בבא בתרא קנו ע"א

וּלְטַעְמָ(י)ךְ זַבֵּין שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא הָכִי נָמֵי דִּזְבִינֵיהּ זְבִינֵי
אֶלָּא קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דְּיָנוֹקָא מְקָרְבָא דַּעְתֵּיהּ גַּבֵּי זוּזֵי וְאִי אָמְרַתְּ זְבִינֵיהּ זְבִינֵי זִמְנִין דִּמְקַרְקְשִׁי לֵיהּ זוּזֵי אָזֵיל מְזַבֵּין לְכוּלְּהוּ נִכְסֵי דַּאֲבוּהּ אֲבָל גַּבֵּי מַתָּנָה אִי לָאו דַּהֲוָה לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ לָא הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ מַתָּנָה אֲמַרוּ רַבָּנַן תֶּיהְוֵי מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה דְּלִעְבְּ(י)דוּ לְהוּ מִילֵּי
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל בּוֹדְקִין לְקִדּוּשִׁין לְגֵרוּשִׁין וְלַחֲלִיצָה וּלְמֵיאוּנִין וְלִמְכּוֹר בְּנִכְסֵי אָבִיו עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים
וְכֵיוָן דִּבְדַקְנָא לְקִדּוּשִׁין לְגֵרוּשִׁין לְמָה לִי לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְיִבּוּם דִּתְנַן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ קְנָאָהּ וְאֵין נוֹתֵן גֵּט עַד שֶׁיִּגְדַּל
לַחֲלִיצָה לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר אִישׁ כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה אֲבָל אִשָּׁה בֵּין גְּדוֹלָה וּבֵין קְטַנָּה קָא מַשְׁמַע לַן דְּמַקְּשִׁינַן אִשָּׁה לְאִישׁ דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי
וּלְמֵיאוּנִין לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר עַד שֶׁיִּרְבֶּה שָׁחוֹר קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה
וְלִמְכּוֹר בְּנִכְסֵי אָבִיו עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה
וְהִלְכְתָא תּוֹךְ זְמַן כְּלִפְנֵי זְמַן וְהִלְכְתָא כְּגִידֵּל בַּר מְנַשֶּׁה
וְהִלְכְתָא כְּמָר זוּטְרָא וְהִלְכְתָא כְּאַמֵּימָר וְהִלְכְתָא כְּרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל בְּכוּלְּהוּ
מַתְנִי' הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסוּכָּן נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנו - א

אמר ליה, מתרץ אמימר: ולטעמיך, לשיטתך רב אשי, אם הוא אכן מרויח במכירתו, כאשר זבין חמשא בשיתא, שמכר חפץ ששוה חמש, בשש, הכי נמי דזביניה זביני, האם אכן המכר יתקיים, שהרי הוא מרויח במכירה זו!? והרי זאת לא מצאנו.

אלא, מוכרחים אנו לומר, כי קים להו לרבנן, ידוע לחכמים דינוקא מקרבא דעתיא לגבי זוזי, שקטן דעתו קרובה לכסף ומאד נכסף לכסף, ואי אמרת זביניה זביני, אם מכירתו תועיל במקום שהוא מרויח, יש לחשוש שמא זמנין לפעמים דמקרקשי ליה זוזי שיציעו לו כסף, ואז, אזיל, ומזבין לכולהו נכסי דאבוה. ילך וימכור את כל נכסי אביו במחיר מוזל. לכן רבנן תקנו שלא יכול למכור כלל.

אבל גבי מתנה, אם רוצה לתת מתנה, תיקנו שיכול ליתנה, כי אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה, אם הוא לא קבל הנאה ממנו, לא הוה יהיב ליה מתנה, לא היה נותן לו סתם מתנה. נמצא, שהמתנה היא גמול על מה שנתנו לו, לכן אמרו רבנן תקנו חכמים, תיהוי מתנתו מתנה, שיכול לתת מתנה כדי דלעבידו להו מילי, שאנשים ירצו להטיב עמהם, ביודעם שהוא יחזיר להם בעתיד.

אמר רב נחמן אמר שמואל, אף על פי שקטן או קטנה הגיעו לגיל גדלות, אי אפשר להחליט על פי גיל השנים שהם גדולים, אלא בודקין, מבררים אם הביאו סימני גדלות ואז נחשבים גדולים. ואף על פי שיש לנו חזקה, שכל מי שהגיע לי"ג שנה מסתמא הביא גם שערות, זה מועיל רק לדינים דרבנן, כמו מיאון, אבל בדינים דאורייתא, להחליט שודאי הוא גדול, אי אפשר רק אם בודקים ^[113].

ולכן בודקין לקדושין, ואם נמצא סימנים, אף אם תקבל קדושין מאדם אחר, הקדושין השניים אינם קדושין, כיון שמקודשת לראשון. אבל אם לא נמצא סימנים עכשיו, אלא רק לאחר קדושי השני, תצטרך גט משניהם מספק, כיון שלא ידוע מתי הביאה סימנים. ^[114]

ולגרושין, שאם לא ימצאו שערות לאיש או לאשה, לא יהיו גרושין [ויתבאר לקמן].

ולחליצה, זה מדובר רק על האשה, שיכולה לחלוץ רק אם הביאה שערות.

ולמאונין, קטנה שהשיאוה אחיה או אמה יכולה למאן כל זמן שלא גדלה, ומשהביאה שערות לא יכולה למאן. ^[115]

ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים והביא שערות.

ודנה הגמרא: וכיון דבדקנא לקדושין, מאחר שבדקנו לקדושין, וראינו שהוא גדול, אם כן הוא גדול אף בשעת גרושין, לגירושין למה לי!? למה צריך לבדוק שוב לפני הגרושין!?

ומתרצת הגמרא: לא נצרכה אלא ליבום. שלא היו קדושין אלא יבום. דתנן, בן תשע שנים ויום אחד שבא אל יבמתו, קנאה. ואין נותן גט עד שיגדיל! ומוכח, שיבום שייך אף בקטן, לכן צריך לבדוק לפני הגירושין, כי אינו נותן גט עד שיגדל.

מבארת הגמרא: לחליצה, מה החדוש בחליצה שצריך לבדוק? הרי זה כמו גירושין!

אלא, לאפוקי מדרבי יוסי, זה ללמד דלא כרבי יוסי, דאמר "איש" כתוב בפרשה, בפרשת חליצה "ככה יעשה לאיש", ואין איש אלא גדול. אבל אשה, בין גדולה ובין קטנה יכולה לחלוץ.

קא משמע לן, באים להשמיע לנו, דמקשינן אשה לאיש, שמקישים אשה לאיש, שאף אשה חולצת רק אם היא גדולה, דלא כרבי יוסי.

וממשיכה הגמרא לבאר, ולמיאונין, אם מצאנו שערות היא לא ממאנת, לאפוקי מדרבי יהודה, לחדש שלא כשיטת רבי יהודה, דאמר צריך לבדוק למיאון ^[116] באופן שאורך השערות יהיה עד שירבה שחור על הלבן, עד שהשערות יגדלו ויהיו שוכבות על הבשר הלבן. קא משמע לן דלא כרבי יהודה, אלא גם שערות קצרות הן סימן לגדלות.

ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים - בא לחדש, לאפוקי ממאן דאמר בן שמונה עשרה שנה.

ועתה פוסקת הגמרא בדינים שנאמרו לעיל:

והלכתא, תוך הזמן כלפני הזמן, ומוכר רק לאחר שגמר את שנת העשרים.

והלכתא, הלכה כגידל בר מנשיא, שאם יודע בטיב משא ומתן מוכר בנכסי אביו מבן י"ג.

והלכתא, הלכה כמר זוטרא, שלעדות מטלטלין מעיד מבן י"ג שנה.

והלכתא כרב נחמן אמר שמואל בכולהו, בכל הדינים שנאמרו לעיל.

מתניתין:

המחלק נכסיו על פיו, אדם שמחלק את נכסיו בדבור בלבד -

רבי אלעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן, גם שכיב מרע שהולך למות, צריך קנין. והוא חולק על התקנה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין בדבור בעלמא.

ולפיו, נכסים שיש להם אחריות קרקעות, נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, צריך לעשות את הקנינים שמיוחדים לקרקעות. ושאין להן אחריות מטלטלין אין נקנין אלא במשיכה. שזה הוא קנין של מטלטלין.

הערות

^[113] רע"א בשו"ת קמא סי' ז' שחזקה דרבא מהני רק לדרבנן. אבל אם בדקני ומצאנו שערות תולים שהביא אותם למפרע כשנהיה בן י"ג.

^[114] על פי תוד"ה בודקין לקדושין, וכפי שמבאר האיילת השחר. ודלא כרע"א שתמה מאד בדבריהם.

^[115] אף על פי שמיאון דרבנן וסומכים על חזקה דרבא שהביאה שערות אבל אם בדקנו ולא מצאנו שערות יכולה למאן כך מבאר תוד"ה ולגרושין.

^[116] תוד"ה לחליצה מסתפק אם רבי יהודה סובר כך רק במיאון או תמיד.

ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שהדברים תלויים בתמורה שהוא מקבל לנכסים, אם זבין שוי חמשא בשיתא [מכר שווה חמישה בשישה] והרויח בכך, הכי נמי דזביניה זביני [כך גם כן תאמר שמכירתו מכר] מפני שהרויח בכך?

אלא, כך צריך לומר: קים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה גבי זוזי [מוחזק להם לחכמים שהתינוק קרובה דעתו, נמשך לדינרים], שכשהוא רואה מטבעות כסף הוא חושק בהם, ואי אמרת זביניה זביני [ואם אתה אומר שמכירתו בקרקעות מכר], זמנין דמקרקשי ליה זוזי [פעמים שמקשקשים לו במטבעות], כדי לפתות אותו למכור, והוא אזיל מזבין לכולהו נכסי דאבוה [הולך ומוכר להם את כל נכסי אביו]; אבל גבי [אצל] מתנה, שלא קיים בו שיקול זה, אי לאו דהוה ליה [אם לא שהיתה לו] הנאה מיניה [ממנו] לא הוה יהיב ליה [היה נותן לו] מתנה, ואדרבה, אמרו רבנן [חכמים]: תיהוי [תהיה] מתנתו מתנה, דלעבידו להו מילי [כדי שיעשו עבורם דברים], מפני שיודעים שאותו יתום יכול לגמול להם במתנות.

א אמר רב נחמן אמר שמואל: בודקין ילדים אף על פי שהגיעו לגיל הבגרות (שלוש עשרה בבנים ושתים עשרה בבנות) אם יש להם סימני בגרות, לענין כמה דברים: לקדושין, לגרושין, ולחליצה ולמיאונין. ולענין למכור בנכסי אביו — עד שיהא בן עשרים.

ושואלים: וכיון דבדקנא [שבדקנו כבר] לקדושין ונמצא גדול, לגרושין למה לי למה צריך לבדוק פעם שניה? ומשיבים: לא נצרכא [הוצרכה] להיאמר הלכה זו בגירושין אלא למקרה של יבום שעשה הקטן באשת אחיו שמת, וכיצד? דתנן [שכן שנינו במשנה]: בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו — קנאה בביאה. שאף שהוא קטן ואינו יכול לקדש אשה, מכל מקום מגיל זה ביאתו נחשבת לביאה ולגבי יבימתו מועיל הדבר. ואולם אין נותן גט עד שיגדל. ומשום כך צריך לבדוק אותו עתה לגירושין, אף שלא היה מקום לבודקו קודם לכן בייבום. וממשיכים לבאר מה חידוש יש בכל דבר מהרשימה האמורה בדברי רב נחמן בשם שמואל.

