בבא בתרא קנד ע"א

בבא בתרא קנד ע"א - טקסט הדף

ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר רב הונא אמר ראיה בעדים קא מיפלגי בפלוגתא דר' יעקב ורבי נתן (סימן מניח) רבי מאיר כרבי נתן ורבנן כרבי יעקב רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר קא מיפלגי במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דר''מ סבר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ורבנן סברי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והא איפליגו בה חדא זימנא דתניא אין נאמנין לפוסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין צריכא דאי איתמר ההיא בההיא קאמרי רבנן משום דאלימי עדים ומרעי שטרא אבל הכא הוא דלאו כל כמיניה אימא לא ואי איתמר בהא בהא קאמר ר' מאיר אבל בהך אימא מודה להו לרבנן צריכא וכן אמר רבה ראיה בעדים א''ל אביי מאי טעמא אי נימא מדכולהו כתיב בהו כד הוה מהלך על רגלוהי בשוקא ובהא לא כתיב בה שמע מינה שכיב מרע הוי אדרבה מדכולהו כתיב בהו כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתיב בה שמע מינה בריא הוי איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מריה ובפלוגתא דרבי יוחנן אמר ראיה בעדים ור' שמעון בן לקיש אמר ראיה בקיום השטר איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנד - א

שואלת הגמרא לפי חכמים: ראיה במאי? איזה ראיה צריך להביא לפי חכמים.

רב הונא אמר, ראיה בעדים.

רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי, ראיה בקיום השטר.

ומבארת הגמרא את דבריהם:

רב הונא אמר: ראיה בעדים, כיון שהוא סובר שרבי מאיר וחכמים קא מיפלגי בפלוגתא דרבי יעקב ורבי נתן, הם חולקים במחלוקת התנאים שהובאה בברייתא.

רבי מאיר כרבי נתן, שהולכים אחרי חזקה דהשתא, ומדובר במשנה שעכשיו הוא בריא, ולכן הנותן צריך להביא ראיה בעדים שהיה שכיב מרע.

ורבנן כרבי יעקב. חכמים סוברים כרבי יעקב, שלא הולכים בתר חזקה דהשתא, ואף על פי שהוא עכשיו בריא, יתכן שאז הוא היה שכיב מרע, כיון שהנותן הוא מוחזק בנכסים, ולכן המוציא מחבירו, המקבל, צריך להביא ראיה בעדים שהיה בריא בשעת הנתינה. וזו כוונת רב הונא "ראיה בעדים".

ואילו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי, ראיה בקיום השטר. הם מבארים אחרת את המחלוקת. וכולם סוברים שהולכים בתר חזקה דהשתא, ואם עכשיו הוא בריא צריך להניח שגם בשעת הנתינה היה בריא, וקא מיפלגי ונחלקו במודה בשטר שכתבו, אם צריך לקיימו.

דהיינו, מי שתובע מחבירו שיפרע את חובו שיש לו עליו בשטר הלואה, והלוה מודה שאכן השטר הוא לא מזוייף, אבל הוא כבר פרע את חובו, נחלקו בדבר, האם הוא נאמן.

כי יש לומר, כיון שהשטר מתקיים רק על פי הודאתו, ואם הוא לא היה מודה יתכן שהשטר הוא מזוייף, הרי "הפה שאסר" ואמר שהשטר כשר, הוא "הפה שהתיר", שנאמן לומר שפרע. וכדי שלא יהיה נאמן, צריך המלוה לקיימו על ידי עדים, ואז אין ללוה מגו שהיה יכול לומר מזוייף, שהרי הוא מקויים בלעדיו.

אך רבי מאיר סובר, כל זמן שאין טענת מזוייף מצדו של הלווה, אין לנו לחשוש שהשטר הוא לא טוב. ולכן, למרות שהלוה הוא זה שמודה בקיום השטר, אין לו הפה שאסר [מיגו], ^[94] כיון שהוא לא אסר, ולכן לא נאמן לומר פרעתי, ואין צורך למלוה לקיים את השטר ממקום אחר.

דרבי מאיר סבר, אם מודה הלווה בשטר שכתבו, אינו צריך המלוה לקיימו. ולכן אין הנותן נאמר לומר שהיה שכיב מרע, כיון שהולכים אחרי חזקה דהשתא שהוא בריא.

ורבנן סברי, מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ולכן אצלנו הנותן צריך לקיים את חתימות השטר כדי שלנותן לא תהיה נאמנות של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר, " שהיה יכול לא להודות שהשטר כשר.

וזו כוונת רב חסדא, שלרבנן צריך המקבל לקיים את השטר, כדי שהנותן לא יהיה נאמן לומר שכיב מרע הייתי.

ושואלת הגמרא לפי האוקימתא הזו שנחלקו במודה בשטר שכתבו

והא איפליגו חדא זימנא, הרי רבי מאיר וחכמים כבר נחלקו בזה במקום אחר!

דתניא, שנינו בברייתא: אין נאמנין לפוסלו, עדים שמודים שהשטר כשר, לא נאמנים לפוסלו, כגון שטוענים שהיו קטנים או פסולים, כיון שאין להם מגו, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, נאמנים, מדין הפה שאסר, כמבואר לעיל ^[95].

ועונה הגמרא: צריכא, צריך את שתי המחלוקות.

דאי איתמר ההיא, אם היו נחלקים רק בעדים, היינו אומרים בההיא קאמרי רבנן שהם נאמנים לפסול, משום דאלימי עדים ומרעי שטרא, לעדים יש כח לפסול את השטר. אבל הכא, הוא דלאו כל מיניה, אין לו נאמנות לטעון שהיה שכיב מרע, אימא לא, היינו חושבים שלרבנן לא נאמן, לכן צריך לחדש שאין הבדל.

ואי איתמר בהא, ואם היו נחלקים רק במשנתנו, היה מקום לומר כי רק בהא קאמר רבי מאיר שלא נאמן, אבל בהך, בעדים, אימא מודה להו לרבנן שצריך לקיימו כיון שעדים אלימי, לכן צריכא צריך להשמיע שחולק גם בעדים.

וכן אמר רבה, ראיה בעדים. גם רבה סובר שלחכמים הנותן מוחזק, והמקבל צריך להביא ראיה.

אמר ליה אביי: מאי טעמא? מה הטעם של חכמים?

אי נימא, אם נאמר מדכולהו כתיב בהו, בכל השטרות של הבריאים, כתוב כך: כד הוה מהלך על רגלוהי בשוקא, שהוא היה בריא ומהלך בשוק ברגליו, ובהא לא כתיב בה, בשטר הזה לא היה כתוב הנוסח הזה, שמע מינה, מוכח מזה כי שכיב מרע הוה, שהיה שכיב מרע, וזה טעמם של חכמים שנאמן לומר שהיה שכיב מרע.

אין זה נכון, כי אדרבה, נוכיח הפוך, מדכולהו כתיב בהו "כד קציר ורמי בערסיה", מזה שבכל מתנת שכיב מרע כתוב שהיה חולה על מטתו, והא, לא כתיב בה, ובשטר הזה לא כתוב כך, שמע מינה, בריא הוי. מוכח מזה שהיה בריא.

