בבא בתרא קנט ע"א

איתמר [נאמר]: בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו, ומת הבן, ואחר כך מת אביו — בנו של אותו בן מוציא את הנכסים שמכר אביו מיד הלקוחות. וזו היא שקשה בדיני ממונות, ומה הקושי? ולימרו ליה [ושיאמרו לו] הקונים: אבוך מזבין ואת מפיק [אביך מוכר ואתה מוציא]?!

ושואלים: ומאי קושיא [ומה הקושי]? דלמא מצי אמר [שמא יכול הוא לומר]: מכח אבוה דאבא קאתינא [אביו של אבי אני בא], שאני יורש אותו. תדע שכן הוא, דכתיב [שנאמר]: "תחת אבתיך יהיו בניך תשיתמו לשרים בכל הארץ" (תהלים מה, יז)!

אלא אי קשיא [אם קשה] דבר בדיני ממונות, הא קשיא [זה מה שקשה]: בן בכור שמכר חלק בכורה שלו בחיי אביו, ומת בחיי אביו — בנו מוציא את החלק הזה מיד הלקוחות. וזו היא שקשה בדיני ממונות שכן אבוה מזבין, איהו מפיק [אביו מוכר, והוא מוציא]? וכי תימא, הכא נמי אמר [ואם תאמר, כאן גם כן הוא אומר]: מכח אבוה דאבא קאתינא [אבי אבא אני בא], אם כן, אי [אם] מכח אבוה דאבא קא אתיא [אבי אבא הוא בא], בחלק בכורה מאי עבידתיה [מה מעשיו]?

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושי]? דלמא מצי אמר [שמא יכול הוא לומר]: מכח אבוה דאבא קאתינא [מכוח אבי אבא אני בא] ובמקום אב קאימנא [אני עומד]!

אלא אי קשיא, הא קשיא [אם קשה, זה מה שקשה]: מי שהיה יודע לו עדות בשטר, כלומר, היה חתום כעד על שטר של חבירו עד שלא (טרם) נעשה אותו עד גזלן, ונעשה לאחר מכן גזלן ואז הוא נפסל לכל עדות — הוא עצמו אינו מעיד על כתב ידו לומר שכתב ידו הוא זה, על מנת לקיים את השטר, שהרי הוא עתה פסול לעדות, אבל אחרים מעידין שזה כתב ידו; והקושי הוא: השתא [עכשיו, הרי] איהו [הוא] עצמו לא מהימן [נאמן], אף שהוא יודע בוודאות, אחריני מהימני [אחרים נאמנים]?! וזו היא שקשה בדיני ממונות.

ותוהים: מאי קושיא [מה הקושי בזה]? דלמא [שמא] מדובר בהלכה זו, כגון שהוחזק כבר כתב ידו בבית דין לפני שנפסל, ועדות העדים היא רק לאשר שהוחזק בבית דין!

אלא אי קשיא הא קשיא [אם קשה זה מה שקשה]: היה יודע לו לחבירו עדות בשטר על קרקע מסויימת עד שלא תפול לו בירושה, ואחר כך נפלה לו בירושה, ונעשה נוגע בדבר באותו שטר — הוא אינו יכול לקיים כתב ידו, אבל אחרים יכולין לקיים כתב ידו. ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושי]? דלמא הכא נמי [שמא כאן גם כן] מדובר כגון שהוחזק כתב ידו בבית דין כשלא היה נוגע בדבר!

אלא אי קשיא הא קשיא [אם קשה זה מה שקשה]: היה יודע לו בעדות בשטר עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו — הוא אינו מעיד על כתב ידו, לפי שעכשיו הוא פסול להעיד לו, כקרובו, אבל אחרים מעידין. ויש לתמוה: הוא לא מהימן [נאמן], אחריני מהימני [אחרים נאמנים]?

וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר כי כאן גם כן] מדובר כגון שהוחזק כתב ידו בבית דין, והא [והרי] אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אחרים מעידים על כתב ידו אף על פי שלא הוחזק כתב ידו בבית דין!

ומשיבים: ומאי קושיא [ומה הקושי בדבר]? דלמא [שמא] ההלכה שאינו יכול להעיד עכשיו לחותנו גזירת מלך היא דאיהו [שהוא] לא מהימן [נאמן] ואחריני מהימני [ואולם אחרים נאמנים], ולאו [ואין זה] משום שחושדים בו שהוא משקר! דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], משה ואהרן שהם היו פסולים להעיד לחותנם, וכי משום דלא מהימני [שאינם נאמנים] הוא, שחושדים בהם שהם משקרים? אלא גזירת מלך הוא שלא יעידו להם הקרובים זה לזה, הכא נמי [כאן גם כן] גזירת מלך הוא שלא יעיד על כתב ידו לחותנו!

אלא, לעולם יש לחזור ולומר כדאמרינן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה], שהערה זו, "וזו היא שקשה בדיני ממונות", נאמרה על ההלכה שמי שמכר נכסי אביו ומת, שבנו מוציא מן הלקוחות. ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך שאין קושי בדבר, שהרי כתוב: "תחת אבתיך יהיו בניך"! באמת אין משם ראיה, כי ההוא אותו פסוק בברכה כתיב [נאמר], ואינו בא לקבוע הלכה.

ומקשים: ומי מצית אמרת [והאם יכול אתה לומר] כי בברכה בלבד כתיב [הוא שנאמר],

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנט - א

אלא, אי אתמר, הכי אתמר, צריך לומר ששלחו דין אחר:

בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו, בן שמכר את חלקו בירושת אביו בחיי אביו, ומת הבן בחיי האב, ואחר כך מת האב, הרי בנו של הבן, נכדו של הסבא, מוציא מיד הלקוחות את הקרקע של הסבא שמכר להם אביו, כיון שכאשר מכר להם אביו את נכסי הסבא, הנכסים עדיין לא היו שייכים לו, לפי שהסבא היה חי אז. וזו היא שקשה בדיני ממונות.

והגמרא מבארת את הקושי: ולימרו ליה: אבוך מזבין, ואת מפיק! שהלקוחות יאמרו לבנו הבן: אביך מכר לנו, ומדוע אתה לא מקיים את המכירה של אביך!? ^[131] שואלת הגמרא: ומאי קושיא? מדוע זה "קשה בדיני ממונות"? דלמא מצי אמר: מכח אבוה דאבא קאתינא! הנכד שמוציא עתה מהלקוחות, יכול לומר להם: איני בא מכח אבי, אלא הישר מכח הסבא שלי, והוא לא מכר לכם את נכסיו!

תדע ראיה לכך, מדכתיב [תהילים מה] "תחת אבותיך יהיו בניך, תשיתמו לשרים בכל הארץ". דהיינו שהנכד, במקום אביו, יורש את הסבא. נמצא שהנכסים בכלל לא עברו דרך האבא אליו, ולכן הוא מוציא מהלקוחות.

אלא אי קשיא - הא קשיא. הגמרא מנסה אפשרות אחרת.

בן בכור שמכר חלק בכורה בחיי אביו, ומת הבן בחיי אביו, ואחר כך מת האב, בנו [הנכד] מוציא מיד הלקוחות. וזו היא שקשה בדיני ממונות. כי אבוה מזבין, ואיהו מפיק!? מדוע שלא יקיים הנכד את מכירת אביו.

וכי תימא, אם נרצה לתרץ, הכא נמי, אמר: מכח אבוה דאבא קאתינא. שהנכד יורש ישירות את הסבא כדלעיל, כאן זה לא יתכן. כי אי מכח אבוה דאבא קא אתיא, אם הוא יורש ישר מהסבא, בחלק בכורה מאי עבידתיה!? הרי אין לו זכות לקבל חלק בכורה, כיון שרק אביו בכור, ואילו לו אין זכות בכורה.

אך דוחה הגמרא: ומאי קושיא!? והרי גם כאן אפשר לטעון כך: דלמא מצי אמר, מכח אבוה דאבא קאתינא, שהוא אמנם יורש ישר את הסבא, ובמקום אב קאימנא, אבל יש לו גם את הזכויות של אביו, ולכן יורש מהסבא כמו אביו, שמקבל גם חלק בכורה.

אלא אי קשיא - הא קשיא. הגמרא מנסה באופן אחר.

היה יודע לו עדות בשטר, עד שהיה כשר בתחילה, וחתם על שטר של חבירו עד שלא נעשה גזלן, כשהיה כשר, ונעשה גזלן, ונפסל לעדות, הוא אינו מעיד על כתב ידו, כיון שהוא גזלן ואינו נאמן. אבל אחרים מעידין. והניחה הגמרא, שאחרים יכולים להעיד ולקיים את חתימתו.

ודין זה קשה, השתא, אם איהו לא מהימן לקיים את חתימתו משום שהוא חשוד לשקר, מדוע אחריני מהימני!? מדוע אחרים נאמנים יותר ממנו? ומדוע שלא נחשוש שמא הוא חתם על השטר לאחר שכבר נפסל, והכל שקר. ומה זה יוסיף שהאחרים יקיימו את חתימתו הנעשית בשקר!?

ודוחה הגמרא: ומאי קושיא!? אולי לא בכך מדובר. אלא דלמא, באופן שהוחזק כתב ידו בבית דין, אולי מדובר שבית דין כתבו קיום לשטר שנעשה בעת שהיה כשר. ועתה העדים לא מקיימים את חתימתו, אלא שהם מעידים שהם חתמו על הקיום של בית דין, וזה היה עוד לפני שנפסל. ולכן נאמנים. ודין זה לא קשה בדיני ממונות.

אלא אי קשיא - הא קשיא. הגמרא מנסה באופן אחר.

היה יודע לו עדות בשטר עד שלא תפול לו בירושה, מי שהיה אחד מעדי החתימה שבשטר לפני שירש את הרכוש שעליו הוא מעיד בשטר, וכעת הוא נהיה יורש עליו, וכגון שהקרובים יותר מתו, הוא אינו יכול לקיים כתב ידו, כיון שהוא נוגע בעדותו, שכעת הוא יורש, ואם השטר מכר מזוייף, הוא לא יירש.

אבל אחרים, יכולים לקיים כתב ידו.

וזה קשה, מדוע אחרים יכולים לקיים? הרי נוגע בדבר פסול בגלל חשש משקר, ^[132] ויתכן שהכל מזוייף.

ודוחה הגמרא: ומאי קושיא!? דלמא הכא נמי, כגון שהוחזק כתב ידו בבית דין, והעדים מעידים על הקיום בבית דין, שהיה לפני שנעשה לנוגע בעדותו. ודין זה לא קשה בדיני ממונות.

הגמרא מנסה להעמיד באופן אחר.

אלא אי קשיא - הא קשיא:

היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, מי שהיה עד חתימה בשטר לפני שהיה קרוב אליו, ונעשה חתנו, וכעת הוא פסול לעדות מצד קרוב, הוא אינו מעיד על כתב ידו, כי הוא כעת קרוב, אבל אחרים מעידים, כיון שהם לא קרובים.

וזה קשה בדיני ממונות: איהו לא מהימן, אחרים - מהימני!?

אם הוא לא נאמן כי יש חסרון בנאמנותו, מדוע אחרים נאמנים? אולי הוא זייף את השטר כמו בגזלן ובנוגע בדבר.

וכי תימא, ואולי תאמר ותתרץ, כי הכא נמי, כגון שהוחזק כתב ידו בבית דין, ולכן הם מעידים על הקיום, שנעשה לפני שנהיה קרוב.

והא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, שהדין הזה נכון אף על פי שלא הוחזק כתב ידו בבית דין!

אבל הגמרא דוחה: ומאי קושיא!? דלמא זה שקרוב פסול לעדות, גזירת מלך היא, גזירת הכתוב, ולא משום דמשקר.

דאי לא תימא הכי, אם תרצה לומר שפסול של קרוב הוא בגלל חשש משקר, אם כן, משה ואהרן לחותנם, מדוע לא יכול להעיד לחותנם? וכי משום דלא מהימני הוא!? הרי ודאי מצד זה הם כן נאמנים. אלא, בהכרח, גזירת מלך הוא, שלא יעידו להם לחותנם, למרות שנאמנים, כי התורה פסלה קרוב להעיד.

הכא נמי, גם אצלנו, גזירת מלך היא, שלא יעיד על כתב ידו לחותנו. אבל אחרים, שהם לא קרובים, יכולים להעיד, ואם כן, אין כאן דין קשה בדיני ממונות ^[133].

אלא, לעולם כדאמרינן מעיקרא, כמו האפשרות הראשונה, שבן מכר בנכסי אביו.

ודקא קשיא לך, מה שהיה קשה "תחת אבותיך יהיו בניך", והנכד יורש ישר את הסבא, ולא מכח אביו -

ההוא, בברכה כתיב. זה רק ברכה, שלצדיקים יהיו בנים ונכדים שירשו אותם, אבל הירושה באמת עוברת דרך האבא. ולכן זה "קשה בדיני ממונות", שהלקוחות אומרים לו: אביך מכר, ומדוע אתה מוציא את הנכסים, והרי אתה בא מכח ירושת אביך.

ואת ההלכה הזו שלחו מתם.

ועתה הגמרא רוצה להוכיח ש"תחת אבותיך יהיו בניך" זה לא רק ברכה.

ומי מצית אמרת? איך אפשר לומר שרק בברכה כתיב,

הערות

^[131] הראשונים התקשו מאד בדברי הגמרא, הרי אין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם. ואף לרבי מאיר הסובר שאפשר למכור, זה דוקא אם יגיע לרשותו, אבל כאן הרי הבן מת לפני שירש את הנכסים, ואם כן, פשוט הוא שהבן יכול להוציא מהלקוחות. והתוס' מתרצים: א. הנדון הוא על הדמים שהלקוחות שילמו, שיוכלו לגבות מהנכסים, כיון שמלוה על פה גובה מן היורשים. ב. מדובר בנכסים שהסבא מכר לבנו בחייו, ואותם הבן מכר. ג. שיטת ר"ת היא, ש"שדה זו שאירש מאבא" יכול אדם למכור ואין חסרון של דבר שלא בא לעולם. והנתיבות סי' רי"א סק"ב מבאר, שזה דין מיוחד בירושה דממילא, שאפשר למכור.

^[132] הרש"ש מוכיח מהסוגיא שנוגע פסול בגלל חשש משקר ולא בגלל קרוב ועיין בקצוה"ח סי' ל"ד שמהר"י בן לב נסתפק בזה. הרש"ש רוצה לדחות שאולי אצלנו שהוא בעל דבר כולם מודים שפסול בגלל חשש משקר.

^[133] הקובץ שיעורים שואל אם משה ואהרן נאמנים ורק פסולים מגזה"כ, א"כ נכשירם מצד אנן סהדי שהרי ודאי הם דוברי אמת. ותי' שאה"נ הם נאמנים והנפ"מ שאם יהיו עדים אחרים נגדם הם לא יהיו נאמנים. וכן נפ"מ אם יהיו כשרים לקדושין אם מהני אנן סהדי בקדושין.

ומקשים: ומי מצית אמרת [והאם יכול אתה לומר] כי בברכה בלבד כתיב [הוא שנאמר],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that it was stated: With regard to a son who sold some of his father’s property during his father’s lifetime, and the son died, the son’s son repossesses the property from the buyers. And this is a difficult halakha with regard to monetary law, as the buyers can say to the son’s son: Does your father sell the property to us and you repossess it?

The Gemara asks: And what is the difficulty? Perhaps he can say: I come to repossess the property on the basis of the right of my father’s father to the property, as I inherit directly from him. Know that this is so, as it is written: “In the place of your fathers shall be your sons; you shall make them into princes throughout the land” (Psalms 45:17). The phrase “In the place of your fathers shall be your sons” indicates that a grandson inherits from his grandfather directly, and he does not inherit through his father.

Rather, if there is a halakha with regard to monetary law that poses a difficulty, this is the difficult halakha: With regard to a firstborn son who sold, during his father’s lifetime, the portion of the firstborn that he was set to inherit, and he died in his father’s lifetime, his son can repossess the portion of the firstborn from the buyers. And this is a difficult halakha with regard to monetary law, as his father sells the property and he repossesses it. And if you would say: Here too, he says: I come to repossess the property on the basis of the right of my father’s father to the property, this is not a valid claim, as, if he comes to repossess the property on the basis of the right of his father’s father, what is the relevance of the portion of the firstborn, since he is not his grandfather’s firstborn?

The Gemara rejects this: And what is the difficulty? Perhaps he can say: I come to repossess the property on the basis of the right of my father’s father to the property, and yet I receive the portion of the firstborn, as I stand in my father’s stead.

Rather, if there is a halakha with regard to monetary law that poses a difficulty, this is the difficult halakha: One knew testimony supporting another, and his testimony was written in a document before he became a robber, and then he became a robber and was disqualified from bearing witness. In this case, he may not testify as to the legitimacy of his handwriting. But others may testify that it is his handwriting on the document. The difficulty is that now that his testimony is not deemed credible, although he knows of the matter with certainty, is it logical that others are deemed credible and his signature is ratified according to their testimony? And this is a difficult halakha with regard to monetary law.

The Gemara rejects this: What is the difficulty? Perhaps this halakha is referring to a case where the signature was already presumed by the court to be his handwriting before he was disqualified, and the witnesses testify merely that the document was already ratified.

Rather, if there is a halakha with regard to monetary law that poses a difficulty, this is the difficult halakha: One knew testimony supporting another concerning the latter’s ownership of a plot of land, and his testimony was written in a document before the land came into the witness’s possession as an inheritance, which caused the witness to become an interested party. In this case, the witness may not ratify his handwriting. But others may ratify his handwriting. The Gemara rejects this: And what is the difficulty? Perhaps here too, the halakha is referring to a case where the signature was already presumed by the court to be his handwriting before he became an interested party, and the witnesses testify merely that the document was already ratified.

Rather, if there is a halakha with regard to monetary law that poses a difficulty, this is the difficult halakha: One knew testimony with regard to another, and his testimony was written in a document before he became that person’s son-in-law, and then he became his son-in-law. In this case, the son-in-law may not testify as to his handwriting, since one cannot bear witness for his relative. But others may testify that it is his handwriting. Is it logical that his testimony is not deemed credible, yet others are deemed credible and may ratify his signature?

And if you would say: Here too, the halakha is referring to a case where the signature was already presumed by the court to be his handwriting before he became a relative, this is difficult. But doesn’t Rav Yosef bar Minyumi say that Rav Naḥman says: Others may testify as to the validity of his handwriting even though the signature was not previously presumed by the court to be his handwriting?

The Gemara rejects this: And what is the difficulty? Perhaps it is the King’s edict, i.e., a divine decree, that the testimony of a son-in-law is not deemed credible, and yet the testimony of others is deemed credible, and the reason he is disqualified is not that he is suspected of lying. This must be so, as if you do not say so, why are Moses and Aaron disqualified from bearing witness for their father-in-law? Could this be because their testimony is not deemed credible? Rather, it is the King’s edict that even Moses and Aaron shall not bear witness for their relatives. Here too, it is the King’s edict that a son-in-law shall not testify as to the validity of his handwriting for his father-in-law.

Rather, the difficulty is actually as we said initially, with regard to the halakha that if a son sold some of his father’s property and then died, the son’s son repossesses the property from the buyers. And with regard to the verse that posed a difficulty for you: “In the place of your fathers shall be your sons” (Psalms 45:17), which apparently indicates that a grandson inherits from his grandfather directly, this is not difficult. That verse is written as a blessing. The verse does not indicate the halakhic status of the grandson’s inheritance, and the reason he can repossess the property is still difficult.

The Gemara asks: But can you say that the verse is written as a blessing,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבוהו מזבין ואיהו אמאי מצי מפיק. מאי קושיא להכי מוציא מיד הלקוחות דמצי למימר כשמכר נכסים הללו לא היה עדיין מוחזק בהן לפי שאביו היה קיים והוא מת קודם לאביו ולא באו נכסים לידו ואנו יורשין מכח אבי אבינו להכי מוציא מיד הלקוחות דאבוה לא מזבין:

וממאי דמצי למימר הכי דמכח אבוה דאבא אתינא. דהכי כתיב קרא תחת אבותיך יהיו בניך אלמא דבמקום אבי אביו מצי מפיק דכי היכי דאבי אביו מוציא מיד הלקוחות הכי נמי מוציא הבן:

אלא אי קשיא בדיני ממונות הא קשיא. בן שמכר בחלק בכורה בחיי אביו ומת הבן בחיי אביו דלא הוה מוחזק בנו מוציא כו'. אי מכח אבוה דאבא קא אתי האי בן הבן בחלק בכורה מאי עבידתיה הא אבי אביו לא היה בכור דלירת האי חלק בכורתו:

והיינו קשה בדיני ממונות אמאי מוציא מיד הלקוחות. ומאי קושיא כלומר אמאי זו קשה הא מצי למימר מכח אבוה דאב' קא אתינא בכולהו נכסי דאיהו היה יורש את בנו ובמקום אב קא אתינא לירש בכורתו ולתבוע מה שמכר בחלק בכורתו דלא מצי מזבין דראוי הוה ולא מוחזק ומשום הכי מוציא מן הלקוחות:

אלא הא קשה בדיני ממונות. איהו גופיה לא מהימן להעיד על כתב יד עצמו ואחריני מהימני על כתב ידו להעיד. ומאי קושיא דלמא אחריני נמי לא מהימני להעיד על כתב ידו. ומאי האי דקאמר אבל אחרים מעידים כגון שהוחזק כתב ידו של שטר זה בבית דין שהעידו אחרים לפני בית דין שזה כתב ידו והללו אומרים יודעים אנו שזה השטר הוחזק בעדים לפני בית דין שזה חתימת של פלוני. או שאמרו יודעים אנו שחתימה כזו הוחזקה לפני ב"ד שהיא של פלוני דהואיל דאתחזק בבית דין יכולין להעיד מכח בית דין אבל מחמת עצמן אינן נאמנין להעיד הואיל דאיהו לא מהימן:

והאמר רב יוסף בר מניומי אע"פ שלא הוחזקה כתב ידו שלזה חתן בב"ד נאמנים להעיד על חתימת ידו וזו היא קשה. מאי קושיא משום הכי הוא אינו מעיד מפני שגזירת מלך הקב"ה הוא שפוסל קרוביו להעיד עדות ולא משום דלא הוי נאמן דודאי נאמן הוא דלא דמי לגזלן דפסול לכולי עלמא. הלכך הואיל ונאמן הוא לכולי עלמא אע"ג דהוא אינו נאמן מחמת קריבות אבל אחרים מעידין. דאי לא תימא הכי דגזירת מלך היא אלא קבעית למימר דכל קרוב פסול משום דמשקר הוא בגין אהבת קרובו. אלא מעתה משה ואהרן דפסילי אהדדי או לקרובים מי לא מהימני בדיבורם אצל קרוביהן והא קי"ל דצדיקים גמורים הוו ולא משקרי אבל חללי דעלמא אלא גזירת מלך היא דמשה ואהרן לא מסהדי לקרובין הכי נמי גזירת מלך היא דכיון דנעשה חתנו דאין מעיד לו ולא משום דלא מהימן וכיון דנאמן ^א)נראה דצ"ל וכיון דנאמן הוא אינו מעיד אבל אחרים וכו'. אבל אחרים מעידים לו ואכתי אין זו קושיא:

לעולם כדאמרינן מעיקרא בן שמכר בנכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות זו היא קשה בדיני ממונות ודקא קשיא לך מאי קושיא כו' מתרצת תחת אבותיך יהיו בניך התם בברכה הוא כדכתיב תשיתמו לשרים בכל הארץ. ומקשינן מי מצית אמרת בברכה כתיב אבל לענין דינא לא דיינינן הכי דמצי אמר להו מכח אבוה דאבא קא אתינא. ולא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיה עליו כתובה ובעל חוב יורשי האב וכו'. מאי לאו יורשי האב בני בניו של מת כגון שנפל הבית על אליפז ועל עשו אביו והיו טוענים יורשי האב בני אליפז על אליפז נפל תחלה ולא באו הנכסים לידו ואנו מכח אבוה דאבא אתינן בנכסים ולא מכח אליפז אבינו ואין עלינו לפרוע מחובו כלום אלמא דלגבי דינא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך דאמרי' מכח אבוה דאבא אתינן:

בן שמכר בנכסי אביו ומת הבן מוציא מיד הלקוחות. ולאו דוקא הבן, אלא אפילו הוא עצמו, וכדתניא מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלום, אלא דבן מוציא מיד הלקוחות בלא כלום, אבל הוא מוציא גוף הנכסים מידם, לפי שלא חל עליהם המכר, אבל מכל מקום חייב לשלם להם דמי המכר שקבל מהם, ומוציא דקתני הכא פירושו מפקיע, כלומר, מוציא מידי שעבוד, דלא ירדו הלקוחות לנכסי בחיי האב, דנימא שהבן מוציאה מידן, ודכותה האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות.

ההוא בברכה הוא דכתב אבל לענין דינא לא. ואיכא למידק לענין דינא אמאי לא, ומאי קושיא אי מפקי מלקוחות, והא אפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בנכסים שנפלו לו כגון שהוא גוסס לא מהני ולא מידי, כדאמרינן ביש נוחלין (לעיל בבא בתרא קכו, ב) גמרא זה בני נאמן, וכל שכן זה שמת בחיי האב. תירץ רבינו יצחק בר מרדכי ז"ל, דקושיא משום שהבן מוציא מיד הלקוחות בלא חזרת מעות ומפקיע השיעבוד שהיה ללקוחות עליו.
ועדיין יש לעיין, דהכא נמי דילמא משום שאין בעל חוב נוטל בראוי כמוחזק, וכעין שאמרו בכתובה בפרק יש בכור לנחלה (בכורות נא, ב) ויש רוצים לדקדק מכאן לבעל חוב שנוטל בראוי כמוחזק, דכח בעל חוב עדיף מכח כתובה, ולפי' קשה כאן כשהבן מוציא מיד הלקוחות ואינו נוטל בראוי זה כדרך שהוא נוטל בראוי דעלמא, ור"ח ז"ל כתב בנו מוציא מיד הלקוחות מפני שהוא ראוי וכשם שאינו משתעבד כך אינו נמכר דתנן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק זה צריך עיון עדיין. עד כאן לשון הרב ז"ל.

הא דאמרינן: היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על חתם ידו אבל אחרים מעידין. מסתברא לי דטעמא דמלתא משום דקיימא לן כרבנן דרבי דאמרי בפרק האשה שנתאמרלה (כתובות ב', יב) זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי אין צריכין לצרף אחר עמהם, ואמרינן עלה בגמרא לכשתמצא לומר טעמא דרבנן על מנה שבשטר הן מעידין, ולפיכך אם מעיד על כתב ידו לאחר שנעשה חתנו הרי הוא כאילו מעיד לו עכשיו על עקר ההלואה, והרי הוא קרוב והתורה פסלתו עד שיהא כשר בתחילה ובסוף, אבל לרבי דאמר צריך לצרף אחר עמהם וטעמא משום דעל כתב ידן הן מעידין, כדאיתא התם, מסתברא לי להלכה שיכול להעיד על כתב ידו, שאין הקרוב פסול לקיום שטרות, כיון דקיום שטרות מדאורייתא לא בעי, דדייקנא לה מדאמרינן מקיימין את השטר אף על פי שלא קראוהו, וכל שלא קראוהו לא נודע מעיד זה על החתימה אם קרוב למלוה או ללוה אם לאו, אלמא לא חיישינן כלל, דאפילו הקרובים כשרים לקיום שטרות. כך נראה לי להלכה. אלא שיש לחוש למעשה. וגם בירושלמי נראה שאין הקרובים כשרין לו.

בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת המוכר בנו של מוכר מוציא מיד הלקוחות פירוש בלא מעות שאם אתה אומר במעות מה הוצרכנו בזו פשוט היא שהמכר בטל שהרי מה שאירש מאבא מכור לך הוא אלא שבא לומר שחוזרין לו בלא דמים שאינו יורש של אביו אלא של אבי אביו ולא סוף דבר בפשוט אלא אף בכור שמכר חלק בכורה בחיי אביו ומת המוכר בנו מוציא מיד הלקוחות ושמא תאמר והלא אם הוא יורש את אבי אביו ולא את אביו מה לו אצל חלק בכורה והלא אינו ראוי ליטלה בנכסי אבי האב מ"מ יכול הוא לומר אבי האב אני יורש ובמקום אב אני עומד:

מי שהיה יודע בעדות לחברו עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מקיימין אותה ומאמינים כתב ידו המקויים על פי אחרים והוא שהוחזק כתב זה ונתקיים בבית דין קודם שנעשה גזלן שאין לחוש שלאחר שנעשה גזלן כתב ומה שאמרו בעד זומם שלמפרע הוא נפסל ביאורו משעה שהעיד שקר אע"פ שלא הוזם עדין היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין לו ואע"פ שלא נתקיים בבית דין קודם שנעשה חתנו שפסול קורבא אינו מחשש עדות שקר אלא מגזרת מלך שהרי אף משה ואהרן בעדות אחת אין נאמנין:

קסח. שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן בנו מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק. והא מילתא משכחת לה בין בשמת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב, בין בשמת האב בחיי הבן ואח"כ מת הבן, דכיון דההיא שעתא דזאבין הבן מידי דלאו דיליה זבין אע"ג דנפלו ליה בתר הכי בירושה מאביו, לא מיבעיא בריה דיכיל לאפוקי מלוקח, אלא אפי' איהו גופיה מצי מפיק, דמעיקרא לא קננהו לוקח להנהו נכסי. וכ"ש היכא דמית הבן בחיי האב ואח"כ מית האב ולא אתו לידי דבן. לענין אפוקי בלא דמים איכא לפלוגיה, דהיכא דמת האב בחיי הבן, כיון דזאכי בהו הבן בירושה ממילא חילא אחריותיה דלוקח עלויהו, ולא שנא איהו ולא שנא בנו לא מצי לאפוקי מלוקח אלא בדמים, ואלו היכא דמית הבן בחיי האב ואח"כ מת האב ולא הניח הבן נכסים שיש להם אחריות, בנו מוציא מיד הלקוחות, כלומר בלא דמים. מיהו הא דשלחו מתם כשמת הבן בחיי האב מיתוקמא, ומשום דמי. ממאי, מדקשיא לן אבוה מזבין ואיהו מפיק, ואי לאפוקי בעלמא, כיון דאבוה גופיה דזאבין מצי מפיק מאי קא קשיא לן בדידיה. אלא מדקשיא לן אבוה מזבין ואיהו מפיק, דמשמע דאי הוה אבוה קיים לא הוה יכיל לאפוקיה, שמע מינה משום דמים הוא, דאלו אבוה לא הוה יכיל לאפוקי בלא דמים, דקי"ל הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו. אבל בנו כי האי גונא דמת אביו בחיי אבי אביו ואחר כך מת אבי אביו, הרי זה מוציא מיד הלקוחות בלא דמים, דאע"ג דאיהו מכח אביו הוא דזאכי בהו לא חייל עליה שעבודא דלוקח אהני נכסי כלל. וזו היא שקשה בדיני ממונות, דכיון דאיהו מכח אביו קאתי לא יהא כחו יפה מכח אביו, דכי היכי דאביו לא מצי לאפוקי בלא דמים איהו נמי לא לפיק בלא דמים.

ודחינן מאי קושיא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא תדע דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך. ואע"ג דדחינן (להלן בסוה"ע) בברכה הוא דכתיב אבל לענין דינא לא, שנויא דשנין שנויא הוא, דסתמא דמתני' דנפל הבית עליו ועל אביו מסייע ליה כדבעינן למימר קמן. תדע נמי מדלא מני לה גמרא בהדי תלת מילי דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא, שמע מינה דהאי טעמא מכח אבוה דאבא קא אתינא טעמא מעליא הוא. ואפילו למאן דטרח לדחוייה לסייעתין לאוקומי קושיין בעלמא קא בעי למימרא כדקאי קאי מיהו לענין דינא הילכתא כדקאמרינן. תדע נמי דאפילו בדשלחו מתם דקשיא להו אינהו גופיהו הוה סבירא להו דבנו מוציא מיד הלקוחות וטעמא דמילתא הוא דלא הוו ידעי:

קסט. וסברינן למימר אי קשיא הא קשיא בן שמכר חלק בכורה בחיי אביו ומת הבן ואחר כך מת האב בנו מוציא מיד הלקוחות בלא דמים וזו היא שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק. וכי תימא מצי אמר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא אי מכח אבוה דאב קאתי אבוה דאב בחלק בכורה מאי עבידתיה. ודחינן מאי קושיא מצי אמר מכח אבוה דאב קאתינא ובמקום אב קאימנא. ואמטול הכי מצי מפיק. וכן הלכתא:

קע. ושמעינן מינה דבן הבן בנכסי דאבא דאבוה לכולי עלמא מכח אבא דאבוה קאתי. וכי מספקא לן אי האי דאתי מכח אבא דאבוה לאו מכח אבא דאבוה בלחוד קאתי אלא מכח אבוה נמי קאתי, או דילמא מכח אבא דאבוה בלחוד קאתי דהוה ליה כבריה ממש. והיינו דאמרינן מצי אמר מכח אבוה דאבא קאימנא ובמקום אב קאימנא, ולאו מחמת דאתינא מכח אבא, דאם כן הדר קושיין לדוכתיה אבוה מזבין ואיהו מפיק. אלא למימרא דכי היכי דאית ליה לבן הבכור חלק בכורה בנכסי אביו, היכא דמית הבכור נמי בנו בדוכתיה קאי למחשביה כמאן דהוי איהו בריה דאבא דאבוה והוי בכור. ואי האי דחלוק בכורה הילכתא היא, דעל כרחיך מכח אבא דאבוה בלחוד קאתי. ולא זו בלבד אלא כל יורש נמי אפי' רחוק יותר מדאי כיון דראוי ליורשו על כרחיך מכח בעל הנכסים גופיה קאתי. למאי נפקא מינה, למאן דהימניה לחבריה ולבאים מכחו עליו ועל הבאים מכחו, הרי היורשין בכלל הבאים מכחו, דהא אפי' למאן דקשיא ליה (הבה) [הכא] אבוה מזבין ואיהו מפיק לא קאמר דלא אתי מכח אבא דאבוה אלא משום דאתי נמי מכח אבוה כדברירנא וכל שכן דהא דחלק בכורה הילכתא היא:

קעא. וסברינן למימר אלא אי קשיא הא קשיא היה יודע לו בעדות עד שלא שלא נעשה גזלן וכשנעשה גזלן הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין על כתב ידו איהו לא מהימן אחריני מהימני. ואוקימנא כגון שהוחזק כתב ידו בב"ד בשטר זה קודם שיעשה גזלן. אבל אם לא הוחזק כתב ידו בשטר זה בב"ד עד שלא נעשה גזלן אפילו אחרים אין מעידין על כתב ידו, חיישינן שמא היום חתם בו, דהשתא איהו לא מהימן אחריני מהימני. וסברינן למימר אי קשיא הא קשיא היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין איהו לא מהימן אחריני מהימני וכי תימא הכא נמי כגון שהוחזק כתב ידו בב"ד והאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שלא הוחזק כתב ידו בב"ד בשטר זה קודם לכן. ומסקנא מאי קושיא דילמא גזירת מלך היא. כלומר פיסולא דקרובים לאו משום דלא מהמני הוא אלא גזירת מלך היא, דאי לא תימא הכי משה ואהרן משום דלא מהימני הוא אלא גזירת מלך היא הכא נמי גזירת מלך היא:

(כג) וכ"ת ה"נ שהוחזק כתב ידו בב"ד והאמר רב יוסף בר מניומי כו' הנכון בעיני דל"ג הכי דמשמע דלא אמר רב יוסף אלא על חתנו אבל על גזלן לא אלא ה"ג ודילמא ה"נ שהוחזק כ"י בב"ד וכי מקשה והאמר רב יוסף אתרוייהו מקשה בין אחתן בין אגזלן דאע"ג דאינהו לא מהימני אחריני [מהימני] דאינהו לא מהימני גזירת מלך היא אבל אחריני שאינן לא גזלנים ולא קרובים מהימני:

אבוך מזבין ואת מפקת. הקשה הריב"ם מאי פריך והלא אין המכר מכר כלל שמכר להם דבר שלא בא לעולם. ולעיל ביארתי הקושיא בפרק יש נוחלין ופירוש ר"י ז"ל ומה שהקשה על פירושו. ותירץ רבינו תם ז"ל כגון שאמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך דכהאי גוונא מכור אפילו למאן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מאחר שמברר את המכר. ומיהו קשה דאף על גב דמצי למכור הני מילי אם יבא לבסוף לידו אבל זה שמת בחיי האב ולא בא לידו מעולם לא מצי למכור כדאמרינן לעיל לרבי מאיר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. והריב"ם ז"ל תירץ דפשיטא להו דשלחו מתם דנכסים לא יקנה. וזה אינו קשה להם אלא זה הוא שקשה להם שהבן מוציא מיד הלקוחות בחנם ואף הדמים שקבל אביו לא יחזיר דנהי דהמכר אינו מכר מכל מקום הדמים שהוציא יחזיר מתוך אותם הנכסים ואפילו לא הניח אביו אחרים דמקח טעות הוי. ומסיק דמכח אבא דאבוה קאתינא ואיני יורש אבי כלל כי אם זקני ולא מכר להם הוא כלום ולא אחזיר לכם מעות שנתתם בהנהו נכסים. ומיהו קשה לפירוש זה אמאי צריך למימר מכח אבא דאבוה קאתינא כי היכי דפשיטא דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הכי נמי נימא אינו משעבד ראוי שלא בא לידו בחייו דאשה אינה נוטלת כתובתה בראוי כדתנן בבכורות. וכי תימא אלים שעבודייהו טפי מכח משום שקנה אלו הנכסים מכל מקום קשה בסוף הסוגיא דקאמר מאי לאו יורשין בני מורישיו אחי ובעי לאוכוחי דאפילו לענין דינא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך דאי לאו הכי אפילו הבן מת תחלה גבי בעל חוב ואמאי הא לא איירי מתניתין במכר אלא בשעבוד דמלוה דפשיטא דלא משתעבדי בראוי. וצריך לומר לדברי הריב"ם ז"ל דאינו פשוט לו לתלמוד בכאן דראוי לא משתעבד דמתניתין דבכורות איכא למימר גבי כתובה דוקא לא משתעבדי אבל לבעל חוב משתעבד ומקולי כתובה שנאו כאן כדאמרינן התם לענין שבח. אי נמי יש לומר דהא דתני בבכורות אין האשה נוטלת בראוי הני מילי כשנפלה ירושה שהיתה ראויה לבעלה לפני אחיו שלא היה לו לבעלה בן שיירש ירושתו שנפלה לו מאביו דלא מגבינן לאשה וכן נמי לבעל חוב אבל היכא שנשאר לבעלה בן יורש שהוא במקום בעלה לא חשבינן ליה ראוי להפסיד כתובה דכיון שבאת הירושה ליד בנו חשבינן כאלו באה לידה וכן נמי בעל חוב. ונראה לפרש דאיירי כגון שאמר מה שאירש מאבא היום מכור לך דכי היכי דמכור לרבנן דרבי מאיר משום כבוד אביו לקנות לו תכריכין הכי נמי מכור אפילו מת הבן בחיי אביו דלא קנה אלא לאחר מיתה משום כבוד אביו ולהכי קאמר זו היא שקשה בדיני ממונות דכיון דמקנה דבר שלא בא לעולם אפילו כשמת נמי יבואו מכחו ליד הלוקח ולא ליד הבן. ופריך ומאי קושיא דמצי אמר להו מכח אבוה דאבא קאתינא. תדע דכתיב כו' ורמי לקמן ההוא בברכה כתיב ופריך ובענין דינא מי לא כתיב אהא תנן נפלה בית כו' וכי היכי דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכי נמי משתעבד מה שנופל לפניו לאחר מותו ומדאמרי יורשי האב דהיינו בני המת הבן מת ראשון ולא יקח המלוה כלום אלמא מוכח מילתא דלענין דינא נמי כתיב ומשני לא יורשי האב אחי אבל אם היה בן היה הבעל חוב לוקח ממה נפשך דתחת אבותיך יהיו בניך לענין ברכה הוא דכתיב. הרא"ש ז"ל.
והרשב"א ז"ל פירש כפירוש ריב"ם וזה לשונו: בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן מוציא מיד הלקוחות. ולאו דוקא הבן כו' (דף של"ז עמוד א') עד הלקוחות שבדף עצמו. עכ"ל.
וכן פירש ה"ר יהונתן ז"ל דאינו מחזיר ללקוחות אותם הדמים שנתנו לאביו ואי משום שטר המכר לא מיקרי בשטר דהא חספא בעלמא הוא דהא מה שאירש מאבא מכור לך הוא הילכך מלוה על פה היא ואינה גובה מן היורשים וליכא למימר בהא משום נעילת דלת דהא אינהו אפסדו אנפשייהו. עד כאן.

מכח אבי האב קאתינא. כי בן הבן הרי כבן. מכח אבי האב קאתינא ובמקום אב קאימנא כלומר אחר מיתת אבי שני מורישין יש לי כי אני יורש את אבי האב שלא תבא לי נחלתי מיד אבי כי אם מיד וקני שאני כבנו וגם אני יורש את אבי ונוטל חלק בכורתו שאף על פי שמת אביו בחיי אבי אביו נוטל חלק בכורה בקבר ומוריש אותה לבניו שהרי הנכסים מוחזקים היו בחייו ביד מורישו. ואין קוראין ראוי לבכור שמת אביו בחיי מורישו אלא אותם נכסים שנפלו בירושה משמת ראוין הם אצלו שלא הוחזקו ביד אביו בחייו ואין אני קורא בהם בכל אשר ימצא לו שלא היו מצוין ביד אביו ביום מותו והכי איתא בירושלמי. הראב"ד ז"ל.

והא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אף על פי שלא הוחזק כתב ידו בבית דין. פירוש דפסול קורבא לאו משום דלאו מהימני אלא גזירת מלך היא וכדמסקינן. הילכך נקטינן דהיה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד לו על כתב ידו אבל אחרים מעידים ואף על פי שלא הוחזק כתב ידו בבית דין ולא חיישינן דילמא עכשיו כתבו אלא שהקדים זמנו מקודם שהיה חתנו משום דכיון דקרובים מהימני אלא דמגזרת מלך פסילי כל שאין אנו צריכים ממש לעדותם כגון שאחרים מעידים עליהם נאמנים. אבל היה יודע לו עדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן אפילו אחרים אין מעידים על כתב ידו אלא אם כן הוחזק כתב ידו בבית דין כלומר שראו שטר זה בחתימה זו קודם שנעשה גזלן הא לאו הכי חיישינן שמא כתבו השתא והקדים זמנו כיון דפיסולא דגזלן משום דלא מהימן הוא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות עדות. ולא נתכוונו דברי ר"ש ז"ל שכתב שאף פיסול הגזלן לאו משום דלא מהימן אלא משום גזרת מלך. הר"ן ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: ודילמא גזרת מלך היא. כלומר הלכה למשה מסיני. ואין דנין על ההלכה~ דלאו משום הימנותא הוא דהא משה ואהרן לכולי עלמא מהימני ואפילו הכי חד על חבריה לא מקבלינן סהדותייהו. הראב"ד ז"ל.
לקצת גדולי הדורות ראיתי שכל שבאו לדין והביא האחד עד שנמצא קורבתו פסול ונגמר הדין לפסול את העדות ואחר כך נתרחק ובא להביאו עכשיו לדין שאינו נאמן שכל אדם עשוי להחזיק את דבריו והרי הוא כעין נוגע בדבר. ה"ר מנחם המאירי ז"ל בפרק זה בורר.

בד"ה ולימרו ליה כו' היינו כגון שלא מת הבן בחיי האב אלא שנתנו לו כו' עכ"ל וכ"ה בתוספות ישנים ודבריהם מבוארים בפשיטות למאי דאמרינן פ' י"נ יכיר לרבנן ל"ל למיתבא לו פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתבא לו במתנה מי לא יהיב לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ולר"מ דאמר אדם כו' בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ומהרש"ל הגיה בכאן לאין צורך אולי היה נעלם מעיניו הסוגיא שם וק"ל:

בא"ד לא חשיב נמי לענין ראוי דאינה כו' שגבו קרקע בחובת כו' וע"ק למה יש לו להיות ללקוחות שעבוד על אביו מי עדיף ממלוה על פה כו' עכ"ל הגם שכתבו לעיל דקיימינן הכא כמ"ד מלוה על פה גובה מן היורשים היינו משום דמצוה לפרוע חובת אביהן בשחל השעבוד מעולם על קרקע זו שהיה של אביהן אבל הכא מעולם לא חל השעבוד של הלקוחות על קרקע זו דמעולם לא באת הקרקע ליד אביהן שהיה מוכר ללקוחות דקרקע זו של אבי אביהן היה מעולם והוא לא חייב כלום ללקוחות שיהיה שעבודן על קרקע שלו ולא שייך כאן מצוה לפרוע חובת אביהן וא"כ הך דהכא אפילו למ"ד מלוה ע"פ גובה מן היורשין לא עדיף ממלוה ע"פ שאינו גובה מן היורשין למאן דאית ליה דאינו גובה מה"ט דלא חל שעבודו של המלוה מעולם ודו"ק:

בד"ה כגון שהוחזק כו' מי לא מצי למטעי בההוא גברא אי גזלן כו' עכ"ל ר"ל דאין דרך לכתוב זמן בהנפק וא"כ אף שמתוך זמן השטר ניכר שבטרם היותו גזלן נכתב כפרשב"ם מ"מ אפשר שהיום כתבו הגזלן והקדים זמנו ובא לפני הדיינין היום ולא ידעו בו שהוא גזלן וקיימוה היום אחר שכבר היה גזלן דליכא למימר לפרשב"ם שהדיינים הם בכאן והגידו שקיימוה טרם היותו גזלן דא"כ הנפק ל"ל דסגי להו למימר בע"פ שראו שטר זה קודם שנעשה גזלן כמו שפירשו התוס' ועוד שכתב הני אחריני אכתב ידן הן מעידים ולא אכתב ידו כו' ואם נאמר כן הרי ודאי אכתב ידו מעידין שראו אותה קודם שנעשה גזלן ודו"ק:

בא"ד בספ"ק דב"מ הס"ד ואח"כ מ"ה ואע"פ שלא הוחזק כו' כצ"ל:

תחת אבותיך יהיו בניך בברכה הוא דכתיב כו'. עיין פרשב"ם ובע"י בדברי הכותב ולי נראה לפרש לפי הדקדוק שיש בהאי קרא דהל"ל תחת אביך יהיו וגו' אבל אמר אבותיך בלשון רבים דלברכה הוא דכתיב כלומר תחת אבותיך אברהם יצחק ויעקב שהובטחו על הברכה כמ"ש באברהם והיה ברכה ביצחק ויברך אלהים את יצחק ביעקב ויברך אותו שם יהיו בניך תחתם לקבל אותם ברכות וסיים תשיתמו לשרים בכל הארץ שהיא ירושת הארץ שהובטחו אבותינו לתת לבניהם וק"ל:

סליק פרק מי שמת

גמ' ונימרו ליה אבוך מזבן ואת מפיק כו' אבל אחרים יכולים לקיים כתב ידו השתא איהו לא מהימן כו' ומאי קושיא אחריני מהימני כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה ולימרו ליה צ"ל ולימרו ליה לקוחות אביך מזבין כו':

בד"ה אבל אחרים כו' בדיני ממונות דאיהו לא מהימן כו' והד"א:

בד"ה דגזירת הכתוב כו' זייף וכתב כדאמרן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ולימרו ליה כו' וסבירא להו לשלחו מתם כו' כצ"ל:

גמרא תדע דכתיב תחת אבותיך כו' תשיתמו לשרים כו'. אולי יכוון הש"ס בהביאו סוף הפסוק תשיתמו כו'. מפני דמפרש ליה ג"כ לענין ירושה דקיי"ל דבכל עניני שררה בנו קודם אם ממלא מקומו. ואם בנו אינו ממלא מקומו ובן בנו ממלא יירש הוא את השררה וזהו תחת אבותיך כו' תשיתמו לשרים ומוכח יותר דהירושה באה אליו מזקינו בלי אמצעית בנו שהרי הוא איננו בירושת השררה:

שם הי' יודע לו כו' עד שלא תפול לו בירושה כו' דלמא ה"נ כגון שהוחזק כו'. מדל"ק הכא כמו לקמן בנעשה חתנו דאע"פ שלא הוחזק כו' ולאו משום דמשקר מוכח דהכא באמת חשדינן ליה למשקר וכ"כ האורים סי' מ"ו ס"ק ק"ה. והוא ז"ל קוראו שם נוגע בעדות. ולפ"ז יהיה ראיה מכאן להש"ך שהבאתיו לעיל (מ"ד) ודלא כמהר"ם. אולם כאן הוא בעל דין ממש כיון שנפלה לו בירושה והאורים ל"ד בקראו לו רק נוגע בעדות. אמנם מלשון הש"ס דקאמר עד שלא תפול ולא עד שלא נפלה ונפלה נלע"ד דמיירי דגם עתה לא נפלה עדיין אליו שמורישו עודנו חי רק שקודם היה חי הקרוב יותר ועכשיו מת ועומד הוא לירש ואינו אלא נוגע בעדות. ואולי הוא בכלל וכל הראוי ליורשו דאיתא בסנהדרין (כ"ז ב') במשנה וכפי' הרמב"ם שם דהוא תשלום משנת ר"ע ויתיישב קצת בזה מה שתמהתי עליו שם:

תד"ה ולימרו. לענין ראוי דאינה בכתובה כו'. כצ"ל בבי"ת:

בא"ד לאו היינו משום דא"נ בראוי אלא כו'. משמע דאיכא גווני דא"י לומר אנא מכח המוריש קאתינא ועמש"כ בס"ד לעיל (קי"ח ב'). וראיתי בהג"א שצייר כגון שנפל לו לאחר שמת מאבי אמו שאחיו מאביו א"י לירש אם לא מכחו. ותימה דהא אין הבן יורש את אמו או אביה בקבר להנחיל לאחין מן האב כדלקמן. אח"כ מצאתי בתומים סי' ק"ד אות י"ד שעמד בזה וע"ש. ובב"ח סי' רי"א אות ב' מוכח דאפי' בן הבן א"י לומר מכח אבוה דאם אבי קאתינא ע"ש וגם זה תימה:

תד"ה אלא כו'. בן בכור שמכר כו'. כצ"ל וכ"מ מסדר דבורי התוס'. והגרי"פ במחכ"ת שגה בזה שכ' דשייך לעיל וכן שם הראה לעיין בתוס' דכאן. כי לשון הראשון ודאי אין לו קיום כדפריך הש"ס עליו. וכן לקמן דקאמר הש"ס אלא לעולם כדאמרינן מעיקרא פי' הרשב"ם בן שמכר כו':

בא"ד ומה ששלחו כו' לא ידעו כו'. כצ"ל בלא ו':

תד"ה כגון. ואפי' מה שבשטר א"צ כו'. כ"ה בכתובות (ק"ט ב'):

בא"ד וכגון הואיל דאיתחזיק בב"ד אי בעי קלתי' ל"א. כצ"ל:

תד"ה ואע"פ. שאחרים מעידים על כת"י כו' היום חתמו. כצ"ל:

תוס' ד"ה ולימרו כו' ותימה למה לא יוכל להוציא. עי' כתובות דף צא ע"ב תוס' ד"ה דזבנה:

היה יודע לו עדות וכו'. עיין מה שרמזתי בפתח עינים ועמ"ש בקונטריס יוסף אומץ סימן נ"ח דף מ"ז ע"ב בס"ד:

ולימרו ליה. לקוחות אבוך זבין ואת מפקת שאתה יורש ממנו והלא אין אדם יורש מה שמכר אביו: דלמא. דאמר להו חנוך בן ראובן מכח יעקב דהוא אבוה דאבא קא אתינא דבני בנים הרי הן כבנים וכי היכי דראובן אבי היה יכול לירש את יעקב אביו אילו [היה] חי אחרי מות אביו כך אני יורש את יעקב מגזירת הכתוב ולא מכח ראובן אבי אני יורש ואין בנכסים הללו שום זכות לראובן ומכירתו לאו כלום היא: תדע. דחנוך בן ראובן יורש את יעקב זקנו שלא מכח ראובן דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך לראובן קאמר תחת אבותיך דהיינו יעקב יהיו בניך דהיינו חנוך מדלא כתיב תחתיך יהיו בניך: אלא אי קשיא הא קשיא. אי איכא למימר דשלחו מתם זו היא שקשה בדיני ממונות לאו כי האי גוונא שלחו כדלעיל דהא לאו קשה הוא אלא הכי שלחו מתם בכור שמכר חלק בכורתו בחיי אביו ומת הבכור כגון ראובן שמכר חלק בכורתו הראוי להגיעו בנכסי אביו ומת ראובן ואחר כך מת יעקב בא חנוך ומוציא מיד הלקוחות חלק בכורת ראובן אביו ונוטלה לעצמו כאילו לא מכרה ראובן שחנוך יורש חלק בכורת אביו בנכסי זקנו אביו ואע''פ שמת הבכור בחיי אביו כדתנן לעיל (דף קטז:) בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים חלק שהיה ראוי לאביהן שהיה מיוצאי מצרים ושהיה בכור ונוטל שני חלקים: חלק בכורה מאי עבידתיה. והלא אינך בכור: ומאי קושיא. בדיני ממונות: דלמא מצי אמר. חנוך מכח יעקב אבי אבא קאתינא כדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך ויעקב אני יורש כאילו אני ראובן דבמקום ראובן אבי אני עומד כאילו אני בכור מגזירת הכתוב וכדתנן בנות צלפחד כו': אלא אי קשיא בדיני ממונות הא קשיא. והכי שלחו ליה מתם: היה יודע לו בעדות. ראובן לשמעון עד שלא נעשה ראובן גזלן והיה שמו חתום בשטר הלואתו של שמעון: ואחר כך נעשה גזלן. ונפסל לעדות כדכתיב (שמות כג) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ואע''פ שנאמן אדם לומר זה כתב ידי כדתנן בכתובות (דף כ:) מעתה אינו מעיד על כתב ידו שהרי כל דבריו אנו מחזיקין שקר משנעשה גזלן ושמא עד אחד פסול זייפו או עצמו כתבו וחתם בו היום שקר: אבל אחרים מעידין. כדמפרש במסקנא והשתא לפום מאי דקס''ד הכי קשה בדיני ממונות דאיהו לא מהימן אחריני מהימני בתמיה והלא שמא הוא עצמו חתם בו היום שקר שהרי גזלן הוא וכשמכירין חתימתו מה אנו מרויחין בכך והלא שמא פסול הוא: כגון שהוחזק. בהנפק בבית דין בטרם היותו גזלן דהשתא ליכא למימר הכי אלא אלו מעידין שחתמו בהנפק זה וקיימו השטר מקמי דהוי האי גברא גזלן וההיא שעתא היה הוא עצמו נאמן לומר זה כתב ידי והשתא ליכא למיפרך איהו לא מהימן אחריני מהימני דהא הני אחריני אכתב ידן הן מעידין ולא אכתב ידו ושטרא מקיימא וקאי ממילא: אע''פ שלא הוחזק כו'. דגזירת הכתוב היא דחתנו אינו נאמן ולא משום דמחזיקין ליה כמזייף וכותב הלכך אחריני מהימני דליכא למימר משנעשה חתנו זייף וכתב: לעולם כדאמרן מעיקרא. בן שמכר בנכסי אביו כו': בברכה הוא דכתיב. שהצדיקים יש להם בנים ובני בנים ליורשם כדכתיב בסיפיה תשיתמו לשרים בכל הארץ:

ולימרו ליה אבוך זבין ואת אמאי מפקת. ותימה למה לא יוכל להוציא מיד הלקוחות אפילו למ''ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו כגון שלא מת הבן בחיי האב אלא שנתנו לו דמים קודם שמת האב אבל כשנפלו לו כשהוא גוסס אמרו לעיל (דף קכז:) דאפילו לר''מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא מהני מידי לקנות בנכסים כשהוא גוסס ופי' הר''ר יצחק בר' מאיר. דודאי המכר אינו מכר אלא לענין חזרת מעות איירי הכא שבנו מוציא השעבוד שהיה להם ללקוחות מן הדין מהם כי אין להם אפי' שעבוד בקרקע בשביל מעותיהם ולפי זה צריך לומר דס''ל אדם משעבד דבר שלא בא לעולם דאי לא משעבד מאי מקשי לימרו ליה אבוך זבין ואת מאי מפקת והלא אין אדם משעבד דבר שלא בא לעולם ואע''ג דאמרן לעיל דאיקני קנה והוריש לא משתעבד היינו משום דשמואל לטעמיה דאית ליה מלוה על פה אינו גובה מן היורשין אבל לדידן דאית לן גובה מן היורשין הויא כמו (מצוה) ומשתעבד אע''פ שלא בא לעולם ואם תאמר אכתי מאי פריך ולימרו ליה אבוך זבין ואת אמאי מפקת דלמא היינו טעמא משום דאין בעל חוב נוטל בראוי כמו כתובת אשה דתנן בבכורות פרק יש בכור (דף נב.) דאינה נוטלת בראוי ושמא יש לומר דוקא כתובת אשה אבל בע''ח נוטל בראוי מיהו קשה דא''כ כי קא חשיב בכתובות ריש פרק אע''פ (דף נד: ושם) דתנאי כתובה ככתובה דמי לענין כמה דברים אמאי לא חשיב נמי לענין ראוי דאינה ככתובה ואיתא בבע''ח אבל אי ליתא בבעל חוב אתי שפיר אבל אין להביא ראיה מדאמר בסמוך. מאי לאו יורשי האב בנים מורישין אחין פירוש בני הבן וקאמר אין בע''ח נוטל לאו היינו משום דאינו נוטל בראוי אלא טעמא משום דאמרי מכח דאבי אבא קאתי אבל אין להביא ראיה מדאמר ר''נ יתומים שגבו בחובת אביהן בע''ח חוזר וגובה אותה מהם אלמא נוטל בראוי שהרי אין זה ראוי אלא משעבדי ליה מדר' נתן מיהו קשה דהל''ל בן שלוה ולא בן שמכר ולא לימא בנו מוציא מיד הלקוחות ועוד קשה למה יש לו להיות ללקוחות שעבוד על אביו מי עדיף ממלוה על פה דאין לך מלוה על פה גדול מזה על כן נראה לר''י דאלו נכסים כתב האב לבנו מהיום ולאחר מיתה דהיינו גופא מהיום ופירות לאחר מיתה כמו ששנינו לעיל בפרק יש נוחלין (דף קלו.) מכר האב או הבן בחיי האב וסבירא להו לשלחו מתם דהכא כר' יוחנן דאמר לעיל בפ' יש נוחלין דלא קנה לוקח מ''מ זו היא שקשה בדיני ממונות דלימרו ליה אבוך זבין כו': אלא אי קשיא הא קשיא בן שמכר כו'. ולא גרסי' אי איתמר הכי איתמר שהרי כל הדברים הללו שלחו מתם ומה ששלחו זו היא שקשה בדיני ממונות ולא ידעו על איזה דבר שלחו כו': כגון שהוחזק כתב ידן בב''ד. פירש רבינו שמואל שכתוב בו הנפק ואין נראה לר''י דאינך דיינים גופייהו מי לא מצי למיטעי בההוא גברא אי גזלן הוא אי לא שהרי אין חותמין אלא על חתימת העדים ואפי' מה שבשטר אין צריכין הדיינים לקרות אלא ה''פ הוחזק כתב ידו בב''ד שראו ב''ד כתב ידו קודם שנעשה גזלן דליכא למימר שלאחר כך חתם כמו הוחזק שטר כתובה בשוק דבפ''ב דקדושין (דף נ:) וכגון הואיל דאיתחזק בב''ד לא אמרי' בפ' זה בורר (סנהדרין דף לא: ושם ד''ה וכיון) דהיינו שראו ב''ד את השטר כבר וכדפרישית בספ''ק דב''מ (דף יח:): ואע''פ שלא הוחזק כתב ידו בב''ד. מכאן יש ללמוד שאם היו שנים מעידים ואח''כ נעשו קרובים שאחר מעיד על כתב ידן שמכירין אותו ולא חיישינן שמא היום חתם: ההוא בברכה הוא דכתיב. דאשמועינן קרא שיזכה הצדיק לבנים כמותו דכתיב בתריה תשיתמו לשרים בכל הארץ:

בבא בתרא קנט ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף קנט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד