכינן, דאי לאו דמחמת מיתה קא יהיב למה ליה לאדכורי שם מיתה במרעיה, לימא מעתה ועד עולם. תדע דהכותב כל נכסיו היכא דקנו מיניה לטעמיה דרב לענין חזרתו כמאן דשייר דמי, ואפי"ה היכא דכתיב בה בחיים ובמות סבירא ליה לרב מתנת שכיב מרע היא, וה"ה היכא דשייר, דהא תרויהו לטעמיה דרב היכא דקנו מיניה חד טעמא נינהו. ולשמואל דדייק בחיים אפילו בכותב כל נכסיו נמי מתנת בריא משוי ליה, דאלים ליה לישנא דבחיים לאוקומיה שטר מתנה אחזקיה.

מיהו מחורתא דמילתא דהאי עובדא גופיה דפליגי ביה בכותב כל נכסיו הוה, דומיא דהני עובדי ושמעתתא דאיירי בהו מקמיה. ואע"ג דגבי הכותב כל נכסיו בין על ידי קנין בין על ידי זיכוי איפכא שמעינן להו, היכא דכתיב בה בחיים ובמות בתר דוקא דהאי לישנא אזלי לכל חד וחד כדאית ליה.

ושמעינן מינה דכל היכא דכתיב בה בחיים ולא כתיב בה במות, כולי עלמא מודו דאפילו בכותב כל נכסיו מחיים משמע והרי היא כמתנת בריא לכל דבריה, וכל שכן היכא דכתיב בה מחיים. תדע דהא ברירנא האי עובדא דפליגי ביה ע"י קנין או זיכוי כל היכא דלא מוכח לישנא דמצוה מחמת מיתה הוא כגון (מצוה מחמת מיתה הוא כגון) מתנת ש"מ שכתוב בה קנין, אע"ג דלא כתוב בה בחיים קאמר רב דכמתנת בריא דמיא, וכל שכן היכא דכתיב בה בחיים. ועד כאן לא פליג שמואל עליה דרב התם אלא היכא דכתיב בה בחיים, אבל היכא דלא כתיב בה בחיים אפילו שמואל מודה, דהא אפי' היכא דכתיב בה בחיים ובמות קאמר דכמתנת בריא דמיא, וכ"ש היכא דכתיב בה בחיים לחודיה. ועד כאן לא פליג רב עליה דשמואל בהאי עובדא אלא משום דכתיב בה נמי במות כדקאמר טעמא בהדיא כיון דכתיב בה במות לאחר מיתה, משמע מכלל דהיכא דלא כתיב בה אלא בחיים אפי' רב מודה דכמתנת בריא היא, וכ"ש היכא דאמר מחיים. וכ"ש היכא דאמר מעכשיו א"נ מהיום ומאי דדמי ליה דבריר לישנא טפי, דאפי' א"ל במות מתנת בריא היא לכל דבר. דעד כאן לא קאמר רב אלא גבי בחיים וה"ה למחיים דאיכא למימר סימנא לחיי קאמר, דאי אמר מעכשיו או מהיום מודי רב דאע"ג דכתיב בה במות נמי מתנת בריא היא.

אלא דגבי מצוה מחמת מיתה איכא לפלוגיה, דאי לא פריש בהדיא בעיקר מתנתיה דמחמת מיתה קא יהיב אלא מחמת דשמעינן ליה דקאמר מילי דמוכחי עלויה דמצוה מחמת מיתה הוא, כגון ההיא דהוה אמרה ווי לה דקא מיתה ההיא איתתא, אי נמי במסוכן דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, כל כה"ג היכא דכתיב בה מעכשיו וקנו מיניה בחד מאנפי הקנאות דקנו בבריא קני מיד לגמרי, ואפי' עמד אינו חוזר. דהא עובדא דבחיים ובמות דקאמר רב הרי היא כמתנת שכיב מרע, מטעמא דאיכא לאוקומיה להאי לישנא דבחיים סימנא לחיי בעלמא הוא, דאי כתב בה מעכשיו אע"ג דכתיב בה נמי במות מודה רב דמתנת בריא היא, דמוכחא מילתא דכי כתיב בה במות כמ"ד מעתה ועד עולם. אבל היכא דפריש בעיקר מתנתיה דמצוה מחמת מיתה הוא, אע"ג דאמר מעכשיו וקנו מיניה הו"ל כמעכשיו אם מתי מחולי זה, דקני מעכשיו על מנת שימות מחולי זה. לפיכך אם מת מחליו זה אע"ג (דאמר מעכשיו וקנו מיניה הוה ליה כמעכשיו אם מתי מחולי זה דקני מעכשיו על מנת שימות מחולי זה לפיכך אם מת מחליו זה אע"ג) דהדר ביה בנתים קנה דהא איקיים תנאיה ואיגלאי מילתא למפרע דמשעת הקנאה קנה ואם עמד חוזר דלא איקיים תנאיה. ואע"ג דלא אמרה בלישנא דתימה, כיון דאזלינן בתר אומדן דעתיה כתנאה דמי, דלא גרע מהיכא דאמר (לעיל בבא בתרא קמז,א) דימה שיש לו בן ועכשיו שאין לו בן נכסיו לפלוני ונמצא שיש לו בן דבטלה מתנתו. ומההוא דזבנינהו לנכסיה אדעתא דמיסק לארץ ישראל (קידושין נ,ב), הכא נמי כיון דאמר מחמת מיתה כתנאה הוי.

