דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנו - ב

אמרו לו חכמים לרבי אלעזר: יש ראיה לתקנת שכיב מרע, שיקנה בדבור בלבד, ממעשה באמן של בני רוכל [זה היה שם אביהן], שהיתה חולה, ואמרה תנו את כבינתי [תכשיט שחוגרים על הצואר] לבתי, והוא השווי שלו בשנים עשר מנה. ומתה, וקיימו חכמים את דבריה, חכמים קיימו את המתנה אף על פי שזה היה בדברים בלבד. ומוכח שיש תקנה לאדם מסוכן הנוטה למות, שיכול להקנות את רכושו בדבור בלבד, ללא צורך בקנין.

אמר להן רבי אלעזר השיב לחכמים: בני רוכל - תקברם אמן! בני רוכל היו רשעים, וחכמים רצו לקנוס אותם, לכן אמרו שהמתנה שנתנה אמם לבתה תחול בדבור בלבד. אבל במסוכן סתם, ודאי שאין תקנה כזאת, [117]

גמרא:

תניא: אמר להם רבי אלעזר לחכמים ראיה לשיטתו ששכיב מרע צריך לעשות קנין, ולא מועיל בדבור: מעשה במרוני [נקרא כך על שם מקומו] שהיה בירושלים, והוא היה חולה מסוכן, והיו לו מטלטלין הרבה, וביקש ליתנם במתנה. אמרו לו, אין להם תקנה, אין אפשרות להקנות את המטלטלין לאדם אחר במתנה, עד שיקנה על גב קרקע, בקנין אגב, שיקנה לו קרקע ואגב זה את המטלטלין.

הלך, וקנה בית סלע, קרקע סלעית שאינה ראויה לזריעה ולכן היא זולה, סמוך לירושלים. ואמר:

צפונו לפלוני, הוא הקנה את הצד צפוני של הבית סלע לפלוני, ועמו, אגב הקרקע, מאה צאן ומאה חביות. ודרומו לפלוני, וכן הקנה לפלוני אחר את החלק הדרומי של הקרקע, ועמו אגב הקרקע מאה צאן ומאה חביות. וקיימו חכמים את דבריו.

מוכח מכאן, שאף שכיב מרע צריך קנין.

אמרו לו חכמים: וכי משם ראיה!? הרי אותו מרוני, בריא היה, ולכן היה צריך קנין.

שנינו במשנה: אמר להן בני רוכל תקברם אמן:

ודנה הגמרא: מאי טעמא, מדוע קא לייט להו, הוא קלל את בני רוכל?

אמר רב יהודה אמר שמואל: מקיימי קוצים בכרם היו, הם השאירו קוצים בכרם, אף על פי שזה מאכל בהמה, ועברו על "לא תזרע כרמך כלאיים", שעוברים על כך אפילו לא זרעו ממש, אלא רק אם קיימום לכלאיים בכרם, ולא עקרום.

ורבי אליעזר לטעמיה, שהוא סובר, שאף קוצים נחשבים כלאיים.

דתנן שנינו במשנה במסכת כלאיים [ה ח]: המקיים קוצים בכרם - רבי אלעזר אומר, קדש. הכרם נאסר מצד כלאיים. וחכמים אומרים, לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימים, אסור כלאיים הוא בדבר שאנשים רגילים להשתמש בו ולקיימם בכרם, אבל קוצים אין להם שמוש, ולכן אין מקיימים אותם אלא עוקרים אותם מהכרם.

ודנה הגמרא: בשלמא המקיים בכרם כרכום, חזי, כיון שכרכום ראוי לאכילה, לכן הוא אוסר את הכרם אם גדל בה. אלא קוצים, למאי חזי!? הרי קוצים לא ראויים לכלום, ולמה יאסרו את הכרם?

אמר רבי חנינא: מאי טעמא דרבי אלעזר, - שכן בערביא, מקיימים קוצים בשדות לגמליהן. בערביא משתמשים בקוצים למאכל גמלים, ולכן יש לזה חשיבות לאסור בכלאיים. [118]

אמר רבי לוי: קונין קנין משכיב מרע אפילו בשבת. מותר לקנות ממנו במעשה קנין ולא רק בדבור. ולא מבעי כשנותן כל נכסיו, שאז אין לקנין תוקף, שהרי אין בו צורך, כי קונה בדבור בעלמא, בכל זאת התירו לעשות קנין. אלא אף במתנה במקצת, שאז הוא קונה רק על ידי קנין, בכל זאת התירו חכמים, [119] ולא לחוש לדברי רבי אלעזר. ומה שהצריכו קנין, זה לא בגלל שיטת רבי אלעזר, שחולק על תקנת שכיב מרע שקונה בדבור, אלא שמא תטרף דעתו אם לא יוכל להקנות בקנין, לפי שהוא חושב שבלי מעשה קנין אין תוקף לנתינה. ולכן התירו קנין אף בשבת.

מתניתין:

במשנה הקודמת נחלקו רבי אלעזר [120] וחכמים בתקנת שכיב מרע. והמשנה הזאת באה לבאר את דברי חכמים, מתי לא צריך קנין.

רבי אליעזר אומר: בשבת דבריו קיימים. כל התקנה של שכיב מרע שקונה אפילו בדיבור, בלי קנין, היתה רק לגבי שבת, מפני שאינו יכול לכתוב, לכן תקנו שיכול לקנות באמירה. אבל לא בחול, אלא צריך מעשה קנין.

רבי יהושע אומר, חולק וסובר: אם בשבת אמרו שיכול לקנות באמירה, קל וחומר בחול, כיון שבחול יכול להקנות בקנין, ולכן "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת", ובחול ראוי לקנין. [121]

כיוצא בו מצאנו מחלוקת דומה בין התנאים האלו: זכין לקטן, אפשר להקנות דבר לקטן באמצעות אדם אחר, מדין זכין לאדם שלא בפניו, ואין זכין לגדול. לאדם גדול אחר לא יכול אדם אחר לזכות עבורו, כיון שהוא יכול לזכות בעצמו. אבל לקטן, תקנו לו זכיה, כיון שלא יכול לזכות בעצמו, [122] דברי רבי אליעזר.

רבי יהושע אומר: אם לקטן אמרו, תקנו לו זכיה, אף על פי שלא יכול לזכות בעצמו, קל וחומר לגדול, ודאי שתקנו לגדול. וזה מעין המחלוקת הקודמת.

גמרא:

ודנה הגמרא: מתניתין, מני!? - רבי יהודה היא. ההסבר בדברי חכמים כפי שהובא במשנה, שיטת רבי יהודה היא.

דתניא, שנינו בברייתא: רבי מאיר אומר אופן אחרת במחלוקת התנאים: רבי אליעזר אומר, בחול דבריו קיימים, בחול יש את התקנה שיכול להקנות באמירה מפני שיכול לכתוב, ותקנו שאמירה ככתיבה. אבל לא בשבת, שאז לא תקנו באמירה.

הערות

[117] הרשב"ם מסתפק אם לרבי אלעזר אין בכלל את התקנה של מתנת שכיב מרע. או שהוא חולק רק במקום שנתן את כל נכסיו ולא הדגיש שנותן מחמת מיתה אבל במצוה מחמת מיתה שברור לנו שנותן מחמת מיתה אף רבי אלעזר מודה. וכן הרשב"ם סובר שלרבי אלעזר אם עמד מחוליו לא חוזר מהמתנה. וכבר תמהו בדבריו שאמנם אין תקנה שיקנה בדבור אבל יש הרי אומדנא שנותן מחמת מיתה ואם כן בעמד יכול לחזור.

[118] ולכאורה כיון שרוב האנשים אינם משתמשים בקוצים מדוע שלא נאמר בטלה דעתם של המעוט מבאר הריטב"א שכאן למעוט יש סיבה שהם מקיימים את הקוצים כיון שיש להם גמלים ואף לרוב העולם אם היו גמלים היו צריכים את הקוצים לכן בכה"ג לא אומרים בטלה דעתם.

[119] על פי הרשב"ם אבל הרא"ש חולק שבמתנה במקצת לא חוששים לטרוף דעת שהרי הוא לא חושב על מיתה והראיה שמשייר לעצמו אלא רק במתנה שנותן כל נכסיו התירו. ואפילו שהקנין פועל כגון שרוצה שהקנין יחול מחיים כדי שלא יוכל לחזור בו.

[120] הגירסא במשנה היא רבי אלעזר בן שמוע, כך שיטת התוס' תוד"ה רבי אלעזר ובמשנתנו התנא הוא רבי אליעזר.

[121] על פי הרשב"ם במשנה ודבריו קשים שהרי כל הראוי לבילה זה סברא בכשרות הדבר אם לא עשה איזה פרט. וצריך לומר רבי יהושע שהתקנה היתה שדבור זה כמו מעשה ולכן אם אפשר לעשות מעשה מסתבר שתקנו אף דבור. עי' באיילת השחר.

[122] על פי דברי התוס' שהמ"ד הזה סובר שזכיה זה תקנת חכמים ולא מהתורה ותקנו לקטן ולא לגדול.

אמרו לו: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה: "תנו כבינתי (מין סיכה מקושטת) לבתי, והיא בשווי של שנים עשר מנה", ומתה האם, וקיימו את דבריה! משמע שיכול שכיב מרע להקנות באמירה בלי קנין! אמר להן: משם אין להביא ראיה, שכן בני רוכל אלה בכלל ראויים שתקברם אמן (שימותו בחייה), שרשעים היו ולא דקדקו בדינם, ולכן נתנו את הכבינה לאחותם.

א גמרא תניא [שנויה ברייתא], אמר להן ר' אליעזר לחכמים: מעשה במרוני אחד (בן היישוב מרון) שהיה בירושלים, והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה לכמה בני אדם, ולא ניתן היה להקנות אותם במשיכה. אמרו לו: אין להם תקנה עד שיקנה אותם על גב (אגב) קרקע,

הלך ולקח (קנה) קרקע בשיעור בית סלע אחד סמוך לירושלים, שהיה מקום סלעי ומחירו מועט, ואמר: צפונו של המקום הזה נתון לפלוני, ועמו מאה צאן ומאה חביות, ודרומו נתון לפלוני אחר ועמו מאה צאן ומאה חביות. ומת, וקיימו חכמים את דבריו. משמע שמתנת שכיב מרע אינה מוקנית בדברים בלבד! אמרו לו: משם מביא אתה ראיה? אותו מרוני בריא היה באותה שעה, ומתנתו מתנת בריא היתה ולא מתנת שכיב מרע, ולכן אינה נקנית באמירה בלבד.

ב שנינו במשנה, אמר להן: בני רוכל תקברם אמן וכו'. ושואלים: מאי טעמא קא לייט להו [מה טעם קילל אותם]? אמר רב יהודה אמר שמואל: מקיימי קוצים בכרם היו, שלא היו מבערים את הקוצים מן הכרם שלהם, ור' אליעזר הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], דתנן [שכן שנינו במשנה]: המקיים קוצים בכרם ואינו עוקרם — ר' אליעזר אומר: קדש (נאסר) באיסור כלאיים בכרם, וחכמים אומרים: לא קדש משום כלאי הכרם אלא אם גדל בכרם דבר שכמוהו אנשים מקיימין בכוונה, ולא צמח בר שאין רוצים בו.

ולגופה של משנה זו שואלים: בשלמא [נניח] אם היה זה צמח כרכום שגדל בכרם, חזי [ראוי] לתבלין ולשאר שימושים, ולכן הוא מקדש משום כלאיים, אלא קוצים למאי חזי [למה הם ראויים]? אמר ר' חנינא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר? — שכן בערביא מקיימין קוצים בשדות לצורך גמליהן, ואם כן הרי זה גידול שנעשה לשם שימוש, כשאר גידולים.

אמר ר' לוי: קונין קנין משכיב מרע אפילו בשבת, למרות שבשבת אין עושים קנין. ולא שעושים זאת כדי לחוש לדברי ר' אליעזר שמתנת שכיב מרע צריכה קנין, אלא שאם החולה רוצה שיעשו קנין, אנו עושים כדבריו. וכל זאת, משום חשש שמא תטרוף דעתו עליו אם לא יעשו כרצונו.

ג משנה ר' אליעזר אומר: בשבת — דבריו של שכיב מרע קיימין, מפני שאין יכול לכתוב בשבת, וחששו חכמים לטירוף דעתו אם יחשוש שמא ימות בלי שיוכל לתת, אבל לא בחול. ר' יהושע אומר: בשבת אמרו (תיקנו חכמים) שדבריו קיימים, אף שאסור לכתוב בשבת, קל וחומר בחול שזמן ראוי הוא לכתיבה — דבריו קיימים.

כיוצא בו נחלקו בענין דומה: זכין לקטן, יכול אחר לזכות עבורו, ואין זכין לגדול — שהרי הוא יכול לזכות בעצמו. אלו דברי ר' אליעזר. ואילו ר' יהושע אומר: לקטן אמרו חכמים שזוכים, קל וחומר לגדול שיש לו כח לזכות בעצמו.

ד גמרא שואלים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? ומשיבים: שיטת ר' יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' מאיר אומר, ר' אליעזר אומר: שכיב מרע שמחלק רכושו באמירה, בחול — דבריו קיימין, מפני שיכול לכתוב, אבל לא בשבת משום שאין יכול לכתוב;

ר' יהושע

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Rabbis said to Rabbi Elazar: There was an incident involving the mother of the sons of Rokhel, who was sick, and who said: My brooch shall be given to my daughter, and it is valued at twelve hundred dinars. And this woman subsequently died, and the Sages upheld her statement. This indicates that a person on his deathbed can gift property without an act of acquisition. Rabbi Elazar said to them: That case was different; the sons of Rokhel should be buried by their mother, i.e., he cursed them. It is not possible to bring a proof from this incident, as these sons were wicked people. Consequently, when ruling in this matter the Sages did not act in accordance with the halakha, but allowed the mother of the sons of Rokhel to give this valuable piece of jewelry to their sister without an act of acquisition having been performed.

GEMARA: It is taught in a baraita: Rabbi Eliezer said to the Rabbis: There was an incident involving a certain man of Meron who was in Jerusalem, and he had a lot of movable property. And he desired to give the movable property as gifts to various individuals, but they could not be acquired by pulling. The Rabbis said to him: There is no remedy for transferring the property unless he transfers the movable property by means of transferring the ownership of land.

He went and acquired one plot of rocky land adjacent to Jerusalem, and he said: I give the north part of this area to so-and-so, and with it one hundred sheep and one hundred barrels. And I give the south part of the area to so-and-so, and with it one hundred sheep and one hundred barrels. And he died, and the Sages upheld his statement. This indicates that a person on his deathbed cannot transfer property without an act of acquisition. The Rabbis said to Rabbi Eliezer: Do you bring proof from there? The man of Meron was healthy at the time. This was not the gift of a person on his deathbed, and it could not be acquired by verbal instruction.

§ The mishna teaches: Rabbi Elazar said to them: That case was different; the sons of Rokhel should be buried by their mother. The Gemara asks: What is the reason that he was cursing them? Rav Yehuda says that Shmuel says: They were maintaining thorns in a vineyard and did not uproot them, and Rabbi Eliezer conforms to his line of reasoning, as we learned in a mishna (Kilayim 5:8): With regard to one who maintains thorns in a vineyard, Rabbi Eliezer says: He has proscribed the vineyard, rendering it forbidden due to the prohibition against diverse kinds. And the Rabbis say: Only growing a matter, i.e., a crop, the like of which people usually maintain, proscribes a vineyard and renders it forbidden.

The Gemara asks: Granted, if it were saffron that grew in the vineyard, it is useful for seasoning and other uses, and therefore it proscribes the vineyard. But with regard to thorns, for what are they useful? Rabbi Ḥanina said: What is the reasoning of Rabbi Eliezer? It is because in Arabia they maintain thorns in the fields for their camels. Rabbi Eliezer holds that since thorns are maintained in one place, they are considered useful everywhere.

Rabbi Levi says: An act of acquisition may be performed in order to effect acquisition of property from a person on his deathbed even on Shabbat, even though transactions are not performed on Shabbat. And this, that an act of acquisition must be performed, is not stated in order to take into consideration the statement of Rabbi Eliezer that the gifts of any person on his deathbed require an act of acquisition. Rather, the reason for this is that if a person on his deathbed requests the performance of an act of acquisition, his request is fulfilled, lest his anxiety upon seeing that his will is not being carried out cause him to lose control of his mind due to his grief, exacerbating his poor physical state.

MISHNA: Rabbi Eliezer says: On Shabbat, the verbal statement of a person on his deathbed stands, as he cannot write, and the Sages instituted that he can effect the transaction verbally lest the inability to do so exacerbate his condition. But a verbal instruction does not stand if stated on a weekday. Rabbi Yehoshua says: With regard to Shabbat, the Sages stated that his verbal instruction is sufficient, even though writing is prohibited. One can infer a fortiori that the same applies with regard to a weekday, when writing is permitted.

Similarly, one can acquire property on behalf of a minor, but one cannot acquire property on behalf of an adult, since he can perform the act of acquisition himself; this is the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Yehoshua says: The Sages stated this halakha with regard to a minor, and one may infer a fortiori that this also applies with regard to an adult, who is able to perform the act of acquisition himself.

GEMARA: The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? The Gemara answers: This is the opinion of Rabbi Yehuda. This is as it is taught in a baraita: Rabbi Meir says that Rabbi Eliezer says: With regard to a person on his deathbed who distributes his property by verbal instruction, on a weekday, his statements stand, because he can write, but his statement does not stand on Shabbat, because he cannot write.

Rabbi Yehoshua

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמרו לו כו' וקיימו את דבריה. אלמא דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו דבאמירה בעלמא קיימו את דבריה:

אמר להו ר' אליעזר. לעולם צריך חיזוק וזקנין כבריא והכא שלא כדין עשו להם לבני רוכל לפי שהיו רשעים תקברן אמן ואין מביאין ראיה מהם שמוטב שתירש הבת יותר מהם לפיכך קנתה הבת:

במרוני אחד. מאותו מקום היה ששמו מרון ושכיב מרע היה והיו לו מטלטלין הרבה ולקח בית סלע שקנהו בזול שאינו ראוי לחרישה ולא קנאו אלא להאי צורך להקנות בו וקיימו חכמים את דבריו. אלמא דצריך חיזוק מעשה כבריא:

בריא היה. להכי צריך חיזוק:

מקיימי קוצים בכרם היו. וחשוב זרע וכלאים בכרם הוי הואיל דאינהו מקיימי בידים הן:

וחכמים אומרי' לא קידש אלא בדבר שכמוהו מקיימין. הואיל שרוב בני אדם אין מקיימין אותו לא חשוב כלאים ולעולם משום האי טעמא לא קיימו חכמים את דבריה כי אם דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:

אפי' בשבת. אע"ג דבעלמא אין קנין בשבת דכל קנין דמי כמקח וממכר דתפיש נותן סודר ומקני בשביל ההוא סודר מאי דבעי אפ"ה גבי שכיב מרע קונין אפי' בשבת:

ולא ליחוש לדברי ר' אליעזר. כלומר האי דקאמר קונין משכיב מרע אפי' בשבת לאו משום דחיישינן כלל לדברי ר' אליעזר דמתני' דקאמר אחד בריא ואחד מסוכן צריך קנין. אלא כרבנן סבירא להו דבאמירה בעלמא סגיא והאי דקאמר קונין אפי' בשבת לאו משום דצריך קנין אלא משום גזירה שמא תיטרף דעתו עליו. דאיכא שכיב מרע דחשיב בדעתיה דאין מתנתו כלום בלא קנין דאע"ג דאמרינן ליה לא צריכת קנין לא סמיך דעתיה. ואי מונעין ליה קנין משום שבת אתא לטרוף דעתו דלא פקיד כלל. אלא הואיל דההוא קנין א)אולי צ"ל אינו צריך בשכ"מ דבאמירה בעלמא וכו'.אפי' בבריא הוא דבאמירה בעלמא סגיא שבקינן ליה למעבד קנין כדי שיחלק:

ר' אליעזר אומר. אע"ג דבחול צריך ב)צ"ל צריך שכ"מ כתיבה וקנין כדאמר לעיל בכסף ובשטר וכו'. קנין שכיב מרע כתובה לקנין כדאמר בקנין בשטר ובחזקה:

בשבת דבריו קיימין. בלא כתיבה דהואיל ואין יכול לכתוב אין הכתיבה מעכבת:

אבל לא בחול. אין דבריו קיימין בלא כתיבה דהואיל דראוי לכתוב כתיבה מעכבת:

ור' יהושע אומר בשבת אמרו. כלומר אם בשבת אמרו רבנן דככתובין וכמסורין דמו דאין ראוי לכתוב כל שכן בחול דראוי לכתוב דככתובין דמי ואין כתיבה מעכבת כדאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת:

כיוצא בו (אין) זכין לקטן. דמצי למיתן ליה על ידי אחר דאע"ג דלית ליה יד לעצמו למקני אין ידו מעכבת בו וקני על ידי אחר:

ואין זכין לגדול. על ידי אחר הואיל דאית ליה יד ומצי זכי איהו לנפשיה:

ר' יהושע אומר לקטן אמרו. דאע"ג דאין לו יד לזכות לעצמו כלום דזכין לו על ידי אחר:

לגדול. דאית ליה יד למיקני לא כל שכן דזכין לו על ידי אחר דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת:

מתני' מני ר' יהודה היא. דקאמר אליבא דר' אליעזר ור' יהושע הכי כדקתני מתני'. ר' מאיר אומר ר' אליעזר אומר בחול דבריו קיימין. בלא כתיבה משום דראוי לכתוב וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:

אבל לא בשבת. הואיל דאין ראוי לכתוב וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

ר' יהושע אומר בחול אמרו. חכמים דדבריו קיימין דמצי למיכתב אין כתיבה מעכבת קל וחומר לשבת דאין יכול לכתוב דאין כתיבה מעכבת:

הבריא אינו קונה ומקנה בדברים אלא באחת מדרכי ההקנאות וכבר ידעת שאחת מהן היא הקנאת המטלטלין אגב קרקע וכבר ביארנו בענינה קדושין כ"ו א' שאין צריך שיהו המטלטלין צבורים בה אלא אע"פ שאין צבורים כיון שקנה קרקע נקנו המטלטלין בכל מקום שהם מעשה במריני אחד שהיה בירושלם והיו לו מטלטלין הרבה ובקש ליתנם במתנת בריא אמרו לו אין להם תקנה עד שיקנם על גבי קרקע הלך ולקח בית סלע אחד סמוך לירושלם ואמר צפונה לפלני ועמו מאה צאן ומאה חביות דרומה לפלני ועמו מאה צאן ומאה חביות וקיימו חכמים את דבריו:

המקיים כלאים בכרם אע"פ שלא נטען הוא הואיל וראה שצמחו בכרמו אפילו מאליהם וקיימם ר"ל שהניחם שם הרי זה קדש ומ"מ עשבים שאין דרך בני אדם לזרעם שמצא מהם בכרמו אע"פ שרוצה ונהנה בקיומם הן לרפואה הן לבהמה הן לאיזו סבה לא קדש עד שיקיים על הדרך שרוב העם מקיימין אותו באותו מקום מעתה המקיים קוצים בכרם והם מיני עשבים דומים לקוצים ונקראים קארדונ"ש לא קדש ואם היה בערביא שנוהגים לקיים מהם שדות שדות לגמליהם הרי זה קדש וכן כל כיוצא בזה:

מאחר שביארנו ששכיב מרע אינו צריך קנין אם אמר שיקנו ממנו ליפוי כח קונין ממנו אפילו בשבת הואיל ואינו צריך אין חוששין לו:

בני רוכל תקברם אמם. שרשעים היו לקיים קוצין בכרם וקנסו' חכמים לקיימן דברי אמם ולא מן הדין:

קונין משכיב מרע אפילו בשבת ולא לחוש לדברי רבי אליעזר האי קונין לאו קנין ממש אלא באמירה בלחוד:

י. המחלק נכסיו על פיו רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבינתי לבתי והיא של שנים עשר מנה ומתה וקיימו את דבריה אמר להם בני רוכל תקברם אמם וחכמים אומרי' בשבת דבריו קיימים מפני שאין יכול לכתוב אבל לא בחול ר"י אומר בשבת אמרו קל וחומר בחול. מתני' איכא לאוקומה אליבא דהלכתא בין במחלק נכסיו בין בדשייר, בין דפריש מחמת מיתה בין דלא פריש, כיון דמסוכן הוא כפריש מחמת מיתה דמי, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא (כתובות נה,א) כר"ש שמורה במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי, והכא במסוכן קא מיירי כדקתני בהדייא. ואם נפשך לומר דברי הכל היא, משכחת לה במחלק כל נכסיו, אי נמי במצוה מחמת מיתה ואע"ג דשייר. מיהו צריכינן לברורי דכי פליג רבי אליעזר ורבנן הכא (כמאן) [במאן] דאקני למי שאינו ראוי ליורשו, כגון אחר במקום בת ובת במקום בן, אבל למי שראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות ואח בין האחים, אפילו רבי אליעזר מודה, כדתניא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קל,ב) אבא חנן אומר משום רבי אליעזר מה ת"ל לא יוכל לבכר לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאביו להנחיל למי שירצה בלשון ירושה, אלמא מדאורייתא כירושה דמיא ובאמירה בעלמא סגיא ליה. כי פליגי למי שאינו ראוי ליורשו דלא מדאורייתא היא, דכי כתיב ביום הנחילו את בניו דמשמע למי שירצה מבניו, בבן בין הבנים משמע דראוי ליורשו הוא, אבל במי שאין ראוי ליורשו לא. ובהא פליגי, רבי אליעזר סבר כיון דלאו מדאורייתא היא ולאו כירושה דמיא ולא מהני בה לשון ירושה אלא לשון מתנה כמתנת בריא דמיא ולא מקניא אלא בחד מאנפא הקנאה דמתנת בריא, נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, והוא הדין לחליפין ומילתא דאיתא במטלטלי לא קתני, ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. ולאו לאפוקי שאר אנפי קתני אלא למעוטי כסף ושטר וחזקה דאיירי בהו גבי מקרקעי קאתי, והכי קאמר, אין נקנין אלא במשיכה וכיוצא בה מאנפי דשיכי במטלטלי. ורבנן סברי אע"ג דמדאורייתא לא קניא באמירה תקינו רבנן דליקני באמירה משום צעריה דשכיב מרע דלא לצרכיה חד מאנפי הקנאה, כי היכי דלא לצטער שמא תטרף דעתו עליו, כדבעינן למימר קמן. ודוקא במצוה מחמת מיתה, ואע"ג דשייר, אי נמי בכותב כל נכסיו דסתמיה מחמת מיתה יהיב. ודוקא נמי הוא דמית מיגו מרעיה מקמי דלהדר ביה כדכתיבנא לעיל.

והא דאמן של בני רוכל צואה מחמת מיתה הואי, אי נמי במסוכנת דכמצוה מחמת מיתה דמי, דאי לאו הכי לא הוה מיקנייא באמירה, דהא כבינתה בלחוד הוא דיהבה, והויא לה מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קניין אלא היכא דהוי מצוה מחמת מיתה. והא דקא לייט להו רבי אליעזר לבני רוכל, הכי קאמר, ראויין היו שימותו בחיי אמן משום דרשעים בממונם הוו, ואמטול הכי קנסוהו רבנן ואפקעוה לממונא מיניהו שלא כדין, דקימא לן הפקר ב"ד הפקר.

והא דתנן וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימים מפני שאינו יכול לכתוב אבל לא בחול, רבי אליעזר היא כדמיברר בגמרא לקמן דמודה רבי אליעזר דגבי מי שאינו ראוי ליורשו נמי תקינו ליה רבנן לשכיב מרע לאקנויי באמירה. מיהו הני מילי בשבת דאינו יכול לכתוב, אבל בחול כיון דיכול לכתוב ולהקנות בכסף ובשטר ובחזקה לא תקינו רבנן לאקנויי באמירה גרידתא. רבי יהושע אומר בשבת אמרו ק"ו בחול, דהשתא בשבת שאינו יכול לכתוב מצי לאקנויי באמירה ולא אמרי' כיון דאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו, בחול דיכול לכתוב והוה ליה ראוי לבילה לא כן שכן שאין בילה מעכבת בו. וקיימא לן רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כרבי יהושע, ותו דסוגיא דגמרא כר' יהושע אזיל:

יא. (נמצא) [כיוצא] בו זכין לקטן ואין זכין לגדול* רבי יהושע אומר לקטן [אמרו] קל וחומר לגדול. מדקתני כיוצא בו שמע מינה דהאי פלוגתא דקטן וגדול בפלוגתא דשבת וגדול שייכא, וכי היכי דאתברר דהתם ר' אליעזר הוא דמפליג בין חול לשבת הא נמי רבי אליעזר היא דקסבר זכין לקטן לפי שאינו יכול או שאינו יודע לזכות לעצמו, ואין זכין לגדול שיכול לזכות לעצמו. ורבי אליעזר לטעמיה. ורבי יהושע לטעמיה, דסבר לקטן אמרו ואע"ג דאין יכול לזכות לעצמו והוה ליה ראוי לבילה ואין בילה מעכבת בו. וקימא לן בהא נמי כרבי יהושע, חדא דר' אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע, ועוד דסוגיין בעלמא דזכין לגדול:

קנח. והא דתנן המחלק נכסיו על פיו רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה, תניא אמר להם רבי אליעזר לחכמים מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנן במתנה אמרו לו אין לך תקנה עד שתיתנם על גבי קרקע הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות ודרומו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות אמרו לו משם ראיה מרוני בריא היה. אבל שכיב מרע באמירה בעלמא מצי מקני. והא דאמרינן צפונו לפלוני ודרומו לפלוני, לאו למימר דמאן דמקני אגב ארעא לא קני עד דמסיים ליה לקרקע דמקני ליה אגביה, דהא ודאי קני, ואפי' גופיה של קרקע נמי קני לא שיד הקונה על התחתונה ומצי יהיב ליה מזיבורית שבנכסיו, אלא הכא היינו טעמא דאצטריך לסיומי משום דהאי גברא למפלגינהו לנכסיה הוה קא בעי, ובדין הוא דאי הוה מקני להו לכלהו לחד גברא לא הוה צריך לסיומיה לקרקע כדאמרן, אלא כיון דקא בעי לאקנויינהו לכמה אינשי אגב ארעא ואצטריך לאקנויי מההוא קרקע פורתא פורתא לכל חד מיניהו, כי היכי לאקנויינהו למטלטלי נהליה אגביה, אצטריך לסיומיה לקרקע דאקני ליה לכל חד מינייהו כי היכי דלא ליתו לאנצויי עלויה, דלא לימא האי מהאי גיסא אקני ליה והאי מהאי גיסא אקני ליה. ואסיקנא בפירקא קמא דקידושין (כז,א) דלאו בהאי לישנא בלחוד אקני להו, דהא בענן דלימא ליה קני לך האי קרקע ואגביה קני לך הנך מטלטלי, והאי תנא שיורי שייר בלישנא כדברירנא התם:

קנט. והא דתנן בני רוכל תקברם אמם מאי טעמא קא לייט להו אמר רב יהודה אמר שמואל מקימי כובין בכרם היו, וכובין מיני קוצים הם כדכתיב (בראשית ג,יח) וקוץ ודרדר ומתרגמינן וכובין ואטדין, ורבי אליעזר לטעמיה דתנן המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש אלא דבר שכמוהו מקימין. וקימא לן כרבנן. מיהו שמעינן מדרבי אליעזר דמאן דמקים כלאים בכרם שרי למלטייה ולמקנסיה אפי' בדינא אחרינא, דהא רבי אליעזר קא לייט להו לבני רוכל וקסבר דהאי דקיימו דברי אמן קנסא הוא דקנסינהו והפקר ב"ד הפקר:

קס. א"ר לוי קונין משכיב מרע ואפי' בשבת ולא ליחוש לדברי רבי אליעזר שמא תטרף דעתו עליו. מאי קונין משכיב מרע, קונין נכסים באמירה משכיב מרע ואפילו בשבת, ואין צריך לומר בחול, כרבי יהושע דאמר בשבת (בקל) [וקל] וחומר לחול. ולא ליחוש לדברי ר' אליעזר דמצריך חד מאנפי הקנאה גזירה שמא תטרף דעתו עליו. כלומר דאי מטרחינן ליה לאקנויי בחד מאנפי הקנאה טריחא ליה מילתא ומיטרפא דעתיה. דבר אחר, דאי מצרכת ליה חד מאנפי הקנאה אפשר דלא מזדמן ליה מאן דידע למקנא מיניה ואדהכי והכי מיטרפא דעתיה ולא מצי לאקנויי. והיינו דאמרינן בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קמז,ב) מתנת שכיב מרע דקנא באמירה בעלמא מדרבנן בעלמא היא גזירה שמא תטרף דעתו עליו. וקימא לן כרבי לוי, דמסקנא דשמעתא הוא ופסקא דהלכתא הוא:

אמר רבי לוי קונים (משמע) וכו'. ואפילו בשבת ולא ליחוש לדברי רבי אליעזר שהיה מצריך משיכה דחיישינן שמא תטרף דעתו עליו אדהכי והכי. ואם תשאל כיון דלא חיישינן לדברי רבי אליעזר אלא באמירה בלחוד סגי לן אמאי אצריכו קנין. יש להשיב דהאי קונין דאמר רבי לוי לאו בחליפים הוא אלא באמירה בעלמא בלחוד הויא ליה קנין על הנכסים והאי דקאמר ואפילו בשבת שלא תאמר כיון דבאמירה בלחוד קנו מיניה הנהו נכסי הוה ליה קניית נכסים בשבת וכמקח וממכר דמי שאסור בשבת קמשמע לן דלא איכפת לן בהכי דאי משהינן לה למילתא לאחר השבת חיישינן דילמא אדהכי והכי מטרפא דעתיה ולא יכול למימר מידי. ויש לפרש דהאי דקאמר ואפילו בשבת להודיע שאין צריך לדרכי הקנאות אלא באמירה בלחוד סגי כלומר קונין נכסים משמע ואפילו בשבת וממילא שמעת דבאמירה בלחוד סגי ליה מיניה שהרי אי אפשר בשבת לעשות כלום מדרכי ההקנאות ולא ליחוש כלום לדברי רבי אליעזר שהיה מצריך לדרכי ההקנאות שמא בין כך ובין כך תטרוף דעתו עליו. הרא"ם ז"ל.

אבל הראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו: קונין משמע ואפילו בשבת שלא לחוש כו'. פירוש קונין בקנין ואפילו בשבת אפילו שנראה כמקח וממכר וכמיפה כחו לפי שאין צורך לזה הקנין ודלא כרבי אליעזר שאם היה צורך לקנין היינו חוששים בשבת הואיל ובחול צריך קנין הילכך בא ליפות את כחו בקנין קונין כדי שלא יצטער שמא תטרף דעתו עליו. עד כאן. ועיין בהרא"ש ז"ל בפסקיו.

הכי גרסינן קונין משמע אפילו בשבת. ולא גרסינן ואפילו דהוי משמע דאפילו בחול הוי חידוש מה שקונין ממנו. ומיהו יש לומר דבחול נמי כשרוצה לא יבטלו דעתו לומר לו אינך צריך. הרא"ש ז"ל.

בא"ד וקאמר ר"י הנשיא שאמר משום ר' יעקב שאמר משום ר"מ כר"א דבחול צריך כו' בשטר ובחזקה ר"א אומר נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד בד"א בחול אבל בשבת לא יעשה כו' דברי ר"מ כו' עכ"ל נראה לפי מה שהבין ריב"ם דבד"א אמלתא דר' אליעזר קאי דבעי קנין צ"ל הגירסא בד"א בשבת אבל בחול לא יעשה כו' דברי ר"מ ור"י אומר ר"א אומר בד"א בחול אבל בשבת כו' ופי' בד"א דבעי קנין בשבת אבל בחול לא יעשה בקנין משום דאין קנין לאחר מיתה ואם עשה בקנין עשוי ור"י אומר בד"א דבעי קנין בחול אבל בשבת לא יעשה בקנין משום דאין קונין בשבת ואם עשה הקנין עשוי אבל לפי' ר"י דקאי בד"א אמלתא דרבנן דאמרי דלא בעי קנין צ"ל הגירסא בד"א בחול אבל בשבת לא כו' דברי ר"מ ור"י אומר בד"א בשבת אבל בחול לא כו' דהשתא לפי זה ליכא לפרושי בפשיטות בדלעיל בד"א דלא בעי קנין בחול אבל בשבת לא יעשה בלא קנין ואם עשה בלא קנין עשוי וכן בדברי ר"י בד"א דלא בעי קנין בשבת אבל בחול לא יעשה בלא קנין ואם עשה עשוי בלא קנין שזה סותר מה שאמרו ר"מ ור"י בשמעתין דלר"מ אף בדיעבד בשבת אין דבריו קיימין בלא קנין ולר"י אף בדיעבד בחול אין דבריו קיימין בלא קנין ולכך הוצרך לומר לפי' ר"י דה"פ דאם עשה בקנין עשוי דכן צ"ל בין לר"מ בין לר"י דהא דקאמרי לא יעשו קאי אבלא קנין ודקאמרי ואם עשה עשוי קאי אקנין ומהרש"ל כתב אהא שכתבו התוס' ולא יעשה בלא קנין ואם כו' גם זה הפי' לר"י דוקא עכ"ל דרכו לא ידענו דלר"מ ודאי נמי הא דאם עשה עשוי בקנין דוקא איירי ודו"ק:

בד"ה כבינתי לבתי כו' דהכא ופי' רש"י התם נושקא ולמה כו' ובד"ה קונין מש"מ כו' אין מגרשין בשבת כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' ור' אליעזר לטעמיה כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה שהיתה חולה ואמרה תינתן כו' אם מתנת שכיב מרע בלא שיור היתה כו' נ"ב ותימה בעיני איך יתכן דבלא שיור איירי הא כבינתי לחוד קאמרה ועוד הא פריך לעיל תלמודא מינה דמתנה במקצת לא בעי קנין אלמא קים ליה דבשיור איירי ודו"ק:

תוס' בד"ה ר' אלעזר כו' לימא להו דשבת הוה עד כו' בכסף ובשטר ובחזקה ר' אלעזר אומר נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות כו' אמר ר' אלעזר מעשה במרוני אחד כו' דרישא דר"א דתוספתא אלא אמלתא דרבנן קאמר דאמרי דלא בעי קנין כו' כצ"ל ונ"ב פירוש בא ר' אלעזר לחלוק ולומר הא דלא בעי קנין בד"א בחול כו' וק"ל:

בא"ד והכי פירושא דאם עשה עשוי ולא אמרינן כו' נ"ב פירוש הא דר' יהודה שאמר בד"א בשבת כו' אבל דברי ת"ק שאמר בד"א בחול כו' אין צריך לפרש מידי דקמ"ל דקנין מהני בשבת אף שאסור לקנות בשבת ודו"ק:

בא"ד לאחר מיתה דכיון שאין יכול כו' כצ"ל:

בא"ד וה"ק לא יעשה בלא קנין כו' כצ"ל ונ"ב גם זו פירוש לר' יהודה דוקא וק"ל:

בד"ה כבינתי לבתי וכו' ולמה אסור לצאת בו בשבת כו':

והסגיס והרדיד כו' ופי' בערוך כו' ותתעלף ומתרגם בתרגום ירושלמי גרידא כצ"ל:

במשנה ואמרה תנו כבינתי לבתי. לעיל (קמ"ט) בתד"ה דקא מגמר מוכח להדיא דהי' לפניהם הגי' תנתן וכ"ה בגמרא לעיל (קנ"א ב') וברי"ף ורא"ש וברשב"ם כאן:

גמרא מעשה במרוני א'. עי' הגהת הב"ח. אבל מצאנו ג"כ מעלות בית מרון ר"ה י"ח (לפי הגי' שלפנינו). ובמקרא שמרון מראון (יהושע י"ב). ואולי גם מי מרום (שם י"א) הוא ע"ש המקום ואותיות מ"ן מתחלפין:

ר"ש במשנה ד"ה שהיתה חולה. אם מתנת ש"מ בלא שיור כו'. מה שתמה עליו מהרש"ל. נראה דאישתמיטתי' במחכ"ת הא דאיתא לעיל (קנ"א ב') דר"ה בריה דר"י מוקי לה במחלק כל נכסיו. ואי קשיא הא קשיא דלרשב"ם עדיף מצוה מחמת מיתה ממתנה בלא שיור ואילו ר"ה הנזכר אמר איפכא דמצוה מחמת מיתה אפי' לרבנן לא מהני ובלא שיור פליגי וזה דוחק לומר דכוונת הרשב"ם במצוה מחמת מיתה ובלא שיור דאיכא תרתי. ועוד דא"כ אפי' למאן דמוקי במצוה מחמת מיתה נמי נימא דדוקא בשיור פליג ר"א:

ר"ש ד"ה קונין מש"מ אפי' בשבת. שהרי קונין בכליו של קונה כו'. תמוה דהלא לוי ס"ל בב"מ (מ"ז) בכליו של מקנה. ואולי ס"ל דלוי לחוד ורבי לוי לחוד:

תד"ה ר"א. (בסופו). וה"ק ל"י בלא קנין. וכ' מהרש"ל דזה הפי' לר"י דוקא. נראה כוונתו דלר"מ דאיירי בשבת. יל"פ דבקנין לא יעשה משום דדמי למקח וממכר ופליגא אגמרא דילן עי' לקמן בתד"ה קונין. והמהרש"א לא הבינו כן וכתב עליו דל"י דרכו:

תד"ה קונין. ואפי' בשבת מותר להקנות כדאמר כו'. גם מכאן גופא מוכח דמותר להקנות אפי' היכא דהקנין הוא לצורך דהא קאמר ולא לחוש לדברי ר"א ולדידיה הקנין מוכרח ועי' ברא"ש:

רשב"ם ד"ה א"ל. וקנסא הוא כו'. נ״ב והפקר ב"ד הפקר:

בני רוכל. שם אביהן: שהיתה חולה ואמרה תינתן כבינתי לבתי. אם מתנת שכיב מרע בלא שיור היתה איכא למימר דמודה ר''א במצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין והוא דמית דהא לא מיבעי לאוקומי מעשה דבני רוכל במצוה מחמת מיתה ואם מתנת שכיב מרע במקצת היתה ומיבעי לן לאוקומי במצוה מחמת מיתה כדאוקימנן לעיל דהא מתנת שכיב מרע במקצת כולי עלמא מודים דלא מיקניא באמירה ואם כן ע''כ פליג ר''א אפילו במצוה מחמת מיתה: אמר להן אין מביאין ראיה מבני רוכל. דרשעים היו והלואי שתקברם אמם כדמפרש טעמא בגמרא וקנסא הוא דקנסום רבנן לקיים מתנת אמם לבתה בלא קנין: גמ' במרוני. על שם מקומו: וביקש ליתנם. שהיה שכיב מרע לדברי ר''א ומקבלי מתנה לא הוו גביה כדמפרש בקדושין והתם פריך עלה טובא: אמרו ליה אין להם תקנה. לזכות בהן המקבל מתנה לפום מאי דלא סמכא דעתן עד שיקנה כו' הכי מפרש בפ''ק דקדושין והתם מפרש שפיר: ולקח בית סלע. שאינו ראוי לזריעה וקנאו בזול לשם כן על מנת להקנות לו: מרוני בריא היה. בשעת מתנה ואח''כ מת: מקיימי קוצים. קרדונ''ש: בכרם. דכה''ג אשכחן במסכת כלאים דמאכל בהמה הוי כלאים בכרם משום לא תזרע כרמך כלאים ואפילו מקיים לוקה דדרשי' במועד קטן (דף ב:) כלאים שדך לא: שכן בערביא כו'. ורבנן בתר רובא דעלמא אזלי שאינן מקיימין שדות לגמליהן: קונין משכיב מרע אפי' בשבת. לא שנא היכא שצריך קנין כגון ששייר לא שנא במחלק כל נכסיו דכיון דתלי טעמא משום שמא תטרוף דעתו עליו דלא סמכא דעתיה שתתקיים צוואתו באמירה הלכך כדי להפיס דעתו קונין אפילו בשבת בכל מתנתו בין ששייר וצריך קנין בין בלא שייר ובאמירה סגי ואע''ג דקנין דמי למקח וממכר שהרי קונין בכליו של קונה שמקנה סודרו כדי לקנות בו המתנה: ולא לחוש לדברי ר' אליעזר. מה שקונין לאו דצריך קנין כר''א דהא קיימא לן כרבנן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין אלא להפיס דעתו כדי שלא תטרוף דעתו קונין דהשתא סמכא דעתיה: מתני' רבי אליעזר אומר. אם בשבת חילק נכסיו אז תקנו חכמים שיהו דבריו קיימין בלא קנין וכתיבה שלא תטרוף דעתו שמן הדין אין יכול לקנות ולכתוב בשבת: אבל לא בחול. שיש תקנה בקנין וכתיבה ולמה תטרוף דעתו: בשבת אמרו. שדבריו קיימין אע''ג דליכא למימר מגו דיכול לקנות ולכתוב כי לא עביד נמי קני וקל וחומר בחול דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו: זכין לקטן. הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו ממון שנותנין לו תקנו חכמים שיהא אחר זוכה ומקבל לצרכו: ואין זכין לגדול. שהרי יכול לזכות בעצמו: ר' יהושע אומר לקטן אמרו. משום דזכין לו שלא בפניו וכ''ש לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות ושליח נמי מצי משוי והלכך כ''ש דזכין לאדם שלא בפניו: גמ' קל וחומר לשבת. דכיון דאין יכול לכתוב עשו לו תקנה לקנות דבריו באמירה בעלמא כדי שלא תטרוף:

אמרו לו מעשה דבני רוכל כו' לימא להו דשבת הוה ע''כ דברי ר''ת ועוד הקשה ר''י מדאמרי' בגיטין בסוף פ''ק (דף יד: ושם) גבי הולך מנה לפלוני כו' ומוקי לה התם בשכיב מרע וקאמר ר''י הנשיא משום ר' יעקב שאמר משום רבי מאיר כר' אליעזר דבחול צריך קנין ואי גרסי' הכא רבי אליעזר הא אית ליה לר''מ בגמ' דרבי אליעזר אומר בחול דבריו קיימין ולא הצריך קנין והתם בחול מיירי מדקאמר הולך מנה לפלוני דמשמע בחול אלא ש''מ דגרס רבי אלעזר ואית ליה בין בשבת בין בחול צריך קנין ופליג אדרבי אליעזר ורבי יהושע דבסמוך וגרסי' ולא לחוש לדברי רבי אלעזר וכן בפ''ק דקדושין (דף כו:) גבי בעיא דצבורין ולקמן בגמ' גבי המקיים קוצים בכרם גרס רבי אלעזר וכן בשבת פרק חבית (דף קמד:) דמייתי לה ההוא דהמקיים קוצים בכרם והר''ר יצחק בר מאיר הקשה מן התוספתא (פ''י) דקתני התם המסוכן שחלק נכסיו על פיו בין בחול בין בשבת דברי המת יעשו אבל בריא עד שיקנו בכסף ובשטר ובחזקה ר''א אומר נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אין נקנים אלא במשיכה אמר ר' אליעזר מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה כו' במה דברים אמורים בחול אבל בשבת לא יעשה ואם עשה עשוי ר' יהושע אומר בחול אמרו קל וחומר בשבת דברי ר''מ ורבי יהודה אומר רבי אליעזר אומר במה דברים אמורים בשבת אבל בחול לא יעשה ואם עשה עשוי רבי יהושע אומר בשבת אמרו קל וחומר בחול אלמא משמע דכולה רבי אליעזר קתני לה ואור''י דלא קשיא מידי דבמה דברים אמורים דתוספתא אמתני' דהכא קאי ולא אמילתא דרישא דר' אלעזר דתוספתא אלא אמילתא דרבנן קאמר דאמרי דלא בעי קנין והכי פירושא דאם עשה עשוי ולא אמרינן דאין קנין לאחר מיתה דכיון שאין יכול לעשות אלא בקנין מודו כ''ע שיועיל זה הקנין לאחר מיתה והוי כאילו פירש מהיום אם לא יחזור בו לאחר מיתה וה''ק לא יעשה בלא קנין ואם עשה בקנין מה שעשה עשוי ולכתחילה נמי יכול לעשותה בקנין: כבינתי לבתי. פי' רבינו שמואל נושק''א בלע''ז שחוגרת בה צוארה ואין נראה לר''י מדאמר בשבת פרק במה אשה יוצאה (דף סב.) ולא תצא בכוליאר וקאמרי' בגמרא מאי בכוליאר אמר רב מכבנתא היינו כבינתי דהכא ופי' רש''י התם נושקא ולמה אסור לצאת בו בשבת והלא אינו עשוי אלא דרך מלבוש ושלפא ומחוי נמי לא שייך ביה כיון שתגלה בשרה ועוד אמרי' ביומא פרק. אמר להם הממונה (דף כה.) גבי כהנים תנא היו עומדים בכוליאר פירוש עומדין בעיגול ע''כ נראה לר''י כפירוש הערוך שפירש בכוליאר הוא כעין עטרה ומ''מ יש בה שום דבר חד כדאמרי' בשילהי דשבת (דף קנו:) דשקלה למכבנא ויהבא בעיני דחיויא וכבינתי דהכא אין לפרש נושקא אפילו תחלק בין מכבנתא דשבת לכבינתי דהכא דהא כתיב בישעי' ובתי הנפש והלחשים ופי' רש''י שם בתי הנפש נושקא שהיא כנגד שהנפש נתון שם וכתוב נמי והרדידים ומתרגמינן כבינתי ועוד תנן במס' כלים (פכ''ט מ''א) והסגוס והרדיד כו' ופירש בערוך דהיינו רדידים וקרוי בלשון ישמעאל ריד''א והוא צעיף דק שהאשה מתכסה בה ראשה ותכס בצעיף ותתעלף מתרגם בתרגום ירושלמי רדידא (בראשית לח): קונין מש''מ ואפי' בשבת. במצוה מחמת מיתה או בכותב כל נכסיו אתי שפיר דשייך התם טירוף דעת כי אע''פ שהקנין אינו מעלה ומוריד מ''מ מצטער על הדבר וה''ה נמי בכותב מקצת אע''פ שסבור הוא עדיין לחיות שהרי אינו יכול לחזור בו ומשייר לנפשו מ''מ שייך ביה טירוף דעת כדפי' רבינו שמואל ואפי' בשבת נמי מותר להקנות כדאמר בהזורק (גיטין עז: ושם) ההוא ש''מ דכתב לה גיטא לדביתהו למחר תקיף ליה עלמא טובא אמר רבא מי איכא דוכתא דלינסבא גיטא ותיזל איהי ותיחוד ותפתח כו' והיכי קא קניא ליה הא אקנייה רשותא בשבת אסור אלא ש''מ בש''מ הקילו וא''כ מותר להקנות גם הכא ותדע דבש''מ הקילו דהא תקשה היכי הוה מצי לגרש בשבת והתניא בתוספתא דביצה אין מגרשין בשבת אלא בש''מ הקילו: זכין לגדול ואין זכין לקטן. וא''ת למה אין זכין לקטן הלא זכין לאדם שלא בפניו וי''ל כיון דזכיה מטעם שליחות מאן דמצי משוי שליח יש לו זכיה ומאן דלא מצי משוי שליח אין לו זכיה ומאן דאית ליה זכין לקטן ואין זכין לגדול ס''ל כיון דגדול יכול לקנות לא תקון ליה רבנן זכיה כמו בקטן:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד