בבא בתרא קסט ע"א

בבא בתרא קסט ע"א - טקסט הדף

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף שטרי מקח וממכר אין כותבין וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הנותן מתנה לחברו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו וחכמים אומרים מתנתו קיימת אמר מר חוץ מאחריות שבו מאי טעמא א''ר ספרא לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת דלמא אזיל בעל חוב טריף ליה להאי ואזיל האי ומפיק חד וטריף לקוחות ואמר ליה לבעל חוב שוף לי דאיקום בה והדר תא טירפן ומפיק אחרינא והדר אזיל טריף לקוחות אחריני וכיון דקרעניה לשטרא דמלוה במאי הדר טריף לה וכי תימא דלא קרעניה והא אמר רב נחמן כל טירפא דלא כתיב ביה קרעניה לשטרא דמלוה לאו טירפא הוא וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרעניה לטירפא לאו אדרכתא הוא וכל שומא דלא כתיב ביה קרעניה לאדרכתא לאו שומא היא לא צריכא דקאתי מכח אבהתיה אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא ולמה ליה למימר ליה לבעל חוב שוף לי בהאי ארעא ואיקום בה תיפוק ליה דכיון דנקיט תרי שטרי טריף והדר טריף אם כן נפישי עליה בעלי דינין ולכתוב להאי שטרא מעליא ולכתוב תברא למוכר כל שטרי דיפקון על ארעא דא פסולין לבר מן דיפוק בזמנא דא אמרוה רבנן קמיה דרב פפא ואמרי לה קמיה דרב אשי זאת אומרת אין כותבין שובר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קסט - א

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף שטרי מקח וממכר אין כותבין ואפילו בלי אחריות, לפי שאנו חוששים שמא הוא מכר בחזרה את השדה למוכר ולא כתב לו שטר מכירה אחר אלא החזיר לו את אותו השטר שהוא טוען שאבד, ^[213] ונתבאר להלן בגמרא, שרבן שמעון בן גמליאל סובר ש"אותיות ניקנות במסירה", שמסירת השטר, היא עצמה מהוה מעשה קנין על הקנאת מה שכתוב בתוכו, ואין צורך למעשה קנין נוסף.

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הנותן מתנה לחברו, והחזיר לו את השטר של אותה מתנה, חזרה מתנתו לנותן, כי אותיות ניקנות במסירה.

וחכמים אומרים: נתינתו קיימת, לפי שאותיות אינן ניקנות במסירה, ולא זכה הנותן על ידי חזרת השטר בלבד אלא אם כן עשה קנין גמור או שכתב לו הלוקח שטר חדש. ^[214]

אמר מר: אבל שטרי מקח וממכר כותבין, חוץ מאחריות שבו.

ודנה הגמרא: מאי טעמא אין כותבין גם את האחריות?

ומבארת הגמרא: אמר רב ספרא: לפי שאנו חוששים שמא בכלל לא אבד לו השטר, ואין כותבין שני שטרות על שדה אחת. ואם נכתוב לו שטר נוסף רגיל עם אחריות, נמצא שיהיו בידו שני שטרות בני אחריות.

והטעם שאין כותבין שני שטרות בני אחריות על אותה שדה, דלמא אזיל בעל חוב טריף לה להאי, שמא יבא בעל חובו של המוכר ויטרוף ממנו את השדה, ואזיל האי ומפיק חד, ואז הקונה שטרפו ממנו, יוציא את שטרו האחד, וטריף לקוחות, יטרוף על ידו שדה אחת מהלקוחות של המוכר שקנו אותה אחריו, שהרי יש לו אחריות על השדה שלו מהמוכר, ואמר ליה לבעל חוב, והוא יעשה קנוניא עם הבעל חוב שטרף ממנו, ויאמר לו: שוף לי, דאיקום בה. המתן עוד כמה שנים ותן לי בינתיים לעמוד בשופי בשדה שאתה מבקש לטרוף ממני עד שיתיישן הדבר. והדר, תא טירפן. ואז תבא שוב ותטרוף ממני את השדה. ומפיק אחרינא. ואז הוא יוציא את השטר השני שיש לו, והדר אזיל טריף לקוחות אחרינא, ויטרוף שוב, שדה נוספת, מלקוחותיו של המוכר שקנו את שדותיהם אחריו. ^[215]

ולכן אין כותבין בשטר השני אחריות, שאז אינו יכול לטרוף פעמיים מלקוחות המוכר.

ודנה הגמרא: וכיון דקרעניה לשטרא דמלוה, מאחר שבית הדין קורעים את שטר החוב של המלוה כשהוא טורף את השדה בפעם הראשונה, אם כן, במאי הדר טריף לה!? איך הוא יטרוף שוב מהלוקח כאשר אין בידו שטר חוב?

וכי תימא דלא קרעניה, שמא תאמר שלא קרעו את השטר חוב בפעם הראשונה, אין זה יתכן, כי סדר גביית חוב כך הוא:

א. המלוה בא לבית הדין לתבוע את הלוה שיפרע לו את החוב. בית הדין מזמינים את הלוה לדין. ואם הוא אינו מגיע כותבים בית הדין למלוה "שטר טירפא", שזכותו לילך ולחפש אחר קרקעותיו של הלוה או אחר קרקעות שנקנו ממנו לאחר ההלואה כדי לממש את זכותו לגבות את החוב.

ב. כשהוא מוצא אותן קרקעות, הוא ניגש לבית דין של אותה עיר, ומראה להם את השטר טירפא, והם מוסרים בידו את הקרקעות ההם, וכותבים לו "שטר אדרכתא", שהוא יכול לשלוט ולדרוך על נכסיו של הלוה לגבות את חובו מהם.

ג. לאחר מכן מעריכים בית דין את הקרקע ביחס לחוב, וכותבים לו "שטר שומא", שהוא קיבל את הקרקע כאילו היא שוה כך וכך [כדי שכאשר יהיה כסף ללוה, הוא יוכל לפדות אותה בחזרה לפי אותו השווי].

והאמר רב נחמן: כל שטר "טירפא" דלא כתיב ביה, שבית הדין לא כתבו בו "קרעניה לשטרא דמלוה", שקרענו את שטרו של המלוה, לאו טירפא הוא! כי אנו חוששים שמא הוא ילך לבית דין אחר עם השטר חוב הזה ויעשה עוד שטר טירפא.

וכל שטר "אדרכתא" דלא כתיב בה "קרעניה לטירפא", לאו אדרכתא הוא! שמא על ידי השטר טירפא הוא יעשה עוד שטר אדרכתא.

וכל שטר "שומא" דלא כתיב ביה "קרעניה לאדרכתא", לאו שומא הוא! שמא הוא יטרוף עוד שדות על ידי האדרכתא. ^[216] הרי שקורעים את שטרו של המלוה בשעה שהוא טורף, וכיצד יתכן שיטרוף פעמיים?

ומבארת הגמרא: לא צריכא: דקאתי מכח אבהתיה. אין החשש מבעל חוב שמא יטרוף פעמיים, אלא שמא יבא אדם אל הלוקח ויטען על פי עדים שהשדה הזו היתה שייכת לאבותיו מאז ומעולם, והמוכר הוא שגזלה מאבותיו ומכרה לזה. ובית הדין יוציאו ממנו את השדה. והוא יחזור ויטרוף מהלקוחות של המוכר על סמך השטר האחד. ואז הוא יעשה את הקנוניא דלעיל עם הנגזל, שיתן לו לשבת עוד כמה שנים בשדה, ולאחר מכן יבא שוב עם עדים לטעון שהיא נגזלה מאבותיו ויוציאו אותה ממנו, ושוב יטרוף מהלקוחות על ידי השטר השני שבידו. ולכן אין כותבין שני שטרות על אותה שדה.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ולמה ליה למימר ליה לבעל חוב, מדוע הקונה צריך לעשות קנוניא עם הבעל חוב [כלומר עם הנגזל] ולומר לו "שוף לי בהאי ארעא, ואיקום בה", שימתין לו כמה שנים!? תיפוק ליה, דכיון דנקיט תרי שטרי, טריף והדר טריף. הרי הוא יכול מיד באותו יום לטרוף פעמיים, על ידי שני השטרות שבידו!?

ומבארת הגמרא: אם כן, נפישי עליה בעלי דינין. אם הוא יטרוף בבת אחת משני לקוחות, הוא מקומם עליו את שניהם, עד שהם יגלו את התרמית. ^[217]

ודנה הגמרא בדברי הברייתא: מדוע צריך לכתוב בשטר השני "חוץ מאחריות שבו"? ולכתוב להאי שטרא מעליא, הלא אפשר לכתוב לזה שטוען שאבד שטרו, שטר גמור עם אחריות. ואם בגלל החשש שהוא יגבה פעמיים מהמוכר, הרי יש עצה לכך, ולכתוב תברא למוכר, נכתוב, במקביל, שובר למוכר, וייאמר בו "כל שטרי דיפקון על ארעא דא [כל שטרי המכר שיצאו על השדה הזאת] פסולין, לבר מן דיפוק בזמנא דא", מלבד השטר הזה שנכתב עתה בזמן פלוני במקום השטר שאבד. ^[218] ואם הלוקח יוציא את השטר האבוד, יציג לו המוכר את השובר שמבטל אותו!

ומבארת הגמרא: אמרוה רבנן קמיה דרב פפא, רבנן רצו לומר תירוץ על כך לפני רב פפא, ואמרי לה יש אומרים שהם רצו לומר את התירוץ קמיה דרב אשי: זאת אומרת, מכאן ראיה, שאין כותבין שובר! מלוה הטוען שאבד לו השטר, הפסיד את החוב, ואפילו אם הלוה מודה על ההלואה. ולא אומרים שהלוה ישלם את החוב והמלוה יכתוב לו שובר ששילם לו את החוב, כי אין זה מן הראוי שהלוה יצטרך כל הזמן לשמור על השובר מהעכברים, שאם יאכלוהו יוציא המלוה את שטרו ויגבה ממנו שוב.

והוא הדין בשטר מכר, שהלוקח טוען שאבד לו השטר, אין לכתוב לו שטר חדש עם אחריות על סמך השובר שהוא יתן למוכר, שהרי אז יצטרך המוכר לשמור כל הזמן על השובר.

הערות

^[213] ואם נכתוב לו שטר חדש יוכל להוציא על ידו את השדה מהמוכר, ולא יועיל למוכר מה שיש בידו את השטר הקודם [שנכתב באותו זמן של השטר החדש] כי הלוקח יאמר לו שלא אני החזרתי לך אותו אלא לכתחילה כתבת כמה שטרות לעצמך [שהרי כותבים שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו], ורק אחד מהם נתת לי. תוס' ד"ה אבל. והקשו התוס' שם שלדברי האומר לקמן [קעג א] שלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה צריך הקונה להביא ראיה שהשטר נמסר לו בתורת קנין על השדה, אם כן, לא יוכל הלוקח להוציא ממנו את השדה שהרי למוכר יש ראיה שהוא החזיר לו את השטר לאחר מכן בתורת מכירה? ותירצו, שכל הטעם שהקונה צריך ראיה כי שמא הלה מסר לו את השטר בתורת פקדון, וזה שייך רק ביחס לאדם אחר ולא ביחס למוכר של אותה שדה שודאי לא יפקיד בידו את השטר פן יכחיש את כל המכירה והרי יש לו עדים שהשדה היתה שלו עד עתה. עוד הקשו התוס', לרבן שמעון בן גמליאל, שכל מוכר שדה יוכל להזיק ללוקח על ידי שיכתוב מלכתחילה שני שטרות מכר על אותה שדה, ויתן אחד ללוקח, וימתין שלש ארבע שנים עד שהלוקח יאבד את השטר, ואז יוציא את השטר השני, ויטען שהלוקח מכר לו את השדה על ידי החזרת השטר, והלוקח לא יוכל לטעון שכתבת לעצמך כמה שטרות מלכתחילה, שהרי אין לו שטר בידו להוכיח את דבריו? ותירצו, שחזקת שלש שנים עומדת במקום שטר, ויכול לטעון כל מה שהיה יכול לטעון אילו היה השטר בידו. עוד הקשו, שעדיין יוכל המוכר להערים על הלוקח, שיכתוב שני שטרות, והאחד יתן לשמעון הלוקח, והשני יתן ללוי, ויעשה אתו קנוניא שיוציא את השטר רק לאחר שלש שנים, לאחר ששמעון כבר איבד את השטר, ואז לוי יטען ששמעון מכר לו את השדה על ידי שמסר לו את השטר [לפי המאן דאמר שבאותיות נקנות במסירה, אין צריך הקונה להביא ראיה] ? ותירצו, שבאופן כזה כולי עלמא מודו שצריך הלוקח להביא ראיה. עוד כתבו התוס', לפרש את דברי רבן שמעון בן גמליאל באופן אחר, שאם נכתוב שטר חדש במקום השטר שהוא טוען שאבד, יוכל הלוקח לטעון למוכר שאף שיש לך שטר ואתה טוען שאני החזרתי לך אותו כשמכרתי לך בחזרה את השדה, מכל מקום המכירה לא חלה הואיל ולא החזרתי לך אק שטר אחד מתוך השנים שהיו לי, וכדי שהמכירה תחול צריך להחזיר את כל השטרות. והקשו לפירוש זה שאם כן, יש תקנה לכתוב לו שהשטר הזה הוא במקום השטר שאבד, וכאשר יוציא את המוכר את השטר הראשון שהוחזר לו לא נאמין ללוקח שהטר שבידו הוא במקום השטר השני שהיה לו ואותו לא החזיר למוכר אלא אדרבה נאמר שהוא משקר ומעולם לא אבד לו שום שטר אלא הוא החזיר אותו למוכר? [וראה מהרש"א מדוע הקשו רק לפירוש זה]. ותירצו, שחוששים שבית דין יטעו לומר, שבודאי העדים החותמים על השטר ביררו את הענין ומצאו שנכון הוא שאבד לו השטר כדבריו.

^[214] ולכן סוברים חכמים שכותבים שטר מקח וממכר למי שאבד לו השטר, שממה נפשך אם הוא רק החזיר את שטרו למוכר הרי לא קנה על ידו את השדה בחזרה, ואם כתב לו שטר חדש עליו הרי לא יזיק כלום במה שנכתוב לו עתה שטר אחר שהרי בשטר הזה נכתוב את הזמן הראשון שהוא לפני הזמן של השטר החדש שמכר לו בחזרה את השדה כדלעיל בהערה 211. ולשמא חזר ומכרו למוכר באותו יום שקנאו [ויטען שקנה ממנו שוב באותו יום על ידי השטר השני] אין לחשוש. תוס' ד"ה אבל.

^[215] הקשה רבינו גרשום: איך יתכן שהבעל חוב יטרוף מהלקוח הראשון שהרי הוא יכול לטעון לו "הנחתי לך מקום" לגבות מהלקוח השני שקנה אחרי? ותירץ, שמדובר שהלוה עשה את השדה הזו "אפותיקי" למלוה שהוא יוכל לגבות ממנה ואפילו אם יש נכסים אחרים. וראה שם עוד תירוץ. וביד רמה תירץ, שהלקוח עצמו מעונין שהבעל חוב יטרוף ממנו כדי שיוכל לעשות עמו קנוניא שיוכל לטרוף אחר כך פעמיים מהלקוחות שקנו אחריו.

^[216] כי האדרכתא היא באופן כללי על נכסיו של הלוה ולא רק על קרקע זו.

^[217] שאם יטרוף משניהם בבת אחת הם יגלו שמכח קניה אחת של אותה קרקע הוא טורף מהם פעמיים, אבל אם הוא יטרוף מהשני רק כעבור זמן, יחשבו שבינתיים הוא קנה את השדה פעם שניה. ר"י מיגש.

^[218] רשב"ם. ובשיטה מקובצת כתב בשם תוספות שאי אפשר לכתוב זמן מאוחר מזמן השטר הקודם, שמא הלוקח מכר את השדה בחזרה למוכר ועתה יוציא את השטר הזה שזמנו מאוחר וכאילו חזר וקנאה ממנו [ראה הערה 211]. אלא הכוונה שיחתים עדים אחרים על השטר החדש ויכתוב בשובר שכל השטרות פסולים מלבד אותו שחתומים עליו פלוני ופלוני, ולעולם כותב את הזמן הראשון. ומה שאמרו "לבר מן היפוק בזמנא דא" היינו מלבד השטר שנחתם בפעם הזאת על ידי אלו העדים. ובתוספות כאן ד"ה לבר כתבו כהרשב"ם שכותבים את הזמן של עכשיו ולא ביאורו מדוע אין לחשוש שמא חזר הלוקח ומכרו למוכר? ובתורת חיים מבאר שכאן מדובר שהמוכר בפנינו והוא מודה שלא חזר ולקחה מהלוקח לכן אין חשש לכתוב מזמן של עכשיו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף שטרי מקח וממכר אין כותבין, שיש לחשוש שמא החזיר הקונה את השטר למוכר, ולשיטתו נתבטלה בכך המכירה, ואם יהיה לקונה עתה שטר מכר אחר — יחזיר אליו את השדה שלא כדין. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר לענין שטר מתנה: הנותן מתנה לחברו והחזיר לו החבר את השטר (שטר המתנה) — חזרה מתנתו. וחכמים אומרים: מתנתו קיימת, למרות שהחזיר את השטר.

א ומעתה דנים בפרטי הדינים בברייתא. אמר מר [החכם]: מי שטוען שאבד שטר מכר שלו — כותבים לו שטר חדש חוץ מאחריות שבו, שאותה אין כותבים בשטר החדש. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]?

אמר רב ספרא: לפי שאין כותבין שני שטרות שיש בהם אחריות על שדה אחת, כי יש חשש בדבר, דלמא אזיל [שמא ילך] בעל חוב של המוכר, שקרקע זו היתה משועבדת לחובו טריף ליה להאי [ויטרוף מזה], את הקרקע שנמכרה לו, ואזיל האי ומפיק חד וטריף [וילך זה, הקונה, ויוציא שטר מכר אחד מהשנים שבידו, ויטרוף] על ידי סעיף האחריות שבו מה לקוחות שקנו אחריו קרקעות מאותו מוכר. ואמר ליה [ואז יאמר לו] לבעל חוב שיעשו יחד קנוניה של הלקוחות: "שוף [הנח] לי דאיקום [שאעמוד] בה בקרקע שקניתי, והדר תא טירפן [ואחר כך בוא תטרוף אותה ממני] פעם שניה ". ואחרי זמן, כשבעל החוב טורף ממנו שוב קרקע זו, מפיק אחרינא [מוציא אותו קונה את השטר האחר שיש בידו על קרקע זו] והדר אזיל טריף [ושוב הולך וטורף] לקוחות אחריני [אחרים, שהרי יש בו אחריות]. וכדי למנוע דבר זה, מוציאים את סעיף האחריות מן השטר החדש.

ושואלים: וכיון דקרעניה לשטרא [שקרענו כבר את שטר] המלוה פעם אחת, כאשר טרף את השדה בראשונה, במאי הדר טריף לה [במה יחזור ויטרוף אותה]?

וכי תימא [ואם תאמר] שלא קרעניה [קרענו אותו], והא [והרי] אמר רב נחמן: כל טירפא [שטר טריפה מן קרקעות] שכותב בית הדין, שלא כתיב ביה [כתוב בו] "קרעניה לשטרא [קרענו את שטר החוב] של המלוה ונתנו לו במקומו שטר טריפה "— לאו טירפא [לא שטר טריפה] הוא, ואינו כשר. וכמו כן, כל אדרכתא [שטר רדיפה], שכתוב בו שרשאי המלוה לרדוף ולקחת מנכסי הלווה בכל מקום שהם שלא כתיב ביה [כתוב בו] נוסח "קרעניה לטירפא" [קרענו את שטר הטריפה] — לאו אדרכתא [לא שטר רדיפה] הוא. וכמו כן, כל שטר שומא שכותבים כשמעריכים את שוויים של הנכסים שתפס, שלא כתיב ביה [כתוב בו] "קרעניה לאדרכתא" [קרענו את שטר הרדיפה] — לאו [לא] שטר שומא היא. וכיון שכבר גבה המלוה פעם אחת מנכסי הלקוחות — בוודאי נקרע שטר ההלוואה הראשון, וכיצד הוא יכול לחזור ולטרוף שוב את השדה?

ומשיבים: החשש לקנוניה אינו עם בעל חוב רגיל הבא לטרוף את השדה, שהוא באמת אינו יכול לעשות זאת פעמיים, אלא לא צריכא [נצרכה], אין אנו חוששים אלא למי שמוציא את השדה מידו בטענת גזל, דקאתי [שהוא בא] מכח אבהתיה [אבותיו], שמוכיח בעדים כי שדה זה באמת שלו מאבותיו. והוא יכול לאחר מספר שנים לחזור ולטרוף, כאשר יביא שוב עדים שהשדה שייך לאבותיו.

על תיאור זה של קנוניה בשני שטרות, אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: ולמה ליה [לו] לבעל השטרות למימר ליה [לומר לו] לבעל חוב (הבא מכח אבותיו): "שוף [הנח] לי בהאי ארעא ואיקום [בקרקע זו ואעמוד] בה"? תיפוק ליה [תצא לו] דרך פשוטה יותר, שכיון דנקיט תרי שטרי [שהוא מחזיק שני שטרות] — טריף והדר טריף [טורף מלקוח אחד, וחוזר וטורף מלקוח אחר] מיד!

השיב לו: אם כן הוא עושה, נפישי עליה [מרובים עליו] בעלי דינין, יצטרך לבוא לדין עם שני לקוחות שטרף מהם, והוא מפחד שמא יגלו את הרמאות שלו. אבל אם ממתין כמה שנים, יישכח המעשה הראשון, ויוכל לחזור ולטרוף שלא כדין.

ב ולגופו של דין זה שבברייתא, שכותבים לקונה שטר מכר אחר חוץ מן האחריות שבו, מחשש שמא יחזור ויגבה בשטר הראשון. שואלים: ולכתוב להאי שטרא מעליא [ושיכתבו לזה שטר מעולה, שיש בו אחריות], ולכתוב תברא [ושיכתוב שובר] למוכר שממנו קנה קרקע זו, בנוסח זה: "כל שטרי דיפקון [השטרות שייצאו] על ארעא דא [קרקע זו] פסולין, לבר מן דיפוק בזמנא דא [חוץ מהשטר שיוצא בתאריך זה]

", ואז לא יוכל לטרוף שוב מכוח שטרו הקודם! אמרוה רבנן קמיה [אמרו אותה חכמים לפני] רב פפא, ואמרי לה קמיה [ויש אומרים שאמרו זאת לפני] רב אשי: ממה שאין משתמשים בדרך זו, האם זאת אומרת שככלל אין כותבין שובר? ובמקרה דומה, כשמלוה טוען שאבד שטר חובו — אין מחייבים את הלווה לשלם על סמך שובר שיכתוב לו המלוה, עד שיקבל לידיו את שטר החוב?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The baraita continues: Rabban Shimon ben Gamliel says: The court may not write a replacement document even for deeds of buying and selling land. And Rabban Shimon ben Gamliel says as well: With regard to one who gives a gift of land to another, and the recipient returned the deed to him, his gift of land returns to him as well. But the Rabbis say: His gift of land remains in the possession of the recipient.

The Gemara analyzes the baraita: The Master says in the baraita: With regard to deeds of buying and selling land, the court may write a replacement document, excluding the guarantee that was in the first document. What is the reason that the guarantee may not be written?

Rav Safra says: It is because the court may not write two deeds of sale for the same sale of one field, lest a creditor of the seller go and repossess the field sold to this purchaser, and that purchaser go and take out one deed, and in accordance with the guarantee clause of the sale, repossess land from other purchasers who purchased land from the same seller at a later date, and say to the creditor: Remain quiet [shof ] about this matter for a few years, while I become established in the property I repossessed. And then, come and claim your loan again, and then you will repossess this property from me. And then, after it is taken from him a second time, the purchaser will then take out the other document of sale, the replacement that the court had written for him, and then go and repossess land from other purchasers who purchased land from the same seller. In short, a replacement document with a guarantee will enable double collection on that guarantee.

The Gemara asks with regard to Rav Safra’s scenario: How would it be possible for this to occur? But once the creditor repossessed the land the first time as payment of the debt, we, the court, tore the promissory note of the seller’s creditor; with what document could the creditor repossess the purchaser’s land again?

And if you would say that we did not tear the creditor’s promissory note in the course of the first collection, that cannot be. But doesn’t Rav Naḥman say that any document of authorization to repossess liened property from its purchaser in which it is not written: We have torn the creditor’s promissory note, is not a valid document of authorization to repossess liened property; and any document of authorization used to seize a debtor’s property in which it is not written: We have torn the creditor’s document of authorization to repossess liened property, is not a valid document of authorization; and any document of appraisal of an article’s value in which it is not written: We have torn the creditor’s document of authorization, is not a valid document of appraisal.

The Gemara answers: No, it is necessary to explain Rav Safra’s case as follows: The concern is not that a creditor will repossess the field, but that someone will come to repossess it based on his claim to the land as the property of his ancestors. That is, he proved that the field had belonged to his ancestors, and by extension belongs to himself as their heir, and the one who sold the field was in fact a thief. It was for this reason that he repossessed the field from the purchaser, and the concern is that the purchaser will seek reimbursement, as stipulated in the guarantee, from other property sold subsequently by the seller. If the purchaser has two deeds of sale with guarantees, he can collect payment twice.

The Gemara presents another question pertaining to Rav Safra’s case. Rav Aḥa of Difti said to Ravina: And why did Rav Safra have to include in his case that the purchaser will say to the creditor: Remain quiet about this matter for a few years while I become established in this land I repossessed, and then come and claim your loan again? Why did he devise a case in which the seller’s creditor collects payment twice? Let the problem derive from the fact that since the purchaser holds two deeds he will be able to repossess land based on his guarantee once and then repossess land again, even if the creditor does not collect his debt twice.

Ravina answered: If so, if the purchaser attempts to repossess land twice based on a single repossession of the creditor, he will have too many litigants to deal with at once, and his dishonest dealings will be discovered.

The Gemara asks further: But let the court write a proper bill of sale, one that includes a guarantee, for this purchaser, and then let the court write a receipt for the seller, stating: All documents that are issued with regard to the purchase of this field are not valid, except for the one issued on this date, referring to the replacement document written by the court. This will prevent double collection, as if the purchaser attempts to collect on his guarantee with a second document, the seller will foil this attempt by showing this receipt.

The Rabbis said before Rav Pappa in response to this question, and some say it was said before Rav Ashi: Is that to say that the tanna of the baraita holds that in general the court does not write a receipt in such cases?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רשב"ג אומר אף שטרי מקח וממכר. אע"ג דלא כתב ביה אחריות אין כותבין משום דאיכא למיחש ^א)דברי רבינו אינם מובנים בכאן וצ"ע. דהמוכר טריף מעיקרא בהאי שטר דאין בו אחריות אחרי שהחזיר לו את שטרו והדר טריף מלקוחות בשטרא קמא דאית בי' אחריות ויאמר דהך שטר מכירה נתן לו אחרי שמכר לו קרקע אחר שנטרף לו:

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר. זה הטעם אחר דאין חוזרין וכותבין שטר שני אפי' גבי מקח וממכר דקא סבר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו. הכא נמי לגבי מקח וממכר להיכא דכתב ליה המוכר ללוקח ואמר הלוקח אבד שטרי אע"פ שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין משום דאיכא למימר שמא לאחר שמכר לו את הקרקע ועשה לו שטר מכירה חזר בו הלוקח והחזיר למוכר השטר ומיד חזרה לו למוכר הקרקע כדפרישי' לגבי מתנה והאי דקאמר אבד שטרי אין כותבין דדלמא איערומי איערם ואיכא למיחש דלמא אתי למטרף מן המוכר אותו קרקע שהחזיר לו את השטר אע"ג דלא כתבי ביה אחריות מצי טריף ליה בהאי שטרא ממוכר עצמו לא מלקוחות אם מכרה:

וחכמים אומרים מתנתו קיימת. אע"ג דהחזיר לו את השטר מכירתו קיימת וליכא למיחש להאי ולהכי כותבין לו ללוקח שטר אחר חוץ מאחריות שבו וכדאמרי' לעיל:

אמר מר חוץ מאחריות שבו ומאי טעמא. אין כותבין שטר אחריות דאי כתבי ליה באחריות דלמא מכזב ולא אבד שטר ראשון:

אמר רב ספרא אין כותבין שני שטרות באחריות על שדה אחת דדלמא טריף והדר טריף כי האי גוונא דראובן מכר שדה לשמעון שהיתה כבר משועבדת לבעל חוב של ראובן שהלוהו ואזיל בעל חוב של ראובן וטריף שדה מן שמעון שקנאה ואזיל האי שמעון וטריף לקוחות אחריני שקנו מן ראובן אחרי שמכר ראובן לשמעון השדה דהיינו חד טירפא דקא טריף בשטר אחד קמי בית דין ואתו בית דין וקרעו אותו שטר שבא לפניהם כדי שלא יטרוף בו פעם אחרת והדר אזיל שמעון ועביד קנוניא בהדי בעל חוב של ראובן ואמר ליה שוף לי פורתא בהאי ארעא. אמר ליה המתן לי והנח לי לעמוד בשופי באותו קרקע שהיה משועבדת לך שקניתי הניחני לעמוד ביה שנה או שתים והדר תא טירפן וטרוף אותה קרקע ממני ובאותו זמן דהדר האי בעל חוב לטורפה מיניה דשמעון אזיל שמעון זימנא אחריתי ומפיק שטרא אחרינא דכתבו בית דין לו וטריף בו זמנא אחרינא לקוחות אחריני אי כתב בו אחריות ומשום הכי אין כותב בו אחריות. ומשום הכי אמר ליה שוף לי פורתא כי היכי דלא נפישי עליה בעלי דינין כדמקשינן לקמן דאפי' לא אמר ליה שוף לי פורתא מצי למטריף והדר טריף הואיל ואית ליה תרי שטרי אלא להכי אמר ליה שוף לי פורתא שימתין לו כדי שלא ירגישו הלקוחות בדבר שאם היה טריף וחוזר וטורף לאלתר הוו מרגשו לקוחות בדבר שיש לו ב' שטרות ונפישי עליה בעלי דינין לקוחות הוו צווחי עליה. ואם תקשי היכי מצי בעל חוב למטרף משמעון הואיל דלאחר שמכר למעון מכר ללקוחות אחריני היה מצי למימר ליה שמעון לבעל חוב דראובן גבי דידי מה אית לך הלא הנחתי לך מקום לגבות ממנו וקיימא לן בעל חוב גובה מן האחרון דכל חד וחד מצי למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו. ואת משיב כגון שעשאו ראובן לבעל חוב אפותיקי מן האי קרקע דזבין לשמעון ומשום הכי גובה ממנו ושמעון אזיל וטריף מלקוחות שקנו אחרי כן אי נמי הכי הוה עובדא דזבין וזבן הכי הוה דכתב ליה בשטרא דאקני ליה ואזיל ראובן וקנה ומכר לשמעון מה ששיעבד לראשון משום דקיימא לן דאיקני קנה ומכר משתעבד ומשום הכי דכתב ליה הכי לבעל חוב לא מצי למימר ליה שמעון לבעל חוב דראובן לאו בעל דברים דידי את. ומקשי' מאי קנוניא מצי למיעבד עם בעל חוב והלא כיון שטרף שמעון בעל חוב דראובן פעם ראשונה קרעו בית דין לשטרא שלא יחזור ויטרוף בו וכיון דקרעי בית דין לשטרא דמלוה מאי מצי טריף בעל חוב זימנא אחריתי דקאמר ליה האי והדר תא טירפן והלא השטר קרוע. וכי תימא דלא קרענוה אלא שובר כתבו למוכר והאמר רב נחמן כל טירפא דלא כתב ביה כו'. שכך הוא הדין כשבא בעל חוב וטריף מן הלוקח שקנה אחר הלואתו שהיו משועבדין לו נכסי חוזר הלוקח אצל המוכר שהוא הלוה ואם אין למוכר לא זוזי ולא מטלטלי ולא מקרקעי לפרוע ללוקח חוזר הלוקח ובא לו לבית דין ומראה להם שטר מכירה שמכר לו אותו פלוני קרקע ובאו בעלי חוב שקדמו לקנייתו וטרפוהו ממנו ובאין בית דין וכותבין לזה לוקח שטר טירפא שילך ויחזור אם קנה שום אדם מן המוכר שלו שום קרקע אחר שמכר לזה שילך ויוציא שטר טירפא ויטרוף אות' קונה וקודם שיכתבו לו בית דין שטר טירפא מקרעין את שטרו כדי שלא יהו ב' שטרות בידו השטר ושטר טירפא וכשמצא מי שקנה אחריו ממנו אם פייסו מוטב בו ואם לאו חוזר לבית דין ואומר להם מצאתי מה שקנה אחרי ולא חשביה לשטר טירפא שכתבתם לי אומר' לו בית דין החזר לנו טירפא ומקרעין אותו וקובעין לאותו קונה זמן שיפייס את זה ומחייבין אותו עד שיפייסוהו ואם לא [הב"ד] כותבין לזה לוקח אדרכתא פסק דין על נכסיו של קונה שחייב לפורעו מה שנטרף אם פייסו הרי מוטב ואם לאו חוזר הלוקח ומביא האדרכתא אצל בית דין ואמר לא השגיח עלי ונוטלין בית דין אדרכתא וקורעין אותה ושולחין אותה אצל בני אדם שבקיאין כמה היתה שוה קרקע שלו שנטרפה ממנו וכותבין לו שטר שומא והולך ונוטל בעל כרחו כפי שומת קרקע שלו אלמא דקרענוה לשטרא מקמי דטריף ובמאי קאמר ליה תא טירפן:

לא צריכא דקא אתי. האי מלוה גבי האי לוקח וטריף ליה מיניה מכח אבהתיה. מחמת דאית ליה עדים דהוות של אבותי ואתרמי כה"ג דמכרה לו ללוה ושוב לוה זה מכר אותה שדה לשמעון שהיתה של אביו של מלוה והכי מצי טריף להאי בכל זמן משמעון מכח שהיתה של אבותיו. ומקשינן למה לי למימר לוקח לבעל חוב שוף לי דאוקים בה והדר תא טירפן ואם איתא דכותבין ב' שטרות למלוה או ללוקח תיפוק ליה דאפי' לא אמר ליה שוף לי כיון דנקט שני שטרי טריף והדר טריף לאחריני לאלתר. אם כן נפישי עליה בעלי דינין אי טריף והדר טריף לאלתר וכדמתרצינן לעיל. ואי קשיא לך היכי נקט בעל חוב תרי שטרי הא אמרינן בשטרי הלואה אין כותבין ותריץ הכי הא בעל חוב שטריף שמעון לוקח נמי הוה מראובן וטרפוהו ובעל חוב דמקח וממכר הוא:

וליכתוב ליה להאי כו'. והשתא קא מהדר לעיל למאי דקאמר אבל בשטרי מקח וממכר כותבין שטר שני חוץ מאחריות שבו ואמאי אין כותבין בו אחריות ליכתוב ליה שטרא מעליא באחריות לוקח וליכתוב ליה לאידך למוכר תקנתא כי האי גוונא דכי חיישינן שמא לא יאבד ומיערם נכתוב הכי כל שטרות דיפקון על ארעא דא דקדים זמניהון מזמן דהשתא פסולין חוץ מן דמפיק בזמנא דא מזמן של שטר שני זה. והשתא אפי' לא אבד שטר ראשון לא מצי טריף מיניה אלא משטר שני זה בלבד:

אמרוה רבנן קמיה דרב אשי. מדלא כתבינן ליה ללוקח שטרא מעליא ולא סמכינן ליה למוכר כל שטרי דיפוק על ארעא דא כו' דהיינו כעין שובר דכתבינן הכי למוכר זאת אומרת מדלא כתבינן הכא למוכר ש"מ דאין כותבין שובר למלוה ולא למוכר אלא צריך שיחזיר להם אף השטר דאי ס"ד כותבין שובר כי כתבי למוכר כל שטרי כו' והיינו שובר מעליא ולא מצי לוקח למטרף עוד אפי' אי כתבי ליה אחריות:

אמר להו רב אשי מהא לא תפשוט דאין כותבין שובר אלא בעלמא גבי הלואה כותבין שובר והכא היינו טעמא דלא כתבי למוכר כל שטרי כו' דאי כתבי ליה להאי לוקח האי שטר שני באחריות כי טריף יתיה בעל חוב דראובן אזיל איהו וטריף לקוחות דבתריה בהאי שטר דכתב בו אחריות והדר קאמר ליה לבעל חוב שוף לי פורתא והדר טירפן ואזיל איהו וטריף לקוחות אחריני בשטרא קמא ואע"ג דכתבינן ליה למוכר שובר כל שטרי דיפקין כו' מ"מ ההוא שובר גבי לקוחות ליכא אלא גבי מוכר איתיה להכי מצי טריף ללקוחות. ומקשינן אע"ג דליתא לשובר גבי לקוחות סוף סוף כי טריף האי ללקוחות לאו לגבי מריה דארעא דזבן להו הדרי בשביל זה שטרפן ומראה להן השובר דשלא כדין טרפן:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין. לא נתברר לי טעמו של רשב"ג כלל ולא ראיתי למפרשים בו פי' מפורש, ומיהו אליבא דמ"ד (קעג,א) אותיות נקנות במסירה וא"צ להביא ראי' אפשר דבהא פליגי הוא סבר אין כותבין שמא החזיר לו את שטרו ולכשיוציא זה השני למחר שטר אח' הפסיד הראשון שיכול לומר לו אם חזר' ולקחה ממני היה לך ליק' כל שטרותי אבל מעולם לא החזרתי לך כלו' שהרי השטר בידי ואתה הוא שכתבת אותו שטר שבידך קודם לכן כדתנן (קס"ז ב') כותבין שטר למוכר אף ע"פ שאין לוקח עמו וא"ת עכשיו נמי יאמר כן הואיל ויש עדים שמעידין שכתבו ונתנו לו אינו נאמן לפי שאין שטר בידו והא ביד הראשון שרגלים לדבר ורבנן סברי אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה ואם יש לו לראשון כתיבה אף ע"פ שהוציא זה השטר השני הראשון זוכה ואם אין לו כתיבה אפילו בעדים המעידים שכתבו ונתנו לו יזכה השני בנכסים ואליבא דמאן דאמר צריך להביא ראיהדילמא בהא פליגי, רשב"ג סבר א"צ ורבנן סברי צריך להביא ראיה לפי' כותבין כמו שפירשתי.
לשון אחר: רשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה ושמא לא יהא לראשון ראיה על מסירתו שימותו עידי מסירתו או ילכו למדינת הים וזה השני יחזיק בנכסי' בשטר זה שלא כדין ואם אין לו שטר יהא הראשון נאמן במגו דמצי אמר לא מברחי שמא לא יבאו עדיו של שני בכל שעה ואין מגריעין כחו של ראשון כלל והואיל ואין השטר בידו יש לחוש שמא כבר מכר ורבנן סברי אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה ואם בא לכתוב שטר בודאי כתב מכר כתב לי ולא כתב של אותיות הללו ואע"פ שאין השטר בידו אין לחוש למכירה ועוד דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דאי בעי ליה למכתב שטר זביני ולמקרע נמי לשטרא דחבריה וכי האי גונא אמרינן בפרק קמא דמציעא ועוד דכיון דאיכא כתיבא מיזהר זהיר בה.
ובתוספות חכמיהצרפתים ז"ל כתוב: רשב"ג אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין שיש לחוש שמא החזיר הלוקח השטר למוכר וחזר המכר וכל זמן שאין שטר בידו של לוקח יוציא המוכר קרקע מידו של לוקח מחמת שטר שהחזיר לו אבל אם נכתוב שטר שני ולוקח אפי' יוציא המוכר על הלוקח השטר שהחזיר לו לא יועיל לו כלום שיכול הלוקח לומר שני שטרות היו לי ולא החזרתי לך אלא אחד וכיון שאחד בידי לא חזר המקח ורבנן דפליגי עליה דרשב"ג סברי דאין אותיות נקנות במסירה כדמפורש לקמן וצריך לכתוב לו קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה וכיון שכותב לו שמקנה לו שטר זה אין לחוש אפי' היו בידו כמה שטרו' קנה המוכר בחזרת האחר כיון שכתב לו הלוקח שחזר ומקנה לו.
ופי' זה כמה רחוק, וכי למ"ד אותיות נקנות במסיר' אינו קונה הוא וכל שעבודא וכי לצור ע"פ צלוחיתו קנה אלא ודאי קנה וכיון שקנה מה לי שטר א' מה לי שתי שטרות מדרבנן בכתיבה ומסיר' נשמע לרשב"ג במסיר' ועוד שכב' רבנן למ"ד במסירה בין למ"ד בכתיבה ומסיר' צ"ל קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה וכיון שאמר לו כך במסירה דאית בה אלא אין פי' זה כלום.
והם אמרו יכתוב לו שטר בל' הזה פלוני בא לפנינו והביא עמו עדיו שמכר לו פלו' את שדהו וטען שאבד שטר וכתבנו לו שטר כדי שלא יכפו' המוכר המכר וכענין הזה והשיבו חיישי' לבית דין טועין שיאמרו אלמנא לא שקרו שאבד שטרו הראשון לא היו כותבין לו לא בית דין ולא עדים.

וחכמים אומרים מתנתו קיימת. אסיקנא (קעג,א) באותיות במסיר' קא מיפלגי משמע שאם כתב ומסר קנה בחזרת השטר וכתב ר' יהוסף הלוי ז"ל דבשט' שיש בו קנין אע"פ שכתב ומסר לא קנה ואמר שהדבר צריך תלמוד ואינו יודע בהן חלו' שהרי קנה בשטר אע"פ שכתוב בו קנין ונשתעבדו נכסיו בקנינו דמ"מ בשטר הא כתוב כל שעבודו והרי בכסף הוא קונה בכל שטרי מקח וממכר אבל עיקר הדבר צריך תלמוד וטעם למה יקנה בשום שטר.

דילמא אתי בעל חוב וטריף מיניה ואזיל איהו וטריף מלקוחות. איכא למידק, אי איכא לקוחות בתראי, היכי טריף בעל חוב מהאי דקדים, לימא ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו. י"ל כגון דשויה ניהליה אפותיקי מפורש.

כל טירפא דלא כתיב בה קרענא לשטרא דמלוה לא טרפא היא וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרענא לטרפא לאו אדרכתא וכל שומא דלא כתיב בה קרענא לאדרכתא לאו שומא היא כתב הראב"ד ז"ל, טרפא על בני חורין, ואם אין שם בני חורין כותבין לו אדרכתא על המשועבדין וקורעין הטרפא, וכשטרף מן הלקוחות עושין לו שומא וקורעין האדרכתא, ומכריזין על אותה שומא אם יהיה מי שיוסיף עליה, והלוקח שיקח אותה באותה שומא, או שיקח אותה לעצמו קורעין את השטר השומא וכותבין לו שטר חליטה, וכל זה שלא יחזור ויטרוף, אבל קריעת השומא אינה אלא לפי שאין לה צורך, ואם לא קרעוה אין בה שום הפסד. זה הסדר שכתבתי הוא על פי מה שכתוב בספרים בזו השמועה, אבל לפי מה שאני רואה בכמה מקומות בתלמוד הטרפא הוא שטורף בה מן הלקוחות והאדרכתא היא על בני חורין, דאמרינן בכתובות (צא, ב) טרפא במאי כתבינן והיא באמת על הלקוחות, ובמעשה דר' ירמיה אריכא (ב"ק קיב, ב) חזינן כתב לה אדרכתא אנכסיה והיא באמת על בני חורין דוק ותשכח. נמצא האדרכתא קודמת לטרפא. עד כאן.
ובספר העיטור (הל' שומא נב, א מד"ה): בזמן שאין נכסים ללוה ובא לטרוף מנכסים משועבדין כותבין שטר טרפא למלוה וקורעין שטר חובו. וכך הדין: מקיימין שטר ל[מ]לוה ומשביעין הלוה שאין לו נכסים לא בידו ולא ביד אחרים ומשביעין המלוה שלא נפרע, כדתנן (כתובות פז, א) הבא ליפרע מנכסים משועבדין לא יפרע אלא בשבועה, ואחר שבועה קורעין את השטר וכותבין טירפא על הלקוחות. ושטר טירפא: במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטרא דהיתה ליה על פלוני בכך וכך (דינא) [דינ'] דאוזיף מיניה ביום פלן ואישרנוהו וקיימנוהו ולא אשכחנא בני חורין למיגבה מיניה דפלוני ואשבעיניה דלא הוה ליה נכסי והדר אשבעיניה למלוה דלא פריעא וחזינא מדינא דליטרוף ממשתעבדי וקרענא לשיטריה וכתיבנא ליה הדין טרפא דליזול ולטרוף ההיא ארעא דזבן פלוני בתר זימנא דשטרא ואי אית ליה זוזי ליפרע ליה ואי לא ליטרוף ההיא ארעא וליתי קדמנא לדינא ואינש לא ימחה בידיה מיומא דנן ולעולם ומאי דהוה קדמנא וחזינא לה מן דינא פסקנא וחתמנא ויהיבנא בידא דפלוני לזכו. ואי אמר ההוא לוקח לא פרענא כתבינן עליה אדרכתא מיד.

וזהו שטר אדרכתא: במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטר טרפא דיליה על פלוני בכך וכך דינרין ואשרנוהו וקיימנוהו וקבענא ליה זימנא ולא פרע ליה וקרענא לטרפא וכתבינן ליה שטרא דינא דמיקריא אדרכתא וליחות ולדרוך בההוא ארעא דזבינא ליה וליתי ולחזוק וליכול פירי דההיא ארעא עד דליפרע ליה הלין זוזי דהוה ליה על פלוני ואינש לא ימחה בידיה ומאי דהוה קדמנא וכו'. וכד אתא לדינא ואמר לית לי זוזי זילו וזבינו לההיא ארעא ופרעו ליה בשומא, בית דין מכריזין.

וזהו שטר אכרזתא: במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק פלוני שטרא דאדרכתא על פלוני (ואכרזתא) [ואכרזנא] על ההיא ארעא שלשים יום כדחזי לנא ובתר הכי אתא פלוני דינא ואוסיף על דמי ארעא כך וכך וזבינא ליה אנחנא בי דינא להאי ארעא לפלוני והוא דיליה ואשלים הלין זוזי דמי זבינא לידנא ויהבינון להו לבעל חוב ומיומא דנן ולעלם לא יהא רשותא למיתבעי להאי פלוני מידי בהאי ארעא ואחריות ההוא ארעא על פלוני בן פלוני כחומרי כל שטרי זביני דנהיגי בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ומאי דהוה קדמנא וכו'. ואי לא מצאו למכרה כותבין שלא מצאו למוכרה ועושין שומא.

וזהו שטר שומא: במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטרא דאדרכתא על פלוני ואכרזתא על פלוני ואכרזתא על ההיא ארעא ולא איסקו דמי דילה אלא כך וכך זוזי ושדרנא מבי דינא אינשי מהימני בקיאי בשומא ושמו לה ההיא ארעא בכך וכך וליהוי ליה מיכל פירי בלא נכיתא ולמעבד מינה כל רעות נפשיה לזבונא ולאורותא למבני ולמיסתר ולשוויה אריסי וחכורי ואינש לא מיחה בידיה מיומא דנן ולעלם לא פלוני דהוה דיליה מקמי הכין ולא ירתוהי ולא הדין דטריפא מיניה בדינא ולא אינש בעלמא דהכין אפסיקת דינא קדמנא אנחנו דייני דחתימי מתתאי ואי אתי איניש מעלמא וטריף ליה מהדין פלוני דשיימנא ליה בדינא אחריותא על הדין פלוני דהוה דיליה מקמי הכין ובתר דשיימנא לההיא ארעא קרענא לשטר אדרכתא וכתיבנא ליה הדין שטרא ומה דהוה קדמנא אנא בי דינא ביום פלוני וכתבנא וחתמנא ויהבנא לידא דהדין פלוני לראיה ולזכו.

ממה שכתבנו בשטר מכר שאבד שחוזרין וכותבין לו חוץ מן האחריות שבו אתה למד שהנותן מתנה לחברו וכתב לו שטר והחזיר המקבל את השטר לנותן שלא חזרה מתנתו והוא הדין למוכר שאם החזיר הלוקח שטר מקחו למוכר לא חזרה המכירה או המתנה בכך ואם תאמר שכתב ומסר או הקנה אגב קרקע כל שהוא כן יברר המוכר את הדברים וילך לו:

זה שאנו אומרים במחזיר שטר המכירה או המתנה שלא חזרה המתנה או המכירה אא"כ הקנה לו באחד מדרכי ההקנאה טעם הדבר מפני שאין אותיות נקנות במסירה שכבר פסקנו כן בפרק הספינה ואם כן לדעת הפוסקים שאותיות נקנות במסירה כמו שכתבנו שם אף בזו נאמר לדעתם שחזרה מתנתו או מכירתו אלא שאף לדעתם יראה דוקא בשטר שאין בו קנין כגון שכתב לו במתנה שדי נתונה לך ובמכירה שדי מכורה לך בכך וכך דמים שקבלתי ממך והחתים עליה עדים שנמצאת הקנייה בגוף השטר והואיל והחזיר לו גוף הקנין חזרה מתנתו או מכירתו אבל שטר שיש בו קנין הואיל והקנין הוא עיקר ההקנאה ואין השטר אלא ראיה בעלמא לא חזרה המתנה או המכירה בהחזרת השטר ואף לדעתנו שאין אותיות נקנות במסירה ומ"מ בכתיבה ומסירה או בהקנאה אגב קרקע קנה אין אומרים שחזרה המתנה או המכירה בכך אלא בשטר שאין בו קנין וזהו לשון והחזיר לו כלומר שכבר נתנו לו המוכר דרך קנייה והחזירו אבל שטר שנקנה הקרקע בקנין והשטר אינו אלא לראיה לא חזרה המתנה והמכירה בהחזרת השטר אף בהקנאתו וכן כתבוה גאוני ספרד:

סדר גביית החוב ודרך שבה ב"ד מורידין את המלוה לנכסי הלוה הן בבני חרי הן במשעבדי כבר ביארנו הכל בפרק הגוזל בתרא ושם ביארנו שתחלת ההורדה הוא שכותבין אדרכתא על קרקעותיו ואם מצאו לו מבני חורין כותבין לו על שדה פלנית ואם לא מצאו לו בני חורין כותבין לו דרך כלל על כל מה שימצא מנכסיו משועבדים מיום פלני שהוא זמן השטר ואילך וכותבין באדרכתא זו שכבר קרעו לו שטר החוב ואם מצא לו משועבדים הולך אצל ב"ד וקורעין האדרכתא וכותבין לו טירפא שמצד שפלני נתחייב לו ולא מצאו לו בני חורין כתבו לו אדרכתא וכו' ועכשו קרעו אדרכתא שלו וחדשוהו לטרוף קרקע פלני שנמצא משועבד ביד פלני וכו' ואח"כ מורידין בה שמאין ומכריזים עליה ומשביעין את הלוה שאין לו כלום ואת הטורף שחוב זה אינו פרוע ולא נמחל ומורידין אותו להשתמש בו כשלו וכותבין לו כך והוא הנקרא שומא ומזכירין בה שקרעוה לטרפא והוא שאמרו שכל אדרכתא שאין כתוב בה קרענוה לשטר הלואה אינה אדרכתא וכל טרפא שאין כתוב בה קרענוה לאדרכתא אינה טירפא וכל שומא שאין כתוב בה קרענוה לטירפא אינה שומא ומה שנשנית כאן בהפך והוא שהקדים טירפא לאדרכתא על כל פנים אתה מפרש כאן טירפא על בני חרי ואדרכתא על משעבדי או שמא הוא שבוש בספרים:

פז. ת"ר מי שבא ואמר אבד שטר חובי אע"פ שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין לו שטר אחר בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו רשב"ג אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחברו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו וחכ"א מתנתו קיימת. מאי טעמייהו דרבנן, קסברי שטרי מלוה דלפרעון קיימי הוא דאין כותבין, דכיון דלא מיחד שעבודיהו טריף והדר טריף, אבל שטרי מקח וממכר דלאוקומה לארעא בידא דלוקח קאתו כותבין, דכולהו אקרקע מיוחד כתיבי, וכלהו חדא ארעא הוא דמוקמי בידיה. ודוקא חוץ מן האחריות שבו, שעבודא דלא מיחד הוא וחיישינן דילמא טריף והדר טריף. ורשב"ג סבר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין כדמפרש טעמיה ואזיל, דהנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו, וה"ה במכר, הילכך כי אתי ואמר אבד שטר מתנתי או מקחי אין כותבין לו שטר אחר, דחיישינן דילמא איפייס ליה ואהדר ליה שטריה למוכר או לנותן, והשתא קא הדר ביה וקא בעי למכתב ליה שטרא אחרינא ואית ליה פסידא למוכר או לנותן. ורבנן סברי אע"ג דאהדר ליה שטריה נמי מתנתו קיימת, וכי כתיב עליה שטרא אחרינא נמי ליכא פסידא, דבין הכי ובין הכי בחזקת לוקח ומקבל מתנה הוא דקימא. וקי"ל כרבנן בתרויהו.

וכי תימא בשלמא סיפא אצטריך לאשמועינן פלוגתא דרשב"ג ורבנן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אלא רישא דמיירי גבי שטר חוב מאי קמ"ל, מי איכא מאן דס"ד בכה"ג דלא ליחוש לפירעון. הא קמ"ל דאפי' בקובע זמן לחבירו וקא מסהדי סהדי דקמן אוזפיה לזמן פלוני ואכתי לא מטא זימניה, דסד"א חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה, חיישינן לפירעון. ואפי' לריש לקיש, דעד כאן לא קאמר ריש לקיש אלא היכא דליכא ריעותא גבי מלוה כגון דאוזפיה על פה, א"נ דנקיט שטריה בידיה, ונפקא מינה למגבא בלא שבועה ואפי' מיתמי, אבל היכא דאוזפיה בשטר וליתיה לשטרא גבי מלוה דאיכא ריעותא גביה, אפי' בגו זימני נמי חיישינן לפירעון.

ולא תימא הני מילי היכא דלא שכיח שטרא קמן כלל, דאיכא למימר מיפרע פרעיה וקרעיה לשטרא, אלא אפי' נפל ואשכחיה איניש מעלמא ולא אשתכח ביה ריעותא בגופיה דשטרא, כיון דנפל אתרע ליה, דאי לאו דפריע אזדהורי הוה מזדהר ביה ולא יחזיר לא לזה ולא לזה. תדע דגרסינן בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ יז,א) א"ר אסי א"ר יוחנן המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירנו לבעלים דלפריעה בת יומא לא חיישינן, טעמא דבת יומא, הא למחר וליומא אחרא חיישינן, ואמאי הא מסתמא כל בגו תלתין יומין בגו זימניה הוא כדאיתא בהדיא בריש מכות (ג,ב), וכ"ש לרב כהנא דמוקים לה לדר' יוחנן בשחייב מודה, אבל בשאין חייב מודה אפי' כתוב בו זמנו בו ביום נמי לא יחזיר דחיישינן לפירעון. וכן הלכתא:

פח. אמר מר אבל בשטר מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו מאי טעמא אמר רב ספרא לפי שאין כותבין שני שטרות של אחריות על שדה אחת דילמא אזיל בעל חוב טריף לה לארעא מלוקח ואזיל האי לוקח וטריף לקוחות בתראי והדר האי לוקח ואמר ליה לבע"ח שוף לי פורתא דאיקום בה והדר תא טירפא מינאי בבי דינא אחרינא וטריף לה מיניה, והדר האי לוקח וטריף לקוחות זימנא אחריתי בהאי שטרא תנינא דנקיט בידיה.

ומקשינן וכיון דקרעניה לשטרא דמלוה במאי (בו) טריף. וכי תימא דלא קרעניה, מי מצי טריף לה מעיקרא לארעא מלוקח, והא אמר ר"נ כל טירפא דלא כתיב בה קרעניה לשטרא דמלוה לאו טרפא היא וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרעניה לטרפא לא אדרכתא היא וכל שומא דלא כתיב ביה קרעניה לאדרכתא לאו שומא היא. ופרקי' לא צריכא דקאתי מכח אבהתיה. דהאי בעל חוב דקאמרי' לאו מלוה הוא אלא נגזל הוא דקא אתי מכח אבהתיה, וה"ה היכא דאתי מכח זביני דנפשיה, דאידי ואידי כי טריף לה לארעיה ליכא למקרעיה לשטריה. ולא דאמי לשטר חוב, דאלו התם כיון דזוזי הוא דמסיק ביה ולא מיחד שעבודיה, חיישינן דילמא טריף חד קרקע והדר טריף ביה קרקע אחרינא, דהא כל כמא דנקיט ליה שטרא בידיה מצי אמר אכתי לא טרפי ולא מידי, אבל הכא דאתי מכח אבהתיה אי נמי מכח זביני דנפשיה, דקרקע ידוע בלחוד הוא דאית ליה מחמת האי שטרא, ליכא למקרעיה, דאי נמי טריף ליה מאה זימנא לא סליק בידיה טפי מהאי קרקע דמסיים בשטריה. ועוד דכי טריף ליה נמי אכתי צריך ליה לשטרא, דאי אתי איניש אחרינא ומערער עלויה (ו)מפיק שטרא ומדחי ליה. ואי קשיא לך הא דקי"ל אין חוששין לב"ד טועין, הני מילי במידי דלא טעו ביה בי דינא מחמת דידעי דאתי איניש בגויה לידי פסידא מחמת דלית ליה תקנתא, אבל במידי דלא ידעי דאתי ביה איניש לידי פסידא ואיכא למיחש דילמא טעו ביה בי דינא חיישינן. והכא במאי טעו, דסברי דעד דמפיק שט"ח וטירפא ואדרכתא ושומא לא מגבינן ליה לא בטרפא ולא באדרכתא ולא בשומא.

דא"ל רב אחא מדפתי לרבינא (לימ') [למה] לי למימר שוף לי דאיקום בה והדר תא טירפא מינאי הא כיון דנקיט תרי שטריה בידיה טריף והדר טריף. אמר ליה אם כן נפישי עליה בעלי דינין. כלומר אי טריף מהאי לוקח והדר טריף מלוקח אחרינא מקמי דלהדרה לארעא נהליה, כי היכי דלטרפה ב"ח מיניה זימנא אחריתי, נפישי עליה בעלי דינין, דאתו הני תרי לקוחות ומשתעו דינא בהדיה הדדי ואוושא מילתא ומנכר דכי טריף להו לתרויהו מחמת חדא לקיחה הוא דטריף להו ותו לא מצי טריף מידי משני, דאמר ליה הא טרפת לך אחריותך מלוקח קמא. אלא השתא דמהדר לה ב"ח לארעא ניהליה וקאים בה פורתא והדר טריף לה מיניה לא מינכרא מילתא דכי הדר וטריף האי לוקח זימנא אחריתי מהאי לוקח אחר מחמת ההיא לקיחה גופא דטרף ביה מאידך לוקח אחרינא הוא דטריף, אלא סברי דמחמת לקיחה אחריתי היא ואשתכח דטריף תרי זימני.

(ז) וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנ' לחבירו והחזיר לו את השטר חזר' מתנתו מה שפירש רבי' יוסף בן מיגש זצוק"ל דהא דאמר רשב"ג חזרה מתנתו נראין הדברים דלאו בשטר שיש בו קנין קאמר אלא בשטר שאין בו קנין כגון שכתב לו שדי נתונה לך ובשטר מקח נמי כגון שכתב לו אני פלו' קבלתי ממך כך וכך והרי שדי מכורה לך בהן כו' כדכתבית במה"ק נ"ל שמאוד פירש יפה ומה שדחיתי דבריו מכח השטר חוב שאדם מקנה לחבירו במנה ע"י השטר אינו כלום דהא התם נמי אמרי' המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל אלמא אין יכול להקנות לו גוף המנה ע"י מסירת השטר ולא אהני לי' מסירת השטר אלא דלא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את (והם הכי) [וה"ה הכא] בשטר מתנה או מכר שיש בו קנין אינו יכול להקנות לו גוף השדה במסירת השטר ואע"פ שעשה לו כתובה עליו וכתב לי' קני לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית ביה ולא מהני מסירת השטר אלא בשדה שקנה בגוף זה השטר בלבד למר במסירה לחודה ולמר במסירה ובכתיבה:

ולא היא דהאי דמצי למיהדר ולמוחלו מפני שהמנה אינו בעין ומלו' להוצאה ניתנה אבל כל כך הוי קנין גמור שאם רוצה המוכר לחזור בו אינו יכול ואם חזר ומחלו למאן דדאין דינא דגרמי מגבו בי' מני' כי כשורא לצלמא אבל שדה שהיא בעין [קנין] גמור הוא במסירת השטר למר במסירה לחוד ולמר במסירה ובכתיבה ואע"פ שהיו בקנין:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף שטרי מקח וממכר כו'. כדמפרש טעמא לקמן משום דסבר אותיות נקנות במסירה ויש לחוש שמא החזיר לו השטר וחזר המכר ואם יכתוב שטר אחר ללוקח אפילו יוציא המוכר השטר שהחזיר לו לא יועיל כלום כי יאמר הלוקח שני שטרות היו לי ממך ולא החזרתי לך אלא אחד וכל זמן שהאחר בידי לא חזר המכר. ותימה למה לא יעשו לו שטר אחר ויכתבו כך פלוני בן פלוני בא לפנינו ואמר לנו אבד שטרי כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דחיישינן לבית דין טועין כו' או שמא לא יהיו נזהרים העדים לברר כל הענין. ותימה מאי שנא דלא חייש רבן שמעון בן גמליאל אלא שמא חזר הלוקח שטר המכר למוכר מדקאמר וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הנותן מתנה כו' ואמאי לא חייש נמי לאינש דעלמא דשמא נתן לו הלוקח השטר כדי לקנות השדה. ויש לומר לאינש דעלמא ליכא למיחש שאם נתן לו השטר אפילו נשארו בידו כמה שטרות קנה במסירת שטר אחד אבל לגבי המוכר הוא דלא קנה עד שיחזיר לו כל השטרות שכתב לו על אותה שדה. תוספי הרא"ש ז"ל.

אמר רב ספרא לפי שאין כותבים כו'. דחיישינן דילמא אזיל בעל חוב וטריף ליה להאי ואזיל האי וטריף בחד שטרא מהלקוחות דהוו בתריה וקרעיה ליה לההוא שטרא וכיון דהא איכא שטרא אחרינא גביה אמר ליה לבעל חוב שוף לי דאיקום בה פורתא והדר טרפה מנאי והדר אזיל טריף לקוחות אחריני שלא כדין *). ואם תמצא לומר וכיון דהא איכא לקוחות דקטריף (קאי) האי מינייהו (דאלמא) דאלימא זביני מקמי זבינייהו היכי מצי בעל חוב למטרף מיניה מעיקרא כי היכי דליהדר איהו וטריף מהני לקוחות דהוו בתריה לימא ליה לבעל חוב את זיל טרוף מהני לקוחות דהוו בתרייהו ולא תטרוף לדידי דהנחתי לך מקום לגבות ממנו. תשובתך משכחת לה כד הות האי ארעא אפותיקי לההוא בעל חוב דלא מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו. אי נמי משכחת לה כגון דלא הוה ליה ללוה בעידן דאוזפיה מלוה הני זוזי אלא האי ארעא בלחוד ובתר הכי זבנה לשמעון וקביל עליה אחריות בדאקנה וקנה להו בתר הכי וזבנינהו ללקוחות אי נמי קנה להו להני נכסי הדר זבנה לההיא ארעא דהויא גביה בעידן הלואה לשמעון ואף על גב דלא כתב ליה דאיקני והדר זבנינהו להני נכסי ללקוחות דכי אתי בעל חוב טריף ההיא ארעא דהויא ליה ללוה בעידן ההלואה הוא דטריף אבל הנך נכסי אחריני דקנה להו לוה בתר הכי לא טריף להו דהוה ליה לוה וקנה ומכר דלא משתעבד וכי טריף ליה מלוה להאי ארעא משמעון הדר שמעון וטריף להו להני נכסי אחריני מלקוחות דקנה להו (מקמי דלזבין ללקוחות ואי קנה להו לוה) מקמי דלזביניה להאי ארעא לשמעון הא ודאי אשתעבדי ליה לשמעון מקמי דלזבנינהו ללקוחות וכי מזבין להו בתר הכי אתי שמעון טריף להו הרא"ם ז"ל.

*) צריך עיון האיך יטרוף פעם שני מהלוקח שני אחריו הלא לוקח ראשון יחזור עליו כיון שהוא אוכל שדהו. יש לומר הלוקח אחריו יסבור כי הוא קנה הקרקע מיד הבעל חוב וילך למדינת הים ולא יתודע לשארי לקוחות אשר טרף פעם אחת עבור הקרקע ואפילו יקחו מידו השטר מכירה ואם יחזור אחרי איזה שנים לטרוף הקרקע מידו יוציא השטר האחר אשר בידו ויטרוף מלוקח השני אחריו ולא יודע לו אשר היה לו קרקע לגבות מקודם.

שוף לי ארעא דאיקום ביה. כלומר החזירהו לי ואוכלא בשוף כאלו לא טרפת אותה ממני והדר טרפה מינאי בבית דין אחר או לאחר שישתכח הדבר ואני אחזור על הלקוחות בשטר מכר אחר שבידי ויעשו קנוניא על הלקוחות האחרונים. הראב"ד ז"ל.

כל טירפא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא דמלוה לאו טירפא היא כו'. וזה לשון הר"ן ז"ל: כל טירפא דלא כתוב בה כו' וכל אדרכתא כו'. הא דמשמע הכא דבתחלה כותבים טירפא ובתר הכי אדרכתא בבא ליפרע מנכסים משועבדים היא שבתחלה כותבים לו שטר טירפא שעניינו כך שבית דין כותבים מתוך שאיש פלוני נתחייב לפלוני בשטר כך וכך ולא היו לו נכסים בני חורין השבענוהו כדין בא ליפרע מנכסים משועבדים וקרענוהו לשטר שהיה לו עליו ונתנו לו רשות שיהא נפרע מן הקרקעות שמכר מזמן פלוני ואילך וזהו שטר טירפא. ואחר כך כשמצא מלוה לקוחות מזמינן לבית דין ואומרים להם בית דין אם רוצים לפרוע ואי אמרי לא פרענא כתבי אדרכתא מיד על נכסייהו שעניינו כך מדאפיק פלוני שטר טירפא וקבענא ליה זימנא לפלוני לוקח ולא פרע ליה וקרענא לטירפא וכתיבנא ליה שטרא דלא דמיקרי אדרכתא כי היכי דליחות ולדרוך בהאי ארעא וזהו שטר אדרכתא. ואחר כך מורידים שלשה בקיאים לאותה שדה ושמין לו ממנה שיעור חובו וקורעין לשטר אדרכתא ועושים שטר שומא ואחר כך מכריזים על הקרקע שלשים יום אם לא (יצאו) ימצאו יותר משומתן מורידים את המלוה לתוכה זהו סדר גביית החוב מנכסים משועבדים ואף על פי שתמצא חלוף בנסחאות שיש שכתוב בהם כל אדרכתא דלא כתיב ביה קרענוה לשטרא דמלוה לאו אדרכתא היא וכל טירפא דלא כתיב ביה קרענוה לאדרכתא כו' (דאלמלא) דאלמא בתחלה כותבים אורכתא ואחר כך טירפא אינם מוחלפות בענין שאין ביניהם אלא שינוי השמות בלבד. וגירסא אחרונה זו שכתבנו היא גירסתו של הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה. ומכל מקום כל זה הסדר אינו אלא בנכסים משועבדים אבל בנכסים בני חורין אין בו ענין לשטר טירפא אלא כל היכא דאמר לא פרענא כותבים אדרכתא על נכסים כדאיתא בפרק הגוזל בתרא. והוי יודע שנהגו רבותינו בכל שטרות אלו להנאתו של מלוה עשו כן שפעמים שאינו יודע נכסים ללוה והוא צריך לחזור אחריהם ואם ירדוף אחריהם בשטר הלואה שבידו שמא ישתכח הדבר שהביא ראיותיו לבית דין וקיים שטרו וזכה בדין הא אם הלוה והמלוה והלוקח לפנינו אין צורך לרבות בשטרות אלו אלא כך הם עושים מקיימים שטרו של מלוה ומשביעים הלוה כתקנת הגאונים שאין לו במה לפרוע ושולחים אחר הלקוחות שלקחו ממנו ושומעים דבריהם ואם נתחייבו בדין שמין לו כשיעור חובו המכריזים ואחר כך כותבים מן הכל שטר אחד. עד כאן לשונו.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא למה לי דלימא ליה שוף לי כו'. אם כן נפישי עליה בעלי דינים. כלומר אי טריף מהאי לוקח והדר אתי טריף מהאי לוקח והדר אתי טריף מהאי לוקח בלא דמהדר לה לארעא ניהליה למיקם בה פורתא ואתו הני תרי לקוחות ואוושי עליה דהא מנכרא לה מילתא דמחמת ההיא לקיחה גופה דטריף בה מהאי לוקח קא אתי השתא למטרף בה זימנא אחרינא מהאי לוקח אחר ואי מהדר לה ניהליה להאי ארעא (ארעא) לרשותיה וקאים בה פורתא והדר מפיק לה מיניה לא מינכרא להו מילתא להני לקוחות דהאי טירפא אחרינא דקאתי השתא למטרף מהאי לוקח אחר מחמת ההיא לקיחה גופא דטריף בה מהך לוקח היא כי היכי דאוושי עליה אלא סברי דלקיחה אחריתי היא ולא אוושי עליה. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: למה ליה למימר שוף לי ארעא. כלומר יעמוד מעט ויבא עם הטורף לבית דין אחר ועדי אבותיו עמו וישאלו ממנו בית דין ויאמר אני הוצאתיה מידו כי היא של אבותי והרי עדי עמי ומיד יכתבו לו טירפא אחרת אם כן נפישי עליה בעלי דינים אם לא יראו מי שטורף ממנו שום דבר ירגישו ויתחברו עליו לאמר אתמול טרפת והיום אתה טורף ולא ראינו מי שטורף ממך כלום ויבא לידי ידיעה על כן צריך שיעמוד עליה ויאכלנה ויבא זה ויוציאנה מידו. עד כאן.

ולכתוב ליה להאי שטרא מעליא באחריות. ולכתוב לאידך פירוש המוכר. כל שטרי דיפקון על ארעא דא פסוליה לבד מן דייפקון בזמנא דא. פירוש חוץ מזה השטר שכתוב בו מזמן פלוני תחת הראשון. וקשה לר"ש בן אברהם מאי קאמר. והלא אי כתבינן ליה זמן אחר בשטר שני איכא למימש דילמא הדר לוקח והדר זבין ליה למוכר ומסר לו שטר אחר וכתב לו קנה לך וכל שעבודיה וכי מפיק להאי שטרא דכתיב ביה זמן אחר ואמר הדר זבניתיה ממך בהאי שטרא ואומר מהר"ם דמיקרי שפיר נמי שלא כתב לו זמן אחר אלא הכי פירושו כל שטרי דיפקון פסילי בר מאן דיפקו~ בזימנא דא בפעם הזאת שיהו עדים פלוני ופלוני חתומים בו וכתוב מזמן ראשון אבל נחתום עידי אחריני וכן משמע לישנא דזימנא דא שאם היה רצה לומר זמן הוה ליה למימר זימנא דין. תוספות.

בא"ד ומקנה לו הג"ה וקשה לפי פי' ענין בתרא זה אמאי כו' אלא דבר ברור הג"ה וקצת כו' מת"י וכצ"ל ור"ל לפי פי' ענין בתרא שכתבו לעיל ובע"א יש לפרש כו' דאיירי שיש עדים שזה השטר שביד המוכר הוא שנתנו ללוקח כו' א"נ יבררו כו' כמ"ש התוס' אלא שהלוקח טוען כיון שלא החזיר לו גם השני לא חזר המכר דהשתא קשה שפיר שיעשו שטר שני שאמר לנו אבד שטרי כו' שעכשיו יש הוכחה טובה למוכר שמעולם לא היה לו רק אותו שטר שהחזיר לו בעדים ומעצמו עשה השני ע"י ששיקר לעדים לומר שנאבד אבל לפי' קמא דלא החזיר למוכר השטר בעדים ולא יכירו שזה הוא השטר שנתנו ללוקח ליכא הוכחה למוכר יותר מן הלוקח דאדרבה הלוקח יאמר לו שאמת הוא שאבד שטרו ועדים נתנו לו שטר כזה ושטר שבידך את עצמך עשית אותו ודו"ק:

בא"ד וקצת קשה לפי ענין בתרא זה הא דמשמע כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל נמי לפי' ענין בתרא זה שפי' דמיירי שיש למוכר עדים שזה הוא השטר שנתן ללוקח כו' יש לחוש נמי שנתן הלוקח השטר לאינש דעלמא וכיון שלא החזיר לו שטר השני יאמר שלא חזר המכר אבל לפי' קמא ודאי דלא ק"מ דלאינש דעלמא לא יכתבו שטר בשם המוכר דדוקא למוכר כותבין כו' וק"ל:

בא"ד שטר השני אבל לחזור למוכר לא תועיל כו' כצ"ל מתוספות ישנים:

בד"ה לכתוב כו' המוכר לפנינו כו' כדפירש לעיל על מלתיה דרשב"ג וי"ל דרשב"ג ודאי בשאינו לפנינו אבל הכא כו' ונראה דודאי ה"ה דה"מ כו' אם הוא לפנינו הס"ד ואח"כ מ"ה לבר ממאן כו' כצ"ל מת"י:

ר"ש בד"ה אמר רב ספרא כו' ממנו וא"ל כו' וכתבו לו אחר ומפיק ליה לשטרא קמא דכתבו כו' כצ"ל ונ"ב כאשר הגהתי כן מצאתי בפי' הרי"ף וכן נראה דבודאי מתחלה יראה הכתב חדש שכתבו לו ולא יראה הישן שלא ירגישו ודו"ק וגם לבסוף יראה הישן ולא יראה הכתב חדש דבלאו הכי איכא גמגום חשדא עליו ואם יראה כתב חדש יכירו בדבר ודו"ק:

בד"ה ומשני כו' וחוזר הלוקח הזה בשטר קמא וטורף בו פעם אחרת כו' כצ"ל:

מה"ד לבר מדייפקון כו' כלומר כו':

תוס' בד"ה אבל בשטר כו' וקשה לפי פי' זה ומאי לא כו' ונ"ב כל זו הג"ה הוא עד אלא דבר ברור:

בהג"ה לפי שאמר שנאבד השטר הראשון כו' כצ"ל:

בד"ה לכתוב לאידך כו' המוכר לפנינו וי"ל דבודאי אי הוה פריך על רשב"ג דאמר אין כותבין איכא למפרך הכי אבל הכא כו' מאחריות שבו היינו שבשום ענין אין כותבין אחריות אפילו הוא כו' ה"ה אם הוא לפנינו דכותבין ורבותא קמ"ל דאפי' אינו לפנינו אפ"ה כותבין לו אלא דעדיפא משני ליה כצ"ל והס"ד ואח"כ מתחיל דבור חדש לבר ממאן כו' ויכתבו לו מזמן שני נ"ב ומ"מ נראה שכתוב בשובר ששטר זה נכתב תחת שטר הראשון שנכתב בזמן הראשון וכן משמע פירוש רשב"ם דאל"כ יפסיד לוקח בשובר זה כגון שאם ימצא שטרו שנאבד ודו"ק:

בא"ד בברייתא היינו דכותבין שטר מקח כו' כצ"ל:

בא"ד כדפרישית לעיל נ"ב מאחר דאיירי שלא בפניו צ"ל שכותבין מזמן ראשון אבל היכא שהמוכר לפנינו ומודה לו ליכא למיחש למידי ודו"ק:

גמרא ואמר ליה לבע"ח שוף לי כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה והאמר ר"נ. ומזמנינן ליה ללוה בדינא ואי לא אתי כו'. כצ"ל ומלת כדאמרי' מיותרת:

בא"ד כדין שומת ב"ד כדמפרש בב"ק. אולי צ"ל בערכין והוא בפ' שום היתומים:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו בשטרי מקח וממכר אין כותבין. דס''ל אותיות נקנות במסירה כדלקמן גבי מתנה דחיישינן דלמא לאחר שכתבו ונתנו לו שטר המכירה החזיר לו לוקח זה למוכר את השטר וחזר לו מקחו כדאמרינן גבי מתנה: חזרה מתנתו. כדמפרש לקמיה טעמא: מתנתו קיימת. אלא אם כן חזר ומכרה או נתנה לו בקנין גמור או בשטר חדש כדין לוקח ומוכר: אמר מר חוץ מאחריות שבו מאי טעמא. אין כותבין לו אחריות: אמר רב ספרא לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת. שאם יכתוב לו שטר אחר חיישינן דלמא אתי בעל חוב וטריף ליה להאי שדה דאמר הקונה אותה כי אבד שטרי שהיה לי על שדה זו וכתבו לו שטר אחר עליה וכיון דנטרפה מידו אזיל בהאי שטרא דכתבו ליה וטריף ללקוחות שקנו אחר שקנה הוא ויעשה קנוניא עם הבעל חוב שטרפה ממנו: ואמר ליה שוף לי דאיקום בארעא. כלומר אל תערער עלי עתה כלום פי' שוף בשופי כדגרסינן (כתובות דף כ.) והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי כך אמר ליה שוף לי דאיקום בארעא ארבע או חמש שנים עד דיתיישן הדבר והדר תא ותערער עלי זימנא אחריתי ועביד הכי ובתר זמן מערער עליה וטריף לה מיניה והדר אזל הקונה שאמר אבד שטרי וכתבו לו אחר ומפיק ליה לההוא שטרא [קמא] דכתבו ליה על שדה זו ואזיל וטריף ללקוחות: ומקשינן עלה וכיון דקרענוה לשטרא. דבעל חוב בזימנא קמייתא דטריף במאי קטריף כי אתי השתא וטריף: והאמר רב נחמן כו'. כך הוא הסדר מלוה בא לב''ד וצועק על הלוה שיפרע לו חובו ומזמנינן ליה ללוה בדינא כדאמרי' ואי לא אתי משמתינן ליה וכותבין שטר טירפא למלוה שילך ויפשפש אחר קרקעותיו של לוה וכל מקום שימצא מנכסיו או מלקוחות שקנו ממנו אחרי כן יראה שטרו לב''ד של אותה העיר וימסרו לו קרקעותיו למלוה ויכתבו לו שטר אדרכתא שיהא שליט ודורך על נכסיו של זה לגבות חובו מהן כדמפרש בהגוזל בתרא ושטר הטירפא יקרעו פן יחזור ויטרוף בב''ד אחר וישומו הנכסים כדין שומת בית דין כדמפרש בב''ק וכפי השומא יקחם בחובו ויכתבו לו ב''ד שטר שומת הנכסים לדעת בכמה קבלם ומשום דשומא הדרא לעולם כשיהא לו מעות ללוה כדאמרי' [בב''מ] (דף טז: ודף לה.) וכשיתנו לו בית דין שטר השומא יקרעו האדרכתא פן יחזור ויטרוף בה פעם שניה שלא כדין: ומשני לא צריכא דאתי מכח אבהתיה. לכך אין כותבין שני שטרות דחיישינן דלמא לאו מכח ההלואה יבא ויטרוף אלא יבא ויערער כי זו השדה גזלה מאבותיו זה שמכרה לך והביא עדים כי זו שדה אבותיו והמוכר שמכרה גזלה מאבותיו והוציאוה מידו והעמידוה ביד המערער וכתבו ללוקח שנטרפה מידו וכי יש לו רשות לטרוף הלקוחות שקנו קרקע מן המוכר שמכר לו שדה זו הגזולה והלך ועשה קנוניא הלוקח עם הנגזל שלקח השדה מידו ואמר ליה שוף לי ועשה כן ואחר ד' וה' שנים עוד בא הנגזל והביא עדים כי שדה זו גזלה המוכר הזה ומכרה לזה וטורפה מידו וחוזר הלוקח הזה בשטר (השני שכתבו לו בעת שאמר אבד שטרי) וטורף בו פעם אחרת לפיכך אמר רב ספרא אין כותבין שני שטרות על שדה אחת: אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא. אמאי תלינן טעמא משום דא''ל שוף לי וכו' בלא טענה זו נמי כיון דנקיט שני שטרות ביום אחד יכול לטרוף ולחזור ולטרוף ולכך אמר רב ספרא אין כותבין שני שטרות על שדה אחת: ומשני א''כ נפישי עליה מריבות ומחלוקות של בעלי דינין בבת אחת ויתנו לב על גניבתו: ונכתוב ליה שטרא מעליא כו'. אמתניתא פריך אמאי קתני חוץ מאחריות שבו משום פסידא דמוכר והלא יכולין אנו לעשות תקנה שיכתוב לזה שאמר אבד שטרי שטר מעליא ובאחריות דאיכא למימר הדין עמו דודאי אבד שטרו ונכתוב ליה לאידך למוכר שובר שיוכיח שנפסד השטר הראשון שביד הלוקח ולא יבא לגבות בו עוד דהשתא ליכא למיחש דלמא טריף והדר טריף שהרי כשיוציא הלוקח שטרו הראשון שאבד כדבריו יוציא המוכר את השובר שכתוב בו כל שטרי דיפקון כו' כל שטרי מכירה דיפקון על ארעא דא יהו בטלין: לבר מדיפקון. כלומר חוץ מזה השטר שכתבתי לו בזמן פלוני תחת הראשון שאמר לי שאבד ממנו: זאת אומרת כו'. מחלוקת תנאים הוא במתניתין בפירקין בשטרי הלואות דאיכא למאן דאמר אין כותבין שלא יהא צריך לשמור שוברו מן העכברים ומלוה שאבד שטרו הפסיד חובו וה''ה לשטרי מקח אם אבד הלוקח שטרו לא נכתוב ליה שטרא מעליא על סמך השובר שביד המוכר שהרי לא יכתבו שובר דנמצא מוכר צריך לשמור שוברו מן העכברים:

השטר כדי שיחזור המכר ורבנן דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל סבירא להו אין אותיות נקנות כדמפרש לקמן וצריך לכתוב קני לך האי שטרא וכל שעבודיה וכיון שכותבין שמקנה לו מה שכתוב בשטר אין לחוש אם השטר השני ביד הלוקח שאפילו יש בידו אלף שטרי מכר קנה המוכר בחזרת השטר כיון שכתב לו הלוקח שחזר ומקנה לו (הגה''ה. וקשה לפי פי' [. ענין בתרא זה] אמאי לא נעשה לו שטר שני שנכתב לו פלוני בן פלוני אמר לנו אבד שטרי שכתבתם ושחתמתם ועתה כתבו אחר לראיה שלא יוכל המוכר לכפור המכר כשלא אמצא עדי מסירה וזה השטר לא יזיק כלום למוכר שכיון שכותבין בשטר השני שמחמת שאבד הראשון כתבו השני לא יזיק למוכר כלום כשיוציא השטר שחזר לידו או יביא עדים שהחזיר לו הלוקח את השטר כדי שיחזור המכר לא יכול לומר שני שטרות היו לי וכל זמן שהאחד בידי לא חזר המכר שהרי מוכיח מתוך השטר השני שלא כתב לו המוכר אלא העדים עשאוהו אחר שהחזיר הראשון למוכר ושיקר להם לומר שנאבד וי''ל דחיישינן לב''ד טועין שכשיוציא. הלוקח השטר שכתוב בו שעשאוהו העדים לפי שאמר [שנאבד] השטר הראשון שכתבנו וחתמנו ונתננו לו יטעו ב''ד לומר אם לא שחקרו עדים שאבד הראשון לא כתבו לו שני שאפילו לרבנן דאמרי לעיל בשלהי יש נוחלין (דף קלח:) דבי דינא בתר עדים דייקי הכא איכא למימר דמודו דכיון שהעדים מעידים על תחלת שטר המכר בעדות ברורה וגם עתה באים לגמור הדבר לפי שאמר שנאבד השטר הראשון לא היו כותבין לו אלא דבר ברור. עכ''ה) וקצת קשה לפי [ענין בתרא] זה הא משמע ממילתיה דרשב''ג דחייש שמא חוזר המכר אבל לאיניש דעלמא שמא נתן לו הלוקח השטר כדי לקנות השדה לא חייש מדקאמר וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הנותן מתנה לחבירו כו' עד חזרה מתנתו וי''ל דלאיניש דעלמא אם נתן לו הלוקח שטר מכר שלו כדי לקנות השדה קנה במסירה אע''פ שיש עדיין שטר שני בידו ולכן לא יועיל להזיק לאיניש דעלמא שטר השני שהרי לא יכול לחזור מאחר שמסר לו שטר אחר ודוקא למוכר לא תועיל חזרת השטר אחר כיון שבשטר שני הנשאר ביד הלוקח כתובה חובת המוכר: לכתוב לאידך כל שטרי דליפקון בזמנא דא כו'. וא''ת והא מיירי שאין המוכר לפנינו כדפרישית לעיל על מילתא דרשב''ג וי''ל (דרשב''ג וודאי בשאינו לפנינו) אבל הכא כי פריך על האי דקאמר חוץ מאחריות שבו [היינו] שבשום ענין אין כותבין [אחריות] אפי' הוא לפנינו ונראה דודאי הוה מצי לשנויי ה''ה אם הוא לפנינו [דכותבין ורבותא קמ''ל דאפי' אינו לפנינו אפ''ה כותבין לו אלא דעדיפא משני ליה]: לבר ממאן דניפוק מזמנא דא. פי' ויכתבו לו מזמן שני אבל שטר דלעיל דקאמר בברייתא [היינו] דכותבין בשטר מקח וממכר וכותבין בשטר זמן ראשון כדפרישית לעיל:

בבא בתרא קסט ע"א