ודוקא דפריש מחמת מיתה בעיקר מתנתיה, אבל היכא דלא פריש מחמת מיתה, אע"ג דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב, כיון דפריש דמעכשיו קא יהיב אפי' עמד אינו חוזר. דלא שבקינן הקנאה מפורשת דאקני בהדיא מעכשיו וסמכינן אאומדן דעתא בעלמא, דלא גרע קנין מעכשיו מזיכוי וקנין דלא פריש ביה מעכשיו. ואף על גב דמוכחא מילתא מאומדן דעתא דמצוה מחמת מיתה הוא לא מצי הדר ביה. וכן הלכתא:

קלב. נקטינן השתא מהני שמעתתא בענין מתנת שכיב מרע, בין למי שראוי ליורשו בן למי שאינו ראוי ליורשו, כל היכא דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב, לא מיבעיא היכא דפריש דמצוה מחמת מיתה היא, אלא אפילו היכא דמשמע בשעת צואה מגו מילי דמסיק אדעתיה דמית מגו מרעיה, כגון ההיא דהוה אמרה ווי דקא מיתה ההיא אתתא, כמצוה מחמת מיתה דאמי, ולא שנא שייר ולא שנא לא שייר לא בעי קנין אלא באמירה בעלמא קני. והוא דמית. ואם עמד חוזר, אע"ג דקנו מיניה. ואי לא אמר מילתא דאיכא למשמע מינה דמצוה מחמת מיתה הוא, חזינן, אי מסוכן הוא כגון שקפץ עליו בין בתוך שלשה ימים בין לאחר שלשה ימים, אע"ג דלא אדכר שם מיתה נמי לא שנא שייר ולא שנא לא שייר מצוה מחמת מיתה הוא. ואי חולה כדרך כל הארץ הוא, שלא קפץ עליו החולי, בהא איכא לפלוגי. דאי לא שייר מידי לנפשיה, לא שנא כתב כל נכסיו לאחר ולא שנא חלק כל נכסיו לכמה בני אדם, היכא דמוכחא מילתא מעיקרא דכי נחית מעיקרא למפלגינהו לכולהו קא נחית, הני כלהו סתמיהו מצוה מחמת מיתה נינהו, דאי הוה מסיק (ד)אדעתיה דחיי לא סגייא דלא הוה משייר מידי לנפשיה. ואי שייר מידי לנפשיה מסתמא לאקנויי מהשתא קא מיכוון ולאו מחמת מיתה קא יהיב, הילכך הויא לה כמתנת בריא ואמטול הכי לא תקינו לה רבנן דליקני באמירה אלא בעי קנין ואם עמד אינו חוזר דהא כמתנת בריא דמיא. והאי דקאמרינן דבעי קנין לאו דקא בעי קנין דוקא, אלא הוא הדין לשאר אנפי הקנאה דמהנו במתנת בריא, וחד אנפא מתרי תלתא נקט.

וכבר ברירנא בפרקין (לעיל בבא בתרא קמח,ב סי' צ) דינא במחלק כל נכסיו, דאיכא לפלוגי ביה בין מחלק לנמלך, דאלו מחלק הוה ליה ככותב כל נכסיו ובכלהו כמצוה מחמת מיתה דמי, ואלו נמלך סתמיה לאו כמצוה מחמת מיתה הוא אלא באחרו' משום דבתרא הוי שיורא לכולהו. ובתרא גופיה היינו טעמא דהוי כמצוה מחמת מיתה, דלגבי בתרא ודאי כותב כל נכסיו הוא. וכבר ברירנא נמי (שם סי' צא) כותב כל נכסיו אי נמי מחלק כל נכסיו היכא דלא אמר בפירוש כל נכסי, דאי מוחזק לן דלית ליה נכסי אחריני אלא הני דפליג, הוה ליה בכולהו כמצוה מחמת מיתה. והוא הדין בדלא איתחזק אי אית ליה במדינה אחרת ואי לא, אלא שהיה מחלק והולך כל נכסיו שהיו לו באותה מדינה ואמר כל נכסי אלו, שמע מינה שאין לו נכסים אלא אלו ומחלק כל נכסיו (ו)הוא וכמצוה מחמת מיתה דמי. ואי לא מיתחזק גבן דאין לו נכסים במדינה אחרת ולא אמר כל נכסי אלו, אף ע"ג דמוחזק לן דלית ליה הכא נכסי אחריני כמתנת שכיב מרע במקצת דמיא דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר.

וכולהו הני דקאמרינן דקנו באמירה בעלמא, לא אמרן דקנו אלא דאמר בלשון מתנה, אי נמי בלישנא סתמא, דלא מכרע אי לשון מתנה הוא ואי לשון ירושה הוא, כגון דאמר נכסי לפלניא, ואידי ואידי בין למי שראוי ליורשו בין למי שאין ראוי ליורשו, והוא הדין בלשון ירושה למי שראוי ליורשו. אבל היכא דאמר בלשון ירושה למי שאינו ראוי ליורשו לא קאני, ואע"ג דקנו מיניה. וכל היכא דקיימא לן דבעי קנין בין למי שראוי ליורשו בין למי שאין ראוי ליורשו (ו)לא מהני בה אלא לשון הקנאה מפורשת דקניא בבריא, אבל אי אמר בלשון ירושה אפילו למי שראוי ליורשו והוא הדין לשאר לישני דלא קנו בבריא לא קנו, ואע"ג דקנו מיניה, כדברירנא בפירקין לעיל.

