בבא בתרא קסד ע"ב

בבא בתרא קסד ע"ב - Steinsaltz

But the date of this one, a tied document, is not the same as the date of that one, an ordinary document. In an ordinary document, when the king has reigned for one year, one year is counted for him, and when he has reigned for two years, two years are counted for him. By contrast, in a tied document, when the king has reigned for one year, two years are counted for him, and when he has reigned for two years, three years are counted for him. If a tied document is simply opened up and used as an ordinary document, then it will emerge that it is postdated by a year.

Rabbi Yehuda HaNasi continues: And there are times this can be problematic, as in a case where the debtor borrows money from the creditor, and the details of the loan are written in a tied document. And the debtor chances upon some money in the interim, i.e., during the first year after the document was written, and he repays the creditor, and says to him: Give me back my promissory note, as I have just repaid you. And the creditor says to the debtor: I lost the document and cannot give it to you. And in lieu of returning the promissory note, the creditor writes a receipt for the debtor, as protection against a second collection.

Rabbi Yehuda HaNasi continues: And then, when the time for repayment written in the promissory note arrives, the creditor will make it into an ordinary document by undoing its stitches and opening it up, and he can then say to the debtor: It is now that you borrowed this money from me, as attested in this promissory note, and the receipt you have in your possession is for a previous debt, as its date precedes the date on my document.

The Gemara answers: Rabbi Ḥanina ben Gamliel holds that one does not write a receipt in such cases. If a creditor loses his promissory note, the debtor need not pay him at all, out of concern that the debt may one day be collected again when the promissory note is found. He is not required to pay the debt and accept only a receipt, which he will then have to guard permanently to protect himself against a second collection.

The Gemara asks with regard to the previous discussion: And was Rabbi Yehuda HaNasi expert in the halakhot of tied documents? But wasn’t there a certain tied document that came before Rabbi Yehuda HaNasi, and when Rabbi Yehuda HaNasi saw the date he said: This is a postdated document. And a Sage named Zunin said to Rabbi Yehuda HaNasi: Such is the custom of this nation; when the king has reigned for one year, two years are counted for him, and when he has reigned for two years, three years are counted for him. The document is therefore not postdated. From this anecdote it is clear that Rabbi Yehuda HaNasi himself had not been familiar with this practice.

The Gemara answers: After Rabbi Yehuda HaNasi heard it from Zunin he accepted the explanation and held this way himself, and that is what prompted him to raise his objection.

§ There was a certain document on which was written, as its date: In the year of so-and-so, Archon [Arkhan], a title for a ruler, without stating any particular year of his reign. Rabbi Ḥanina said: Let it be investigated when it was that this Archon rose to his position of archon, i.e., find out the year he came to power, and the validity of the document is established from that year.

The Gemara suggests: But perhaps the writer of the document was using an Aramaic or Hebrew term, and intended to say that the reign of so-and-so had already extended [arikh] for several years. Rav Hoshaya says: Such is the custom of this nation where the document was written: In the first year of the king’s reign they refer to him with the title Archon; in his second year they refer to him with the title Digon.

The Gemara suggests: But perhaps the people deposed the ruler and then reinstated him, and the document was written in the first year of his second reign. Rabbi Yirmeya said: In that case, they would refer to him with the title Archon Digon.

§ Apropos these Greek terms, the Gemara cites two baraitot that mention them. The Sages taught (Tosefta, Nazir 1:2) that if one said: I am hereby a nazirite heina, or stated a similar expression with other comparable Greek terms, Sumakhos said that his status depends on which term he used. If he used the word heina, he is a nazirite for one term of naziriteship, i.e., thirty days; if he said digon, he is a nazirite for two terms of thirty days each; if he said terigon, he is a nazirite for three terms; tetrigon, for four terms; pentigon, for five terms.

The Sages taught in another baraita (Tosefta, Nega’im 6:3): A round house, or one that is shaped like a digon, i.e., it has two walls, one straight and one curved, or one that is shaped like a terigon, i.e., a triangle, or one that is shaped like a pentagon, does not become susceptible to the ritual impurity of leprous spots. If it is shaped like a tetrigon, i.e., a quadrilateral, it becomes susceptible to the ritual impurity of leprous spots.

The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: It is as the Sages taught in a baraita: The Torah states above: “If the plague be in the walls of the house” (Leviticus 14:37). The verse did not state: A wall, but “walls,” indicating that the house in question has at least two walls. And where it states below: “If the plague has spread in the walls of the house” (Leviticus 14:39), instead of stating: A wall, the verse states “walls,” indicating another two walls. There are a total of four walls mentioned here in order to indicate that a house can become impure through leprous spots only if it has four sides.

§ The Gemara relates: There was a certain tied document that came before Rabbi Yehuda HaNasi, and Rabbi Yehuda HaNasi, not realizing it was a folded document, said: There is no date on this document, so it is not valid. Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, said to Rabbi Yehuda HaNasi: Perhaps the date is hidden between its tied folds. Rabbi Yehuda HaNasi opened it and saw that the date was in fact between the tied folds. Afterward, Rabbi Yehuda HaNasi looked at his son disapprovingly, as he held that one should not write a tied document. His son said to him: I did not write it; Rabbi Yehuda Ḥayyata wrote it. Rabbi Yehuda HaNasi said to his son: Turn away from uttering this kind of malicious speech.

Another time, Rabbi Shimon was sitting before his father and reciting a section of the book of Psalms. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: How straight and neat is this writing in this book from which you are reading. Rabbi Shimon said to him: I did not write it; Yehuda Ḥayyata wrote it. Rabbi Yehuda HaNasi told his son: Turn away from uttering this kind of malicious speech.

The Gemara asks: Granted, there, in the first episode, there is malicious speech involved, since Rabbi Yehuda HaNasi was displeased with the writer of the document, but here, in the second episode, what malicious speech is there? Rabbi Yehuda HaNasi was complimenting the writer of the book of Psalms, not criticizing him. The Gemara answers: It is because of what Rav Dimi teaches. As Rav Dimi, the brother of Rav Safra, teaches: A person should never speak the praises of another, as out of the praise spoken about him someone may come to speak to his detriment.

Rav Amram says that Rav says: There are three sins from which a person is not spared each day. They are: Having sinful thoughts, and committing sins concerning deliberation in prayer, and uttering malicious speech. The Gemara asks: Can it enter your mind that a person cannot go through the day without uttering malicious speech?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קסד - ב

והלא אינו דומה זמנו של זה לזמנו של זה, הזמן שכותבים בשטר פשוט אינו דומה לזמן שכותבים בשטר מקושר:

כי שטר פשוט, מלך שנה, בשנה הראשונה לשלטונו של המלך, מונין לו שנה, כותבים בשטר "שנה אחת למלך פלוני". שתים, ובשנה השניה למלכותו מונין לו שתים, כותבים בשטר "שנתיים למלך פלוני".

ואילו בשטר מקושר, מלך שנה, מונין לו שתים. בשנה הראשונה כבר כותבים "שנתיים למלכותו". שתים, מונין לו שלש. בשנה השניה כותבים "שלש שנים", מן הטעם שיבואר להלן.

ואם נכשיר שטר מקושר שעדיו מתוכו, עלולה לצאת מזה תקלה - וזימנין דיזיף מיניה זוזי במקושר, לפעמים הוא ילוה ממנו בשטר חוב מקושר שעדיו מתוכו, ומיתרמי ליה זוזי ביני וביני, ויזדמנו לו מעות במשך השנה הקרובה, ופרע ליה וישלם למלוה. ואמר ליה הלוה למלוה: הב לי שטראי, החזר לי את שטרי. ואמר ליה המלוה: אירכס לי, אבד לי השטר [והוא מחביא את השטר אצלו]. וכתב ליה תברא, המלוה יכתוב לו שובר [קבלה] על תשלום החוב לפי התאריך האמיתי של עכשיו, שהוא עדיין לפני הזמן הכתוב בשטר המקושר, וכי מטי זמניה, כאשר יגיע זמנו האמיתי של השטר בשנה הבאה, יוציא המלוה את השטר המקושר הזה, ומשוי ליה פשוט, יעשנו שטר פשוט, ^[78] ויציגו לפני הלוה, ואמר ליה: השתא דיזפת הוא מינאי! לאחר שפרעת לי את החוב הישן בשטר המקושר, לוית ממני פעם נוספת בשטר זה הפשוט, שהרי התאריך שלו מאוחר מתאריך השובר שבידך, ונמצא גובה מהמלוה שלא כדין. ^[79]

ולכן, מן הדין היינו צריכים לפסול כל שטר מקושר שעדיו מתוכו! ^[80]

ומתרצת הגמרא: קא סבר רבי חנינא בן גמליאל: אין כותבין שובר. אלא, כל עוד שהמלוה אינו מחזיר את השטר ללוה, לא יפרע לו הלוה. ולכן אין חשש לתקלה אם נכשיר שטר מקושר שעדיו מתוכו. ^[81]

ודנה הגמרא: ומי בקי רבי במקושר!? וכי ידע רבי בכלל כיצד סדר כתיבתו של שטר מקושר עד שהוא אומר שזמנו של מקושר אינו כזמנו של פשוט!?

והא ההוא מקושר, דאתא לקמיה דרבי, הביאו לפני רבי שטר מקושר, ואמר רבי: שטר מאוחר זה! לפי שהיה כתוב בו הזמן של המלך בשנה יותר ממנין השנים שמלך.

ואמר ליה זונין [שם חכם] לרבי: כך מנהגה של אומה זו שאנו ביניהם: מלך שנה, מונין לו שתים, ^[82] מלך שתים, מונין לו שלש. ותיקנו חכמים שיכתבו כך גם בשטרות המקושרים, כדי להבדיל מה שיותר בינם לבין השטרות הפשוטים, כדי שיהא קשה לכהנים לעשות גט מקושר, ובינתיים יימלך מלגרש את אשתו.