מתרץ רבה לאביי: איכא למימר הכי, יתכן לומר שהיה בריא, ואיכא למימר הכי, ויתכן לומר שהיה שכיב מרע, ולכן אוקי ממונא בחזקת מריה. משאירים את הממון בחזקת הבעלים, שהוא הנותן, ולא הולכים בתר חזקה דהשתא.

מוסיפה הגמרא: ובפלוגתא, במחלוקת של רב הונא ורב חסדא, נחלקו גם רבי יוחנן וריש לקיש:

דרבי יוחנן אמר: ראיה בעדים, ורבי שמעון בן לקיש אמר: ראיה בקיום השטר. כפי שהתבאר לעיל.

איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: מעשה בבני ברק, באחד שמכר בנכסי אביו, ומת, ^[96] והנכסים נמצאים בינתיים בחזקת היורשים, והלקוחות רוצים להוציא מהם את הנכסים כיון שהיתה מכירה.

ובאו בני משפחה היורשים, וערערו על המכירה, לומר, קטן היה בשעת מיתה, ואין המכירה קיימת.

ובאו הלקוחות ושאלו את רבי עקיבא: מהו לבודקו ^[97] את המת, כדי שאם ימצאו שערות יהיה מוכח שהיה גדול? אמר להם, אי אתם רשאים לנוולו לצורך הבדיקה אחר מיתה.

ועוד, גם אם תמצאו שערות, אין זה ראיה שהיה גדול, כי סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה, ויתכן שבחייו זה היה שומא בעלמא, וכעת זה נראה כסימני גדלות.

הערות

^[94] בתוס' בכתובות י"ט ע"א מבואר שבכל מודה בשטר שכתבו יש גם הפה שאסר וגם מיגו ומי שחולק סובר שאין הפה שאסר כיון שלא חוששים למזוייף ולא נאמן לומר פרוע במגו כיון שירא שיכחישוהו כך מבאר האבן האזל עי"ש.

^[95] על פי התוס' בכתובות בד"ה טעמא. אבל הרשב"ם מסביר שמדובר שהלוה מודה והמחלוקת אם אחרי שהלוה מודה אם צריך עדים לקיים כיון שהוא נאמן לפוסלו. ועי' באיילת השחר שהקשה מהמשך הסוגיא לרשב"ם ולתוס'.

^[96] נחלקו הראשונים מתי מת המוכר שטענו שהוא קטן הרא"ש בשו"ת ל"ג סק"ה סובר שאפילו שמת אחרי המכירה בכ"ז אם נמצאו שערות מחזיקים אותו כגדול למפרע בגלל שיש שתי חזקות א. חזקה דהשתא ב. חזקה דרבא שהביא סימנים כשמלאו לו י"ג שנה. והרמב"ן חולק ומעמיד שמת באותו יום דאל"כ אי אפשר להוכיח שהוא היה אז גדול, והרע"א בשו"ת סי' ז' סובר שאף הרמב"ן מודה שאפשר להתיר על פי שני החזקות האלו ורק אצלנו לענין ממון הוא חולק שאי אפשר עפ"ז להוציא ממון. ולפ"ז רצה להתיר שם במי שכתב תפילין לאחר שנהיה בן י"ג ורק לאחר כמה שנים בדקנו שהביא ב' שערות, שהתפילין כשרות כיון שיש גם חזקה דהשתא וגם חזקה דרבא.

^[97] תוס' שואל בד"ה ועוד מדוע צריך לבודקו הרי יש חזקה דרבא ומסתמא הביא סימנים ותרצו דמיירי שבדקנו כשהגיע לגיל י"ג שנה ולא היו לו שערות ולכן אתרע חזקה. הרא"ש בשט"מ מתרץ שאי אפשר להוציא ממון על פי חזקה דרבא. הרע"א בשו"ת סי' ז' ר"ל לפ"ז לחדש שיתכן שאף הרמב"ן מודה כשיש שתי חזקות מוציאים ממון ואצלנו מיירי שאין חזקה דרבא כפי שותס' תרצו.

ושואלים: ראיה זו שאמרו חכמים שצריכים מקבלי המתנה להביא, במאי [במה]? רב הונא אמר: ראיה בעדים שיעידו שהנותן היה בריא בשעת המתנה; רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אומרים]: ראיה בקיום השטר, שרק צריכים לאשר את חתימות העדים שבשטר, לוודא ששטר אמיתי הוא.

ומסבירים לפי זה את שיטותיהם של ר' מאיר וחכמים במשנה: רב הונא שאמר כי ראיה בעדים, לדעתו קא מיפלגי בפלוגתא [חלוקים הם במחלוקת] של ר' יעקב ור' נתן בברייתא שבעמוד הקודם, ובאופן זה:

ר' מאיר שאמר שעל הנותן להביא ראיה בעדים שהיה שהיה שכיב מרע, הוא סבור כר' נתן, שהולכים אחר המצב הקיים, ועכשיו בריא הוא. ורבנן [וחכמים] שאמרו שהמקבלים צריכים להביא ראיה בעדים שבריא היה הנותן, הם סבורים כר' יעקב, שאמר כך במפורש

. ואילו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [שאומרים] כי הראיה שמצריכים חכמים היא בקיום השטר, לדעתם קא מיפלגי [חלוקים הם] ר' מאיר וחכמים) בשאלה האם כשהחייב מודה בשטר שכתבו, צריך התובע לקיימו, שיבואו עדים ויעידו שחתימות העדים על השטר אמיתיות הן, שר' מאיר סבר [סבור]: אם החייב מודה בשטר שכתבו — שוב אינו צריך התובע לקיימו, והרי נותן המתנה מודה שכתב את השטר, ואינו יכול עוד לפסול אותו בטענה ששכיב מרע היה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: גם אם החייב מודה בשטר שכתבו — בכל זאת צריך לקיימו ועל המקבל לקיים את השטר.

ושואלים: אם בזה נחלקו, והא איפליגו בה חדא זימנא [והרי כבר נחלקו בכך פעם אחת]! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עדים שקיימו חתימות ידיהם על השטר, אלא שטענו כי היו פסולים אז לעדות — אין נאמנין לפוסלו, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: נאמנין!

ודוחים: צריכא [צריכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים, דאי איתמר [שאם היתה נאמרת] רק ההיא, בעדים שפסלו עדות עצמם, היינו אומרים: בההיא קאמרי רבנן [באותה הלכה אומרים חכמים] שנאמנים הם, משום דאלימי [שתקיפים], גדול כוחם של עדים ומרעי שטרא [והם יכולים להרע תוקפו של שטר] ואף שטר מקויים, אבל הכא [כאן], הוא, נותן המתנה, דלאו כל כמיניה [שאין כל זה בכוחו] אימא [אמור] שלא יהיה נאמן לערער על השטר.

ומן הצד השני, ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר רק בזו], במקרה שלנו, הייתי אומר בהא קאמר [בזו דווקא אמר] ר' מאיר שאינו יכול לערער על השטר אם הודה שכתבו. אבל בהך [באחרת, בעדים] שהודו שזהו כתב ידם, אימא [אמור] שמודה להו לרבנן [להם לחכמים] שיכולים לפסול את השטר, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת בשני מקרים.

וכן באותו ענין עצמו אמר רבה: ראיה זו, שהצריכו חכמים במשנתנו את המקבלים, היא בעדים, שיעידו שהנותן היה בריא. אמר ליה [לו] אביי: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אי נימא מדכולהו כתיב בהו [אם תאמר מפני שבכולם, בכל השטרות, כתוב בהם]: "כד הוה [כאשר היה] מהלך על רגלוהי בשוקא [רגליו בשוק] ", לומר שמתנה זו מתנת בריא, ובהא [ובזו] לא כתיב [כתוב] בה נוסח זה — על כן שמע מינה [למד מכאן] ששכיב מרע הוי [היה], וצריך המקבל להביא ראיה שבריא היה — אדרבה, אתה יכול לומר להיפך, מדכולהו כתיב בהו [מתוך שבכולם, בכל צוואת שכיב מרע, כתוב בהן]: "כד קציר ורמי בערסיה" ["כאשר היה חולה ומוטל במיטתו"], והא [ושטר זה] לא כתיב בה [כתוב בו כך], שמע מינה [למד מכאן] שבריא הוי [היה], ועל הנותן להביא ראיה ששכיב מרע היה!

ענה לו רבה: כאן, איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי [אפשר לומר כך ואפשר לומר כך], על כן אין להוכיח דבר מנוסח שטר זה, ומשום ספק זה אוקי ממונא בחזקת מריה [העמד את הממון בחזקת בעליו הראשונים].

ומעירים: ומחלוקת זאת בפירוש דעת חכמים שבמשנה, הריהי שנויה בפלוגתא [במחלוקת], אמוראים אחרים, שר' יוחנן אמר: ראיה שאמרו היא בעדים, ור' שמעון בן לקיש אמר: ראיה היא בקיום השטר.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו: מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו שהוריש לו, ומת, ובאו בני משפחה יורשיו של אותו איש, וערערו לומר: קטן היה בשעת מיתה ולכן אין מכירתו נחשבת, ובאו ושאלו את ר' עקיבא: מהו לבודקו? האם מותר להוציאו מן הקבר לבדוק אם היו בו סימני בגרות או לא? אמר להם: אי (אין) אתם רשאים לנוולו מפני צורך הממון שלכם. ועוד, סימנין של בגרות עשויין להשתנות לאחר מיתה ולהראות כאילו הוא גדול, למרות שלא היה כזה. ואם כן לא תהיה מכאן ראיה, ונמצא מתנוול לחינם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: With regard to the proof that the recipients must bring, in what manner is it brought? Rav Huna says: The proof is presented by bringing witnesses who testify that the giver was healthy. Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna say: The proof is presented by the ratification of the deed, i.e., the recipients are required only to ascertain that the signatures of the witnesses on the deed are authentic in order to prove that it is not forged.

The Gemara explains: Rav Huna says that the proof is presented by bringing witnesses. He maintains that Rabbi Meir and the Rabbis disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute of Rabbi Ya’akov and Rabbi Natan in the baraita (153b).

The Gemara notes a mnemonic device that indicates which tannaitic opinions are correlated: Manniaḥ, which represents the letters mem, nun, yod, ḥet, stands for Meir, Natan, Ya’akov, and the Rabbis [ḥakhamim]. This indicates that Rabbi Meir, who says that the giver must bring proof that he was on his deathbed, holds in accordance with the opinion of Rabbi Natan, who maintains that one presumes that the current situation reflects the situation at the time the gift was bestowed. And the Rabbis, who say that the recipients must bring proof that the giver was healthy, hold in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov.

Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna say that the proof is presented by the ratification of the deed. The Gemara explains: Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna maintain that Rabbi Meir and the Rabbis disagree with regard to whether when there is a debtor who admits that he wrote a promissory note, the creditor must ratify it in court in order to collect payment. The same ruling would apply to a case where the person on his deathbed admits that he wrote the deed granting the gift. They explain that Rabbi Meir holds that when there is a debtor who admits that he wrote a promissory note, the creditor need not ratify it in court in order to collect payment, and in this case the giver cannot invalidate the deed by claiming that he was on his deathbed. But the Rabbis hold that even when there is a debtor who admits that he wrote a promissory note, the creditor must ratify it in court in order to collect payment.

The Gemara asks: But didn’t they already disagree with regard to this matter once? As it is taught in a baraita: With regard to witnesses who ratified their signatures but claimed that at the time they signed the document they were not fit to bear witness, their testimony is not deemed credible to invalidate the document; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Their testimony is deemed credible.

The Gemara answers: It is necessary to state both cases, because if only that case with regard to witnesses who disqualified their testimony was stated, one might think that the Sages say that their testimony is accepted only in that case, due to the fact that the testimony of witnesses is powerful and they can impair the validity of the document, but here, with regard to him, the giver, who admitted that he wrote the deed but it is not in his power to impair the validity of the deed, I would say that his claim is not accepted.

And if only this case, with regard to a debtor who admits that he wrote a promissory note, was stated, one might think that Rabbi Meir says that the giver cannot invalidate the deed only with regard to this case, but with regard to that case, where the witnesses ratified their signatures, I would say that Rabbi Meir concedes to the Rabbis that witnesses can invalidate the deed. Therefore, it is necessary to state the dispute in both cases.

And Rabba also says: With regard to the proof that the recipients must present, it is presented by bringing witnesses who testify that the giver was healthy. Abaye said to him: What is the reason for this? If we say that due to the fact that in all deeds of gift the following formulation is written: When he was walking on his feet in the marketplace, which indicates that the gift was the gift of a healthy person, and in this deed this was not written, therefore one may conclude from the deed that the giver was on his deathbed, that is not correct. On the contrary, one could say that due to the fact that in all deeds concerning the gifts of a person on his deathbed the following is written: When he was sick and lying in his bed, and in this deed this was not written, therefore one may conclude from the deed that the giver was healthy.

Rabba replied: Since one can say this and one can say that, nothing can be concluded from the formulation of the deed. Therefore, due to the uncertainty, establish the property in the possession of its last known owner.

And this dispute with regard to the statement of the Rabbis is also the subject of a dispute between other amora’im, as Rabbi Yoḥanan says: The proof is presented by bringing witnesses, and Rabbi Shimon ben Lakish says: The proof is presented by the ratification of the deed.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Rabbi Shimon ben Lakish from a baraita: There was an incident in Bnei Brak involving one who sold some of his father’s property that he had inherited, and he died, and the members of his family came and contested the sale, saying: He was a minor at the time of his death, and therefore the sale was not valid. And they came and asked Rabbi Akiva: What is the halakha? Is it permitted to exhume the corpse in order to examine it and ascertain whether or not the heir was a minor at the time of his death? Rabbi Akiva said to them: It is not permitted for you to disgrace him for the sake of a monetary claim. And furthermore, signs indicating puberty are likely to change after death, and therefore nothing can be proved by exhuming the body.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ראיה בעדים. שיעידו שבמתנת בריא היתה:

ראיה בקיום השטר. שיביאו עדים שיכירו חתימת עדים הללו החתומים על השטר לפי שזה הנותן מרע ליה לשטרא דקאמר שכיב מרע הוה ומשוי ליה כחספא בעלמא להכי מייתי הני ראיה דמקיימי לשטרייהו אע"ג דהנהו לא מסהדי אי בריא הוה אי שכיב מרע הוה ^א)נראה דצ"ל מאחר דמקיימי ליה וכו'.בדבר דמקיימי לי' לאו כל כמיניה דנותן דמצי מרע לשטרא:

רב הונא דאמר ראיה בעדים. קסבר קמיפלגי ר' מאיר ורבנן דמתני' בפלוגתא דר' יעקב ור' נתן. ר' מאיר דאמר צריך להביא ראיה ששכיב מרע היה ומאי ראיה בעדים דאי אמרינן ראיה בקיום השטר האי לאו ראיה היא דהנהו עדי' דמסהדי על חתימת ידייהו דסהדי לא ידעי אי בריא הוה אי שכיב מרע היה. וחכ"א המוציא עליו הראיה על מקבל מתנה להביא ראיה בעדים שבריא היה קסברי כר' יעקב דאמר הן אין מוציאין מידו בלא ראיה בעדים דבריא הוה:

קמיפלגי במודה בשטר כו'. ר' מאיר דאומר עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה ס"ל הואיל דאותו נותן מודה באותו שטר מתנה שכתבו אין צריך למקבל מתנה לקיימו עוד לפי שמקויים ועומד הוא להכי איצטריך ליה לנותן לאתויי עדים כמו שהוא אומר שיעידו עליו ששכיב מרע היה. ורבנן דאמרי עלייהו להביא ראיה למקבל קא סברי אע"ג דנותן מתנה מודה באותו שטר שכתבו צריך למקבל מתנה לקיימו והואיל דהאי בעי לאורועי דאמר שכיב מרע הוה ובטל הוא להכי צריך למקבל מתנה לקיימו בעדים המכירים חתימותייהו ולאו כל כמיניה של זה לפוסלו שוב:

והא איפלגו בה חדא זימנא. במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והכא מאי קאתי לאשמועינן. דתניא עדים החתומין על השטר ורצו לפוסלו ואמרו כשחתמנו עליו קטנים היינו או אנוסים היינו אין נאמנין לפוסלו אותו שטר דודאי איכא למימר דמשחתמו דייקי שפיר דכשרין הוו דלא הוו קטנים ואין נאמנין דהואיל שהן מודים שהן כתבוהו וחתמוהו אין צריכין לקיימו וכשר הוא:

וחכ"א נאמנים לפוסלו. לפיכך צריכין שיהיו מקיימין אותו:

צריכי. דאי אשמועינן בהך פלוגתא דהא ברייתא לחוד בהא קאמרין רבנן דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משום דעדים גופייהו דחתימו עליה מרעי שטרא ואמרי קטנים היינו משום הכי בדין הוא דצריך לקיימו לאידך למקבל:

ואי אתמר. במתני' בההיא קאמר ר' מאיר דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום דלאו כל כמיניה לאורועי שטרא אבל בברייתא הואיל ^ב)צ"ל הואיל ועדים גופייהו קא מרעי וכו' דקא מרעי ליה לשטרא אימא דקא מודי לרבנן דצריך לקיימו קמ"ל דבין הכא ובין הכא פליגי:

א"ל אביי. לרבא טעמא מאי אמרי' ראיה בעדים:

אילימא משום דכולהו. שטרי מתנות בריא כתוב בהו כד הוי מהלך על רגלוהי בשוקא יהבה ניהליה ובה לא כתיב הכי ש"מ שכיב מרע היה ומשום הכי איצטריך לאייתי ראיה בעדים דאי בקיום השטר לא דייקא:

אדרבה. אימא איפכא כיון דכולהו שטרי שכיב מרע כתיב בהו כד הוי קציר ורמי בערסיה יהבה ניהליה ובהאי שטרא לא כתיב ביה הכי ש"מ בריא הוה ואמאי איצטריך ליה לאתויי עדים כלל:

אלא איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי משום הכי אוקי ממונא בחזקת מריה. דהיינו נותן המתנה ואיצטריך מקבל להביא ראיה שבריא היה בשעה שנתן לו המתנה:

בפלוגתא. דרב הונא ורב חסדא לעיל הכי פליגי ר' יוחנן ור"ל:

וערערו לומר קטן היה. ואין מכירתו מכירה דאין מעשה קטן כלום:

מהו לבודקו. כשהוא מת אם הביא ב' שערות וגדול הוא אי לא:

אמר להם אי אתם רשאים לנוולו. מאחר שמת:

ועוד. אפ"ה דאתם רשאים לבודקו אין ראיה לאחר מיתה דסימנין עשוין להשתנות:

ראיה בקיום השטר. פי' ושלש מחלוקת בדבר דרבנן דמתני' ור"מ פליגי בקיום השטר בין שהוא עכשיו בריא בין שהוא שכיב מרע ור' יעקב ורבי נתן ודאי בראיה בעדים פליגי.
ולא מחוור, דאי הכי מעשה דבני ברק מצו לאוקומי כותייהו אלא דכולי עלמא ראיה בקיום השטר ור' נתן סבר אם בריא הוא א"צ לקיימו שאין טענתו טענה לרב הונא בפלוגת' דר' יעקב ור' נתן לרב חסדא רבנן כר' יעקב ור"מ כשמעתי' ורבי נתן כעין מכריע.

שמכר בנכסי אביו ומת. פי' מת מיד, שאם חיה אין בדיקתו ללקוחות ראיה שמא אח' כן הביא סימנין והיינו דקאמרי קטן היה בשעת מיתה.

סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה. פי' עשויין לינשר ואינה ראיה לבני משפחה ולמאי דקאמרי' לקוחות מערערי אין מניחין לכולו שבודאי נושרי'.
ויש מפרשים דבעי' גומו' בעיקרן ואם לאו שומא נינהו, ואיתא במסכת נדה (נ"ב א'). ואם נמצאו שם גומות אומרים לאחר מיתה נעשו.
ובפי' ר"ח ז"ל מצאו דבעי' שערות שחורות, ושמא לבנות היו ונשתחרו. ואין אנו יודעין מנין לו, אלא שהוא מפ' כן מה שאמרו (קנו,א) עד שירב' שחור על הלבן.

הכי גרסינן: וכן אמר רבא ראיה בעדים. ולא גרסינן רבה אלא רבא. דהיינו רבא בריה דרב יוסף בר חמא בר פלוגתא דאביי. והילכך קיימא לן כותיה דהוא בתרא. וכן כתב ר"ח ז"ל. ולעיל גרסינן רבה, דהוא רבה בר נחמני רביה דאביי.

זה שביארנו בהוא אומר שכ"מ הייתי והם אומרים בריא היה שעליהם להביא ראיה נחלקו בגמ' על ראיה זו מהם שאמרו ראיה בעדים שיעידו שמתנת בריא היתה ואפילו קיימו שטרם אינו כלום שהרי אף הוא מודה בה אלא שאומר ששכ"מ היה ומהם שאמרו ראיה בקיום השטר כלומר שאע"פ שהנותן מודה בשטר הואיל וטוען מצד אחר ששכ"מ היה הפה שאסר הוא הפה שהתיר שהמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואם לא קיימו אין הודאת הלוה מועלת לו אחר שטוען מצד אחר שפרע או שאמנה היה או איזו טענה אבל משקיימוהו הרי זו ראיה ואינו נאמן לומר שכ"מ הייתי והלכה כדברי האומר ראיה בעדים אבל קיום השטר אין מועיל בה שמאחר שהיה ראוי להזכיר שמתנת בריא היתה ושהוא מהלך על רגליו ולא כתב מסתמו דנין אותו בשכ"מ ואע"פ שהיה לנו לומר גם כן שאלו היה שכ"מ היה לו להזכיר שהיה חולה ומושכב על מטתו או שיצוה בפירוש מחמת מיתה מ"מ אחר שיש לדון בשני פנים העמד ממון על חזקתו:

העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת נפשות או קטנים היינו קרובים היינו מוטעים היינו אם אי אפשר להתקיים מצד אמר נאמנים לפסול עדותם שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והרי זה כמודה בשטר שכתבו שהוא צריך לקיימו אבל אם אפשר להתקיים מצד אחר הרי היא כמי שנחקרה עדותם ואין נאמנין לפסול עדותם:

התבאר במסכת גיטין שהמפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירא למדברות והיוצא בקולר כלם סתמם מצוים מחמת מיתה ודינן כש"מ לכל עניני חלוק נכסיהם אבל הסומא או הפסח או הגדם או (החליל) [החלוש] באחד מאבריו הרי הם כבריא לכל דבריו וכן הוזכרו שם קצת פרטים בעניני שכ"מ ושם יתבאר ענינם בע"ה:

קלה. והא דתנן לא כתב בה שכיב מרע הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרין בריא היה הוא צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי ר"מ וחכ"א הממע"ה ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים. דאפילו אקיים שטר המתנה בחותמיו נכסי בחזקת נותן קימי כדמעיקרא, ועל המקבל להביא ראיה בעדים דהוה הנותן בריא בשעת נתינה. ור"מ סבר דאפילו לא אקיים שטרא אלא מפומיה דנותן נכסי בחזקת מקבל קימי ונותן דבעי לאורועיה בטענת שכיב מרע הייתי בעי לאיתויי ראיה דהוה שכיב מרע. ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר. דהיכא דנתקיים השטר בחותמיו כולי עלמא מודו דנכסי בחזקת מקבל מתנה קימי, ונותן דטעין ביה בשטרא ריעותא הוה ליה מוציא ועליו הראיה שהיה שכיב מרע. כי פליגי היכא דלא אקיים שטרא אלא מפומיה דנותן, דרבי מאיר סבר אע"ג דלא אקיים אלא מפומיה דנותן איקיים ליה וקמו כלהו נכסי בחזקת מקבל ונותן בעי לאיתויי ראיה דהוה שכיב מרע, ורבנן סברי נכסי בחזקת נותן קימי ומקבל הו"ל מוציא ועליו ראיה בקיום השטר בחותמיו או בעדים שהיה בריא. ורב חסדא ורבה בר רב הונא אנפא דפליגי ביה אדרב הונא נקוט, דאלו ראיה בעדים כ"ע מודו דמהניא. הדין הוא עיקר פלוגתייהו, מיהו עיקר טעמא דפליג ביה קא מפרש בגמ' ואזיל.

רב הונא אמר ראיה בעדים קא מפלגי [ר"מ] ורבנן בפלוגתא דרבי יעקב ורבי נתן ור"מ דאמר הוא צריך להביא ראיה שהיה ש"מ כרבי נתן, דאמר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע, דכיון דהשתא בריא הוא אוקמיה אחזקה דהשתא, הילכך אפי' היכא דלא אקיים שטרא אלא מפומיה דנותן כר"מ כמאן דאקיים בחותמיו דמי, דשמעינן לר"מ דקאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, דכיון דמודי ביה דכתביה אקיים ליה מפומיה ותו לא מהימן לאפוקיה מחזקיה בטענת שכיב מרע הייתי, אלא היכא דהוי השתא שכיב מרע דמסייע ליה חזקה דשעתיה. ורבנן, דאמרי הממע"ה, דאלמא על המקבל להביא ראיה בעדים שהיה הנותן בריא בשעת נתינה, כרבי יעקב. דאמר הוא מוציא מידן בלא ראיה, דאוקי ממונא בחזקת מריה קמא, והן אין מוציאין מידו אלא בראיה בעדים שהיה בריא, דאפילו נתקיים השטר בחותמיו כיון דהאי שטרא לא מתברר מיניה אי מתנת בריא היא ואי מתנת ש"מ היא, לית ביה ראיה לאפוקי ממונא מחזקת מארי קמא ואכתי בעי לאיתויי ראיה בעדים שהיה בריא לברורי מתנתיה.

ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר. וכי פליגי בדלא אקיים שטרא אלא מפומיה דנותן דטעין ביה ריעותא פליגי כדפרישנא. וקא מפלגי במודה בשטר שכתבו, אלא שטוען בו טענה שמבטלת את השטר. ואזדא רבי מאיר לטעמיה ורבנן לטעמייהו, דר"מ סבר מודה בשטר שכתבו אין בעל השטר צריך לקיימו מפי אחרים והרי הוא כמקוים ואין הנתבע נאמן לבטלו מאחר שהודה שכתבו, ואמטול הכי קא מצריך ליה ר"מ לנותן לאיתויי ראיה דש"מ הוה מאחר דאודי ביה בשטרא, ורבנן סברי מודה בשטר שכתבו צריך בעל השטר לקיימו ואי לא מקיים ליה מפי אחרים הרי הנתבע נאמן לבטלו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, והיינו דקאמרי רבנן הממע"ה בקיום השטר.