ברם צריך את למידע דלא שנא כותב כל נכסיו ולא שנא מחלק כל נכסיו, ולא שנא מצוה מחמת מיתה בפירוש ולא שנא מכללא, ולא שנא מסוכן דקיימא לן דכולהו מצוה מחמת מיתה נינהו ומקנו באמירה בעלמא, לא שנא למי שראוי ליורשו ולא שנא למי שאין ראוי ליורשו, ודוקא למי שהורתו ולידתו בקדושה, לא שנא הוי הנותן גר ולא שנא ישראל, אי הוי מקבל מתנה הורתו ולידתו בקדושה דראוי לירש את אביו איתיה נמי במתנת שכיב מרע דרבנן ומצי מקני ליה באמירה בעלמא בין בראוי לירש את הנותן בין שאין ראוי לירשו. ואי ליתיה למקבל מתנה הורתו ולידתו בקדושה, שנמצא שאינו ראוי לירש את אביו, לא מצי מקני ליה באמירה בעלמא אלא למי שראוי לירשו, דכי תקינו רבנן לאקנויי באמירה בעלמא למי שאינו ראוי ליורשו דוקא למי שהורתו ולידתו בקדושה, דאיתיה בירושה לירש את אביו, אבל למי שאין הורתו ולידתו בקדושה, אי הוי אביו גר לא מצי למעקרה לנחלה מבניו ולאקנויי ליה לאבוה במתנת שכיב מרע, אפילו בלשון מתנה, משום דליתיה למקבל בירושה לירש את אביו, הילכך אי אקני ליה בקנין או בחד מאנפי הקנאה דקני בבריא קנה ואי לא לא קנה.

וכלהי הני מתניאתא דשכיב מרע דחשיבנא להו כמצוה מחמת מיתה, אם עמד חוזר, דאי הוה מסיק אדעתיה דקאי לא הוה יהיב, וכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו מתוך חליו בין לעצמו בין לאחר. מאי טעמא, דכיון דכי קא מקני אדעתא דמאית מגו מרעיה הוא דמקני, אשתכח דלא מכוון לאקנויי אלא לאחר מיתה כדקימא לן מתנת שכיב מרע לאחר גמר מיתה הוא קונה, ואמטול הכי כל כמא דלא מאית מצי למהדר ביה בין לעצמו בין לאחר. אלא מיהו לא דמיא חזרה דשעמד לחזרה מתוך חליו, דאלו חזרה דשעמד דכיון דעמד מחוליו אע"ג דכל גלי אדעתיה דהדר ביה בטלה מתנתיה מימלא ואם מת ממונא דיורשיו הוי. ואלו כל כמא דלא עמד לא הויא חזרה עד דהדר ביה בפירוש ואמר לא ניחא לי בהאי מתנאתא אי נמי דמקני לה לאחר, דאי מסתמא, מתנת שכיב מרע דקניא בשמת היכי משכחת לה, וליחוש דילמא הדר ביה מקמי הכין.

ומנא תימרא דכי עמד אע"ג דלא אמר מידי בטלה לה מתנתיה, דאמרינן בגיטין בפרק מי שאחזו קרדיקוס (עג,א) שכיב מרע שניתק מחלי לחלי מתנתו מתנה, היכי דאמי, אי דהדר ביה בפירוש אפילו לא ניתק מחליו כלל מצי הדר, דכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו וכל שכן כשניתק מחלי לחלי, אלא לאו בסתמא דלא הדר ביה, וטעמא דניתק מחלי לחלי ולא עמד בנתים, הא עמד אפילו בסתמא נמי אין מתנתו מתנה.

והא דאמרינן דהיכא דחזר בו מתוך חליו הויא חזרה, לא תימא הני מילי בההוא שיעורא דהדר ביה בלחוד, אלא אפילו חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. לפיכך אם כתב כלן לראשון ומקצתן לשני, שני קנה בדקנו מיניה ואם עמד אינו חוזר, דראשון לא קנה בין קנו מיניה בין לא קנו מיניה בין כשמת בין כשעמד, דהא הדר ביה מיניה, וחזרה במקצת הויא חזרה בכולהו, ושני קנה ההוא מקצת דאקני ליה. והוא דקנו מיניה, דכיון דהויא חזרה בכולהו ולא אקני ליה לשני מיניהו אלא מקצת, אשתכח דמאי דאקני ליה לשני מתנת שכיב מרע במקצת היא דבעיא קנין ואע"ג דמית ואם עמד אינו חוזר.

ברם צריכינן לברורי דכלהי הני מתניאתא דשכיב מרע דקאמרינן דאם עמד חוזר, לא תימא הני מילי היכא דלא אקנו אלא באמירה בעלמא, אלא אפילו קנו מידו, לא שנא בסתם הכותב כל נכסיו ולא שנא במצוה מחמת מיתה במקצת, בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה וחוזר. ואפילו כתב לו את השטר ומסרו לו וזיכה לו את הנכסים על ידי אחר בחזרה, איכא למימר דלא איכוון (אלא) לאקנויי ליה אלא בזיכוי בעלמא ושטר לראיה בעלמא הוא ולא היה זיכוי אלא מחמת מיתה וחוזר, כשמואל דאמר כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה שני קנה. והני מילי בזיכוי בלא קנין או בקנין בלא זיכוי, ואע"ג דכתב ליה שטרא, אבל היכא דאקני ליה בקנין וזיכוי כמתנת בריא דמיא ולא מצי למהדר ביה בין לעצמו בין לאחר, דאין לאחר קנין כלום, לא שנא בסתם הכותב כל נכסיו ולא שנא במצוה מחמת מיתה, ואע"ג דשייר. ודוקא במצוה מחמת מיתה דלא פריש בהדיא דמצוה מחמת מיתה הוא, אבל מחמת אומדן דעתא בעלמא דשמעיה דאמר מילי דמוכחא מילתא מינהו דמחמת חששא דמותא קא מפקיד, דלא שבקינן קנין וזיכוי דמוכחא מילתא דלמתנת בריא קא מיכוין ואזלינן בתר מילי דכדי דלא אמר להו בתורת (צואת) [צואה]. אבל היכא דפריש בהדיא דמחמת מיתה קא מפקיד, אפילו הקנה בכל מילי הקנאות שבעולם בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ואם עמד חוזר, וכיון דאם עמד חוזר אפילו מגו מרעיה נמי חוזר.