הרי שרבי לא ידע כלל שזמנו של שטר מקושר שונה מזמנו של שטר פשוט! ומתרצת הגמרא: אמנם תחילה לא ידע רבי, אך בתר דשמעה מזונין, לאחר ששמע זאת מזונין, סברה, קיבלה, ועל סמך זה הקשה על רבי חנינא בן גמליאל.

ההוא שטרא דהוה כתב ביה מעשה בשטר שהיה כתוב בו "בשנת פלוני [וכאן היה כתוב שמו של המלך] ארכן לוה ראובן משמעון מנה". ולא היה כתוב באיזה שנה לאותו מלך. ושטר פשוט היה.

אמר רבי חנינא: יבדק, אימתי עמד ארכן בארכנותיה. באיזה שנה הומלך אותו מלך, שבאותה שנה נכתב השטר הזה, שזו משמעות המילה "ארכן": שנה ראשונה למלכותו של אותו מלך. ומאותו זמן משועבדים נכסיו של הלוה למלוה שיוכל לטרוף אותם מהלקוחות שקנו ממנו לאחר אותו זמן.

ודנה הגמרא: ודלמא הפירוש של "ארכן" הוא, דאריך מלכותיה שהאריך במלכותו, כלומר, שכבר כמה שנים הוא מלך, ומאחר שאיננו יודעים לכמה שנים בדיוק הכוונה, לא יוכל המלוה לטרוף אלא רק מכאן ולהבא!? ^[83]

ומתרצת הגמרא: אמר רב הושעיא: כך מנהגה של אומה זו: שנה ראשונה קורין לו למלך "ארכן" [מלשון מתוקן, כלומר, מתוקן למלכות מחדש ^[84]]. שנה שניה קורין לו "דיגון" [שתים בלשונם].

ומקשה הגמרא: ודלמא עבורי עברוהו, והדר אוקמוה. שמא העבירו את המלך ממלכותו והחזירוהו לאחר כמה שנים, ושוב הוא נקרא "ארכן" בשנה הראשונה. ושמא נכתב השטר כשמלך בפעם השניה, ולא יוכל המלוה לטרוף רק מאז!? ^[85]

ומתרצת הגמרא: אמר רבי ירמיה: ההוא "ארכן דיגון" קראו ליה. כלומר, שנה ראשונה של הפעם השניה. אבל "ארכן" סתם, הכוונה היא לפעם הראשונה.

ומביאה הגמרא שתי ברייתות העוסקות בעניני המספרים בלשון האומות.

תנו רבנן: האומר "הריני נזיר" -

סומכוס אומר: אם אמר "הריני נזיר הינא" [שהוא "אחת" בלשון יון], הרי הוא נוהג נזירות אחת. כלומר, שלשים יום בלבד.

"הריני נזיר דיגון" [שתים בלשון יון], נוהג שתים. שתי נזירויות. כלומר, ששים יום.

"הריני נזיר טריגון" [שלש] נוהג שלש נזירויות.

"טטריגון" נוהג ארבע.

"פנטיגון" נוהג חמש.

ובאה הברייתא להשמיענו שאדם יכול לקבל על עצמו נזירות בכל שפה שהיא. ^[86]

תנו רבנן: בית שהוא עגול, ללא זויות. או שהוא דיגון [בעל שתי זויות בלבד, ובצד השני הוא עגול]. או טריגון [משולש]. או פנטיגון [מחומש], הוא אינו מטמא בנגעים [נגעי בתים].

ורק בית שהוא טטריגון, מרובע בעל ארבע זויות, מטמא בנגעים.

ודנה הגמרא: מנא הני מילי שרק בית מרובע מטמא בנגעים?

דתנו רבנן: למעלה, בפרשת נגעים הוא אומר, "קיר קירות". כלומר, שהיה יכול לכתוב "והנה הנגע בקיר הבית", ואמר הכתוב "בקירות הבית", ומשמע שתים, שתי קירות. ולמטה, באותה הפרשה, הוא אומר "קיר קירות". שנאמר "והנה פשה הנגע בקירות הבית", משמע עוד שתים. וביחד הרי כאן ארבע קירות. דהיינו בית מרובע דוקא, שאילו בית עם קיר עגול, כולו קיר אחד הוא נחשב.

ההוא שטר מקושר דאתא לקמיה דרבי. ואמר רבי: אין זמן בזה!? שחסר הזמן בשטר זה.

אמר ליה רבי שמעון ברבי, ענהו רבי שמעון בנו, לרבי: שמא בין קשריו מובלע הזמן, ולכך אינך רואהו?

פלייה, התיר את הקשרים, וחזייה. וראה שהיה כתוב שם הזמן.

הדר חזא ביה רבי בבישות, הביט רבי על רבי שמעון בנו בפנים זועפות, לפי שסבר רבי שהוא כתב את השטר הזה, ולא היתה דעתו נוחה מכך שכותבים שטר מקושר, כי לא יודעים איך לכותבו. ^[87]

אמר ליה רבי שמעון: לאו אנא כתבתיה, לא אני כתבתיו, אלא רבי יהודה חייטא כתביה.

אמר ליה רבי: כלך [הסתלק] מלשון הרע הזה! לא היית צריך להטיל את האשמה עליו, אלא לומר שלא אני כתבתיו, בלבד. ^[88]

זימנין, פעם אחרת, הוה יתיב קמיה, ישב רבי שמעון לפני אביו וקא פסיק סידרא וקרא בספר תהלים.

אמר רבי: כמה מיושר כתב זה! שהוא נכתב בדקדוק כה רב כפי שנשמע מקריאתך.

אמר ליה רבי שמעון: לאו אנא כתבתיה, אלא יהודה חייטא כתביה.

אמר ליה רבי: כלך מלשון הרע הזה! ודנה הגמרא: בשלמא התם, במקושר, איכא לשון הרע. אלא הכא, מאי לשון הרע איכא!? והלא דיבר בשבחו של יהודה חייטא!

ומבארת הגמרא: משום דרב דימי.

דתני רב דימי אחוה [אחיו] דרב ספרא: לעולם אל יספר אדם בטובתו [בשבחו] של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו. כי מתוך שמרבים בשבחו, ^[89] מפשפשין במעשיו, עד שמזכירים גם את גנותו. ^[90]

אמר רב עמרם אמר רב: שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום:

א. הרהור עבירה.

ב. ועיון תפלה. לאחר שהתפלל הוא חושב בלבו שודאי תתקבל תפלתו, לפי שהתפלל בכוונה. ^[91] ג. ולשון הרע. ^[92]

ותמהה הגמרא: לשון הרע, סלקא דעתך!? וכי כל אדם נכשל כל יום בלשון הרע!?

הערות

^[78] הקשו התוס', על פי מה שביארו בתחילת הפרק ששטר מקושר שעדיו מתוכו דינו כפשוט לענין הזמן [ראה שם הערה 9], אם כן, אף שכאן מדובר שכך היה מעשה שכתבו את הזמן לפי מקושר, אך למה הוא צריך לעשותו פשוט? הרי בלאו הכי נידון כפשוט לענין הזמן, והגמרא היתה צריכה לומר רק שלאחר שיפרענו הלוה יוציא המלוה את השטר כמות שהוא ויתבענו לפי הזמן שכתוב בו? ותירצו, שאילו היה משאיר אותו כך מקושר לא היינו גובים בו, כיון שבשובר כתוב שפרעו, רגלים לדבר שכן הוא ואילו המקושר מן הסתם נכתב שלא כדין. אבל עכשיו שהוא עושהו פשוט לא יוכלו להרגיש שיש כאן רמאות. תוס' ד"ה מקושר בדף קס א.

^[79] דהיינו, שהלקוחות של הלוה יפסידו שלא כדין שיגבה מהם המלוה עבור חוב שכבר נפרע, אבל להפסד של הלוה עצמו אין לחשוש שהרי הוא עצמו גרם לכך שלוה בשטר כזה, וכמו שנתבאר לעיל בהערה 69 שאין חוששין להפסד של העדים עצמם. או שכאן חוששים גם להפסד של הלוה עצמו [ואפילו בשטר שאין עליו אחריות שאין חשש הפסד ללקוחות] כי לא היה לו להעלות על דעתו שיעשה זיוף כזה. תוס' ד"ה השתא.

^[80] הקשו התוס': למה לא הקשה רבי קושיא זו על כל השטרות המאוחרים שהם כשרים שיכול לעשות ערמה כזאת שיוציא אותו פעם שניה לאחר שכבר נפרע? ותירצו, שבכל שטר מאוחר רואים בשעת כתיבת השובר שזמנו של השטר מאוחר מהתאריך של היום ולכן עושים בצורה כזאת שלא תצא תקלה דהיינו שכותבים בשובר שהוא מתייחס להלואה שבשטר פלוני שכתוב בו זמן פלוני או שלא כותבים בכלל תאריך בשובר ואז לא יוכל המלוה לעשות שום ערמה [וכן אמרו בגמרא לקמן בדף קעא ב]. אבל בשטר מקושר לא מבחינים בכלל שהוא מאוחר, שהרי כך זמנו של המקושר להיות מאוחר כשנה מהזמן האמיתי, וגם לא עולה על הדעת שהמלוה יעשה ממנו פשוט ואז הוא יהיה מאוחר. לכן הקשה רבי שעלול לצאת משטר כזה מכשול. ועוד תירצו, שרבי באמת סובר ששטר מאוחר פסול. תוס' ד"ה מקושר בדף קס א.

^[81] התוס' בגיטין [יז א] ד"ה ריש לקיש הוכיחו מדברי רבי חנינא בן גמליאל שגט מאוחר כשר, שהרי הוא אומר שגט מקושר אפשר לעשותו פשוט, למרות שאז יהא זמנו מאוחר כמבואר בסוגייתנו. ודעת הרמב"ם בהלכות גירושין [א כה] שגט מאוחר פסול. ולכאורה יקשה עליו קושיית התוס' ? ומתרץ הגרנ"ט שדעת הרמב"ם ששטר מקושר שעדיו מתוכו דינו כמקושר לענין הזמן [ודלא כתוס' בהערה 9], ולכן היות שבשעת כתיבת השטר שהיה עדיין מקושר לא היה זמנו מאוחר, אם כן, גם לאחר שעשאו פשוט שוב אינו נפסל שהרי אינו גרוע מגט שהיה כתוב בו זמן ולאחר מכן חתך ממנו את הזמן שדעת הרמב"ם שהוא כשר הואיל ובשעת כתיבתו היה בו זמן, והוא הדין כאן לא איכפת לן שלאחר כתיבתו נעשה מאוחר.

^[82] שמא לכבוד המלך היו עושים כן, כלומר, שהוא כבר מולך שנתיים. רשב"ם.

^[83] רשב"ם. וכתב הקובץ שיעורים שלפי מה שכתבו התוס' בכתובות [צד ב] ד"ה כתב שאי אפשר לטרוף מלקוחות אלא אם כן השטר מוכיח מתוכו, ואם כתוב בו יום פלוני אינו גובה אלא מסוף היום או אם כתוב בו שנה פלונית גובה רק מסוף השנה. אם כן הכא, גם מכאן ולהבא לא יוכל לגבות ואף שאנו רואים את השטר בידו, כמו שם שאנו רואים את השטר בידו באמצע היום ובכל זאת אינו גובה אלא מסוף היום. וגם כאן כל ימי המלך אין מוכח מתוך השטר מהו זמנו? ושמא כוונת הרשב"ם שלא יגבה רק לאחר מיתת המלך כמו שם בסוף היום.

^[84] רשב"ם. והרמה מפרש, לשון מנוי והרשאה ושלטון מלשון ערכי הדינים וערכאות של גויים.

^[85] כתבו התוס', נראה ש"ארכן" אינו מלך ממש אלא ממונה מטעם המלכות שהדרך להעבירו ממשרתו כעבור זמן [ודרך הגמרא לכנות כל שררה בלשון מלכות כמו "מלך רבה"] שאילו מלך ממש אין הדרך להעבירו ממלכותו. תוס' ד"ה בשנת. ובדומה לזה כתב הרשב"א, ויישב בזה שלכאורה קשה, מה מקשה הגמרא שלמה נחשוש לזה שהעבירוהו ממלכותו ומלך פעם שניה, ומי שטוען דבר מחודש עליו להביא ראיה, וגם מדוע לא מקשה הגמרא כן על כל שטר שכתוב בו זמן של המלך שמא הוא מפעם שניה שמלך? אלא ש"ארכן" הוא שר בלשון יון ולא היה להם מלך אלא היה מנהגם להעמיד שר לזמן מוגבל ואחר כך מעבירים אותו וממנים אחר תחתיו. ולפעמים חוזרים וממנים את הראשון פעם שניה. לכן הקשו כאן ולא בכל מלך שהמלך אין מעבירים אותו לאחר שהומלך.

^[86] כך כתב רש"י בנזיר [ח ב]. והתוס' כאן הקשו דפשיטא היא כי מה לי לשון עברי ומה לי לשון יון או לשון לעז? ותירצו, שהחידוש הוא, שאפילו אם הוא אינו מבין מהו דיגון וטריגון, מכל מקום, הוא מתחייב לפי המספר הזה הואיל שהוא נתכוין לקבל על עצמו נזירות. תוס' ד"ה הינא וביתר ביאור ברמב"ן. וכתב הקובץ שיעורים שאין כוונת התוס' שאינו יודע כלל מה הוא אומר, שאם כן, לא תחול עליו הנזירות ואפילו היה בלשון הקודש שהרי צריך שיהא פיו ולבו שוין אלא שהוא מתכוין אמנם לקבל עליו שתי נזירויות אלא שאינו מבין את משמעות המלה "דיגון". והביא מהמאירי בתחילת נדרים שהקשה בכגון זה שאם הוא מתכוין למה שהמלה הזאת מבטאת הרי הוא גם מבין את משמעותה של אותה מלה? וראה שם מה שיישב.

^[87] או משום שהזמן היה מובלע יותר מדי בין הקשרים שהרי רבי עצמו טעה ולא הבחין בכך. רשב"ם.

^[88] ובאופן שעל ידי זה יוודע לשואל מי העושה, כגון שלא היה הספק כי אם על שניהם, אם מותר לו לומר שלא הוא עשה את הדבר. ראה מה שכתב החפץ חיים בסוף הלכות לשון הרע בבאר מים חיים. וגם באופן שאין ודאות שהשואל ידע מי עשה את המעשה, כתב החפץ חיים שם שאמנם מצד הדין מותר לו לומר שלא הוא עשה זאת, אך לפנים משורת הדין ראוי לבעל נפש שיטיל על עצמו את האשמה במקום שיכול להיות שיוודע לשואל, ויתבייש פלוני על ידי זה. וכן מצינו בגמרא בסנהדרין [יא א] שכמה תנאים שעשו כן. והביא מספר חסידים, שאם הוא בחבורת בני אדם ונעשה דבר אחד שלא כהוגן, ולא נודע מי החוטא, צריך שיאמר אני הוא שחטאתי, אף על פי שלא חטא.

^[89] נתכוין ליישב בזה קושיית רבינו יונה, שהרי מצוה לספר בשבח החכמים [ראה הערה הבאה] אלא שאם מרבה לשבחו, על ידי זה רגיל לגנותו לבסוף, לומר "חוץ ממדה רעה זו שיש לו", או שהשומעין ישיבוהו "למה אתה מרבה בשבחו והלא מדת כך וכך בידו". חפץ חיים [ט א]. והמהרש"א כתב, שמהסוגיא כאן לא משמע כן. שהרי הגמרא מביאה את הדין הזה על המעשה דיהודה חייטא, ושם לא הרבה כלל בשבחו אלא סיפר רק שהוא כתב את הספר. ולכן הוא מבאר באופן אחר, שרק כאשר מתוך השבח עצמו שמספר עליו בא לידי גנותו, אז אסור, וכמו במעשה דיהודה חייטא, שעל ידי שהזכיר שהוא כתבו, קיים על ידי זה את הלשון הרע הקודם, שהוא כתב את השטר המקושר, שהרי ניכר שהוא אותו כתב. ובעיון יעקב הוסיף, שזה עצמו שהתאמץ כל כך לכתוב בכתב מיושר הוא גנותו, שביטל מתלמוד תורה.

^[90] והוא בכלל אבק לשון הרע לדעת הרמב"ם בהלכות דעות [ז ד] ולדעת רבינו יונה כמבואר בהערה 93. וכתב רבינו יונה שם: והנה אנחנו צריכים לבאר המאמר הזה, כי ידוע הדבר כי מן המדות הנאות לספר בשבח החכמים והצדיקים! ? וכתב לתרץ, שמותר לספר בשבחו של אדם רק ביחידות ולא ברבים, כי ברבים תמיד ימצא מי שהוא שונאו או שמקנא בו ויבא לספר בגנותו. אלא אם כן ידוע לו בודאי שאין שם במעמד ההוא אדם ששונאו או מקנא בו, אז מותר לדבר בטובתו. וכתב עוד, שמותר לשבח אדם שמוחזק ונודע לאדם כשר וצדיק שלא תמצא בו רעה ואשמה ואפילו במעמד שונאו כי לא יוכל לגנותו, ואם יגנהו, ידעו הכל אשר פיו דיבר שוא "ותהי לשונו מוקש לנפשו". וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה לאבות [א יז]. וביאר שם שלכן גער רבי על רבי שמעון בנו משום ששיבח את רבי יהודה חייטא ברבים.

^[91] רשב"ם. ורבינו גרשום כתב שנראה כאילו מנסה את הקדוש ברוך הוא. והתוס' הקשו על פירוש זה, האיך אין אדם שניצול מהם כל יום? והרי הרבה אנשים אינם מצפים שתתקבל תפלתם! ? ולכן ביארו, שעיון תפלה הוא כפשוטו, הכוונה בתפלה [וכמו שאמרו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה ואחד מהם עיון תפלה]. ומזה אי אפשר להינצל, שאין אדם יכול לכוין בתפלתו היטב. והביאו מירושלמי, שאמר אחד האמוראים שהוא מחזיק טובה לראשו, כיון שכאשר הוא מגיע ל"מודים" הוא כורע מעצמו. תוס' ד"ה עיון.

^[92] לכאורה קשה, אם אי אפשר להנצל מהם, איך יתכן לומר שהוא עבירה, וגם למאי נפקא מינה מזה שאי אפשר להנצל מהם? ונראה, שאדם הוא ממוצע בין העליונים והתחתונים, וכמו שאמרו חז"ל, שאמר הקדוש ברוך הוא: אברא את האדם מן העליונים ומן התחתונים. זכה - הוא מן העליונים. לא זכה - הוא מן התחתונים. ולכן, מי שהוא בדרגת אדם, שנקרא כן על שם אפר דם מרה, הרי מצד שנברא מעפר ואפר אי אפשר לו לכוין בתפלתו, ומצד שהוא בעל רתיחת הדם הוא בא לידי עריות, ומצד שהוא בעל המרה הוא בעל לשון הרע ומדות רעות. אבל האיש הזוכה ומדמה עצמו למלאכים, יוכל שפיר להנצל משלש עבירות אלו. מהרש"א. וזה לשון הרמ"ה "ללמדך שצריך אדם להזהר מהן יתר מדאי, שאם לא נזהר, אי אפשר שלא יבא בהן לידי מכשול".

והלא אינו דומה זמנו של זה לזמנו של זה! שהרי כלל בידינו שבשטר פשוט, מלך שמלך שנה — מונין לו שנה, וכותבים בשטר שנעשה בשנה ראשונה של מלך זה, מלך שתים (שתי שנים) — מונין לו שתים. ואילו בשטר מקושר, אם מלך שנה — מונין לו שתים, שתים — מונין לו שלש; ומסבירים את דברי רב:

וזימנין דיזיף מיניה זוזי [ופעמים שילווה ממנו כספים] בשטר מקושר, ומיתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה [ומזדמנים לו ללווה כספים בינתיים והוא פורע לו למלוה], ואמר ליה [ואומר לו] למלוה: הב [תן, החזר] לי שטראי [את שטרי], ואמר ליה [והוא, המלוה, אומר לו]: אירכס [אבד] לי, ובאמת לא אבד, וכתב ליה תברא [וכותב לו שובר], קבלה, שנפרעה הלוואה זו.

וכי מטי זמניה [וכאשר מגיע זמנו] של השטר המקושר לפי התאריך הכתוב בו, משוי ליה [עושה אותו] שטר פשוט, ואמר ליה [לו]: הני השתא דיזפת מינאי [אלה הם כספים שעכשיו לווית ממני], כלומר, זו היא הלוואה אחרת, שאינה ההלוואה הקודמת שיש עליה שובר. שהרי התאריך שכתוב בשטר מקושר — מאוחר בשנה לתאריך שבשטר פשוט, ונמצא הלווה משלם פעמיים!

ומעירים: ומה ישיב לכך ר' חנינא בן גמליאל? ומשיבים: קא סבר [סבור הוא] : אין כותבין שובר, ואין הלווה פורע חוב זה עד שיחזיר המלוה את השטר.

אגב שהובאו דבריו של רבי, שואלים: ומי [והאם] היה בקי רבי בדיני שטר מקושר? והא ההוא [והרי מעשה באותו] שטר מקושר דאתא לקמיה [שבא לפני] רבי, ואמר רבי: שטר מאוחר זה! ואמר לו זונין לרבי: כך מנהגה של אומה זו שהשטר נכתב בה, מלך המלך שנה — מונין לו שתים, שתים — מונין לו שלש נמצא שרבי עצמו לא ידע הלכה זו במקושר!

ומשיבים: בתר [אחר] ששמעה את ההלכה הזו מזונין, סברה [קיבל אותה], וכשהקשה על ר' חנינא בן גמליאל, על סמך הלכה זו ששמע הקשה.

א מסופר, ההוא שטרא דהוה כתב ביה [שטר אחד שהיה כתוב בו] "בשנת פלוני ארכן", שנכתב בשנה שפלוני היה ממונה על המדינה. אמר ר' חנינא: יבדק אימתי עמד ארכן בארכנותיה [השר בשררותו] שהוא השנה בה נכתב השטר.

ומקשים: ודלמא דאריך מלכותיה [ושמא היה זה הכוונה בביטוי "ארכן", לפלוני שארוכה מלכותו] ששימש יותר משנה אחת בתפקיד זה, ואם כן היתה ההלוואה לא בשנה שעלה בה לשלטון, אלא לאחר מכן! אמר רב הושעיא: כך מנהגה של אומה זו, בכתיבה בשטרות, שנה ראשונה קורין (קוראים) לו "ארכן" סתם, שניה — קורין לו דיגון (שתיים).

ושואלים: ודלמא עבורי עברוהו והדר אוקמוהו [ושמא העבירו אותו מתפקידו וחזרו והעמידו אותו] לאחר זמן, והשטר נכתב בשנה הראשונה למינויו בשנית! אמר ר' ירמיה: ההוא [אותו] שהעבירו אותו והחזירו אותו, אין קוראים לו "ארכן" סתם בשנתו הראשונה, אלא "ארכן דיגון" קראו ליה [קוראים לו]. אגב שהזכרנו את המילה "דיגון" מביאים הלכה שבה מוזכרת מלה זו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם אמר: "הריני נזיר הינא" סומכוס אמר: "הינא" — כוונתו בלשון יוונית אחת, וכוונתו היתה שנזר נזירות אחת, שסתמה שלושים יום. "דיגון" — שתים, כוונתו לשתי נזירויות, שהן שישים יום. "טריגון" — שלש, "טטריגון" — ארבע, "פנטיגון" — חמש.

ועוד הלכה בה נזכרות מלים אלה, תנו רבנן [שנו חכמים]: בית שהיה עגול, או שהיה דיגון (בעל שתי זויות, כגון שעשוי כקשת סגורה), או טריגון (משולש), או פנטיגון (בעל חמש צלעות) — אינו מטמא בנגעים בצרעת הבתים. טטריגון (מרובע) — מטמא בנגעים.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שדווקא בית בעל ארבעה קירות מטמא בנגעים? — דתנו רבנן [ששנו חכמים]: למעלה הכתוב אומר "קיר" "קירת" (ויקרא יד, לז) הרי שתים, וגם למטה (ויקרא יד, לט) אומר "קיר" "קירת" — הרי שתים, אם כן ביחד הרי כאן ארבע, ולכן אומרים שדווקא כשיש ארבעה קירות מיטמא הבית בנגעים.

ב מסופר, ההוא [אותו] שטר מקושר דאתא לקמיה [שבא לפני] רבי, ואמר רבי בתמיהה: אין זמן כתוב בשטר זה? אמר ליה [לו] ר' שמעון בר [בנו] של רבי לרבי: שמא בין קשריו מובלע הזמן? פלייה וחזייה [פתח אותו את קשרי הגט וראה את הזמן]. הדר חזא ביה רבי בבישות [חזר והסתכל בו רבי בעין רעה] שחשב שהוא עצמו כתב את השטר. אמר ליה [לו] ר' שמעון בנו: לאו אנא כתבתיה [לא אני כתבתי אותו], ר' יהודה חייטא כתביה [החייט כתב אותו]. אמר ליה [לו] רבי לבנו: כלך [לך] מלשון הרע הזה, שלא היית צריך לספר מי כתב אותו, די היה שתאמר שלא אתה כתבת אותו.

ובדומה לזה מסופר: זימנין הוה יתיב קמיה [פעם היה יושב לפניו לפני רבי] ר' שמעון בנו, וקא פסיק סידרא [והיה קורא פרשיות] בספר תהלים, אמר רבי: כמה מיושר כתב זה של הספר, אמר ליה [לו] ר' שמעון: לאו אנא כתבתיה [לא אני כתבתי אותו], יהודה חייטא כתביה [החייט כתב אותו]. אמר ליה: כלך [לך] מלשון הרע הזה.

ותוהים: בשלמא התם [נניח שם] שהיה פגם בשטר, איכא [יש בכך] לשון הרע, אלא הכא [כאן] ששיבח את הכתב, מאי [מה] לשון הרע איכא [יש כאן]? ומשיבים: משום דבריו של רב דימי, דתני [ששנה] רב דימי אחוה [אחיו] של רב ספרא: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו ונמצא גורם ללשון הרע.

על סמך דברים אלה וכיוצא בהם, אמר רב עמרם אמר רב: שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, ואלו הם: הרהור עבירה של זנות, ועיון תפלה שאינו מעיין בתפילתו כראוי, ולשון הרע. ותוהים: לשון הרע סלקא דעתך [עולה על דעתך]? וכי כל אדם חוטא בלשון הרע בכל יום?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: After Rabbi Yehuda HaNasi heard it from Zunin he accepted the explanation and held this way himself, and that is what prompted him to raise his objection.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בשנה פלוני ארכן לוה פלוני מפלוני וזה משמע ערכן כלומר בשנה שהיה ערוך ומתוקן במלכות שבשנה ראשונה שמלך קורין לו ארכן. ואמר ר' חנינא יבדק כמה שנים הן שעמד ארכן. ובאותה שנה שהיה ארכן נכתב השטר. ודלמא ארכן דאריך במלכותיה כלומר דהכי משמע שלאחר כמה שנים שהאריך במלכותו כתב השטר שלוה ממנו (ולא מחפש) ואין יכול לטרוף לקוחות שקנו מבעל חובו באותן שנים שעברו. אמר רב אושעיא לא איכא הכי אלא ארכן קורין לו בשנה ראשונה ויכול לטרוף לקוחות מאותה שנה ואילך. ודלמא עברוהו לאחר י"ח שנים או לאחר כ' שנה והדר אוקמיה וקראוהו נמי ארכן כשהחזירוהו וזה השטר נכתב בפעם שנית כשהוחזר ולא טרף כדין עד השתא. ליכא למימר הכי דא"כ ששתי פעמים המליכוהו ארכן דיגון מיקרי ליה. אלא מדלא כתב בשטרא אלא ארכן סתם אינו אלא משנה ראשונה שמלך ובדין טורף. סומכוס אומר אם אמר הריני נזיר הינא קיבל עליו נזירותו ל' יום. ואם אמר הריני נזיר דיגון קיבל עליו ב' נזירות ששים יום וכן כל הני. והאי לשון פלטין של יוני היא. בית עגול שאין לו זויות כלל. דיגון שאין לו אלא ב' זויות. טריגין ג' זויות. פנטיגון של ה' זויות. טטריגון שיש לו ד' זויות. כרוב בתים מטמא בנגעים:

למעלה בפרשת נגעים כתיב ביה והיה הנגע בקירות הבית. ומצי למימר בקיר הבית מה ת"ל קירות אלא הרי כאן ב'. וכתב למטה בקירות דמצי למימר בקיר וכתב בקירות הרי ד' קירות. והכי הוי חשוב בית דמטמא בנגעים ולא בית אחר:

אין זמן בזה. משום דהוה מכוסה תחת קשריו. הדר חזא ביה רבי בבישות. דקסבר שהוא כתב להאי שטר מקושר דאיכא טירחא וטעי ביה. כלומר מוטב היה לכתוב פשוט שמגולה הכל:

אמר לו כלך מלשון הרע. כלומר לא היה לו לומר מי כתבו אלא היה לו לומר אני לא כתבתיו:

וקא פסיק סדרא. היה גומר אחד מחמשה ספרים שבתהלים:

כמה מיושר כתב זה. הרבה כתוב בדקדוק:

בשלמא התם גבי שטר מקושר איכא לשון הרע. שמשליך עליו פשיעה. אבל הכא גבי ספר תהלים שאמר כו' מאי לשון הרע איכא אדרבה שבח לו שכתבו כל כך מיושר:

בא לידי רעתו. כשמשבחו כל כך מפשפשין אחריו עד שאומר ממנו דבר גנאי:

ועיון תפלה. שמחשב בדעתו איכוון בתפלתי שיעשו לי רצונו. והיינו שדומה שמנסה לבורא ברוך שמו:

לשון הרע ס"ד. וכי כל אדם מספרי לה"ר הן:

הינא אחת. פי' שכן בלשון יוני קורין לאחת הינא כדאמרינן בסנהדרין וכן אמרי' בבראשית רבה ולשון לעז הוא ואיכא למידק כל זה כך הוא מאי קמ"ל וא"ת שאין לשונו כך ואינו מכי' בלשון הזה למה הוא נזי' כלל וי"ל אעפ"כ כיון שהוא מתכוין לנזירו' נזיר הוא כאותה ששנינו נזיה פזיה וקונם קונח קונס. ואמרי' התם לשונות שבראו להם חכמים. ואיכא התם מאן דאמר לשונות הנכרים הם ועשאום כלשון הקדש אפי' למי שאינו מכיר בהם הואיל ולשם נזירות הוא מתכוין אף ע"פ שאינו יודע כמה.

ועיון תפילה. יש מפרשין אימתי תבא תפלתו, כי ההיא דאמרי' בברכות (נה,א) תוחלת ממושכה מחלת לב - זה עיון תפלה כדאמרי' שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם, הרב ר' שמואל ז"ל. ואינו מחוור, שכמה בני אדם ניצולין כל הימים והיאך אמרו אין אדם ניצול מהם בכל יום, ועוד שאין זו עבירה אע"פ שמזכר' עונות.
אלא הכי פירושא: שמתפלל ואינו מעיין בתפלתו ומתכוין בה וכל המתפלל בלא כונה עבירה היא בידו ודאמרינן בשבת (קכ"ז ב') שלש דברים אדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב עיון תפל' היינו שמעיי' ומכווין בתפלתו וכדאמרי' התם (קי"ח ב') תיתי לי דקיימית עיון תפל' והיינו שאין אח' מאלף נצול מעבירה זו בכל יום שאינם מעיינים בתפלה. ובירו' בברכות (ב,ד) א"ר חייא רובה מן יומוי לא כונית אלא חד זמן אתית למיכוונא והרהרית בלבי ואמרית מאן על לקמי מלכא קדמי ארקביניה או ריש גלותא, שמואל אמר מנית אי פתחיא, ר' בון כר' חייה אמר אנא מנית דימוסייה. א"ר מתניה אנא מחזיק טיבו לדרישי כד מטי מודים כרע מן גורמיה. אלמא בזה אמרו אין אדם נצול מעיון תפלה ואפי' חסידים.

ורבי יוחנן אמר לא שאנו אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרתא אפילו שיטה אחת פסול. ופסול האשרתא קאמר, אבל לא השטר שכבר נכשר בחתימת עידיו, שהרי הוא נכתב ונחתם כתיקון חכמים, ואחר שנכשר לא יפסל, דבשלמא כשהרחיק העדים מן הכתב שתי שטין מפסיל כולי שטרא, משום דהוי גופיה לא נכתב חכמים, אבל נכתב כתיקון חכמים למה יפסל מחמת האשרתא שלא נכתבה כהוגן. ובדין הוה דלימא אבל בין עדים לאשרתא פסולא, אלא אגב גררא דאמר בין עדים לכתב פסול אמר הכי גם באשרתא.

דילמא כתיב הוא ועידיו בשיטה אחת וקסבר שטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת כשר. וכתבו בתוספות, דמכאן יש ללמוד לעדים שצריכין לחתום ברישא דמגילתא, שלא יוכל לכתוב מן הצד שטר, דהוה ליה הוא ועידיו בשיטה אחת וכשר אותו שטר, וכיון דיש לחוש לזיוף זה אפילו שטרא מיפסיל בהכי, ואם אירע כן שלא חתם האחד בראש הקף יחתום השני תחתיו, דהא ליכא הוא ועדיו בשיטה [אחת], דהשתא ליכא למיחש לזיוף, דהוא ועד אחד בשטה אחת ועד השני בשטה אחרת פסול, עד שיהא הוא ושני עדיו בשיטה אחת, וכמו שכתבתי למעלה. ומיהו אומר רבינו תם ז"ל דיש למנוע מלחתום אפילו האחד באמצע הקלף שאם כן יכול לכתוב שטר על אותו עד, ותנן (לקמן בבא בתרא קעה, ב) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בן חורין. ומי לא ידענא אי מפסיל שטרא בהכין, כיון דלא שייך מידי לעדות השטר. אך טוב ונכון הדבר לחתום ארישא דמגילתא. ורבותינו ז"ל אמרו דנראין באמת הדברים שאין השטר נפסל אלא כשאיפשר להזדייף הוא עצמו או לזייפו לזה לנזק אחרים, אבל העד בעצמו הוא יחוש לעצמו, ואין השטר נפסל מחמת מה שעד גורם זיוף על עצמו. וזה נראה לי נכון.

הא דאקשינן: ודילמא עבורי עברוה והדר אוקמוה ואיצטריכי לפרוקי דההיא ארכן דיגון קרו ליה. קשיא לי, היכא אשכחן דחיישינן להכי, ומאן דטעין דבר מחודש עליו להביא ראיה. ועוד מאי שנא דאקשו לו הכא טפי ממקושרין דעלמא, ואי נמי בגיטין ובראש השנה שאמרו שכותבין לשנות מלכי האומות העולם בין בגזלן בין בשטרות למה לא חששו לכך ולא הקשו כך בשום מקום. ונ"ל דלא חששו לכך אלא בארכן שהוא בלשון יון שר, ומנהגם להעמיד (שם) [שר] לזמן ואחר כך מעבירין אותו ומעמידין אחר תחתיו, ופעמים חוזרין ומעמידין את הראשון זמן אחר פעם שנייה, ועדיין נוהגין במקצת ארצות, שאין להם מלך. אבל המלכים אינם עוברין אחר שהומלכו. כנ"ל.

ועיון תפלה. פירשו כאן שאינו מעיין ומכוין בתפלתו, וזהו שאין אדם ניצל מהם בכל יום, ואפילו גדולי החכמים, וכדאמרינן בירושלמי במסכת ברכות (פ"ב, ה"ד) אמר רבי חייא רובן מן יומוי לא כונית אלא חד זמן אתית למיכונה והרהרית בליבי ואמרית מאן עייל לקמי מלכא קדמיי ארקביניה או רישא גלותא, שמואל אמר אנא מניתי אאפרוחין, ר' אבין בר חייא אמר אנא מניתי דמוסיא. א"ר מתניא אנא מחזיק טיבו לרישי כד מטי מודים כרע מן גרמוי. ויש עיון תפלה שהוא מעיין ומכוין. והכל ענין אחד. והוא שאמרו בפרק מפנין (שבת קכז, א) שלשה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא עיון תפלה וכו', ובפרק כל כתבי הקדש (שם קיח, ב) תיתי לי דקיימי עיון תפלה.

כבר ביארנו במשנה שנוהגין היו במקשר שאם מלך שנה מונין לו שתים וכל שהיו רואין בשטר שנה פלנית היו דנין אותה על שנה הקודמת לה והיו סומכין בזה על המנהג הידוע אצלם ומונין משנה הקודמת מעתה כל שנוהגין במקום שנעשה בו השטר באיזה דבר חדוש הולכין אחריו ודנין בו בכל מקום אף הם הזכירו שהיו נוהגים שבשנה ראשונה של מלך קורין לו ארכן כלומר ראוי למלוך מלשון לא אריך לניא למחזי ובא שטר ליד בית דין שהיה כתוב בו בשנת פלנית ארכן ולא הוזכר בה אם ראשונה אם שניה אם שלישית ודנו בה שהיא שנה ראשונה שלו הואיל ומנהג אותה אומה היתה לקרות לו שנה ראשונה ארכן ואע"פ שהיה אפשר לנו לפרש בארכן ענינים אחרים כלומר שהאריך במלכותו ימים דנין מ"מ אחר המנהג וכן בכל כיוצא בזה:

כל שנדר נזירות לזמן מרובה הרי זה נזיר לאותו זמן שקבע ואם נדר סתם סתמו שלשים יום וכן כל שנדר נזירותו לפחות משלשים יום נזירותו שלשים יום שאין נזירות לפחות משלשים יום נדר שתי נזירויות או שלשה או ארבעה הרי זה נזיר לכל נזירות שלשים יום ובסוף כל נזירות שבהם מגלח ומביא קרבנותיו ומתחיל למנות נזירות שניה וכל הלשונות אדם נודר בהם הן בלשון הקדש הן בלעז מעתה אמר הריני נזיר הן הריני נזיר פעם אחת שבלשון יוני אומרים הן במקום אחת אמר הריני נזיר דיגון הרי הן שתים טריגון הרי הן שלש טטריגון ארבע פנטיגון חמש שכל אלו כך הם בלשון יוני וכן הדין בשאר הלשונות:

אין הבית מטמא בנגעים עד שיהא מרבע בארבע קרנות של כותלים אבל אם היה כלו עגול או בעל שתי קרנות כגון שהיה עשוי כקשת עם המיתר כגון זה או בעל שלש קרנות כעין משלש כגון זה או שהיה בעל חמש כגון שהיה יוצא מקרן מזרחי דרומי לקרן מזרחי צפוני אלכסון כגון זה אינו מטמא בנגעים:

כבר ידעת על הרכילות שהוא בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל ולשון הרע הוא בכלל לאו זה והוא כל שמספר בגנות חברו אפילו היה אמת הן על פגם או מום שידע בו הן על מעשה שעשה שלא כהוגן הן על טעות שטעה בהוראה ובדברי תורה אף המספר בשבחי של אדם יותר מדאי הרי זה אבק לשון הרע מפני שהוא גורם שיספרו בגנותו וצריך להזהר בענינים אלו הרבה מפני שהם דברים המצויים להכשל בהם עד כמעט שאין אדם נמלט מהם הואיל ואין בהם לשון הרע הגמור אמרו חכמים שלש עברות אין אדם ניצל מהם בכל יום ואלו הן הרהור עברה ועיון תפלה ואבק לשון הרע וכן אמרו רוב בני אדם נכשלין בגזל ומיעוטן בעריות וכלן באבק לשון הרע:

מה. ר' חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שהוא יכול לעשותו פשוט תניא השיב רבי לדברי ר' חנינא בן גמליאל והלא אינו דומה זמנו של זה לזמנו של זה פשוט מלך שנה מונין לו שנה שתים מונין לו שתים מקושר מלך שנה מונין לו שתים שתים מונין לו שלש. ואי אמרת מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר, זימנין דיזיף מיניה זוזי בשנה ראשונה לפלוני מלך במקושר שכתבו עדיו מתוכו וכתבי ביה זימני בשתי שנים לפלוני מלך כדין מקושר, ומתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה ואמר ליה הב לי שטרא ואמר ליה אירכס לי וכתב ליה תברא בגו שתים, וכי מאטי זימניה, כלומר לכי מטי זימנא דכתיב ביה בשטרא, דהיינו בשתי שנים למלכות פלוני, משוי ליה פשוט ואמר ליה (הכי) [הני] השתא הוא דיזפת מינאי. ומפרקינן קסבר ר' חנינא בן גמליאל אין כותבין שובר. ואי יהיב ליה שטריה פרע ליה ואי לא לא פרע ליה. וכבר איפסיקא הילכתא לקמן דכותבין שובר, הילכך ליתה לדר' חנינא בן גמליאל:

מו. וש"מ דמקושר אין זמנו כזמנו של פשוט, דאלו פשוט היכא דמלך המלך שמונין לו שנה מונין לו שנה שתים מונין לו שתים, אבל מקושר מאחרין את זמנו שנה, שאם מלך שנה מונין לו שתים מלך שתים מונין לו שלש. וההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר שטר מאוחר הוא זה ואמר ליה זונין לרבי כך מנהגה של אומה זו מלך המלך שנה מונין לו במקושר שתים שנים מונין לו שלש:

מז. ההוא מקושר דהוה כתיב ביה בשנת פלוני ערכן א"ר חנינא יבדק אימת עמד ערכן בערכנותו, דעל כרחיך שתא קמייתא משמע, דערכן לשון מנוי והרשאה ושלטון הוא, לשון ערכי הדינין וערכאות של גויים. וכיון דכתיב ביה בשנת פלוני ערכן, שמע מינה שנה שנתמנה בה מלך הוא. ודיקינן ודילמא מאי ערכן דעריך במלכותיה. כלומר שנכון וישר ונאה במלכותו, כדכתיב (עזרא ד,יד) וערות מלכא לא אריך לנא למחזי, ועי"ן ואל"ף מתחלפות, אי נמי שמלכותו ארוכה. אמר רב הושעיא כך מנהגה של אומה זו שנה ראשונה קורין לו למלך ערכן שניה קורין לו דיגון. ודילמא עבורי עברוה והדר אוקמוה א"ר ירמיה ההוא ערכן דיגון קרו ליה:

מח. ת"ר הריני נזיר [הין] סומכוס אומר הין אחת דיגון שתים טריגון שלש טיטרגון ד' פונטיגון חמש. כלומר מי שאמר הריני נזיר, אם אמר הריני נזיר הין הרי זה נזיר נזירות אחת שהן שלשים יום, ואם אמר דיגון הרי זה [נזיר] שתי נזירות שהן ששים יום, ואם אמר טריגון הרי זה נזיר שלש ואם אמר טטרגון הרי זה נזיר ארבע ואם אמר פונטיגון הרי זה נזיר חמש. וכל אחת ואחת שלשים יום, דקימא לן סתם נזירות שלשים יום, ונפקא לן התם (תענית יז,א) מדכתיב קדוש יהיה יהיה בגימטריא תלתין הוו:

מט. תנו רבנן בית עגול* טרגון פונטיגון אינו מטמא בנגעים טטרגון מטמא בנגעים. כלומר בית עגול או טריגון שהוא שלשה קרנות או פונטיגון שהוא בעל חמש קרנות אינו מטמא בנגעים, אבל אם היה טטרגון שהוא בעל ארבעה קירות מטמא בנגעים. מנא הני מילי דתנו רבנן למעלה הוא אומר קיר קירות שתים למטה הוא אומר קיר קירות שתים הרי כאן ארבע. כלומר למעלה בפרשת בית המנוגע הוא אומר קירות, קיר אחד קירות שתים, דמדהוה ליה למכתב קיר וכתב קירות ש"מ שתים קאמר. ולמטה הוא אומר קירות דמשמע שתים, הרי כאן ארבע, הא למדת שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהא בעל ארבע קירות, לאפוקי עיגול ובעל שלשה או חמשה קירות דאין מטמא בנגעים:

נ. ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר רבי אין זמן בזה. לפי שהזמן ראוי להכתב בין קשר לקשר שכנגדו במקום הנראה. אמר ליה ר' שמעון ברבי לרבי שמא בין קשריו המורכבים זה על זה הוא מובלע ופלייה רבי וחזייה ואכשריה. הדר חזה ביה (ברב) [רבי] בבישות אמר ליה לאו אנא כתביה אלא יהודה חייטא כתביה אמר ליה כלך מלשון הרע.

ושמעינן מינה דזמנו של מקושר בין קשר לקשר מקשריו המופרדין זה מזה הוא דכתבינן ליה במקום הנראה. ואי כתיב ליה בין קשר לקשר המורכבין זה על גבי זה כשר, מדאמר ליה רבי שמעון ברבי שמא ביו קשריו הוא מובלע, דאלמא אי עבד הכי נמי כשר, דאי ס"ד פסול מנא ליה הא לר"ש ברבי, אלא משום דזימנין נמי דעבדי הכי וכשר, דאי לאו הכי אדאמר ליה שמא בין קשריו הוא מובלע לימא ליה שמא מתוכו הוא כתוב:

נא. ושמעינן נמי מינה דאפי' מאן דחזי כתבא דלא כתיב שפיר ואמר פלניא כתביה, לשון הרע הוי ואסיר. ואפי' היכא דכתיב שפיר ואמר פלניא כתביה, במקום שרבים מצויין ואפשר דאיכא התם מאן דסאני ליה ואתי לאשתעויי בבישתיה, לשון הרע הוי ואסיר. כי הא דאמר רבי כמה מיושר כתב זה ואמר ליה רב לאו אנא כתבתיה אלא יהודה חייטא כתביה ואמר ליה רבי כלך מלשון הרע הזה משום דרב דימי דתאני רב דימי בריה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בגנותו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו. ודוקא בדוכתא דאיכא למיחש דילמא איכא התם מאן דסאני ליה ומשתעי בבישתיה:

נב. אמר רב עמרם אמר רב שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום הרהור עבירה ועיון תפלה ואבק לשון הרע. הרהור עבירה, ואפילו בפנויה. עיון תפילה, דלא מכוין דעתיה בתפלה כדבעי, ואמרי ליה דיתיב ואמר אימת אתי אגרא אימת אתי אגרא. אבק לשון הרע, כדרב דימי, ללמדך שצריך אדם להזהר מהן יתר מדאי שאם לא נזהר אי אפשר שלא יבא בהן לידי מכשול:

הינא אחת. דיגון שתים. תימה וכי יש לנו לחוש לכל הלשונות שבעולם ושמא הינא שתים או שלש בשום מקום. יש לומר דבזה הלשון היו רגילים בו בימיהם. הרא"ש ז"ל.

ודילמא עבורי עברוה והדר אוקמוה. פירוש דמשום הכי חיישינן להכי לפי שמנהג יונים היה להעמיד שר לזמן ואחר כך מעבירים אותו ומעמידים אחר תחתיו ופעמים חוזרים ומעמידים את הראשון וארכן בלשון יון שר ומפני שהיה הדבר מצוי הקשו וליחוש אבל כל שלא הוחזקו שהיו רגילים בכך לא חיישינן. הרשב"א ז"ל. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.

לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו. ונראה לי באדם שמקצת מעשיו מתוקנים ומקצתם לא איירי. אי נמי אפילו במי שרוב מעשיו מתוקנים קאמר שלא יספר יותר מדאי בשבחו. שיטה לא נודעת למי.

בד"ה הינא א' כו' ומה לי לשון כו' משמע בלשון הקודש כמה דיגון כו' דהוי כלשון חכמים וחייב כו' עכ"ל כצ"ל ותבא על תוכן דבריהם בחידושי הרמב"ן ע"ש:

א"ל לאו אנא כתבתי' א"ל כלך מלשון הרע הזה כו' עכ"ל. הא ודאי כיון דחזא ביה בישות הוה הוצרך ליה למימר לאו אנא כתבתיו להנצל נפשו אבל הא דקאמר יהודה חייטא כתביה לא הוצרך ליה למימר וזה שדקדק לומר מלשון הרע הזה אף שבאת להנצל נפשך לא הוצרכת לומר דבר זה ודו"ק:

אלא הכא מאי לשון הרע איכא משום כו' מתוך טובתו בא לידי רעתו כו'. לכאורה קשה דבכמה דוכתין בתלמוד מצינו שהיו משתבחין במדות ומעלות החסידים והצדיקים והרמב"ם בפירוש המשנה פ"ק דאבות כתב בדבור האהוב לשבח החשובים במעלתם כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם כו' ע"ש ואפשר כי רש"י בפרק יש בערכין הרגיש בזה שכתב שם בא לידי רעתו שכשהוא מספר בטובתו יותר מדאי הוא עצמו אומר חוץ ממדה הרעה זו כו' או אחרים שומעין כו' עכ"ל וכן יש לדקדק קצת מפרשב"ם הכא שכתב מתוך שמרבין בשבחו כו' עכ"ל אבל לפי הסוגיא דהכא דמייתי ליה הכא אהך עובדא דר"ש בר רבי דלא היה משבחו יותר מדאי אלא דבשבחו שהוצרך לספר היה מספר דלא אנא כתביה יהודא חייטא כתביה לא משמע הכי וע"כ נראה לומר דה"פ שמתוך טובתו זו בעצמה שמספר הוא בא לידי רעתו דהיינו כי הך דהכא שמתוך שאמר שזה כתב מיושר הוא כתבו של יהודה חייטא היה מקיים לה"ר דלעיל דגם ההוא כתב מקושר דלעיל דחזא ביה רבי בישות ג"כ כתב יהודא חייטא דכתב אחד היה שניכר שאיש א' כתבם דה"ל השתא ההוא טובה שסיפר כתב מיושר שלו הוא בעצמו רעתו שלו בכתב המקושר דלעיל וכה"ג אין לאדם לספר בטובתו של חבירו אבל בגוונא אחרינא מצוה הוא לספר בטובתו של חבירו כפירוש הרמב"ם ודו"ק:

ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום כו'. יש לדקדק דמשמע לשנא דא"א להנצל מג' עבירות אלו וא"כ מאי עבירה שייך בהו וע"ק למ"נ אצטריך ליה למימר הכי דאין אדם ניצול כו' ונראה לומר שם אדם מונח על הממוצע בין העליונים ובין התחתונים כדאמרינן אברא אותו מן העליונים ומן התחתונים זכה הוא מן העליונים לא זכה הוא מן התחתונים ולכך העובדי כוכבים שלא זכו הם מן התחתונים ואינן קרויין אדם כדאמרינן אדם אתם כו' וישראל שזכו הם מן העליונים כמ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה ובפרק אין דורשין דרשו במעלת החכם כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו כו' כלומר שיהיה האדם נמשך במעשיו שיהיה דומה למלאך ה' צבאות וז"ש כאן אין אדם ניצול מהם כו' דהיינו העומד בשם אדם המונח לו ואינו מדמה עצמו למלאך כי הוא נקרא אדם ע"ש אפר דם מרה כדאמרינן בסוטה הנה מצד שהוא מוטבע בחומר מן התחתונים שנברא מעפר ואפר א"א לו לכוין ולעיין בתפלתו ומצד שהוא בעל דם רתיחת הדם שבו מביאו לידי עבירה ומצד שהוא בעל המרה הוא בעל לשון הרע ומדות רעות אבל האיש הזוכה ומדמה עצמו במעשיו למלאך ה' יוכל שפיר להנצל מג' עבירות אלו ושייך בהו לשון עבירה וק"ל:

גמ' ת"ר הריני נזיר סומכוס אמר הינא אחת כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה ומקשינן כו' זמן השובר ופרקינן כו' הד"א:

בד"ה כך מנהג כו' דרבנן כו' בריש פירקין ומשני כו' הד"א ובד"ה טרגין כו' צ"ל דיגון לשון שנים כו':

בד"ה ת"ר כו' שלנו הם הס"ד ונמחק או:

בד"ה פונטיגין יש לו חמש פינות מצוייר כזה:

בד"ה כלך מלשון כו' היה לך לומר אני כתבתיו כצ"ל:

תוס' בד"ה הינא אחת כו' בלשון הקודש כמו דיגון טריגון כו' וכה"ג אמרינן בנדרים דף י' הריני נזיק נזיח פזיח איכא דאמרי לשון עכומ"ז שבדו ואיכא דאמרי לשון חכמים להיות בו נזיר כצ"ל ונ"ב פירוש שהתוס' סוברים דנפקא מיניה בין לשון עכומ"ז ובין לשון חכמים דבלשון עכומ"ז צריכין להבין הלשון לאפוקי בלשון שבדו חכמים הוי דינו כלשון הקודש וכן משמע בתחילת נדרים בתוס' ודו"ק:

בד"ה עיון תפלה הוא רע כשמהרהר בתפלתו כו' ועיון תפלה ומזה אין אדם כו' והכי אמר בירושלמי אמר רבי יוחנן מחזקנא טיבותא כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה למעלה. וכתב קירות הס"ד:

ר"ש ד"ה הרי. ומראיהן שפל כו'. כצ"ל:

רשב"ם ד״ה ת״ר הריני. לשון לעז כו'. נ״ב הצרפתית שנלקח מן היוונית ונשתנה ונשתבש קצת:

תוס' סד"ה עיון. והכי אמר בירושלמי כו'. נ"ב צ״ע כמדומה היא ראיה לסתור שאם כדתוס' לא היה ראוי להחזיק טובה לראשו אדרבה ראוי הוא להטיחו בכותל. תו קשיא ע״ד תוס' דהאמרינן בהדר [ס״ה א] יכולני לפטור את כה״ע מדין תפלה מיום שחרב בהמ"ק. ומאי דק"ל אפי״מ מהרבה ב"א כו'. נ״ל דלאו מב"א גדולים קמיירי ואף לא מהדיוטות אלא מאדם חשוב בינוני. דצדיקים גמורים בודאי אינם בכלל הזה שאינם מצפים לתשלום גמול בעוה"ז. והדיוטות יודעים בעצמם שאינם כדאי ולא יעלה על לבם שתקובל תפלתן ותעש בקשתן מיד וכך צ״ל בשני הדברים האחרים שאינם מצויים אלא דוקא בב״א גדולים כמ״ש [סוכה נ"ב א] כל הגדול מחברו יצרו גדול. אבל בצדיקים גדולים ודאי אינם מצויים תדיר בכל יום אף אם אין צדיק וגו':

כָּךְ מִנְהָגָהּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה קוֹרִין לוֹ אַרְכָן, שְׁנִיָּה, קוֹרִין לוֹ דִּיגוֹן. נראה לי מלשון וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח, טז) כלומר יפרח וירבה בהצלחה ועושר וכח וממשלה וארכן הוא כמו שאמרו הכונה לסימן טוב שיאריך על ממלכתו.

אֶלָּא יְהוּדָה חַיְּטָא כַּתְבֵיהּ, אָמַר לֵיהּ: כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרַע כָּזֶה. בזה פירש הרב עיון יעקב ז"ל דחשיב זה מתוך טובתו בא לידי רעתו משום שהתכוון כל כך בכתב מיושר בתהלים שהיא דבר שאינו צריך דלא הוה זה כספר תורה ועל ידי זה ביטל עצמו מלימוד התורה וזהו רעתו שביטל מלימוד התורה עד כאן לשונו. וקשא דילמא כתבו לאחרים בשכר לפרנס עצמו והבעלים נתנו לו שכר כפול בעבור שיכתוב להם כתב מיושר כזה ומה הפרש יש בין אם יכתוב שני ספרים בעשרה דנרים בין אם יכתוב ספר אחד מיושר במשך אותו זמן בעשרה דנרים?
ונראה לי כיון דפירש ואומר יְהוּדָה חַיְּטָא כַּתְבֵיהּ דהודיע דהיה אמנותו חייט ולא סופר רחוק הדבר לומר כתבו לאחרים בשכר כי דרכן של בני אדם דצריכים ספר כזה לכתבו אצל הסופרים העוסקים באמנות זו ולא ילכו אצל חייטים דאין יודעים שהחייט יודע לעשות אמנות גדולה כזאת בספרות, על כן מדבריו מוכח שהוא כתבו לעצמו ואם כן יש בזה ביטול תורה מה לבטל זמן כפול בעבור לכתבו מיושר מאד. ובזה ניחא מה שאמר לו כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרַע כָּזֶה דייקא רצונו לומר כָּזֶה דאמרת בו דבור יתר דמרחיק הזכות והתירוץ לתרץ הדברים.
ובזה ניחא לתרץ קושית מהרש"א ז"ל על רב דימי דאסר לספר בשבחו והיינו דרב דימי לא אסר אלא בשבח כזה שיבא לגנותו מצד דבר אחר לומר שעשה ביטול תורה בכך.

כמה מיושר כתב זה. עמ"ש אני בעניי בפתח עינים ועיין בכסא דוד בסופו דף קל"ד ע"ד. ומה שכתבתי שם תימא על מהרש"א ז"ל אינו תימא אלא הרגשה דלא הזכיר סברת הרמב"ם דהא דלא יספר טובתו היינו בפני שנאיו וכמ"ש בהלכות דעות וכן כתב בפירוש המשנה סוף פ"ק דאבות. ויש קצת הרגשה על מהרש"א דמזכיר פירוש הרמב"ם לאבות ולא מייתי דעת הרמב"ם בזה חנני ה' ורחם עלי כי עמך מקור חיים:

כמה מיושר כתב זה וכו' כלך מלשון הרע וכו'. הרמב"ם בפירוש המשנה סוף פ"ק דאבות כתב וז"ל וכבר שבח א' מהחכמים כתיבת הסופר שהראה לו במעמד גדול וגנה הרב מעשה המשבח כתיבת הסופר ההוא וא"ל כלך מלשון הרע כלומר שאתה מסבב גנותו בשבחך אותו בפני ההמון שמהם מי שיאהבהו ומהם מי שישנאהו ויצטרך שונאו כששמע שבחיו להזכיר מומיו ורעותיו עכ"ל ואני בעניי בספרי הקטן ראש דוד ריש פרשת תבא יישבתי דברי הרמב"ם בחיבור ודבריו הנזכרים בפירוש המשנה הם הפך מה שכתבתי בדעתו ז"ל. ומוכח בהדיא מפירושו הנזכר דסבר הרמב"ם דהמעשה היה בקהל רב דיש שם אוהבים ושונאים ונסתלקה קושית הרב מגן אברהם א"ח סימן קנ"ו והרב פר"ח בהגהותיו ונעלם מהם ז"ל דברי הרמב"ם בפירושו הנזכר ודוק כי קצרתי:

והלא אין זמנו של פשוט כזמנו של מקושר. דאילו זמנו של פשוט אם נכתב בשנה ראשונה שעמד המלך אין מונין לו אלא שנה שתים מונין לו שתים אבל מקושר אם מלך שנה כותבין בשטר שתים שתים מונין לו שלש כלומר מקדימין לו שנה שהרי מנהג האומה כדלקמן להקדים למלך שנה ושמא לכבוד המלך היו עושין כלומר כבר החזיק במלכותו שתי שנים וחכמים תקנו לכתוב במקושר כמנהג האומה כדי לתת חילוקים הרבה וחומרות במקושר משום תקנת הכהנים הקפדנים כדאמרי' לעיל כדי שלא יהא נוח לגרש נשותיהן: ומקשינן דלמא יזיף ליה במקושר. דמוסיף ליה שתא ופרעיה בתוך שנתו וא''ל אירכס לי שטרא וכתיב ליה שובר ובתר הכי משוי ליה פשוט וא''ל בתר דכתבית לך האי שובר הדרת ויזפת מינאי ושטר שלי מוכיח דזמנו בתר זמן השובר ופרקינן אין כותבין שובר ולעולם לא פרע ליה עד דקרע (ליה) לשטרא ופלוגתא היא לקמן בפירקין בכתיבת השובר: ומי בקי רבי במקושר. דאמר זמנו של זה לא כזמנו של זה: והא ההוא דאתא לקמיה דרבי. בשנה ראשונה של מלך וכתוב בו שתים ואמר רבי מאוחר הוא זה: זונין. שם חכם: כך מנהגה כו'. דרבנן תקון במקושר כי ההוא מנהג להפריד מצות וחוקים בין פשוט למקושר כדאמרן בריש פירקין: ומשני בתר דשמעה מזונין. אותיב לרבי חנינא: ההוא שטר. פשוט: דהוה כתב ביה בשנת פלוני ארכן. לוה פלוני מפלוני ולא הוה כתב ביה כמה שנים למלכותו של אותו מלך או ראשונה או שניה או שלישית ארכן זה מלך ובשנה ראשונה קורין לו ארכן כדלקמן לפי שעתה מתוקן הוא כמו אריך או לא אריך (סוכה דף מד:) וכמו וערות מלכא לא אריך לנא למחזא (עזרא ד) לא נאה ויפה לנו לראות ערותו של מלך וחרפתו: יבדוק אימתי עמד ארכן במלכותו. כי בשנה ראשונה של מלכותו נכתב שטר זה ומההיא שתא טרפי בעלי חובות ללקוחות: דאריך במלכותו. כלומר לאחר שהאריך ומלך כמה שנים לוה פלוני זה מפלוני ולא יטרפו לקוחות אלא מיכן ולהבא: שנה ראשונה קורין לו ארכן. מתוקן למלכות מחדש: דיגון. לשון שנים וקרוב ללשון לעז שלנו: ודלמא עבורי עברוהו. ממלכותו והדר אמלכוהו לסוף שנתים ושלש ומיקרי נמי ארכן ושמא השטר נכתב כשמלך בשניה ואמאי יגבה מזמן ראשון: ארכן דיגון קרו ליה. לפי שהחזירוהו למלכותו אחר שהעבירוהו: ת''ר הריני נזיר הינא סומכוס אומר הינא אחת. כלומר אם לא פירש כמה נזירות נזר ואמר הריני נזיר הינא היינו נזירות אחת לשלשים יום וכולם הינא דיגון טריגון כולן לשון לעז שלנו הם: דיגון שתים. ויהיה מצד אחת עגול וצדו נזיר ששים יום: בית עגול. העשוי ככבשן שאין לו שום פינת קרן זוית: דיגון. פינות שתים אחת יש לו שתי פינות: טריגון. דעביד כחוצבא ויש בה שלש פינות: פינטיגון. יש לו חמש פינות [כזה]: טטריגון. מרובע: מנא ה''מ. דאין מטמא בנגעים אלא מרובע: למעלה. הוא יכול לומר והנה הנגע בקיר הבית וכתב קירות: הרי כאן ארבע. והיינו מרובע אבל בית עגול כולו קיר אחת ומראהו שפל מן הקיר לגופיה אתא. ובפירוש רבינו חננאל כיוצא בו אמור ה) אין לו להקב''ה בעולמו אלא יראת השם שנאמר (איוב כח) הן יראת ה' שכן בלשון יוני קורין לאחת הינא ושמא בספריהם כתובה: חזא ביה בבישות. כסבור שהוא כתבו וברצונו לא היו עושין מקושר אלא פשוט לפי שטועים בו א''נ לפי שהיה מובלע בין קשריו יותר מדאי שרבי עצמו טעה בו: יהודה חייטא. כן שמו: כלך מלשון הרע הזה. כלומר לא היה לך להטיל אשמה עליו היה לך לומר איני כתבתיו: מאי לשון הרע איכא. והלא בשבחו של ר''י חייטא דיבר כשאמר יהודה חייטא כתביה: בא לידי רעתו. לידי גנותו מתוך שמרבין בשבחו מזכירין שם גנות שבו: עיון תפלה. יש מפרשין שלאחר שהתפלל דן בלבו שישלם לו הקב''ה שכרו ויעשה הקב''ה צרכיו וישמע תפלתו לפי שהתפלל בכוונה:

השתא הוא דאוזפת מינאי. פירוש ומפסדי הלקוחות שלא כדין אבל משום פסידא דלוה לא איכפת לן דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה כשלוה בהאי שטרא כדפרישית לעיל גבי עדים דלית לן למיפסל לשטרא משום שיוכל לזייף על העדים עצמן להוציא עליהם כתב ידן דאינהו דאפסדו אנפשייהו אי נמי י''ל דאין להן הפסד ללקוחות כגון דכתב זה השטר בלא אחריות ואפ''ה חיישינן לפסידא דלוה שאין זה הפסד . שיהא הלוה יודע ליזהר כל כך ולא מסיק אדעתיה שיבא לידי זיוף: בשנת פלוני. נראה לר''י דהאי ארכן לאו היינו מלך אלא ממונה שמסירים אותו משררתו לאחר שנה ואין ממונה עולמית והיינו דפריך דלמא עברוהו ואמלכוהו ואע''ג דקרי ליה מלך כן דרך לקרות שררה לשון מלוכה כדאמר מלך רבי יוחנן (תענית דף כא.) מלך רבה (ברכות דף סד.) אבל אי ארכן היינו מלך אינו דרך שיעבירוהו ממלכותו: הינא אחת. לשון יווני הוא כדאמר (שבת דף לא:) בלשון יווני קורין לאחת הינא וקשה דמאי קמ''ל דאם אמר הריני נזיר שתי נזירות דהוא חייב שתי נזירות הא פשיטא מה לי לשון עברי ומה לי לשון יווני מה לי לשון לעז וי''ל דאם אינו יודע מהו לשון דיגון טריגון ואמר הריני נזיר דיגון טריגון ואינו י) משמע בלשון הקדש כמו דיגון שתים כו' דהאי הוי לשון לועז והא קמ''ל דהוי כלשון חכמים וחייב אם אמר דיגון שתי נזירות וכי האי גוונא אמרינן [בנדרים] (דף י.) הריני נזיק נזיח פזיח איכא דאמרי לשון נכרים הכי וא''ד לשון חכמים [שבדו] להיות נזיר בו: עיון תפלה. הוא רע כשמהרהר בתפלתו כדאמרינן בברכות (דף נה.) המעיין בתפלתו בא לידי כאב לב כדאמרינן התם אלו דברים המזכירים עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה והשתא הוי דומיא דהרהור עבירה ולשון הרע שאינו מצוה אבל אינו נראה דלמה אינו ניצול בכל יום הרבה בני אדם אינם מצפים מתי יבא תפלתם שאינם מכוונים כל כך שיצפו תפלתם ונראה לרבי דעיון תפלה שהוא רע שאינם מכוונים תפלתם כדאמרי' (שבת קכז.) באלו דברים שאדם אוכל פירותיהם כו' ועיון תפלה ומזה אין אדם ניצול בכל יום שאין שום אדם יכול לכוין בתפלתו היטב והכי אמר בירושלמי (ברכות פ' היה קורא הל' אמר ר' מתניה מחזקנא טיבותא לרישא דכי מטי למודים כרע מגרמיה.

בבא בתרא קסד ע"ב