בבא בתרא קנט ע"ב

בבא בתרא קנט ע"ב - Steinsaltz

but with regard to the halakha it does not indicate anything?

But isn’t it taught in the mishna (157a): A house collapsed on a son and upon his father, or upon a certain person and upon those from whom he stands to inherit, and it is unknown who died first. If the son bore the responsibility to pay the marriage contract of his wife and to pay a creditor, and the son had no money with which to pay them except that which he might inherit from his father, and the father’s heirs say: The son died first and afterward the father died, and therefore the son did not inherit property from his father, and the creditor says: The father died first and afterward the son died, there is a dispute as to the halakha. The son therefore inherited his father’s property, and his creditor has a lien upon the property, enabling him to collect payment from the property even after the son’s death.

What, is it not correct to explain that the father’s heirs are the son’s sons, and the term: Those from whom he stands to inherit, is referring to the deceased son’s brothers? And if it enters your mind to maintain that the grandson cannot say: I come to repossess the property on the basis of the right of my father’s father to the property, as when it is written in the verse in Psalms: “In the place of your fathers shall be your sons,” this is written as a blessing, then the mishna is difficult. According to this understanding, grandsons inherit from their grandfather only through their father. If so, even if the son died first and afterward the father died, what of it? Let the creditor say to the son’s sons: It is their father’s inheritance that I am taking, as the grandsons inherit from their grandfather only through their father.

The Gemara rejects this explanation: No, the father’s heirs are the deceased son’s brothers, who certainly inherit from their father directly, and the term: Those from whom he stands to inherit, is referring to the deceased son’s father’s brothers. Therefore, one cannot derive from the mishna that a grandson inherits from his grandfather directly.

§ The Sages raised a dilemma before Rav Sheshet: What is the halakha with regard to a son inheriting from his mother while he is in the grave, in order to bequeath that inheritance to his paternal brothers? If a son dies, and afterward his mother dies, does the deceased son inherit from his mother, and subsequently bequeath the inheritance to his paternal brothers, who are not related to the mother? Rav Sheshet said to them: You learned it in a baraita: Consider the case of a father who was taken captive and died in captivity, and his son died in the province, i.e., at home, and consider the case of a son who was taken captive and died, and his father died in the province. Since it is not known who died first, the father’s heirs and the son’s heirs divide the inheritance.

The Gemara asks: What are the circumstances of the case? If we say that the case is as the baraita teaches, the baraita is difficult. Who are the father’s heirs and who are the son’s heirs? The same individuals inherit from both of them. Rather, is it not so that this is what the baraita is saying: Consider the case of a father who was taken captive and died in captivity, and his daughter’s son died in the province, and consider the case of the son of his daughter who was taken captive and died, and the father of the captive’s mother died in the province, and we do not know which of them died first. If the father died first, his daughter’s son inherits from him, and the son’s paternal relatives subsequently inherit from the son. If the son died first, the father’s heirs inherit the father’s estate. Since it is unknown which of them died first, the father’s heirs and the son’s heirs divide the inheritance.

And if it is so that a son inherits from his mother while in the grave, although the son indeed died first, he should inherit from his mother’s father while in his grave and bequeath his inheritance to his paternal brothers, and the son’s heirs should receive the entire inheritance. Rather, isn’t it correct to conclude from the baraita that the son does not inherit from his mother while in the grave in order to bequeath that inheritance to his paternal brothers?

Rav Aḥa bar Minyumi said to Abaye: We learn this halakha in the mishna (158b) as well: If the house collapsed on a son and upon his mother, both these Sages and those Sages, Beit Shammai and Beit Hillel, concede that the son’s heirs and the mother’s heirs divide the property between them. And if it is so that a son inherits from his mother while in the grave, although the son indeed died first, he should inherit from his mother while in his grave and they should inherit from him, i.e., he should bequeath his inheritance to his paternal brothers. Rather, isn’t it correct to conclude from that mishna that the son does not inherit from his mother while in the grave in order to bequeath that inheritance to his paternal brothers? The Gemara affirms: Conclude from the mishna that this is so.

And what is the reason that a son does not inherit from his mother while in the grave? Abaye says: The term transfer, concerning the transfer of inheritance from one tribe to another, was stated with regard to the inheritance of a son (see Numbers 36:7), and the term transfer was stated with regard to the inheritance of a husband (see 111b–113a and Numbers 36:9). Just as in the case categorized as transfer that was stated with regard to the inheritance of a husband, the husband does not inherit from his wife while he is in the grave in order to bequeath that inheritance to his heirs, so too, in the case categorized as transfer that was stated with regard to the inheritance of a son, the son does not inherit from his mother while in the grave in order to bequeath that inheritance to his paternal brothers.

§ There was a certain person who said to another: I am selling to you all of the property that I own of bar Sisin. There was one parcel of land that was called the tract of the house of bar Sisin. The seller said to the buyer: This latter parcel of land is actually not the property of the house of bar Sisin, and it is merely called: Of the house of bar Sisin, and therefore it is not included in the sale.

The matter came before Rav Naḥman, and he placed the land in the possession of the buyer. Rava said to Rav Naḥman: Is this the halakha? The halakha is that the burden of proof rests upon the claimant, which in this case is the buyer. And the Gemara raises a contradiction between this statement of Rava and another statement of Rava, and between this statement of Rav Naḥman and another statement of Rav Naḥman.

The Gemara explains the contradictions. There was a certain man who said to another: What do you want, i.e., what are you doing, with this house of mine? He said to the claimant: I purchased it from you and I worked and profited from it for the years necessary for establishing the presumption of ownership. The claimant said to him: I was traveling among the settlements in a distant location, and I was unaware that you were residing in my house, which is why I did not lodge a protest.

The one residing in the house came before Rav Naḥman for a judgment. Rav Naḥman said to him: Go clarify your profiting, i.e., prove that you really resided there for three years, and then the case can be judged. Rava said to Rav Naḥman: Is this the correct judgment? The halakha is that the burden of proof rests upon the claimant. Therefore, the claimant should have to prove that the possessor did not reside in the house. The first statement of Rava is difficult, as it is contradicted by the second statement of Rava, and the first statement of Rav Naḥman is difficult, as it is contradicted by the second statement of Rav Naḥman. In the first case, Rav Naḥman ruled in favor of the buyer, and Rava ruled in favor of the seller, whereas in the second case their rulings were reversed.

The Gemara answers: The apparent contradiction between the first statement of Rava and the second statement of Rava is not difficult. Here, with regard to the property of bar Sisin, the seller stands in possession of his property, and the buyer claims the parcel of land from him. There, the buyer stands in possession of his property, since he dwells in the house, and the seller wishes to evict him.

The contradiction between one statement of Rav Naḥman and the other statement of Rav Naḥman is not difficult as well, because there, since the seller said to him: I am hereby selling you all of the property that I own of the house of bar Sisin, and this parcel of land is called: Of the house of bar Sisin, it is incumbent on him to reveal that it is not of the house of bar Sisin. But here, in the case where the claimant states that he had been in a distant location, it should not be considered as any case other than one where the possessor is holding a document as evidence that he purchased the house. Wouldn’t we then say to him: First ratify your document, and only then be established as the owner of the property? In this case as well, since his presumptive ownership is in place of a document, he needs to clarify the matter by means of witnesses.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנט - ב

אבל באמת לענין דינא, לא. והנכד יורש את נכסי הסבא רק מכח אביו ולא הישר מכח הסבא.

והתנן, שנינו במשנה לעיל: נפל הבית עליו ועל אביו, או עליו ועל מורישיו, והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, שרוצים לגבות את חובם מהירושה, והספק הוא מי מת ראשון:

יורשי האב אומרים, הבן מת ראשון, והוא לא ירש, ואחר כך מת האב, ולכן אין זכות לבעלי החוב של הבן, שהרי הנכסים לא היו אצלו. ובעל חוב אומר, האב מת ראשון, והבן ירש אותו, ואחר כך מת הבן, ולכן יכולים לגבות את חובם.

מאי לאו, האם לא מדובר באופן ש"יורשי האב", הם בני, בנים של האב, כגון חנוך בן ראובן, שירש את הסבא, יעקב, ואילו "מורישיו" - הם אחי, אחיו של ראובן, שהוא ראוי ליורשם, והספק מי מת קודם.

ואי סלקא דעתך, ואם יעלה על דעתך לומר, לא מצי הנכד אמר מכח אבוה דאבא קאתינא, כיון דכי כתיב "תחת אבותיך יהיו בניך" רק בברכה כתיב. אם כן, גם כי מת הבן, גם על הצד שהבן מת ראשון, ואחר כך מת האב, מאי הוי!? מדוע הבעל חוב לא גובה? נימא להו בעל חוב, שהבעל חוב יאמר לבניו של הבן: ירושת אבוהון קא שקילנא! יש לי זכות לגבות את חובי מהירושה, שהרי הוא יורש מאביו. ^[134] ודוחה הגמרא: לא בכך מדובר אלא "יורשי הבן" - הם "אחי". יורשי הבן אינם הבן של ראובן, אלא אחיו. ואם ראובן מת ראשון, אחיו יורש את יעקב לא דרך ראובן, אלא ישר מיעקב, שהרי גם הוא בנו של יעקב. ולכן אין ראיה מהמשנה שאומרים שהנכד יורש ישר מהסבא.

ולפי זה, "מורישיו" - הם אחי אבוה. שנפל הבית על ראובן, ועל עשו אחי יעקב. ולכן, אם ראובן מת ראשון, יורשי עשו יורשים את הכל. ואם קודם מת עשו, יש זכות לראובן במקום יעקב. ואז הלקוחות יגבו ממנו את חלקו.

בעו מיניה מרב ששת:

בן, מהו שיירש את אמו בקבר, לאחר שאמו מתה, להנחיל לאחין מן האב, להוריש לאחיו מן האב. כגון יוסף בן רחל שמת בחיי אמו, ואחר כך מתה רחל אמו, האם יוסף יורש את אמו בקבר, כאילו שהוא חי, כדי להנחיל את הירושה הלאה, לאחיו מיעקב, ראובן, שהוא אחיו רק מאביו.

אמר להו רב ששת: תניתוה, אפשר לפשוט זאת מהברייתא: האב שנשבה, ומת בנו במדינה, בארץ מולדתו, ולא ידוע מי מת קודם. וכן בן שנשבה, ומת אביו במדינה, ולא ידוע מי מת קודם, יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו

ומדייק רב ששת: היכי דמי? איך מדובר שיש ספק ירושה?

אילימא כדקתני, אם בפשטות, כמו שכתוב בברייתא, תיקשי: הי נינהו "יורשי האב", והי נינהו "יורשי הבן"!? הרי אין כאן שני סוגי יורשים, שאם יש בנים לבן, הם יורשים את האב, ואם אין לו בנים, יורשי האב יורשים גם את הבן.

אלא לאו, הכי קאמר, כך מדובר:

אב שנשבה, ומת בן בתו במדינה. או בן שנשבה, ומת אבי אמו במדינה.

ויש כאן עתה שני יורשים, יורשי הסבא, ויורשי הבן, שהם קרובי אביו, שהוא הבעל של אמו של הנכד. ולכן, אם הסבא מת ראשון, הרי הנכד יורש אותו, ואחרי שהוא ימות, תירש אותו משפחתו מאביו, שאינה משפחת סבו. אך אם הנכד מת ראשון, הוא לא יירש את סבו, אלא משפחת הסב תירשנו.

ולא ידעינן הי מינייהו מית ברישא, ואין אנו יודעים מי מהשניים מת ראשון.

ולכן הדין הוא, שיורשי האב [הסב] ויורשי הבן יחלוקו.

ומכאן מוכח, שהבן לא יורש בקבר להנחיל לאחיו מן האב.

כי, ואם איתא שהבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו, נהי נמי, גם אם נאמר דבן מת ברישא, שהבן מת ראשון, עדיין לירתיה לאבוה דאימא, שירש את אבי אמו בקיברא בהיותו בקבר, ולירתינהו לאחוה מן אבוה, יוריש את ירושת זקנו, אבי אמו, לאחיו מן האב!? אלא לאו, שמע מינה, אפשר להוכיח מכאן, כי אין הבן יורש את אמו להנחיל לאחין מן האב.

ועתה הגמרא רוצה להוכיח דין זה גם מהמשנה:

אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי: אף אנן נמי תנינא, שנינו במשנה: נפל הבית עליו ועל אמו, אלו ואלו, בית שמאי ובית הלל, מודים שיחלוקו.

ואם איתא, אם נאמר שהבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו, הרי נהי נמי דבן מת ברישא, גם אם הבן מת ראשון, לירתיה לאמיה בקבריה, שיירש את ירושת אבי אמו בהיותו בקבר, ולירתו אינהו לאחי מאבוה, וירשו אחיו מאביו את הנכסים ממנו.

אלא, לאו, שמע מינה, מוכח מכאן, כי אין הבן יורש את אמו להנחיל לאחין מן האב.

ומסקנת הגמרא: אכן, שמע מינה!

ועתה מבארת הגמרא: וטעמא מאי, מה המקור לדין זה?

אמר אביי: נאמרה "סיבה" בבן, "ולא תסוב נחלה", ונאמרה סיבה בבעל, ^[135] "ולא תסוב נחלה". מה סיבה האמורה בבעל, אין הבעל יורש את אשתו בקבר, כיון שלאחר מיתה פקעה הקירבה ביניהם, אף סיבה האמורה בבן, אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. וכיון שעסקנו בעניני חזקת נכסים, מביאה עתה הגמרא דין נוסף שנוגע לחזקת נכסים:

מעשה בההוא גברא, דאמר ליה לחבריה: נכסי דבר סיסין מזבנינא לך! מי שאמר לחבירו שהוא מוכר לו נכסים שהוא קנה אותם מאדם ששמו בר סיסין.

הואי חדא ארעא, היתה קרקע אחת דהוה מיקריא "דבי בר סיסין", שנקראה על שם בן סיסין, והלוקח רצה לזכות אף בה.

אמר ליה המוכר: הא לאו "דבי בר סיסין", הקרקע הזאת לא היתה שלו, ואקרויי הוא דמקריא, ורק היא נקראת בשם "דבי בר סיסין".

אתא לקמיה דרב נחמן באו לפני רב נחמן לדין.

אוקמא בידה דלוקח, העמיד רב נחמן את הקרקע בידי הלוקח.

אמר ליה רבא לרב נחמן: דינא הכי!? וכי כך הןא הדין!? והרי יש לנו כלל כי המוציא מחבירו, עליו הראיה! ואם כן, צריך להעמיד את הקרקע בידי המוכר, כיון שהוא הבעלים הראשון והקרקע היתה בחזקתו.

ומקשה הגמרא: ורמי דרבא אדרבא, ודרב נחמן אדרב נחמן. רבא ורב נחמן סתרו את דבריהם ממקום אחר.

דההוא דאמר ליה לחבריה, אדם אמר לחבירו: מאי בעית בהאי ביתא!? מה אתה עושה בבית הזה, שהוא שלי? אמר ליה, ענה לו: מינך זבינתה, קניתי ממך, ואכלית שני חזקה, גרתי בבית שלש שנים ועל ידי זה אני מוחזק בבית.

אמר ליה, אמר המערער: אנא, בשכוני גואי הואי! אני גרתי אתך בחדרים הפנימיים, והייתי עובר החוצה דרך המקום החיצוני שהתגוררת בו, ולכן אין לך חזקה עלי, כיון שגם אני גרתי עמך באותו זמן בבית.

אתא לקמיא דרב נחמן, המחזיק בא לפני רב נחמן.

אמר ליה: זיל ברור אכילתך! תוכיח שגרת בבית שלש שנים בלי המערער

אמר ליה רבא לרב נחמן: דינא הכי!? האם כך הדין שצריך לפסוק, והרי המוציא מחבירו, עליו הראיה. וזה שגר שלש שנים בבית, נחשב מעתה מוחזק, והמערער צריך להביא ראיה.

קשיא דרבא אדרבא. שכאן הוא פסק שהמוכר, שהוא הבעלים הראשונים, הוא המוחזק, ושם פסק כי מי שכעת גר בבית הוא המוחזק.

ודרב נחמן אדרב נחמן. שאצלנו העמיד את הקרקע ביד הלוקח, ואילו שם פסק שהראשון הוא המוחזק.

מתרצת הגמרא: דרבא אדרבא לא קשיא.

כיון שיש ספק בדבר, משאירים את הקרקע ביד מי שתפוס בקרקע. ולכן הכא, אצל קרקע דבר סיסין, מוכר קאי בנכסיה, המוכר היה תפוס בקרקע, לכן היא נשארת אצלו. אבל התם, בשכוני גואי, לוקח קאי בנכסיה, המחזיק היה תפוס בבית.

דרב נחמן אדרב נחמן, לא קשיא.

הכא, כיון דאמר ליה "דבי בר סיסין" הוא אמר שמוכר את הקרקעות של בר סיסין, ומיקריא "דבי בר סיסין" וכך קוראים לקרקע יש אומדנא שאכן הלוקח צודק, ולכן עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי בר סיסין היא. על המוכר להוכיח שקרקע זו לא היתה של בר סיסין.

הכא, לענין חזקת שלש שנים, לא יהא אלא דנקיט שטרא, זה לא גרע ממי שיש שטר בידו, מי לא אמרינן ליה: קיים שטרך, וקום בנכסי! שצריך הלוקח להוכיח שהשטר כשר. ואף אצלנו, צריך להוכיח שהחזקה, שהיא במקום השטר, היא חזקה טובה. ^[136]

הדרן עלך פרק מי שמת

הערות

^[134] הקובץ שיעורים חוקר בפרק יש נוחלין [של"ג], מהו "משמוש", האם המת זוכה בקבר לענין זה שמוריש לזה שמקבל ממנו, או שאין קנין למת בכלל, אלא הוא מעביר לו את זכות הירושה. והוא מוכיח מהסוגיא כמו הצד הראשון, שהמת זוכה בנכסים, שאם אינו זוכה, איך הבעל חוב רוצה לזכות בנכסים, הרי מעולם הם לא היו שייכים למת. ואכן רבינו יונה בדף קכ"ה רוצה להוכיח מכאן שבעל חוב נוטל בראוי, מזה שהוא גובה מחמת המת אע"פ שלא זכה. והוא כנראה לומד כמו הצד השני. ועיין בקובץ שיעורים שהאריך בזה.

^[135] לעיל דף קי"ב ע"ב.

^[136] האבי עזרי בפט"ו מטוען ונטען מבאר את הדמיון בין שני המקרים. שודאי מי שמחזיק בשדה ג' שנים והמערער טוען שהוא מחה בו, עליו להוכיח שמחה, כיון שאין חסרון בחזקה, רק הוא רוצה לבטלה. אך כאן, כיון שגר אתו, נמצא שבכלל לא היה מעשה חזקה. ובזה נחלקו רבא ורב נחמן, מי נקרא המוחזק. והוא הדין במכירה של נכסי דבר סיסין, הספק הוא אם בכלל הקרקע הזו היתה כלולה במכירה. עי"ש.

פרק עשירי - גט פשוט

שני סוגי שטרות הם: האחד, שטר רגיל, הנקרא "שטר פשוט". והשני, שטר מיוחד, העשוי בצורה מקופלת, לפי שכך תיקנוהו חכמים, והוא נקרא "שטר מקושר".

עיקר תקנת שטר מקושר היה לגבי גיטי נשים, שתיקנוהו חכמים עבור הכהנים, שיגרשו דוקא בו, משום שלפעמים הכהנים כועסים על נשותיהם ומגרשים אותן, ואחר כך הם מתחרטים, ושוב אינם יכולים להחזיר אותן, שהרי כהן אסור בגרושה. לפיכך, תיקנו להם חכמים גט מקושר, שיש טורח בעשייתו, כדי שבינתיים יתפייס הבעל ויחזור בו מלגרש את אשתו.

ואגב גיטי נשים, תיקנו גם בכל השטרות, שמלבד שטר רגיל, יוכל כל הרוצה בכך לעשות גם שטר מקושר. זאת, כדי שלא לחלק בין גיטין לשטרות.

וכך הוא אופן כתיבתו של שטר מקושר:

כותב הסופר שורה אחת, ומניח לאחריה שורה חלקה, ומקפל את הכתב על השורה החלקה, ותופר. וחוזר וכותב שורה, ומקפלה על השורה הריקה שתחתיה, ותופר. וכך חוזר וכותב ומקפל עד שמסיים לכתוב את כל "תורף השטר", שנכללים בו כל הפרטים המיוחדים של ענין השטר הזה. וכל כפל וכפל קרוי "קשר". ^[1] ולאחר מכן, כותב את "טופס השטר" [שהוא הנוסח האחיד שבכל שטר], בצורה רגילה. ^[2]

הערות

^[1] ונראה כמו מניפה. פירוש המשניות להרמב"ם.

^[2] כך מפרש הרשב"ם כאן, וכן מפרש רש"י בכמה מקומות בש"ס. ובראשונים הובאו פירושים אחרים באופן עשיית המקושר, ויש שפירשו שהיו רצועות יוצאות מהגט עצמו, ובהם היו קושרים את כפלי הגט.

אבל לענין דינא [דין] לא?

והתניא [והרי שנינו במשנה]: נפל הבית עליו ועל אביו, או עליו ועל מורישיו האחרים, ומתו כולם, ולא ידוע מי מהם מת קודם, והיתה עליו על הבן כתובת אשה ובעל חוב, יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון לפני שמת האב, ואביו ירש אותו, ואחר כך מת האב, ולכן אנו יורשים את כל הנכסים. ובעל חוב אומר: האב מת ראשון ואחר כך מת הבן, והוא ירש את אביו, ואנו יכולים לגבות מרכוש זה.

מאי לאו [האם אין] הכוונה ב"יורשי האב" — לבני [בנים] של אותו בן שמת, ו"מורישיו" הם אחי [אחיו] של הבן. ואי סלקא דעתך לא מצי אמר "מכח אבוה דאבא קאתינא" [ואם עולה על דעתך שאין הנכד יכול לומר "מכוח אבי אבא אני בא"], דכי כתיב [לפי שכאשר נאמר]: "תחת אבתיך יהיו בניך" — בברכה בלבד כתיב [נאמר], אם כן, כי [כאשר] מת הבן ואחר כך מת האב מאי הוי [מה נהיה, מה בכך] שהבן מת ראשון ואחר כך האב? נימא להו [שיאמר להם] בעל חוב לבני הבן: את ירושת אבוהון קא שקילנא [אביהם אני לוקח], שהרי לדרך זאת מכוח אביהם הם יורשים!

ודוחים: לא, יורשי האב האמורים כאן הם אחיו של הבן, והם בוודאי יורשים מכוחו של האב. מורישיו האמורים כאן הם אחי דאבוה [אביו], ולפיכך אין להביא מכאן הוכחה שהנכד יורש במישרין את אבי אביו.

א בעו מיניה [שאלו אותו] מרב ששת: בן מהו הדין לענין שיירש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב? כלומר, אם מת הבן ואימו מתה אחריו, האם נאמר שהבן הזה נחשב כזוכה בירושת אימו, הגם שהוא כבר מת וטמון בקבר. וכיון שזכות הירושה מגיעה אליו, הרי אחיו מן האב, למרות שאינם בני אותה אם, יורשים אותו? אמר להו [להם] רב ששת, תניתוה [כבר שניתם אותה] בברייתא: האב שנשבה ומת בשבי בתאריך לא ידוע, ומת בנו במדינה, כלומר, לפנינו. וכן במקרה הפוך, בן שנשבה ומת אביו במדינה, ובשני האופנים הללו לא ברור מי מת קודם — יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא כדקתני [אם תאמר כלשון ששנינו], הרי אין לדברים משמעות, כי הי נינהו [מי הם] יורשי האב והי נינהו [ומי הם] יורשי הבן? הרי כל יורשי האב הם גם יורשי הבן! אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר]: אב שנשבה ומת בן בתו במדינה, וכן בן בתו שנשבה ומת אבי אמו במדינה, ולא ידעינן הי מינייהו מית ברישא [ואין אנו יודעים איזה מהם מת בראשונה]. ואם הסב מת תחילה, הרי ירשו הנכד, והקרובים מצד אביו הם היורשים אותו. אבל אם מת הנכד תחילה ולא ירש את סבו — יורשי הסב מקבלים את כל ירושתו. ועל כך אמרו: יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו.

ואם איתא [יש] מקום להלכה שהבן יורש את אמו בקבר, נהי נמי [גם אם נניח] שהבן מת ברישא [בראשונה], מכל מקום יש לומר לירתיה לאבוה דאמיה בקבריה [שיירש את אבי אמו בקברו] ולירתינהו לאחוה מן אבוה [ושיורישם לאחיו מן האב], ונמצא הכל שייך ליורשי הבן! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מאב.

אמר ליה [לו] רב אחא בר מניומי לאביי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] הוכחה לכך מן המשנה: נפל הבית עליו ועל אמו — אלו ואלו מודים שיחלוקו; ואם איתא [יש] מקום להלכה שהבן יורש את אמו בקבר, נהי נמי [גם אם אמנם] נניח שהבן מת ברישא [בתחילה], לירתיה לאמיה בקבריה ולירתו אינהו לאחי מאבוה [שיירש את אמו בקבר, ושיירשו הם, אחי אביו]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב? ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ושואלים: וטעמא מאי [מהו טעם הדבר] שאינו יורש את אמו בקבר? אמר אביי: נאמרה בכתוב לשון סיבה (הסבת נחלה) בבן ונאמרה סיבה בבעל (ראה לעיל בבא בתרא קיג,א), מה סיבה האמורה בבעל — אין הבעל יורש את אשתו בקבר שלאחר שמת בחייה ודאי אינו יורש אותה במותה להעביר את נחלתה ליורשיו, אף סיבה האמורה בבן — אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב.

ב מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: את נכסי [הנכסים] של בר סיסין מזבנינא [אני מוכר] לך. הואי חדא ארעא דהוה מיקריא [היתה חלקת אדמה אחת שהיתה נקראת] "דבי [של בית] בר סיסין", אמר ליה [לו] המוכר לקונה: הא לאו דבי [זו איננה של בית] בר סיסין היא, ורק איקרויי [להיקרא] הוא דמיקריא [שנקראת] "דבי [של בית] בר סיסין", ולכן אין היא כלולה במכירה.

אתא לקמיה [בא הענין לפני] רב נחמן, אוקמה בידא [העמיד את הקרקע הזו ביד] הלוקח. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: דינא הכי [כך הוא הדין]? הלא המוציא מחבירו עליו הראיה, ויוכיח הקונה, שהוא התובע, שהדין עמו! ומעירים: ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי רבא על דברי רבא, ומדברי רב נחמן על דברי רב נחמן ממעשה אחר;

דההוא [שאדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: מאי בעית בהאי ביתא [מה רצונך, מה אתה עושה בבית זה] שהוא שלי? אמר ליה [לו]: מינך זבינתה ואכלית [ממך קניתי את הבית ואכלתי, נהניתי מפירותיו] שני (שנות) חזקה. אמר ליה [לו]: אנא בשכוני גואי הואי [אני ביישוב הפנימי הייתי כל הזמן], במקום רחוק, ולא מכרתי לך בית זה, וגם לא ידעתי כלל שאתה מתגורר בביתי, ואם כן, לא קנית דבר.

אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב נחמן, אמר ליה [לו, למחזיק]: זיל ברור [לך ברר, הוכח] את אכילתך, הבא ראיה שבאמת אכלת שלוש שנות חזקה כאשר המוכר היה מצוי במקום, ויכול היה למחות בך ולא עשה כן. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: דינא הכי [כך הדין]? הלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם כן, קשיא [קשה] מדברי רבא על דברי רבא, ומדברי רב נחמן על דברי רב נחמן!

ומתרצים: מדברי רבא על דברי רבא לא קשיא [קשה]: הכא [כאן] ב"נכסי דבי בר סיסין", המוכר קאי בנכסיה [עומד, מחזיק, בנכסיו], והקונה הוא התובע שיתן לו חלקת אדמה נוספת, התם [שם] הלוקח קאי בנכסיה [עומד בנכסיו], שהרי הוא בפועל גר באותו בית, והתובע הוא הרוצה להוציאו ממנו.

וכן מדברי רב נחמן על דברי רב נחמן לא קשיא [קשה]: הכא [כאן] כיון שאמר ליה [לו]: דבי [של בית] בר סיסין אני מוכר לך, ומיקריא [ונקראת] האדמה הזו "דבי [של בית] בר סיסין", הרי על פני הדברים נראה שהלוקח צודק, ולכן עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי [עליו עצמו, על המוכר, מוטל לגלות שלא של בית] בר סיסין היא. הכא [כאן] במקרה של הבית, לא יהא אלא מקרה דנקיט שטרא [שמחזיק בידו שטר מכירה], ואינו טוען לבעלות בגלל החזקה, מי לא אמרינן ליה [האם אין אנו אומרים לו]: קיים שטרך וקום בנכסי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but with regard to the halakha it does not indicate anything?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עליו ועל מורישיו אחי. שהיו ראובן ושמעון אחים ולא הי' לשמעון בנים אלא ראובן היה יורש שלו ולא היו לראובן נכסים כלל והיה על ראובן כתובת אשה ובעל חוב ולשמעון הי' נכסים ונפל הבית על ראובן ועל שמעון וטענו יורשי מורישיו דהיינו בן ראובן ואמר ראובן מת תחלה ולא אתו נכסי ליד ראובן ואנו לאו מכח ראובן אתינן אלא מכח שמעון אחי דאבא אלמא דלגבי דינא אמרינן תחת אבותיך דהוה לך לירש יהיו בניך. ומשני לעולם (לא) אימא לך דלא אמרי' תחת אבותיך יהיו בניך לגבי דינא. ומתני' לא שמעי' לה כדפרישית אלא הכי פירושא יורשי האב הן אחי. כגון שנפל הבית על עשו ועל אליפז ולא היו לאליפז בנים והיה על אליפז כתובה ובעל חוב וטענו אחי אליפז על אליפז נפל תחלה ולא בא נכסי אבינו ליד אליפז ואנו מכח אבינו אתינן. ובעלי חוב אמרו על עשו נפל תחלה ואית ליה לאליפז חלק בנכסי אביו וחייבין אתם לפרוע שאתם יורשי' אליפז כפי חלקו המגיעו בירושת אביו. וה"נ מפרשי' מורישיו אחי דאבוה כגון שנפל על ראובן ועל עשו ולא היה לעשו בנים ויעקב היה מת וראובן לא היו לו בנים ועשו היה לו עוד אחים בעלי חוב אומרים עשו מת תחילה וראובן ירש במקום יעקב בנכסי עשו והיו לו נכסים לראובן ירושת דודו עשו ויורשי מורישיהן אחי עשו אומרים לא כי אלא ראובן מת תחלה ולא ירש כלום מעשו ואנו יורשין של עשו ולא של ראובן ואין לכם עלינו כלום:

בן מהו שיורש את אמו בקבר. מאחר שהוא מת מוטל בקבר (או) אם נפלה ירושה לאמו אחר שמת אם מתה שוב אמו מהו שיורש כדי להנחיל לאחין מן האב. דלא הוי להאי בן של קבר שום יורש אלא אחיו מאביו:

אב שנשבה. במקום רחוק ומת שם ומת בנו במדינה בארץ מולדתו ולא היה לו בן לאותו [בן] ואין ידוע איזה מת תחלה אי האב אי הבן יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו. ומקשי' הי ניהו יורשי האב והי נינהו יורשי הבן. והלא יורשי הבן הן הן יורשי האב ויורשי האב הן הן יורשי הבן אלא לאו הכי קאמר האב שנשבה ולא היה לו בן כי אם בן בתו ומת בן בתו במדינה או בן בתו נשבה ומת אבי אמו במדינה וזה שנשא בתו יש לו בנים מאשה אחרת הן הן יורשי הבן שהן אחין מאביו ולאב שנשבה יש לו אחין והן יורשי האב שאמר יחלוקו דממון המוטל בספק הוא. ויורשי אב קאמרי בן מת תחלה ^א)אולי צ"ל ולא באו נכסים לידו ואנו יורשים לנכסי אחינו.ובאו נכסים ליד בנו ואנו יורשים בני אחינו. בן שנשבה ומת אבי אמו במדינה היינו נמי בן בתו ומהכא איכא למשמע אם יורש אמו בקבר אי לא. נהי נמי דבן מיית ברישא ושוב מת האב אם איתא דיורש את אביו בקבר אמאי יחלוקו בין יורשי האב ובין יורשי הבן לירתו יורשי הבן כולהו אע"ג דמית הבן ואמאי יחלוקו אלא לאו ש"מ כו': נפל הבית עליו ועל אמו יורשי הבן אחים מן האב אומרים האם מתה תחלה ונכסים לידא דבן נפלו ויורשי האם אחיה אומרים בן מת ראשון ונכסים לא נפלו לבן וקתני מודים דיחלוקו ואם איתא דהבן יורש את אמו בקבר נהי דבן מיית ברישא כו':

טעמא מאי. אין הבן יורש את אמו בקבר:

נאמר הסיבה בבעל ונאמר הסיבה בבן. כדאוקימנא לקראי בפרק יש נוחלין:

ואין הבעל יורש את אשתו בקבר. לאחר שהוא מת אינו [יורש] להנהו נכסים דנפלו לאשתו לאחר כן אע"ג דמתה היא. אף הבן נמי אין הבן יורש את אמו בקבר:

נכסי דבי בר סיסין. לאותן שקניתי הנכסים מבר סיסין אני מוכר לך והוה ליה חדא ארעא דמקריא דבי בר סיסין ולא קנאה מבר סיסין אלא כך היו קורין לה. והיה רוצה הלוקח לטורפה בשביל שמכר לו כל נכסיו דבי בר סיסין. אמר לו מוכר הא לאו דבי בר סיסין היא ולא מכרתי אותה:

אוקמה רב נחמן לנכסי בידא דלוקח. דסבירא ליה דזבין ניהליה לההיא קרקע דמתקרי דבי בר סיסין:

אמר ליה רבא. וכי דינא הכי בידא דמוכר הוה לך לאוקמינהו דהוה מוחזק בהו וליהוי אידך מוציא מחבירו עליו הראיה:

ורמי דרבא אדרבא. דלעיל סבירא ליה דבידא דמוכר הוה ליה לאוקמה והוה לוקח המוציא מחבירו והכא סבירא ליה בידא דלוקח הוה ליה לאוקמה והוה ליה המוכר המוציא מחבירו:

קשיא דרב נחמן אדרב נחמן. דלעיל אוקים לנכסי בידא דלוקח והוה מוכר מוציא מחבירו עליו הראיה והכא אוקמינהו בידא דמוכר דמוחזק הוא והוה ליה לוקח המוציא מחבירו עליו הראיה. התם קסבר רבא מוכר קאי בנכסי להכי קאמר דלוקח הוה צריך להביא ראיה. אבל היכא דאכלה שני חזקה הלוקח מוחזק הוא בקרקע וקאי להכי קאמר המוכר הוה צריך להביא ראיה ואידי ואידי חד טעמא הוא:

התם משום הכי אוקמיה רב נחמן בידא דלוקח דכיון דכולי עלמא קרו להאי קרקע דבי בר סיסין והוא מכר לו כל נכסי דבי בר סיסין ואמר האי קרקע לאו דבי בר סיסין היא עליה דידיה דמוכר רמיא לגלויי ולמיתי ראיה דלא דבי בר סיסין היא כדאמר הוא והיכא דלא מייתי ראיה איהו הוא דאפסיד אנפשיה משום הכי אוקמה בידא דלוקח אבל הכא דינא הוא דאיהו מייתי ראיה הלוקח הואיל דאיהו אכלה שני חזקה. והא מוכר אמר אנא בשכוני גואי הואי לא יהא דיניה פחות מההוא דנקיט שטרא בידיה ונפיק עליה ערער מי לא אמרינן ללוקח קיים שטרך וקים בנכסך ולא קשיין אהדדי. לא איתפרש לן אמאי מייתי הכא מעשה דבי בר סיסין:
הדרן עלך מי שמת

ולענין דינא לא והא תנן וכו'. תמיהא לי, דאכתי מנלן ממתניתין דכי כתיב תחת אבותיך יהיו בניך אפילו לענין דינא הוא, דאנן דינא תנן, ואכתי אמרינן דזו היא שקשה בדיני ממונות, דמאי אולמה דמתניתין מדשלחו מתם, דהכא והכא אמרינן דבן מוציא מיד הלקוחות ומן השעבוד ששעבד האב וכאן קשה לן אמאי נימרו ליה אבוך מזבין ומשעבד ואת מפקית. וצריך לי עיון.
כתוב בנימוקי הרמב"ן ז"ל: הא דאמרינן וזו היא שקשה בדיני ממונות ואתי למיפשטא ממתניתין ודחינן לה, קשיא לן, וליפשוט מהא דתנן בפרק יש בכור לנחלה (בכורות א, ב) ולא בראוי כמוחזק בכתובה, והוא הדין לבעל חוב כדפרישנא ביש נוחלין וי"ל דהאי בשאר ראוי, כגון כפר דלוה, דאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכגון זרוע ולחיים דלעיל, אי נמי כגון ירושה דאחוה ואחי אבוה דהוא ראוי וכדתנן והמייבם את אשת אחיו, אבל בנכסים דאבהתי לא סלקא דעתא. והתם נמי אמרינן בגמרא ולא בראוי כבמוחזק דסופא לאתויי נכסי דאבא דאבוה, אלמא מתניתין גופה בשאר ראוי הוא. והשתא סלקא דעתא דסופא דההיא משום שבח תנא לה, ונכסי דאבא מוחזקין הוו לבעל חוב ממה נפשך. ומיהו למסקנא דדינא ניחא, דכולהו הוי ראוי בבכור. עד כאן.
כתב הראב"ד ז"ל: השתא דקיימא לן כדשלחו מתם דבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת שהבן מוציא מיד הלקוחות דמצי למימר אנא אבוה דאב קא יריתנא, אלו ראובן שלוה מיעקב אביו ומכר מנכסי עצמו ומת בחיי יעקב ואחר כך מת יעקב מהו שיגבה חנוך בן ראובן מלקוחות של ראובן אותו חוב, דמצי אמר אנא אבוה דאב קא יריתנה והריני גובה חוב יעקב מנכסי אבי שמכר להם. ונסתפק הרב בדין זה. ולולי שנסתפק בו הרב ז"ל הייתי אומר שהדבר נראה כפשוט, שהדין עם חנוך דאיהו אבוה דאבוה קא ירית.

נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' בית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה. כך גירסת הלכות הרב אלפסי ז"ל, ולא גרסינן בכתובה בלא וא"ו. ופירש נכסים בחזקתן נכסי צאן ברזל, (ואם) [והם] בחזקת שניהם, מפני שהיא הכנסתן מבית אביה והבעל קבלם על עצמו, והילכך שניהם מוחזקין בהן וכבר קפרא דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. וכתובה, היינו עקר כתובה ותוספת שכתב לה הבעל בכתובתה, בחזקת יורשי הבעל, דנכסים אלו מעולם לא היו ברשות האשה והילכך המוציא מחבירו דהיינו יורשי האשה עליהן להביא הראיה. ונכסי מלוג, דהיינו נכסים הנכנסין והיוצאין עמה כמו שהן בין שפחתו בין שהותירו, בחזקת יורשי האשה, דגוף נכסים אלו בחזקת האשה הן עומדין.
ויש מי שאינו גורס וכתובה בוא"ו, אלא כתובה, ונכסים בחזקתן דקאמרי' בית הלל כלל ואחר כך פרט, כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה, ותוספת ונכסי צאן ברזל נדוניא שהכניסה לו וקבלן על עצמו בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה דהיינו נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה. והגרסא הראשונה עקר, דאלו לגרסא זו היאך שאלו בגמרא בחזקת מי, והלא פרשו בית הלל שהכתובה כולה בחזקת יורשי הבעל והנכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה. וכבר כתבתיה בארוכה ביבמות פרק החולץ (יבמות לח, א) ובכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים (פ, ב) בסייעתא דשמיא.

אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי אף אנן נמי תנינא נפל הבית עליו ועל אמו. איכא למידק, רב ששת אדמהדר אברייתא דאב שנשבה ומת ואיצטריך לשבושה ולפרוקה, אמאי לא דייק לה ממתניתין וכרב אחא בר מניומי. תירצו בתוספות דניחא ליה לתרוצי ברייתא אגב אורחיה.

נפל הבית עליו ועל אשתו שביארנו במשנה שנכסי צאן ברזל הם בחזקת שניהם ויחלוקו יורשי הבעל ויורשי האשה יש שואלין שהרי בשומרת יבם שנפלו לה נכסים אמרו בכתבות שנכסי צאן ברזל בכלל כתבה ותוספת בחזקת יורשי הבעל ומתרצים מפני שהיבם במקום בעל אבל כל שאין יבם שוה חזקתם ויחלוקו וחכמי התוספות כתבוה בדרך אחרת וזו נראית יותר ובמסכת כתבות יתרחבו בה הדברים בע"ה:

הבן אינו יורש את אמו והוא בקבר כדי להנחיל לאחים מן האב כמו שהתבאר:

האב שנשבה ולא נודע יום מותו ולא היה לו בן אלא בת ואותה בת היתה לה בן ומתה ואח"כ מת הבן והרי יורשי האב ר"ל האחים אומרים שהבן מת תחלה ולא זכה בנכסי האב ואין יורש אלא הם ויורשי הבן אומרים שהאב מת תחלה וזכה בהם הבן להנחילם ליורשיו והם אחיו שמצד אביו ולא מצד אמו או אחי אביו הרי אלו יחלקו וכן הדין בבן שנשבה ומת אבי אמו כך פסקו גדולי הפוסקים והמחברים וגדולי קדמונינו חלקו בה הואיל ובנפל הבית עליו ועל אמו אמרו שהם בחזקת יורשי האם:

זה שהוזכר כאן באחד שאמר לחברו נכסי דבי בר סיסין מזביננה לך והיה שם קרקע שהיתה נקראת כן אלא שלא היתה מאותן הנכסים וכן באחד שהחזיק בקרקע של חברו וטען בה שני חזקה עם טענת מקח והלה משיב בשכוני גואי הואי כלומר ואין חזקתך כלום כבר ביארנו הכל יפה במסכתא זו בפרק חזקת הבתים:

ונשלם הפרק ת"ל:

קעב. ולענין בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן ואחר כך מת אביו בנו מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק וכי תימא מאי קושיא מצי אמר מכח אבוה דאבא קא אתינא תדע דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך, ההוא בברכה הוא דכתיב. ומי מצית אמרת בברכה כתיב אבל לענין דינא לא והא דתנן נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב אמרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב ובעלי החוב אומרין האב מת ראשון ואח"כ מת הבן יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו ומאי לאו יורשין בניה מורשין אחיה. לא יורשין אחיה מורשין אחי דאבוה. כלומר מאי לאו [יורשי] האב דקתני בני הבן, ומורישיו דקתני אחי הבן, כגון שנפל הבית עליו ועל אחיו. ופריק, לא, מאי יורשי האב דקתני, אחי הבן, ועליו ועל מורישיו דקתני עליו ועל אחי אביו.

נוסחא דמתיבתא אי ס"ד לא מצי אמר אנא מכח אבא דאבא קאתינא וכי כתיב תחת אבותיך יהיו בניך בברכה הוא דכתיב כי מת הבן תחילה ואחר כך מת האב מאי הוי נימא להו בעל חוב ירושה לאבוכון היא מי סברת מאי יורשיו בניה מורישיו אחיה לא יורשיו אחיה מורישיו אחי דאבוה. והכין פירושא, אי ס"ד לא מצי בנו של בן למימר אנא מכח אבא דאבא קא אתינא, אלא על כרחיהו מכח אבוה נמי קא אתי, כי מת הבן תחלה ואחר כך מת האב מאי הוי, נימא להו בעל חוב לבני הבן נהי נמי דבן מית ברישא ירושה דאבוכון קא שקליתו וכבר אשתעבד לדילן, דהא אמרת דבן הבן בנכסי אבי אביו לאו מכח אבוה דאבוה קאתי אלא מכח אבוה הוא דקאתי. אלא לאו ש"מ דמצו בני הבן למימר ליה לבעל חוב אנן מכח אבוה דאב קאתינא.

והוא הדין נמי דיכיל למפשט מדקתני עליו ועל מורישיו, דקא ס"ד מורישיו אחיה דהאי לוה דלית להו בנים, ומאי נינהו יורשין דידהו דמשתעו דינא בהדי בעל חוב, בני דלוה, וש"מ דאינהו לאו מכח אבוהון קא אתו דאם כן לימא להו בעל חוב ירושה דאבוהון היא וכבר אשתעבד לדילי, אלא משום דאמרי ליה אבא מכח אחוה דאבא קאתינא. ואמטול הכי קא דייקינן באידך לישנא קמא מאי לאו יורשין בניה מורישיו דחזה, והיינו דקא משנינן נמי בהאי לישנא רויחא, מי סברת מאי יורשיו בניה מורישיו אחיה, כי היכי דתפשוט מינה דבני הבן בנכסי אבי אביהן ובנכסי אחי אביהן לאו מכח אבוהון קאתו אלא מכח אבי אביהן ומכח אחי אביהן, לא, מאי יורשיו אחיה מורישיו אחי דאבוה, כלומר מי סברת דאית ליה בנים להאי לוה עסיקינן, לא הכא במאי עסיקינן דלית ליה ללוה בנים כלל, ויורשי האב דקתני לאו בניו דהאי לוה נינהו, (דאנהו) [דהנהו] מכח אבוהון קאתו ומצי בעל חוב למימר ירושה דאבוכון היא, אלא הכא במאי עסיקינן דלית ליה בנים ללוה ומאי יורשי האב דקתני אחוה דהאי לוה מאביו, דהנך ודאי לא מצי בעל חוב למימר להיורש דאחוכון היא דהא אינהו לאו מכח אחוהון קאתו אלא מכח אבוהון דהוא אבוה דהאי לוה קאתו ולית ליה לבעל חוב גבי אחוהון ולא מידי. ומורישיו דקתני לאו אחוה נינהו כי היכי דתיסוק אדעתין דיורשין דידהו היינו בני דהאי לוה דהא בדלית ליה בנים ללוה עסיקינן, אלא מורישיו אחי דאבוה דלית להו בנים ויורשין דידהו היינו אחיה דהאי לוה, דלא מצי בעל חוב למימר ירושה דאחוכון קא שקליתו דאינהו לאו מכח אחוהון קאתו אלא מכח אחי דאבוהון קא אתו.

ובדין הוא דיכיל למימר מורישיו אחוה ויורשין דידהו שאר אחוה, כגון שלשה אחים שאין להם בנים והיתה כתובת אשה ובעל חוב על אחד מהם ונפל הבית עליו ועל אחד מאחיו, אלא כיון דאוקי יורשיו אחוה ניחא ליה לאוקומי מורישיו במילתא אחריתי לפלוגי ביניהו, דאי אמר מורישיו נמי אחוה הוה צריך לברורי דהני מורישיו דמיתו דאינון אחיה לאו כלהו מיתו אלא אשתיורי אשתייר מיניהו, השתא דאוקימנא ליורשיו דאשתיור באחוה ומורישיו דמיתו באחי דאבוה לא צריך לפרושי ולא מידי. והדין שנויא דחיקא הוא, ולאוקומי קושיין דקאמרינן זו היא שקשה בדיני ממונות קא מהדרינן. ומכל מקום כיון דקימא לן דהכין דינא כדשלחו מתם, על כרחין מתני' נמי בכולהו אנפי מתוקמא, ואפילו היכא דאית ליה ללוה בנים, ולא מצי בעל חוב למימר להו ירושה דאבוכון היא, דאמרי ליה אנן מכח אבוה דאבא קא אתינא ומכח אחוה דאב קאתינן, דומיא דבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת המוכר ואחר כך מת אביו דבנו מוציא מיד הלקוחות בלא דמים. וכן הלכתא:

קעג. הרי אמרו נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה ואחר כך מת הבעל ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה ב"ש אומרים יחלוקו וב"ה אומרים נכסים בחזקתן, בחזקת מי* רבי אלעזר אומר בחזקת יורשי אשה ורבי יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל וריש לקיש משום בר קפרא אמר יחלוקו וכן תאני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. ומסתברא דבר קפרא לאו לאפלוגי אדבית הלל [אתא], חדא דהני אמוראי כולהו לפרושי טעמיהו דב"ה קאתו, תו דאי כב"ש סבירא ליה לימא הלכה כב"ש. ועוד דאי כב"ש לא סגיא דלא הוה מקשינן עלה בגמרא היכי שבק ב"ה ועבד כב"ש. אלא בר קפרא נמי לפרושי מימרא דב"ה קאתי, דהאי דקאמרי ב"ה גבי נכסי צאן ברזל נכסים בחזקתן, יחלוקו קאמרי, ומאי בחזקתן בחזקת שניהם. והיינו דתאני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש הרי הנכסים בחזקת שניהם ויחלוקו. והני מילי בנכסי צאן ברזל דקא תני בהו נכסים בחזקתן, אבל עיקר כתובה ותוספת ונכסי מלוג לא מיירי בהו בר קפרא ולא פליגי בהו אמוראי כל עיקר, דבהדיא קתני לה במתני' כתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה דאינון נכסי מלוג בחזקת יורשי האב. וקימא לן כבר קפרא, דבהכי סלקא שמעתא. ואע"ג דא"ר יוחנן בחזקת יורשי הבעל, כבר קפרא עבדינן, חדא דהוא ניהו מסקאנא דשמעתא, ועוד דבר קפרא רביה דרבי יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:

קעד. והא דתנן נפל הבית עליו ועל אמו א"ר עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן דיקינן בגמרא בחזקת מי רבי אלעא אומר בחזקת יורשי האם רבי זירא אמר בחזקת יורשי הבן כי סליק ר' זירא קם בשיטתיה דרבי אלעא קם רבה בשיטתיה דרבי זירא א"ר זירא ש"מ אוירא דארץ ישראל מחכים, דהא אנא לא נחתי לעומקא דהאי דינא עד דסלקי לארץ ישראל, וטעמא דאמר אביי הואיל והוחזקה נחלה באותו השבט. כלומר הואיל והוחזקה נחלה זו מתחלתה בשבט האם אוקמא אחזקה. וש"מ דהכי הלכתא. ואוקימנא בפרק המפקיד (ב"מ לז,ב) בשמא ושמא, אבל בריא ושמא בריא עדיף. וליכא למימר בהא אוקי ממונא בחזקת מריה, שהרי לא נתברר שזכו יורשי האם בממון זה כדי שיהא יורשי הבן כמוציא מחבירו שעליו הראיה. ואי משום דהוחזקה נחלה באותו השבט, לאו חזקה ברורה היא, דהא בן נמי מאותו השבט קא זכי, אלא סיועי בעלמא הוא דמסייעא להו ליורשי האם. וכי מהניא האי חזקה היכא דתרויהו כי הדדי נינהו, דמהניא חזקה בשבט האם לאברועי, אבל היכא דיורשי הבן בריא ויורשי האם שמא בריא עדיף:

קעה. בעו מיניה מרב ששת בן מהו שירש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב. אמר להו רב ששת תניתוה אב שנשבה ומת בן בתו במדינה ובן שנשבה אבי אמו במדינה יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו. כלומר שאם מתו שניהם זה מת במדינה וזה מת בשביה ביום אחד, ואין אנו יודעין איזה מת ראשון, יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת אבי אמו ולא ירש הבן ממנו כלום, ויורשי הבן אומרים האב מת ראשון וירשו הבן ואחר כך מת הבן והרי אנו יורשיו, יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו. ואם איתא דבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב.

אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי אף אנן נמי תנינן נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו, ואי ס"ד דבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב אמאי יחלוקו, ולר' עקיבא נמי דאמר נכסים בחזקתן וקימא לן בחזקת יורשי האם אמאי בחזקת יורשי האם. ואפי' למאן דאמר בחזקת יורשי הבן, טעמא דלא ידעינן הי מיניהו מית ברישא, מכלל דאי הוה ידעינן דבן מית ברישא כולי עלמא מודו דלית ליהו ליורשי הבן ולא מידי, ואם איתה דבן יורש את אמו כשהוא בקבר, נהי נמי דבן מית ברישא לירתה לאימיה בקבריה ולירתינהו לאחיה מאבוה. אלא לאו ש"מ אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב שמע מינה. וטעמא מאי אמר אביי נאמרה סיבה בבן, לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה, ונאמרה סבה בבעל, לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה אחר, מה סבה האמורה בבעל אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר אף סבה האמורה בבן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. כלומר מה סבה האמורה בבעל אין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לבנים מאשה אחרת, דגבי בעל ודאי פשיטא לן, דהא סברא הוא דעיקר ירושה דידיה מכח אישות קא אתיא, וכיון דמית הבעל בחיי אשתו פקעא לה אישות ואזלא לה ירושה דידיה, ואין הקרוב יורש את קרובו אלא בזמן שהן קרובין זה לזה בשעת מיתת המוריש, אף סבה האמורה בבן אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב:

קעו. ההוא דאמר ליה לחבריה נכסי דבי סיסין מזביננא לך, דהוו הני נכסי מיקנו ליה להאי מוכר מקמי הכין מדבי סיסין. הואי חדא ארעא דהוא מקריא דבי סיסין אמר ליה מוכר ללוקח האי לאו דבי סיסין הואי ואיקרויי הוא דמיקריא דבי סיסין אתא לקמיה דרב נחמן אוקמה בידא דלוקח א"ל רבא לרב נחמן דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה. וקי"ל כרב נחמן כדבעינן למימר קמן:

קעז. ורמי דרבא אדרבא ורמי דרב נחמן אדרב נחמן דההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבינתיה ודרי ביה שני חזקה אמר ליה אנא בשכוני גואי הואי ולא הוה ידענא דאת נחית לגו ביתאי דאימחי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה למחזיק זיל ברור אכילתך. ושעת חירום הוה דבעינן שיהא עמו במדינה, ואמטול הכי קאמר ליה רב נחמן למחזיק זיל ברור אכילתך, כלומר זיל איתי סהדי דהוה האי מערער בהאי מתא אפילו חד יומא מהני שני חזקה דידך, כי היכי דתהוי אכילתך אכילה דקימא בה חזקה.

אמר ליה רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה קשיא דרבא אדרבא קשיא דרב נחמן אדרב נחמן. ופרקינן דרבא אדרבא לא קשיא התם גבי מעשה דבי סיסין מוכר קאי בנכסי, הכא גבי מעשה דשכוני גואי לוקח קאי בנכסי. דרב נחמן אדרב נחמן נמי לא קשיא הכא גבי מעשה דבי סיסין כיון דא"ל נכסי דבי סיסין מזביננא לך ומקריא דבי סיסין אין לך ראיה ללוקח גדולה מזו ומוכר דקאמר דלאו דבי סיסין היא התם גבי מעשה דשכוני גואי כיון דאית ליה לתובע ראיה דהאי ביתא מעיקרא דידיה הוה, לא יהא אלא דנקיט לוקח שטרא בידיה מי לא אמרינן ליה קיים שטרך וקום בנכסיך, השתא נמי דאתי מכח חזקה עליה דידיה רמיא לברורי כולהו אנפי דצריכי לה לחזקה כי היכי דתהוי חזקה דידיה חזקה מעליאתא. דאי לאו הכי הוה ליה כמאן דנקיט שטרא בידיה ולא יכיל לקיומי, דמוקמינן ליה לארעא בחזקה דמרה קמא. ודוקא היכא דאית ליה לתובע ראיה דהאי ארעא דידיה הואי, אבל היכא דלית ליה ראיה, אע"ג דלית ליה למחזיק שטרא ולאו חזקה, כי טעין שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכבר ברירנא ליה להאי דינא בפ' חזקת הבתים בירור יפה. וקימא לן בהני תרי עובדי כותיה דרב נחמן, וליתיה לקושיא דרבא, בהני עובדי תלמיד הוה יתיב קמיה דרב נחמן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:

קעח. ושמעינן מינה גבי ההוא דאמר ליה לחבריה נכסי דבי סיסין מזביננא לך והואי ההיא ארעא דמיקריא דבי סיסין, דאי אית ליה למוכר ראיה דלאו דבי סיסין היא, אע"ג דכולי עלמא קרו לה דבי סיסין, מוקמינן לה בידיה, דתרי כמאה ומאה כתרי ואוקי ארעא בחזקת מוכר דהוא מארה קמא. מדאמרינן כיון דכולי עלמא קרו לה דבי סיסין עליה דידיה רמייא לגלויי דלאו דבי סיסין היא, דשמעת מינה דאי מייתי ראיה מוקמינן לה לארעא בידיה, ולא מצי אמר ליה ארעא דמיקריא דבי סיסין זבינת לי והא מיקריא דבי סיסין אלא על כרחיך כי זבין ליה ארעא דבי סיסין זבין ליה. ואי מתברר דהאי ארעא דבי סיסין היא מזדבנא ואי לא לא מזדבנא. הילכך כיון דכולי עלמא קרו לה דבי סיסין ראיה הואי וכמאן דאסהידו סהדי דדידיה דבי סיסין הוה דאמי. ואי מיתי מוכר ראיה אחריתי דלאו דבי סיסין היא מוקמינן לה בידיה, ואי לא מוקמינן לה בידא דלוקח דאסהידו ליה סהדי דהוה מיקריא האי ארעא דבי סיסין. ואגב ארחיך שמע מינה דכל היכא דמסהדי סהדי דכולי עלמא דידעינן דהוו קארו לה להאי ארעא בשמא דבעלים הוו קארו לה ארעא דפלניא, ראיה הויא לאחזוקה בדידיה דההוא פלניא. וכן הילכתא:

הדרן עלך פרק מי שמת:

ולענין דינא לא והתנן כו'. תמיהא דאכתי מנא לן ממתניתין כו' דף (של"ז) קל"ז עמוד א' עד וצריך לי עיון דף (של"ז) קל"ז עמוד ב'. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: ההוא בברכה כתיב. אבל הירושה בנכסי אבי אביו מחמת אביו היא באה לו ואף על פי שכבר מת בחיי אביו ולא מחמת אבי אביו וכיון שכן זו היא קשה בדיני ממונות. ומי מצית אמרת הכי כלומר דקשה היא בדיני ממונות. והא תנן נפל הבית עליו ועל אביו כו' מאי לאו דיורשי בני כלומר יורשי האב דקתני בני אותו הבן נינהו והנה אף על פי ששעבד אותן נכסי אביו כו' עד כאן. ובספרים שלנו גרסינן ומי מצית אמרת בברכה כתיב כו' ולענין דינא לא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו כו'. ואם תאמר ולפשוט מדתנן בפרק יש בכור דף נ"א עמוד ב' ואין נוטל בשבח ולא בראוי כו' ולא האשה בכתובתה כו' ומפרש בגמרא ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי דאבי אבא אלמא לענין דינא תנן שהבן יורש נכסי אבי אביו מכח אביו ואינו חייב לפרוע לבעל חוב של אביו דכי קתני התם כתובה הוא הדין לבעל חוב וכמו שכתבתי בפרק יש נוחלין יש לומר דאי מההיא הוה דחי לה נמי דהתם באחוה ואחי דאבוה כי הכא ואף על גב דהא תנא ליה רישא ולא בראוי כבמוחזק דמשמו דסיפא דהדר דתני ליה לאתויי נכסי (דאבא דאבא) דאבי אבא אתא ומשום הכי אוקימנא לה התם בהכי אכתי הוה אפשר ליה למדחייה ולומר דסיפא לא איצטריך אלא דאיידי דהדר תנא שבח לאתויי חפורה והוו שובלי וכדאיתא התם לעיל (בבא בתרא דף קכ"ד) הדר תנא נמי ולא בראוי כבמוחזק אבל כולה באחוה ואחוו דאבוה (בגמרא דמוקי לה בנכסי החם.) והא דמוקי לה התם בגמרא בנכסי דאבי אבא משום דודאי דינא הכי הוא וכדמסקינן הכא אבל מכל מקום לא מצינא למפשט ליה ממתניתין. הר"ן ז"ל.

מאי לאו יורשי האב בני מורישים אחי. פירוש נפל הבית על ראובן ועל חנוך או על חצרון ועל חנוך אתיו וחצרון מורישו של חנוך ויש בעל חוב על חנוך ואליאב בנו של חנוך אומר כי חנוך מת ראשון ואחר כך מת ראובן ולא נשאר לו ממון מחנוך אביו אבל מראובן נשאר לו הממון שמע מינה כי בן הבן יורש אבי אביו שלא תבוא לו מיד אביו כי אם מיד אבי אביו שאם תאמר מיד אביו היא באה לו אינה טענה ליפטר מבעל חוב של אביו כשיאמר אבי מת ראשון והלא מכל מקום ממנו אתה יורש. לא יורשי האב אחי. פירוש אחיו של חנוך שהם יורשי ראובן. מורישיו אחי דאבוה. פירוש על חנוך ועל שמעון נפל הבית ובעלי חוב של חנוך תובעין חצרון אחיו של חנוך וחצרון אומר חנוך מת ראשון ואני יורש ראובן אבי או חנוך מת ראשון ואני יורש שמעון אחי אבי. ולדעת המקשה שהוא רוצה לומר יורשי האב בני מורישיו ובעלי חוב תובעין את אליאב בנו של חנוך והוא אומר כי חנוך מת ראשון ואחר כך מת ראובן אביו ואני יורש את ראובן אבי אבא ורוצה לומר שיכול לטעון מכח אבי האב קאתינא קשיא לי תינח באבי האב שיש לומר בני בנים הרי הן כבנים אבל לגבי מורישיו שהן אחי שנפל הבית על חצרון ועל חנוך אחיו שהוא מורישו של חנוך ובעלי חוב של חנוך תובעים את אליאב לומר חצרון מת תחלה ויירש אותו חנוך אביך ואתה יורש אותו ממון מחנוך והוא אומר לא כי אלא חנוך אבי מת ראשון ואני יורש חצרון דודי ויורשי האב דקאמר אחדא קאי עליו ועל אביה אבל עליו ועל מורישיו מיבעי ליה למימר יורשי המוריש אומר היורש מת ראשון שהוא חנוך ואחר כך מת המוריש שהוא חצרון מורישו של חנוך קשיא לי הכא איך יכול לומר אליאב בנו של חנוך חנוך אבי מת ראשון ואני יורש חצרון דודי וכי מהיכן באה לאליאב ירושה מחצרון אם לא מחנוך אביו ואם נאמר בבני בנים שהם כבנים ויכול לומר מכח אבי האב קאתינא נאמר כן בבני אחים שהם כבנים ואיך יכול לומר מכח דודי קאתינא. על כן נראה לי כי האי דקאמר מאי לאו יורשי האב בני והוא על אליאב לא קאי אלא על יורשי האב בלחוד אבל עליו ועל מורישיו אין להם תביעה אלא על אחיו של חנוך שנפל הבית על חנוך וחצרון אחיו והן תובעין את פלוא וכרמי אחיו בחובו של חנוך מירושתו של חצרון ויורשיו ומורישיו הכל אחי ויש להם טענה לומר חנוך מת ראשון ואנו יורשים את חצרון אחינו. הראב"ד ז"ל.

בן מהו שיירש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב או לא. פירוש אם ימות הבן (אחרי) קודם אמו כשתמות אמו יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל את האחים מן האב או לא. תנינא אב שנשבה כו'. יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו. פירוש אם לא נודע איזה מהם מת ראשון יחלוקו בנכסי האב היכי דמי אילימא כדקתני מאן נינהו יורשי האב ומאן נינהו יורשי הבן והלא בני הבן יורשי האב. ואם תאמר בנים אחרים שיש לו לאב חולקים בנכסי האב עם בני הבן גם זה לא היה לו לומר יורשי הבן שאינם יורשים מאביהם כלום (ובירושתו) ובירושת האב הם חולקים נמצאו גם הם יורשי האב. ועוד מבלי ספק כמו כן היינו חולקים את נכסיו ולמה צורך לומר בנשבה אלא לאו הכי קאמר ומת בן בתו במדינה ולא נודע איזה מת ראשון ואותה הבת היא יורשת האב שאין לאב בנים זולתה ומתה הבת ואחר כך מת הזקן שנשבה ובן בתו שהוא במדינה ולא נודע איזה מהם מת ראשון יורשי אותו הבן ומאן נינהו אחי מן האב אומרים הזקן מת ראשון ומן הזקן באה לבתו אף על פי שמתה בחיי אביה שאין בזה קפידא שבת יורשת את אביה בקבר ומורישה לבנה ומן הבת באו לאחינו זה ויורשי הזקן והם אחיו אומרים בן הבת מת ראשון ולא זכה שעה אחת בחייו בנכסים אלו והנכסים חוזרים אלינו מן הזקן אחינו ואפילו מן הבת אף אם חיתה אחר מיתת אביה הואיל ובנה מת בחייה לפי שאינו יורש את אמו בקבר להנחיל לכם ומפני (כן) הספק חולקים. והוא מדין שיכול לשנות האם שנשבית ומת בנה במדינה יורשי הבן והאב יחלוקו כגון שירשה היא נכסי אביה ויש לבנה אחים מן האב יורשי הזקן אביה והם אחיו אומרים הבן מת קודם אמו ואינו יורש את אמו בקבר להנחיל לכם ויורשי הבן אומרים והם אחים מן האב לא כי האם מתה תחלה ואחר כך מת הוא ואנו יורשים אותו אלא משום דקבעי למימר יורשי האב אומרים לפיכך שנה בשביית האב. הראב"ד ז"ל.

נאמרה הסיבה בבן מפורשת לעיל בפרק יש נוחלין. מעשה דרב נחמן הא דאייתי לה בפרק חזקת הבתים משום גררא בעובדא אחרינא והכא אייתי לה משום עובדא דבי בר ססיא וכולהו משום גררא דנכסים בחזקתם דקתני במתניתין. הראב"ד ז"ל.
סליק פרק תשיעי
פרק עשירי

גמרא לא יורשי האב אחיו מורישיו אחי דאבוה כו' כצ"ל נראה דה"ה נמי מצי לאוקמא לפי המסקנא מורישיו אחי כגון שנפל הבית על ראובן ושמעון ואחיהם לוי אומר ראובן מת ראשון ובע"ח אומר ראובן מת אחרון וירש את שמעון ונטל חלקו דהכא לוי לאו מכח ראובן קאתי לירש ולפי סברת המקשה דאמר נמי מורישיו אחי צ"ל דהיינו שנפל הבית על ראובן ושמעון וחנוך אומר ראובן מת ראשון דהשתא מכח ראובן בא חנוך לירש דומיא דיורשי האב לפי סברת המקשה ודו"ק:

בפרשב"ם בד"ה אמר אביי כו' בבעל כו' המקראות כו' הד"א כשהיא מתה בקבר הס"ד ואח"כ מ"ה אין הבן יורשת אמו כשהוא בקבר כו' האי בקבר לא דמי כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל אבעל איירי כשהיא בקבר ולבן איירי כשהוא בקבר אבל התוס' פירשו תרוייהו כשהוא בקבר ודו"ק:

בד"ה ההוא דא"ל כו' גררא דמיירי כו' כצ"ל:

גמ' מאי לאו יורשי האב בני מורישיו כו' לא יורשי האב אחיו כו' כצ"ל:

רשב"ם בד"ה הכי גרסינן כו' בני מורישיו אחי כו' אבוה דאב ומשני כו' ואחרי כן מת יעקב כו' כצ"ל והד"א:

גמרא מאי לאו כו' מורישיו אחי כו' לא כו' מורישיו אחי דאבוה. עי' מהרש"א. ולפירושו העיקר חסר בין בדברי המקשן דס"ד דמורישיו אחי דהא מ"מ יל"פ דהיורשים הטוענים הם ג"כ אחי. וכן בדברי המתרץ דמורישיו אחי דאבוה מ"מ יל"פ דהיורשים הטוענים הם בני היורש דנפל עליו הבית. לכן נ"ל דמלת יורשי שבה ג"כ על מורישיו ושיעורו יורשי מורישיו. ובין להמקשה ובין להמתרץ מסתבר להו דיורשי מורישיו אינם אותם עצמן שהם יורשי האב (ואף דיורשי מורישיו אינם נזכרים במשנה אבל הם בכח המאמר) והמקשה אינו מקשה אלא מיורשי האב ודו"ק:

שם לירתה לאמיה בקבריה ולירתינהו לאחי מאבוה. כצ"ל:

תד"ה אשה. צ"ל כשהוא תחת כשהיא:

אבל לענין דינא לא. בתמיה מי לא אשכחן במתני' דין זה ואמאי אמרינן וזו היא שקשה דמשמע שאין מוצאין ראיה לדבריהם ומתוך כך מקשין על סברת שמועתם: ה''ג מאי לאו יורשי האב בני מורישו אחי [וכו'] לא יורשי האב אחי מורישיו אחי דאבוה. ופירושו מאי לאו יורשי האב היינו בני דההוא בן שנפל הבית עליו ועל אביו כגון שנפל הבית על ראובן ועל יעקב אביו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב כגון חנוך בן ראובן אומר ראובן מת ראשון ואחר כך מת האב דהיינו יעקב ומכח יעקב אני בא לירש ולא מכחו של ראובן אלמא לענין דינא אמרינן מכח אבוה דאב: ומשני לא יורשי האב אחיו. של ראובן שאומר ראובן מת ראשון ואחריו מת יעקב אביו וירשנו כל נכסיו של אבינו ואין לראובן אחינו חלק בהן שהרי הוא מת תחלה ובן אין לו דהכא ודאי לאו מכח ראובן באין לירש שהרי גם הם ראויין לירש את יעקב כמוהו ומורישיו אחי דאבוה אחי יעקב עשו דוד ראובן וכשנפל הבית עליו ועל מורישיו דהיינו עשו אחי יעקב אביו יורשי מורישיו כגון אחי עשו אומרים ראובן מת תחלה ועשו מת אחרון ואנו יורשין כל נכסיו כי לא יירש ראובן בן יעקב בנכסי עשו דודו תחת יעקב (אבינו) שמת כבר שהרי ראובן מת תחלה ואחר כך מת עשו ובעל חוב אומר עשו מת תחלה וראובן מת אחרון והרי יירש ראובן נכסי יעקב אביו שמת בנכסי עשו עמכם ונטל חלקו דהשתא ליכא הכא תחת אבותיך יהיו בניך דלענין דינא לא אשכחן במתני' שום ראיה למילתא דשלחו מתם והלכך קשה הוא בדיני ממונות ומיהו הכי הלכתא כדשלחו מתם דהכי סבירא להו אלא דלא אשכחן ראיה מפורשת וכן כל הני דאמרן לעיל הכי הלכתא: בעו מיניה מרב ששת. יוסף בן רחל שמת בחיי אמו ואחר כך מתה רחל אמו מהו שיירש את אמו כשהוא בקבר כאילו הוא חי להנחיל לאחיו שלו מן אביו כגון לראובן בן יעקב מלאה שהוא אחיו מאביו: במדינה. בארץ מולדתו: הי ניהו יורשי האב כו'. והלא אם אין לו בנים לא לאב ולא לבן קרובי האב יורשין את שניהם או אם יש בנים לאותו בן הרי הן יורשין את האב ואת הבן: ומת בן בתו במדינה. ויורשי הבן הם קרובי אביו שהוא בעל אמו: ואם איתא. דבן יורש את אמו בקבר: נהי נמי דבן מיית ברישא. אמאי יחלוקו יורשי האב ויורשי הבן לירתו יורשי הבן את הכל שהרי יירש את אבי אמו תחת אמו אף על פי שהוא בקבר ולירתינהו לאחיו מן האב שהן יורשי הבן ואמאי יחלוקו עמהן יורשי האב: לירתיה לאמיה בקבר. דכמי שמת אחרון דמי: אמר אביי נאמר סיבה בבעל כו'. המקראות מפורשין ביש נוחלין (לעיל דף קיד:): אין הבעל יורש את אשתו. כשהיא מתה בקבר: אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר כו'. האי בקבר לא דמי לההוא קבר דבעל: ההוא דאמר ליה לחבריה כו'. הכל פירשנו בחזקת הבתים בראשו ואגב גררא דמיירי מתניתין בנכסים בחזקתן נקט ליה הכא:

אמר ליה רב אחא בר מניומי תא שמע נפל הבית עליו ועל אמו כו'. תימה רב ששת אמאי לא מייתי לה למתני' והלא פשוט הוא ועוד דאיהו גופיה אמר לעיל בפרק יש נוחלין (דף קיד:) האשה את בנה הא קמ''ל אשה את בנה דומיא דאשה את בעלה מה אשה את בעלה כו' אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב ואומר רבי דמשום דהך ברייתא משבשתא היא הביאה והיה רוצה לתרצה. מ''ר: אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו כשהיא בקבר. לעיל בפ' יש נוחלין (דף קיד: ד''ה מה אשה) פי' להך מילתא מנין דבעל אינו יורש את אשתו כשהיא בקבר: ההוא דא''ל לחבריה נכסי דבר סיסין כו'. משום דאיירי הכא בנכסים בחזקת מי הם אייתי ההיא עובדא דמיירי בה נמי לאוקומה נכסי בחזקת לוקח ובחזקת מוכר מיהו תימה היא שמביאו הגמרא שני פעמים במסכת אחת כאן ובחזקת הבתים (לעיל דף ל.):

בבא בתרא קנט ע"ב