וכולהי מתניאתא דשכיב מרע נמי דקאמרינן דחוזר, דוקא היכא דלא גלי אדעתיה דלמתנה חלוטה קא מכוין, אבל היכא דגלי אדעתיה דלמתנה חלוטה קא מכוון דלא למהדר בה, אע"ג דעמד נמי לא מצי למהדר ביה. ואין צריך לומר היכא דכתיב בה מהיום, לא שנא כתיב בה מהיום ולעולם דקני גופא ופירא מהיום, ולא שנא כתיב בה מהיום ולאחר מיתה דקני גופא מהיום ופירא לאחר מיתה, בכולהו אע"ג דהוי מסוכן ואדכר נמי חששא דמותא וכתב כל נכסיו, לאו מצוה מחמת מיתה [הוא], דכולהו הני אומדן דעתא בעלמא הוא ולא שבקינן הקנאה בהדיא וסמכינן (האומדן) [אאומדן] דעתא בעלמא, אלא הכל לפי מה שפירש בשעת הקנאתו. הלכך כמתנת בריא דמיא דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר.

תדע דלא גרע קנין דפריש ביה מעכשיו מזיכוי וקנין דלא פריש ביה מעכשיו, דאפילו היכא דמוכחא מילתא מאומדן דעתא דמצוה מחמת מיתה הוא דקא יהיב, הא פריש דמחמת מיתה קא יהיב, ולא גרע מהיכא דאמר דימה שיש לו בן ועכשיו שאין לו בן נכסיו לפלוני ונמצא שיש לו בן דבטלה מתנתיה, ומההוא דזבנינהו לנכסיה אדעתא דמיסק לארעא דישראל, הכא נמי כיון דאמר מחמת מיתה תנאה הוי. הילכך אע"ג דאמר נמי מהיום נעשה כאומר מהיום אם מתי מחלי זה דאם עמד חוזר, אבל אם מת מחלי זה אף ע"ג דהדר ביה ביני ביני לא הויא חזרה דהא מהיום אם מתי מחולי זה קאמר ליה, וכיון דמית מחליו אגלאי מילתא למפרע דמהיום אקני ליה.

ולא דמי למצוה מחמת מיתה גרידא, דאלו התם לא מיכוון לאקנויי ליה אלא לאחר מיתה, ואמטול הכי כל כמא דלא מאית מצי למהדר ביה, ואלו הכא מהיום קא מקני ליה והאי דקאמר אם מתי תנאה בעלמא הוא, הילכך אם עמד חוזר דהא לא אתקיים תנאיה, ואם מת עד שלא עמד איקיים תנאיה ואגלאי מילתא למפרע דמעיקרא משעת הקנאה קנייה מקבל מתנה לממונא קנין גמור.

והוא הדין היכא דמסריה לממונא למקבל מתנה מחיים מחמת מיתה, אע"ג דלא אמר ליה מהיום כמאן דאמר מהיום אם מתי דמי. ולא תימא דוקא עד דמסר ליה למקבל, אלא אפילו מסריה לאחר לאמטויי למקבל, כיון דאפקיה לממונא מתותי ידי גלי אדעתיה דניחא ליה לאקנויי ליה מהשתא מחמת מיתה. ואפי' מת מקבל בחיי נותן ואחר כך מת נותן, כיון דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות קנו ויחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו. ואף ע"ג דקימא לן הולך לאו כזכה, הני מילי בבריא, אבל בשכיב מרע הולך נמי כזכה דמי וכמאן דמטיא לידה דמקבל לאלתר דמי. והיינו דתניא בפרק קמא דגיטין (יד,ב) הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו יחזרו ליורש ואף שנשתלחו לו, ואוקימנא בשכיב מרע ובדאיתיה למקבל מחיים בשעת מתן מעות, ואע"ג דמית מקבל בחיי נותן כדברירנא התם. ואי לא כתב בה מהיום ולא כתב נמי מחמת מיתה מיהו כתב בה מחיים ובמות אפי' כתיב בה מחיים לאו כמהיום דאמי, אלא הרי היא כמתנת שכיב מרע וחוזר בין כשעמד בנן מתוך חליו דקימא לן כרב. ולא תימא הני מילי במתנת שכיב מרע בכותב כל נכסיו וכיוצא בו דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, אלא אפילו מתנת שכיב מרע במקצת כיון דכתיב בה במות לאחר מיתה קאמר, ופלוגתא דרב ושמואל אפילו במתנת שכיב מרע במקצת מיתוקמא כדברירנא בדוכתא (לעיל סי' קלא).

ברם צריך את למידע דכלהי הני מתניאתא דשכיב מרע דהויאן כמצוה מחמת מיתה ומקנו באמירה בעלמא, הני מילי היכא דליכא למיחש דלא גמר להקנותו אלא בשטר, אבל היכא דאיכא למיחש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, כגון דאמר כתובו ואין צריך לומר היכא דכתביה איהו לשטרא, ואפילו לא אמר כתבו ותנו לו ולא כתביה איהו נמי לשטרא, אלא דקנו מיניה בחליפין סתמא, כיון דהוה יכיל לאקנויי ליה באמירה גרידתא וטרח למכתב ליה שטרא אי נמי למקנא מיניה, משום דלא גמר להקנותו אלא בשטר, דסתם קנין לכתיבה עומד. הילכך אי מטי שטרא לידיה דמקבל מתנה מחיי נותן, חזינן, אי (מוחא) [מוכחא] מילתא דליפות כחו קא מיכוון, כגון דאתברר דכתב מעיקרא מתנתא אחריתי לאחרינא, אמרינן להכי אמר להו למכתבה להאי בתרייתא אי נמי קנו מיניה דסתם קנין לכתיבה עומד, כי היכי לברורי דבתריתא היא ותבטל לקמיתא מקמי בתריתא, כדרב דימי דאמר (לעיל בבא בתרא קנב,ב) דייתיקי מבטלת דייתיקי וכדברירנא בפרק יש נוחלין(לעיל בבא בתרא קלב,ב סי' קעג), הילכך אע"ג דלא מטי שטרא לידיה דמקבל מתנה מחיי נותן נמי קני. ואי לא אתברר לן דיהב מתנאתא אחריתי מעיקרא מגו מרעיה לאיניש אחרינא מקמי האי, חזינן, אי גלי אדעתיה דליפות כחו הוא דאכוון כגון דאמר להו לסהדי אף כתובו וחתומו והבו ליה דמשמע דלאו בכתיבה קא מקני ליה אלא באמירה גרידתא קא מקני ליהו לאקנויי ליה, דאם כן לימא כתובו וחתומו והבו ליה ותו לא, מאי אף כתובו, אלא מדקאמר להו אף כתובו וחתומו ש"מ דלאו בכתיבה קא מקני ליה אלא באמירה גרידתא קא מקני ליה, וכתיבה מילתא יתירתא היא וליפות כחו קא מכוין למכתב ליה שטרא לראיה בעלמא.

והוא הדין גבי קנין היכא דכתבי סהדי וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דגלי אדעתיה דלאו בשטרא קא בעי לאקנויי ליה אלא לטפויי מילתא אצטריך דלכתבו ליה לשטרא לראיה בעלמא. הילכך כי האי גוונא נמי אע"ג דלא מטי שטרא לידיה מחיי נותן קני ואפי' לא כתבוה לשטרא מחיי נותן נמי דינא הוא דכתבי ליה שטרא לאחר מיתת נותן ויהבי ליה, כדאמרינן בהדייא (לעיל בבא בתרא קלה,ב) הלכה כותבין ונותנין ואוקימנא במיפה את כחו. ואי לא אתברר דיהיב מתנאתא אחריתי מגו מרעיה לאיניש אחרינא מקמי האי ולא אמר נמי לישנא דמשמע מינה דליפות כחו קא מכוון ולאו לאקנויי ליה בשטרא, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואע"ג דכתבוה לשטרא מחיים ולא אספיקו למתביה למקבל מתנה אלא לאחר מיתת נותן, לא קנה, דאין שטר לאחר מיתה.

אלא מיהו הני מילי בכותב כל נכסיו אי נמי במחלק כל נכסיו אי נמי במסוכן ואע"ג דשייר, אי נמי בשכיב מרע בעלמא היכא דגלי אדעתיה דמצוה מחמת מיתה הוא ואע"ג דשייר, דכולהו הני מצי לאקנויי באמירה בעלמא ואמטול הכי כי אמר כתבו אי נמי טרח למיקנא מיניה חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אבל מתנת שכיב מרע במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה, כיון דעיקר הקנאה דידיה בקנין היא אע"ג דלא כתיב בה נמי וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא קני. דכי חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר הני מילי היכא דלא צריך קנין, כגון כותב כל נכסיו ומצוה מחמת מיתה וכיוצא בהן, דכיון דלא צריך קנין וקא טרח למקנא מיניה איכא למימר דלמכתביה לשטרא קא מכוין וחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. אבל מתנת שכיב מרע במקצת כיון דבעיא קנין ואי לא קנו מיניה לא קני ליכא למיחש בה לשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דהא ודאי כי קא טרח למקנא מיניה לאו למכתביה לשטרא קא מכוון דלא ליקני אלא בשטרא אלא לאקנויי ליה בגופיה דההוא קנין קא מיכוון, והויא לה כמתנת בריא היכא דקנו מיניה ולא אספיקו למכתבה למתנתיה עד דמית, דליכא למיחש ולא מידי. ואפי' היכא דאמר כתבו בהדייא ומית מקמיה דלכתבוה לשטרא כותבין ונותנין ולא חיישינן שמא לא נתכוון לאקנויי אלא בשטרא, אלא (לימא) [למה] ליה מעיקרא למקנא מיניה, אלא מדקנו מיניה מעיקרא ש"מ משעת קנין הוא דגמר ואקני, ליה ושטרא דאמר להו לסהדי כתובו לראיה בעלמא.

והוא הדין בבריא הכין דיניה, דלא אשכחן דחיישי רבנן לשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אלא במתנת שכיב מרע דקניא באמירה בעלמא ואיכפל לא קנה מיניה אי נמי למימר כתובו, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, והאי דאמר מעיקרא תנו משום דלא אפשר לאקנויי בכתיבה בלא אמירה, אבל בבריא אי איתה דלא גמר להקנותו אלא בשטר למה לי למקנא מיניה, על כרחיך כי קנו מיניה לאקנויי ליה בקנין הוא והא דאמר כתובו לראיה בעלמא. ועוד דגבי בריא כיון דעיקר הקנאה דידיה בקנין היא על כרחיך ליכא למיחש ביה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דהא קיימא לן סתם קנין לכתיבה, הילכך אע"ג דלא אמר כתובו כי דאמי וכי היכי דאיקנו מיניה סתמא אע"ג דלא כתבוה לשטרא מחיים קני, ואע"ג דכמאן דאמר להו כתובו דאמי כי אמר כתובו נמי אע"ג דלא כתבוה לשטרא מחיים נמי קני. ועוד דאפי' גבי שכיב מרע נמי אע"ג דלא גלי אדעתיה דליפות כחו קא מכוון, כי אתברר דכתב דייתיקי אחריתי מעיקרא לאיניש אחרינא מוכחא מילתא דהאי דאמר השתא כתובו ליפות את כחו הוא דאיכוון לברורי דבתריתא היא ותבטל קמיתא מקמה, כל שכן במתנת בריא דאיכא למימר דהאי דאמר כתובו לברורי דקמיתא היא דאי כתב מידי לאחרינא בתר הכי קמיתא זכייה כדברירנא בפ' יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלה,ב סי' קעג).

והוא הדין נמי בשכיב מרע שכתב כל נכסיו אי נמי במצוה מחמת מיתה היכא דאקני בקנין וזיכוי אע"ג דאמר כתובו נמי ולא כתבוה לשטרא מחיים קנה, דכיון דחשבינן לה כמתנת בריא על כרחיך כמתנת בריא דמיא לכל מילי. וההיא דפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלה,ב) בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין, שאני התם דאפילו מחיים נמי כי האי גוונא אין כותבין ונותנין דהא לא קנו מיניה, ורבותא קמ"ל דלא מיבעיא מחיים דאין כותבין ונותנין אלא אפילו מת נמי, סד"א מצוה לקיים דברי המת, קמ"ל דלא כדברירנא בפרק יש נוחלין (שם סי' קעד):

ט. לא כתב בה שכיב מרע והוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרין בריא היה הוא צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי רבי מאיר וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. מתני' בכתב כל נכסיו ולא שייר קרקע כל שהוא, ולא כתב בשטר המתנה ששכיב מרע היה, והרי הוא בריא לפנינו ורוצה לחזור בו. הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היה רבי מאיר סבר כיון דהשתא בריא הוא מוקמינן ליה בחזקת בריא, ואיהו דקא בעי לאפוקיה נפשיה במתנתיה מחזקת בריא עליו להביא ראיה. וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה, דכיון דנכסי מעיקרא בחזקת נותן קיימי מוקמינן להו בחזקתיה ומקבל מתנה הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה. וקיימא לן כרבנן:

ההוא דהוה כתיב ביה מחיים וממות. פירוש כותב כל נכסיו היה וכתב בכתב ידו כל נכסי נתונים לפלוני מטלטלי אגב מקרקעי בחיים ובמות. כבר פירשתי לך כי הלשון הראשון יכול להיות לשון צוואה ולשון מתנה אבל כיון דכתיב ביה בחיים איפליגו בה רב ושמואל דרב סבר לאו מעכשיו משמע וקיימא לן אפילו כתב בה מחיים וממות דכיון דהזכיר בה במות לאחר מיתה היא דאי מחיים ממש למה ליה למימר במות אלא סימני לחיים קאמר ואם עמד חוזר. הראב"ד ז"ל.

(ושמואל) ורב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע. ומפרש טעמא (דשמואל) דרב כיון דאמר בחיים ובמות לאחר מיתה הוא דקאמר ומכל מקום לאחר מיתה הוה קני אם לא חזר בו ובמיפה את כחו דוקא דאי לאו הכי שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואי לא הוה כתיב ביה ובמות הרי הוה מודה (שמואל) רב שהיא כמתנת בריא דעד כאן לא קאמר שמואל בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה אלא בסתם קנין אבל היכא דאקני בפירוש מהיום ודאי קני ואי עמד אינו חוזר.

מתניתין: לא כתב בה שכיב מרע הייתי כו'. יש מפרשים משנתנו כגון שכתוב קנין במתנה זה דאי לאו הכי על מה הם טוענים בריא היה הלא הם אינם קונים בדיבור אם לא היה שכיב מרע ואם היה שכיב מרע אפילו תורת מתנת שכיב מרע אין בה שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה דלא מסתברא לאוקמה במיפה את כחו כגון שכתוב בה וקנינו מיניה מוסף על מתנתא דא שאם כן לא היינו מסתפקים במתנה זו אם היא מתנת בריא שהרי אין דרך לכתוב כן במתנת בריא דכיון דלא קניא מידי בדבור אין ראוי לומר שהקנין מוסף על המתנה כי הקנין עיקר המתנה. וקשיא לי לרב דאמר במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין שהיא כמתנת בריא תיקשי ליה מתניתין דאי בשכתוב בו קנין עסקינן אפילו אם שכיב מרע היה אינו יכול לחזור בו ואפילו אין כתוב בו קנין אם כתוב בה שאמר להו הנותן לעדים כתבו ותנו מנה לפלוני בשטר זה כיון שזיכה לו השטר אינו יכול לחזור בו כדאמרינן כתב וזיכה לזה כו' רב אמר ראשון קנה. ונראה לי לפרש בשאין כתוב בה קנין וכגון שכתוב בה שנתן פלוני נכסיו לפלוני ופלוני והוא אומר שכיב מרע הייתי ובלא קנין ושטר נתתי דמתנת שכיב מרע בדבור נקראת מתנה ואינה קונה אלא לאחר מיתה והעדים כותבין את דבריו ואין צריך לומר להם כתבו והם אומרים בריא היה הילכך כיון שהעדים מעידים שנתן להם נכסיו ודאי בקנין או בחזקה נתנם להם או בשטר זה והוא צוה לכתבו כדי שיקנו בו את הנכסים. ואיכא דקשיא ליה כיון דשמעינן לרבי מאיר פרק קמא בשילהי דגיטין דסבירא ליה כרבי אלעזר דאמר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף ובשטר ובחזקה מה הפרש יש בין בריא ובין שכיב מרע שהרי מתנת שניהם (בה קנה) בקנאה ולא בדברים ואינו יכול לחזור בו לא כמתנת בריא ולא כמתנת שכיב מרע. ונראה לי דאפילו לדברי רבי אלעזר שכיב מרע יכול לחזור בו אף על פי שקנה בכסף ובשטר ובחזקה דלא שמעינן ליה לרבי אלעזר שנחלק על חכמים על ענין אומדנא וכיון דלרבנן מתנת שכיב מרע אף על פי שכתוב בה קנין חוזרת שלא היה הקנין אלא מחמת מיתה הוא הדין לרבי אלעזר ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה דעל כרחך לא קאמרינן הכי אלא לרבנן שכל מתנת שכיב מרע לאחר מיתה כירושה שויה רבנן הילכך אף כשהוא נותן קנין אמרינן דעתו להקנות לאחר מיתה כשאר שכיב מרע ושמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה ולרבי אלעזר שאין מתנת שכיב מרע קונה לאחר מיתה אלא דהקנאת כל מתנת שכיב מרע מהיום היא שאם לא כן אינה קונה כלל אפילו לאחר מיתה הילכך כיון דאזלינן בתר אומדנא כמי שפירש בה מהיום אם מתי דמיא. עליות.

גמרא: ולא הוה כתיב ביה ומגו מרעיה כו'. ופירש רש"י ז"ל ויש לחוש שמא עמד ושמא חזר. ובחנם פירש ושמא חזר דאם עמד מאותו חולי אף על פי שלא שמענו שחזר בו וניתק לחולי אחר ומת אין מתנתו מתנה. וכן מוכח בפרק מי שאחזו כו' ככתוב בתוספות.

בא"ד אפי' לא שייר נמי כיון כו' ובסיפא דתני לא שייר כו' דליכא קנין על כן נראה כו' וגם מה שפי' ר"ח דמשנתינו כו' עכ"ל כצ"ל מה שהגיה מהרש"ל כאן ר"ת במקום ר"ת א"א לומר כן דהא בשם רבינו יעקב שהוא ר"ת כבר כתבו התוס' לעיל בהדיא דרישא דמתני' ודאי איירי בקנין ולא הוה רב חולק על פסק ההלכה דמתנת ש"מ במקצת בעי קנין אבל ודאי אלו דברי ר"ח הם דבעי לפרש דכולה מתני' איירי בלא קנין וכ"ה בתוספות ישנים ר"ח וק"ל:

בא"ד וקשה אמאי דפסיק כו' ומתניתין בדקנו מיניה כו' ואין נראה כלל כו' כצ"ל:

גמ' אמר רבא ואי כתב בה מחיים כו' עד מחיים מודה רב קא משמע לן נ"ב כל זה שייך קודם עובדא דרב נחמן לעיל וכאן נמחק:

ר"ש ד"ה א"ל ר"ח. אבל הכא כתב וזיכה וקנו כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה כדמקנו. שכיבי מרע כו'. כצ"ל:

תד"ה לא. אלא כו' ראי' שהיה שכ"מ כו'. כצ"ל:

ואפ"ה לא אפרק מטבעא. נ"ב דלא קללת חנם הויא. כיון דעבד כשמעתיה דלא כהלכתא:

בתוס' סוף ד"ה שלחו כו' דהא בשבת פ' מפנין פרכינן. וכן בביצה דף מ' ע"א ב"ק דף קטו ע"א סנהדרין דף ו ע"ב:

סבור מיניה הני מילי. דאין לאחר קנין כלום שאם כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה לאחר דראשון קנה לגמרי וכגון שמת שכיב מרע אבל לעצמו יכול לחזור בו אם יעמוד מחליו לא קנה ראשון שלא היה קנין אלא מחמת מיתה: אמר להו רב חסדא. בין לאחר בין לעצמו ולא דמיא לדרב יהודה אמר שמואל דאמר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה דהתם כתב וקנו אבל הכא זיכה וכתב וקנו דכל כך ודאי לייפות את כחו: ההוא דקנו מיניה. כתב וזיכה וקנו מיניה ורצה לחזור בו כשעמד מחליו: כדמקנו אינשי. שכיב מרע הנותנין לאחר מיתה לדעת שיחזרו בהן אם יעמדו שכותבין או מקנין או כותבין ומקנין אבל אתה כתבת וזכית והקנית דהא ודאי שמואל מודי בין לעצמו בין לאחר והשתא שמעינן מד' מילי דאמר שמואל בשמעתין דקיימא לן כוותיה בדיני מתנת שכיב מרע בדלא שייר שיש בה קנין בלא זיכה לו את השטר לא ידענא מאי אידון בה ולא קנה מקבל מתנה אפי' מת הנותן דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל אם ייפה את כחו בכתיבת השטר או בצוואה דכתב בה וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא קני המקבל מתנה שבזה לא נאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר כו' והוא שמת הנותן אבל אם עמד חוזר דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ומדרב יהודה אמר שמואל דאוקימנא במייפה את כחו שמעינן ליה להא ושכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת כותבין ונותנין לאחר מיתה כדאוקימנא לשמואל במייפה את כחו אבל בלא ייפוי לא קנה דאין שטר לאחר מיתה ואם כתב וזיכה השטר למסרו לזה לראיה וכתב וזיכה לזה השני קנה והדר ביה מראשון והוא שמת ואם עמד חוזר דכל מתנת שכיב מרע בכל הנכסים בלא ייפוי כח בשטר אם עמד חוזר הלכך שני נמי קנה דהדר ביה מקמא אבל אם כתב וזיכה והקנה קאמר שמואל דקנה קמא לגמרי בין לעצמו בין לאחר ואם עמד אינו חוזר: ההיא מתנתא. מתנת שכיב מרע במקצת שכתוב בה קנין וקונה לדברי הכל בין עמד בין לא עמד: דהוה כתוב בחיי ובמותי. מתנה זו אני מקנה לך בחיים ובמות וליכא לאוקמה במתנת בריא דהיכי לימא רב הרי היא כמתנת שכיב מרע למיקני לאחר מיתה והלא אין שטר לאחר מיתה: רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע. למיקני לאחר מיתה ואם עמד חוזר וכ''ש אם מתנת שכיב מרע בכל שהוא בלא שיור דלא קני אלא עד לאחר מיתה: סימנא לחיים. כלומר במות דוקא הוא ומחיים לאו דוקא אלא לסימן טוב לפי שהזכיר מיתתו שלא רצה לפתוח פיו לשטן כלומר המקום יצילני מחולי זה ולא אמות: הרי היא כמתנת בריא. כאילו לא כתב בה במות ואפי' אם עמד אינו חוזר ואפי' במתנה בלא שיור דהכא לא לימא שמואל לא ידענא מאי אידון בה דנימא אין שטר לאחר מיתה דהא כתב בה מחיים: מחיים קנה. דמשמע דוקא מעתה התחיל לקנות: דהא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב. גבי בחיים ובמות וה''ה היכא דכתב מחיים: קא משמע לן. דלא שאני לרב בין בחיים למחיים סימנא לחיים: ההוא דאתא לקמיה דר''נ. דהוה כתוב בשטר דידיה בחיים ובמות: לשום טמיא. מקום: אתריה דשמואל. ואע''ג דהלכתא כרב לאו אורחא למידן כרב באתריה דשמואל זיל עביד ליה התם כרב: כשמעתיה. דהוה כתיב ביה מחיים וקנה בעל השטר והאשה הפסידה: וקטרדא ליה. לומר לא יפה דנתני: א''ל לספריה זיל כתוב לה. שהדין עמה וכתוב בסוף השטר משנה השנויה בב''מ בהשוכר את האומנין (דף עה:) שוכר עליהן או מטען וסימן היה בתוך השטר שלדחות האשה ולהטעותה נתכוין להיפטר ממחלקותה והיא הבינה בדברים וקללתו: ליטבע ארביה. תיטבע ספינתו: אטעויי קמטעית ליה. בתמיה: אמשינהו למניה. שראום במים להתקיים קללתה בכך: לא איתפרק מעונשה. דאל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך ומהא שמעינן דבין בחיים בין מחיים סימנא לחיים: מתני' לא כתוב בה שכיב מרע. כדקציר ורמי בערסיה וגם לשון מתנת בריא לא נכתב בה כד מהלך על רגלוהי בשוקא שזהו לשון מתנת בריא כדאמרינן בגמרא ובמתנה בלא שיור מיירי דאמרן ביה דאינה מתנה שאם עמד חוזר: הוא אומר שכיב מרע הייתי. וחוזרני בי: בריא היית. ולא תחזור: צריך. הנותן להביא ראיה ששכיב מרע היה באותה שעה וכל זמן שלא יביא ראיה זכה המקבל מתנה דברי ר' מאיר ובגמרא מפרש ראיה במאי וטעמא מאי: וחכמים אומרים כו'. בתרי גווני מיפרשי טעמייהו דרבנן בגמרא: המוציא מחבירו עליו הראיה. דהיינו מקבל מתנה ונותן הוי מוחזק בנכסים: גמ' מגו מרעיה איפטר כו'. כך היו רגילין לכתוב מתנת שכיב מרע הנכתבות לאחר מיתתן להודיע שהנכסים הללו נתונין לזה המקבל בצוואת שכיב מרע ומתוך אותו חולי נפטר שלא עמד בינתים ולא חזר בו:

ועוד דמה שפירש דסיפא דמתני' לא מיירי כעין רישא אין נראה כלל דא''כ דקתני רישא שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה אפי' לא שייר נמי כיון דע''י קנין ובסיפא דקתני לא שייר אין מתנתו מתנה אפילו שייר נמי כיון דליכא קנין על כן נראה יותר כדפרישית וגם מה שפירש. ר''ת דמשנתנו מיירי אליבא דרב בלא קנין משמע שרוצה לומר דמתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין היינו אפילו בקנין לחוד וגם פירש דבהא קיימא לן כרב כיון דשמואל אמר לא ידענא מה אידון בה אע''ג דבעלמא קיימא לן כשמואל בדיני וקשה אמאי דפסיק לעיל דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ומשני מתניתין בדקנו מיניה א''כ מאי איריא שייר אפי' לא שייר נמי דאין נראה כלל שיחלוק רב על פסק הלכה שפסקנו לעיל מתנה דשכיב מרע במקצת בעיא קנין ועוד דאמרי' בגיטין פ' התקבל (דף סו.) מכלל דרב הונא סבר מתנת שכיב מרע לא בעיא קנין והא קיימא לן דבעיא קנין ומאי קושיא אי פליג רב הונא על פסק הלכה זה וסבר ליה כרב רביה דהכא דהא בשבת פ' מפנין (ד' קכח.) פריך על רב הונא מרב רביה דקאמר התם והא רב הונא תלמידיה דרב הוה ורב אית ליה מוקצה ועוד דאמרי בי רב הכא ואמרי בי רב היינו רב הונא כמו שמפרש ר''ת בסוף פ''ק דסנהדרין (דף יז: ושם ד''ה אלא) וגם רש''י סובר כן דהיינו רב הונא היכא דלא מוכח שהוא רב המנונא: לא כתב בה שכיב מרע כו'. וה''ה נמי דלא כתב בה לשון בריא כדמהלך על רגלוהי בשוקא אלא משום דקתני צריך להביא ראיה שהוא שכיב מרע נקט האי לישנא: ולא כתב ביה מגו מרעיה איפטר לבית עולמיה. והיורשים היו טוענין שעמד ואף על פי שלא היו טוענין שחזר בו דודאי כיון שעמד מסתמא ודאי חזר בו אע''פ שלא אמר בפירוש והכי משמע בגיטין פרק מי שאחזו (דף עב: ושם) דאמר רב הונא התם גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו חוזר ופריך ליה מדתנן הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה והלך ועמד בשוק וחלה ומת אם מחמת החולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט ואם אמרת אם עמד חוזר הרי זה עמד ומאי קושיא דנהי דעמד והלא לא חזר בו אלא ש''מ דאפי' לא פירש שחזר בו יש לנו לומר שחוזר בו ועוד קאמר התם (דף עג.) א''ר אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי אל חולי מתנתו מתנה ודוקא ניתק אבל עמד אין מתנתו מתנה אע''פ שלא חזר בו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד