בבא בתרא קסז ע"א

וּמְשַׁוֵּי לְהוּ זוּזִי מַאי אָמְרַתְּ שֵׁית מְאָה אִיסְתֵּירֵי וְזוּזָא שֵׁית מְאָה זוּזֵי וְחַד זוּזָא יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה
אָמַר אַבָּיֵי הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמַחְוֵי חֲתִימוּת יְדֵיהּ בְּבֵי דִינָא לָא לַחְוֵי בְּסוֹף מְגִילְּתָא דִּלְמָא מַשְׁכַּח לַהּ אַחֵר וְכָתֵיב דְּמַסֵּיק בֵּיהּ זוּזִי וּתְנַן הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין
הָהוּא בַּזְבָּ(י)נָא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי אֲמַר לֵיהּ נַיחְזֵי לִי מָר חֲתִימוּת יְדֵיהּ דְּכִי אָתוּ רַבָּנַן מַחְווּ לִי מְעַבַּרְנָא לְהוּ בְּלָא מִכְסָא אַחְוִי לֵיהּ בְּרֵישׁ מְגִילְּתָא הֲוָה קָא נָגֵיד בֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ כְּבָר קַדְמוּךָ רַבָּנַן
אָמַר אַבָּיֵי מִתְּלָת וְעַד עֲשַׂר לָא לִכְתּוֹב בְּסוֹף שִׁיטָה דִּלְמָא מְזַיֵּיף וְכָתֵב וְאִי אִיתְרְמִי לֵיהּ נַיהְדְּרֵיהּ לְדִבּוּרֵיהּ תְּרֵין תְּלָתָא זִימְנֵי אִי אֶפְשָׁר דְּלָא מִיתְרְמֵי לֵיהּ בְּאֶמְצַע שִׁיטָה
הָהוּא דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ תִּילְתָּא בְּפַרְדֵּיסָא אֲזַל מַחְקֵיהּ לְגַגֵּיהּ דְּבֵית וְכַרְעֵיהּ וְשַׁוְּיֵהּ וּפַרְדֵּיסָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי אֲמַר לֵיהּ מַאי טַעְמָא רְוִיחַ לֵיהּ עָלְמָא לְהַאי וָ(י)ו כַּפְתֵיהּ וְאוֹדִי
הָהוּא דַּהֲוָה כְּתִב בֵּיהּ מְנָת רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן אַחֵי הֲוָה לְהוּ אַחָא דִּשְׁמֵיהּ אַחַי אֲזַל כְּתַב בֵּיהּ וָ(י)ו וְשַׁוְּיֵהּ וְאַחַי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי אֲמַר לֵיהּ מַאי טַעְמָא דְּחִיק לֵיהּ עָלְמָא לְהַאי וָ(י)ו כּוּלֵּי הַאי כַּפְתֵיהּ וְאוֹדִי
הָהוּא שְׁטָרָא דַּהֲוָה חֲתִים עֲלֵיהּ רָבָא וְרַב אַחָא בַּר אַדָּא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לֵיהּ דֵּין חֲתִימוּת יְדָא דִּידִי הִיא מִיהוּ קַמֵּיהּ דְּרַב אַחָא בַּר אַדָּא לָא חֲתִימִי לִי מֵעוֹלָם כַּפְתֵיהּ וְאוֹדִי אֲמַר לֵיהּ בִּשְׁלָמָא דִּידִי זַיֵּיפְתְּ אֶלָּא דְּרַב אַחָא בַּר אַדָּא דְּרָתֵית יְדֵיהּ הֵיכִי עֲבַדְתְּ אָמַר אַנַּחִי יְדַאי אַמִּצְרָא וְאָמְרִי לַהּ קָם אַזַּרְנוּקָא וּכְתַב
מַתְנִי' כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ וְהַשּׁוֹבָר לָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָׂכָר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קסז - א

ומשוי להו זוזי. מסכמים את הפרוטות וכוללים אותם בדינרים, שבמקום מאה תשעים ושתים פרוטות, כותבים דינר אחד.

מאי אמרת, אלא מה תרצה לומר, שהכוונה היא, לשית מאה איסתרי וזוזא, לשש מאות סלעים וזוז. אך מאחר שיש לפרש גם שהכוונה היא לשש מאות זוז [שהוא רבע סלע, שהסלע היא ארבעה דינרים]. אם כן יד בעל השטר על התחתונה, ואינו גובה אלא זוזים.

אמר אביי: האי מאן דבעי למחוי חתימות ידיה בבי דינא, אדם שרוצה להציג את דוגמאת חתימת ידו לפני בית דין כדי שיוכלו להשוות אותה עם חתימתו על השטר, ^[141] לא לחוי בסוף מגילתא. לא יחתום את עצמו בסוף הקלף וישלח אותו לבית דין, דלמא משכחת לה אחר, שמא ימצא את הקלף אדם נוכל, וכתיב דמסיק ביה זוזי, שמא הוא יכתוב בראש הקלף, מעל חתימתו, "אני החתום מטה לויתי מפלוני כך וכך כסף", ועל ידי זה יוכל לגבות ממנו, שהרי ותנן לקמן [קעה ב]: הוציא עליו כתב ידו, מי שהוציא על חבירו שטר שהוא חתום עליו בכתב ידו בלבד, בלי חתימות עדים, שהוא חייב לו כסף, הרי גובה המלוה מנכסים בני חורין של הלוה. אך לא מנכסים משועבדים, לפי שאין דינו של שטר זה כשטר ממש, אלא כמלוה על פה בלבד, שאינו גובה מנכסים משועבדים.

ולכן לא יחתום עצמו אלא בראש הקלף, כדי שלא יוכל אדם לכתוב כלום מעל חתימתו. ^[142] ההוא בזבינא ^[143] דאתא לקמיה דאביי, מעשה במוכס שבא לפני אביי. אמר ליה המוכס לאביי: ניחזי לי מר חתימות ידיה, הראה בפני, רשום את חתימת ידך, דכי אתו רבנן מחוו לי, שכאשר יגיעו החכמים אל מעבר המכס ויציגו לפני בקשה בחתימת ידך לשחרר אותם מתשלום המכס, מעברנא להו בלא מכסא, אתן להם לעבור בלי לשלם המכס, על סמך השוואתי עם חתימתך שבידי.

אחוי ליה בריש מגילתא. רצה אביי לחתום את עצמו בראש הקלף. הוה קא נגיד ביה משך המוכס את הקלף כדי שיחתום אביי מלמטה.

אמר ליה אביי: כבר קדמוך רבנן! והזהירו על כך שלא לחתום רק בראש הקלף, מחשש נוכלים כמותך.

אמר אביי: מתלת ועד עשר, ממספר שלש ועד מספר עשר, לא לכתוב בסוף שיטה, שלא יכתוב אדם בשטר בסוף השורה שלוה סכום של שלש או יותר ממטבע פלונית, דלמא מזייף וכתב, שמא יזייף המלוה ויעשה מהשלש שלשים או מהארבע ארבעים, ^[144] וכן הלאה עד עשר. ^[145] אבל מאחד עשר ואילך, אין חשש לכתוב שם, שאם ירצה המלוה לזייף מעשר לעשרים, הוא יצטרך גם להכניס וי"ו בין האחד לעשר, כדי שיהיה אחד ועשרים. ומתוך שהוי"ו נכנס שם בקושי יכירו את הזיוף. ^[146]

ואי איתרמי ליה, ואם בכל זאת יצא לו לכתוב את המספר שלש או ארבע בסוף השורה, ניהדריה לדבוריה תרין תלתא זימני, יחזור שוב על הסכום בהמשך השטר, ואפילו פעמיים ושלש, ואז אי אפשר דלא מיתרמי ליה באמצע שיטה. בהכרח שיצא לפחות פעם אחת שהסכום יופיע באמצע השורה, ושם אי אפשר לזייף ולהוסיף אותיות, ואז אפילו אם יזייף המלוה לפני כן, הרי לא נלמד רק מהתחתון כמבואר במשנתנו.

ההוא דהוה כתיב ביה, מעשה בשטר שהיה כתוב בו שפלוני מכר לפלוני "תילתא בפרדיסא". כלומר, שליש מפרדסו.

אזל מחקיה לגגיה דבי"ת וכרעיה, הלך הלוקח ומחק חלק מגג הבי"ת, ואת רגלה, ושויה ועשה ממנו "ופרדיסא". שבמקום הבי"ת היה כתוב וי"ו, ומשמעו עתה שמכר לו שליש משדהו ובנוסף את כל הפרדס. ^[147]

אתא לקמיה דאביי.

אמר ליה אביי ללוקח: מאי טעמא רויח ליה עלמא להאי וי"ו? מדוע מקום הוי"ו של "ופרדיסא" כל כך מרווח?

כפתיה ואודי! כפה עליו אביי להודות על הזיוף שעשה.

ההוא שטר דהוה כתיב ביה שפלוני קנה "מנת ראובן ושמעון אחי", את חלקם של האחים ראובן ושמעון בשדה שירשו מאביהם.

הוה להו אחא דשמיה אחי. היה להם לראובן ושמעון אח נוסף ששמו "אחי", שגם לו היה חלק באותה שדה.

אזל כתב ביה וי"ו, הלך הלוקח והוסיף וי"ו לפני ה"אחי", ושויה "ואחי". כלומר, שהוא קנה גם את חלקו של האח השלישי, ששמו "אחי".

אתא לקמיה דאביי.

אמר ליה אביי: מאי טעמא דחיק ליה עלמא להאי וי"ו כולי האי? מדוע הוי"ו נכנס שם כל כך בדוחק?

כפתיה, ואודי שהוא זיוף. ^[148]

ההוא שטרא דהוה חתים עליה רבא ורב אחא בר אדא, שהיו חתומים שניהם עליו.

אתא לקמיה דרבא הראו את השטר לרבא.

אמר ליה רבא לבעל השטר: דין חתימות ידא דידי היא, אכן זו חתימת ידי, מיהו קמיה דרב אחא בר אדא לא חתימי לי מעולם! אלא שמעולם לא חתמתי לפני רב אחא בר אדא כפי שהוא בשטר הזה.

כפתיה ואידי! כפה עליו רבא להודות שהוא זייף את חתימתו. ^[149] אמר ליה רבא לזייפן: בשלמא דידי זייפת, מילא את חתימתי הצלחת לזייף. אלא את חתימתו דרב אחא בר אדא, דרתית ידיה, שידיו רועדות והכתב שבור, היכי עבדת כיצד הצלחת לזייף?

אמר ליה: אנחי ידאי אמצרא, שמתי את ידי על החבל הנטוי על הנהר משפה לשפה, שמתנדנד כל הזמן בגלל שהעוברים על הגשר אוחזים בו, וכך הצלחתי לזייף גם את רעידת ידו של רב אחא בר אדא.

ואמרי לה, יש אומרים, שהוא הצליח לזייף על ידי שהוא קם אזרנוקא, שעמד על הדלי ששואבים בו מים מהבור כשכל גופו רועד, וכתב. וכך זייף את החתימה של רב אחא בר אדא.

מתניתין:

אין העדים רשאים לחתום על שטר אלא אם הוא נעשה מדעת הצד המתחייב בשטר הזה. במה דברים אמורים, כאשר המתחייב בשטר יכול להתנגד לכתיבתו. אך אם אין לו זכות התנגדות, או אם השטר הוא זכות עבורו, וברור הדבר שהוא רוצה בו, כותבים וחותמים העדים על השטר אפילו שלא מדעתו. ולכן:

כותבין גט לאיש, אף על פי שאין אשתו עמו. ^[150] אפשר לכתוב גט לבעל המגרש את אשתו, ויכולים העדים לחתום עליו גם ללא נוכחות אשתו וללא הסכמתה, והבעל יגרש בו כשירצה. לפי שאין צורך בהסכמתה של האשה לגירושיה.

וכותבין וחותמים העדים על השובר [קבלה על תשלום כתובתה] לאשה, אף על פי שאין בעלה עמה. והיא תשמור אותו עד שבעלה ישלם לה את הכתובה, ואז תתן לו את השובר שבידה. שהרי השובר הוא זכות לבעל, ולכן אין צורך בהסכמתו לכתיבתו. ^[151]

ובלבד שיהא מכירן. יבואר בגמרא.

והבעל נותן את שכר הסופר של הגט, מן הטעם שיבואר בגמרא. וכן את שכר הסופר שכותב את השובר, משום שהשובר הוא לטובתו של הבעל, שעל ידו האשה לא תוכל לתבוע שוב את כתובתה, לכן עליו לשלם את הוצאות כתיבתו. ^[152]

הערות

^[141] כגון באופן האמור בגמרא בכתובות [כא א], בשני עדים שהיו חתומים על השטר ומת אחד מהם ואין מי שמכיר את חתימתו אלא העד הנשאר ועוד אדם אחד מהשוק, שלמאן דאמר שני עדים המעידים על כתב ידם "על מנה שבשטר הם מעידים", כלומר, שהם מעידים שהיתה הלואה, לפיו אין יכול העד האחד להצטרף עם אדם מהשוק להעיד על חתימת יד העד המת, כי אז יוצא שחצי הממון יוצא על פי העד החתום בלי צירוף השני [שהרי הוא מעיד על מנה שבשטר], ואחר כך כשמצטרף העד מהשוק להעיד על חתימת יד חבירו הרי יוצא עוד רבע מהממון על פיו, ונמצא ששלשת רבעי הממון יוצאים על פי עד אחד. והתורה אמרה "על פי שני עדים יקום דבר" שחצי דבר יקום על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה. ויש רק עצה, שהעד החתום ישלח את חתימתו לבית דין והם יקיימוהו, ואז כבר לא צריך את עדותו בנוגע לחתימתו והוא יכול להצטרף עם העד מהשוק להעיד על חתימת יד העד המת. רשב"ם.

^[142] לדעת הרמב"ם, שבהוציא עליו כתב ידו נאמן הלוה לטעון פרעתי, לפי שאינו כשטר גמור, קשה, אם כן, מה החשש והרי יוכל לטעון פרעתי? אלא שהדרך היא, שמי שמוציאין עליו שטר מזוייף אינו טוען פרעתי אלא אדרבה, הוא צווח ואומר לא היו דברים מעולם, ושוב אינו יכול לטעון פרעתי, שהרי כל האומר לא לויתי, כאילו אומר "לא פרעתי". ואמנם, אם יטען הנתבע שאכן זו היא חתימתי אך מעולם לא לויתי אלא שחתמתי על דף חלק והשארתי אותו בידי בעל דיני והוא זה שכתב כרצונו, הוא יהיה נאמן, במיגו שהיה יכול לטעון פרעתי. ואף על פי כן אמר אביי שלא יחתום אדם בתחתית דף ריק, שמא הוא ישכח מכל ענין החתימה, ויטען רק שלא לויתי מעולם שהרי זו האמת, ואז יחייבוהו הבית דין [ולא יהיה נאמן במיגו על טענתו שלא לוה, שהרי זה נגד כתב ידו, שהוא בגדר הודאת בעל דין כמאה עדים דמי]. נמוקי יוסף.

^[143] מלשון "מבזבז" שהמוכס מבזבז ממונו על כך לקנות את זכות המכס מהמלך. וגם מבזבז את ממונם של אחרים על ידי המכס. יעב"ץ.

^[144] דהיינו, כשכתוב בלשון נקבה "שלש" "ארבע" ולא בלשון זכר "שלשה" "ארבעה". תוס' ד"ה לא. וכתב התורת חיים, שלפי זה, אם יצא לו בסוף שורה, היה יכול להוסיף ה' שיהיה בלשון זכר, אלא שלפעמים מדובר בחפצים שלא מתאים בהם רק לשון נקיבה כגון פרות ויריעות.

^[145] לבד משמונה בלשון הקדש שאי אפשר לעשותו שמונים. אלא שהגמרא מדברת בלשון ארמית שאפשר לעשות מ"תמני" "תמנין". ש"ך חושן משפט [מו ב].

^[146] ואם היה כתוב שלשים או חמשים בסוף השורה, אין לחשוש שמא היה כתוב שם שלש או חמש. כי חזקה על העדים שעושים דבריהם כהוגן. ריטב"א.

^[147] על פי רבינו גרשום.

^[148] משמע, שאם לא היה מודה, לא היינו פוסלים את השטר משום כך. וכן באופן הקודם. והטעם, כי לא היה המחק ניכר, שאז היינו פוסלים את השטר מחשש שמא היה כתוב שם דבר מה והוא מחק אותו, אלא שהיו האותיות מרווחות או דחוקות בלבד ועל זה אין פוסלים. ומשמע, שמכל מקום, הבית דין כופים על כך. ולכן אם יש אותיות כאלו מוטב לעשות להם קיום כדי שלא יהא נראה כערמה ויצטרכו בית דין לכפות עליהם. ריטב"א.

^[149] משמע שאילו לא היה מודה, היה השטר כשר אף על פי שרבא לא זכר את המעשה. ושלא כדברי הרמב"ם בהלכות עדות [ח ד], שעדים הבאים לקיים את כתב ידם צריכים לזכור את המעשה עליו נסובה העדות. ואם לאו, אין קיומו קיום. והוסיף הרמב"ם על זה "וכל מי שאינו דן בזה, לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו". ריטב"א. וראה בית יוסף [מו לז] שיישב דעת הרמב"ם.

^[150] ואין לחשוש שמא הבעל יכתוב את הגט בניסן ולא ימסרנו לה אלא רק בתשרי, ובינתיים יאכל פירות מנכסי מלוג שלה שעדיין שלו הם. ולאחר מכן תבוא האשה אל הלקוחות ותוציא מהם את הפירות שהם קנו מבעלה מניסן ואילך על סמך הגט שנכתב בו תאריך של ניסן. כי אין זה שכיח שיכתוב אדם גט לאשתו קודם שירצה לגרשה, "דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה". תוס' ד"ה אף על פי.

^[151] התוס' הביאו, שהגמרא במסכת בבא מציעא שואלת [על כעין זה], מדוע לא נחשוש שמא היא תכתוב את השובר בניסן ולא תמסרנו לבעלה עד תשרי, ובינתיים היא תמכור את הכתובה שלה לאדם אחר, ולאחר מכן יוציא הבעל את השובר שנכתב בניסן ויפסיד לאותו לוקח? ומתרצת הגמרא, שמכאן ראיה לדברי שמואל, שהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו, מחול. שהאשה מוכרת את השטר חוב שלה שהוא הכתובה, לאדם אחר, ולאחר מכן היא מוחלת את הכתובה לבעלה, שעל אף שהכתובה כבר מכורה מכל מקום חלה המחילה שלה. ועוד מתרץ שם אביי, ש"עדיו בחתומיו זכין לו", שבכל שטר שיש בו זכות לאדם, חתימת העדים היא שמזכה לו מאותה שעה שחתמו ואפילו נמסר לו השטר זמן רב לאחר מכן. תוס' ד"ה ושובר.

^[152] רשב"ם. וכתב הרמב"ן, שיש אומרים, שזה רק במקום שאין כותבים כתובה אלא האשה גובה את כתובתה על ידי הגט בלבד או על ידי עדי מיתת הבעל. ולכן הוא צריך לשלם את שכר השובר, לפי שזו היא טובתו, שכל זמן שאין לו שובר היא יכולה לגבות ממנו שוב את הכתובה. אבל במקום שכותבים כתובה והאשה גובה את כתובתה על ידי שטר הכתובה, אם כן, בדרך כלל אין הבעל צריך לשובר אלא היא מחזירה לו את הכתובה בעת הפרעון, ורק באופן שהיא איבדה את הכתובה והבעל מסכים לשלם לה היא נותנת לו שובר, ולכן, היא צריכה לשלם את השובר, שהרי הבעל אינו צריך להפסיד בגלל שהיא איבדה את הכתובה.