וקי"ל כרב הונא דאמר ראיה בעדים. חדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא תלמידיה דרב הונא הוו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דהא רבה נמי כרב הונא ס"ל, ואביי נמי קבלה מיניה, דאמרי' וכן אמר רבה ראיה בעדים א"ל אביי מ"ט אלימא מדכולהי מתנאתא דבריא כתיב בהי כד הוה מהלך על רגלוהי בשוקא והא לא כתיב בה הכי שמע מינה שכיב מרע הוה אדרבא מדכולהי מתנאתא דש"מ כתיב בהו כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתיב בה שמע מינה בריא הוה אהדר ליה רבה איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מארי. והאי טעמא דרבה טעמא דמסתבר הוא וכותיה עבדינן. ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אע"ג דאפיכנה לקמן ואסיקנא דרבי יוחנן ראיה בקיום השטר קאמר, כדמעיינת בה שפיר משכחת דסוגיין בעלמא לאו הכין כדבעי לברורי לקמן. הילכך לגבי האידנא קי"ל כרב הונא דאמר ראיה בעדים, שאע"פ שנתקיים השטר על פי עדים צריכין בעלי המתנות להביא ראיה בעדים שהנותן בריא היה בשעת נתינה. ואי לא מייתי עדים משתבע נותן היסת דשכיב מרע הוה ומוקמינן להו לנכסיה ברשותיה. ולענין מודה בשטר שכתבו אלא שטוען בו טענה שמבטלת את השטר, קי"ל במ"ד צריך לקיימו, שצריך בעל השטר לקיימו מפי אחרים, ואי לא מקיים ליה מפי אחרים הנתבע נאמן לבטלו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

רב חסדא כו'. אמרי ראיה דקאמרי רבנן קיום השטר בלחוד הוא דסבירי להו כרבי נתן דבתר השתא אזלינן וכיון דבריא הוא לא מצי טעין ורבי מאיר סבר אפילו קיום השטר לא צריכא דכיון דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והיינו דקאמר רבי מאיר עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואם לא יביא ראיה אין אלו צריכים כלום ואפילו קיום השטר. הראב"ד ז"ל.
הכי גרסינן וכן אמר רבא ראיה בעדים ולא גרסינן רבה אלא רבא והיינו רבא בריה דרב יוסף בר חמא בר פלוגתיה דאביי והילכך קיימא לן כוותיה דהוא בתרא וכן כתב רבינו חננאל ז"ל. ולעיל גרסינן רבה דהוא רבה בר נחמני רביה דאביי. הרשב"א ז"ל.

ובפלוגתא דרבי יוחנן אמר ראיה בעדים. קסבר דהאי דאמרי רבנן המוציא מחברו עליו הראיה לאו משום דצריך קיום הוא אלא לעולם השטר כיון שהודה בו שכתבו אין צריך לקיימו וכמקויים ועומד דמי ואלו טען בו שטר פסים הוא שטר אמנה הוא בודאי שלא היו משגיחים לטענתו דהוה ליה כמאן דטעין בשטר מקויים ששטר פסים הוא שאין משגיחים לטענותיו דלאו כל כמיניה דקא טעין הכי בשטר מקויים אלא כגון שאינו טוען ששטר פסים הוא שטר אמנה הוא שהוא הפסדת השטר מעיקרו ושווייה שטר שלא ניתן ליכתב כלל אלא טוען ששכיב מרע היה ויש לו מן הדין לחזור בו קסברי רבנן שבעל השטר עליו להביא ראיה במה שיתחזק שטרו ובמה שיתברר שאותה מתנה מתנה גמורה היתה ומתנת בריא שאינו יכול לחזור בה ואפילו אם נתקיים השטר שלא מפי הנותן אלא מפי אחרים הכי נמי הוו מצרכי ליה רבנן לבעל השטר לאתויי ראיה במה שיתחזק שטרו ולברר שמתנת בריא היתה שאין הנותן יכול לחזור בו לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ולרבי שמעון בן לקיש דאמר ראיה בקיום השטר קסבר שאם לא יתקיים השטר מפי הנותן אלא מפי אחרים דכולי עלמא בין לתנא קמא שהוא רבי מאיר בין לרבנן שאין בעל השטר צריך להביא ראיה במה שיתחזק שטרו ולברר שהנותן בריא היה בשעת מתנה אלא כיון שהנותן (הרי) אנו רואים אותו עכשיו שהוא בריא מעמידים אנו אותו בחזקת כן שגם בריא היה (גם) בשעת המתנה כמו שהוא עכשיו עד שיביא ראיה שהיה שכיב מרע. וזה שנחלקו רבי מאיר ורבנן במודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו מפיו או לאו הוא שנחלקו דרבי מאיר סבר כיון שהודה שכתבו כמקוים דמי ואין בעל השטר צריך לקיימו מפי אחרים וכשם שאלו נתקיים מפי אחרים אין בעל השטר צריך להביא ראיה שהיה בריא אלא על הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע כך כשהודה בו הנותן שכתבו כמקוים מפי אחרים דמי ועל הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע ורבנן סברי מודה בשטר שכתבו בעל השטר צריך לקיימו מפי אחרים (ובכך) אין אנו מאמינים להנותן לומר שכיב מרע הייתי עד שיביא ראיה בכך אבל אם אינו מקיים אותו מפי אחרים אלא מפי הנותן מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם מהימן כי אמר נמי אין כתבתי אותו מיהו שכיב מרע הייתי ויש לי לחזור בה מהימן עד שיביא ראיה בעל השטר שבריא היה. הרא"ם ז"ל.

הא דאותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממעשה דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו וערערו בני משפחה כו'. טענת קטן כטענת שכיב מרע שזה מוחזק תחלה בנכסים וזה מוחזק תחלה בנכסים ואף על פי שיש טענה בשכיב מרע שאין בקטן מפני שהוא עתה בריא וכיון דמפיק נפשיה מחזקת דאיתיה השתא משום הכי מוקמינן לנכסי לדעת ריש לקיש בידא דמקבל מתנה וסגי ליה בקיום השטר ואין צריך לעדים אבל בקטן מי איכא למימר הכי אפילו הכי כיון (דאיכא) דהכי בן עשרים הוה וכולי עלמא מייתו סימנים בשלש עשרה שנים ויום אחד והני מפקי לה מחזקה דעלמא דהא גבי תנוקת הגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים משום הכי מדמינן טענת קטן לטענת שכיב מרע ומוקמינן לנכסי בידא דלקוחות לדעת ריש לקיש וסגי להו ללקוחות בקיום השטר. הראב"ד ז"ל.
אבל הר"י בעליות כתב וזה לשונו: ואם תאמר מה ענין זה אצל משנתנו התם היינו טעמא משום דאזלינן בתר השתא כרבי נתן ולפיכך על הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע. יש לומר סבר רבי יוחנן דטעמא דרבי מאיר דאמר עליו להביא ראיה לאו משום דאזלינן בתר השתא אם הוא עכשיו (שכיב מרע) בריא אית ליה לרבי מאיר עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע טעמא דרבי מאיר משום דאמרינן חזקה אין העדים חותמים על השטר בסתם אלא אם כן המתנה קיימת וכשהנותן שכיב מרע אין מתנתו קיימת צריכים הם לברר בשטר שהיה שכיב מרע לידע שאין המתנה קיימת עד לאחר מיתה והיינו נמי דאמר אביי לעיל אדרבה בכלהו כתוב בהו כד קציר כו' שמע מינה בריא הוה וכמו שפירשתי לעיל והיה יודע רבי יוחנן דריש לקיש נמי משום האי טעמא אית ליה ראיה בקיום השטר דמודו רבנן לרבי מאיר היכא שנתקיים השטר שעליו להביא ראיה דאמרינן חזקה אין העדים מעידים על הכתב אלא אם כן היה בריא דמתנתו קיימת אם כן כיון דהנותן קטן כיון שאין מתנתו קיימת אינם מעידים על המכר בסתם דמשמע שהמכר קיים אלא חזקה שאינם חותמים על השטר בסתם אלא אם כן נעשה גדול והיינו דאמרינן לעיל כמאן אזלא הא שמעתא (דרבא) דרבה כרבי נתן ולא אמרינן כרבי מאיר משום דאיכא למימר טעמא דרבי מאיר לאו משום דאזיל בתר השתא כדפרישית. מיהו לרבי יוחנן דאמר ראיה בעדים כי היכי דאמרינן התם דשמא שכיב מרע היה ולא העידו העדים אלא על המתנה ולא חששו לברר שהיה שכיב מרע הכי נמי אמרינן שמא קטן היה המוכר ולא חששו העדים לברר שהיה קטן אלא על המכר בלבד העידו. כך נראה לי. ומסקנא דשמעתא דאפילו למאן דאמר ראיה בעדים אמרינן חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא עד שנעשה גדול לפי שאין חותמין שטר על מכר בטל לגמרי ולא דמיא למתניתין דכיון דמתנת שכיב מרע אינה בטלה לגמרי שמתקיימת מיהא לאחר מיתה חותמין עליה וטעמא דרבי מאיר נמי מכריע כן דסוגיית התלמוד דרבי מאיר כרבי נתן ודלא כרבי יוחנן דמדמי ליה למעשה דבני ברק. עד כאן לשונו.

בא"ד פי' על טומאתה שנודע כו' ימות הגשמים משעבר שם כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה וכן אמר רבה כו' דמוקי רבנן כר' יעקב ור"מ כר' נתן כו' כצ"ל:

בד"ה ועוד סימנים כו' וא"ת למה יש לנו כו' י"ל שאחר שהיה זה גדול כו' לא היה לו סימנים כו' עכ"ל פירוש כבר בגדולתו קודם המכירה בדקו אותו ולא היה לו סימנים דהמכירה ע"כ היה סמוך למיתתו שאם חיה אחר המכירה אין בדיקתו ללקוחות ראיה שמא אח"כ הביא סימנים וכ"כ בחדושי הרמב"ן ודו"ק:

גמ' א"ל אביי מ"ט כו' יש לדקדק מאי קא קשיא לאביי דהא איהו גופיה סבר לעיל דלא אזיל בתר השתא אלא בתר חזקת ממון וי"ל דדוקא לעיל הוה סבר דלא למיזל בתר השתא משום דאיכא רוב חולין לחיים משא"כ הכא דלא שייך רוב וק"ל:

ר"ש בד"ה אין נאמנין כו' דברי ר"מ ופליג אמתניתין דלא כו' כצ"ל:

בד"ה בבני ברק מקום הס"ד:

בד"ה ועמדו עליו בני משפחה וקא סלקא דעתך כו' כצ"ל:

גמרא ראי' במאי כו'. כה"ג לעיל (נ"ב ב'):

שם רה"א ראי' בעדים קא מיפלגי בפלוגתא דר"י ור"נ כו'. לכאורה הא יל"פ גם בדר"י מה שאמר והן א"מ מידו אלא בראי' היינו בקיום השטר. וי"ל דמשמע דדומיא דהוא מוציא בלא ראיה דאמר דע"כ פירושו בלא ראיה בעדים. וי"ל עוד בפנים אחרים:

שם ועוד סמנים עשויין להשתנות לאחר מיתה. פי' דהמיתה גורמת שישתנו וכלשון התוס' ומחמת מיתה יש שם גומות. דומיא שהן משתנין דבכורות (כ"ח). דאל"כ ה"ל לריו"ח להוכיח מזה דלא אזלינן בתר השתא. אך לפי מש"כ התוס' בסד"ה ועוד אין זה הכרח:

ר"ש ד"ה אין נאמנין. וכיון שאמר לוה כו' תו לא מהימני עדים כו'. מפרש דפלוגתייהו מיירי בשהלוה מודה שכתבו וכדמוכח ג"כ מדבריו בסמוך והוא כפרש"י בכתובות שם והתוס' שם חלקו עליו ע"ש:

ר"ש ד"ה ועמדו עליו כו'. וקיי"ל כו' עד שיהא בן כ'. לכאורה כאן לא הי' צריך לזה דהא טענתייהו הוא דלא הביא ב' שערות. ואולי לא בא אלא לאפוקי מהא דקיי"ל הפעוטות כו' וממכרן ממכר במטלטלין:

תד"ה ועוד. וא"נ דלא אשכחן בשום מקום כו' חילוק בין לבנות לשחורות. ועי' מל"מ בפ"ב מהל' אישות ה"ב:

תוס' ד"ה ועוד כו' כדאמרינן בנדה גומות אע"פ שאין שערות. נלע"ד דצ"ל כדאמרינן בנדה דב' שערות שאמרו צריכים שיהא להן גומא:

ראיה במאי. בין לרבנן בין לר''מ קבעי ומשום דאיכא לפרשה בתרי גווני כדלקמן קבעי הכי: ראיה בעדים. כדמפרש לקמיה: ר''מ כר' נתן ורבנן כר' יעקב. ר''מ אזיל בתר השתא כר' נתן ומתניתין כגון שהוא בריא עכשיו והכי קאמר מתני' אמר שכ''מ הייתי ועכשיו אני בריא וחוזרני בי והן אומרים בריא היית עליו להביא ראיה בעדים ששכיב מרע היה וחכ''א הנותן מוחזק הוא בנכסים ועל המקבל מתנה שהוא מוציא מחבירו עליו הראיה בעדים שיביא שבריא היה: ראיה בקיום השטר. ראיה שאמרו חכמים המוציא מחבירו עליו הראיה בקיום השטר קאמרי רבנן שצריך לקיים שטרו שלא יוכל נותן לטעון ולומר מזויף הוא וכיון דנתקיים שלא ע''פ הנותן דאין כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרי לא נתקיים ע''פ הנותן דנימא מיגו יבא בעל השטר ויזכה במתנתו דכ''ע אזלינן בתר השתא כרבה ורבי נתן וכיון דבריא הוא עכשיו זכה בעל השטר אך יקיים שטרו שלא יוכל נותן לפסלו אבל ראיה דר''מ ראיה בעדים היא כדמפרש עליו להביא ראיה ששכ''מ היה דברי ר''מ: במודה. לוה בשטר שכתבו ואינו מזויף אלא שטוען פרעתיו או שכ''מ הייתי או שטר אמנה או שטר פסים הוא: צריך המלוה לקיימו. ע''פ אחרים שלא יוכל לוה לפסלו במיגו קמיפלגי: ר''מ סבר א''צ לקיימו. דסתם שטרות הרי הם כשרים ובשטרות לא נימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר לפסלו והכי קאמר מתני' צריך להביא ראיה בעדים ששכ''מ היה דברי ר''מ מאחר שמודה הוא בשטר שכתבו ונתקיים השטר בכך דאזלינן בתר השתא שהוא בריא כר' נתן וחכ''א המוציא מחבירו שהוא בעל השטר צריך להביא ראיה קיום השטר שיתקיים בחותמיו דהודאת נותן שטוען כתבתיו לא מהניא מידי דהא קאמר שכ''מ הייתי והפה שאסר הוא הפה שהתיר והלכך צריך בעל השטר לקיימו ויזכה במתנתו דאזלינן בתר השתא שהוא בריא כר' נתן ומתרי לישני ומתרי אמוראי שמעינן דאזלינן בתר השתא כרבה ור' נתן כדפרישית: והא איפליגו בה חדא זימנא. במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו: דתניא. בפרק ב' דכתובות: אין נאמנין כו'. דתנן התם העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולים היינו הרי אלו נאמנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ותניא בגמרא אין נאמנין לפסלו דברי ר''מ ופליג אמתני' דלא חייש להפה שאסר גבי שטרות דלא נחשדו ישראל על כך ומפרש התם במסקנא טעמא דקסבר ר''מ מודה בשטר שכתבו לוה שא''צ מלוה לקיימו וכיון שאמר לוה אני כתבתיו תו לא מהימני עדים למפסליה שהרי אין לך קיום גדול מזה שהלוה מודה שכתבו דמסתמא לא נעשה בפסלות וכמו שכתב ידו יוצא ממקום אחר דמי דתנן התם אין נאמנין דאין כאן הפה שאסר: וחכ''א נאמנין. דאע''ג דמודה לוה שכתבו צריך לקיימו וכיון שאינו מתקיים כי אם ע''פ עדים הללו שאומרים כתב ידינו הוא זה הא קאמרי נמי קטנים היינו ונאמנים דהפה שאסר הוא הפה שהתיר: בההיא קאמרי רבנן. דאע''ג שמודה לוה שכתבו לא חשיב כקיום כיון דעדים עצמן פוסלין חתימתן משום דאלימי עדים לאורועי שטרא ולא מהניא הודאת לוה אבל במתני' אימא לאו כל כמיניה לאורועי שטרא ולמימר שכ''מ היה כיון דמודה שכתבו ועדים לא קא פסלי חתימתן: אילימא. היינו טעמייהו דרבנן מדכולהו מתנות בריא כתיב בהו כד מהלך על רגלוהי בשוקא והאי לא כתיב ביה ש''מ שכ''מ היה והלכך אמרי רבנן המוציא מחבירו דהיינו מקבל מתנה עליו להביא ראיה שבריא היה דמסתמא י''ל ששכ''מ היה: איכא למימר הכי כו'. רבה הוא דקא משני לאביי הכי היינו טעמייהו דרבנן משום דאיכא למימר הכי והכי ומספקא לן אם מתנת בריא הוא אם מתנת שכ''מ הלכך אוקי ממונא בחזקת מריה בחזקת נותן והלכך המוציא מחבירו דהיינו בעל השטר עליו להביא ראיה בעדים שבריא היה להוציא הממון מחזקת הנותן: ובפלוגתא. דרב הונא ורב חסדא פליגי ר' יוחנן ור''ל: בבני ברק. מקום: ועמדו עליו בני משפחה. וקס''ד השתא נכסי בחזקת יורשין קיימי ולא באו עדיין ליד לקוחות ואתו לקוחות וקא מערערו להוציא מן היורשין לפי שקנאום מן המת והיורשין עוררין ומשיבין דבר ללקוחות ואומרים קטן היה קרובנו בשעת מיתה וקי''ל לקמן (דף קנה.) דאינו יכול למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ולא נוציא הנכסים מחזקתנו והלקוחות לא מצאו עדים שיאמרו גדול היה ולכך הוצרכו לבודקו וכשלא יוכלו לבודקו וגם העדים לא מצאו הפסידו דר''ע כדרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה בעדים שבריא היה וה''נ על הלקוחות להביא ראיה שגדול היה: באו. לקוחות ושאלו את ר''ע: עשויין להשתנות. ואפי' אם דומין עתה לסימני גדול י''ל אילו היה קיים הוה שומא:

ונראה לר''י לפרש ל''ש דבקעה רה''ר לטומאה אלא שלא עברו עליה ימות הגשמים פי' על הטומאה שנודע שלא עברו עליו ימות הגשמים משעבר שם ולא ידע אם בימות החמה נכנס או בימות הגשמים נכנס שאם בא לשאול לפנינו יש לנו לחושבה רה''ר דבתר השתא אזלינן אבל אם עברו עליה בימות הגשמים פי' שלא נודע לו אם בימות החמה או בימות הגשמים נכנס ומשבאה ספיקא עברו עליה ימות הגשמים אפילו הוא בא לשאול בימות החמה הוי רה''י לטומאה דליכא למימר בתר השתא אזלינן כיון שקרוב היה לימות הגשמים יותר ורשות היחיד לכאן ולכאן הכי פירושא לגבי שם טומאה כמו לגבי שבת והשתא ניחא דמייתי הכא הך מילתא אי אזלינן בתר השתא דאיירי בה בהך שמעתא: ראיה במאי כו' רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר. פירש רבינו שמואל דבין לר''מ ובין לרבנן בעי ראיה במאי ואין נראה דהא פשיטא לר''מ דהוי ראיה בעדים וכן פירש רבינו שמואל אחר כן דלר''מ הוה ראיה בעדים: וכן אמר רבה ראיה בעדים. תימה אמאי מוקי רבה למתני' ראיה בעדים דמוקי רבנן כר' יעקב ור''מ כר' נתן והא איהו גופיה ס''ל כר' נתן ולוקמא בקיום שטרות וכולהו כרבי נתן מיהו אי אשכחן בשום מקום דאית ליה מודה בשטר שכתבו א''צ לקיימו הוה אתי שפיר דאי הוה מוקי לפלוגתייהו נמי בקיום שטרות הוה להו רבנן דלא כוותיה א''נ יש לומר דמשמע ליה ראיה דרבנן דומיא דראיה דר''מ דהיינו בעדים: ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה. וא''ת למאי דס''ד שהלקוחות היו בודקין אותו אם היה גדול אם לאו היאך יכול להיות שאם נראה קטן בחייו שיראה גדול לאחר מיתה ופירש ר''ת שבחייו היו השערות לבנות והוו שומא ועכשיו הושחרו לאחר מיתה ונראות כסימנים ואין נראה דלא אשכחן בשום מקום בשערות שהם סימן חילוק בין לבנות לשחורות ואומר ר''י דשמא בחייו לא היו גומות ומחמת מיתה יש שם גומות כדאמרי' בנדה גומות אע''פ שאין שערות בפ' בא סימן (דף נב. ושם)

בבא בתרא קנד ע"א