בבא בתרא קסח ע"ב

בבא בתרא קסח ע"ב - Steinsaltz

and so-and-so and so-and-so were its witnesses. The ratification document is signed, and it may be used as a replacement for the erased document.

GEMARA: The Sages taught (Tosefta, Bava Metzia 1:16): What is the text of the ratification document of an erased document? The court writes as follows: We, so-and-so and so-and-so and so-and-so, were sitting as three judges, and so-and-so, son of so-and-so, produced an erased document before us, which was written on such and such a date, and so-and-so and so-and-so were its witnesses. And if it is written in this ratification document also: We engaged in the investigation of the testimony of the witnesses and their testimony has been found to be congruent, the creditor can collect his debt on the basis of this ratification document, and he does not need to bring further proof. But if this formula is not written, the creditor needs to bring further proof of the loan in order to collect it.

The baraita continues with its discussion of damaged documents: If a promissory note was torn intentionally it is not valid, but if it became torn accidentally it is valid. In a case where it was erased or smudged, if its imprint is recognizable, i.e., if the words are still legible, though barely, it is valid.

The Gemara seeks to clarify the terms in the second part of the baraita: What are the circumstances, i.e., what are the defining characteristics, of a document that was torn, and what are the circumstances of a document that became torn? Rav Yehuda says: A document that was torn means that it had a tear created by the court, because they wished to render it not valid due to payment of the loan or some other circumstance. A document that became torn means it had a tear that was not created by the court.

The Gemara seeks further clarification: What are the circumstances, i.e., what are the signs, of a document that had a tear created by the court? Rav Yehuda says: The document has a tear that ruins the place of the witnesses’ signatures and the place of the date and the place of the essential part of a document. Abaye says: It has a tear that goes both lengthwise and widthwise.

§ The Gemara relates: There was once a certain group of Arabs who came to Pumbedita and who would rob people’s land and force the victims to surrender the deeds to their property to prevent subsequent legal action. The owners of land who had not yet fallen victim to these Arabs came before Abaye and said to him: Let the Master look at our deeds to our property and let the Master write us another deed for it, so that if one of the deeds is robbed we will have the other one in our possession.

Abaye said to them: What can I do for you? I cannot comply with your request, as Rav Safra says: One may not write two deeds of ownership for one field, lest the owner of that land repossess property once and then go back and repossess it once again. Generally, whenever real estate is sold there is a guarantee given to the purchaser in the event that the land is repossessed by the seller’s creditor or by someone else who proves that the land rightfully belongs to him. If the seller of the repossessed land has no money to honor the guarantee, the purchaser can repossess property from others who had purchased property from the same seller subsequent to the sale of the repossessed land. In order to do so, he would have to produce the bill of sale proving that he had purchased the repossessed property. If he has two such deeds, he would be able to collect payment twice. To eliminate this possibility, duplicate property deeds are not written.

The landowners kept badgering Abaye to write the duplicate documents, until, in order to be rid of them, he said to his scribe: Go write the document for them, but first write on paper and then erase it, and then write the desired document over the erased text, so that the text of the document will be written over an erasure, and the signatures of its witnesses will be on a part of the paper where the writing had not been erased, a situation in which the document is not valid.

Rav Aḥa bar Minyumi said to Abaye: But perhaps the first writing on the paper was not erased thoroughly, so its imprint is recognizable, and it is taught in the baraita that in a case where the writing on a document was erased or smudged, if its imprint is recognizable, the document is valid. Abaye said to him: Did I say that he should write a proper document and then erase it? I said, i.e., I intended, that he should merely write letters of the alphabet [alef beit], not actual words.

§ The Sages taught in a baraita: In a case where one came to court and said: My promissory note was lost, even if witnesses said: We wrote and signed such a promissory note and gave it to this man, the court may not write a new document for him. The Gemara asks: In what case is this statement said? In the case of documents detailing loans. But in a case of deeds of buying and selling land, the court may write a replacement document, excluding the standard guarantee that was in the first document, which states that if the field is repossessed the seller will compensate the purchaser for his loss.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קסח - ב

גמרא:

תנו רבנן: איזהו, איך הוא קיומו של שטר שנמחק?

כותבים בית הדין "במותב תלתא הוינא [ישבנו יחד שלשתנו] אנו פלוני ופלוני ופלוני [הדיינים], הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ^[196] [שנכתב] ביום פלוני, ופלוני ופלוני [היו] עדיו". ^[197]

ואם כתוב בו בשטר קיום "הוזקקנו לעדותן של עדים [שחקרנו את העדים שזוכרים את השטר המחוק] ונמצאת עדותן מכוונת" שהתברר שהם הכירו גם את חתימות עדי השטר, כי אז בעל השטר גובה בו, ואינו צריך להביא שום ראיה נוספת.

ואם לאו, אלא שהעדים מעידים רק על תוכן השטר בלבד ולא הכירו את חתימות העדים, הרי זה צריך להביא ראיה. בעל השטר צריך להביא עדים אחרים שהכירו את החתימות של העדים, או שיביא את עדי החתימה עצמם שיעידו על חתימתם, שאם לא כן יכול הלוה לטעון שהשטר ההוא היה מזוייף. ^[198]

נקרע השטר על ידי אדם, פסול.

נתקרע מעצמו, כשר.

נמחק או נטשטש השטר, הרי אם רישומו עדיין ניכר, כשר.

ומבארת הגמרא: היכי דמי "נקרע", היכי דמי "נתקרע", מה ההבדל ביניהם?

אמר רב יהודה: נקרע היינו קרע של בית דין. ניכר שבית דין קרעוהו לפי שמצאו בו דופי או בגלל שהוא כבר נפרע.

נתקרע היינו קרע שאינו של בית דין אלא מעצמו נקרע, ולכן הוא כשר.

ודנה הגמרא: היכי דמי קרע של בית דין, כיצד יודעים שהקרע הוא של בית דין?

ומבארת הגמרא: אמר רב יהודה: כגון שנקרע מקום העדים, ומקום הזמן, ומקום התורף ^[199] היכן שכתוב הסכום. ^[200]

אביי אמר: כגון שנקרע שתי וערב שכך דרך בית הדין לקרוע שטר כשהוא פסול או נפרע. ^[201]

הנהו ערבאי ישמעאלים, דאתו לפומבדיתא, דהוו קא אנסי ארעתא דאינשי, שהיו גוזלים שדות מבעליהם והיו לוקחים מהם בכח גם את השטרות של אותן שדות, כדי שלא יוכלו לערער עליהם. ^[202]

אתו מרוותא לקמיה דאביי, חששו בעלי השדות שמא יקחו מהם את השדות עם השטרות, ובאו אל אביי, ואמרו ליה: ליחזי מר שטריה, יראה אדוני את שטרותינו, ולכתוב לן מר שטרא אחרינא עליה, ויכתוב לנו העתק מהשטר לפני שיגזלו אותו מאיתנו, דאי מיתניס חד, נקיטינן חד. שאם יקחו לנו את השטר האחד, ישאר לנו השני. ואולי כעבור זמן רב יעלה בידינו להוציא את השדות שלנו מידי אלה שקנו אותם מהערבים.

אמר להו אביי: מאי אעביד לכו!? מה אעשה לכם לתקנתכם!? אינני יכול למלא את בקשתכם.

היות דאמר רב ספרא: אין כותבין שני שטרות על שדה אחת! כי דלמא טריף, והדר טריף. שמא בעל השטר קנה את השדה מהמוכר באחריות, שאם יטרפו אותה בעלי חובותיו של המוכר, יצטרך המוכר לתת לו שדה אחרת במקומה, ואם לאו, יוכל הקונה לטרוף שדה אחרת מהלקוחות של המוכר [שקנו אחריו].

אלא, שאז הוא צריך לתת ללקוחותיו של המוכר את השטר של השדה שנטרפה ממנו, המצוי בידו, כדי שהם יוכלו באמצעות השטר הזה לחזור ולגבות מהמוכר את דמיה. ^[203]

אך אם יהיו לו שני שטרות על אותה שדה, יוכל לחזור ולטרוף פעם שניה מלקוחות אחרים, בטענה שזה עתה טרפו בעלי החובות את שדהו שקנה מהמוכר, ויוכיח את דבריו מכח זה ששטר מכירתו עדיין בידו. ^[204]

הוו קא טרדי ליה, הם המשיכו להפציר באביי, שבכל זאת יכתוב להם העתק מהשטר.

אמר ליה אביי לספריה לסופר הכותב שטרות: זיל כתוב להו, כתוב להם שטר כזה שיהא הוא על המחק, השטר עצמו יהיה על נייר מחוק, ועדיו יהיו חתומים על הנייר, היכן שהוא עדיין חלק, דפסול, ששטר כזה שהוא על המחק ועדיו על הנייר, פסול. והם לא ישימו לב לכך, ובכך איפטר מהם. ^[205]

אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי: [הוא הבין שאביי מתכוין לכך שהסופר יכתוב קודם את השטר, וימחוק אותו, ולאחר מכן יכתוב אותו שוב, ואילו העדים יחתמו על המקום בנייר שנשאר חלק. לכן הוא שאל את אביי]: ודלמא רישומו ניכר!? שמא הסופר לא ימחוק היטב את השטר הראשון עד שלא יהא רישומו ניכר, כי הוא מתכוין הרי לכתוב עליו שוב, ואם כן, יהיה רישומו של הראשון ניכר, ואז בעלי השטר ימחקו את אותיות השטר השני כך שישאר בו רק הרושם של השטר הראשון, שעדיין ניכר בו, והוא נכתב על נייר חלק, וכשר, ואין בו פסול של "הוא על המחק ועדיו על הנייר".

ואם מפני שהוא מטושטש, הרי ותניא: נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר! ^[206]

אמר ליה אביי: מי קאמינא שטרא מעליא, וכי אמרתי לו לכתוב קודם שטר ממש ולמוחקו!? הרי אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא. התכוונתי שיכתוב סתם דברים בטלים, שאם הם ימחקו את השטר שנכתב עליו, ישארו בלי כלום. ^[207]

תנו רבנן: הרי שבא המלוה ואמר: אבד שטר חובי, ומבקש שיכתבו לו אחר במקומו, ולא היו לו עדים על כך שהשטר חוב אבד ממנו.

אף על פי שאמרו עדים: אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו את השטר חוב שאבד, ^[208] אין כותבין לו את השטר, שמא לא אבד השטר או שמא הוא כבר מצא אותו, ^[209] והוא רוצה שיהיו לו שני שטרות כדי שיוכל לגבות פעמיים את אותו חוב. ^[210] במה דברים אמורים: בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר שאבדו, כותבין לו שטר חדש, שמאחר והדבר אמת שהוא קנה את הקרקע הזאת, והוא חושש שמא ישכח הדבר ויערערו עליו שלא כדין, לכן כותבים לו שטר חדש. ^[211]

חוץ מן האחריות שבו, שכותבים בשטר החדש שאין עליו אחריות, שאם יטרפו ממנו את השדה לא יוכל לגבות לא מהמוכר עצמו ולא מהלקוחות שלו, ובכך יצאנו מהחשש שמא יהיו לו שני שטרות על אותה שדה ויוכל לגבות פעמיים במקרה שיטרפו לו אותה. ^[212] מה שאין כן בשטר הלואה, אף אם יכתבו לו "חוץ מן האחריות שבו" לא יועיל, שאמנם הוא לא יוכל לגבות בו מהנכסים המשועבדים של הלוה שביד לקוחותיו, אך ממנו עצמו עדיין יוכל לגבות פעמיים.

הערות

^[196] כלומר, שהעידו לפנינו עדים שראוהו קודם שנמחק. והפרישה שם [א] כתב [על הטור שהביא את לשון הגמרא] שנקט כן משום שהבית דין צריכים לראות את השטר הישן ולקורעו כדי שלא ילך לאחר מכן לבית דין אחר עם השטר המחוק כדי שיכתבו לו עוד קיום ויוכל לגבות פעמיים, כמו שהביא הטור שם בשם הרמ"ה. וכתב הב"ח שם, שלפי הרשב"ם, המפרש במשנה שהעדים עצמם עושים את הקיום, צריך לומר, שהברייתא שנקטה שהבית דין עושים את הקיום לאו דוקא הוא, אלא שאף העדים יכולים לעשותו. והדרישה שם כתב, שלפי הרשב"ם המשנה והברייתא שני סוגי קיומים הם, שהמשנה מדברת כשהבית דין אינם מכירים את השטר שנמחק ורק העדים מעידים עליו, ואילו הברייתא שהבית דין עצמם יודעים מה היה כתוב קודם בשטר ואינם זקוקים לעדים אלא הם בעצמם כותבים את הקיום.

^[197] והוא הדין שצריך לכתוב גם את העדים שהעידו עתה על השטר המחוק כדי שיוכל הלוה לפוסלן אם ירצה, ומה שלא הזכירה זאת הברייתא כי ד"פלוני ופלוני עדיו" נכלל הכל כל העדים הנצרכים לדבר. רא"ש.

^[198] על פי רבינו גרשום וביאורי הגר"א שם [ו ז]. והראב"ד מפרש, שהבית דין צריך לכתוב בשטר קיום שהם חקרו את עדי המחק על תוכן עדותם ובדקו אותם זה שלא בפני זה שאכן כך וכך היה כתוב בשטר. ואם לא כתבו כך אנו חוששים שמא הבית דין טעו ולא חקרו את העדים כדין, ולכן אין תוקף לשטר קיום אלא בעל השטר אם יביא ראיה על תביעותו יוכל לגבות כדין מלוה על פה בלבד. ותמה הרשב"א עליו שמדוע נחשוש שבית דין טעו ולא חקרו את העדים כדין? וביד רמה כתב, שכיון שהוא מילתא דלא שכיחא חוששים שמא הבית דין טעו ולא חקרו את העדים.

^[199] היינו או זה או זה. ריטב"א.

^[200] ונקרא כן על שם שבו הוא טורף מהלקוחות. רבינו גרשום.

^[201] הריטב"א כתב בשם מורו שאביי אינו חולק על רב יהודה אלא שהוא מוסיף שגם אם לא נקרע באותן מקומות הוי קרע של בית דין אם הוא קרוע שתי וערב.

^[202] רבינו גרשום כתב שהם היו עוזרים למלך במלחמותיו, והיו מתעכבים זמן רב במקומות אליהם הגיע במלחמה עד שחזרו לביתם, וכשהגיעו עמו לפומבדיתא נתן להם המלך רשות לתפוס שדות של אנשים כדי שיתפרנסו מהם כל זמן שהותם שם.

^[203] רשב"ם. והמאירי כתב שקורעים אותו השטר מכר לפני שהוא טורף.

^[204] צריך לומר, שאביי סובר כרבן שמעון בן גמליאל לקמן שאין כותבים שטר מקח וממכר למי שטוען שאבד שטרו, שאילו לרבנן היה יכול אביי לכתוב להם שטר ולכתוב בו שאין עליו אחריות. רשב"א.

^[205] רבינו גרשום כתב שהשטר לא יועיל אמנם לטרוף על ידו מהלקוחות, אבל לכך הוא יועיל שהמוכר לא יוכל לכפור שלא מכר את השדה [כלומר, שאין לו דין שטר אלא כמכירה בעל פה].

^[206] ואף על פי שאין זה מצוי, יש לנו לחשוש אפילו לדבר רחוק כדי שלא יצא מתחת ידינו דבר שאינו כהוגן. ריטב"א. רבינו גרשום מפרש, שהוא חשש שמא בעלי השטר ימחקו את העדים ועדיין יהא רושם החתימות ניכר, ואז יהא כשר כדין שטר שהוא ועדיו על המחק שהוא כשר. והשיב לו אביי שהוא ציוה לסופר לכתוב את כל השטר שהמלים לא יהיו שלימות ואז יהיה תרתי לריעותא שגם הוא כתוב על המחק וגם המלים אינם שלימות, ויפסלוהו.

^[207] כתב הריטב"א: למדנו מכאן שמותר לדיין לעשות בכגון זה כדי שלא יטרידוהו.

^[208] שבזה אנו בטוחים מחשש שהלוה כתב אמנם את השטר אך בסוף לא לוה על ידו, שהם מעידים שגם נתנו את השטר חוב למלוה. רשב"ם.

^[209] רשב"ם. ולכאורה הוא סותר עצמו ממה שכתב לפני כן שאין עדים על האבידה, שהרי גם אם יש עדים על האבידה קיים החשש הזה שמצאו לאחר מכן. וראה ב"ח שם [ז] וש"ך [יא] ונתיבות [ז] ביישוב דבריו. והמהרש"א מפרש, שאם היו עדים שאבד בשוק לא היינו חוששים שדוקא הוא מצאו, וכל שכן אם העדים ראו שנשרף היו כותבים לו שטר אחר אבל כשאין לו עדים על האבידה אלא שהוא אומר כך אז אנו חוששים שאף אם אמת כדבריו שהוא אינו יודע היכן הוא, אך שמא איבדו בביתו ותיכף ימצאהו.

^[210] רשב"ם. והרבה ראשונים כתבו, שהחשש הוא גם שמא פרעו הלוה והוחזר לו, ואפילו הוא תוך זמנו חוששים לפרעון, הואיל ויש כאן ריעותא שהשטר אינו בידו.

^[211] וצריך לכתוב בו את הזמן של השטר הראשון, שאם לא כן, שמא מאז הוא מכר בחזרה את השדה למוכר, ועכשיו הוא יבא עם השטר השני כאילו הוא מכרה לו שוב בזמן השני. תוס' ד"ה אבל.

^[212] ודוקא הבית דין יכולים לכתוב לו שטר חדש ולא העדים עצמם. ואינו דומה למה שנאמר בגמרא להלן [קעא א] שבשטר שאין בו אחריות אפשר לכתוב אפילו עשרה שטרות על שדה אחת, כי שם לכתחילה היה שטר שאין בו אחריות ולכן אין קפידא למוכר שיכתוב כמה שטרות שירצה, אבל אם לכתחילה כתב המוכר שטר עם אחריות לא היה דעתו אלא לכתוב שטר אחד ולא עשה את העדים לשלוחיו אלא על כתיבת שטר אחד בלבד, ואין הם יכולים לכתוב עוד שטר על דעת עצמם. ריטב"א.

ופלוני ופלוני הם עדיו בענין זה.

א גמרא על ענין זה שבמשנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו (כיצד הוא) קיומו של שטר מחוק? — כותבים על פי העדים את תוכנו, ולאחר מכן כותבים בו כך: "במותב תלתא הוינא [במושב שלושה דיינים היינו] אנו פלוני ופלוני ופלוני, ואז הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו"; ואם כתוב בו בנוסח הקיום הזה: "הוזקקנו (נדרשנו) לעדותן של העדים ונמצאת עדותן מכוונת (תואמת) "— גובה בשטר זה, ואינו צריך להביא ראיה לאמיתותו של השטר. ואם לאו [לא], שלא נכתב כגון דבר זה — צריך המלוה להביא ראיה לאמיתותו של השטר, כדי לגבות בו.

ובענין שטר שהובא לבית דין כדי שיקיימוהו, אם נקרע השטר בכוונה — הרי זה פסול, נתקרע מעצמו — כשר; נמחק או נטשטש השטר, אם עדיין רישומו של הכתב הראשון ניכר — כשר.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] נקרע, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] נתקרע? אמר רב יהודה: נקרע, כוונתו קרע של בית דין שהם קורעים שטר שכבר אין לו תוקף, נתקרע — כוונתו קרע שאינו של בית דין.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] קרע של בית דין? אמר רב יהודה: שהם קורעים את מקום עדים ומקום הזמן ומקום התורף (עיקרו של השטר — שמות הצדדים וסכום ההלוואה. וכיוצא בזה בשטר המכר). אביי אמר: קרע בית דין הוא בצורת שתי וערב.

ב ודנים עוד בענין כתיבה נוספת של השטר. מסופר: הנהו ערבאי דאתו [אותם ערבים שבאו] לפומבדיתא, דהוו קא אנסי ארעתא דאינשי [שהיו אונסים, גוזלים קרקעות של בני אדם], וגם היו מכריחים למסור להם את שטרי המכר שלהם, על מנת שלא תהיה בידי הבעלים ראיה לבעלותם על הקרקע. אתו מרוותיהו לקמיה [באו בעלי השדות לפני] אביי, אמרו ליה [לו]: ליחזי מר שטרין [שיראה אדוני את השטר שלנו] ולכתוב לן מר שטרא אחרינא עליה [ויכתוב לנו אדוני שטר אחר עליו], דאי מיתניס חד [שאם ייאנס, י ילקח בכח אחד מן השטרות] נקיטינן חד בידן [נחזיק שטר אחד בידינו].

אמר להו [להם]: מאי אעביד לכו [מה אעשה לכם]? שאמר רב ספרא: אין כותבין שני שטרות על שדה אחת, דלמא [שמא] אם יבוא בעל חובו של המוכר ויטרוף מקונה זה את השדה, טריף [יטרוף] הקונה מלקוחות מאוחרים יותר את השדה, ויתן להם את השטר כראיה שטרף מידם את הקרקע, והדר טריף [ויחזור ויטרוף] מלקוחות אחרים על פי השטר האחר!

הוו קא טרדי ליה [היו מטרידים אותו את אביי בבקשתם], אמר ליה לספריה [לו לסופרו]: זיל [לך] כתוב להו [להם] שטר שיהיה הוא על המחק ועדיו על הנייר, שהוא שטר פסול.

אמר ליה [לו] רב אחא בר מניומי לאביי: ודלמא [ושמא] יהיה רישומו של שטר זה ניכר, ותניא [ושנינו בברייתא]: נמחק או נטשטש, אם רישומו ניכר — כשר, ואם כן יישאר החשש שיטרוף פעמיים! אמר ליה [לו]: מי קאמינא [האם התכוונתי לומר] שיכתוב להם שטרא מעליא [שטר מעולה]? אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא [בלבד], סתם מילים התכוונתי לומר שיכתבו וימחקו.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: הרי שבא אדם לפני בית דין ואמר "אבד שטר חובי", ואין עדים שאבד לו, אף על פי שאמרו עדים "אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו" — אין בית דין כותבין לו את השטר; במה דברים אמורים — בשטרי הלואה שאין כותבים אותם על פי עדות עדים, שמא לא אבד שטרו הראשון, ויוציא אותו ויחזור ויגבה בו. אבל שטרי מקח וממכר — כותבין את השטר מחדש לפי העדים, חוץ מן האחריות שבו, כלומר, בלא האפשרות לגבות מן המוכר או מלקוחות מאוחרים יותר, אם יבוא בעל חובו של המוכר ויטרוף ממנו את הקרקע שקנה. וזאת כדי שלא יוציא את השטר ש"אבד" וישתמש בשטר זה לטרוף מלקוחות שלא כדין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and so-and-so and so-and-so were its witnesses. The ratification document is signed, and it may be used as a replacement for the erased document.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אנו ב"ד פלוני ופלוני ופלוני שצריכין להיות שלשה: הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו שנכתב ביום פלוני כלומר באותו זמן:

ואם כתוב בו. באותו קיום:

הוזקקנו לעדותן של עדים. שראו מה שהיה בכתב:

ונמצאת עדותן מכוונת. שאמרו שהיו מכירין אף חתימת ידי העדים:

גובה בעל השטר. ואין צריך להביא שום ראיה עוד:

ואם לאו. שלא כתבו הוזקקנו יכול הנתבע לומר שטר מזויף מחוק הראה לעדים או לב"ד הלכך צריך עדים שיקיימו כתיבת העדים לעדות:

ואם לאו. שלא נמצא מכוון שלא העידו אלא על כתיבת השטר בלבד ולא העידו שהכירו חתימת העדים צריך להביא ראיה קודם שיתבע עדים שהכירו חתימת ידי עדים שהיה על השטר שהשטר ישר הוא:

נקרע. בכוונה כדמפרש לקמן:

פסול. דמשמע שאחרים קרעוהו שמצאו בו דופי או פרוע היה:

נתקרע. מעצמו:

ומקום התורף. כתיבת הממון להכי קרי טורף שבו טורף לקוחות:

הנהו ערבאי. ישמעאלים שהיו מסייעין למלך כשהיה הולך למלחמה והיו רגילין לעכב עמו במלכותו זמן גדול ושוב חוזרין למקומן ובאו עמו לפומבדיתא ונתן להם רשות לאנס קרקעות של בני אדם שסביב העיר שיתפרנסו מהן כל ימות שהן שם:

אתו מרוותייהו. בעלי הקרקע:

לקמיה דאביי. ואמרו ליחזי מר שטרי' שיש לנו על אותן שדות שתופשים הערביים שהן שלנו שאנו קנאום מן בעליהן ולא הספקנו להחזיק בהן ג' שנים עד שנטלום הערביים וכשילכו להן נחזיק בשדותינו השתא לכתוב לנו מר לכל חד מיננא שטר אוחרן עליה דארעא דאי מתניס או מתביד שטרא דאית לן כדאמר התם עד תלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר וכי מתביד נקטינן מיהא חד שטר בידן:

דלמא טריף. בשטר זה לקוחות ותו לאחר זמן מפיק שטר אוחרן והדר טרפי לקוחות אחריני:

הוו קא טרדי ליה. היו מפצירין עליו שיכתוב להם:

כתוב להם כי האי שטרא הוא על המחק ועדיו על הנייר דפסול. לטרוף ממנו לקוחות אבל לכך יועיל להם שכל זמן שזה שטר בידם אין יכול המוכר לכפור שלא מכר:

ודלמא. אע"ג דכתב על המחק ועדיו על הנייר מחק נמי לעדי קיום עד שיהא רשומו ניכר והוה ליה אידי ואידי על המחק:

ותניא נמחק או ניטשטש אם רשומן ניכר כשר. ואתו למיטרף נמי זימנא אחרינא:

אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא. כלומר חצי התיבות של כל השטר כותב כגון ז"ב ע"ד וכן כולו הואיל ויש בו בשטר תרי ריעותא חדא דהתיבות אינן שלמות ועוד דהוא על המחק פסול ולא מצי למטרף ביה:

ת"ר וכו' ונתננו לו. שטר שאבד:

אין כותבין ונותנין לו את השטר אחר. דלמא מכזב ולא נאבד ואיערומי מיערם ובעי טריף והדר טריף:

במה דברים אמורים. דאין כותבין:

בשטרי הלואה. כגון בעל חוב שלוה והיו קרקעותיו משועבדין למלוה ואי כתבי למלוה שטרא אחרינא טריף והדר טריף לקוחות וכל שטרי הלואה אע"פ שאין כתוב בו אחריות הרי הוא כמו שכתוב בו דכל לוה חייב באחריות החוב:

אבל שטרי מקח וממכר. שמכר לו שדהו ואמר נאבד שטרא של מכירה:

כותבין לו אחר חוץ מאחריות שבו. דלא כתבי בהאי שני אחריות דכיון דלית ביה אחריות לא מצי טריף ביה לקוחות ואי אמרת אם כן מה מועיל לו כיון דלא מצי למטרף ביה להכי אהני ליה דכי נקיט האי שטרא לא מצי למטען מוכר הא ארעא לא מכרתיה מעולם לך דהאי שטרא מוכיח דזבנה לו אבל לגבות לא מהני הואיל דאין בו אחריות אבל בשטר הלואה אע"ג דלית ביה אחריות מצי טריף ומש"ה אין כותבין בשטר הלואה כלל:

כותבין חוץ מן האחריות שבו. פירו' וכותבין מזמן ראשון, דאלו מזמן שני נפיק מינה חורבא כדאיתמ' לקמן גבי שטר מקח וממכר המאוחרין.

מי סברת שטרא מעליתא קא אמינא אלף בית בעלמא קא אמינא. קשיא לי, למה ליה כולי האי, לכתוב ליה שטרא מעליא חוץ מן האחריות שבו, כדאמור רבנן דרשב"ג בסמוך. וניחא לי, דאביי בההיא כרשב"ג סבירא ליה על כורחין, דהא קא מפרש טעמא דרשב"ג לקמן (בבא בתרא קסט, ב) משום דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה, ואביי נמי אותיות נקנות במסירה סבירא ליה, כדאיתא ביבמות פרק האשה שלום (יבמות קטו, א) גבי חבו בר נני ונני בר חבו, כנ"ל. אלא דאכתי קשיא לי, דהא אית לה לאביי שצריך להביא ראיה על הספירה.
תוספתא (פי"א ה"ד): נקרע בו קרע של בית דין פסול, נימוק או שהרקיב [או] שנעשה ככברה כשר, נמחק או נטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו פסול.

אף על פי שאמרו עדים אנו כתבתנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין במה דברים אמורים בשטרי הלואה. ואפילו הוא תוך זמן, ומפני שני דברים, חדא דשמא פרעו, דכל שאין שטר בידו חוששין שמא נפרע ואפילו תוך זמנו. ועוד דשמא יגבה ויחזור ויגבה. אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו. רשב"ג אומר אף שטרי מקח וממכר אין כותבין. ובהא פליגי, רשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה, וכדמפרש רבא לקמן (בבא בתרא קסט, ב), וקסבר דאין צריך להביא ראיה על המסירה, וכדאמר רבא לקמן (בבא בתרא קעג, א), דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה על המסירה, לפיכך אפילו שטרי מקח וממכר אין כותבין, דזימנין דחוזר לוקח זה ומוכר שדה זו לאותו שמכרה לו ומסר לו שטר המקח, ולמחר הוא תובעו מה אתה עושה בתוך שדי שמכרתו לי והא שטרא, ואי אמר ליה חזרתי ולקחתיו ממך והחזרת לי את השטר יטעון ויאמר לו שטר המקח בידי הוא, והיינו, ואותו שבידך מעולם לא בא לידי, אלא אתה הכתבתו מדעתך, כאותה ששנינו (קסז, ב) כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה אלא בכתיבה ומסירה, וכל שחזר לוקח זה ומכר למי שמכרה לו (ומכר) [ומסר] לו את השטר בכתיבה ומסירה, שטר שני זה שבידו לא מעלה ולא מוריד. ואם תאמר ולרשב"ג אם לחששא זו הוא חושש, אפילו בשמסר לו את השטר ואין בידו שטר אחר יכול לטעון עליו כן, ויאמר הנה יש לי עדים שמכרת לי ואותו שטר שבידך אתה הכתבתו מדעתך. י"ל כל שאין שטר בידו רגלים לדבר ואין שומעין לו. ואפילו לאביי דאמר לקמן דצריך להביא ראיה על המסירה, י"ל דבהא פליגי, דרשב"ג סבר אין צריך להביא ראיה על המסירה ורבנן סברי צריך להביא ראיה על המסירה.

שטר שנמחק או נטשטש אם רשומו נכר כבר למדת שהוא כשר ואם אין רשומו נכר כבר למדת הצדדין שאפשר לב"ד להטפיסה יצא השטר מקורע קרע שאינו של ב"ד והוא שתי וערב אלא קרעים שנראין כנעשים על ידי סבה ומקרה כגון מסמר והדומים לזה כשר ואם נקרע קרע ב"ד והוא שתי וערב פסול וכן הדין בכל קרע שיראה ממנו שנעשה על ידי אדם בכונה וכל שכן בקרע שאדם רגיל בו אע"פ שאינו שתי וערב:

יש בנימוקי הגאונים צדדים אחרים שעליהם ב"ד מטפיסין שטר כגון ראובן שיש לו חוב על שמעון ושמעון במדינת הים והלה הולך לו לתבוע חובו ומתירא שאם יוליך שטרו עמו שתאבד ממנו מחשש ליסטים או זעף הים וכיוצא באלו מניח שטרו ביד ב"ד וב"ד כותבין ושלטעם זה הטפיסוהו לו ונתקיימה חתימתם בידו וכשיגבה את חובו יברר הלה לב"ד שגבה אותו השטר וב"ד קורעין אף את זה ואם אבד ממנו מברר אבדתו בעדים ומחזירין לו ב"ד את זה שבידם וכן יש צדדין להטפיס שטר כגון שטר שיש בו זכות לפלני אם מעכשו אם שאפשר שיגיע לו זכות ממנו ומתירא שמא לכשיגיע לו אותו זכות לא יהא אותו שטר בידו ונמצא מפסיד ב"ד כותבין דבריו ומטפיסין לו אחר שתתקיים בפניהם חתימת השטר ושיעידו הם כן בהטפסתם:

יש עוד צדדין בהטפסות שטר כגון שבא שטר ליד ב"ד ונפל לאור מידם או קרעוהו בטעות כגון שהיו סבורים לקרוע שטר אחר שכותבין לו שטר אחר במקומו מזמן השטר ומשעבדין נכסי הלוה מאותו הזמן ואם אין הזמן ברור להם כותבין מה שנתברר להם כגון חדש או שנה ואם אין ברור להם כלל כותבין לו מאותו היום ומודיעין סבת כתיבתם. ואם נתקיימה חתימתם כותבין לו כן ואין צריך ראיה אחרת ואם לא נתקיימה חתימתם כותבין לו שפלני ופלני היו עדיו אלא שלא נתקיימה חתימתם בפניהם והלה צריך להביא אותם העדים לכוין עדותם ולגבות ממשעבדי או שיודה לו הלוה ולגבות מבני חרי:

נחתם השטר ביד העדים ונשתהה בידם ואבדה ברשותם או נפלה מידם לאור וכיוצא באלו יש אומרים שהעדים יכולים לחזור ולחתום ואין כאן משום עשו שליחותם כמו שכתבנו בקמא פרק הגוזל קמא צ"ח א' בענין שורף שטרותיו של חברו ויש אומרים שאין העדים יכולים לחזור ולחתום אלא באים ומעידים לב"ד וב"ד כותבין לו שכך היה וכל שיש לחוש שמא ימצא השטר הראשון כגון שאבדה שלא בידיעת הסבה כותבין שטר אחר ללוה שכך היה וכל זמן שיגבה אחת מהן יהא פטור משתיהן ששתיהן אינן אלא אחת או שבפרעון זה יהא פוטרו מעכשו מכל שטר שבידו אם יש עוד שטר בידו חוץ משטר פלני ופלני וכיוצא בזה לפי הענינים אבל כל שטעו העדים באיזה דבר ולא הרגישו עד לאחר שחתמו בודאי רשאין לקרוע ולחזור ולחתום לו שהרי לא נגמר מעשה שלהם עדין נפל מיד המלוה אע"פ שהלוה מודה לו אין כותבין לו אלא מהיום אא"כ נתבררה נפילתו בעדים ויעידו עליה בב"ד וב"ד כותבין ומקיימין על הדרכים שפירשנו:

יש צדדים שהדברים מראים שיהא ראוי לב"ד להטפיס את השטר ואין בידם לעשות כך כיצד הרי שבאו אלמים ואנסים וגוזלים שדות בני אדם ומתירא הנגזל שמא כשם שאנסו לו את שדהו כך יאנסוהו עד שיביאו להם שטר שבידם או שהתחילו לעשות כן כדי שלא יהא ראיה ביד הנגזלים להוציאו מתחת ידם ובאין לב"ד שיראו שטרותיהם ויקיימום ויטפיסום להם עד שאם יאנסו מהם הראשונה תשאר המוטפסת בידם אין לב"ד לעשות כן שכל שהשטר קיים אין כותבין שני שטרות על שדה אחת שמא יטרוף ויחזור ויטרוף כגון שיבא בעל חוב של מוכר וטורף קרקע זה מיד הלוקח ובא הלוקח וטורף מלקוחות שלקחו אחריו וקורעין ב"ד שטר מקח שבידו מן הראשון ומעמידין אותו בזה שטרף מן הלקוחות שבאו אחריו ואח"כ יעשה קנוניא עם בעל חוב שטרף קרקעו הראשון ממנו להחזירו לו ולהעמידו שם בשופי מעט זמן ואח"כ יחזור ויטרוף וטורפין לו והוא חוזר וטורף בשטר מכר שבידו ואע"פ שיש לפקפק הואיל ובאו לקוחות אחריו היאך טורף בעל חוב ממנו והרי הניח מקום אפשר באפותיקי או שבשעת ההלואה לא היה לו קרקע אלא זה וכשמכרו לזה מכרו בקבלת אחריות ובדאקנה או שקנאן קודם שמכרו וזה שכתבנו שבעל חוב חוזר וטורף לא בעל חוב דוקא שהרי בשעת הטירפא קורעין שטר חובו אלא שבא מכח אבותיו ר"ל שהביא ראיה שהיתה של אבותיו וגזלה מוכר זה מידו שאין כאן שטר חוב לקרקעו ושמא תאמר מה הוצרך להעמידו שם בשופי איזה זמן ולעשות תחבולה עם אותו שטרף לו ממנו והלא יש לחוש שיטרוף בשטר האחר ללוקח אחר תרצו בגמ' שאם כן נפישי עליה בעלי דינין כלומר אם טורף מלוקח זה וחוזר וטורף מזה האחר עד שלא תשוב בידו הקרקע באים שני הלקוחות וצווחים עליו שהרי נכר הדבר שמחמת אותו מקח בעצמו הוא טורף אבל כשמחזיר לו הקרקע והוא עומד בה מעט וחוזר זה בעדי אבות וטורפה ממנו אין הדבר נכר כל כך ללקוחות שמחמת אותו מקח בעצמו הוא אלא שסוברים שמחמת מקח אחר הוא:

מעתה אפילו אבד לו שטר מקחו אין כותבין לו שטר אחר ומ"מ אם העדים קיימים כותבין לו שטר שני ומפרשים בשטר זה שבמקח זה אם יטרף ממנו לא יגבה בו מן המוכר או מלקוחות שאחריו שאינו גובה בו לא מבני חרי ולא ממשעבדי ולא כתבנוהו אלא להעמיד השדה בידו שאם יבא המוכר או יורשיו לומר שלא נמכר לו מעולם יסלקם מעליו בשטר זה ולמדת לפי דרכך שאחריות טעות סופר הוא ואם לא שהוא כותב לו כך בפירוש היה לו דין אחריות מן הסתם כמו שביארנו במציעא שמא תאמר נכתוב לו שטר שני על מקחו באחריות ונכתוב למוכר שכל שטרות שיצאו על אותו קרקע חוץ מזה יהו בטלים שמא יטרוף מן הלקוחות שבאו אחריו שאין שטר זה אצלם ושמא תאמר אף במלוה ואבד שטרו לא נכתוב שובר שמא ימצא שטרו ויטרוף מן הלקוחות שאין השובר אצלם סתם הדברים שהלקוחות חוששין שמא נפרע וחוקרין את הדבר עם המוכר שמאחר שמעות הלוה מתפייס הוא במעות אבל זה שלקח קרקע וטרפוה ממנו אין חוששין שבעל הבית פייסו במעות שמן הסתם אין אדם מתפייס במעות מפסידות קרקע ואין נותנין על לבם לשאול כן:

שטרי הלואה אם בא המלוה ואמר אבד שטרי אע"פ שהביא עדים שאמרו אנו כתבנו וחתמנו אין כותבין ונותנין שמא פרעו ואפילו היה החוב לזמן ובא להם תוך זמן ואינו גובה בעדים אלו אלא כעדים שבעל פה שאם אמר פרעתי נאמן ואם אמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן בעדותם וגובה מבני חרי הא כל שנתבררה אבדתו לעדים באים לב"ד על הדרכים שכתבנו:

אין כותבין שני שטרות על שדה אחת דילמא טריף וכו'. ואם תשאל וכיון דהא איכא לקוחות דקא טריף האי מיניהו דאלמא זביניה מקמי זביניהו הוא דהוה היכי מצי בעל חוב למיטרף מיניה מעיקרא לימא ליה לבעל חוב זיל טריף מהני לקוחות דהוה בתראי ולא תטריף מינאי דהנחתי לך מקום לגבות ממנו. תשובתך משכחת לה בדהויא האי ארעא אפותיקי לההוא בעל חוב. אי נמי משכחת לה כגון דלא הוה ליה ללוה בעידנא דאוזפיה מלוה הני זוזי אלא האי ארעא בלחוד ובתר הכי זבנה לשמעון וקביל עליה אחריות בדאיקני וקנה לוה נכסי בתר הכי וזבנינהו ללקוחות אי נמי קני ליה להני נכסי והדר זבנה לההיא ארעא דהויא גביה בעידן ההלואה לשמעון ואף על גב דלא כתב ליה דאקני והדר זבנינהו להני נכסי דלקוחות דכי אתי בעל חוב טריף ההוא ארעא דהות ליה ללוה בעידן ההלואה אבל הנך נכסי דקנה לוה בתר הכי לא טריף להו דהוה לוה וקנה ומכר דלא משתעבד וכי טריף ליה מלוה להא ארעא משמעון הדר שמעון וטריף ליה להני נכסי אחריני מלקוחות דאי קנה להו מקמי דלזבנה להאי ארעא לשמעון הא ודאי כבר אישתעבדו ליה לשמעון מקמי דלזבנינהו ללקוחות ואי לבתר דזבנה להאי ארעא לשמעון הוא דקני להו להני נכסי כיון דכתב ליה לשמעון בדאיקני מעידנא דקנה להו בתר הכי להני נכסי אשתעבדו ליה לשמעון מקמי דליזבנינהו ללקוחות הילכך אתי שמעון וטריף להו:

אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי ודילמא רישומו ניכר הוה. פירש קס"ד דרב אחא דהכין קא"ל אביי לספריה דליכתוב להו למרוותיה נסחי דשטרי דידהו אניירא וקהדר מחקי ליה:

יג. מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו. מדקתני רישא מי שנמחק שטר חובו והדר קתני מעמיד עליו עדים, שמע מינה הני עדים לאו עדים שנמחק בפניהם נינהו, אלא עדים בעלמא קתני, ואע"ג דלא נמחק בפניהם, ולאחר שנמחק הוא דמעמיד עליו עדים. ולמאי, אי לאסהודי בבי דינא אמאי דהוה כתיב בשטרא, האי מעמיד עליו עדים, מביא עדיו לב"ד מיבעי ליה. ועוד האי מעמיד עליו עדים ובא לפני בית (בין) [דין], בא לפני ב"ד ומעמיד עליו עדים מבעי ליה. אלא מדקתני מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד, שמע מינה הני עדים כי מייתי להו מעיקרא לאו לאסהודי בבי דינא במילתא דהוו ידעי לה מקמי הכין הוא, אלא לאוקומינהו מעיקרא אגופיה דשטרא מקמי דאזיל לבי דינא, כגון דחייש דילמא מיתרע ביה בשטרא מילתא ביני ביני ולא יכיל לקיומיה בב"ד. הילכך את"ל דהאי מי שנמחק שטר חובו דקתני בשרישומו ניכר קאי דקי"ל דכשר, בדין הוא דקיום נמי לא באעי, אלא הכא במאי עסקינן כגון דחייש דילמא אדממטי ליה לבי דינא מימחיק טפי, (ועלי) [ועלה] קתני מעמיד עליו עדים דחזו בשרישומו ניכר ומתברר קמיהו כל מאי דכתיב ביה בשטרא, דאי נמי מימחיק שטרא לגמרי מקמי דמחוי ליה בבי דינא, מיתי הנהו סהדי דאוקי עליה לבי דינא ומסהדי קמי בי דינא דחזיוה לשטרא גביה בשהיה רשומו ניכר, ועבדי ליה קיום, איש פלוני נמחק שטרו שהיה זמנו ביום פלוני ופלוני ופלוני היו עדיו החתומין עליו, וכתבי ליה לנוסחא דשטרא מפומא דסהדי בתר דבדקי להו זה שלא בפני זה ונמצאת עדותן מכוונת. וקרעי ליה לשטרא קמא, וכתבי ליה בקיומיה דקרעוה לשטר חוב, ואי לא פסול, דילמא טריף והדר טריף.

ומאי טעמא צריך למכתב עדי השטר, דאי פסולין נינהו מייתי לוה סהדי ומרע להו. אם כתוב בו בשטר הקיום הוזקקנו לעדותן של עדים שהעידו לפנינו שראו שהיה רישומו ניכר ונתברר להם כל הכתוב בו ונמצאת עדותן מכוונת כשר ואם לאו פסול. מיהו לא משכחת לה אלא כגון דהנהו סהדי דמיקים השתא מפומייהו לא איעלם שטרא מיניהו מכי חזו דרישומו ניכר ועד שנמחק לגמרי, א"נ דמסהדי דלא פרעיה ביני ביני, דאי לאו הכי חיישינן דילמא פרעיה ביני ביני ולוה הוא דמחקיה לגמרי.

ואם תמצא לומר האי מי שנמחק שטר חובו דקתני בשאין רישומו ניכר קאי, לא משכחת לה אלא כגון שנמחק בפני עדים והן מעידים שלא היה בו מחק עד שנמחק בפניהן, אלא שאין יודעין מה שהיה כתוב בו, לפיכך מעמיד עליו עדים שמכירין את השטר ויודעין מה שהיה כתוב בו. ומפני מה מעמיד עליו עדים, להכיר עצמו של שטר עד שלא ישתנה לגמרי ולא יכירוהו, שאע"פ שיודעין שהיה בידו של זה שטר מקויים כראוי ויודעין מה שהיה כתוב בו, אי לא מסהדי דהאי הוא דאימחיק קמי הנך סהדי אחריני לא עבדינן ליה קיום, דאימור ההוא איפרועי איפרע ושקליה לוה ואזל, והאי מחוק אחרינא הוא.

ולפום הדין אנפא כיון דצריך לעדים שנמחק בפניהם, לא עבדינן ליה קיום עד דמסהדי דאימחיק באנפיהו, דההיא שעתא דאימחיק חזיוה ולא הוה ביה מחקא דמיפסיל בגויה.

והוא דהוו סהדי דבקיאי בקריאת השטר ומכירין מקום נמחק ונגרר ומטושטש, דאי לאו הכי חיישינן דילמא כי אמחיק קמיהו מחוק הוה במקום שנפסל בו מחמת דפרעיה לוה ומחקיה. ודוקא נמי דמסהדי דכי אמחיק באונס אמחיק, אבל היכא דמחקיה מלוה גופיה מדעת אי נמי אנחיה בדוכתא דידיע דמימחיק בגויה ואמחיק ובתר הכי קא בעי למעבד ליה קיום, לאו כמיניה, דאימור מיפרע פרעי, דאי לאו הכי לא הוה מחיק ליה ולא הוה עביד ליה מילתא דמימחיק בגויה, והשתא קא מיחרט וקא בעי למעבד ליה קיום כי היכי דלגבי ביה זימנא אחריתי. והוא הדין היכא דאימחיק באונס, מיהו לא הוה קאי ברשותיה דמלוה, כגון דהוה שדי בשוקא אי נמי בידא דאיניש מעלמא דלא ידיע בתורת מאי הוה נקיט ליה ואימחיק, לית להו רשותא לבי דינא למעבד ליה קיום, דכיון דלא הוה נפיק מתותי ידא דמלוה אתרע ליה, דאימור מפרע פרעיה והשתא קא בעי למגבא ביה זימנא אחריתי. לא יהא דינו של זה קל מהמוצא שטר חוב דקימא לן דאע"פ שחייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפירעון ולקינוניא. ואפי' להדין אנפא בתרא אע"פ דכתב ליה בקיומיה דאין רישומו ניכר הוה אי לא כתיב ביה דקרעוה לשטרא לא מגבינן ביה, דאכתי איכא למיחש דילמא טריף והדר טריף ודילמא הני דאסהידו דאין רשומו ניכר הוה לא הוה בריא נהוריהו ואי מתרמי ליה בי דינא אחרינא או סהדי דבריא נהוריהון טפי מהני מנכר להון רשומיה ומגבו ביה זימנא אחרינא.

והני תרי אנפי תרוייהו לעניין דינא הילכאתא נינהו. ובין לאנפא קמא ובין לאנפא בתרא לא עבדינן קיום כי האי גוונא אלא בבי דינא דגמירי דינא ובקיאי בשטרות ודרישות וחקירות. דיקא נמי דקתני ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום, ולא קתני עושה בית דין והן עושין לו קיום, כדקתני התם (גיטין כט,ב) גבי שליח הגט עושה בית דין ומשלחו, וגבי ביטול הגט נמי קתני (שם לב,א) היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו, ואלו הכא קתני בא לפני בית דין והן עושין לו קיום, דאלמא בית דין הראוי לדון בעינן. ובריתא נמי דיקא דקתני אם כתוב בו והזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת, ש"מ בבית דין שבקיאין בחקירת העדים עסיקינן. והני מילי בי דינא, אבל עדים שחתמו עליו אע"פ שנמחק בפניהם לית להו רשותא למכתב ליה שטרא אחרינא, דעדים שעשו שליחותן אינן חוזרין ועושין שליחותן, כדבעינן למימר בגמרא לקמן גבי מי שפרע מקצת חובו:

פג. הרי אמרו מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום ת"ר אי זהו קיומו אנו פלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו אם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מקויימת גובה ואינו צריך להביא ראיה ואם לאו צריך להביא ראיה נקרע פסול נתקרע כשר נמחק או נטשטש אם רשומו ניכר כשר ואם לאו פסול. אם תמצא לומר האי מי שנמחק שטר חובו דקתני במתני' ושטר מחוק דקתני בברייתא בשרישומו ניכר קאי, משכחת לה בשהעמיד עליו עדים וראו שהיה רישומו ניכר ונתברר להם כל הכתוב בו ולא הספיק לעשות לו קיום עד שנמחק לגמרי, דמיתי הנהו סהדי דאוקי עליה לבי דינא ומסהדי קמי בי דינא דחזיוה לשטרא גביה כשהיה רישומו ניכר ועבדי ליה קיום, לא מיתוקמא אלא בדלא איעלם שטרא מעינא דסהדי מכי חזו דרישומו ניכר ועד שנמחק לגמרי, דאי לאו הכי חיישינן דילמא פרעיה ביני ביני ולוה הוא דמחקיה לגמרי כדברירנא במתני'. והא דקתני ופלוני ופלוני עדיו, לאו אעדים דמיקיים השתא מפומיהו קאמר, אלא אעדים החתומין על השטר קאמר, דצריך למכתב סהדי דשטרא בשטר קיומיה, דאיכא למיחש דילמא קרובין או פסולין נינהו, ואי לא כתיב שמיהו בשטר קיומיה לא מצי לוה לברורי דקרובין או פסולין הוו. מיהו הא דקתני אם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים, אסהדי דמיקיים מפומייהו קאמר, דאי כתיב ביה בשטר הקיום הוזקקנו לעדותן של עדים שהעידו על מה שהיה כתוב בו ונמצאת עדותן מכוונת גובה ואינו צריך להביא ראיה, כלומר הרי הוא כאלו היה השטר הראשון מקוים בידו כראוי כבתחילה עד שלא נמחק, ואם לאו צריך להביא ראיה שעדות העדים שנתקיים השטר מפיהן נכונה היתה, ואם לא הביא ראיה הרי זה כאלו אין בידו שטר כל עיקר.

והא דקתני סופא נקרע פסול כו', כולה מלתא לפרושי אנפא דמי שנמחק שטר חובו קאתיא. דאי נקרע שטר החוב קרע בית דין שלא בפני עדים, פסול ואין עושין לו קיום, דאימור מיפרע פרעיה ולוה הוא דקרעיה. ואם נתקרע כשר. ואם רצה עושין לו קיום עד שלא יקרע קרע הפוסלו. נמחק או נטשטש, אם רישומו ניכר כשר, ואם רצה לעשות לו קיום עד שלא ימחק לגמרי עושה. ואם אין רישומו נכר, פסול ואין עושין לו קיום. ומיירי כגון שלא נמחק בפני עדים, אי נמי שנמחק בפני עדים ולא ידעי מאי הוה כתיב ביה. היכי דמי נמחק והיכי דאמי נטשטש, נמחק שניטל הדיו מן הנייר מחמת זיעת היד המשמשת בו ודרכה למחוק את הדייו, אלא שפעמים שרישומו ניכר בכל האותיות מחמת שמקומו שונה משאר הנייר. ונטשטש שפשה הדיו בנייר ואין צורת האותיות נכרת, אלא שפעמים שרישומן של אותיות נכר מכלל מקום הפשיון שסביבותיהן. והיינו דאמרי' נמחק או נטשטש אם רשומו ניכר, דאיכא למימר מאי ניהו דהוה כתיב ביה כשר, ואם לאו פסול.

ואם תמצא לומר האי מי שנמחק שטר חובו ושטר מחוק דקתני בברייתא בשאין רישומו ניכר קאי, וכגן שנמחק בפני עדים והן מעידין שלא היה בו מחק עד שנמחק בפניהן, אלא שאין יודעין מה שהיה כתוב בו, לפיכך מעמיד עליו עדים שמכירין את השטר ויודעין מה שהיה כתוב [בו]. ומפני מה מעמיד עליו עדים, להכיר עצמו של שטר עד שלא ישתנה לגמרי ולא יכירוהו, שאע"פ שיודעין שהיה בידו של זה שטר מקויים כראוי ויודעין מה שהיה כתוב בו, אי לא מסהדי דהאי הוא דאימחק קמי הנך סהדי אחריני לא עבדינן ליה קיום, דאימור ההוא אפרועי אפרע ומקליה לוה ואזל והאי מחוק אחרינא הוא. ולפום הדין פירושא הא דקתני נקרע פסול נתקרע כשר ושאר ברייתא, לאו דינא דמאן דבאעי למעבד קיום לשטריה קמ"ל, דכל היכא דקתני כשר לא באעי קיום, אלא מילתא באנפי נפשה קמ"ל, דרישא אשמעינן בשנמחק ואין רישומו ניכר אלא שיש עדים שאפשר לקיימו מפיהם, והוא הדין היכא דנקרע באונס בפני עדים, וסופא אשמעינן היכא דנקרע או נמחק שלא בפני עדים וליכא למסמך אלא אגופיה דשטרא, דאי נקרע פסול, נתקרע כשר ואין צריך קיום, נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר ולא בעי קיום ואם לאו פסול ולא מהני ביה קיום.

ושמעינן מיהא מתניתא דאע"ג דקימא לן אין חוששין לב"ד טועין, הני מילי במידי דליכא למיתלא טיעותא בבית דין מחמת דשכיחא וזהירי בה דלא ליתי בה איניש לידי פסידא, אבל במידי דאיכא למיתלי טיעותא בבית דין מחמת דלא שכיחא ולא ידעי לאזדהורי בה דלא ליתי בה אינשי לידי פסידא חיישינן לבית דין טועין. דהא הכא דהאי קיום מעשה בית דין הוא, וכי לא כתיב ביה הוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת צריך להביא ראיה. ומאי טעותא דאיכא למתלא בהו, דלא הוזקקו לעדותן של עדים שנתקיים על פיהם לדרשן בדרישות ובחקירות הצריכין בדבר כראוי, דהא מילתא דלא שכיחא היא. והוא הדין במילתא דתליא בסברא, דאיכא בי דינא דטעי בה דחוששין כדברירנא בכתובות בסוף פרק הנושא את האשה (כתובות קד,ב) במעשה דרבה בר שילא:

פד. היכי דמי נקרע והיכי דמי נתקרע אמר רב יאודה נקרע קרע בית דין נתקרע קרע שאינו של בית דין היכי דמי קרע ב"ד א"ר יאודה אמר רב כגון שנתקרע מקום העדים ומקום הזמן ומקום התורף. שהוא שם המלוה ושם הלוה ושם המעות, ואע"ג דלא נקרע שתי וערב. אביי אמר כגון שנקרע שתי וערב. אע"ג שלא נקרע במקומות הללו. ומסתברא דטעמא דשתי וערב משום דנקרע השטר לארבע רוחותיו. ואיכא למימר דטעמא דמילתא דכיון דבעלמא כיוצא בה פסול עשאוהו סימן פסול. והא דרב יאודה ודאביי תרויהי הלכתא נינהי דאידי ואידי קרע ב"ד הוא:

פה. הנהו ערבאי דהוו קאנסי ארעתא דאינשי אתו מראואתייהו לקמיה דאביי אמרי ליה ליחזי מר שטרין ולכתוב לן שטרא דאי מתניס חד נקיטינן חד בידן אמר להו מאי אעביד לכו דאמר רב ספרא אין כותבין שני שטרות של מכר על שדה אחת דילמא טריף והדר טריף. כדבעינן למימר קמן. הוו קא טרדי ליה אמר ליה לספריה זיל כתוב להו הוא על המחק ועדיו על הנייר דפסול אמר ליה רב אדא בר מניומי לאביי וליחוש דילמא הוי רישומו ניכר ותניא נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר. הכא נמי כי כתבי ליה מעיקרא אשטרא אבאד ומחקיה והדר ליה כתבי ליה אמחקא, ליחוש דילמא הוי רשומו דכתבא קמא ניכר, ומתברר דשטרא מעליא הוה כתיב ביה וכשר, דאי בתר מאי דהוה כתיב ביה מעיקרא קאזלת כשר, ואי בתר השתא כשר.

אמר ליה מי קאמינא שטרא מעליא אלף בית (בעל) בעלמא קאמינא. כלומר מי קאמינא דלכתוב להו מעיקרא שטרא מעליא והדר למחקיה ולכתביה לשטרא עלויה זימנא אחריתי, אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא, דלכתוב עלה מעיקרא אלף בי"ת בעלמא והדר למחקיה ולכתוב עליה שטרא, דאי לא הוי רישומיה דאל"ף בי"ת ניכר פסול, דאימור אל"ף בי"ת בעלמא הוה כתיב ביה אי נמי מידי אחרינא ועדים לאו אהאי שטרא חתימי ואתא הוא ומחקיה לכתבא וכתיב מאי דבעי, וכל שכן (איכא) [היכא] דרישומו ניכר דאל"ף בית בעלמא הוה כתיב ביה מעיקרא דפסול.

ושמעינן מינה דאפי' היכא דמוכחא מילתא דלאו לקינוניא קא מיכוין, כגון דאנסי לה לארעא ולשטרא מיניה, ואתא לבי דינא ואחוי שטריה למכתב ליה שטרא אחרינא דמשמע מיניה דאפיק פלניא בבי דינא שטר זביני דנוסחיה כך וכך ודאיקיים ההוא שטרא באנפי בי דינא, דאי מתניס חד נקיט אחרינא בידיה, לא כתבינן ליה. ודוקא בשטר שיש בו חיוב אחריות, לא שנא שטר הלואה ולא שנא מכר, היכא דלא מפריש ביה בהאי נוסחא דלא למגבא ביה כתביה, אבל שטר מתנה וכיוצא בו אי נמי בשטר מכר חוץ מן האחריות שבו כותבין כדבענן לברורי לקמן. והאי דלא כתיב להו אביי כה"ג משום דמרואתא דשטארי לא הוה ניחא להו למכתב להו אלא נוסחא דכולה שטרא, דאי מתניס חד נקטי אחרינא בהדייהו ולא לפקע אחריותיהו מיניה דמוכר.

ומנא תימרא דמרואתא דהני שטרי למכתב להו בי דינא נוסחא דשטר זביניהו הוה בעו, דש"מ דכה"ג נמי אין כותבין, ודילמא למכתב להו שטר זביני זימנא אחריתי ולמחתם סהדי קמאי עליה הוה בעו. לא ס"ד, דאי למכתב ליה שטר זביני כדמעיקרא ולאחתומי עליה סהדי דשטרא קמא גופיהו, (לימא) [למה] להו למימר ליה לאביי לחזי מר שטרין ולכתוב לן שטרא אחרינא, אטו אביי הוה חתים מעיקרא אכולהו הנך שטרי דזביני. ועוד א"נ הוה חתים מעיקרא אשטרי קמאי, כי חזי להו לשטרי מאי הוי, אטו משום דחזי לה לחתמות ידיה הדר ומסהיד, הא ודאי אי מדכר לה לסהדותא מסהיד ואי לא לא מסהיד. וכ"ש דפשטיה דעובדא לא משמע דהוו בעו מיניה למכתב להו אלא נוסחא דשטרא דמשמע דקמו בי דינא אשטרי זביני דהנהי ארעאתא, ואפילו הכי קאמרינן דאין כותבין דילמא טריף והדר טריף. ואף על גב דלא כתבי ביה בהאי נוסחא דקרעוה לשטרא קמא ולא מצי טריף ביה, אפילו הכי אין כותבין, דכל כה"ג חיישינן לבית דין טועין דילמא טעו ומגבו ביה:

פו. ושמעינן נמי דהא דתניא הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול דוקא היכא דאיכא למימר דמעיקרא מידי אחרינא הוה כתיב עלוי האי שטרא וכי חתימי סהדי לאו אמאי דכתיבי בהאי שטרא חתימי, אבל היכא דרישומו של כתב הראשון נכר דמקמי דאמחיק לא הוה כתיב ביה השתא בתר דאמחיק כשר:

(ו) ודילמא רשומן ניכר דתניא נמחק או ניטשטש אם רשומו ניכר כשר פי' דילמא מחיק חתימת העדים ולא יניחנה אלא שיהא רשומו ניכר ולא יותר ויראו כי גם העדי' על המחק חתמו ויעשו אותו הוא ועדיו על המחק דכשר אטו מי קאמינ' שטרא מעליא אלף בי"ת בעלמא קאמינא פי' וזה שאמרתי על המחק לאו דוקא אלא דבר ריקם דבר בדבר הכתוב על המחק שהוא בטל והם יטעו בחתימ' בלבד וסברו כי שטר כשר כתבתם להם:

גמרא. תנו רבנן כיצד עושים לו קיומו אנא פלוני ופלוני ופלוני בית דין הוציא פלוני לפנינו שטר מחוק ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו אם כתבו בו הוזקקנו לעדותם של עדים כו'. פשוטן של דברים מתוך שהוא צריך להביא השטר המחוק לפניהם והוא אינו ניכר בו כלום משמע שצריך שתהא חתימת העדים נכרת והם יקיימו אותה וכן הדין שלא יהא קיומו בשנים ושלא בבית דין שהרי קיום השטרות בשלשה והאי פלוני ופלוני עדיו דקאמר על עידי המחק קאמר. ואם כתבו בו הוזקקנו לעדותם של עדים פירוש אם כתבו כל העדות באותו קיום וכתבו הוזקקנו לעדותם של עדים כו'. הראב"ד ז"ל.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לבית דין. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא בשלא נמחקו העדים החתומים עליו לפי שקיום שטרות צריך בית דין הילכך צריך שיראו בית דין העדים החתומים בשטר ויקיימו אותו ואלו נמחקו נמצא שאין קיומו אלא בשנים אלא על כרחך כשחתימתם של עדים קיימת ועדים המעידים במחיקתו על מה שהיה כתוב בשטר הם מעידים ונאמנים בכך ואין חוששים שמא לשונות סתומין היו בו שאין העדים בקיאים בו אלא סומכים עליהם דאי לא תימא הכי אם כן לעולם אין מעידים אלא בשכתבו העדים בשטר (משמע שלהם) מה שראו קודם שימחק כל הלשון שכתוב בו ויעידו עליו בבית דין ולישנא דתלמודא לא משמע הכי. ומכאן אנו למדין מה שנוהגים בתי דינים להטפיס כל שטר שאין בו אחריות ואפילו בשטרי מקח וממכר מטפיסים ובלבד שיכתבו חוץ מן האחריות שבו שכיון שמטפיסים אותו משום מחק כך יהא צריך להטפיס אותו מחמת טענה אחרת כיון דליכא למיחש למידי. אם כתוב בו הוזקקנו לעדותם של עדים כו' כלומר הוזקקנו לעדותם של עדים החתומים בשטר ונמצאת מכוונת כו' וכן כתב ה"ר אברהם אב בית דין ז"ל אם כתוב בו הוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת כלומר שדקדקנו בחתימת עדים וקיימנוה גובה המלוה ואין צריך ראיה אחרת וכמאן דנקיט שטרא קמייתא דמי ואינו יכול לטעון פרעתי. עד כאן.

ואם כתוב בו הוזקקנו לעדותם של עדים כו'. תימה למה צריך לכתוב כל זה (מה שכתב) מאי שנא משאר קיום שטרות דפשיטא לן שהדיינים לא קיימוהו עד שנזקקו יפה לעדותם של עדים. ונראה לי דלא דמי לשאר קיום שטרות שהשטר קיים לפנינו והם מעידים שמכירים חתימת העדים אין צריך דקדוק כל כך אבל הכא שבא השטר מחוק לפנינו והם מעידים שכבר הכירוהו צריך דקדוק גדול אם היה רשומו ניכר בשעה שראוהו. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: תנו רבנן כיצד קיומו כו'. פירוש וזה המחק היה רשומו ניכר. ואם כתוב בו כלומר בזה השטר שכתבו אותו בית דין בקיומו של שטר הנמחק הוזקקנו לעדותם של עדים כלומר חקרנו אותם ונמצאת עדותן מכוונת כלומר עדות כונה כשהמלוה רוצה לגבות עכשיו בזה השטר אין אנו מצריכים להביא ראיה שעדותם נכונה היתה שהרי חקרו אותם בית דין שהעתיקו אותו השטר המחוק וקיימוהו ואם לאו כשהלוה טוען ואומר לא היו דברים מעולם אי נמי טענה אחרת שהיא מועלת כשאין עליו שטר ואינה מועלת כשיש עליו שטר צריך המלוה להביא ראיה שהיתה העדות עדות נכונה ובכך יהיה השטר כתקונו ואין משגיחים לטענת הלוה. עד כאן.

היכי דמי קרע של בית דין אמר רב יהודה אמר רב במקום עדים כו'. מצאתי לרבינו האיי גאון ז"ל בתשובה שפסק כדברי שניהם להחמירן הילכך אם נקרע במקום העדים ומקום הזמן ומקום התורף אף על פי שאינו שתי וערב פסול וכן אם נקרע שתי וערב בכל מקום פסול. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה איזהו קרע בית דין שתי וערב מכלל דבכל דוכתא בעינן שתי וערב. הר"ן ז"ל.

הנהו ערבאי דאתו לפומבדיתא. פירוש אנשים גוים ערביים הוו קא אנסי ארעתא דאינשי כלומר הוו גזלי להו והוו קאנסי למרוותיהו עד דהוו מייתי להו לשטרי דהנהו ארעתא ושרפי ליה אתו מרייהו דארעא קמי דאביי ואמרי ליה ליחזי מר שטרין ולכתוב לן שטרא אחרינא דאם איתניס כו' אמר להו ומה אעביד לכו כו' הוו קא טרדי ליה אמר לספריה זיל כתוב להו על המחק כו'. פירוש אמר ליה אביי לספריה לאטעתינהו להנהו מרוותא ולמכתב להו שטרי דלא מהנו כי היכי דליסלוק טרדייהו מעלויה נפשיה. הרא"ם ז"ל.

אמר ליה לספריה זיל כתוב להו על המחק כו'. והיה סבור רב אחא בר מניומי שכך אמר לו שיכתוב השטר ויפיל עליו מים כמי שלא כוון ויהיה שטר מחוק אבל יזהר על חתימת עדים שמא יראו אותה מטושטשת ולא יקבלו אותה והקשה לו שמא יהא רשומו ניכר ונמצאו בידם שני שטרות אמר ליה אביי אטו מי קאמינא שטרא מעליא וימחקנה לא אלא שיכתוב להם דברי הבאי שלא יועילו אלא כאל"ף בי"ת דעלמא ויהא כמי שהוא על המחק ועדיו על הנייר שפסול. הראב"ד ז"ל. והרא"ם ז"ל כפירוש רשב"ם.

אף על פי שאמרו עדים כו'. במה דברים אמורים בשטרי הלוואה פירוש ואפילו הוא תוך זמן ומפני שני דברים חדא דשמא פרעו דכל שאין שטר בידו חוששים שמא נפרע ואפילו תוך זמן ועוד דשמא יגבה ויחזור ויגבה. הרשב"א ז"ל.
וכן פירש הרא"ם ז"ל וזה לשונו: במה דברים אמורים בשטרי הלוואה. פירוש שכיון שהם עומדים לפרעון חיישינן שמא פרעו אבל בשטרי מקח וממכר שאינם עשויים לפרעון אלא שתעמוד אותה לקיחה בידו כותבים חוץ כו'. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: בשטרי הלוואה. דחיישינן שמא פרעו והחזיר לו השטר ועכשיו יוציא עליו שטר זה ויגבה ממנו מבני חרי ואפילו הוא מזמנו של ראשון ואמר שתי פעמים הלויתי לו ביום אחד או שמא אבד השטר חוב מיד הלוה. עד כאן.

בפרשב"ם בד"ה בשטרי כו' א"נ דלמא חזר ומצאו כו' עכ"ל דודאי היכא דאיכא עדים דנאבד השטר בשוק אין לחוש שימצאהו דוקא המלוה ומכ"ש אם העידו שנאבד לגמרי כגון שנשרף דכותבין לו שטר אחר אבל הכא כיון שאין לו עדים שנאבד אף אם נאמר שאמת הוא כדבריו ולא ידע היכן הוא אפשר שהניחו באיזה מקום המשתמר ושכחו שם וימצאהו אח"כ וק"ל:

תוס' בד"ה ופלוני כו' לר"י שמזכירין ה"ה נמי העדים שהעידו שראו אותו שטר כו' לפוסלן כו' לכותבן כו' מזכירין כו' כצ"ל מת"י:

בד"ה אבל בשטר כו' ותימה קצת אם לא כתב לו שטר מכירה אלא קנה לך איהו כו' עכ"ל נראה דלהא ודאי לא ניחוש שיארע כך שימכור לו הלוקח שוב הקרקע באותו יום שקנאה הלוקח אלא שניחוש שהוא יטעון כן ומש"ה בכתב לו הלוקח שוב שטר מכירה על קרקע זו ויש בו זמן מאוחר לזמן ב' שטרות שביד הלוקח לא יוכל הלוקח להפסידו אבל בכתב לו קנה לך איהו כו' דאין דרך לכתוב ביה זמן יפסידנו הלוקח שלא יהיה המוכר מוחזק בה יותר מן הלוקח שיאמר הלוקח קנה לך איהו כו' נכתב בו ביום שנכתבו הב' שטרות ושמא הוא החזירה כו' ומה שכתב ר"י בתירוצו דכולי האי לא חיישינן היינו שיטעון כן דלא מסיק אדעתיה טענת שקר כזו וגם אם מסיק אדעתיה לא יהא לו פנים כו' ודו"ק:

בא"ד אין כתוב בו זמן ואח"כ כו' הכא שירא הוא כו' מתחלת כתיבה כתבת כו' ועוד תימה לר' שמעון בן גמליאל כו' ולא תקשה לרשב"ג כל זה רשב"ג אומר אף כו' אבל אם נכתב לו שטר שני ללוקח אפילו כו' שהחזיר לו לא יועיל כו' חזר המכר וא"ת אפי' כשיש כו' שמכרת לי השדה עשית שנים או כו' כצ"ל מת"י:

גמרא נמחק כו' אם רישומו ניכר כשר. נ"ל דלשון נמחק הוא אפי' ע"י אדם כלשון נקרע דבסמוך ולהכי שפיר פריך לקמן רב אחא ב"מ ודלמא רישומו ניכר ועי' תומים שם אות ח':

תד"ה אבל. שאז אין כותבין זמן ויאמר שאח"כ כו'. כ"ה גי' הישנה ונכונה היא. והגי' שבגליון מהרש"א לל"צ וגם היא משובשת:

גמ' הוציא. שטר מחוק לפנינו שהיה כתוב ביום פלוני: ופלוני ופלוני. היו עדים שחתומים בו: ומפרש גמרא אם כתוב בו הוזקקנו כו'. שעמדו אלו בית דין המקיימין וחקרו עדים החתומים בו להעיד על חתימתן ונמצאו דבריהם מכוונין: גובה. מזמן ראשון הכתוב בשטר ואין צריך ראיה אחרת ואם לאו צריך להביא ראיה אחרת על הזמן ועל סכום המעות ועל כל מה שהיה כתוב בשטר: נקרע. על ידי אדם: נתקרע. מעצמו: ערבאי. ישמעאלים: וקאנסי לארעתא דאינשי. ומתוך שהיו בעלי זרוע כופין בעליהן לתת גם השטרות שלא יוכלו לערער: ליחזי מר שטרא. מה כתוב בו קודם שיאנסו ממנו וכתוב לנו אחר תחתיו שאם יאנס אחד ישאר לנו שני ולזמן מרובה אם תהיה ידינו תקיפה נערער על שדותינו ונקחם מיד הלוקחים אותם מיד הערביים: דאמר רב ספרא. לקמן בשמעתין: דלמא טריף והדר טריף. זה הלוקח שקנה שדה באחריות זמנין דטריף ליה מיניה בעל חוב דמוכר ואתי איהו וטריף מלקוחות ומחזיר להם אחד מן השטרות כדי לגבות בו מן המוכר והדר טריף מלקוחות אחריני על ידי השטר השני ואומר עתה טרפו ממני ואחזור ואטרוף מלקוחות והרי שטר מכירתי עדיין הוא בידי: קא טרדי ליה. מפצירין בו: אמר ליה לספריה זיל כתוב להו. שטר ומחוק אותו ואחר כך כתוב על המחק והעדים יחתמו על הנייר ואלו לא יתנו לב שהוא פסול ואיפטר מהם: אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי כו'. לי נראה דרב אחא בר מניומי הוה סלקא דעתיה דהכי אמר אביי לספריה דנכתוב להו שטרא מעליא והדר נמחקיה והדר נכתביה על המחק ונחתמו סהדי על הנייר והכי קשיא ליה ודלמא לא מחקי ליה שפיר משום דבעי למיכתב עליה והוי רושם ראשון ניכר ואזלי ומחקי ליה להאי כתבא בתרא ומוקי ליה אקמא והוה ליה רושם ראשון ניכר וכשר וראשון לא על המחק נכתב והוה ליה כנטשטש דאמרן לעיל רישומו ניכר כשר: אמר ליה מי סברת שטרא מעליא קאמינא. דנכתוב ונמחקיה: אל''ף בי''ת בעלמא קאמינא. דברים בטלים אמרתי לכתוב ולמחוק: אבד שטר חובי. וכתבו לי אחר תחתיו ככל הכתוב בראשון וכגון שאין לו עדים שאבד ממנו: כתבנו ונתננו לו. דליכא למימר שמא כתב ללוות ולא לוה: בשטרי הלואה. אפילו אם באו לכתוב חוץ מאחריות שבו אין כותבין דאתו למיטרף ביה מבני חרי ושמא לא אבד הראשון אי נמי דלמא חזר ומצאו וטריף והדר טריף: אבל בשטרי מקח וממכר. אם אמרו עדים כתבנו ונתננו לו כותבין לו אחר חוץ מאחריות שבו מאחר שאמת הדבר שזה הקרקע קנוי לו והוא ירא פן ישתקע הדבר ויערערו עליו שלא כדין כותבין לו שטר מקח בלא אחריות כדמפרש לקמן (דף קסט:) שטרא דנן דכתבנוהי דלא למיגבי ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי כו':

ופלוני ופלוני עדיו. החתומים בשטר כך פירש רשב''ם ונראה לר''י שמזכיר (הוא הדין) נמי העדים שהעידו שראו אותו השטר שאם ירצה הלוה היום או למחר לפסלן שיוכל לפסלן ותימה אם צריך לכתבן שאין הגמרא מזכירן וצריך עיון בתיקון שטרות: אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו. וכותבין מזמן ראשון דאי מזמנא דהאידנא שמא חזר ומכרה למוכר ויוציא אח''כ שטר עליה ויאמר האידנא הוא דזבינתה מינך והדר טריף שלא כדין ורשב''ג אומר אין כותבין אפי' בשטרי מקח וממכר פי' דשמא אחר שקנאה החזיר שטרו למוכר וחזר המכר והשתא אי לא עבדינן ליה שטרא להאי מהימן מוכר לומר הוא החזיר לי השטר וחזר המכר שהרי אין לזה שטר אבל אם עושין לזה שטר איך יוכל לומר שלי היא כשיוציא שטר שלו הלא הלוקח תופס השטר שהוא שלו ויאמר למוכר שטר שבידך לא החזרתיו לך אלא כשמכרת לי הקרקע כתבת לי כמה שטרות דכותבין שטר למוכר והאחד בידך עדיין וחכמים אומרים מתנתו קיימת וא''כ גבי מקח וממכר ליכא למיחש למידי אפי' אין שטר לזה הלוקח שלא נכתב שום שטר לא יוכל המוכר ליטול קרקע שאפילו החזיר לו שטרו אינו שלו דהא לא חזרה מתנתו ואפילו יש לו ראיה שנתנו לו שכתב לו שטר שיקנה אותה ואותיות נקנות במסירה ובשטר לכולי עלמא או יש לו שטר מכירה שמכרה לו השתא נמי ליכא למיחש למידי שאם כן לא יכול זה להזיקו כלום ואפילו יש לו שטר שנכתב לו מחדש שהרי כתוב מאותו הזמן ותימה קצת אם לא כתב לו שטר מכירה אלא קנה לך איהו וכל שעבודיה למה אין לחוש שמא יפסידנו הלוקח על ידי שטר שכתב לו מזמן ראשון שאע''פ ששני השטרות יהיה כתוב בהן יום אחד מ''מ לא יהיה מוחזק בה המוכר יותר מן הלוקח מאחר שיהיה גם ללוקח שטר ושמא הוא החזירו למוכר באותו יום עצמו שהקנה לו השטר מכר שאז אין (כותבין זמן ואומר שאחר כך) חזר ומכרה לו באותו היום עצמו ואומר ר''י דכולי האי לא חיישינן וגם לא יהא לו פנים לומר. שבו ביום החזיר לו השטר ובו ביום חזר ומכרה לו ותימה לרשב''ג למאן דאמר לקמן (דף קעג.) צריך להביא ראיה נהי דנקנות במסירה מ''מ צריך המוכר להביא ראיה שהוחזר לו השטר אפילו הוא בידו ואור''י דהכא אין צריך לכולי עלמא דלנפילה לא חיישינן ולפקדון נמי לא חיישינן הכא שירא הוא להפקיד שטרו למוכר דלמא כבש ליה ויביא עדים שהשדה היתה שלו עד עתה תימה לר''י שכל מוכר שדה יכול להזיק ללוקח דכיון שכותבין שטר למוכר אע''פ שאין לוקח עמו דזימנין דכתב שני שטרות ונותן האחד ללוקח ולאחר שלש שנים או ארבע שיפסיד הלוקח את שטרו יבא ויאמר החזיר לי השטר ויביאהו לב''ד ויגבה בלא ראיה למאן דאמר אין צריך להביא ראיה ואותו לא יוכל לומר לו מתחלה כתבת שכתבת אז הרבה שטרות מאחר שהוא אין לו שטר ואין יכול להוכיח שלא החזירו לו ויש לומר דאיכא למימר שכיון שהחזיק שלש שנים בקרקע עומדת החזקה במקום השטר ויכול לומר כל מה שיכול לטעון אם היה השטר בידו כי יאמר מה שאין לי שטרי לא בשביל שהחזרתיו לך אלא שלא נזהרתי לשמרו לאחר שלש שנים ותימה לרבן שמעון בן גמליאל שמכל מקום יכול המוכר לעשות שני שטרות כגון ראובן דכתב ב' שטרות שמכר שדה לשמעון ויתן האחד לשמעון ואחד ללוי ויעשה קנוניא בינו ובין לוי ויוציא לוי אותו השטר לאחר ג' שנים שהפסיד שמעון שטרו ויטעון כי שמעון מסרו לו ונתן לו השדה ולא יצטרך הוא להביא ראיה למ''ד אין צריך להביא ראיה וצ''ל דכי האי גוונא צריך להביא וכה''ג אמרינן לקמן (דף קעג.) דאחין הואיל ושמעי להדדי צריך להביא ראיה ואפי' אמרי' בעלמא א''צ ובענין אחר יש לפרש ולא תקשה לרשב''ג [ולא תצטרך] לכל זה רשב''ג אומר אף שטרי מקח וממכר אין כותבין כדמפרש לקמן שיש לחוש שמא החזיר הלוקח למוכר וחזר המכר ואם לא נכתב שטר שני ללוקח יוציא המוכר הקרקע מיד הלוקח על ידי השטר שהחזיר לו אבל אם נכתוב לו שטר שני ללוקח אפילו יוציא המוכר על הלוקח השטר שהחזיר לו לא יועיל כלום שיאמר הלוקח שני שטרות היו לי ולא החזרתי לו אלא אחד וכיון שהאחד עדיין בידו לא חזר המכר והשתא אין להקשות אפי' כשיש שטר ביד המוכר מה יש לו להועיל והלא הלוקח יכול לומר לו קודם שמכרת לי השדה כתבת שנים או שלשה שטרות וכתבו לך כאשר חפצת כי כותבין שטר למוכר אע''פ שאין לוקח עמו ומה שאין שטר בידי לפי שאבד ממני הא לא קשה מידי דודאי אין מועיל למוכר אלא אם כן יש עדים שזה השטר שבידו הוא אותו שנתנו ללוקח ועתה חזר לידו אי נמי יבררו עדים שהחזיר לו הלוקח את

בבא בתרא קסח ע"ב