בבא בתרא קנז ע"א

אומר: בחול אמרו חכמים שמזכה בדיבור למרות שניתן לכתוב, וקל וחומר לשבת שאי אפשר לכתוב בה. כיוצא בו נחלקו בענין דומה: זכין לגדול שיש לו כח זכיה בעצמו, ואין זכין לקטן, אלו דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר: בגדול אמרו שזוכים עבורו, למרות שיכול לזכות לעצמו, קל וחומר לקטן שאם לא יזכו עבורו לא יזכה בעצמו. זו היתה שיטת ר' מאיר במחלוקת זו.

ואילו ר' יהודה אומר שכך היתה המחלוקת, שר' אליעזר אומר: בשבת — דבריו קיימין, מפני שאינו יכול לכתוב, אבל לא בחול. ר' יהושע אומר: בשבת אמרו דבריו קיימים, קל וחומר בחול שיכול אז לכתוב. כיוצא בו, זכין לקטן ואין זכין לגדול, אלו דברי ר' אליעזר. ור' יהושע אומר: לקטן אמרו שזוכים, קל וחומר לגדול. והם דברי משנתנו בדיוק.

א משנה נפל הבית עליו ועל אביו, או עליו ועל מורישיו האחרים, ומתו כל הנמצאים בבית, ואולם לא ידוע מי מהם מת קודם. והיתה עליו, על הבן, חובת תשלום לכתובת אשה, וכן לבעל חוב שהיה הבן חייב לו כסף, ולא היה לבן כסף מעצמו, אלא מה שיכול לרשת מאביו. יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון ואחר כך מת האב, ומשום כך לא ירש הבן דבר, וכל הנכסים שייכים לאב, ועל האב (ויורשיו) אין כל התחייבות לשלם את הכתובה או חוב. ובעלי החוב אומרים: לא כן, אלא האב מת ראשון ואחר כך מת הבן ונמצא שירש הבן את נכסי אביו, ומהם הם רוצים לגבות.

כיון שלא ניתן לבירור מי מת ראשון — בית שמאי אומרים: יחלוקו אלו ואלו ביניהם, ובית הלל אומרים: הנכסים יעמדו בחזקתן וישארו בידי יורשי האב.

ב גמרא משנתנו הובאה בתוך דיון על משנה אחרת, וכך תנן התם [שנינו שם] במשנה: המלוה את חבירו בשטר — גובה את חובו גם מנכסים משועבדים (נכסים שהיו ברשותו בזמן ההלוואה ומכר אותם). אם היה זה מלוה על ידי עדים, שלא בשטר — גובה המלוה רק מנכסים בני חורין (שלא נמכרו לאחרים).

בעי [שאל] שמואל: הכותב בשטר שהוא משעבד נכסים "דאיקני" [שאקנה], וקנה נכסים לאחר כתיבת השטר, מהו הדין בכגון זה? האם הם משתעבדים לחוב או לא? ומסבירים: אליבא [על פי] שיטתו של ר' מאיר שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא עדיין לעולם — לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, שודאי קנה המלוה, כלומר, שנכסים אלו משועבדים לו. שאם יכול להקנות דבר במתנה, כל שכן שחל עליו השעבוד. אלא כי תיבעי [תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן [לשיטת חכמים], דאמרי [שהם אומרים]: אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מה יהא הדין כשכתב "דאיקני"?

אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ששנינו במשנה מחלוקת בענין אדם המוציא שטר חוב על חבירו, והלווה מוכיח שלאחר כתיבת השטר קנה מן המלוה קרקע. שאדמון אומר שהדבר מוכיח שכבר נפרע החוב, שאם לא כן — לא היה המלוה מוכר לו קרקע. וחכמים אומרים: זה המלוה היה פיקח שמכר לו את הקרקע, מפני שהוא יכול עתה למשכנו עליו כשתובע את חובו. מכל מקום ברור שקרקע זו נקנתה לאחר שנכתב שטר החוב, ובכל זאת יכול המלוה לגבות ממנה. משמע שיש דרך שישתעבדו למלוה גם נכסים שהלווה קונה לאחר ההלוואה!

על הראיה שהביא רב יוסף ממשנה זו אמר ליה [לו] רבא: מיניה קאמר [ממנו אמר]? מיניה [ממנו] — אפילו מגלימא [מגלימה] שעל כתפיה [כתפו] הוא גובה, ובוודאי מכל דבר המצוי עתה בידו יכול לגבות! כי קא מיבעיא לן [כאשר נשאלת לנו השאלה] הרי זה במקרה שכתב "דאיקני" [שאקנה] וקנה ומכר לאחרים, או שכתב "דאיקני" [שאקנה] וקנה והוריש, מאי [מה הדין]? האם יכול המלוה לטרוף נכסים אלה מן הקונה או היורש? ומאותה משנה לא נפתרה שאלה זו.

אמר רב חנא, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממשנתנו: נפל הבית עליו ועל אביו, או עליו ועל מורישיו האחרים, והיתה עליו, על הבן, חובת תשלום לכתובת אשה ובעל חוב, יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון ואחר כך מת האב, ובעלי חובות אומרים: האב מת ראשון ואחר כך מת הבן, ומשום כך יש לנו שיעבוד על מה שירש הבן מאביו.

ואי סלקא דעתך "דאיקני" [ואם עולה על דעתך לומר שכשאומר "שאקנה"] וקנה ומכר, "דאיקני" ["שאקנה"] קנה והוריש — לא משתעבד, הרי נהי נמי [גם אם נניח] שהאב מית ברישא [מת בראשונה], הלא נכס זה שירש הבן מאביו בכלל "דאיקני" ["נכסים שאקנה"] הוא, שהרי הגיעו לידו לאחר ההלוואה, ומשמע איפוא שיש דרך לשעבד נכסים עתידיים, בדרך של "דאיקני"!

אמר להו [להם] רב נחמן, זעירא (ר' זירא) חברין [חברנו] תרגמה [הסביר אותה כך]: הטעם שבעלי החוב יכולים לגבות במקרה כזה אינו משום שעבוד "דאיקני", אלא מפני שמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן, ואין מכאן כלל ראיה למקרה רגיל של "דאיקני", כשקנה ומכר. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: לפי הסבר זה שההתחייבות לשלם אינה מכוח השטר שביד המלוה, אם כן מלוה על פה הוא, ורב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מלוה על פה — אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות!

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנז - א

רבי יהושע אומר, אם בחול, אמרו שיכול לעשות קנין, תקנו דבור, וקל וחומר לשבת שאין יכול לעשות בה קנין, ודאי תקנו שיקנה בדבור.

כיוצא בו נחלקו בדבר דומה: זכין לגדול, כיון שזכיה מטעם שליחות, וגדול שיכול למנות שליח, אפשר לזכות עבורו. ואין זכין לקטן, שלא יכול למנות שליח, דברי רבי אליעזר. ^[123] רבי יהושע אומר, בגדול אמרו, שאף על פי שיכול לזכות בעצמו אפשר לזכות עבורו, קל וחומר לקטן שתקנו לו זכיה. כל זה לשיטת רבי מאיר.

אבל רבי יהודה אומר שהמחלוקת היא כפי שהתבאר במשנה: רבי אליעזר אומר, בשבת דבריו קיימין מפני שאינו יכול לכתוב. אבל לא בחול. רבי יהושע אומר, בשבת אמרו, קל וחומר בחול. כיוצא בו, זכין לקטן ואין זכין לגדול, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר, לקטן אמרו קל וחומר לגדול.

מתניתין:

נפל הבית עליו ועל אביו ושניהם מתו, או עליו ועל מורישיו, שהוא יורש אותם, כגון דודו שהוא הקרוב ביותר, והיתה עליו כתובת אשה, היה לו חוב של כתובת אשתו, ובעל חוב שנושה בו -

יורשי האב אומרים, הבן מת ראשון, ואחר כך מת האב, והנכסים עוברים ליורשי האב, ואי אפשר לגבות מהם, כיון שהבן לא זכה בהם מעולם.

ובעלי החוב אומרים, האב מת ראשון, ואחר כך הבן, ולכן הבן ירש קודם את נכסי אביו, ורק אחר כך הוא מת, נמצא, שהנכסים היו בחזקתו, ובעלי החובות יכולים לגבות חובם מהנכסים.

בית שמאי אומרים, יחלוקו, כיון ששניהם מוחזקים בצורה שוה בנכסים, היות ששטר העומד לגבות הרי הוא כגבוי, ולכן בעלי החובות והיורשים שניהם נחשבים כמוחזקים בנכסים, ומספק חולקים.

ובית הלל אומרים, נכסים בחזקתן של היורשים, כיון שהם מוחזקים, ואלו בעלי החובות מחוסרים גביה.

גמרא:

תנן התם שנינו במשנה: המלוה חבירו בשטר, גובה מנכסים משועבדים, כיון שיוצא קול על ידי השטר, והלקוחות ידעו להזהר מלקנות, לכן גובים מהם. אבל המלוה לחברו על ידי עדים, בלי שטר, שנחשב כמלוה בעל פה, גובה רק מנכסים בני חורין כיון שאין קול למלוה.

בעי שמואל, שמואל הסתפק: דאיקני, וקנה - מהו?

מי שכתב לחבירו בשטר ההלואה שרוצה לשעבד לו נכסים שהוא עתיד לקנות, ובשעת ההלואה הם עדיין לא שלו, האם אפשר לשעבד נכסים שלא באו לעולם?

אליבא דרבי מאיר, לפי שיטת רבי מאיר, דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, שאפשר להקנות פירות דקל אף על פי שהפירות לא באו לעולם, וכן אפשר לקדש אשה לאחר שהיא תתגייר על אף שכעת היא לא בת קדושין, לא תבעי לך אין להסתפק, דודאי קנה, כי לשיטתו אפשר לשעבד נכסים שעדיין לא בעולם. שאם אפשר להקנות, בודאי אפשר לשעבד. ^[124]

אלא, כי תבעי לך, כל הספק של שמואל, הוא אליבא דרבנן, דאמרי, הסוברים אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, האם שעבוד הוא כמו קנין, או שלשעבד דבר זה יותר קל ^[125].

תא שמע, הגמרא מנסה לפשוט את הספק מהברייתא: וחכמים אומרים, חולקים על אדמון, וסוברים שמי שהלוה לחבירו, ואחר כך מכר המלוה קרקע ללוה, זה לא ראיה שהלוה פרע כבר את החוב [שאם לא כן, לא היה מוכר לו המלוה את הקרקע שלו אלא היה גובה את הכסף עבור חובו] כפי שסובר אדמון. אלא, זה היה פקח, המלוה הוא פקח, שמכר לו את הקרקע אף על פי שהוא חייב לו כסף, מפני שהוא יכול למשכנו עליו. הקרקע שמכר לו, תהיה עתה משכון עבור החוב, ואין המלוה מפסיד.

ולכאורה, הקרקע נקנית לאחר ההלואה, והאיך היא תהיה משכון לחוב שהיה קודם? ומוכח מכאן שאם כותב "דאיקני" זה משתעבד.

אמר ליה רבא, לדחות את ההוכחה: מיניה קאמר!?

כאן הקרקע הרי נמצאת עתה אצל הלוה, ואין מכאן ראיה שאפשר לשעבד דבר שלא בא לעולם, כיון שמיניה, אפילו מגלימא דעל כתפיא! מהמלוה עצמו, יכול המלוה לגבות אפילו מהבגדים שהוא לובש, כיון שזה לא גביה של שעבוד, אלא כל מה שנמצא אצל הלוה, יכול המלוה לגבות, גם אם לא כתב לו "דאיקני".

כי קא מיבעיא לן, כל הספק היה בכותב הלוה למלוה שמשעבד לו גם כל נכסיו דאיקני, ואחר כך קנה ומכר, קנה אחר כך הלוה נכסים, ומכרם, או כתב "דאיקני", וקנה והוריש, שקנה נכסים והורישם, האם המלוה יכול לגבות מהלקוחות או מהיורשים.

והגמרא מנסה לפשוט את הספק ממשנתנו: אמר רב חנא, תא שמע: נפל הבית עליו ועל אביו, עליו ועל מורישיו, והיתה עליו, היה על הבן חוב של כתובת אשה, או בעל חוב שהיה חייב לו כסף, יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון, ומעולם לא ירש את אביו, ואחר כך מת האב. ובעלי חובות אומרים: האב מת ראשון, והבן ירש אותו והירושה משועבדת לגביית החוב.

ואי סלקא דעתך, אם תרצה להעלות על דעתך ולומר כי הכותב "דאיקני", וקנה ומכר, או "דאיקני", וקנה והוריש, לא משתעבד, כי זה לא היה בעולם בשעת ההלואה, הרי נהי נמי דאב מית ברישא, גם אם האב מת ראשון, הרי דאיקני הוא! שהרי הנכסים לא היו בשעת הלואה אלא אחר כך הוא ירש אותם, ובהכרח, כיון שכתב דאיקני, אפשר לשעבד נכסים שיהיו בעתיד.

אמר להו רב נחמן לדחות דוחה את הראיה: זעירא חברין תרגמה, פירש את המשנה מצד

מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם. וזה לא מצד שעבוד, אלא יתומים שאביהם הניח להם נכסים, יש להם מצוה לפרוע את חובותיו. ^[126] ויתכן ש"דאיקני" לא מועיל לשעבד נכסים.

מתקיף לה רב אשי, לקיים את הראיה, שאי אפשר לומר במשנתנו שזה מצד מצוה, שהרי אם דאיקני לא מועיל, אין שום תוקף לשטר, שהרי אי אפשר לגבות בו מנכסים שיקנה הלוה לאחר מכן. ואם כן, כמו מלוה על פה הוא, שלא נכתב עליו שטר ! ורב ושמואל, דאמרי תרווייהו, שניהם סוברים, שמלוה על פה, אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, כיון שאין קול, רבנן לא תקנו שיגבה.

הערות

^[123] על פי דברי התוד"ה זכין.

^[124] לכאורה ר"מ אמר שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם רק בפירות דקל דעבידי דאתו וכאן זה לא עבידי דאתו כי זה לא עומד לכך שיקנה נכסים בעתיד כך הקשו התוס' בד"ה דאיקני, והם מבארים ששעבוד יותר קל מקנין ולכן לא צריך שיהיה עבידי דאתו אך בקצוה"ח סי' קי"ב ס"ק ג' מבאר שבדבר שנמצא בעולם רק זה לא אצלו כמו מקדש אשה לאחר שתשתחררי או לאחר שימות בעלך לא צריך שיהיה עבידי דאתו.

^[125] בביאור החלוק בין קנין לשעבוד נחלקו הראשונים הרשב"ם בד"ה אלא כי תבעי מבאר: א. כי הקרקעות הם בעולם אמנם הם לא בבעלותו אבל כיון שהם בעולם יותר קל לשעבד [והרש"ש דוחה את דבריו כי הרי רבנן נחלקו על רבי מאיר גם בדברים כאלו כמו מקדש אשה ומוכר שדה לכשאקחנה]. ב. תקנת חכמים משום נעילת דלת שאפשר לשעבד וכך נוקט הקצוה"ח בסי' קי"ב ס"ק א'. אך בתוד"ה דאיקני משמע שההסבר הוא ששעבוד חל ממילא ע"י מעשה ההלואה ובדבר שחל מעצמו אין חסרון של דשלב"ע ומהתורה כיון שהלוה חייב גם נכסיו משתעבדים אפילו מה שקנה אחרי ההלואה ומה שצריך לכתוב דאיקני זה מדרבנן כי אין קול רק לנכסים שהיו בזמן ההלואה וכן כתבו התומים סי' ק"ד סק"ז והנתיבות סי' ס' סקי"ב.

^[126] תוס' בד"ה מצוה מבאר שזו לא רק מצוה אלא אף כופין אותם כיון שזו מצוה של פריעת חוב וכופין על המצוות. ואם לא הניח נכסים זו מצוה בעלמא של כבוד אב ואם שלא כופין עליה כיון שמתן שכרה בצדה וכן פירשו בכתובות פ"ו ע"א.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

says: With regard to weekdays the Sages stated that the verbal instruction of person on his deathbed is valid, even though it is permitted to write. And one may infer a fortiori that the same applies with regard to Shabbat, when writing is prohibited. Similarly, one can acquire property on behalf of an adult, as he is able to effect acquisition himself, but one cannot acquire property on behalf of a minor; this is the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Yehoshua says: The Sages stated this halakha with regard to an adult, even though he can effect acquisition himself. One may infer a fortiori that this also applies with regard to a minor, who cannot effect acquisition himself.

Rabbi Yehuda says that Rabbi Eliezer says: On Shabbat, the verbal statement of a person on his deathbed stands due to the fact that he cannot write. But a verbal instruction does not stand on a weekday. Rabbi Yehoshua says: With regard to Shabbat the Sages stated that his verbal instruction stands, even though writing is prohibited. One may infer a fortiori that the same applies with regard to a weekday, when writing is permitted. Similarly, one can acquire property on behalf of a minor, but one cannot acquire property on behalf of an adult, since he can effect the acquisition himself; this is the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Yehoshua says: The Sages stated this halakha with regard to a minor, and one may infer a fortiori that this also applies with regard to an adult.

MISHNA: A house collapsed on a son and upon his father, or upon a certain person and upon those from whom he stands to inherit, and it is unknown who died first. If the son bore the responsibility to pay the marriage contract of his wife and to pay a creditor, and the son had no money with which to pay them except that which he might inherit from his father, and the father’s heirs say: The son died first and afterward the father died, and therefore the son did not inherit property from his father, and the creditors say: The father died first and afterward the son died, resulting in the son’s inheriting his father’s property, enabling the creditors to collect payment from the property even after the son’s death, there is a dispute with regard to how to rule.

Since it cannot be determined who died first, Beit Shammai say: They divide the property between them so that the father’s heirs receive half of his property and the son’s creditors receive the other half. And Beit Hillel say: The property retains its previous ownership status. Since the last known owner of the property was the father, the property is given to the father’s heirs.

GEMARA: We learned in a mishna elsewhere (175a): One who lends money to another with a promissory note can collect the debt even from liened property that has been sold. If one lends money only with witnesses, he can collect the debt only from unsold property.

Shmuel raises a dilemma: If the borrower wrote in the promissory note: The property that I will acquire in the future shall be liened to this debt, and he subsequently acquired property, what is the halakha? Is the property liened or not? The Gemara clarifies the dilemma: According to the opinion of Rabbi Meir, who says: A person can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world, you should not raise the dilemma, as the lender certainly acquires, i.e., places a lien, on the property. Rather, when should you raise the dilemma? Raise it according to the opinion of the Rabbis, who say: A person cannot transfer ownership of an entity that has not yet come into the world.

Rav Yosef said: Come and hear proof from a mishna (Ketubot 110a): If one produces a promissory note against another, and the borrower produced a bill of sale dated after the promissory note that states that the lender sold him a field of his, Admon says that the borrower can say: Were I really indebted to you, you should have collected the loan when you sold me the field. And the Rabbis say: This does not prove anything. It is possible that this lender was perspicacious, as he sold the borrower the land for a good reason, because now he can take the field as collateral from him in lieu of the outstanding loan. This mishna indicates that even property acquired by the borrower after the promissory note is written is liened.

Rava said to Rav Yosef: Do you speak of a case where the debt is collected from the debtor? With regard to collecting the debt from him, the debt is collected from any property currently in his possession, even from the cloak that is upon his shoulders. When the dilemma was raised to us, it was with regard to a case where the borrower wrote: The property that I will acquire shall be liened, and he subsequently acquired property and sold it to others. The dilemma also pertains to a case where the borrower wrote: The property that I will acquire shall be liened, and he subsequently acquired property and bequeathed it to his heirs. In these cases, what is the halakha? Can the lender repossess the property from the buyer or heir?

Rav Ḥana said: Come and hear a proof from the mishna: In a case where the house collapsed on a son and upon his father, or upon a certain person and upon those from whom he stands to inherit, and it is unknown who died first, the halakha depends on the circumstances. If the son bore the responsibility to pay the marriage contract of his wife and to pay a creditor, and the son had no money with which to pay them except that which he might inherit from his father, and the father’s heirs say: The son died first and afterward the father died, and therefore the son did not inherit property from his father, and the creditors say: The father died first and afterward the son died, there is a dispute with regard to how to rule. In this case, the creditors claim that the son inherited his father’s property, and therefore they have a lien upon the property.

The Gemara explains: And if it enters your mind to say that when the borrower writes: The property that I will acquire shall be liened, and he acquires property and sells it to others, it is not liened, and that when he writes: The property that I will acquire shall be liened, and he acquires property and bequeaths it to his heirs, it is not liened, then the mishna is difficult. Although the father indeed died first, this case is comparable to one where the borrower writes: The property that I will acquire shall be liened, as the son acquired the property after receiving the loan. This indicates that a lien can be placed upon property that one will acquire in the future.

Rav Naḥman said to the Sages: Rabbi Zeira, our colleague, interpreted the mishna as follows: In this case, the creditors do not claim the property because it is liened. Rather, they claim it because it is a mitzva incumbent upon the orphans to repay their father’s debt. Rav Ashi objects to this: If the promissory note does not place a lien on the property, this is considered a loan by oral agreement, and Rav and Shmuel both say: A loan by oral agreement cannot be collected, neither from the heirs nor from the buyers.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כיוצא בו זכין לגדול. הואיל ואית ליה יד אין יד מעכבת בו: ר' יהושע אומר לגדול אמרו וכו' כסוגיא דבחול אמרו:

נפל הבית עליו ועל אביו או עליו ועל מורישיו. אותן שאר קרובים שמורישין לו ירושתו כגון דודו או אחיו או אשתו:

והיתה עליו. על אותו בן לפרוע כתובת אשה ובעל חוב:

יורשי האב. כגון בניו של אב או אחיו של אב:

אומרים הבן מת ראשון. ואין לו בנים לבן וחזרה ירושתו לאביו ואחר כך מת האב: ובעלי חוב אומרים האב מת ראשון ואח"כ מת הבן ועליכם לפרוע חובותיו מנכסיו המגיעין לחלקו של בן:

ב"ש אומרים. הואיל וממון המוטל בספק הוא חולקין ויפרעו החצי:

וב"ה אומרין נכסים בחזקתן. בחזקת יורשי האב ולא יפרעו כלום:

תנן התם כו' גובה מנכסים משועבדים. מה שמכר או מה שממשכן שוב [אחר] שלוה משום דמלוה בשטר אית ליה קלא וידעי דמשתעבדי ליה בנכסיו:

בעי שמואל הא ודאי פשיטא ליה דהנהו נכסים דישנן תחת יד של לוה בשעה שלוה מן המלוה כולן משועבדים לו. אבל הא מיבעי ליה אי כתב ליה בשטריה וכל אותן נכסים דאיקני עדיין כל זמן שהחוב בידו משתעבדי ליה מהו מי אמרינן כיון דלא הוי בידיה בשעת הלואה לא משתעבדי או דילמא כיון דאתני ליה משתעבדי ליה נמי:

כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. מי אמרי' כי אמרי רבנן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל דליתנייהו בעולם והוא מקני ליה השתא ומשום הכי לא קנה אבל מקרקעי איתנהו בעלמא ולהיכא דכתב [דאקני] ודאי קנה משום כשאקנם יהיו משועבדות לך דהשתא לא מקני ליה מעכשיו וקני או דילמא לא שנא:

אמר רב יוסף ת"ש. דתנן במס' כתובות מי שהוציא שטר על חבירו שחייב לו מנה והלה מוציא שטר שמכר לו שוב את השדה אדמון אומר יכול לטעון הלוה אילו הייתי חייב לך כשמכרת לי שוב שדה ונתתי לך דמים היה לך לתופשן בשביל חובך שאתה אומר ולא היה לך ליתן לי השדה ולא שטר מכירה אבל כשנתת לי שטר המכירה והשדה הדבר מוכרח שלא הייתי חייב לך כלום שכבר פרעתי לך קודם לכן. וחכמים אומרים אין יכול לטעון כך דזה פיקח היה שמכר לו קרקע להכי מכר לו את הקרקע שאם יאמר זה אין לי ממה לפרוע חובך יכול למשכנו הקרקע שמכר לו לתפשו עד שיגבה חובו אלמא דסבירא להו לרבנן דמה שקנה שוב אחרי ההלואה יכול למשכנו ותפשוט לך מיהא אפי' לרבנן דאי כתב לו דאקנאי ודקנינא דמשתעבד נמי מאי דקני שוב:

אמר ליה רבא. אי משום הא לא איריא:

מיניה. דבעל חוב גופיה קאמרת דיכול למשכנו מה שקנה שוב הא פשיטא לי דמיניה גבה אפי' מגלימא דעל כתפיה אע"ג דלא כתב ליה דאיקני. אלא כי קמבעיא לן היכא דכתב ליה דאיקני קנה שוב ומכר או שקנה שוב והוריש מאי. מצי בעל חוב לאפקינהו מידא דלקוחות או מן יורשין הואיל וכתב ליה דאיקני אי לא: ת"ש ממתני' נפל הבית על אביו ועליו כו' בעל חוב אומר האב מת ראשון ואח"כ מת הבן וקנה הבן נכסים ויש לנו להיפרע מנכסיך ואי ס"ד דאי כתב דאיקני וקנה ומכר וקנה והוריש לא משתעבד לבעל חוב מאי קטעני בעלי חוב נהי נמי דכדקאמרי דאב מת ברישא ג"כ לא יגבו כלום דהאי דאיקני וקנה והוריש [הוא] דבאותה שעה שקנאה שנפלו לו מאביו הורישן ליורשיו קודם שהספיק בעל חוב לתבוע חובו דלאלתר מת אלא לאו ש"מ מדקתני מתני' בעל חוב אומר האב מת ראשון ואחר כך מת הבן ותובעין חובתן אע"ג דקנה והוריש הבן ש"מ דאי כתב דאיקני אע"ג דקנה והוריש משועבד ומתני' רבנן היא:

אמר להו רב נחמן. לעולם מיהא ליכא למישמע מינה דאי קנה והוריש אי משתעבדי אי לא. דהכי טעמא מאי טעני בעל חוב וכתובת אשה האב מת ראשון ונפלו נכסים לבן וחייבין אתם לפרוע חובנו לאו משום האי טעמא דקנה והוריש משתעבד אלא משום דמצוה על היתומין לפרוע חובת אביהם ולא מן הדין כי אם מצוה דאע"ג דכתב דאיקני בשטר וקנה והוריש לא משתעבדין ודמי כמאן דלא איכתב והאי דקא תבעי יורשין לאו משום דינא הוא אלא משום מצוה:

מתקיף לה רב אשי. הואיל דדמי כמאן דלא איכתוב להיכא דכתב ליה דאיקני מלוה על פה היא דאכתי לא קנה מה ששיעבד לו (ולא לעולם) אמאי מצי למטען בעל חוב וכתובת אשה האב מת ראשון ואח"כ מת הבן. והא מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות דלהיכא אמרינן דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן היכא דירשו הנהו נכסי דהוו כשעת הלואה אבל דאיקני לא:

תרגמה במצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם. מהכא משמע דלא אמרו מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אלא מנכסי האב, כגון אלו שקנה והוריש למאן דאמר לא משתעבד, ואי נמי במטלטלי דשבק האב, אבל מנכסי דידהו לא, דאילו אפילו מנכסי דידהו, אפילו כי מת הבן הראשון נמי, ומאי שנא מת הבן הראשון ומאי שנא מת האב ראשון, כאן וכאן משום מצוה איכא. וקטינא דאביי (כתובות צא, ב) לא משמע הכין, אלא אפילו מנכסי דידהו. והכא נמי משמע דמצוה וכופין, ובההיא דקטינא משמע רוצה בלא כפייה, ואם כן קשייאן הדדי ומסתברא לי דכל מנכסי דידהו מצוה משום כבוד אביהן ובלא כפייה, והיינו קטינא דאביי, ומנכסי דאב מצוה ובכפיה, והיינו דשמעתין, והדברים עתיקים וכבר כתבתים בארוכה בסוף מסכת כתובות בסייעתא דשמיא.

המשנה התשיעית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמר נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל יורשיו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעלי חוב יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב ויורשי הבן אומרים האב מת ראשון ואחר כך מת הבן בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן נפל עליו הבית ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה ואח"כ מת הבעל ויורשי אשה אומרים הבעל מת ראשון ואח"כ מתה האשה בית שמאי אומרין יחלוקו ובית הלל אומרים הנכסים בחזקתן וכתבה בחזקת יורשי הבעל ונכנסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו אמר ר' עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן אמר לו בן עזאי על חולקין אנו מצטערין אלא שבאת לחלוק עלינו את השוין אמר הר"ם מה שאמר יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב אין להם תועלת עם יורשי הבן לפי שיורשי הבן ירשו זקנם כשמת כמו שקבענו עקר בפרק שלפני זה אבל אומר זה לבעל חוב דכן יורשי הבן ר"ל שאותם שזכו בנכסיו כמו שזכו בהם היורשים ומה שאומרים בית הלל נכסים בחזקתם ר"ל בחזקת יורשי האב כבר ביארנו במקומות מסדר נשים ששם כתבה נופל על מנה מאתים שהוא שטר כתבה עם התוספת שהוסיף לה משלו ונכסים הנכנסין והיוצאין עמהם נכסי מלוג וכבר בארנו זה לשם ומה שאמרו בכאן נכסים בחזקתן הוא נכסי צאן ברזל ולא נתבאר בתלמוד בחזקת מי והיתה המסקנא יחלוקו מזה למדנו שיורשי האשה נוטלין כל נכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל לבד וכבר נתבאר בשביעי מיבמות ובהרבה מקומות אחרים איזה נכסים הם הנקראים נכסי מלוג ואיזה מהם נקראים נכסי צאן ברזל זה שאמר ר' עקיבא בחזקתן ר"ל בחזקת יורשי האם והלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי נפל הבית עליו ועל אביו או על שאר מורישיו ומתו שניהם ר"ל היורש והמוריש והיתה עליו ר"ל על הבן כתבת אשה ובעל חוב ואין לו נכסים מצד אחר אלא מאותה ירושה בעל חוב או האשה אומרים האב מת ראשון ואח"כ מת הבן ונמצא שבשעת מיתת האב זכה הבן באותה ירושה ואנו נפרעים מאותה ירושה ושאר היורשים אומרים הבן מת ראשון ולא זכה בירושה כלל בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתם ר"ל בחזקת היורשים ואין נפרעים האשה והבעל חוב כלום וכן הלכה וכן הדין באיזה צד שמתו שניהם כאחד ולא נודע איזה מת תחלה כגון שטבעו בים או נפלו לאש או מתו ביום אחד זה במדינה זו וזה במדינה אחרת ואפילו היה זרע לבן אין אותו זרע חייב בכלום נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה תחלה וירשה הבעל ואנו יורשים את הבעל ויורשי האשה אומרים הבעל מת תחלה ואנו יורשים את האשה בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן כתבה ר"ל מנה מאתים ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה ר"ל נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה וכן הלכה והתבאר בגמ' שנכסי צאן ברזל בחזקת שניהם ויחלוקו ויש מפרשים שאף במשנה נזכר כן ומה שאמר נכסים בחזקתן פירושו בחזקת שניהם ופירוש נכסים הוא נכסי צאן ברזל והטעם שמאחר שעיקרן לאשה ואחריותן על הבעל הרי יד שניהם שוה בו אבל כתובה ותוספת הוא ממון הנטל מן הבעל ומפני זה הוא בחזקת יורשי הבעל ואפילו פטרה מן השבועה היא ויורשיה ממנו ומיורשיו שאם לא כן אין אנו צריכין לזו שהרי אין טענה ליורשי האשה שאין אדם מוריש שבועה לבניו ונכסי מלוג הם ממון האשה ואין לבעל בגופן כלום ומפני זה הם בחזקת יורשי האשה נפל הבית עליו ועל אמו יורשי האם אומרים הבן מת תחלה ונמצא שלא זכה בירושת אמו והרי אנו יורשים אותו ויורשי הבן שהם אחיו מאביו אומרים האם מתה ראשונה וזכה הבן בירושתה ואח"כ מת הבן ואנו יורשיו אלו ואלו מודים שיחלוקו אמר ר' עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן ופירשו בגמ' בחזקת יורשי האם שהוחזקה הנחלה לאותו השבט ויורשי הבן מכוונים לעקור נחלה זו משבט זה שהוחזק בה לשבט אחר וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המלוה את חברו בשטר אע"פ שלא פירש בהדיא שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין מן הסתם כל נכסיו אחראין לחוב זה ואם מכר בעל חוב טורף מן הלקוחות ואין צריך לומר שאם הוריש גובה מן היורשין ודברים אלו בקרקע הא במטלטלין אין בהם טירפא אא"כ הקנה באגב קרקע כמו שביארנו פרק חזקת המלוה את חברו בעל פה בעדים אינו גובה אלא מנכסים בני חורין הא מבני חרי מיהא גובה וכן אם מת גובה מן היורשים מלוה על פה גובה מן היורשים כמו שיתבאר אבל אם מכר אינו טורף מן הלקוחות:

זה שאמרו במלוה בשטר שטורף בה מן הלקוחות פירושו בקרקעות שהיו לו בעת שלוה שחל השעבוד עליהם בשעת הלואה אבל אם קנה קרקעות אלו אחר שלוה ומכרן אין בעל חוב טורף מהם שהרי לא חל השעבוד עליהם ומ"מ אם הם בידו עדין הרי אמרו מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה בין שהיתה לו בשעת הלואה בין שבאה לו אחר כן והרי חובו אצל אותם הנכסים כמלוה על פה וכן אם מת והורישן גובה אותם מן היורשים ומ"מ אם כתב לו בשעת הלואה דאקנה ר"ל ששעבד לו נכסים שיש לו ושהוא עתיד לקנות מכיון שקנאם חל עליהם השעבוד ואם מכרם טורף בעל חוב מהם ואע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בזו תכף כשקנאה נשתעבדה לכל הקפותיו מאליו כמו שאמרו מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה וכיון שנשתעבדו לו מאליהם ומן הסתם ר"ל אע"פ שלא כתב דאקנה למה נפקע שעבודם כשמכרם אלא שחסו על הלקוחות מפני שהם סוברים שאינה משועבדת להם אחר שלא כתב דאקנה וכי כתב לו מיהא חזר הענין לדינו ונשתעבד משעת המקח מן הדין ולא מצד הקנאתו וכן בכל שעבוד שכתוב בו דאקנה כגון מכר או מתנה באחריות היו עליו חובות הרבה ולא היה בידו כדי להיות כלם גובים חובותיהם כל הקודם זכה ובעל חוב מאוחר שקדם וגבה לא גבה ומוציאין אותה מידו בקרקע אבל לא במטלטלין שאין במטלטלין דין קדימה זה שאמרו בקרקעות שהקודם תחלה דוקא בקרקעות שהיו לו בשעה שלוה אבל אם קנאם אחר ההלואה כלם שוין בו אפי' קנאם אחר שלוה מן הראשון קודם שלוה מן השני חולק בה השני עמו וכן כלם ומ"מ אם כתב לו דאקנה גובה הקודם ובלבד באותם שקנה קודם שלוה מן השני כיצד לוה וכתב לו דאקנה ואח"כ קנה שדה ואחר שקנה לוה מן השני הרי הראשון קודם בו וכן בכלם כמה שיהיו אבל אם לוה וחזר ולוה ואחר שלוה משניהם קנה קרקע אע"פ שכתב לראשון דאקנה הרי יד השני שוה עמו וכן כלם ויחלוקו וגדולי המחברים כתבו שכל שקדם וגבה גבה:

המוציא שטר חוב על חברו והלה הוציא שטר שמכר לו שדהו אחר זמן ההלואה וטוען עכשו אלו הייתי חייב לך היאך מכרת לי את השדה ואם הוצרכת למעות היה לך להפרע ממני ולא שתמכור לי שדך אין זה כלום שהרי אפשר שזה היה מתירא עליו שיעלים מעותיו ולא היה יכול למשכנו ועכשו מכר לו קרקע שיהא בידו למשכנו ופרשוה בתלמוד המערב כתובות פי"ג ה"ח אע"פ שאין הקרקע שוה ככל החוב וכן אמרו שם הגע עצמך דהוה ליה קרקע יכיל הוא מימר קרקע טב אנא בעי הגע עצמך דהוה ליה קרקע טב יכיל מימר דידי אנא בעי ומאתה אם הוא מכר עדית וגובה בינונית איני רואה פקחותו היכן הוא אלא שאמרו שם טעם אחר לית בחיילי טרחיהון דתרי כלומר ואחר שראיתי שהיה לי לגבות קרקע ממך מכרתי לך את שלי ליטול מעות ממנו ואתפרנס בקרקע שאגבה ממך ופירשו במקומה במסכת כתובות פרק אחרון שדברים אלו אינן אלא במקום שאין נותנין את המעות עד שיכתבו את השטר אבל במקום שנותנין את המעות תחלה ואח"כ כותבין את השטר ודאי יכול לומר לו היה לך ליפרע את שלך כמו שיתבאר במקומו דבר זה אפילו במי שלא כתב לו דאקנה הוא נאמר שהרי אע"פ שאין קרקע זה משועבד לו אם מכרן הרי מ"מ הוא סבור עליו שלא ימכרנו ומיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה כמו שביארנו:

קסא. והא דתנן וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין מפני שאינו יכול לכתוב אבל לא בחול מתני' מני רבי יאודה היא דתניא ר' יאודה אומר רבי אליעזר אומר בשבת דבריו קיימין מפני שאינו יכול לכתוב אבל לא בחול רבי יהושע אומר לקטן אמרו קל וחומר לגדול. כדפרישנא במתני'. ושמעינן מינה דמתני' דקתני וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין אבל לא בחול רבי אליעזר היא ורבי יהושע פליג עליה. וקיימא לן ר' אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע. ועוד דהא אסקה רבי לוי כרבי יהושע וקאמר לא ליחוש לדברי ר' אליעזר גזירה שמא תטרף דעתו עליו, ועוד דסוגיין בכולהו עובדי ושמעתתא גבי מתנת שכיב מרע כר' יהושע דיקי, וליכא לאוקומינהי בשבת אלא בראיה:

יב. נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי הבן אומרים האב מת ראשון ואחר כך מת הבן ויורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב ב"ש אומרים יחלוקו וב"ה אומרים נכסים בחזקתן. מתני' בהיתה על הבן כתובת אשה או בעל חוב ולא הניח נכסים לגבות מהן. יורשי הבן שהן בעלי חובות אומרים האח מת ראשון וזכה הבן בנכסים קודם מיתתו, והיינו דקתני ואח"כ מת הבן, כלומר לאחר שזכה בנכסי אביו ונשתעבדו הנכסים לבעלי חובותיו של בן קודם מיתתו. ויורשי (האם) [האב] אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב ונמצא שלא זכה הבן בנכסים הללו מעולם כדי שישתעבדו לבעלי חובותיו. ב"ש אומרים יחלוקו, דממון המוטל בספק חולקין, וב"ה אומרים נכסים בחזקתן, כלומר בחזקת יורשי האב.

וקי"ל כב"ה. ודוקא היכא דכתב להו הבן לאשה ולבעל חוב דאקני, דאשתכח דאי הוה ידעינן דאב מת ראשון וזכה הבן בנכסים משתעבדי ליה לבעל חוב ולכתובת אשה, ואף ע"ג דבשעת הלואה ובשעת נישואין אכתי לא זכה בהו הבן בהני נכסי, כיון דכתב להו דאקני כי קני להו בתר הכי מיהת משתעבדי. אבל לא כתב להו דאקני אפי' ב"ש מודו דנכסי בחזקת יורשי האב קיימי, דנהי נמי דאב מת ראשון הא לא משתעבדי.

מיהא שמעינן דלא גבי בעל חוב אלא מנכסים שזכה בהן הלוה מחיים ואע"ג דלא אתו לידיה, אבל נכסים שלא זכה בהן הלוה מחיים כלל, כגון שמת הלוה בחיי אביו ואח"כ מת אביו, (ד)לא גבי בעל חוב מנכסי אביו כלל. דא"כ הכא מאי טעמייהו דב"ש וב"ה, נהי נמי דבן מית ברישא כי מת אב מיהת ליתי בעל חוב ולגבי מחולקא דהוה חזי ליה לבן. אלא לאו שמע מינה דכל כי האי גוונא לא גבי מיניה בעל חוב. הילכך אפי' כתב ליה דאקני נמי ולא כלום הוא, דכי מהני דאקני היכא דקנה לוה בתר הכי, אבל היכא דלא קנה לוה בתר הכי ולא מידי לא מהני, דנהי דא"ל דאקני הא לא קנה ולא מידי:

קסב. תנן התם המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין בעי שמואל דאקני מהו. כלומר אם כתב הלוה למלוה משעבדנא לך כל נכסי דאקני וקני בתר הכי נכסי מהו, מי משתעבדי ליה או לא. אליבא דר"מ דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם מאי. כי היכי דלא מצי מקני דבר שלא בא לעולם קנין גמור הכי נמי לא מצי משתעביד ליה לבעל חוב, או דילמא ה"מ בהקנאה דלא חיילא אמלוה דליתיה ברשותיה דמקנה אלא במעמד שלשתן, אבל שעבודא דבעל חוב דחייל אפילו אמלוה דאית ליה ללוה גבי אחריני, דיכיל בעל חוב דידיה לאפוקה מכל היכא דאיתיה מדר' נתן, מהני בה נמי דאקני אע"ג דלא מהני בעלמא. א"נ הכי קא מיבעיא ליה, כי אמרי' אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם גבי שאר הקנאות דלא שייכא בהו תקנתא, אבל בע"ח דשיכא ביה תקנתא תקינו ליה רבנן דליקני, שלא תנעול דלת בפני לוין.

ומיניה לא קא מיבעיא לן, דמסתמא נמי אפי' מגלימא דעל כתפיה גבי, ואע"ג דלא הויא ברשותיה בשעת הלואה, דתנן זה היה פקח שמכר לו את השדה מפני שהוא יכול למשכנו עליה. כי תיבעי לך היכא דכתב ליה דאקני וקנה ומכר דאיקני וקנה והוריש מאי, מי אתי בעל חוב וטריף לקוחות וטריף מיורשין או לא. ומסקנא משתעבד כדבעינן למימר קמן:

קסג. א"ר חגא ת"ש נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב ויורשי הבן אומרים האב מת ראשון ואח"כ מת הבן. יורשי הבן מאן נינהו בעלי חובות דידיה, ואי ס"ד דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש לא משתעבד נהי נמי דאב מית ברישא וירית ליה בן, כיון דהדר מית בן הו"ל דאיקני קנה והוריש, אלא ש"מ דאיקני קנה והוריש משתעבד. אמר להו רב נחמן זעירא חברין תרגמה מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם. כלומר לעולם אימא לך דאיקני לא משעבד לך, וטעמא דמתני' משום דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם משום כבודו מנכסיו, ואע"ג דלא אשתעבדו ליה לב"ח, כגון נכסי דקנה בתר הכין. דקס"ד דכיון דמצוה היא מיכף נמי כייפינן להו משום מצוה ולא משום שעבודא. אבל לגבי מכר ומתנה ושאר יורשין דליתיה להאי טעמא לא משתעבד כלל ואע"ג דכתב ליה דאיקני.

מתקיף לה רב שימי בר אשי מלוה ע"פ היא ורב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. כלומר אי ס"ד דלא משום שעבודא כיפינן להו, משום מצוה נמי לא כייפינן להו, דכיון דליכא שעבודא אשכח דהאי שטרא לגבי הני נכסי כמאן דליתיה דמי, והו"ל לגבי הני נכסי כמלוה ע"פ, ומלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין, ואפי' מנכסי דהוו קיימי ברשותיה (דלאו) [דלוה] בשעת הלואה, וכ"ש מנכסי דקנה בתר הכין, דרב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. ואע"ג דליתה לדרב ושמואל, מידי הוא טעמא אלא לשמואל דקא מיבעיא ליה דאקני מהו, לשמואל מיהת על כרחיך כיון דלא מצי מתריץ לה להאי מתני' במצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן ולאו משום שעבודא, דא"כ הויא לה מלוה ע"פ ולטעמיה דשמואל אינה גובה מן היורשין, ומכלהו יורשין משמע ואפילו מן היתומין, על כרחיה צריך לאוקומיה מתני' משום שעבודא דדאקני כי היכי דתהוי כמלוה בשטר.

(כא) פיסקא נפל הבית עליו ועל אביו כולי ומשום דמצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם פי' ואע"ג דלא כתוב דאיקני כיון שיורש נכסי אביו חייב לפרוע חבותיו הילכך אין להביא ראי' מן היורש ולא קמבעיא לי' אלא לגבי לוקח אי מהני לי' דאיקרו אי לא:

(כב) שבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחבריו והשביחה ובא בע"ח וטרפה כו' אי קשיא אמאי לא מייתי סייעתא לשמואל בפ' שנים אוחזין דאמר בע"ח גובה את השבח. תשובה משו' דהוה ודחי דלאו בעל חוב אלא נגזל כדדחינן התם חדא מתניתא דתני בעל חוב מוקמי' לה בנגזל והכא נמי אי הוה בעי הוה מוקי לה בנגזל אלא כיון דאית לי' תירוץ יפה הא מני ר' הוא למה רוצה לשבש הברייתא:

כי תיבעי לך אליבא דרבנן. כי אמרי רבנן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דילמא הני מילי במתנה אבל במלוה כיון דמשעבד ליה דאקני נמי משתעבד ליה או דילמא לא שנא. הראב"ד ז"ל.

כי מבעיא לן דאקני קנה ומכר קנה והוריש. ותלמה בקנה והוריש מאי קמבעיא ליה וכי גרע ממלוה על פה שגובה מן היורשים. ויש לומר דשמואל לטעמיה דאמר לקמן בפרק גט פשוט מלוה על פה אינו גובה מן היורשים ולפי זה משמע דהא דאמר שמואל מלוה על פה אינו גובה מן היורשים היינו אפילו מדרבנן. וכן משמע לקמן בפרק גט פשוט מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם פירוש מצוה אם יעשו מעצמן ואין כופין אותם לפרוע כדמוכח בפרק מי שהיה נשוי בעובדא דקטינא דארעא. והא דאמרינן בפרק הכותב דפריעת בעל חוב מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע היינו הלוה עצמו. פירש רבינו שמואל דאף על גב דקנה ומכר לא משתעבד בקנה והוריש גובה מיורשים ואפילו לא כתב דאקני משום מצוה. ופריך והא מלוה על פה היא כיון דאפילו לא כתב דאקנה משתעבד אם כן אפילו כתב דאקנה הויא כמלוה על פה והא אמר שמואל מלוה על פה אינו גובה מן היורשים וכי קאמרינן מצוה על היתומים הני מילי במלוה בשטר. וקשה לפי מה שפירש דאי אב מת ברישא לא גבי אלא משום מצוה ואם כן בהך פליגי בית שמאי ובית הלל דבית שמאי סברי דמצוה לחלוק ובית הלל אומרים דאין מצוה לחלוק ויחלוקו והלא דינא משמע שכופים אותם לחלוקי ועוד היכי קאמרי בית הלל דאין להם מצוה לפרוע חובת אביהם וכי תימא משום דאוקי נכסים בחזקתם ובן מית ברישא ולא יירש מאביו כלום והא מוכח בפרק מי שהיה נשוי גבי עובדא דקטינא דארעא דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אפילו לא ירשו מאביהם כלום. והילכך היכא שהניח להם אביהם נכסים חייבים לשלם אפילו קנאם אחר ההלואה כאלו היו אותם הנכסים שלו בשעת ההלואה אבל יורשים שאינם בנים שאינם חייבים לפרוע חוב מורישם אם לא הניח להם מורישם נכסים אפילו הניח להם שקנאם אחר ההלואה אינם חייבים לפרוע ואפילו כתב דאקני לא מהני מידי. ופריך והא מלוה על פה היא. כיון דהך דכתב אקני לא מהני מידי ואינם חייבים אלא משום שהוא אביהם כאלו היו לו אותם נכסים בשעת הלואה אם כן אמאי חייבים והאי אפילו מאותם נכסים שהיו לו בשעת הלואה לא גבי אלא מכח שטר דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה כו' ואפילו מדרבנן כדפרישנא וסתם יורשים היינו בנים. הרא"ש ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו: מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אפילו מנכסי דידהו אף על גב דלא משתעבדי לבעל חוב משום כבוד אבוהון דכי בעיא לן דאקנה קנה ומכר או הוריש ליורשים אחרים שאינם בניו מתקיף לה רב אשי האי מלוה על פה הוא פירוש כיון דאקנה לא קנה אף על גב דכתיב ליה שטרא כמלוה על פה הוא לגבי ההוא נכסי ומלוה על פה אפילו מצוה ליכא על היתומים לדעת שמואל ואפילו מנכסי אביו וכי אתמר מצוה במלוה בשטר וכשהניח אביו מטלטלי. עד כאן.

בד"ה אמר רב יוסף כו' דאיקני קנה והוריש מיד ואליבא דר"מ קאמר כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דממתני' דהכא דנפל הבית עליו כו' עדיפא ליה להביא ראיה דאיקני קנה והוריש מיד ולא עבידי דאתו ודחינן לה דאליבא דר"מ קאמר אדם מקנה דשלב"ל וא"כ ההיא דרב נחמן דאיירי נמי בכה"ג איכא לאוקמי נמי אליבא דר"מ ולכך לא הביא מדרב נחמן ואהא קשיא להו וא"ת אימר דאמר ר"מ כו' דעבידי דאתו הני דהיינו מתני' ודרב נחמן דאקני קנה והוריש דלא עבידי דאתי שיקנה נכסים ויוריש לא וי"ל כו' כן נראה לפרש דבריהם שהכל ד"א וכ"ה בתוספות ישנים אבל מהרש"ל כתב כאן שני דבורים ואין צורך וק"ל:

בד"ה אלא כי כו' דפי' לעיל דהכא מבעיא ליה לרבנן כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מצוה כו' בסמוך מדפריך מדקאמר מלוה כו' משמע דאי למ"ד כו' דגבי קטינא דארעא דהתם כו' והכא בדין בעי למימר דאע"ג דלא משתעבד כו' כצ"ל מתוספות ישנים:

תוס' מתחיל דבור חדש דאיקני קנה ומכר מאי אליבא דר' מאיר דקאמר אדם מקנה כו' לא קמיבעיא ליה כדפירש כו' כצ"ל:

בד"ה מצוה על היתומים כו' כי ההיא דגבי קטינא דארעא דהתם כו' כצ"ל ונ"ב פרק מי שהיה נשוי:

ר"ש (בסוף המשנה) שהרי יעקב כו' עד מכחו. כ"ז שפת יתר וכן ליתנייהו ברש"י שברי"ף:

ר"ש ד"ה אלא כי תיבעי. וטעמא כדפרישית ור"ל כיון דקרקעות איתנייהו בעולם אלא שעדיין לא קנאן כו'. וקשה דהא לאחר שתתגיירי ג"כ האשה הנקנית היא בעולם אלא שעדיין לא נתגיירה כמש"כ לעיל (קמ"א ב') בד"ה אימור דשמעת ויש לחלק. אבל קשה דבב"מ (ט"ז ב') אר"ה א"ר האומר לחבירו שדה שאני לוקח כו' קנה ומוקי לה שם רבא כר"מ דוקא וכן רנב"י ביבמות (צ"ג):

תד"ה דאיקני. וי"ל דמודי ר"מ בהא שהשעבוד כו' אע"פ שלגבי קנין לא ה"ל להועיל כו'. תימה דהא גם לגבי קנין אר"ה א"ר דקנה כדהבאתי לעיל מגמרא דב"מ. ואין לומר דשאני הכא דאיכא נמי מי יימר דימכור (עי' לעיל ע"ט ב' בדבריהם) דהא השעבוד והקנין הוא מיד כשיקנה:

מה שהגיהו בתוס' דבור חדש המתחיל דאיקני בשם רש"ל. ברש"ל שלפנינו ליתא לזה רק על דבור הקודם. וכאן יכול להיות דבור אחד:

תד"ה מצוה. דהא נזקקין ליתומים במלוה בשטר. כצ"ל בלא ו':

בא"ד (ע"ב) אע"ג דמצוה לפרוע מדידהו. עי' בהג"א בהכותב סי' י"ד וכ"פ בשו"ע סי' ק"ז ס"א דאם לא ירשו כלום אפי' מצוה ליכא:

בא"ד אין כופין כדמוכח בהכותב. נראה דט"ס הוא וצ"ל במי שהיה נשוי. והוא שם (צ"א ב') גבי קטינא דארעא שהביאו לעיל:

מתני' נפל הבית עליו ועל אביו. על ראובן ועל יעקב אביו ואין ידוע מי מת קודם: עליו ועל מורישיו. על ראובן ועל מורישיו כגון אחי ראובן או אחי יעקב אביו שאין להם קרוב יותר מראובן וראובן ראוי ליורשן: והיתה עליו. על ראובן כתובת אשה או בעל חוב ואין לו ממה לפרוע: יורשי האב אומרים הבן מת ראשון. בנפל הבית עליו ועל אביו קאי שיורשי יעקב כגון בני יעקב שמעון ולוי אחי ראובן או אפילו חנוך ופלוא בני ראובן שגם הם יורשי יעקב אומרים הבן מת ראשון דהיינו ראובן מת ראשון ומכח אבוה דאב קאתינא כדאמרינן בגמרא ולא זכה ראובן בהני נכסי כלל ונירש אנו כל נכסי יעקב ולענין נפל הבית עליו ועל מורישיו שייך למיתני יורשי מורישיו אומרים הבן מת ראשון: ב''ש אומרים יחלוקו. כדמפרש טעמא ביבמות בהחולץ דאע''ג דיורשי האב ודאי יורשין בהאי ממון ובעל חוב ספק וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי קסברי בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ותרוייהו ודאי חשיבי: וב''ה סברי נכסים בחזקתן. בחזקת יורשי האב שהרי הם יורשים ודאי או מיעקב או מראובן וכמוחזקין דמו שהרי יעקב מוחזק בנכסיו היה ואלו באים מכחו ובעל חוב ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי: גמ' תנן התם. לקמן בגט פשוט: המלוה את חבירו בשטר. אפילו לא נכתב בו אחריות גובה מנכסים משועבדים אם אין ללוה נכסים בני חורין וגובה מלוה מן הלקוחות דאמר בשנים אוחזין (ב''מ דף יד.) לרבנן אחריות שלא נכתב בשטר טעות סופר הוא וכמי שנכתב בו דמי דלא שדי איניש זוזי בכדי ולכך נתכוין המלוה שיכתוב בשטר אחריות אלא ששכח הסופר וטעה וסתם שטר קלא אית ליה ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלקחו קרקע מן הלוה ולא הניחו לו בני חורין כדי לגבות מהן מלוה את חובו: בעי שמואל. הכותב לחבירו משעבד אני לך בחובך כל נכסים שאקנה מהו והיינו שכותבין בשטרות דקנאי ודעתיד אנא למיקני: מהו. מי טריף מלקוחות נכסים שקנה הלוה אחר כתיבת השטר ומכרן לאלו: אליבא דר''מ. גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לכשימות אישך לכשתמות אחותך לאחר שתתגיירי כו' לא תיבעי לך דודאי קנה דכיון דפירות דקל דעדיין לא באו לעולם קנה כ''ש דמשתעבדי ליה קרקעות דאתו לעלמא אלא שעדיין לא קנאן לוה בשעה ששעבד: אלא כי תיבעי לך אליבא דרבנן. מאי מי שאני שעבוד מקנין וטעמא כדפרישית א''נ אלמוהו רבנן לשעבוד יותר מקנין דלא תנעול דלת בפני לוין או לא: א''ר יוסף ת''ש. דתנן בפ' שני דייני גזירות בכתובות (דף קי.) המוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שטר שכתוב בו שמכר לו את השדה מלוה ללוה אחר שנכתב השטר חוב שהוא מוציא עליו אדמון אומר יכול הלוה לטעון אילו חייב הייתי לך היה לך לפרוע את שלך ממני ולא היה לך למכור לי קרקע בשביל צורך מעות: וחכמים אומרים זה. המלוה היה פיקח שמכר לו ללוה את הקרקע שהוא יכול עתה למשכנו בעד חובו ולא יכול לדחותו ולומר אין לי לפרוע כלום והנה זה הקרקע דאיקני הוה שלאחר שנכתב השטר חוב קנאו הלוה זמן מרובה והנה זה המלוה חוזר וגובה בחובו אלמא דאיקני וקני משתעבד למלוה: אמר ליה רבא מיניה. בתמיה מקרקע שקנה הלוה עצמו ואינה משועבדת לשום אדם היאך אתה מביא ראיה מיניה פשיטא שיגבה המלוה ואפילו מגלימא דעל כתפיה דהא לא קמבעיא לן אלא היכא דכתב דאיקני וקנה ואחרי כן שעבדו לאחר או במכירה או שהורישו לאחר מיבעיא לן אי אלים תנאיה שכתב לו דאיקני לטרוף מלקוחות או מיורשין שאחר כתיבת שטרו שקדם להן או לא: נהי נמי דאב מיית ברישא. וירש הבן כדקאמר בעל חוב דאיקני הוא שקנאו הבן אחר כתיבת השטר והורישו ליורשיו ואפילו הכי גובה אותו בעל חוב אלמא דאיקני וקנה והוריש משתעבד: מצוה על היתומין כו'. ולא משום שכתב לו דאיקני הוא וגבי קנה ומכר לא משתעבד אלא גבי יורשים משום מצוה ואפילו לא כתב לו דאיקני משתעבד יורש למלוה משום מצוה על היתומים: א''כ מלוה על פה הוא. ואמאי טריף ממקרקעי דיתמי: והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו. לקמן בגט פשוט מלוה על פה אינו גובה מן היורשין וכי אמרינן מצוה על היתומין הנ''מ מלוה בשטר ושמואל גופיה הוא דקמבעיא ליה הא בעיא ואם כן קשיא דידיה אדידיה ומיהו לקמן פסקינן הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין:

נפל הבית עליו ועל אביו כו' בית שמאי אומרים יחלוקו וב''ה אומרים נכסים בחזקתן. דסבירא להו לבית הלל כיון דמחוסר גוביינא אפילו מת האב תחלה הוו בחזקת היורשין ובית שמאי לטעמייהו דאית להו כל העומד לגבות כגבוי דמי ולכך הוי כאילו הוא מוחזק בכך: אמר רב יוסף ת''ש זה היה פיקח כו'. לא הוה מצי להביא ראיה מרב נחמן דאמר (לעיל קכה.) יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב גובה אותה מהם דהיינו טעמא מדרבי נתן ועוד אפילו היה יכול להביא ראיה מתני' עדיפא ליה: דאיקני קנה ומכר מהו. .. אליבא דר''מ דקאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא קמבעיא ליה כדמפרש בסמוך וא''ת אימור דאמר רבי מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו הני לא עבידי דאתו שיקנה נכסים וימכור ויש לומר דמודי ר' מאיר בהא שהשעבוד חל ממילא אע''פ שלגבי קנין לא היה לו להועיל כאן דהא גבי דאיקני נמי אמרינן לעיל דמהני אפילו לרבנן דרבי מאיר אף על פי שסבורים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם משום דאלים כח השעבוד הכי נמי אלים לרבי מאיר לענין דמהני אע''ג דלא עבידי דאתו: [דאיקני קנה ומכר] כו'. הקשה רבינו... שמואל תיפשוט ליה מדידיה מדאמר שמואל בפרק קמא דב''מ (דף יד:) בעל חוב גובה את השבח פירוש שהשביח הלוקח ואין לומר כמו שפי' דאליבא דרבי מאיר איירי דהא שמואל לית ליה דר' מאיר דהא פסיק בפ' אע''פ (כתובות דף נט.) כרבי יוחנן הסנדלר דאמר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ויש לומר דשמואל דסבירא ליה כר' מאיר הכא דאלים כח השעבוד שיועיל אע''פ שלא בא לעולם אע''ג דבקנין לא סבר ליה כוותיה מטעם דפי' לעיל דהכא מיבעיא ליה לרבנן: מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן. וכופין כאן ומיהו אין כופין במקום שלא הניח להם אחריות נכסים אבל הניח להם כופין דהא נזקקין ליתומים ובמלוה בשטר והכי נמי משמע בסמוך כדפרישית מדקאמר מלוה על פה אינו גובה מן היורשים משמע דאי למאן דאמר גובה מן היורשין חייב לפרוע ומצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן והך דהכא אינו כי ההיא (כתובות דף צא:) דגבי קטינא דארעא דהתם מצוה בעלמא בלא כפייה דמיירי בדלא שבק להון אחריות נכסים והכא בדין בעי למימר דאף על גב דלא משתעי בשטר כיון דמנכסי דידיה מיפרע כופין היתומים למאן דאמר מלוה על פה גובה מן היורשים