לחליצה — לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוסי, שאמר: "איש" (שהוא בוגר) כתוב בפרשה לענין חליצה, אבל אשה — בין גדולה ובין קטנה יכולה להיחלץ, שלא פירש הכתוב את גילה, על כן קא משמע לן דמקשינן [השמיע לנו רב נחמן בשם שמואל שמקישים, משווים אנו] בדין חליצה אשה לאיש, שאף אשה הנחלצת — דווקא כשהיא גדולה, שלא כשיטתו זו של ר' יוסי.

ולמיאונין — לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יהודה, שאמר שהבת היתומה, שהשיאו אותה אמה או אחיה, יכולה למאן בבעלה, ובטלים הקדושין עד שתהיה בוגרת ממש, שירבה שיער שחור על הלבן במקום ערוה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא כדברי ר' יהודה, אלא, הגבול הוא בבגרות — בשתי שערות.

ומה שאמר רב נחמן בשם שמואל: ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים — לאפוקי ממאן דאמר [בא להוציא מדעת מי שאומר] בן שמנה עשרה.

ומסכמים להלכה את הדברים שנאמרו בסוגיות הללו: והלכתא [והלכה היא] שבן המוכר בנכסי אביו בתוך זמן, כלומר, בתוך שנתו העשרים, הריהו כלפני זמן, ואינו מוכר אלא לאחר שמלאו לו עשרים שנה מלאות. והלכתא [והלכה] כמו שענה רבא לשאלת גידל בר מנשה, שילד שהגיע לבגרות מוכר קרקעות אם הוא מבין בטיב משא ומתן.

והלכתא [והלכה] כמר זוטרא, שכל שאינו כשר למכור בקרקעות אינו כשר להעיד בכך. והלכתא [והלכה] כאמימר, שיכול יתום לתת מתנות של קרקע מנכסי אביו לפני שהגיע לגיל עשרים. והלכתא [והלכה] כרב נחמן אמר שמואל בכולהו [בכולם] בכל דברים שאמר, שצריך לבדוק בפועל אם הביאו הקטן או הקטנה סימני בגרות.

ב משנה המחלק נכסיו על פיו שמחלק את הנכסים שיש לו לאנשים שונים, ר' אלעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן (נוטה למות) שמחלקים רכושם — דינם שווה, שאם אלה נכסים שיש להן אחריות (קרקעות והדומה להם) — נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות (מיטלטלים) — אין נקנין אלא במשיכה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And according to your reasoning, that the money he receives in exchange for the property is a reason one could consider his sale valid, if he sold property worth five dinars for six dinars, would his sale also be a valid sale?

Rather, the Sages maintain that a child’s inclination is to be attracted to money. And if you say that his sale is a valid sale, there may be times that there are potential buyers who rattle the dinars before him in order to tempt him to sell, and he will go and sell all of his father’s property. That is why the Sages ruled that all of his sales are not valid. But with regard to a gift, if he did not derive benefit from the recipient, he would not give him a gift. The Sages therefore said: Let the gift of an orphan be a valid gift, so that people will perform beneficial matters for the orphans, as the orphan can reciprocate by giving gifts.

§ Rav Naḥman says that Shmuel says: Children who have reached the age of majority, i.e., a boy who is thirteen years old and a girl who is twelve years old, are examined for signs indicating puberty if it is necessary to determine their adulthood for the purpose of betrothal, for the purpose of divorce, for the purpose of ḥalitza, and for the purpose of stating a girl’s refusal to remain married. But in order to sell from the property that one inherited from his father, the seller must be older, and one cannot sell this property until the seller is twenty years old.

The Gemara asks: But once I examined the boy for the purpose of betrothal, why do I need to examine him again for the purpose of divorce? The Gemara answers: This is necessary only with regard to the levirate marriage of a minor, as we learned in a mishna (Nidda 45a): A boy who is nine years and one day old who engaged in intercourse with his yevama, i.e., his brother’s widow, acquired her as his wife by means of engaging in the act of intercourse. Although a minor cannot betroth a woman under ordinary circumstances, in the case of levirate marriage the act of intercourse of a nine-year-old with his yevama effects acquisition. But he cannot give her a bill of divorce until he reaches his majority. It is therefore necessary to examine him at the time of the divorce.

The Gemara explains why it is necessary to mention examining a boy for the purpose of ḥalitza: This is mentioned to the exclusion of that which Rabbi Yosei says, as Rabbi Yosei says: “Man,” i.e., an adult man, is written in the Torah passage with regard to ḥalitza, as the verse states: “And if the man does not wish to take his brother’s wife” (Deuteronomy 25:7). But a woman, whether she is an adult or a minor, can be released by ḥalitza, as the verse does not indicate her age. To counter this, Rav Naḥman teaches us that a woman is juxtaposed to a man in this passage, indicating that the yevama must also have reached adulthood, and the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

The Gemara explains why it is necessary to mention examining a person for the purpose of stating her refusal. This is mentioned to the exclusion of that which Rabbi Yehuda says, as Rabbi Yehuda says that a girl whose mother or brother married her off while she was a minor can nullify her marriage by refusing to remain married, and she can state this refusal until she reaches complete maturity, i.e., when the area covered by black pubic hairs is greater than the skin of the genital area. Rav Naḥman therefore teaches us that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and once a girl has developed two pubic hairs she cannot state her refusal.

Rav Naḥman states: But in order to sell from the property that one inherited from his father, the seller must be older, and he cannot sell the property until he is twenty years old. This is mentioned to the exclusion of the opinion of the one who says that the seller can be eighteen years old.

The Gemara concludes: And the halakha is that with regard to the age when a minor can sell property inherited from his father, during the time, i.e., during his twentieth year, is considered as before the time when it is permitted, and he cannot sell until the end of his twentieth year. And the halakha is in accordance with the ruling that Rava sent to Giddel bar Menashe, that a child who has reached his majority and understands the nature of business negotiations can sell land.

The Gemara continues: And the halakha is in accordance with the statement of Mar Zutra, that one who is not fit to sell land is also not fit to bear witness with regard to land. And the halakha is in accordance with the statement of Ameimar, that an orphan under the age of twenty can bestow gifts from the property he inherited from his father. And the halakha is in accordance with the statement that Rav Naḥman says that Shmuel says with regard to all the matters that he mentioned.

MISHNA: With regard to one who divides his property between various recipients by means of verbal instruction, Rabbi Elazar says: Both in the case of one who is healthy and in the case of one who is dangerously ill, the halakha is as follows: Property that serves as a guarantee, i.e., land, is acquired by means of money, by a deed of transfer, or by taking possession of it. And that which does not serve as a guarantee, i.e., movable property, can be acquired only by pulling.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מילי. הנאה וגמילות חסד:

אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לגיטין ולקדושין ולחליצה ולמיאונין. אי הוה בן י"ג שנה ויום אחד:

(ולמכור בנכסי אביו. לא מצי למיזבן): ואם בת היא לחליצה ולמיאונין בודקין אם היא בת י"ב שנה ויום אחד:

ולמכו' בנכסי אביו. לא מצי למזבן עד שיהא בן עשרים והביא שתי שערות:

וכיון דבדקינא. ליה לקדושין דגדול היה כשקדשה כל שכן דלגירושין הוי גדול:

לא נצרכה אלא לקדושי יבם. דבן תשע קנאה והויא אשתו ואם דעתו לגרשה אינו רשאי עד שיגדל:

איש כתיב בפרשת יבמים. ככה יעשה לאיש ומקשי' אשה לאיש דזה וזה עד שיגדילו:

לאפוקי מדר' יהודה דאמר. עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות. ר' יהודה אמר עד שירבה שחור כו' קמ"ל דהלכה כת"ק דר' יהודה:

תוך זמן כלפני זמן. ואין מכירתו מכירה:

והלכתא כגידל בר מנשה. כדשלח ליה רבא:

והלכת' כמר זוטרא. דאמר לא אמרינן דעדותן עדות אלא במטלטלין:

והלכתא כרב נחמן אמר שמואל בכולהו. דאמר בודקין לגירושין כו':

פיסקא המחלק נכסיו על פיו. כגון שכ"מ שאינו צריך לקנין ולא כתיבה ולא משיכה אלא בדבור בעלמא:

ר' אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן. המחלק על פיו:

נכסים שיש להן אחריות. כלומר ר' אליעזר לא סבירא ליה דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי וצריכין כל חיזוקין כבריא:

מתני': המחלק נכסיו על פיו רבי אל(י)עזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה וכו'. לחד מן לישנא במצוה מחמת מיתה. ומסתברא דלרבי אל(י)עזר אין לך שכיב מרע שחוזר במתנותיו בין מית בין עמד, דאי אפשר דבעי קניני בריא וקנה בשמת וחוזר בשעמד, דליכא מאן דפליג בכל דבעי קנין לומר שאם עמד חוזר, דאם כן על כורחין הוה לן למימר דיש קנין לאחר מיתה, ואי אפשר, אלא ודאי כדאמרן, ולא משכחת לר' אלעזר באם עמד חוזר אלא במתנה בפירוש ואומר מהיום אם מתי. כנ"ל.

קטן שנודע לנו שהגיע לכלל שנותיו אם נראו בו סמני גדול מלמעלה כגון שערות בזקן אין אנו צריכין עוד לבדקו אבל אם לא נראו לנו בו סמני גדול מלמעלה יש דברים שצריכין אנו בהם לבדקו אם הביא סימנין אם לאו ויש דברים שאין אנו צריכים לבדקו כיצד לענין עדות אין מקבלין עדותו עד שיבדק קדש את האשה ונתקדשה מיד לשני בודקין אותה אם נמצאו לה שתי שערות אין קדושי שני כלום אף לאחר שהגדילה יבם בן תשע שבא על יבמתו קנאה ולא יכתוב לה גט עד שיגדיל וצריך בדיקה לגיטו שלא להתיר אשת איש מן הספק וכן לחליצה בין לאיש בין לאשה כשם שאין היבם חולץ עד שנעשה איש כך היבמה לא תחלוץ עד שתעשה אשה ולענין יבום אינו כן כמו שיתבאר במקומו ומעתה כל לחליצה צריך בדיקה ודברים אלו כלם לאחר הפרק שאם בתוך הפרק אפילו הביאה סמנין אינם אלא שומא ואע"פ שבמסכת נדה אמרו קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה שהביאה סמנין לא נאמר כן אלא לחומרא ולענין מיאון ר"ל שאינה ממאנת מעתה מהו שנאמר כאן שלמיאון צריכה בדיקה אם בתוך זמן הרי הוא כלפני זמן ואפילו היו שם סמנין הרי הם נדונין כשומא בעלמא ואם לאחר זמן כבר אתה אומר שאין בה בדיקה חזקה שהביאה סמנין ואפילו בדקו ולא מצאו חוששין שמא נשרו ואינה ממאנת כמו שהתבאר בנדה פרק יוצא דופן פירשו גדולי הפוסקים במסכת יבמות שזה שאמרו חוששין שמא נשרו בקדש תוך זמן ובעל לאחר זמן שיש בה ספק תורה אבל אם לא בעל לאחר זמן שאין שם ספק תורה אין חוששין וספק חכמים להקל וכל שלא מצאו בה סמנין יכולה למאן הא אם מצאו אין יכולה למאן אע"פ שאותם שערות עדין בתחלת גדולם ואין השחור שבהם רבה עדין על הלבן ואם כן זה שאמרו בודקין למיאון לאחר זמן וכגון שלא בעל ויש שפירשוה כגון שקבלה קדושין מאחר שאם אין לה סמנין צריכה גט משניהם מן הראשון שמא נשרו ואין יכולה למאן ומשני שמא לא נשרו וקדושיה הן הן מאוניה שהרי ספק נשרו הוא וזיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא:

המשנה השמינית והיא גם כן מענין החלק הרביעי ואמר על זה המחלק נכסיו על פיו ר' אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבנתי לבתי והיא בשנים עשר מנה ומתה וקיימו את דבריה אמר להם בני רוכל תקברם אמם וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין מפני שאין יכול לכתוב אבל לא בחול ר' יהושע אומר בשבת אמרו קל וחומר בחול וכיוצא בו זכין לקטן ואין זכין לגדול דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר לקטן אמרו קל וחומר לגדול אמר הר"ם כבר ביארנו בפרק ראשון מקדושין הפנים שיתקיים בהם קנין המקרקעי וקנין המטלטלי ר' אליעזר אומר שאי אפשר לשום אחד לקנות שום דבר אלא באותם הפנים ואפילו יהיה המקנה לזולת במשיכה לא בדבור בלבד ואמרו אבל לא בחול ר"ל החולה כשמחלק נכסיו בחול ופסק ההלכה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי ואין הפרש בין דבורו בשבת או בחול ואין צריך קנין כמו שהקדמנו אבל אם רצה הוא שיקנה מידו קונין ממנו ואפילו בשבת שמא תטרף דעתו עליו אם היו מטריחין עליו לחפש אחר עדים שיכתוב ולחתום והלכה כחכמים והלכה זכין לגדול ותרגום הרדידים כבינתא:

אמר המאירי המחלק את נכסיו על פיו פירוש שלא למי שראוי לירש ר' אליעזר אומר אחד בריא ואחד שכ"מ אינו נקנה בדברים אלא בדרכי ההקנאות קרקעות בכסף ושטר וחזקה ומטלטלין במשיכה וכן בשאר דרכי הקנינים שאינו סובר דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים כלל אלא במחלק לראויים לירש אע"פ שמרבה לזה וממעט לזה אמרו לו חכמים והלא מעשה היה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבנתי לבתי והיא שוה שנים עשר מנה ומתה וקיימו חכמים את דבריה ובת אצל הבן הרי היא כאחר שהרי אינה ראויה לירש כלל ואמר להם בני רוכל תקברם אמם כלומר שרשעים היו ורוח חכמים נוחה להשאירה לבת משיחזרו הנכסים לבנים הא מן הדין אין בדבריה כלום ואע"פ שהיה להם לחוש להטיית הדין שמא הבנים לא הזמינוה לדין על כך ומ"מ הלכה כחכמים ודברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו אף לזרים ונחלקו אח"כ בטענה אחרת שר' אליעזר אומר בשבת דבריו קיימים מפני שאין יכול לכתוב עשו בו תקנה אבל לא בחול אלא הואיל ויכול לכתוב יכתוב ר' יהושע אומר קל וחומר בחול שמאחר שאיפשר בכתיבה אין כתיבה מעכבת כענין מה שאמרו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכן הלכה אלא שלא מן השם הוא זה אלא שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו כלום כיוצא בו זכין לקטן מפני שמאחר שאינו בר זכיה זכין לו ואין זכין לגדול הואיל ובר זכיה הוא יזכה לעצמו ר' יהושע אומר קל וחומר לגדול וכן הלכה ואפילו בפניו זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

קמז. אמר אמימר מתנתו מתנה. ואמקרקעי קאי, דאע"ג דאינו יודע בטיב משא ומתן, כיון שהגיע לכלל שנותיו והביא סימנין מתנתו מתנה. וממאי דגבי בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן קאי, דהני שמעתתא דרב הונא בריה דרב יהושע ודמר זוטרא ודאמימר כולהו אדגידול בר מנשי קיימי. אמר ליה רב אשי לאמימר מאי שנא זביניה דלא הוו זביני דילמא מוזיל ומזבין כל שכן מתנה דלא קא מטי ליה ולא מידי אמר ליה ולטעמיך זבין שוה חמשה בשיתא הכי נמי דזביניה זביני אלא טעמא דלא הוו זביניה זביני (א)לא משום דחיישינן דילמא מחיל הוא אלא דילמא מזבין להו לכולהו נכסיה, מאי טעמא קים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה גבי זוזי ואי אמרת זביניה זביני מזבין להו לכולהו נכסיה. הילכך אמור רבנן לא ליהוו זביניה זביני, אבל גבי מתנה אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה כשיעור מאי דיהיב ליה לא הוה יהיב ליה מתנה אמור רבנן תהוי מתנתו מתנה כי היכי דליעבדו ליה מילי.

ושמעינן מינה דאפי' ממקרקעי נמי דזביניה לאו זביניה מתנתו מתנה, דאי אמרת במטלטלי קאי, מאי אירייא מתנה, אפילו זביניה נמי הוו זביני כדברירנא לעיל, אלא לאו במקרקעי, דאף על גבי דזביניה לאו זביני מתנתו מתנה. ומסתברא דהוא הדין נמי בנכסי אביו, כיון שהגיע לכלל שנותיו והביא סימנין, אע"ג דלא ידיע בטיב משא ומתן ולא הוי בן עשרים, מתנתו מתנה. דעל כרחיך הא דאמור רבנן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה תקנתא דרבנן היא, ומשום דמחוסר דעת הוא דתקינו ליה הכי, אע"ג דחריף טפי, מידי דהוה אקטן פחות מבן שלש עשרה שנה דאע"ג דחריף לית ליה לזבוני משום דרובא דקטנים לאו בני דעת נינהו, הכא נמי כיון דרובא דפחותין מבן עשרים לא שלימי בדעתיהו תקינו רבנן דלא להוי זביניהו זביני בנכסי דאבוהון, משום דממונא דלא טרח ביה הוא ואיכא למיחש דלא קפיד עלויה ואזיל ומזבין להו לכלהו נכסיה. וכי היכי דגבי בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא סימנין היכא דאין יודע בטיב משא ומתן אע"ג דזביניה לאו זביני אפילו בנכסי עצמו מתנתו מתנה (הם), הכי נמי בנכסי אביו אף ע"ג דזביניה לאו זביני משום דלא שלים בדעתיה מתנתו מתנה, כי היכי דלעבידו ליה מילי.

ושמעינן מינה דלא שנא בן עשרים ולא שנא פחות מבן עשרים, כל היכא דקימא לן דלא הוו זביניה זביני אפילו זבין שוה חמשה בשיתא לא הוו זביניה זביני:

קמח. אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לגיטין ולקידושין ולחליצה ולמאונין ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה. מאי בודקין לגיטין ולקידושין ולחליצה ולמאונין, דאי אייתו שתי שערות לאחר שהגיעו לכלל שנותיהם, דאינון שלש עשרה שנה ויום אחד לתינוק ושתים עשרה שנה ויום אחד לתינוקת, הוו קידושיהו קדושי וגיטיהו גיטא וחזו לחליצה ולא חזיא למיאון. אבל למכור בנכסי אביו לא מהניא בדיקה, דאע"ג דאיתי שתי שערות לא מצי מזבין בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה. והא דאמרינן בודקין לגיטין, דוקא בגברא דלא מצי לגרושי עד שיגדיל, אבל איתתא כיון דיכולה לשמור את גיטה יכולה להתגרש על ידי עצמה כדמיברר בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי (גיטין סד,ב). וכולהו שיכי בין גבי גברא בין גבי איתתא, בר מגיטין ומיאונין, דבדיקה לגיטין גבי גברא שייכא גבי איתתא לא שייכא, ומיאונין גופייהו גבי איתתא שייכי גבי גברא לא שייכי.

וכי תימא הא בדיקה למיאונין היכי משכחת לה, אי בתוך זמן, אע"ג דבדקן ואשכחן סימני נמי שומא נינהו דהא איפסיקא הלכתא התם (נדה מו,א) דתוך זמן כלפני זמן, ואי לאחר זמן האמר רבא (שם) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין, ואוקימנא למיאון דלא ממאנה, ואפי' היכא דבדקן לאחר זמן ולא אשכחן חוששין שמא נשרו. לעולם לאחר זמן, וכגון דקדיש בתוך זמן ולא בעל לאחר זמן. דכי איפסיקא הילכתא חוששין שמא נשרו הני מילי היכא דקדיש בתוך זמן ובעל לאחר זמן דהוי ספיקא דאורייתא, אבל קדיש בתוך זמן ולא בעל לאחר זמן לא חיישינן שמא נשרו, דהא עיקר קידושי דרבנן נינהו, דאי נמי בדקן לאחר זמן ואשכחן לא צריכה גט(ה) אלא מדרבנן, והשתא דלא אשכחן הוה ליה ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא כדאיתיה בהדיא בפרק יוצא דופן. הילכך אע"ג דהגיעה לכלל שנותיה נמי כיון דליכא קידושי אלא מדרבנן בדקינן לה ואי משכחינן סימני לא ממאנת דהויא לה גדולה, וגזירה דרבנן היא דגזרי היכא דלא בעל לאחר שהגדילה אטו היכא דבעל או שקידש לאחר שהגדילה, ואי לא משכחינן סימני לא חיישינן שמא נשרו אלא מוקמינן לה בחזקת קטנה וממאנה, ובדיקה דאיירי בה רב נחמן בשמעתין למיאונין בדלא קדיש ולא בעל לאחר זמן הוא דמיתוקמה כדברירנא.

וממאי דהאי למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה למימרא דלא מהניא ביה בדיקה הוא, דילמא כי אמרינן בודקין אכולהי קאמרינן, והא קמ"ל דאי נולדו בהן סימני סריס בדקינן להו עד עשרים שנה, אי איתו שתי שערות בתוך עשרים הוו להו גדולים לכל דבר ואפי' למכור בנכסי אביו, ואי לא איתו שתי שערות עד עשרים שנה כיון שנולדו בהן סימני סריס הרי הן בחזקת סריסים לכל דבריהם, ואמטול הכי לא בדקינן להו, דבין איתי בתר הכי בין לא איתי סריס הוא וגדול הוא לכל דבריו, דלענין גיטין וקידושין הרי הן כגדולים לכל דבריהן, ולענין חליצה כיון דסריס הוא לא חולץ ולא מיבם, ולמיאונין נמי כיון דגדולה היא לא ממאנה, ולמכור בנכסי אביו אע"ג דלא איתי ב' שערות נמי כיון דהוי בן עשרים ונולדו בו סימני סריס הרי הוא כגדול ומצי מזבין. אבל היכא דהביא שתי שערות אפילו פחות מבן עשרים נמי מצי מזבין כגידול בר מנשי.

לא ס"ד, חדא מדקאמרינן עד שיהא בן עשרים שנה ולא קאמרינן עד עשרים שנה דמשמע דקאי אכולהו, שמע מינה דהאי עד שיהא בן עשרים שנה לאו אבדיקה דכולהו קאי אלא אלמכור בנכסי אביו בלחוד קאי, והכי קאמר, בודקין אותו לגטין ולקידושין ולחליצה ולמיאונין, דכולהו הני מהניא בדיקה, דאי הביא סימנין לאחר שלש עשרה לתינוק ולאחר שתים עשרה לתינוקת הרי הן כגדולים לכל אלו, אבל למכור בנכסי אביו אע"ג דאיתי סימנין לא מזבין עד שיהא בן עשרים שנה. ועוד מדאמרינן לקמן כדהדרינן אכל חדא מיניהי ואמרינן לחליצה לאפוקי מדרבי יוסי, למיאונין לאפוקי מדרבי יאודה, ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה לאפוקי ממאן דאמר בן שמונה עשרה שנה, אי ס"ד עד שיהא בן עשרים שנה אבדיקה קאי ואכולהו קאי, לא לימא התם ולמכור בנכסי אביו כלל, אלא הכי הוה מבעי ליה למימר, עד עשרים שנה לאפוקי ממאן דאמר עד שמונה עשרה דמשמע דאכולהו קאי. ועוד דהא מדאמרינן לאפוקי ממאן דאמר עד שמונה עשרה שמע מינה לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן קאתי, דאמר לעיל (בבא בתרא קנו ע"א) מבן שמונה עשרה, דאתמר בן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר רב נחמן מבן שמונה עשרה, דאי לאפוקי מדב"ש דאמרי גבי חליצה ויבום לענין בדיקה זה וזה בן שמונה עשרה, לא הוה איבעי ליה למימר לאפוקי ממאן דאמר מבן שמונה עשרה אלא לאפוקי ממאן דאמר בן שמונה עשרה, דהא ב"ש לא קאמרי מבן אלא בן. ועוד דהא לא צריך לאפוקי מדב"ש כל עיקר דהא קימא לן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. אלא על כרחיך כי אצטריך לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן הוא דאצטריך. וממילא שמעת דהילכתא כרב הונא בר חיננא דהוא בר פלוגתיה וקאמר התם משמא דרב נחמן מבן עשרים. והתם לא איירי בבדיקה כל עיקר, אלא הא קמ"ל דאע"ג דאיתי שתי שערות לא מצי לזבוני בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה, כדמיברר מקושיא דאקשינן עליה ממעשה דבני ברק.

והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד דהאי בודקין אכולה קאי, למימרא דאי איתי שתי שערות אע"ג דלא הוי בן עשרים יכיל לזבוני בנכסי אביו, אשתכח דליכא הפרש בין נכסיו לנכסי אביו, ואם כן לא לימא בנכסי אביו אלא בנכסים סתמא, אי נמי למכור בקרקעות, אלא מדנקט בנכסי אביו ש"מ בנכסי אביו דוקא. ועוד בר מכל דין ומכל דין, היכי יכלינן למימר דהאי עד שיהא בן עשרים שנה אבדיקה קאי ואכולהו ואפי' אמיאון, והא קימא לן כרבא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה מו,א) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין ואוקימנא למיאון דלא ממאנה.

אלא ודאי ש"מ דהאי עד שיהא בן עשרים שנה לא קאי אבדיקה כל עיקר אלא אלמכור בנכסי אביו בלחוד קאי, דלית ליה לבן לזבוני בנכסי אביו אע"ג דאיתי שתי שערות עד שיהא בן עשרים שנה. וההיא דשלח ליה רבא לגידול בר מנשי בנכסי עצמו היא, דאי בנכסי אביו קשיא דרבא אדרבא, דבהדיא שמעינן ליה לרבא דקאמר בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי (גיטין סה,א) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואע"ג דאיתי שתי שערות. דאי לא תימא הכי אדאמר עד שיהא בן עשרים שנה, עד שיביא שתי שערות מיבעי ליה. אלא לאו ש"מ דאע"ג דאיתי שתי שערות נמי לית ליה לזבוני בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה, ואי הא דשלח רבא לגידול בר מנשי בנכסי אביו היא קשיא דרבא אדרבא, אלא לאו הא בנכסי אביו הא בנכסי עצמו. והדין הוא סברא דרבואתא קמאי ודרבינו יצחק בעל הלכות ז"ל*.

וכי תימא מאי שנא (מ)נכסי אביו מנכסי עצמו, דבנכסי אביו כיון דלא טרח בהו וחיישינן דילמא לא קפיד עליהו ואי מתרמי ליה לזבונינהו לכולהו מזבין התקינו ליה רבנן דלא להוו זביניה זביני עד שיהא בן עשרים שנה, והוא שהביא שתי שערות או שנולדו בו סימני סריס, דכיון דמטי עשרים שנה הרי עמד על דעתו והרי הוא כבן שבעים שנה למקח וממכר. אבל בנכסי עצמו לא תקינו ליה רבנן, חדא דכיון דטרח בה מיקפד קפיד עליהו, ועוד דאפילו במידי דלא טרח ביה כגון דאתיהיב ליה במתנה מקפד קפיד עליה דלאו ממילא קא אתיא (ואי) [דאי] לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה, ואי נמי לא טרח קמיה מילתא דלא שכיחא הוא ומילתא דלא שכיח לא חיישי לה רבנן. הילכך כיון דהגיע לכלל שנותיו והביא שתי שערות ממכרו ממכר בנכסי עצמו, והוא שיודע בטיב משא ומתן.

ומסתברא דהוא הדין לנכסים שנפלו לו לירושה משאר מורישיו דחד טעמא נינהו, אלא שלא דברו חכמים אלא בהוה. ואפי' בנכסי אביו נמי דוקא דנפלו ליה בירושה אבל במתנה כנכסי עצמו דמו. תדע דבהדיא תנן בכתובות בפרק מציאת האשה (כתובות סט,ב) המשליש מעותיו לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר אמר ר' יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום, דשמעת מינה דאפילו נתן לה אביה שדה או מעות ליקח בהן שדה ולקחו בה שדה והיא רוצה למכרה משגדלה הרי היא מכורה מעכשיו, ואפי' רבי מאיר לא פליג עליה דרבי יוסי אלא מן האירוסין משום דמצוה לקיים דברי המת, אבל מן הנישואין דלא שייך האי טעמא הרשות בידה כדמיברר התם בברייתא. ושמעת מינה דגדולה דאתיא שתי שערות אע"ג דלא הויא בת עשרים שנה אית לה רשותא לזבוני בנכסי דיהיב לה אבוה במתנה.

ואפי' היכא דנפלו לה בירושה נמי דוקא במקרקעי, אבל במטלטלי זביניה זביני, דתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, ולא קא מפליג התם בין נכסי אביו לנכסי אחרים.

והיכא דהוי בן עשרים שנה נמי והביא שתי שערות דקימא לן דמוכר בנכסי אביו, לא תימא הני מילי היכא דיודע בטיב משא ומתן, אלא אע"ג דאינו יודע בטיב משא ומתן מזבין. דכי בעינא יודע בטיב משא ומתן הני מילי בפחות מבן עשרים שעדיין לא עמד על סוף דעתו, אבל בבן עשרים שהביא שתי שערות או שנולדו בו סימני סריס הרי עמד על סוף דעתו ואי השתא לא ידע לעולם לא ידע, ואי אמרת דאפילו בבן עשרים אי ידע בטיב משא ומתן אין ואי לא לא, אימת מזבין, כל היכי ניעכיב וניזיל.

תדע דכד מעינת בשמעתיה דרבא בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי (גיטין סה,א) משכחת לה דלמכור בנכסי אביו כיון דהוי בן עשרים שנה אע"ג דלית ביה חורפא במשא ומתן טפי מפעוטות מצי מזבין. דאמר רבא שלש מדות בקטן, צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה, הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון, הגיעו לעונת הנדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדו בקטנה חולצת, ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה. מאי הגיעו לעונת נדרים, אילימא לעונת נדרים הקיימים, מאי היא, לאחר שלש עשרה שנה ויום אחד לתינוק ולאחר שתים עשרה שנה ויום אחד לתינוקת, בהא לימא רבא וכנגדו בקטנה חולצת, הא מקמי הכין לא, והא רבא איפכא שמעינן ליה דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, והלכתא עד שתביא שתי שערות. דשמעת מינה דהא דאמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים לאו לעונת נדרים קיימין קאמר דהיינו עד שתביא שתי שערות, מדאמרינן עלה והלכתא עד שתביא שתי שערות דמשמע דרבא לאו עד שתביא שתי שערות קאמר, אלא לעונת נדרים הנבדקין קאמר, דמשמע אע"ג דלא איתי שתי שערות אלא שהיא בת אחת עשרה שנה ויום אחד, דתנן בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין ובודקין כל שתים עשרה, ומאי ובודקין, דאי אמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדריהן נדר והקדישן הקדש ואם לאו אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש, ועלה קאמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים. ומימלא שמעת דההיא דאמר התם בפרק התקבל גט זה לאשתי הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדישן הקדש לעונת נדרים הנבדקין קאמר, ועלה קאמר וכנגדו בקטנה חולצת.

ואע"ג דעל כרחיך רבא גופיה לית ליה האי סברא, דבהדיא קאמרי' בפ' יוצא דופן, דכי אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה דוקא למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה, וכי קאמר התם ביבמות עד שתגיע לעונת נדרים ואע"ג דלא אייתי שתי שערות לדברי רבי יוסי קאמר דאמר אבל אשה בין גדולה בין קטנה, על כרחיך הא דגיטין נמי אעיקרא דההיא דיבמות אמרה ותרויהי לטעמא דר' יוסי אמרינהי, דהא בתרויהו לעונת נדרים קאמר, ומדהך דיבמות לעונת נדרים הנבדקין קאמר הא דגיטין נמי לעונת נדרים הנבדקין הוא דקאמר. ודיקא נמי דכלהו שלש מידות בקטן קא מיירי דלא הביא שתי שערות, וממילא שמעת דבכלהו הני מדות לענין חורפא מיירי. וקטנה שבשלשתן צרור וזורקו אגוז ונוטלו, אמצעית זו היא מדת הפעוטות, וגדולה שבכולן שיודעין לשם מי נודרין ולשם מי מקדישין. והאי חורפא לא שייך במקח וממכר כלל. וקאמר עלה ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, דש"מ דמכי הוי בן עשרים שנה אע"ג דלא חריף במשא ומתן טפי מפעוטות מצי מזבין. דאי אמרת עד דידע בטיב משא ומתן, כי היכי דאיירי בהני שלש מדות לענין חורפא הו"ל לאירויי נמי במוכר בנכסי אביו וכ"ש בנכסי עצמו. תדע נמי דאמרינן (לעיל בבא בתרא קנה,ב) ההוא פחות מבן כ' דאזל זבין נכסיה, וסוגייא דעובדא התם דלא הוו זביניה זביני אלא היכא דידע בטיב משא ומתן. וטעמא דהוי פחות מבן עשרים, מכלל דאי הוי בן כ' אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן נמי זביניה זביני. דאי לא תימא הכי אמאי איכפל גמרא לאשמועינן דהוה פחות מבן עשרים, אלא משום דגבי בן עשרים שהביא שתי שערות אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן נמי זביניה זביני ואפילו בנכסי אביו, ואע"ג דסתם בנכסי עצמו קאי, כי איכא לפלוגי בין נכסי עצמו לנכסי אביו בפחות מבן כ', אבל בבן כ' לא שנא נכסי אביו ולא שנא נכסי עצמו חד דינא נינהו.

ומנא תימרה דהא למכור בנכסי אביו דקאמרינן בקרקעות בלחוד הוא אבל במטלטלי אע"ג דלא הוי בר כ', והא דתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים אפי' במטלטלי דשבק ליה אבוה קאמר, והאי למכור בנכסי אביו קאמרינן, ונכסי אביו אפי' מטלטלי נמי משמע דקי"ל דכלהו מטלטלי נמי אקרו נכסי. אין הכי נמי, מיהו איכא כמה דוכתי דכי בעי לאירויי בקרקעות לחודיהו ולא במטלטלין קרי להו נכסי, דכתיב (קהלת ו,ב) עשר ונכסים וכבוד, מדקאמר עשר וקאמר נכסים ש"מ עשר היינו מטלטלי נכסים מקרקעי. ות"ר עתיר נכסים עתיר פומבי זה בעל הגדות עתיר סלעין עתיר תקוע זה בעל פלפול עתיר משא עתיר כמס זהו בעל שמועות, דש"מ דנכסין הכא לא משמע לא סלעין ולא משח ולא שאר מטלטלי אלא מקרקעי בלחוד משמע. וכן נמי האי דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה במקרקעי בלחוד קא מיירי, אבל במטלטלי מכי מטי לעונת פעוטות אי נמי דעייל לכלל שנותיו ואע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין.

נקיטינן השתא מהני שמעתתא כלהי בדינא דקטן, בין למכור בנכסיו בין בנכסי אביו, דקטן כל כמא דלא שלמי ליה שית שני, לא שנא תינוק ולא שנא תינוקת אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר אפי' במטלטלין, לא שנא דידיה ולא שנא דירית מאבוה. ואע"ג דאית ביה חורפא יתירא, דתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, ואמרי' עלה עד כמה מחוי ליה רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שבע, רב כהנא אמר כבר שבע כבר תימני, במתניתא תאנא כבר תשע כבר עשר, ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה, דש"מ דפחות מבן שש אע"ג דחריף טפי לא הוו זביניה זביני, דא"כ כי היכי דאשכחן אמוראי דאיירו ביתר מבן שש היכא דלא חריף הוה להו לאיירויי בפחות מבן שש היכא דחריף.

והאי כבר שית דקאמרי' דוקא דשלמי ליה שית, אבל לא שלמי ליה שית לא הוו זביניה זביני, דבכלל קטני קטנים הוא שהבנים צריכין לאמן ואין להם דעת, ולפיכך האב חייב לזונם, כדדרש עולא אפיתחא דבי נשיאה (כתובות סה,ב) אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים אבל זן אותם קטני קטנים, ועד כמה עד בן שש יוצא בעירוב אמו, דש"מ דכל כמא דלא שלמי ליה שית שנין אכתי בכלל קטני קטנים חשיב, ואמטול הכי לא הוו זביניה זביני.

אבל ודאי מכי מטי לעונת פעוטות דחריף כל דהו במשא ומתן, כבר שית לתינוקת וכבר שבע לתינוק, וכל חד וחד לפום חורפיה, תקינו ליה רבנן למהוי מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין משום כדי חייו, בין במטלטלי דשבק ליה אבוה בין דאתו ליה מעלמא.

ודוקא במקום דאין שם אפטרופוס ולא שליש, אבל במקום שיש שם שליש או אפיטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר, כדאסיקנא בכתובות בפרק מציאת האשה (כתובות ע,א).

וה"מ במטלטלי, אבל במקרקעי, לא שנא בנכסי אביו לא שנא בנכסי עצמו, לא שנא במקום שליש או אפטרופוס ולא שנא שלא במקום שליש ושלא במקום אפיטרופוס, אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר. דכי תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר, במטלטלין תנן. וגידול בר מנשי נמי ורבא ורב הונא בריה דרב יהושע ומר זוטרא ורב אשי כולהו מודו דלית ליה לזבוני במקרקעי אלא היכא דהוי בן י"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות, והוא דידע בטיב משא ומתן.

וה"מ ע"י עצמן, אבל אפיטרופוס שמינהו אבי היתומים או שמינהו ב"ד, שמכר קרקע היתומים לצורך היתומים, מכירתן מכירה, דתניא בהדיא בגיטין בפרק הניזקין (גיטין נב,א) גבי אפיטרופין ומוכרין בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים להאכיל אבל לא להניח.

וה"מ כל כמא דהוו יתמי קטנים, אבל מכי מטו לכלל גדלות, כגון תינוקת בת י"ב שנה ויום אחד ותינוק בן י"ג שנה ויום אחד שהביאו שתי שערות, אע"ג דלית בהו חורפא ולא ידעי בטיב משא ומתן, כיון דלית בהו שטותא מקחן מקח וממכרן ממכר, לא שנא דידיה ולא שנא דירית מאבוה. אבל במקרקעי אין ממכרן ממכר, עד שיהו יודעין בטיב משא ומתן, והוא שהגיעו לכלל שנותיהן והביאו שתי שערות.

וה"מ במקרקעי דנפשיה, כגון נכסי דזבין ליה אפיטרופא דידיה, א"נ דאתיהיבו ליה במתנה, ואפי' יהבינהו נהליה אבוה במתנת בריא כדברירנא, אבל במקרקעי דירית מאבוה וה"ה משאר מורישיו, א"נ דיהבינהו נהליה במתנת שכיב מרע דכירושה דמיא, לית ליה זכותא בגויהו לזבונינהו עד שיהא בן כ' מיום ליום ויביא שתי שערות. א"נ עד שיהא בן כ' מיום ליום ויולדו בו סימני סריס ואע"ג דלא אייתי שתי שערות. א"נ עד רוב שנותיו דאינון תלתין וחמש שנין ותלתין יומין, דל' יום בשנה חשובים שנה, דהו"ל כמאן דשלמי ליה תלתין ושית שנין דאינון רוב שנותיו. ואע"ג דלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס, לא שנא יודע בטיב משא ומתן ול"ש אין יודע בטיב משא ומתן, אי שלמי ליה כ' שנה והביא שתי שערות או שנולדו בו סימני סריס ואע"ג דלא הביא שתי שערות, והוא דשלמי ליה כ' שנה, א"נ דעברו רוב שנותיו כדאמרן, ואע"ג דלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס, זביניה זביני בין בנכסי עצמו בין בנכסי אביו, בין במקרקעי בין במטלטלי. ואי לא אייתי ב' שערות ולא נולדו בו סימני סריס, אע"ג דהוי בן כ', כל כמא דלא עברו רוב שנותיו (ו)הרי הוא כפעוטות לכל דבריו, כדתנן בסוף האשה רבה ביבמות (צו,ב) אחד בן תשע שנים ויום אחד ואחד בן כ' שנה שלא הביא שתי שערות. הילכך אי יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין אבל לא במקרקעי, לא שנא בנכסי עצמו ולא שנא בנכסי אביו, ואי אין יודע בטיב משא ומתן אין מקחו מקח ואין ממכרו .דח ממכר אפי' במטלטלין. אבל ודאי מכי עברו רוב שנותיו כדאמרן אע"ג דאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות ואפילו בנכסי אביו.

ברם צריך את למידע דלא שנא בקרקעות ולא שנא במטלטלין לא שנא בנכסי עצמו ולא שנא בנכסי אביו, היכא דעייל לכלל שנותיו ומכר עד שלא הביא שתי שערות ולא נתברר שהוא סריס, כגון שהביא שתי שערות עד שלא עברו רוב שנותיו כדאמרן ולא נולדו בו סימני סריס, לא הוו זביניה זביני למפרע, דהשתא הוא דגדל קמן ועד השתא קטן הוה, הילכך כל מאי דמזבין מהשתא הוו זביניה זביני ומאי דזאבין מקמי הכין לא הוו זביניה זביני, לבד ממטלטלי היכא דיודע בטיב משא ומתן דאפי' בפעוטות נמי הוו זביני כדברירנא לעיל. ואם נתברר שהוא סריס, כגון בן כ' שנה שלא הביא שתי שערות ונולדו בו סימני סריס, בין שהביא שתי שערות אח"כ בין שלא הביא, א"נ כגון שעברו רוב שנותיו ולא הביא שתי שערות, אע"פ שלא נולדו בו סימני סריס בין שהביא אח"ך שתי שערות בין שלא הביא, דהו"ל סריס לכל דבריו, איגלאי מילתא למפרע דממעי אמו סריס הוה ולא הוה חזי לאייתויי שתי שערות. הילכך מכי הוי בן י"ב שנה ויום אחד בתינוקת ובן י"ג שנה ויום אחד בתינוק אע"פ דלא איתי ב' שערות, כיון דאיתברר לבסוף דסריס הוה כמאן דאיתי שתי שערות חשבינן ליה לכלהו אנפי דמקח וממכר, וכל היכא דכי איתי מעיקרא מקמי זביני שתי שערות הוו זביניה זביני כי איתברר לבסוף דסריס הוא הוו זביניה זביני למפרע, וכל היכא דאלו איתי שתי שערות מקמי זביניה נמי לא הוו זביניה זביני*.

וכלהו נמי לא אמרן דזביניהו זביני אלא דלא אתחזי בהו סימני שטותא לאפקורי נכסיהו או לשחרורי עבדיהו וכ"ש בשוטה גמור, אבל היכא דחזינן בהו סימני שטותא לאפסודי נכסייהו בידיהו או לשחרורי כלהו עבדי, וכ"ש היכא דאתברר בהו שטותא בשאר מיליה, אפילו בן שמונים שנה אין ממכרו ממכר ואפי' במטלטלין. ודוקא במידי דלא זבניה איהו כשהוא שוטה, אבל מידי דזבן כשהוא שוטה וזבין כשהוא שוטה זביניה זביני, כדאמרי' בכתובות (כ,א) גבי מעשה דבר שטיא.

ברם צריכינן לברורי דכל היכא דבעינן יודע בטיב משא ומתן, אי אתברר (דכשעת) [דבשעת] מכירה יודע בטיב משא ומתן הוו זביניה זביני ואי לא אתברר דבשעת מכירה יודע בטיב משא ומתן הוה, אע"ג דבדקיניה השתא בתר הכי וחזיניה דידע בטיב משא ומתן (הוו זביניה זביני ואי לא איתברר דבשעת מכירה יודע בטיב משא ומתן הוה אע"ג דבדקיניה השתא בתר הכי וחזיניה דידע בטיב משא ומתן) לא אמרי' מדהשתא ידע מעיקרא נמי הוה ידע, כי טעמא דרבא בההוא פחות מבן כ', דהא ברירנא דרבא לטעמיה הוא דחזא דאמר כל ספיקא כדהשתא דיינינן ליה, וכבר אתברר דלית הלכתא בהא כרבא אלא הממע"ה. מיהו ודאי היכא דאתו סהדי ומסהדי דחזיוה מקמי מכירה או בשעת מכירה דהוה ידע בטיב משא ומתן, אע"ג דלא אתרמי להו דחזיוה אלא בחדא מילתא הויא חזקה דשאר מילי, דהא רבא לא חזא ליה חורפא לההוא פחות מבן כ' אלא באגרא דסיפרי דא"ל לרבא מגלת אסתר בזוזא ושטריה דמר בזוזא, ופסקיה רבא לדיניה, דכיון דידע כי האי שיעורא יודע בטיב ומתן הוא. ולא תימא הני מילי היכא דידע מנפשיה, אלא אפילו היכא דאסהידו סהדי דמקמי מכירה כי הוו מסברו ליה מילתא דחורפא דמהניא ליה במקח וממכר הוה סבר לה מיד ועביד לה, אע"ג דחזו ליה חוצפא יתירא דלית בה פסידא במקח וממכר יודע בטיב משא ומתן הוא. כי מעשה דרבא גבי ההוא פחות מבן כ' דאמר מסברו ליה וסבר מידע ידע והאי דעבד הכי חוצפא יתירא הוא דאית ביה. וכיון דאתברר דלטעמיה דרבא דסמיך אבדיקה דהשתא דכה"ג יודע בטיב משא ומתן הוא, למאן דלא סמיך אבדיקה דהשתא נמי היכא דאתברר דהוה הכי מקמי מכירה מיהת על כרחיך יודע בטיב משא ומתן הוא.

והני מילי לענין מכר, אבל לענין מתנה מכי מטי לעונת פעוטות דמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין מתנתן נמי מתנה במטלטלין, אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע, אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת. אבל במקרקעי לא, עד שיביא שתי שערות או עד שיגיע לכלל שנותיו ויתברר שהוא סריס, ומכי מייתי שתי שערות או שנתברר שהוא סריס, ואידי ואידי שהגיע לכלל שנותיו מתנתו מתנה אפילו במקרקעי ואפי' בנכסי אביו, ואף על גב דאינו יודע בטיב משא ומתן ולא הוי בן כ' שנה כדברירנא:

קמט. הרי אמרו בודקין לגיטין ולקידושין, וכיון דבדקיניה לקידושין, דהא קא מצריכינן לה גיטא מיניה, (לימא) [למה] לי למבדקיה לגיטין. ואוקימנא ביבים בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו דתנן בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל. ואמטול הכי צריך בדיקה לגיטין. והתם בנדה בפרק יוצא דופן (נדה מה,א) פרישנא להא מתניתא הכי, לכשיגדיל ויבעול יתן גט, דאי לא בעל משהגדיל לא סגיא לה מיניה בגט, דתניא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול מה מאמר בגדול צריכא גט למאמרו וחליצה לזיקתו מהו הכא דקאמרינן בודקין לגיטין לאו בדבעל נמי לאחר שהגדיל קאי, דכיון דהגדיל אמאי בעי בדיקה אחריתי. והדר קושיין לדוכתיה, כיון דבדקיניה לביאה שנית דלאחר שהגדיל (לימא) [למה] לי למבדקיה לגיטין. וכי תימא דבעל לאחר שהגיע לכלל שנותיו ולא בדקיניה, אי הכי האי לאו מכח ביאת בן תשע בלחוד קא יהיב גט, אלא מכח ביאת ספק גדול קא יהיב גט, וא"כ לא לוקמה בביאת בן תשע כלל. אלא הכא במאי עסקינן שלא בעל לאחר שהגיע לכלל שנותיו ונתן גט, דאי בדקן מקמי דיהיב גט ואשכחן סימני הוי גיטיה גיטא וחליץ לה ומשתריא לשוקא, ואי לא בדקיניה מקמי דיהיב גיטא לא הוי גיטא, ואע"ג דבדקיניה מקמי חליצה ואשתכח גדול וחלץ בעיא גיטא אחרינא בתר בדיקה. וכי איתינן לה לההיא מתניתין דבן תשע לאשמועינן דביאת בן ט' קונה לה [ו]צריכא גט ולאשמועינן דלא הוי גיטיה גיטא עד שיגדיל:

קנ. ולחליצה לאפוקי מדרבי יוסי. כלומר הא דאמרינן בודקין לחליצה, כי איצטריך לאשמועינן לא ביבם אצטריך, דההיא דברי הכל היא דהא איש כתוב בפרשה למעוטי קטן, אלא כי אצטריך ביבמה הוא דאצטריך, ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, קמ"ל דמקשינן אשה לאיש. וכן הלכה, דהא אפסיקא הלכתא לקמן כרב יאודה אמר שמואל בכולה:

קנא. ולמיאונין לאפוקי מדרב יאודה. כלומר והא דאמרי' בודקין למיאון, כי אצטריך לאפוקי מדר' יאודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן, קמ"ל דבשתי שערות סגיא דלא ממאנה. וכן הלכתא, דהא (אפילו) איפסיקא הלכתא לקמן כרב יהודה אמר שמואל בכולהי. ואע"ג דאיפסיקא התם במסכת נדה (נב,א) הלכתא כר' יאודה, יחידאה פסקה, אבל אנן אהאי פיסקא דהכא סמכי דהוא סתמא דגמרא והלכתא פסיקאתא אינין:

קנב. ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה לאפוקי ממאן דאמר מבן שמונה עשרה. כלומר, הא דאמרינן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה, אוקימנא לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן דאמר (לעיל בבא בתרא קנה,א) מבן שמונה עשרה שנה, קמ"ל כרב הונא בר חיננא אמר רב נחמן דאמר מבן עשרים שנה כדברירנא לעיל. וש"מ דאע"ג דאיתי שתי שערות לית ליה לזבוני בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה. וכן הלכתא, דהא איפסיקא הלכתא כרב יאודה אמר שמואל בכלהי. וההיא דגידול בר מנשי בנכסי עצמו היא ולא בנכסי אביו כדברירנא לעיל:

קנג. ואסיקנא והלכתא תוך זמן כלפני זמן. כלומר שנת עשרים שנה שעבר ממנה מה שעבר, כל זמן שנשתייר הימנה יום אחד הרי היא כשנת תשע עשרה שנה, ואם מכר בה בנכסי אביו אע"פ שהביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן אין מכירתו מכירה. והוא הדין לענין שתים עשרה שנה לתינוקת ושלש עשרה שנה לתינוק, דאפסיקא הילכתא בפרק יוצא דופן (נדה מו,א) דתוך זמן כלפני זמן, ונפקא מינה להיכא דאיתי שתי שערות בשנת שלש עשרה שנה לתינוק ובשנת שתים עשרה שנה לתינוקת, אף ע"ג דאשתיור ביה עד לאחר שתים עשרה ולאחר שלש עשרה אי לא איתי סימני אחריני בתר הכי שומא נינהו.

ואי קשיא לך ההיא דגרסינן התם (נדה מז,ב) תנא רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי אליעזר שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא שנת עשרים לכל דבריה, ואמר רב יצחק בר נחמני אמר ר' אלעזר מסתברא כרבי יוסי בן כיפר מדכוליה פירקין קתני ויום אחד והכא לא קתני ש"מ הלכתא כותיה, דשמעת מינה דתוך שנת עשרים כלאחר עשרים דמיא. שאני התם, דלענין סימנין קאי, דקתני התם בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם, ואסיקנא והוא שנולדו בו סימני סריס, דקימא לן דאי איתי בתר הכי שתי שערות שומא נינהו וסריס הוי לא חולץ ולא מיבם, ואלו איתי שתי שערות [קודם] שנת עשרים אע"פ שנולדו בו סימני סריס לאו סריס הוי וחולץ או מיבם. ועלה קאמרינן דשנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כלאחר עשרים, דאי נולדו בו סימני סריס ולא הביא שתי שערות (עד שהביא שערות) עד שיצאו ממנה שלשים יום הרי זה כסריס לכל דבריו ולא חולץ ולא מיבם.

והוא הדין הכא למכור בנכסים, בין בנכסיו בין בנכסי אביו, דקי"ל דכל כמא דלא איתי שתי שערות לא מצי מזבין אלא אם כן נתברר שהוא סריס, שאם נולדו בו סימני סריס בשנת עשרים או קודם לכן, כיון שיצאו שלשים יום משנת עשרים ולא הביא שתי שערות הרי זה כסריס לכל דבריו. וכי אפסיקא הלכתא הכא דתוך זמן כלפני זמן, לאו לענין סימני סריס אי נמי לענין שתי שערות קאמרינן, אלא למכור בנכסי אבא קאמרינן, דאע"ג דתוך עשרים לענין סימני סריס כלאחר עשרים דמיא והרי הוא בחזקת סריס לכל דבריו, אי נמי היכא דאיתי שתי שערות ואתברר דגדול הוא, לא מצי לזבוני בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה ושעה אחת, הילכך גבי נכסי עצמו דבסימני גדלות תליא מילתא כיון שנתברר שהוא סריס איגלאי מילתא למפרע דמכי הוי בן שלש עשרה שנה ויום אחד בתינוק ובת שתים עשרה שנה ויום אחד בתינוקת גדול הוה ומצי מזבין בנכסי עצמו, אבל למכור בנכסי אביו לאו בסימני גדלות בלחוד תליא מילתא אלא בשנים נמי תליא מילתא, דקים להו לרבנן דאין אדם עומד על דעתו עד שיהא בן עשרים שנה, הילכך אף ע"פ שלא נשתייר הימנה אלא שעה אחת הרי היא כלפני עשרים ואי זבין בנכסי אביו לא הוו זביניה זביני. ואיפרק קושיין כהוגן.

והשתא דאתברר דלענין סימני סריס תוך זמן כלאחר זמן דמי, שנת שלשים ושש שעברו ממנה שלשים יום עד שלא הביא שתי שערות הרי היא כלאחר שלשים ושש לכל דבריה לאחזוקי בסריס למפרע, מידי דהוה אשנת עשרים. ונפקא מינה דאי זבין בנכסי עצמו לאחר שלש עשרה או בנכסי אביו לאחר עשרים זביניה זביני.

ומנא תימרא דטעמא דרוב שנותיו משום דאגלאי מילתא דסריס הוא, ודילמא משום דכיון דעברו רוב שנותיו מהשתא הוי גדול, דאלו עד השתא קטן הוה. לא ס"ד, דהא בהדיא קא מיתינן לה בנדה בפרק בא סימן (נדה מז,ב) לענין חליצה ויבום אמתני' דקתני והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם, אלמא יבמתו נפטרת לשוק בלא חליצה, ואסיקנא והוא שנולדו בו סימני סריס דאי לאו הכי לא מיפטרא לשוק בלא חליצה, ואמרינן עלה וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני רבי חייא עד רוב שנותיו, דאלמא כי עברו רוב שנותיו אע"ג דלא נולדו בו סימני סריס לא חולץ ולא מייבם, ואי לאו סריס הוא אמאי לא מייבם. אלא לאו שמע מינה דסריס הוא שמע מינה, וכיון דסריס הוא מכי (מגיע) [הגיע] לכלל שנותיו למפרע אתחזק ליה כגדול לכל דבריו כדברירנא:

קנד. ואסיקנא והלכתא כגידול בר מנשי. כלומר כדשלח רבא לגידול בר מנשי, דתינוק בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר. ודוקא בנכסי עצמו, אבל בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה:

קנה. ואסיקנא נמי הילכתא כמר זוטרא דאמר ולעדות אם יודע בטיב משא ומתן אין עדותו עדות אלא במטלטלי, אבל במקרקעי לא עד דידע בטיב משא ומתן, ואידי ואידי דאיתי שתי שערות:

קנו. והלכתא כאמימר. אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן ואין מקחו מקח וממכרו ממכר במקרקעי, לענין מתנה מיהת מתנתו מתנה, והוא דאיתי שתי שערות, לא שנא בנכסי עצמו ולא שנא בנכסי אביו כדברירנא:

קנז. והלכתא כרב יאודה אמר שמואל בכולהי. כלומר בכולהי הני דאמרן דאינון גיטין וקידושין וחליצה ומיאונין ולמכור בנכסי אביו כדפרישנא לה לעיל. וכולהו הני הלכתא פסיקתא נינהו וליכא למנדא מיניהי:

(יח) אמר ר"נ אמר שמואל בודקין לקידושין ולחלוצ' ולמיאונין מה שאמר רבא בפ' יוצא דופן דאין בודקין למיאונין בע"כ משום טעמא דנשרו הוא דאפי' אי בדקי לה ולא משכחינן סימנים אמרי' נשרו ומש"ה לא בדקי' לה דאי אמרת היכא דבדקי' ולא משכחי' סימנין לא אמרי' נשרו אלא הרי הוא בחזקת קטנה וממאנת א"כ אמאי אמר רבא דלא בדקי' לה ומחזיקי' לה בגדולה ומצריכי' לה גיטא ופסלי לה לכהונה והוא אסור בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו נבדקה דילמא לא הביאה סימנים ואכתי קטנה היא אלא לאו ש"מ דלא אמר רבא דלא בדקי' לה אלא משום טעמא דאפילו אי לא משכחי' חוששין שמא נשרו וכיון דאיפסקא הילכתא בפ' יוצא דופן אמר רב דימי מנהרדעי הילכתא חוששין שמא נשרו והנ"מ היכא דקדי' תוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל אי לא בעל לאחר זמן לאו כבר למדנו משם דבכל ספק תורה לא סמכי' אבדיקה היכא דלא מצאנו סימנין לומר קטנים הן אלא כיון שהגיעו לכלל שנים חיישי' לשמא נשרו אבל באיסור דרבנן סמכי' אבדיקה ולא חיישי' שמא נשרו. וא"כ אין לנו לחקור אחרי דברי רבא דאמר התם קטנה שהגיעה לכלל שנותי' אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין היכי סבירא ליה אי חייש לשמא נשרו אפילו באיסור דרבנן כגון שלא בעל אחר שהגדילה אי בשבעל דוקא דהוא ספק תורה דאפי' אם תימצי לומר דבכל חייש רבא ואפי' באיסור דרבנן כבר איפסקא הילכתא דלא חיישינן שמא נשרו אלא היכא דבעל לאחר זמן דאיכא איסור תורה ואפילו הכי נוכל להעמיד דברי רבא דאמר אין בודקין בקידושי תורה קאמר אבל בקידושין דרבנן ה"נ דבדקינן ואם לא הביא השתי שערות ממאנ' כדשמואל ויפה תירץ רבי' יצחק מפאס זצוק"ל ומה שכתבתי עליו במהדורא תנינא אינו כלום:

וכיון דהתם איפסקא הילכתא הכי והכא נמי פסק תלמודא כשמואל א"כ יש לנו לפרש דהאי דאמר שמואל בודקין לקידושין לאו לקולא קאמר שאם קידש ראובן לאה והגיעו לכל שנים ובדקנו ולא מצאנו סימנין בראובן או [בלאה] להפקיע קידושין בלא גט דכיון דהוא איסור תורה חוששין שמא נשרו ולא אמר שמואל אלא כגון שפשטה ידה לאה וקיבלה עוד קידושין משמעון או שחזר ראובן וקידש את אחותה אז ודאי בודקין את ראובן (וגם) [ואם] לא מצאנו בו סימנים אנו מצריכין אותה גט גם משני וגם באחותה ולא סמכי' אשנים כיון דליכא סימנים אבל אם נמצאו בו סימנים הוי בחזקת גדול ואין קידושי השני קידושין ולא קידושי אחותה ולא אמרי' שמא אלה הסימנים עכשיו הביאם אבל בעת הקידושין הראשונים קטן הי' דכיון דבא לכלל שנים ועכשיו נמצאו בו סימני' כאשר אנו רואים אותו עכשיו כך אנו מחזיקים אותו מתחלה. ולמיאונין בודקין גם להקל שאע"פ שהגיעה לכלל שנים בודקין אותה ואם לא מצאנו בה סימנים יכולה למאן ולא חיישי' שמא נשרו כיון דלא בעל לאחר זמן לא הוו אלא קידושין דרבנן ואם הביאה סימנים אנה יכולה למאן ולאפוקי מדר' יהודא דאמר עד שירבה השחור על הלבן היא יכולה למאן כך נ"ל הפתרון ולא כמ"ש במה"ת:

(יט) פיסקא ואינו נותן גט עד שיגדיל בפ' יוצא דופן מקשה עלה בגמרא ולכי גדול בגט סגי ליה והתניא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול מה מאמר בגדול צריך גט למאמרו. וחליצה לזיקתו אף ביאת בן תשע צריך גט לביאתו וחליצה לזיקתו. פירש אע"ג דביאת בן תשע חשובה ביאה כדתנן התם ואם בא על אחת מכל העריו' שבתורה מומתות על ידו והוא פטור מ"מ כיון דקטן הוא ולאו בר מיקנא הוא אינה מפקעת ביאתו זיקת יבמין והילכך לא מצי מפיק בגט בלחוד עד שיבעול אחר שיגדיל ואז בדקינן לי' אם הביא סימנים ולא סמכי' אשנים והאי דתני קנאה לא אהני אלא לפוסלה על האחין שאינ' מותרת אלא לו:

(כ) וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין כו' נראה לי דר' אליעזר גרסי' וכך מצאתי כתוב במקצת ספרים וכן עיקר שאם אתה גורס וחכמים יבואו שלש חלוקות בדבר דר"א סבר בין בשבת בין בחול צריך קנין בבריא וחכמים סברי בחול צריך קנין אבל בשבת לא ור' יהושע סבר בין בחול בין בשבת לא צריך קנין וא"כ מתני' דלא כר' מאיר ודלא כר' יהודא ומדמוקמי' מתני' כר' יהודא ש"מ דר"א גרסי' ולית במתני' אלא חלוקת ר"א ור' יהושע:

בודקין לקידושין כו'. כשהגיע לכלל שנים איירי דמקמי הכי לא מהני שערות כדמוכח בפרק יוצא דופן. והא דאמר רבא התם קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים היינו לענין מיאון דוקא. ואם תאמר אפילו כי בדקינן לה נמי ולא מצאו שערות היאך מפקיעים הקדושין ליחוש שננא נשרו דאמרינן התם בפרק יוצא דופן היכא דקידש תוך זמן ובעל לאחר זמן דליכא ספיקא דאורייתא כו' והכא נמי איכא ספיקא דאורייתא. ויש לומר דנפקא מינה בהך בדיקה דאם מצאו שערות ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אינה צריכה גט משני. מיהו אם לא מצאו שערות צריכה גט משניהם. וצריך לומר דבודקים לקידושין היינו קודם קידושין דאי לאחר קדושין אפילו מצאו שערות צריכה גט משניהם דילמא השתא הוא דאתו ובשעת קידושין לא הוו דהכי אית ליה לשמואל גופיה בפרק בתרא דקידושין גבי קדשה אביה בדרך כו' כדאמרינן השתא הוא דאתו סימני בגרות ולא מצפרא. ומיהו לא דמי דהתם ודאי הוא דאמרינן השתא הוא דבגר שאין בה שום חזקה לומר מצפרא אתה אבל הכא שהגיעה לכלל שנים ודאי אית לן למימר כיון דאחר קידושין מצאן חזקה שגם בשעת קידושין היו בה. ולמיאונים. ואם לא מצא סימנים ממאנת ולא חיישינן שמא נשרו אלא היכא דקידש תוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא והכא מיירי דלא בעל. הרא"ש ז"ל.

וכי מאחר דבדקניה לקידושין לגיטין למה לי. (וא"כ) וקשה למה תלה קושיתו בבדיקת קדושין אפילו אם לא היו בודקים לקדושין יש להקשות למה לי בדיקה לגיטין. ויש לומר דשמא קטן הוא ולא יצטרך לגט ואין ראוי ליתן גט שלא לצורך כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה או כדי שלא לפוסלה מן הכהונה וכיון שיבדקוהו ולא הביא שתי שערות אין צריכה גט דילמא אמינא דילמא סבירא ליה לשמואל כמאן דאמר אין חוששים שמא נשרו לפיכך הקשו וכי מאחר דבדקינן לקידושין לגיטין למה לי והוה מצי לשנויי כגון שלא בדקוהו לקידושין אלא דעדיפא מיניה שני ליה פירוש בודקים לקדושין שיש לבדוק בשעת (בדיקה) קדושין לידע אם יש לה שתי שערות ואם יבא אחר ויקדשנה שוב אין חוששים לקדושי שני שאם לא יבדקו עכשיו אף על פי שימצאו לה שערות לאחר זמן שמא בשעת קידושין קטנה היתה וחוששים לקדושין השני אבל אין לפרש בודקים לקדושין שאם אין לה שתי שערות אין חוששים לקדושין. עליות.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: וכי מאחר דבדקיניה לקידושין כו'. ואף על גב דלא בדקנו לקידושין אלא משום קדושי שני כדפרשינן (מהו) פריך שפיר דממה נפשך בלא בדיקה נמי הגירושין גירושין שמא היה גדול בשעת גירושין מצי לגרש ואם היה קטן גט נמי לא בעי. עד כאן.

רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן. רבי אלעזר גרסינן דהוא רבי אלעזר בן שמוע ולא רבי אליעזר כו' ככתוב בתוספות. ועוד ראיה דאמרינן בגמרא אמר רבי לוי קונים משמע ואפילו בשבת שלא לחיש לדברי רבי אליעזר והא רבי אליעזר מודה דבשבת דבריו קיימים ואף על גב דלרבי מאיר אמרינן בגמרא דלרבי אליעזר בחול דבריו קיימים ולא בשבת מיהו רבי לוי אמתניתין קאי דאתיא דלא כרבי מאיר. הרא"ש ז"ל.

בד"ה וליטעמיך כו' דהוי ליה ביטול מקח להחזיר אונאה כו' עכ"ל ק"ק האי לישנא דביטול מקח ומחזיר אונאה ב' דברים הן דביטול מקח הוי ביותר משתות וקנה ומחזיר אונאה הוי בשתות ונראה להגיה דה"ל ביטול מקח ומחזיר אונאה כו' ר"ל לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה בפרק הזהב דהכא זבין שוה חמש בשיתא הוי שתות מעות דלרב הוי ביטול מקח ולשמואל קנה ומחזיר אונאה ותירוצא בתרא א"נ לא יתבטל לגמרי כו' היינו כשמואל דהלכתא כוותיה ובהכי ניחא נמי מה שכתבו א"נ דוקא וא"ש למה שמפרש ר"ת דאין אונאה כו' דהיינו שמפרש ר"ת בפרק הזהב דאין אונאה לקרקעות עד פלגא ולמה הוצרכו לזה דהא הכא בשתות מיירי ובודאי דאין אונאה לכ"ע דמשנה שלימה היא אבל לדברינו דלעיל ניחא דלרב הוצרכו לפי' ר"ת דהכא שתות מעות הוי כיותר משתות לרב ואמרינן התם דביטול מקח יש להן ביותר משתות לכך הוצרכו לפי' ר"ת דלא אמרינן ביטול מקח יש להן אלא בפלגא ודו"ק:

בד"ה בודקין כו' וגם מהניא הך בדיקה כו' אי משכחינן בתר הכי סימנין כו' וליכא למימר כו' וכדשמואל כו' חוששין לקדושי שניהם דלשמואל דהתם לא כו' עכ"ל כצ"ל ופירוש לדבריהם דגם מהניא הך בדיקה דאם נמצאו בה סימנין אף בתר הקדושין מחזקינן לה שגדולה היתה אף בשעת הקדושין וליכא למימר דבכה"ג לא מחזקינן לה בגדולה ודאי בשעת קדושין וכדשמואל דחושש שם לקדושי שניהם דהיינו גם לקדושי אב דשמא עתה נעשית גדולה וה"נ הכא ניחוש דשמא אחר קדושין הראשונים נעשית גדולה ובאו לה ב' שערות דלא דמי דהתם לא קאמר הכי אלא ביומא דמישלם שית דהשתא נעשית גדולה משא"כ הכא כשכבר בא לה זמן הגדלות דמחזקינן לה שפיר בגדולה שהיו לה ב' שערות כבר ודו"ק:

בד"ה ולגרושין כו' בהכרת גומות הס"ד ואחר כך מ"ה וכי מאחר כו' ועוד דהל"ל האי לישנא למאי הלכתא בדקינן לגרושין כו':

בד"ה ר"א אומר כו' ואי גרס ר' אליעזר הא אית ליה בסמוך דבשבת דבריו כו' עכ"ל דמסתמא ר' לוי אמתניתין קאי דאית ליה לר"א דבריו קיימין בלא קנין ולא קאי אברייתא דקאמר ר"מ אליבא דר"א דבשבת בעי קנין וק"ל:

תוס' בד"ה לאפוקי מדר' יהודה כו' וא"ת מנא ליה לאפוקי כו' איירי וי"ל כו' כצ"ל:

בד"ה ר' אליעזר כו' דשמע מינה בבא אחריתי כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה לאפוקי מדר"י. דמשום חליצת איש כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה והלכתא כר"נ. אבל בנכסים כו' או שקנה שאינם כו'. כצ"ל ותיבת מטלטלין נראה למחוק או דצ"ל ממטלטלין:

תד"ה בודקין. ואי לא משכחי סימנים הוי ספיקא כו'. הגרע"א ז"ל בתשובה סי' ז' הניח דבריהם בצע"ג ע"ש. והנו"ב חלק חו"מ סי' ד' בסופו נדחק בישובם ע"ש:

תד"ה לחליצה. דמשמע כו' בין באשה דומיא דלגיטין. תימה דהא קטנה מתגרשת משתגיע לעונת הפעוטות כדאיתא בגיטין (ס"ה) ולא אשכחנא פתרי אלא לשטת רש"י שהביאו התוס' שם (ס"ד ב') ד"ה נערה אך רש"י בעצמו הדר בי' וכן הסכימו שם התוס' וצ"ע:

תד"ה לאפוקי. מיהו צ"ע אי כו' גבי מיאון דוקא או לא. עי' מל"מ פ"ב מהל' אישות ה"ב אריכות דברים בזה:

דלעבדו ליה מליה כצ"ל:

א''ל ולטעמיך. דתלית טעמא במידי דאית ליה רווחא והפסדא: זבין שוה ארבע בחמש. דאית ליה רווחא טובא: ה''נ דזביניה זביני. בתמיה והא לא פלוג רבנן במכירת פחות מבן עשרים שאינו יודע בטיב משא ומתן מידי אלא כולהו תקון דלא ליהוי זביני: אלא. היינו טעמא דמכירה קים להו לרבנן כו' זימנין דמקרקשי כו' הלכך בכולהו מכירות תקון דלא ליהוי זביני: אי לאו דאית ליה הנאה. גדולה מיניה לא הוה יהיב ליה כו' דליעבדן מילי. לגמול לו חסד ולהיטיב לו בכל ענינין: בודקין לקדושין. אע''פ שהוא בן י''ג שנים ויום אחד והאשה בת י''ב שנים ויום אחד לא סמכינן אשנים לאחזוקינהו כגדולים ובני שיער להחשב קדושיהן ודאי אף להקל כגון לבטל קדושי שני שקידש אחריו בלא גט אלא בודקין אחריו אם הביא שערות אז יחשבו קדושי ודאי: ולגירושין. לקמיה מפרש: ולחליצה. כדמפרש לקמיה דמשום אשה נקט לה שלא תחלוץ עד שתגדיל ותביא סימני שיער: ולמיאונין. אם הביאה שערות לא תמאן: עד שיהא בן עשרים. אע''ג דאייתי שערות מי''ג: וכי מאחר דבדקנא ליה. להאי גברא בשעת קדושין ונמצא גדול למה צריך בדיקה בשעת גירושין: אלא ליבום. דמבן תשע קנאה בביאה ואין יכול לגרש עד שיביא שתי שערות: לאפוקי מדר' יוסי. דמשום חליצה איש לא איצטריך דמגירושין שמעינן לה: ה''ג עד שירבה השחור קמ''ל דלא כרבי יהודה. ובמסכת נדה מפרש עד שירבו השערות ויהיו שוכבות ונראה כמו שהרבה השחור ולא גרס על הלבן ולר' יהודה אין בודקין דהא לאחר הבאת שערות ממאנת עד שירבה ויהיו שוכבות: והלכתא כגידל בר מנשה. דבן י''ג היודע במשא ומתן מוכר בנכסי אביו אפי' מקרקעי דאילו מטלטלי אפילו פעוטות כבר שית מוכרין: כמר זוטרא. דלעדות מטלטלי מעיד בן י''ג שאינו יודע בטיב משא ומתן אבל בעדות קרקע לא: והלכתא כאמימר. דמתנת בן י''ג שאינו יודע בטיב משא ומתן הויא מתנתו מתנה ואע''ג דמכירת נכסיו לא הויא מכירה: והלכתא כרב נחמן אמר שמואל בכולהו. קדושין וגירושין חליצה ומיאונין דלא סמכינן אשנים עד שנבדוק סימנין ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ויביא סימנים מי שאינו יודע בטיב משא ומתן דטפי מעשרים לא אמטו רבנן להמתין לחכמתו ואם לא הביא שיער בעשרים נחזקינן כקטן עד רוב שנותיו אם לא נמצאו בו סימני סריס ואיכא למימר דוקא בנכסי אביו אבל בנכסים שנתנו לו במתנה או שקנה מטלטלין שאינם ירושת אבותיו הנהו מוכר פחות מבן עשרים כדין מטלטלין: מתני' ר' אלעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן כו'. ר' אלעזר סבירא ליה לענין שכיב מרע אינם ככתובין וכמסורין כלל אלא כבריא בעלמא וצריך קנין כשאר מתנת בריא ואע''ג דמית לא קנה מקבל מתנה בלא קנין ואפי' מצוה מחמת מיתה נמי לר''א בעי קנין שהרי מעשה של אמן של בני רוכל אוקימנן לעיל (דף קנא:) במצוה מחמת מיתה ואפ''ה פליג ר''א ואמר להו לחכמים בני רוכל תקברם אמם ושלא כדין קיימו דבריה כי אם לקונסן: ואחד מסוכן. ואף על גב דלא שייר מידי לא מיקני באמירה כלל ונראה בעיני דכיון דלא מפליג ר''א בין שכיב מרע לבריא לענין היכא דמית הוא הדין היכא דעמד אינו חוזר אם קנו מידו לר' אלעזר:

ולטעמיך זבין שוי חמשא בשיתא. וא''ת גם בגדולים נמי אין ממכרו מכר בכה''ג דהוי ליה ביטול מקח ומחזיר אונאה וי''ל דלאו דוקא נקט חמשא בשיתא אי נמי דוקא ואתי שפיר למה שמפרש ר''ת דאין אונאה לקרקעות אי נמי כגון שאמר בפירוש יודע אני שאינו שוה כל כך אי נמי לא יתבטל לגמרי כיון דליכא יותר משתות: בודקין לקדושין ולגירושין. הך בדיקה אחר שהגיע לכלל שנים אבל מקמי שנים הוו שערות שומא בעלמא כדאמרינן בנדה פרק (בא סימן) (דף נב ושם) וגם מהניא הך בדיקה לענין שאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אי משכחינן בתר הכי סימנים בתראי לא הוו קדושין ואי לא משכחי סימנים הוי ספיקא דחיישינן שמא נשרו בספיקא דאורייתא כי הכא כדאמר בפ' בא סימן וליכא למימר דאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר חיישינן לקדושי [שניהם] וכדשמואל דאמר בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עט:) קדשה אביה בדרך וקדשה היא עצמה בעיר חוששין לקדושי [שניהם] דהתם לא קאמר הכי אלא ביומא דמשלם שית שבאותו יום בגרה אבל הכא שהגיע כבר לגדלות מזמן גדול לא: ולגירושין. שאם לא ימצאו שערות לא יהיו גירושין דלא סמכינן אחזקה להקל וכן לחליצה ולמיאון ואע''ג דגבי מיאון אמרי' בפ' בא סימן (דף מח: ושם) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה דחזקה הביאה סימנין היינו היכא דלא בדקנא אבל היכא דבדקנא ולא אשכחינן יכולה למאן ולא חיישינן שמא נשרו כיון שלא בעל כדאמרי' בפ' בא סימן (ד' נב.) מיהו בזמן הזה לא בקיאינן בהכרת גומות: וכי מאחר דבדקנוה לקדושין לגירושין למה לי כו'. וא''ת ומאי קושיא וכי חובה הוא לבדוק לקדושין אבל לגירושין צריך הוא לבדוק אם הוא גדול לגרש ועוד דהוה ליה למימר האי לישנא למאי הלכתא בדקינן לגירושין דממה נפשך היא מגורשת שאם היה קטן בשעת קדושין אפי' גירושין לא בעי ואם היה גדול עכשיו הוא גדול בשעת גירושין ואם היה ספיקא הא ספיקא דאורייתא לחומרא דחיישינן שמא נשרו כדאמרי' בפ' בא סימן (שם) ודוחק לומר דבודקין לקדושין דהיינו אם לא מצאו שערות לא תהא מקודשת דלא חיישינן שמא נשרו דהויא אז מילתא דשמואל בהכי דלא כהלכתא: לחליצה לאפוקי מדר' יוסי. וא''ת אימא דלענין איש מיירי ' דהתם אפי' ר' יוסי מודה וי''ל דמשמע לי' דמיירי בין באיש בין באשה דומיא דלגיטין ולקדושין דמיירי בין באיש בין באשה: לאפוקי מדר' יהודה כו'. ואם תאמר מנא ליה לאפוקי מדרבי יהודה דלמא בבדיקה דרבי יהודה איירי ויש לומר דומיא דבדיקות דלעיל דהוי ב' שערות מיהו צריך עיון אי קאמר ר' יהודה למילתיה גבי מיאון דוקא או לא: עד שירבה שחור על הלבן. פי' רבינו שמואל דלא גרסינן על הלבן ור''י אומר דגרסינן שפיר דעל הלבן היינו על הבשר שהוא לבן ואיידי שהזכיר שחור בשיער הזכיר בשר בלשון לבן: רבי אלעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן כו'. הכי גריס רבינו תם ר' אלעזר ולא ר' אליעזר והוא ר' אלעזר בן שמוע דאי גריס ר' אליעזר היה קשה מדתני בתר הך בבא פלוגתא דר' אליעזר ורבי יהושע גבי קנין דשכיב מרע בבבא אחריתי ואי גרס ר' אליעזר בתרוייהו א''כ ליערבינהו וליתנינהו המחלק נכסיו על פיו רבי אליעזר אומר אחד בריא כו' בד''א בחול אבל בשבת דבריו קיימין ר' יהושע אומר כו' אלא מדפלגינהו לתרי בבי שמע מינה הראשון הוא ר' אלעזר בן שמוע ועוד ראיה דקאמר בגמרא א''ר לוי קונין מש''מ ואפילו בשבת ולא לחוש לדברי ר' אלעזר כו' ואי גרס ר' אליעזר הא אית ליה בסמוך דבשבת דבריו קיימין בלא קנין ועוד מאי האי דקאמר