ומשוי להו זוזי [ועושה אותם לזוזים], מאי אמרת [מה אומר אתה]? שית מאה איסתירי וזוזא [שש מאות סלעים וזוז], או שמא שית מאה זוזי וחד זוזא [שש מאות זוזים ועוד זוז אחד] — יד בעל השטר על התחתונה ומפרשים לפי הסכום הקטן.

א ועוד בענייני כתיבת שטרות והזהירות בדרכי הכתיבה והמחיקה של השטר. אמר אביי: האי מאן דבעי למחוי חתימות ידיה בבי דינא [מי שצריך להראות את חתימת ידו בבית דין] כדי שיוכלו הדיינים לאמת את חתימתו שבשטר על ידי השוואתה לחתימתו זו, לא לחוי [יראה] את חתימתו בסוף מגילתא [מגילה], או נייר, דלמא משכח לה אחר וכתיב דמסיק ביה זוזי [שמא ימצא אותה את המגילה הזו אדם אחר, ויכתוב שהוא נושה בו כסף], ויגבה על סמך שטר זה, ותנן [וכפי ששנינו במשנה]: אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו — גובה מנכסים בני חורין, ומוטב שיזהר בכך.

ובענין זה מסופר: ההוא בזבינא דאתא לקמיה [מוכס אחד יהודי שבא לפני] אביי, אמר ליה [לו]: ניחזי [יראה] לי מר [אדוני] את חתימות ידיה [ידו], דכי אתו רבנן מחוו [שכאשר יבואו חכמים ויראו] לי את חתימתך מעברנא להו [אעביר אותם] בלא לקחת מהם מכסא [מכס], וצריך אני לשם כך שתהא בידי חתימתך. אחוי ליה בריש מגילתא [הראה לו אביי, כתב את שמו בראש המגילה], הוה קא נגיד ביה [היה אותו אדם מושך בה] כדי להרחיק את החתימה למטה, אמר ליה [לו] אביי, שהבין מה הוא זומם: כבר קדמוך רבנן [חכמים], שאמרו שצריך להיזהר בכך, ולא לחתום בסופה של מגילה.

ב אמר אביי: כשכותב סופר בשטר סכום מתלת [משלוש] ועד עשר — לא לכתוב [יכתוב] בסוף שיטה (שורה), דלמא מזייף וכתב [שמא יזייף בעל השטר ויכתוב] ויוסיף למספר הכתוב סיומת של צורת רבים, ובמקום "שלוש" יהא כתוב "שלושים", וכיוצא בזה. ואי איתרמי ליה [ואם הזדמן לו] בכל זאת מספר כזה בסוף שורה, ניהדריה לדבוריה תרין תלתא זימני [שיחזור על דיבורו שתים שלוש פעמים], כלומר, יחזור ויכתוב שוב מספר זה כמה פעמים, והרי אי אפשר באופן זה שלא מיתרמי ליה [יזדמן לו] שיוזכר המספר הזה באמצע שיטה, ואז כבר לא יוכל המחזיק בשטר לזייפו.

ועוד בענייני זיופי שטרות, מסופר: ההוא דהוה כתיב ביה תילתא בפרדיסא [שטר אחד שהיה כתוב בו שמכר המוכר מנכסיו שליש בפרדס], אזל מחקיה לגגיה [הלך הקונה ומחק את גגו] של הבי"ת וכרעיה [ואת רגלו], ושויה [ועשה אותו] ו', כאילו היה כתוב בשטר שנמכרו מהנכסים "תילתא ופרדיסא" [שליש ופרדס], אתא לקמיה [בא הקונה לפני] אביי לתבוע לפי מה שכתוב בשטר, שהוא מקבל שליש מן הנכסים ופרדס, אמר ליה [לו] אביי: מאי טעמא רויח ליה עלמא להאי וי"ו [מה הטעם שמרווח לו המקום לוי"ו הזה]? כפתיה ואודי [כפת אותו והודה] שהיה זה זיוף.

ועוד מסופר, ההוא דהוה כתב ביה [שטר אחד שהיה כתוב בו] שקנה "מנת [את החלק] של ראובן ושמעון אחי [האחים] ". הוה להו אחא דשמיה [היה להם אח ששמו היה] "אחי", אזל [הלך] המחזיק בשטר כתב ביה [בו] וי"ו, ושויה [ועשה אותו] כתוב "ואחי", כאילו קנה גם את החלקה של אחיהם. אתא לקמיה [בא לפני] אביי עם שטרו, אמר ליה [לו]: מאי טעמא דחיק ליה עלמא להאי וי"ו כולי האי [מה הטעם צר לו המקום לוי"ו הזה כל כך] שהרי היה צריך לדחוק את תוספת האות וי"ו בין המילים, כפתיה ואודי [כפת אותו והודה] שהיה זה זיוף.

ועוד מסופר, ההוא שטרא דהוה חתים עליה [שטר אחד שהיו חתומים עליו] רבא ורב אחא בר אדא. אתא לקמיה [בא בעל השטר לפני] רבא, אמר ליה [לו] רבא: דין חתימות ידא דידי [זוהי אכן חתימת ידי שלי] היא, מיהו קמיה [אבל לפני] רב אחא בר אדא שהוא מבוגר ממני בהרבה, לא חתימי לי [חתמתי] מעולם, שתמיד חתמתי אחריו! ואם כן ברור לי שזיוף הוא. כפתיה ואודי [כפתו והודה] שזייף. אמר ליה [לו] רבא לאותו זייפן: בשלמא דידי [נניח את כתב ידי שלי] זייפת, אלא את חתימתו של רב אחא בר אדא דרתית ידיה [שהיו רוטטות ידיו] מחמת זקנה, היכי עבדת [איך הצלחת לעשות] שייראה כך? אמר: בשעה שזייפתי את חתימתו אנחי ידאי אמצרא [הנחתי את ידי על חבל המתוח בין שתי גדות הנהר] שאנשים אוחזים בו, והוא מתנדנד כל הזמן. ואמרי לה [ויש אומרים]: קם אזרנוקא [עמד על נאד] וכתב כשהוא מתנודד עליו, ומתאמץ שלא ליפול.

ג משנה כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, לפי שמדין תורה אין הגט תלוי אלא בדעת הבעל. וכן כותבים את השובר (קבלה) עבור האשה שנתגרשה, בו היא מאשרת שקיבלה את כתובתה — אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירן את מי שמבקש ממנו לכתוב, ושאין זו רמאות. והבעל נותן שכר על כתיבת הגט והשובר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and change them into a smaller number of dinars. Therefore, what can you say? The highest and lowest remaining possibilities are: Six hundred istira and a dinar, and six hundred dinars and one more dinar. The guiding principle is that the holder of the document is at a disadvantage, and the lesser of these two values is assumed.

§ Abaye said: With regard to this one who needs to show his signature in court for the purpose of corroborating his signature on a document, he should not show it by writing it at the end of the parchment, lest another, unscrupulous, person find the parchment and write above the signature that the signatory owes him money. And such a document would be valid, as we learned in a mishna (175b): If one presents to a debtor a document in the handwriting of the debtor stating that he owes money to him, but without witnesses signed on the document, the creditor can collect only from unsold property, i.e., property that is currently in the possession of the debtor.

The Gemara relates: There was a certain Jewish tax collector who came before Abaye and said to him: Let the Master show me his signature on a piece of paper to keep in my records, as when rabbis come to me and show me a note with your signature on it, attesting to the fact that they are Torah scholars, I let them pass without paying the tax. Abaye showed him his signature at the top of the parchment, though the unscrupulous tax collector kept pulling the parchment away from Abaye so that the signature would be at the bottom. Abaye noticed this and said to him: The Sages have already anticipated people such as you and advised that one should never write his signature at the bottom of a paper.

§ Abaye said: When writing a promissory note, one should not write any number from three until ten at the end of a line, lest someone commit forgery and write an extension to the number, since it is at the end of the line. In Hebrew and Aramaic, the words for the numbers three through nine can be changed to thirty through ninety, respectively, by appending to them the suffix in, written with the letters yod and nun. Ten can be changed to twenty in a similar manner. And if by chance it occurs for him that these numbers fall out at the end of a line, he should repeat his words two or three times, stating and restating the agreement in question, as it is impossible that the number will not eventually occur for him in the middle of a line. When there is a contradiction, it is the final mention of the amount that is authoritative, as the mishna teaches.

The Gemara relates: There was a certain bill of sale in which it was written that the item sold was: In my garden, one-third of the orchard. The purchaser went and erased the roof and the foot of the beit of the term: Of the orchard [befardeisa], and thereby changed the prefix beit into a vav, yielding: In my garden one-third, and the orchard [ufardeisa], indicating that the sale included one-third of the garden in addition to all of the orchard. The document came before Abaye, who said to the purchaser: What is the reason that there is so much space around this vav? Since the letter vav is narrower than the letter beit, a larger space between letters emerged as compared to the spacing of letters in the rest of the document. Abaye bound the purchaser, i.e., he subjected him to physical coercion, and he admitted to the forgery.

The Gemara relates: There was a certain bill of sale in which it was written that the item being sold was: The portions of Reuven and Shimon, brothers [aḥei]. Reuven and Shimon happened to have a brother whose name was Aḥai, which, when writing without vowels, is spelled identically to aḥei. The purchaser went and wrote a conjunctive vav in the document before the word aḥei, and changed the wording into: The portions of Reuven and Shimon and Aḥai. The document came before Abaye, who said to the purchaser: What is the reason that it is so crowded around this vav? By inserting the extra vav, a smaller space between letters emerged as compared to the spacing of letters in the rest of the document. Abaye bound the purchaser, i.e., he subjected him to physical coercion, and he admitted the forgery.

The Gemara relates: There was a certain document upon which the signatures of Rava and Rav Aḥa bar Adda were signed. The one holding the document came before Rava, who said to him: This is my signature, but I never signed any document before Rav Aḥa bar Adda. Rava bound the holder of the document, i.e., he subjected him to physical coercion, and he admitted the forgery. Rava said to him: Granted, you were able to forge my signature, but how did you perform a forgery of Rav Aḥa bar Adda’s signature, since his hands shake and as a result his signature is distinctive? The man said: I placed my hands on the rope of a narrow footbridge [amitzra], and was thereby able to duplicate Rav Aḥa’s signature. And some say that the forgery was accomplished when the forger stood upon a wobbly water skin [azarnuka] and wrote the signature.

MISHNA: A scribe may write a bill of divorce for a man who requests one, even if his wife is not with him to give her consent when he presents his request, as there is no possibility that he will misuse the document. And a scribe may write a receipt for a woman upon her request, attesting to the payment of her marriage contract, even if her husband is not with her to give his consent. This is true provided that the scribe recognizes the parties requesting the document, to prevent misrepresentation. And for both documents, the husband gives the scribe his wages.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יד בעל השטר על התחתונה. ולא מגבי שית מאה זוזי וזוזא:

מתלת ועד עשר לא ליכתוב אינש בסוף שיטה. של שום שטר דאי כתב בסוף שיטה תלת מצי זיופי המלוה וכתב תלתין והכי נמי מארבע מצי למכתב ארבעין וכן כל החשבון עד עשר מצי לזייף אבל אי כתב אחד עשר בסוף שיטה לא מצי לזיופי ולמכתב אחד ועשרים משום דצריך למכתב ו' בין אחד ועשרים ואי מזייף להאי ו' איכא היכרא ודחיק משאר אותיות. ומשום הכי נקט מתלתא דקודם תלתא לא כתבי בשטר חשבון אלא לוה סלע כותב פלוני לוה סלע וכן לשנים כותב סלעין ולא שנים ומעוט סלעים שנים. ואי קשיא לך היכא דכתב סלע בסוף שיטה יכול לכתוב סלעין הא לא קשיא דכיון דסלעין סתם לא הוי אלא שנים משום ההוא פורתא לא מזייף אלא מתלת ולעיל דזיוף גדול הוא מזייף:

ואי מתרמי ליה. בסוף שיטה חד מכל חשבון זה מתלת ועד עשר:

ניהדריה לדיכוריה. בההוא שטר תרי תלת זימני כך וקיבל עליו פלוני אחריות של כך וכך סלעין ואי אפשר בחד מתלת דלא מתרמי החשבון באמצע שיטה ואי מזייף בסוף נלמוד מההוא דאמצע שיטה:

ההוא שטרא דכתב ביה תלתא בפרדיסא. זבן פלוני לפלוני:

אזל. הלוקח בעל השטר ומחק ב' מלמעלה ומלמטה ושויה ו' ופרדיסא דמשמע תלתא בשדה זבן ליה וכוליה פרדיסא כלומר תלתא ופרדיסא: רויח ליה עלמא להאי ו' דופרדיסא:

ההוא שטר דהוה כתב ביה מנת ראובן ושמעון [אחי]. כלומר שראובן ושמעון שהן אחין מכרו לי מנת שלהן חלקן שירשו מאביהן:

אזל וכתב ו' ושויה ואחי. ראובן ושמעון ואחי זבינן לי מנת שלהם:

האי מאן דמחוי אחתימות ידיה בבי דינא. כדי שיכירו ב"ד אם יבוא להם היום ומחר חתימה דומה לזה שידעו שהוא חתמו ואם אינו דומה לזו שידעו שזיוף הוא:

לא ליהוי בסוף מגילתא. בגליון מלמטה אלא מלמעלה דאי כתב למטה דלמא משכחת לה אינש ומזייף וכתב על גבי חתימתו דמסיק ביה זוזי כך וכך והוא חתום למטה ותנן כו':

ההוא בזבינא. בעל מכס:

אחוי ליה אביי חתימתו בריש מגילתא. והיה רוצה לזייף על גבי חתימתו שיהא חייב לו:

אין חתימות ידי הוא. שהיה דומה לכתיבתו:

בשלמא חתימת ידי מצית לזיופי שפיר. משום דבחור אנא וכוונת כתיבתי:

דרתית ידיה. מחמת שהיה זקן היו ידיו רותחות היכי מצית לכוונו:

א"ל אנחי ידא אמצרא. במעבר הנהר היה נסר קטן קצר כמו גשר ומזה בשפת הנהר קבוע יתד ובעבר האחר יתד האחר וקשור חבל מזה לזה וסומכין שם ידיהן כשעוברין על גבי אותו נסר צר ומירתת מכח המים ועל אותו נסר הנחתי ידי והיתה מרתת כיד של זקן וזייפתי:

זרנוקא. שקורין ציקיניא שדולין בבור דרתת ועליה הנחתי ידי:

מתני' כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. מפני שהאשה מתגרשת בעל כרחה:

והשובר לאשה. אם באת אשה לב"ד ואמרה כתבו לי שובר מכתובתי שאתן לבעלי שגרשני כשיפרע לי כתובתי כותבין לה אע"פ שאין בעלה עמה:

ובלבד שיהא. הסופר ובית דין מכירין האשה והאיש שלצורך עצמן הן מבקשין:

והבעל נותן השכר. מן הגט לסופר:

מתני': כותבין גט לאיש ואע"פ שאין אשתו עמו. ואף על גב דאיכא למיחש דזמנין דנפק מינה חורבא דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל בעל וזבין פירי מניסן ועד תשרי ואתיא איהי ומפק' וקיימא לן יש לבעל פירו' עד שעת נתינ' כבר אמרו במס' גיטין (י"ח א') בגמ' דנא מקדים איניש פורענות' לנפשיה ואי נמי פייס קורע היה הגט וקלא אית לה למילת' וכן בגיטין הבאין ממדינ' הים קלא אית להו ואמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כדאמרי' גבי נפל בבבא מציעא (י"ט א').

ושובר לאשה ואע"פ שאין בעלה עמה. הא נמי מיפרשא התם (י"ט ב') משום שמו' דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל וכו' כדאיתא התם גבי נפילה אמרי' הכא דחד טעמא הוא ול"נ דהכא לא צרכינ' לההוא טעמא דהתם משום קנוניא אתינן לה דאי מזבנה לכתיבה ויהבה שובר לבעלה קנוניא היא והכ' ליכא למיחש שאין חוששין לקנוני' בכותב שטר על שלו מכאן ולהב' וההיא דחיישי' בשטרי חוב לכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ההיא לאו משום קנוניא חיישינן אלא הכי מיתרמי ליה ולא אדעתיה ויתברר לך כל זה מדברינו שם בפרק שנים אוחזין.

והבעל נותן שכר. יש מפרשין במקום שאין כותבין כתוב' שוובה בגט ובעידי מיתה אי נמי במקום שכותבין ואיתא ראיה שלא כתב לה אי נמי אליבא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין וכפי פירש"י ז"ל המורגל שם בפי הכל אבל במקו' שכותבין אליבא דמאן דאמר כותבין שובר אי נמי בשאר שטרות שאם היה השטר קיים לא היה צרי' הלוו' או הבעל לשובר היא או המלוה נותן שכר, דמשום שאבדה כתובתה לא הפסיד הבעל אלא היא שאבדה הפסידה ונותנת שכר השובר, וזו הסברא אינ' מתחוורת לי.

שית מאה איסתרא וזוזא או שית מאה זוזי וזוזא. פר"ח ז"ל איסתרא פלגי דזוזא, ור"ש ז"ל פי' איסתרא דתרי זוזי דהיא איסתרא של צורי וכשהן מזכירין איסתרא של מדינה שהיא פלגו דזוזא אומרין איסתרא פשיטי, ולפי פירושו של ר"ש ז"ל נפרש מאי אמרת שית מאה איסתרי וזוזא בתמיה, כלומר מה אמרת שית מאה איסתרי וזוזא, אי אפשר, דלעולם יד בעל השטר על התחתונה, אבל לפי פירושו של ר"ח ז"ל נצטרך לפרשה בניחותא כלומר הא אין לך לומר אלא שית מאה איסתרי וזוזא לפי שיד בעל השטר על התחתונה.

מתני' כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. כלומר ולא חיישינן לשמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי ואזיל ומזבין פירי נכסי מלוג מניסן ועד תשרי ואזלא היא ומפקא מלקוחות שלא כדין דקיי"ל כר' יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה, וטעמא דלא חיישינן הא קא מפרש בגיטין משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ואפי' נתפייס מקרע קרע ליה ואי לא קלא אית ליה כדאמרינן התם בגיטין הבאין ממדינת הים ואי אתיא למיטרף אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כדאמרינן בפ"ק דמציעא גבי מצא גט אשה בשוק.

ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה. יש מפרשים דלא חיישינן לקנוניא דלמא תזבון כתובתה עד שלא תתן שובר לבעל והדר יהיב ליה שובר לבעל ומפסיד ללקוחות, וטעמא משום דאיתא לשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול וכדאמרינן בפ"ק דמציעא גבי מצא שובר, ומסתברא דהכא לא צריכינן לההוא טעמא כלל דהתם היינו טעמא משום דנפל וכל דנפל חיישינן לכל מאי דאפשר לחוש וכדמוכח התם בשמעתא דמצא שטרי חוב, וגם בנמוקי הרמב"ן ז"ל דהכא לא צריכינן לההוא טעמא כלל דאפי' תמצא לומר דליתא לשמואל הכא שרי דכל כי הא ליכא למיחש לקנוניא דהא אי בעיא כתבא הכין לבעל בפניו והדר עבדי קנוניא בינייהו, אלא לכל מאי דאיניש כתיב על נפשיה מכאן ולהבא ליכא למיחש ולא איצטריכו התם להאי טעמא אלא משום דשובר מוקדם הוא מניסן שעבר ובהא ודאי שייכא קנוניא, ואי קשיא לך הא דתנן הכא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ושטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואוקימנא בפ"ק דמציעא דוקא בשטרא אקנייתא דמשעת קנין שעביד נפשיה הא בשטרי דלא אקנייתא לא כתבינן דחיישינן דילמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין אלמא חוששין לקנוניא דמכאן ולהבא, לא היא דהתם לאו משום חשש קנוניא הוא אלא משום דזמנין דמיתרמי ליה הכין דלבתר דכתב ללוות לא מצטרכי ליה זוזי ומנח ליה לשטרא בכיסיה.

והוא שמכירן. ופירשו בגמרא שיכיר שם האיש והאשה בין בגט בין בשובר. ומסתברא דתנא בהני והוא הדין לכולהו אינך דמתניתין, בלוה ומוכר וקבלנות ואריסות, דבכולהו נמי איכא למיחש לזיופא. והרב בעל העיטור ז"ל (מאמר ז' ח"ב כתיבת שטרות, בהתחלה) כתב דבכל הך לא חיישינן, דלא חציף איניש כולי האי. ולא ידעתי למה.

והבעל נותן שכר בגט משום דבעי שיהא הגט משלו דכתיב וכתב לה ונתן בידה, ושכר שובר איכא למימר דוקא במקום שאין כותבין שגובה היא כתובתה לעולם בעידי מיתה ובעידי גירושין וא"נ במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לו, הא בעלמא שכתב לה ואבדה כתובתה היא תתן שכר השובר דהא לדידה איצטריך דהוה לה לאהדורי כתובתה ואינה בידה.

מ"מ צריך הסופר שיזהר שלא יהא נותן יד לפושעים לזייף אלא יתבונן בכתיבתו ויצמצם במקום הראוי לצמצם עד שלא יהא שם מקום מוכן לזיוף כל שיכול להזהר שלא יזדמן לו משלש עד עשר בסוף שטה יעשה שהרי יש מקום לזיוף להוסיף שם יו"ד מ"ם ואם נזדמן לו כן על כל פנים מחזיר את הדבור הרבה פעמים עד שתזדמן לו כתיבתו באמצע שטה וכן כל כיוצא בזה וכן הדיין צריך שיתבונן בשטר אם יש אותיות דחוקות כגון ואוי"ן וזייני"ן שכתיבתן במקום דחוק מצויה ויתבונן אם שום זיוף יוצא מהם ומתוך כך אם יש שם שום זיוף מוציאו לאור וכן אם יש ריוח בין תיבה לתיבה יותר מדאי אם הוא מצד זיוף הכל לפי מה שיראה ויתבונן:

מעשה באחד שכתב לחברו שהיה מוכר לו משלו שליש בפרדס ובא בעל השטר ומחק גב הבי"ת מאחוריה ועשאה וא"ו וקרא הדיין שליש ופרדס והתבונן הדיין שהיה ריוח מצוי בין מלת שליש למלת ופרדס והרבה בחקירת העדים עד שנתברר לו הזיוף וכן מעשה היה באחד שכתבו לו עדים בשטרו שלקח חלק ראובן ושמעון אחי והיה לראובן ושמעון אח אחד ששמו אחי וכתב וא"ו בדוחק אצל אחי וכשבא אצל הדיין טען שלקח חלק שלשתן והתבונן הדיין על דוחק הוא"ו והרבה בחקירת הדבר עד שנתברר לו הזיוף וכן מי שהוצרך להראות חתימת ידו לבית דין כדי לקיים חתימתו מתוכה על הדרך האמור בכתבות פרק שני שצריך לעשות וכגון שהוא צריך להעיד עם אחר על כתב ידי חברו ואם יעיד על של עצמו נמצאו שלשת רבעי הממון יוצאין על פיו יזהר שלא יחתום באמצע המגלה אלא בראשה שמא ימצאנה אחד ויכתוב עליו מודה אני שאני חייב וכו' כמה שירצה ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ומעשה במוכס אחד רשע שבא לפני אחד מן החכמים כמתחסד ואמר לו שימסור לו חתם ידו עד שאם יעברו התלמידים וחתימת ידו בידם יתבונן מתוכה ויעבירם בלא מכס ובלא שכר והיה החכם חותם בראש הקלף והיה המוכס מושך לו הקלף עד שיחתום באמצע והרגיש בו ואמר לו כבר קדמוך רבנן וכן צריך להתבונן בכל ענין שהוא רואה בכתב או בחתימת העדים שיש בה איזה דבר תימה שירבה בחקירות עד שיתגלו לו סתרי הענין וידון לבסוף כפי מה שיראה מתוך חקירתו מעשה באחד שהוציא שטר שזייף בו חתימת עדים יפה יפה עד שנראה למקיימים ככתיבת אותם החתומים לגמרי והראוה במקרה לאחד מן החתומים ואמר ודאי כתב ידי הוא זה אלא שאני תמה אם חתמתי קודם חברי שהוא גדול ממני מעולם ומתוך כך הרבו בחקירות עד שנודע להם הזיוף וכל שנראה לדיינים כיוצא בזה רשאים לנגוש את החשוד בעיניהם כפי מה שיראה להם מענינו וזהו שנאמר בכל אלו כפתיה ואודי ויש אומרים שלא הותר להם כך בשום פנים ולא נאמר כפתיה אלא דרך איום כמי שמראה עצמו בריא על הדבר וכופתו על העמוד להלקותו ולא שילקהו וכן הדברים נראין:

המשנה הרביעית וענינה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן והבעל נותן שכר כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו והלוקח נותן שכר כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו והלוה נותן שכר ואפילו בעיסקא אין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אלא מדעת שניהם והחתן נותן שכר אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם והמקבל נותן שכר אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם ושניהן נותנין שכר רשב"ג אומר לשניהם כותבין שנים לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו אמר הר"ם כבר בארנו פעמים כי השובר הוא מחילה ומה שאמר שובר לאשה ר"ל שטר שיהא כתוב בו שאשתו מחלה לו כתובתה ובלבד שידעו העדים שזהו פלוני וששם אשתו הוא אותה שזכר שיש לחוש שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו ותוציא אותו הגט אותה האשה והיא אינה גרושה וכמו כן השובר צריך שידע כי פלני שם בעלה ובכן יוכל להעיד עליו וזהו פירוש מה שאמר ובלבד שיהא מכירן ומה שאמר והלוה נותן שכר ואפילו הוא שותפות כגון שיתן לו ממון לעשות בו סחורה ולא יהיה אצל אותו שמתעסק בו נכסים כלל וזהו הנקרא עיסקא ודינו אצלנו פלגא מלוה ופלגא פקדון ואע"פ שחציו בלבד הוא שהוא בתורת מלוה ישלם כל השכר פירוש אריסות הוא שותפות בפירות הקרקע וקבלנות הוא שמקבל הארץ בחלק מפירותיה ולפיכך הוא נותן השכירות ואפילו הוביר אותה כמו שנתבאר בתשיעי ממציעא ושטרי בירורין התרצות כל אחד מבעלי דינין באיזה איש שיהיה שידין לו כמו שיתבאר במסכתא שאחר זה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכמו כן לכתוב טענותיהם רשב"ג אומר שהוא יכתוב לכל אחד מבעלי דינין שטר אחד בו טענותיו וזכיותיו ולחברו אחד כמו כן ואינה הלכה אבל יכתוב שטר אחד ויהיו בו טענת כל אחד משניהם ואיך פלני נתרצה בפלני הדיין וטען כך וכך ופלני נתרצה בפלני וטען כך וכך:

אמר המאירי נותנין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ר"ל שכותבין וחותמין אותו לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושלא נטל הסופר רשות ממנה מפני שאין צריך בו לדעת האשה שהרי אף בעל כרחה מתגרשת וכן כותבין שובר לאשה שנתקבלה כתבתה כדי להיות מוכן בידה ליתנו לבעל אמר שיגרשנה ויפרענה אע"פ שאין בעלה עמה ושלא נטל הסופר רשות ממנו שהרי אין בו שום חובה לבעל ובלבד שיהא מכירן פירשו בגמ' בין בגט בין בשובר שיהא מכיר שם האיש ושם האשה שאם לא ידע שם האשה שמא החליף שם אשתו בשם אשת חברו ששמו כשמו ונותנו לאשת חברו וכל שכן אם לא ידעו לא שמו ולא שם אשתו שיש לחוש שיחליף שמו בשם חברו ושם אשתו בשם אשת חברו ונותנו לאשת חברו וכן הענין בשובר ובשובר מיהא כשנותנין לה צריך שתהא מוחלת הכתבה מעכשו שאם לא כן יש לחוש שמא נכתב השובר בניסן ולא נתנה עד תשרי ומוכרת כתבתה באמצע זמן זה והלה מוציא שוברו הכתוב מניסן והפסידו לקוחות שלא כדין:

ובענין הגט הקשו בגמ' שאע"פ שמכירין שם האיש ושם האשה היאך נותנין לו בלא דעת האשה שמא יש בעיר מי ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו וזהו הנקרא לענין גיטין שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת ר"ל ששמותיהן ושמות נשותיהם שוים והילכך נותנו לאשת חברו ותירצו בה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשים נשותיהם אלא זה בפני זה ויש מפרשים שאין נותנין את הגט לאיש אא"כ מגרש את אשתו בפנינו ושתהא אשתו עמו לפנינו בשעת נתינה לידו ויש מפרשים שיהו השני יוסף בן שמעון בפנינו יחד ובפרק כל הגט יש בו דרך שלישי והוא ששני יוסף בן שמעון אין מתירין אשת אחד מהם אע"פ שגיטה יוצא מתחת ידה אלא בעידי מסירה וכל הדרכים האלו בה ודי לנו באחת מהן איזו שתזדמן וכל שאמת מהן מוציאה גט ונמצא יוסף בן שמעון אחר בעיר בלא שום הכר צריך שתביא ראיה על אחת משלש אלו והילכך אין לחוש לזו ושמא תאמר והיאך כותבין גט לאיש בלא אשתו ושמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי ומוכר פירות באמצע הזמן ומוציאה את הגט שמניסן וזוכה בפירות שלא כדין כבר פירשו במסכת גיטין בכיוצא בה שלדעת האומר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות כדין היא טורפת ולדעת האומר יש לבעל פירות עד שעת נתינה אומרים לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כמו שיתבאר שם:

ומ"מ חזרו והקשו בגמ' שמא הולך לו בעיר אחרת ומיסב שמו יוסף בן שמעון כשם זה שבעיר זו וכן מיסב שם אשתו כשם אשתו של חברו והרי עדי אותה העיר מוחזקים עליו בשם שהוא מיסב לו ומקבלו ונותנו לאשת חברו ואין טענה מצד העיר שנכתב בה שלא הלך לשם אלא דרך סחורה ואין כותבין לו אלא שם עירו והיא היא עיר של חברו ולא אמרו במסכת גיטין שמו שביהודה וגליל עמו אלא כשהיה שם דרך קבע ואע"פ שכותבין מ"מ שבמקום פלני נכתב הגט מאן מוכח שלא הלך פלני האחר לשם סוף סוף מה הועלנו בהכרת העדים שמו ושם אשתו אבל מ"מ אין להקשות שיוסף בן שמעון של עיר זו יביאהו לאשת יוסף בן שמעון שבעיר אחרת שהרי צריך לכתוב שם שם עירו ושם עירה ומ"מ דוקא בגט ומחשש איסור אבל בשובר אין מדקדקין כל כך ואין אנו צריכים בו לשם עירו ושם עירה ותירצו שאין כותבין לו עד שיוחזק שמו בעיר שלשים יום וכל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לומר שמא שם אחר יש לו ושנה שמו לאיזה רמאות וכל שלא הוחזק אין כותבין לו עד שיביא ראיה שזהו שמו או שיוחזק ואפילו בדקוהו לקרותו פתאום בשם זה והוא עונה אין זה כלום רמאה ברמאותיה מזדהר וכן הדין בכל השטרות שבעולם בין אותם שהסופר יכול לכתבם לאחד בלא חברו בין אותם שאין הסופר יכול לכתבם אלא מדעת שניהם אין כותבין אותם עד שיהו העדים מכירין שמותיהם שמא יבאו שנים ויעשו קנוניא ויעלו שמותיהם בשמות אחרים וכל שהוחזק שלשים יום אין חוששין לו עוד שאם כן אין לדבר סוף ולמדת שמי שבא ואמר כתבו שטר לזה שאני חייב לו מנה והיו העדים מכירים שם הזוכה אבל לא שם המתחייב אין כותבין עד שיביא ראיה שזהו שמו או יוחזק וכל שכן בהפך:

והבעל נותן שכר הגט ופירשו בגמ' שעכשו נהגו ליתן האשה שכר הגט כדי שלא ישהנו ביד הסופר והבעל נותן שכר שוברו:

משנה כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו וכו' ממסקנא שמעי' שמי שבא ואמר אני הוא פלוני בר פלוני שמת הריני מעידכם על עצמי שיש לפלוני אצלי כך וכך אם הוחזק שמו בעיר שלשים יום כותבין העדים וחותמין ואין חוששין שמא אחר הוא. ואם לאו אין כותבין וחותמין עד שיביא ראיה שהוא אותו פלוני בן פלוני:

אמר ליה דל פריטי מהכא דלא כתבי אינשי פריטי בשטרא אלא אסוכי מסכי להו ומשוו להו זוזי מאי אמרת דילמא שית מאה אסתרי וזוזא קאמר יד בעל השטר על התחתונה, ולית ליה אלא שית מאה זוזי וזוזא בכסף מדינה. וכן כל כיוצא בזה. ואם תמצי לומר דכולה מילתא גבי הני אסתרי והני זוזי בכסף צרי קאי, דזימנין דקרו ליה לסלע צרי נמי אסתירא, קא מיבעיא ליה שית מאה סלעי וזוזא, או דילמא שית מאה זוזי וזוזא דהוו להו מאה וחמש' סלעין ורביע, או דילמא שית(מל') [מאה] פריטי וזוזא. וקא פשיט ליה שית מאה זוזי וזוזא בכסף צרי. ולענין דינא זיל בתר אתרא דאכתיב ביה שטרא. ואי אתרא דלא סאגי ביה כסף מדינה הוא, מגבינן ליה בכסף צרי, ואי אתרא דסאגי ביה כסף צרי וכסף מדינה הוא לא גאבי אלא בכסף מדינה דיד בעל השטר על התחתונה.

ושמעינן מינה בין לפירושא קמא בין לפירושא בתרא דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא היכא דלא מסיע מנהגא דרגילי ביה בההוא אתרא לחד מתרי אנפי דספיקא דמספקי לן בלישנא דשטרא ולא מפיק נמי מחד מיניהו. אבל היכא דמסייע מנהגא לחד מיניהו, לא מיבעיא היכא דמסייע ליה ממש לחד דבההוא דמסייע ליה מנהגא הוא דדינינן ביה, אלא אפי' היכא דלא מסייע ליה לחד מיניהו ממש אלא דמפיק מאידך, כמאן דמסייע ליה להאי משמע, ולפום משמעותא דלא מפיק מיניה מנהגא דינינן, בין לגריעותא בין למעליותא. דהא הכא דמנהגא (להו) [לאו] לסיועי למשמעותא דזוזי קאתי, דאיפשר דאסתירי הוו, אלא לאפוקי ממשמעותא דפריטי קאתי, וכיון דלא רגילי אינשי למכתב פריטי בשטרא אלא היכא דלא מלו לזוזא, אע"ג דמידי דאיפשר הוא, ולא משמע מגופיה דלישנא האי ענינא טפי מהאי ענינא, כיון דמפיק מנהגא מלישנא דפריטי כמאן דמסייע ליה לענינא דזוזי ממש דאמי, ומגבינן ביה שית מאה זוזי וזוזא. וכן כל כיוצא בזה:

סה. אמר אביי האי מאן דמחוי חתמות ידיה בבי דינא לא לחוי בסוף מגילתא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עלה דמסיק ביה זוזי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ההוא בזבאנא דאתא לקמיה דאביי א"ל לכתוב לי מר חתמות ידיה דכי אתו רבנן ומחוו לי מעברנא להו ושביקנא להו מיכסא. שקל אביי כתב ליה ברישיה דמגלתא שדא ידיה איהו הוה נגיד ליה מגילתא א"ל כבר קדמוך רבנן. מיהא שמעינן דהיכא דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו וטעין הלוה פרעתי לא מהימן, דאי ס"ד מהימן ה"נ להימניה לנתבע דלאחוויי חתמות ידיה בעלמא הוא דכתביה מגו דיכיל למטען פרעתי, אלא לאו ש"מ דכי טעין פרעתי נמי לא מהימן:

סו. אמר אביי מתלת ועד עשר לא ליכתוב איניש בסוף שיטה דחיישינן דילמא מזייף, ומשוי ליה תלתין ארבעין חמשין. ואי מתרמי ליה בסוף שיטה נהדריה לדבוריה תרין תלתא זימני אי אפשר דלא מתרמי ליה באמצע שיטה. ושמעינן מיהא דכל כי האי גוונא אההוא דאמצע שיטה סמכינן:

סז. ההוא שטרא דהוה כתיב ביה תולתא בפרדיסא אזל מרי שטרא ומחקיה לגגו דבית וכרעיה ושוייה תולתא ופרדסא אתא לקמיה דאביי, חזייה לו"ו דהוה מרחק מפרדסא טובא, א"ל מאי טעמא רוח ליה עלמא להאי ו"ו כולי האי כפתיה ואודי. דזיופי זייף.

מיהא שמעינן דמיבעי ליה לדיאנא לעיוני בכולהי אותיות דשטרא ולדמויי כל אות לחברתה, ואי חזי ביה שנויא דאיכא למיחש ביה לזיופא לא מגבינן ביה עד דבדיק לה למילתא שפיר. ואי מצטרכא מילתא למיכפת ולממחיה למרי שטרא עביד כדי שיצא הדין לאמתו וכדי שלא יהו בני אדם רגילין לעשות כן. ומסתברא דהני מילי בשאין חייב מודה, אי נמי היכא דאתי לאפוקי מיורשין או מלקוחות דקימא לן טוענין ליורש טוענין ללוקח. אבל היכא דאתי לאפוקי מן הלוה או מן המוכר והנותן גופיהו ולא קא טעין נתבע טענה דשיכא בההיא ריעותא דאשתכח בשטרא, לא טענינן ליה אנן ולא מדכרינן לה לההיא ריעותא כלל. והיינו דתנן (אבות א,ט) הוי זהיר בדבריך שמא מתוכן ילמדו לשקר:

סח. ההוא דהוה כתיב ביה מנת ראובן ושמעון אחי. ושטר זביני הוה דהוה כתיב ביה אנחנא סהדי כן הוה דזבן קדמנא פלניא מנת ראובן ושמעון אחי מנייהו ושאר ענייני דזביני. הוה להו אחא אחרינא דשמיה אחי אזל איהו (שרא) [שדא] ביה ו"ו שוייה ואחי אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאי טעמא דחיק ליה עלמא להאי ו"ו כולי האי כפתיה ואודי. ושמעינן נמי מיהא מעשה כדשמעינן מההוא מעשה אחרינא.

ושמעינן נמי מתרויהו דמבעי ליה לספרא לאזדהורי בכתיבת השטר שיהו אותיותיו דומות זו לזו כדי שיוכל הדיין ללמוד זו מזו. ויהא הכתב מיושר ושוה בכל דבריו שלא ירחיק את האותיות זו מזו יתר מדאי, ואל ירחיק את הכתב יתר מדאי ואל ירחיב במקום [אחד] וירחיק במקום אחר שמא יוסיף המזייף אות אחת ולא יוכל הדיין להכיר זיופו ונמצא קולר תלוי בצואר הסופר ובצואר העדים שחתמו בשטר שלא נכתב כהוגן. לפיכך אין העדים רשאין לחתום על השטר עד שידקדקו בכל אותיותיו ויראו שנכתב כראוי:

סט. ההוא שטרא דהוו חתימי עליה רבא ורב אחא בר אדא אתא לקמיה דרבא א"ל אין חתמות ידאי דידי הוא מיהו קמיה דרב אחא בר אדא לא חתים לי מעולם. כלומר מעולם לא הקדמתי חתימתי לחתימתו, לפי שזקן היה ביותר. כפתיה ואודי א"ל בשלמא דידי זייפת אלא דרב אחא בר אדא דריתא ידיה היכי עבדת אמר ליה (אנאי) [אנחי] ידאי אמצרא דרחייא אי נמי אזרנקא וכתבי.

מיהא שמעינן דהיכא דמודי סהדא דחתמות ידיה הוא, מיהו ברירא ליה דלא חתים בהאי שטרא מעולם, אי נמי דלא חתים ליה בהדי האיך סהדא אחרינא מעולם, אי נמי דלא חתים קמיה מעולם, לא מיבעי ליה לדיאנא לאגבויי ביה עד דבדיק עלה דמילתא שפיר. ואי נמי מצטרכא ליה מילתא למכפתיה לבעל דין ולממחייה עבדינן, כדי שיצא הדין לאמיתו וכדי שישמעו הנשארים וייראו:

ו. כותבין גט לאיש ואע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן ובעל נותן שכר. האי כותבין דקתני בהני מתניאתא, לכתוב ולחתום הוא, דכותבין גט לאיש וחותמין עליו אע"פ שאין אשתו עמו, דמילתא דתליא ביה בבעל לחודיה היא, דכתיב (דברים כד,א) וכתב לה ושלחה על כרחה. ושובר(ה) לאשה שנפרעה מכתובתה, וחותמין עליו אע"פ שאין בעלה עמה, דמילתא דתליא בה באשה לחודה היא, ועוד דלזכותיה דבעל קאתי וזכין לאדם שלא בפניו. ומאי ובלבד שיהא מכירן, שיהא מכיר שם האיש והאשה בגט, ושם האיש והאשה בשובר, שהן שמותן של אלו, דאי לאו הכי חיישינן דילמא קא עבדי קנוניא על אשתו של אחר ועל בעלה של אשה אחרת. והבעל נותן שכר. והאידנא היכא דמיגרשא לרצונה שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא לשהיה, כדבעינן למימר קמן (קסח,א):

(ג) כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה והבעל נותן שכר פי' האי דתני והבעל נותן שכר אתרווייהו קאי בין אגט בין אשובר וקשיא לי בשלמא אגט בעל נותן שכר משום דכתיב וכתב ונתן אלא שובר אמאי האשה שהיא רוצה לגבות כתובתה חייבת לקרוע שטר כתובתה אם אבדתו והיא צריכה לשובר היא תתן השכר ויש לומר דמתני' במקום שאין כותבין כתובה עסקי' דסמכי אתנאי ב"ד ובלא כתובה גביא. הילכך השובר שהוא חיזוק לבעל. הבעל נותן שכר:

מתלתא ועד עשרה לא לכתוב איניש בסוף שיטה. פירוש שלש או ארבע או חמש אבל שלשה ארבעה חמשה שפיר דמי וכן בי"ת דל"ת לא לכתוב דילמא משוי לבי"ת כ"ף או לדל"ת ה"א או חי"ת. הרא"ש ז"ל.

מתניתין: ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה. עיין בדברי הרשב"א ז"ל.
אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו וללוה אף על פי שאין מלוה עמו. בפרק שנים אוחזין אוקימנא הא דכותבין שטר ללוה כו' בשטרי אקנייתא אבל בכותבין שטר למוכר לא הוזכר שטרי אקנייתא בשום מקום. וכן ראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות מלוה ולוה (ולוה) שהזכיר קנין בשטר חוב ולא הזכירו בשטר מכר ועולה יפה כפירוש אותה סברא שחידשתי בסוף פרק קמא דבבא מציעא עיין עליה. וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל בפירושיו דדוקא היכא דאסהידו לוה ומוכר אנפשייהו דקבילו לזוזי הא לאו הכי לא כתבינן להו שטרא דדילמא לא בעי מלוה לאוזופי ולא לוקח להנהו זביני. סבור הרב ז"ל דכי היכי דמוכר כלי לחברו ומשך נתחייב זה בדמיו וכדתנן הזהב קונה את הכסף ואוקימנא מאי קונה בדמים (ותני) ושני מחייב הכי נמי בקרקע כל שכתבו שטר למוכר מדעתו של לוקח כיון שזכה בקרקע בשטר שיש בו קנין מכיון שזכו לו חליפין נתחייב ליתן דמי המקח ואף במלוה יש לדון כן שכיון שנשתעבדו לו נכסי לוה בחליפין מעכשיו אף הוא חייב ליתן לו דמים כלומר שחייב להלוותו עד זמן שקבע לו ויקנה נכסיו לשעבודן. והרשב"א ז"ל הקשה עליו לענין מלוה מדאמרינן בפרק האיש מקדש בפלוגתא דרבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר ותנא קמא במלוה אם היא כפקדון אם לאו במלוה ברשות בעלים לחזרה פליגי דמר סבר ברשות בעלים היא לחזרה דאי בעי למיהדר מצי הדר כלומר כל שלא הוציאה ומר סבר ברשות לוה קיימא ואי בעי למיהדר לא מצי הדר דמלוה להוצאה ניתנה וכל שקבלה הרי הם כאלו הוציאם אלמא לכולי עלמא כל שלא הוציאם (קבלם) הלוה מצי (מלוה) הלוה למהדר ביה שאפילו המלוה כשקבלם ולא הוציאם סבירא ליה לרבי מאיר דמצי למהדר. וקושיא זו איני מכיר דמאן לימא לן דהתם מלוה בשטר היא דילמא מלוה על פה היא ולפיכך מתוך שלא נשתעבדו נכסי לוה למלוה יכול לחזור בו הלוה כל שלא קבלם לתנא קמא ולרבי מאיר אפילו המלוה יכול לחזור בשקבלם ולא הוציאם דאכתי ברשות מלוה קיימי ולא נשתעבדו לזה נכסי לוה כלל. ולפיכך אפשר לדון כדברי ה"ר יוסף הלוי שמשעת שקנו עדים למוכר ולמלוה מדעת נתחייבו בדמים מיהו דוקא בשטרא אקנייתא אבל בשטרי דלאו אקנייתא ליכא למימר שהרי לא זכו עדיין. מיהו אף על פי שדינו של הרב ז"ל אמת אינו ענין לשמועתינו דודאי אף על פי שלא העידו על עצמן בקבול המעות כותבין דכיון דמדינא כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ולמוכר אף על פי שאין לוקח עמו יכולין הם ליפטר בכך ולומר שלא מדעתינו נכתבו הילכך אף בשלא העידו על עצמן בקבול המעות כותבין ולא עוד אלא שאי אפשר להעמיד משנתנו בשהעידו על עצמן שקבלו המעות דאם כן למה ליה לאוקמה בפרק קמא דבבא מציעא בשטרי אקנייתא משום דחיישינן דילמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי והרי משעה שהודה שקבל המעות נאמן והרי הוא כאלו קבל בפנינו הילכך ודאי מתניתין כשאינו מודה בקבול המעות מתוקמא. עכ"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל: ואין כותבין למלוה אלא אם כן כו'. פשיטא. יש לומר דארישא קאי לומר דאם קנו מן המוכר שלא בפני הלוקח ובא (מוכר) לוקח לכתוב אין כותבין לו דלא אמרינן דסתם קנין לכתיבה עומד שלא בפניו. אי נמי אפשיטי דספרא (זייף) חייש ולא ניחא ליה דלימסרוה ללוקח עד דשקיל דמי. ומיהו זכה במקחו מחמת הקנין. ולפי זה הא דאמרינן בפרק קמא דמציעא המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים ונהי דלא קיימא לן הכי בשטרי הלואה בשטרי מקח וממכר קיימא לן הכי ולא חיישינן דילמא מיד הסופר או המוכר נפל נראה לי דהיינו טעמא דכיון דמכל מקום זכה במקחו משעת קנין אף על פי שאפשר שלא זכה בשטר וכדאמרינן במתניתין אפילו הכי נותנין לו את השטר דשטר (אפסדא) הפס"ד דארעא הוא וכל שאנו מסופקים השטר של מי הוא נותנים אותו למי שהקרקע שלו בודאי. ועוד שהיה צריך הוא להעיד שקנה את הקרקע. עד כאן.

בד"ה ומשוי ליה כו' איסתרי זוזא כו' מאה זוזי וזוזא כו' ור"ת היה גריס בסוכה זוזא מלעיל כאיסתרא כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל לפר"ת שם סתם איסתרא היינו פלגא דזוזא כפר"ח ע"ש בתוספות וק"ל:

בד"ה אע"פ שאין כו' דאמרי לה כו' כצ"ל:

בד"ה ושובר לאשה כו' זכין לו והא דשביק כו' הד"א דמיירי בכל ענין אין האשה כו' כצ"ל:

גמ' שית מאה איסתרי זוזי יד בעל השטר כו':

ר"ש בד"ה אמר אביי כו' ואין צריך ראובן להעיד על כתב כו' כצ"ל:

בד"ה ואי איתרמי כו' בסוף שיטה הס"ד:] בד"ה אזרנוקא כו' מן הבור הס"ד:

בד"ה ושובר לאשה כו' כסף כתובתה הס"ד:

תוס' בד"ה אע"פ כו' דאמרינן לה אייתי כו' כצ"ל:

בד"ה ושובר לאשה כו' הא פריך הכי בפרק קמא כו' כצ"ל והד"א:

גמרא נהדריה לדבוריה תרין כו'. מפי' רשב"ם נראה דגריס לדכוריה בכ"ף:

ר"ש ד"ה ושובר. דלדידה חוב כו'. כצ"ל:

תד"ה אע"פ. וא"ת וליחוש כו' וטרפה כו'. בגיטין (י"ז ב') בסד"ה עד ובב"מ שם הקשו ג"כ דליחוש שמא תזנה ויחפה עליה ותירצו כדהכא. והנ"י כאן התחיל בתרוייהו וסיים משום דצריכה להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה ע"ש. וזה לא יספיק לחשש דחיפוי דמספיקא לא קטלינן לה:

תד"ה ושובר. אע"ג דמצי לפרש דאומרת מזוייף כו'. כצ"ל:

בזגיבא. נ״ב הבי״ת שרשית שמא נגזר מן ענין מבזבז לפי שהמוכס מבזבז ממונו על כך לקנות המכס מן המלך וגם עי״כ מבזבז ממונם של אחרים:

איסתרי. סלעים: יד בעל השטר על התחתונה. ולית ליה אלא איסתרי דאינון כל אסתירא פלגא דזוזא כך פירש ר''ח ונראה לי דזוזי יקבל דאסתירי הוו סלעים ויש בכל אחד ארבעה דינרין אבל אסתירא פשיטי אינהו ודאי הוו פלגא דזוזא דהיינו סלע מדינה כדאמרי' בבבא קמא (דף לז.) גבי התוקע לחבירו בעובדא דחנן בישא: אמר אביי לא לחוי איניש חתימת ידיה כו'. אדם שצריך לכתוב חתימת ידו על קלף ולהשליך לבית דין כדי שיכירו בית דין חתימתו כי ההיא דאמרינן בכתובות בפרק האשה שנתארמלה (דף כא.) כגון ראובן ושמעון שהיו חתומין בשטר ומת שמעון ואין מי שיכיר חתימת שמעון אלא ראובן ואחד מן השוק ואמרינן התם שיכתוב ראובן כתב ידו וישליכהו לבית דין ובית דין מקיימין חתימת ידי ראובן הכתוב בשטר מכתב ידו שהשליך בב''ד ואין צריך ראובן להעיד על כתב ידו שבשטר זה כתב ידי ובאין ראובן ואחד מן השוק ומעידין על חתימת שמעון ואמר אביי כשיחתום ראובן להשליך לב''ד לא יחתום בסוף הקלף אלא בתחלתו שלא יהא חלק מלמעלה שמא ימצאנו אדם רע ויכתוב בחלק שלמעלה מחתימתו אני החתום לויתי מפלוני כך וכך ממון ותנן הוציא עליו כתב ידו כו' והיינו חתימת ידו כדתנן (גיטין דף עא:) כתב סופר ועד כשר ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו: בזבינא. מוכס וישראל היה: כי חלפי רבנן. ותשלח כתב ידך למחול המכס אמחול להן: הוה נגיד. מושך בקלף כדי שיחתום אביי מלמטה: אמר אביי מתלת ועד י' לא לכתוב בסוף השיטה. דמזייף וכתב לתלת תלתין ולארבע ארבעין ולחמש חמשין וכן עד עשר יכתוב לעשר עשרין אבל אחד עשר אינו יכול לזיופי דצריך למכתב אחד ועשרים וכי כתב בין אחד עשר וי''ו נראה דחוק ומינכר: ואי איתרמי ליה. ארבע או חמש בסוף שיטה: ליהדר. ולדכריה להאי סכומא עד דמיתרמי ליה באמצע שיטה דאפי' אם יזייף וכתב אין למדין אלא מן התחתון כדקתני מתניתין: ההוא דהוה כתב ביה תילתא בפרדיסא. כך היה כתוב בשטר זבינית לפלוני בגינתא דאית לי תילתא בפרדיסא אזל הלוקח מחקיה לגגיה דבי''ת מכאן ומכאן ושוויה ופרדיסא וא''ל מכרת לי תילתא דגינתא וכל הפרדס כולו והא שטרא: ההוא שטרא דהוה כתוב ביה מנת ראובן ושמעון אחי. דאית להו באתרא פלונית מנת חלק קרקע שיש לשני האחין והוו להון אחא אחרינא ששמו אחי והוה ליה מנתא בהדייהו ואזל הלוקח ושדא ביה וי''ו ושוייה ואחי וטען דמנתא דתלתא זבינית: דרתיתא ידיה. ידיו רותתות ואותיות חתימתו פורחות: אמצרא. על חבל הנטוי משפת הנהר אל שפתו שניה והעוברים גשר קצר נשענים בו ועוברים והוא נע ונד כל שעה: אזרנוקא. סגויזצ''א בלע''ז שבו דולין מים מן הבור: קם אזרנוקא. עלה עליה וחתם וכל גופו נע ונד וידיו רותתות: מתני' כותבין גט לאיש. כותבין וחותמין לו והוא יגרש בו את אשתו כשירצה אע''פ שאין אשתו עמו בשעה שנותנין לו הגט כתוב וחתום דהא לא בעינן דעתה שהרי היא מתגרשת בעל כרחה: ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה. דלדידה חוב הוא ולבעלה הוי זכות וזכין לאדם שלא בפניו והיא צריכה להזהר בו שלא יבא ליד בעלה עד שתקבל כסף כתובתה: ובלבד שיהא מכירן. בגמ' מפרש לה: והבעל נותן שכר. הגט טעמא מפרש בגמ' ושכר השובר דזכותו הוא דלא תהדר ותגבה כתובתה זימנא אחריתא:

ומשוי ליה זוזי. תימה זוזי נמי משוי איסתרי דמסכי להו באיסתרי א''כ לית לן למימר מהאי טעמא שית מאה זוזי אלא שית מאה איסתרי שגדולים יותר וי''ל דזוזי רגילים לכתוב בשטרות אע''פ שיש מטבע גדול ממנו כדאשכחת בזוזי צורי דקאמר בכ''מ ארבע זוזי ולא חשבינן להם בסלעים ופירוש רבינו חננאל שפירש דאיסתרי יהבינן ליה והן פחותין מזוזי כדאמר איסתרא פלגא דזוזא לא נהירא דמאי אמרת אינו מתקיים בשום מקום אלא נראה לרבי כרשב''ם מתוך הלשון דקאמר מאי קאמרת דמשמע דהא ליכא למימר כמו מאי אמרת לסטים מזויין כו' (קדושין דף יא.) ולספרים דגרסי אלא מאי איכא למימר אי שית מאה איסתרי וזוזא אי שית מאה זוזי וזוזא יד בעל השטר על התחתונה לפי אותן ספרים יכול בטוב לפרש דאיסתרא בציר מזוזא והוו הני זוזי זוזא צורי מיהו רבינו חננאל גריס מאי אמרת שית מאה איסתרי וזוזא יד בעל השטר על התחתונה ור''ת היה גריס בסוכה (דף כב: ושם ד''ה כזוזא) זוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת ומפרש זוז שעומד בראש ההר שהוא גדול דומה לאיסתרא שהוא קטן לעומד למטה: לא לכתוב בסוף שיטה. פירוש אי כתב לשון נקבה דכתב תלת ולא כתב תלתא: אף על פי שאין אשתו עמו. וא''ת וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וטרפה מלקוחות שלקחו הפירות מן הבעל עד תשרי למאן דאמר דאף לאחר שנתן עיניו לגרשה אוכל פירות עד שעת נתינה שלא כדין דהכי פרכינן סוף פ''ק דבבא מציעא (דף יט.) על מצא גיטי נשים דקאמר בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ומשני התם דאמרינן לה אייתי ראיה מאימת מטא גיטא לידך וה''מ בנפל דאיתרע הוא דמצריך הכי אבל הכא דלא נפל אמאי לא חיישינן להכי ואור''י דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה הלכך היכא דאיתיליד ריעותא דוקא חיישינן והכי אמרינן בפ''ק דגיטין (דף יח.) דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה שיכתוב לה גט קודם שירצה לגרשה וגיטין הבאים ממדינת הים קלא אית להו: ושובר לאשה אע''פ שאין בעלה עמה. וא''ת וניחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנו עד תשרי ומזבנא לכתובתה בטובת הנאה ואזיל בעל וטריף לקוחות שלא כדין הא פריך הכי בפ''ק דב''מ (דף כ.) על מצא שובר ומשני ש''מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט''ח לחבירו וחזר ומחלו מחול שאף מוחלת לבעל אם היתה רוצה ואביי משני עדיו בחיתומיו זכין לו והא דשביק מתני' ופריך אברייתא משום דמתני' מצי לאוקמי בשטר דאית ביה הקנאה אבל התם קתני אין האשה מודה כו' דמשמע שאומרת שלא נתנתו לבעל עדיין ומה בכך אם בהקנאה מיירי אע''ג דמצי לפרש דאומר מזוייף הוא משמע דמיירי בכל ענין אין האשה מודה בין שאמרה מזוייף בין שאומרת לא נתתיו עדיין לבעל: