דף קע - א
רבן שמעון בן גמליאל סבר: אין אותיות נקנות במסירה. ולכן לא די בשטר שבידו, שהרי השדה לא נקנתה לו על ידי אותו שטר, אלא הוא צריך להביא עדים שעשה בה קנין חזקה על ידי הבעלים שאמרו לו "לך חזק, וקני". [225] ורבי סבר: אותיות נקנות במסירה. ודי לו בשטר שבידו, למרות שהוא לא נכתב על שמו אלא על שם אותו אחד שמכר לו את השדה, ואין צריך להביא גם את עדי החזקה.
אמר ליה אביי לרב דימי: אם כן, פלוגתא לדמר!? דבריך נוגדים את דברי רבינו, רבה, שאמר לעיל שרבן שמעון בן גמליאל סובר אותיות נקנות במסירה, ולדבריך הוא סובר שאותיות אין נקנות במסירה?
אמר ליה רב דימי לאביי: ותפלוג! כלומר איני חושש לחלוק עליו.
אמר ליה אביי: הכי קאמינא לך, התכוונתי לומר לך כך: מתניתא לא מיתרצא אלא כדמתרצא מר. הלא הברייתא דלעיל, שנחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים בנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר, אי אפשר לפרשה אלא כדברי רבה, שרבן שמעון בן גמליאל סובר שאותיות נקנות במסירה. ואם כן, קשיא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל?
אלא, אמר אביי: הכא במאי עסקינן, כגון שהשטר אשר בידי המחזיק נכתב אמנם על שמו, אלא שנמצא אחד מהן מהעדים החתומים על השטר שהוא קרוב או פסול.
ובפלוגתא דרבי מאיר ורבי אלעזר קא מיפלגי: רבי סבר לה כרבי אלעזר, דאמר לגבי גט: עדי מסירה כרתי. העדים שבפניהם נמסר הגט הם עיקר הגט והם הגורמים ל"כריתות", ואין צורך מעיקר הדין לעדי החתימה כלל. [226] והוא הדין בכל השטרות עיקר תקפם הוא על ידי עדי המסירה בלבד, ולכן לא איכפת לן כאן שאחד מעדי החתימה פסול, ויכול המחזיק להביא את השטר הזה, ובלבד שיביא עמו את העדים שהשטר נמסר בפניהם.
ורבן שמעון בן גמליאל סבר לה כרבי מאיר, דאמר לגבי גט: עדי חתימה כרתי. שהם עיקר הגט, וכן בשאר שטרות צריך דוקא עדי חתימה, וכיון שאחד מעדי החתימה הוא קרוב או פסול, הוא אינו יכול להסתמך על השטר הזה אלא צריך להביא את עדי החזקה.
ומקשינן: והא אמר רבי אבא: מודה היה רבי אלעזר שאף על פי שגט בלי עדי חתימה כלל כשר, מכל מקום, במזויף מתוכו, אם חתומים עליו עדים פסולים, שהוא פסול. [227] ואם כן, גם לפי רבי לא יועיל השטר הזה שנמצא בו קרוב או פסול!?
אלא, אמר רבי אבינא: הכל מודים שאם כתוב בו שבית הדין כתבו על השטר "הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מזוייפת", כלומר, שאחד מהעדים קרוב או פסול, שהוא פסול - כדרבי אבא. [228] לא נחלקו רבי ורבן שמעון בן גמליאל אלא בשטר שאין עליו עדים כלל. שיש למחזיק שטר כזה שאין חתומים עליו עדים כלל:
רבי סבר לה כרבי אלעזר, דאמר עדי מסירה כרתי, והשטר כשר למרות שאין עליו עדים כלל.
ורבן שמעון בן גמליאל סבר לה כרבי מאיר, דאמר עדי חתימה כרתי ובלי עדי חתימה השטר פסול, לכן הוא צריך להביא את עדי החזקה.
ואיבעית אימא, במודה בשטר שכתבו, לוה המודה שהשטר שביד המלוה אמת, שהוא אכן כתבו, ואלו עדיו, שאינו מזוייף, אך הוא טוען שהשטר פרוע, האם צריך המלוה לקיימו, את השטר הזה, על ידי עדים אחרים כדי שלא ישאר ללוה "מיגו", שהיה יכול לטעון מזוייף. או שהמלוה אין צריך לקיימו קא מיפלגי.
מדובר כאן במקרה דומה, שהמערער מודה שהשטר אשר בידי המחזיק אינו מזוייף אלא הוא אכן כתבו, אלא שהוא טוען שהוא לא הספיק להשתמש בו, ולא מכר את השדה הכתובה בשטר מעולם [שהרי כותבים שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו], ובינתיים הוא איבד את השטר, והמחזיק מצא אותו ומשתמש בו שלא כדין.
דרבי סבר: מודה בשטר שכתבו, אין צריך המלוה לקיימו, כי הלוה כבר קיימו בהודאתו, ואף שהוא טוען פרעתי אינו נאמן במיגו שהיה יכול לטעון מזוייף. [229]
וגם כאן, יכול המחזיק להסתמך על השטר שבידו, למרות שהוא לא קויים אלא על ידי המערער, והוא הרי טוען שהשטר נפל ממנו.
ורבן שמעון בן גמליאל סבר: מודה בשטר שכתבו, צריך המלוה לקיימו וכל עוד אינו מקיימו נאמן הלוה לטעון פרעתי במיגו שהיה יכול לטעון מזוייף הוא.
וגם כאן, כיון שלמחזיק אין עדי קיום על השטר, הרי אין לו תוקף, משום שהמערער יש לו מיגו, שהיה יכול לפסול אותו בטענת מזוייף. ולכן הוא צריך להביא את עדי החזקה.
ומקשינן: והא איפכא שמעינן להו! במקום אחר מצינו מחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל בענין מודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו להיפך מכאן?
דתניא במסכת בבא מציעא [ז א]: שנים שהיו אדוקין בשטר חוב, המלוה והלוה.
מלוה אומר: שלי הוא ונפל ממני, ומצאתו, ועדיין לא פרעת את חובך.
ולוה אומר: שלך הוא, כלומר מקודם היה שלך, אך לאחר מכן ופרעתיו לך והחזרת לי אותו, וממני הוא נפל -
יתקיים השטר בחותמיו. המלוה צריך לקיים את השטר, ואז יוכל לגבות בו כדין כל שטר שביד המלוה שהלוה אינו נאמן לו פרעתי, דברי רבי.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו המלוה והלוה. דהיינו שהלוה ישלם רק מחצית מהחוב. [230]
ודנה הגמרא: ולית ליה לרבי, וכי רבי אינו סובר את הא דתנן בתחילת מסכת בבא מציעא: שנים אוחזין בטלית. זה אומר: אני מצאתיה שהגבהתי אותה ראשון והיא שייכת לי, וזה אומר: אני מצאתיה ושלי היא -
הדין הוא: זה ישבע שאין לה בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לה בה פחות מחציה. כל אחד ישבע שלפחות חצי הטלית היא שלו, ויחלוקו.
וגם כאן, ששניהם אוחזין בשטר, היה צריך להיות הדין "יחלוקו", שיתחלקו המלוה והלוה בסכום הכתוב בשטר, ומדוע אמר רבי שהמלוה גובה את כל החוב האמור בשטר!?
ומבארת הגמרא: ואמר רבא אמר רב נחמן: אכן בשטר מקויים, שיש בו אישור מבית דין על החתימות, דכולי עלמא לא פליגי דיחלוקו, כדין המשנה בשנים אוחזין.
כי פליגי בשאינו מקויים. המחלוקת של רבי ורבן שמעון בן גמליאל היא כשהם אדוקים בשטר שאין בו קיום בית דין אלא שהלוה מודה שהוא אינו מזוייף, האם הוא צריך בכלל לשלם או לא.
רבי סבר: מודה בשטר שכתבו, צריך לקיימו.
ואי מקיים לה המלוה את השטר, שאז הלוה אינו יכול לטעון שהוא פרוע, גבי פלגא. גובה המלוה מחצית מהחוב.
ואי לא מקיים לה, חספא [חרס] בעלמא הוא ואינו גובה בו כלל.
ורבן שמעון בן גמליאל סבר: מודה בשטר שכתבו, אין צריך לקיימו.
ולכן למרות שהשטר אינו מקויים, הדין הוא: ויחלוקו.
הרי שסברת רבי ורבן שמעון בן גמליאל הפוכה מבסוגייתנו!?
ומבארת הגמרא: איפוך! הפוך את דברי רבי ורבן שמעון בן גמליאל באחד משתי המחלוקות.
ואיבעית אימא: לעולם לא תיפוך.
אלא הכא: בלברר קמיפלגי. רבי ורבן שמעון בן גמליאל נחלקו בסוגייתנו במחלוקת אחרת. האם אדם צריך לברר ולהוכיח את אמיתות כל הטענות שהוא טוען, למרות שאילו היה טוען רק אחת מהן היה יכול לזכות על ידה בלבד, או לא.
שמדובר כאן, שהמחזיק טוען שתי טענות, האחת, שיש לו שטר מכירה על השדה מהמערער, והשניה, שהוא מחזיק בה שלש שנים, וסובר רבי שהוא נידון בשטר. דהיינו, למרות שדי היה לו בטענת חזקה בלבד, אך כיון שהוא טוען גם שיש לו שטר, עליו להוכיח זאת ולהביא את השטר.
ורבן שמעון בן גמליאל סובר שהוא נידון בחזקה. שדי אם יוכיח את חזקתו בלבד ואין צריך להביא גם את השטר [וכל שכן אם יביא את השטר שאין צריך גם עדי חזקה].
כי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי ברבי אבא, בדומה לזה, היה מעשה שרב יצחק בר יוסף תבע חוב מרבי אבא, ולא היה לו שטר על כך.
אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא. הם הגיעו לדין אל רבי יצחק נפחא לדון.
אמר רבי אבא לרב יצחק בר יוסף: פרעתיך בפני פלוני ופלוני! [231]
אמר ליה רבי יצחק נפחא לרבי אבא: יבואו פלוני ופלוני ויעידו! שראו שפרעת לו בפניהם.
אמר ליה רבי אבא: אי לא אתו, לא מהימנינא. ואם לא יבואו עדים, וכי אינני נאמן לטעון שפרעתי לו ביני לבינו?
והא קיימא לן: המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים!?
אמר ליה רבי יצחק נפחא: אנא בההיא, כשמעתא דמר סבירא לי, בדין זה אני סבור כמוך שאמרת בשם רב.
דאמר רבי אבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני, צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו. שלמרות שהיה יכול לטעון פרעתיך שלא בפני עדים, אך כיון שהוא טוען פרעתיך בפני פלוני ופלוני, צריך להביאם.
אמר ליה רבי אבא: והא אמר רב גידל אמר רב: הלכה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, שאדם אינו צריך להוכיח טענה כזאת שהיה יכול לזכות גם בלעדיה. [232]
וכך אמנם מסתבר לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל, כי:
הערות
[225] כך מפרש הרשב"ם [ראה רמב"ן ר"ן ורש"ש]. ויש ראשונים שמפרשים שהחזקה היא חזקת שלש שנים שמביא עדים שהחזיק בה שלש שנים. וכתב היד רמה, שלא די בחזקה בלבד אלא הוא צריך לטעון שקנה את הקרקע באחד מדרכי הקנינים מלבד אותו שטר שאינו כשר לקנות בו. כי אחרת הרי זו "חזקה שאין עמה טענה" שאינה מועילה כלום. ועוד כתב ביד רמה, שלמדנו מכאן, שלמרות שכל הטעם של חזקת שלש שנים הוא משום שאדם אינו שומר על השטר יותר משלש שנים, מכל מקום, הוא אינו צריך לטעון דוקא שהיה לו ואבד לו, אלא אפילו הוא יטעון שקנאה מהבעלים בשאר הקנינים די בכך. שהרי כאן השטר שבידו אינו כלום, והוא גם אינו טוען שהיה לו פעם שטר אחר, ובכל זאת מועילה לו החזקה.
[226] אלא "מפני תיקון העולם" שאם ימותו עדי המסירה או ילכו למדינת הים תוכל האשה לקיים את הגט על ידי עדי החתימה. גיטין [פו א].
[227] מדרבנן, גזירה שמא יבאו להכשיר אותם גם לעדי מסירה. רש"י גיטין [י ב] ד"ה מודה.
[228] לכאורה למה היו צריכים לכתוב כן, שאם הוא פסול היה להם לקרוע אותו? וביאר בתורת חיים, שרבי אבינא בא להשמיענו שאף שכל הטעם לפסול במזוייף מתוכו שמא יטעו האנשים שסמכו על עדי החתימה ויאמרו שקרובים ופסולים כשרים לעדות, ואם כן, לכאורה היה די שיכתבו הבית דין על השטר שלא סמכנו על עדי החתימה כיון שהם פסולים אלא רק על עדי המסירה. קמשמע לן שאף על פי כן הוא פסול, שמא לא יראו האנשים את מה שכתבו הבית דין, ועדיין יבאו לטעות שסמכו על עדי החתימה הפסולים.
[229] הטעם שאין לו מיגו, משום שמדאורייתא אי אפשר לטעון כלל טענת מזוייף כי לא נחשדו ישראל לזייף שטרות. אלא שמדרבנן הצריכו לקיים שטרות, וזה רק כאשר הלוה טוען מזוייף אבל כשהוא טוען טענה אחרת לא הצריכו קיום. רשב"ם ותוס' בכתובות [יט א] ד"ה מודה. ולכאורה אינו מובן, שהרי מכל מקום יש לו מיגו שהיה יכול לטעון מזוייף ואז היה צריך קיום? וביאר בחידושי רבי שמואל בבבא מציעא [ז א] על פי יסוד הגרש"ש שמיגו אינו רק בגדר הוכחה אלא גם "כח הטענה", שיש לו את הכח של אותה טענה שהיה יכול לטעון. וכאן לא נתנו לו חכמים את הכח רק כאשר הוא טוען בפועל מזוייף ולא כשהוא טוען טענה אחרת. וראה לקמן ביאור האבן האזל. ועוד טעם כתבו התוס', שהלוה ירא לטעון מזוייף פן יכחישוהו העדים, ולכן אין לו מיגו על טענת מזוייף. והנה סברא זו נפסקה להלכה שכל טענה שאדם ירא מלטעון שמא יבאו עדים ויכחישוהו אין עליה מיגו. והקשה באורים ותומים: אם כן, מה טעם שאנו פוסקים כמאן דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, והלא הוא מתיירא לטעון מזוייף שמא יכחישוהו? ומתרץ הבית הלוי [ג מב ג] שרק באופן שאם יכחישוהו העדים הוא עליו להפסיד יותר מאשר בטענה הנוכחית אז אין לו מיגו, אבל כאן גם לאחר שיכחישו העדים את טענת מזוייף הוא אינו מפסיד יותר מאשר בטענת פרוע, שהרי גם עכשיו בטענת פרוע הוא אינו נאמן רק כל עוד שהשטר אינו מקויים, ולאחר שיקיימוהו שוב אינו נאמן שהרי המיגו נפסק, נמצא שבשביל הזה עד שיבאו העדים הרי נשאר לו מיגו שהיה יכול לטעון מזוייף. וסברת המאן דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, משום שאף על פי שלא יפסיד יותר על ידי טענת מזוייף מכל מקום הוא מתיירא לטעון טענה שיוחזק על ידה שקרן]. והביא שם שבנו הגר"ח הקשה מסוגייתינו בשנים אדוקים בשטר, מדוע יהא נאמן הלוה לטעון פרוע במיגו דמזוייף [למאן דאמר צריך לקיימו], שהרי הוא מפסיד יותר בטענת מזוייף מבטענת פרוע, שאם יטען מזוייף ויכחישוהו שוב לא יוכל לטעון פרעתי שהרי כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי. ויצטרך לשלם הכל, ואילו בטענת פרוע גם לאחר שיתקיים השטר ולא יהא לו מיגו לא יצטרך לשלם רק חצי שהרי הוא מוחזק בחצי השטר? ותירץ הבית הלוי, שכאן אינו מדין מיגו אלא מדין "הפה שאסר הפה שהתיר" שאפילו אם הלוה לא היה טוען שום טענה אלא היה שותק לא היה השטר אלא כחספא בעלמא כיון שאינו מקויים, ורק משום שהוא מודה שכתבו יש עליו דין שטר, ולכן הוא נאמן גם לומר שהוא פרוע שהרי כל קיומו של השטר הוא על פיו. והוסיף הבית הלוי שלכן האריכה הגמרא בבבא מציעא [ז א] לבאר את הטעם של המאן דאמר צריך לקיימו שאמרה "מאי טעמא חספא בעלמא הוא מאן קא משוי ליה להאי שטרא לוה הא קאמר דפריע", מה שלא מצינו בשאר מקומות שהגמרא מביאה את המחלוקת של מודה בשטר שכתבו, אלא משום שכאן בשנים אדוקים בשטר על כרחך צריך לומר, שאינו מדין מיגו רק מדין הפה שאסר הפה שהתיר. ולכאורה, לפי זה מה הטעם של המאן דאמר אין צריך לקיימו, שגם אם אין לו מיגו לטעון מזוייף כי הוא ירא פן יכחישוהו, אך הלא יש כאן "הפה שאסר הפה שהתיר"? וביאר האבן האזל [טוען ונטען עד ח] ששני תירוצי התוס' הנ"ל בכתובות צריכים זה לזה, שהתירוץ השני, שהלוה ירא לטעון מזוייף, אמנם לא מועיל רק להוריד את המיגו, לכן הביאו את התירוץ הראשון שמדאורייתא אין צריך כלל לקיים שטרות ורק מדרבנן תיקנו להצריך קיום, והם הצריכו רק כשהוא טוען מזוייף. אבל כשהוא טוען פרוע, הרי השטר בחזקתו מצד עצמו גם בלי קיום של הלוה. נמצא שאין כאן הפה שאסר הפה שהתיר, ונשאר רק המיגו שהיה יכול לטעון מזוייף, שאז היינו מצריכים קיום. ועל זה מועיל התירוץ השני, שאין לו מיגו כי ירא שמא יכחישוהו עדי הקיום. וראה שם ובהלכות מלוה [יד יד] שביאר את סברת המחלוקת במודה בשטר אם צריך לקיימו או לא.
[230] לכאורה קשה, מה שייך כאן יחלוקו, שהרי השטר עצמו אין לו ערך אלא משום היותו הוכחה ביד המלוה לאי פריעת החוב. ואם כן, ממה נפשך, אם אחיזת המלוה בחצי השטר מהוה הוכחה שהלוה לא שילם לו כי "שטרא בידי מאי בעי", מדוע לא ישלם הלוה הכל, ואם אינה מהוה הוכחה לא ישלם הלוה כלום? וכתב החזון איש חושן משפט [ליקוטים ה ז], שענין מוחזק ומוציא אינו דוקא כשאחד מוחזק בממון והשני מוציא, אלא כל שבא בטענה שהיא משנה ומחדשת את הענין נחשב כמוציא, והמחזיק בטענה המעמדת את הדבר על ענינו הידוע נחשב כמוחזק. ועל דרך זה הוא גם ענין של "שטרא בידי מאי בעי", שאין עיקרו מדין ראיה ועדות שהלוה לא שילם אלא שהוא עושה את המחזיק בשטר למוחזק בחוב ואת הלוה שטוען פרעתי כמוציא את החוב מיד המלוה. ולכן, עד כמה שהמלוה זוכה בשטר ונחשב כאילו הוא בידו נחשב גם החוב כאילו הוא מקויים. וכששניהם אדוקים בשטר שכח שניהם שוה בשטר ודינם יחלוקו נחשבים, שניהם כמוחזקים גם בעצם החוב, ובחציו נחשב הלוה כמוחזק ובחציו השני נחשב כמוציא. ובסגנון דומה כתב בחידושי רבי שמואל שם בשם הגרש"ש, ש"שטרא בידי מאי בעי" אינה הוכחה אלא הלכה, שכאשר השטר ביד המלוה יש בידו הכח להוציא מהלוה ואינו יכול לטעון פרעתי בלא ראיה, ולכן כששניים אדוקין בשטר שייך לומר, יחלוקו, שחולקים בכח השטר. והוכיח כן מהא שאם ראינו שהשטר אבד והמלוה בעצמו מצאו שהדין הוא שגובה בו, והרי שם אין הוכחה של "שטרא בידי מאי בעי", שהרי רק בדרך מקרה מצאו, אלא ודאי שזו הלכה שכל שהשטר בידו יש לו כח להוציא מהלוה. ועצם היסוד מובא גם בכתבי הגר"ח. והוכיח כן מדברי הרמב"ם בהלכות מלוה [יא א] שכתב "המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן". ולכאורה הוא להיפך, שמשום שאינו נאמן לטעון פרעתי כל זמן שהשטר ביד המלוה לכן הוא מוכרח לפרוע בעדים, ומשמע מהרמב"ם, שאדרבה, בגלל שנתחדש דין במלוה בשטר שצריך לפרוע לפני עדים לכן אינו נאמן לטעון פרעתי. וביאור הדברים, כמו שאם אמר לו המלוה אל תפרעני אלא בעדים, אינו נאמן לטעון פרעתי, משום שהמלוה התנה שיהא לו את זכות וכח הנאמנות על פרעון ההלואה, כך בשטר סובר הרמב"ם שהמלוה בשטר יש לו את זכות הנאמנות לגבי הפרעון שעד שהלוה לא יביא עדים שפרע לו לא יהא נאמן. וזה גם הטעם שבשטר של כתב ידו נאמן הלוה לטעון פרעתי [לחלק מהראשונים], שאף על פי שיש כאן הוכחה של "שטרא בידי מאי בעי", מכל מקום, את זכות הנאמנות שיש למלוה אין כאן, כיון שאינו מלוה בשטר.
[231] שמרוב טרדתו בלימוד שכח שרבי אבא כבר פרעו. יעב"ץ.
[232] ומה שרבי אבא עצמו העיד בשם רב שצריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו, היינו אליבא דרבי, אבל הוא עצמו סובר כרבן שמעון בן גמליאל. מהרש"א. ומהרש"ל מיישב את שני הפסקים בשם רב, שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל רק לעינן דיעבד שאם לא בירר לא הפסיד, אך לכתחילה צריך לברר כפי שאמר רבי אבא בשמו.
בלברר קמפלגי. ורבי לחומרא ורשב"ג לקולא, דרבי בעי לאוקמתא זו שטר וחזקה ולרשב"ג די לו בחזקה בלבד. אבל לכל האוקמתות דלמעלה רבי לקולא בשטר ורשב"ג לחומרא בחזקה ולא בשטר.
ולברר. פירש ר"ח ז"ל, דכיון שטוען קניתי בשטר והחזקתי, אין מקבלין עידי חזקה עד שיברר שטרו ורשב"ג סבר אם חזר ואמר אבד השטר זכין לו בחזקה. וכן באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומר לו יבואו פלוני ופלוני ויעידו, ואם יעידו הכי מוטב, ואם אמרו לא העדנו בדבר זה מעולם, הוחזק כפרן וחייב לשלם, ואם אמרו אין אנו זכורין או אין אנו מכוונין עכשיו העדות היטב, חוזרין לעיקר הדין, נשבע הנתבע שפרע ומיפטר. עד כאן. ואם הלכו עדים למדינת הים או שמתו לא הפסיד, והיינו דקאמר ליה ואי לא מייתינא מפסידנא, והא אף רבי לא אמר אלא לברר ואמר ליה אנא נמי לברר קאמינא, כלומר, כל שאתה יכול להביאם, אבל אם אינם ואי אתה יכול להביאם מודינא דלא מפסיד, וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומכל מקום לדברי כלם אם באו והכחישוהו הוחזק כפרן.
ואיכא למידק, דהא אמרינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מא, ב) ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפת, אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אתו פלוני ופלוני ואמרו לא היו דברים מעולם, אמר רב ששת הוחזק כפרן, רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה, וקיימא לן כרבא. ויש מי שתירץ, דהתם שאני דאמר ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, כמסתפק, אבל הכא דאמר פרעתיך, דטוען בריא, אם באו העדים והכחישוהו הוחזק כפרן. וליתא, מלישנא דגמרא הוא זה בטוען בריא ואינו אלא כמתמיה על מי שאומר בהפך, לאו מי אמינא לכו אנא לא תתלו בוקי סריקי בדרב נחמן, ולאו מי אמר' פלו' הכי והכי, וטובא איכא בתלמוד.
והר"ז הלוי ז"ל תירץ, דהכא באומר שהזמינם לעדות, דמילתא דרמיא עלייהו היא, והתם בשלא הזמינם. וגם זה אינו מחוור כלל, דאילו בהכי תליא מילתא לא הוו שבקי בעלי הגמרא כאן ושם מלגלויה. והראב"ד ז"ל פירש, דהתם נמי חייב, ולא בא רבא לומר אלא שלא הוחזק כפרן, שאילו אמר לאחר מיכן חזרתי ופרעתי נאמן, ולאפוקי מדרב ששת דאמר הוחזק כפרן. וגם זה אינו מחוור כל הצורך.
ומסתברא לי דהא דרבי יצחק נפחא ליתה, ולא בכי הא אמרה רבי, דעד כאן לא קאמר רבי אלא בשטר וחזקה, דחזקה מכח שטרא קא אתיא, והילכך כחדא מילתא היא וצריך לברורה, אבל אומר במלוה על פה פרעתי נאמן, וכי אמר פרעתי בפני עדים נאמנות פרעון לא מכח עדים קא אתי, ובכל כי הא מודה רבי דאינו צריך לברר, וכדאמרינן בריש פרק זה בורר (סנהדרין כג, א) גבי זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי רבי מאיר וחכמים אומירים עד בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, וכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מחלוקת בשתי כתי עדים, דרבי מאיר סבר צריך לברר, ורבנן סברי אין צורך לברר, ואמרינן לימא בדרבי ורשב"ג קא מיפלגי דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה כולה וכו', וקיימא לן דבצריך לברר פליגי, ואמרינן אפילו תימא רבי עד כאן לא קאמר התם אלא בשטר וחזקה דחזקה מכח שטרא קא אתיא, אבל הכא דהני עדים לאו מכח עדים קא אתו אפילו רבי מודה דאין צריך לברר. ורבי יצחק נפחא דהכא הוה סבירא ליה דרבי אפילו בכי הא קאמר, וכמאן דסבר התם נמי דבפלוגתא דרבי ורשב"ג פליגי, וליתה, אלא כמאן דדחי דאפילו רבי מודה בכי האי, ורבא נמי הכין סבירא ליה, ומשום הכי קאמר דלא הוחזק כפרן ופטור, דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש ואמר ליה ולאו אדעתיה. ונ"ל כן מתוך דברי הרב אלפאסי ז"ל, שהוא ז"ל פסק כרבי דצריך לברר, והביא אותה של רבא דפרק שבועת הדיינין ולא הביא הא דרבי יצחק נפחא דהכא, דאלמא לא קיימא לן כותיה ואף על גב דאיהו כרבי אמרה. וזה כדברינו. כנ"ל.
אמר ליה אביי אם כן פלגתה לדמר דאוקמיה לעיל לטעמיה דרבן שמעון בן גמליאל דאותיות נקנות במסירה. אמר ליה ותפלוג. אמר ליה אם כן קשיא דרשב"ג אדרשב"ג. ואידחייא לה הא דרב דימי. ואפי' הכי שמעינן מינה אפי' למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה, דמאן דאכיל לה לארעא שני חזקה וטעין דמזבן זבנה, אע"ג דלא נקיט בידיה שטרא ולא טעין נמי דשטרא הוה ליה ואירכס, לא אמרינן כי מהניא חזקה היכא דאיכא למימר שטרא הוה לי ואירכס מטעמא דטפי מתלת שני לא מזדהר איניש בשטריה, אלא אע"ג דלא זאבין מיניה בשטארא, כיון דטעין דזבנה מינה בחד מאנפי הקנאה דמהני בזביני מהניא ליה חזקה. דהא הכא דלמאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה האי שטרא דנקיט מחזיק כמאן דליתיה דאמי ואיהו נמי לא קא טעין דזבן מיניה בשטרא אחרינא ואפילו הכי מהניא ליה חזקה:
צו. ואמרינן אלא אמר אביי הכא במאי עסיקינן כגון שנמצא אחד מהן קרוב או פסול ובפלוגתא דרבי מאיר ורבי אלעזר קא מיפלגי רבי סבר לה כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ורשב"ג סבר לה כר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי. כלומר לעולם האי שטרא דאפליגו ביה שטרא דבעלים הראשונים הוא אלא שטרא דזבינא ליה ארעא להאי מחזיק גופיה הוא, וכגון שנמצא אחד מעידי השטר קרוב או פסול, ואיכא עידי מסירה כשרין דמסריה לשטרא נהליה באנפיהו. רבי סבר לה כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, ואע"ג דנמצא אחד מעידי חתימה קרוב או פסול מתכשר בעידי מסירה, והיינו דקתני נדון בשטר ולא צריך לעדי חזקה. ורשב"ג סבר לה כרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי, ואע"ג דמסריה נהליה בעדים לא מתכשר בהכין, ואמטול הכי נדון בחזקה ולא סגיא ליה בשטר.
ומקשינן הא א"ר אבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול אלא כדר' אבינא דא"ר אבינא הכל מודים שאם הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מזוייפת שהוא פסול לא נחלקו אלא כשאין עליו עדים כלל דרבי סבר לה כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, ונדון בשטר ולא באעי חזקה, ורבן שמעון בן גמליאל סבר לה כר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי. ובעי חזקה ולא סגיא ליה בהאי שטרא. ודוקא דטעין מחזיק דאקניה לארעא נהליה בחזקה או בכספא או בשאר אנפי הקנאות. אבל אי לא טעין דקניה אלא בהאי שטרא, לא מהניא ליה האי חזקה דשלש שני ולא מידי, דחזקה דשלש שנים לאו למקנא בגופא דהאי חזקה היא, אלא לראיה בעלמא היא, דכיון דאחזיק בה שלש שנים ולא מחי ביה מוכחא מילתא דאקנויי אקנייה נהליה בחד מאנפי הקנאות, וכיון דאיהו לא טעין דאקניה נהליה בחד מאנפי הקנאות הויא לה חזקה שאין עמה טענה דלא הויא חזקה, והאי שטרא לא מהני ליה למקנא בגויה. ואפילו בכתב לו על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך במתנה דקתני (קידושין כו,א) הרי זה מכורה ונתונה לא הוי, מאי טעמא, התם כיון דלמיקנא בעלמא איכתיב ולאו (לי') [ל]ראיה קאני, אבל הכא כיון דחתימי עליה עדים שמע מינה לראיה אכתיב, ומגו דפסיל לראיה דהא אין עליו עדים פסיל נמי להקניה. תדע דגרסי' בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין כח,ב) ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי וא"ל רב יוסף זיל קניה בעידי מסירה א"ל אביי והאמר ר' אבא מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול א"ל זיל לא שבקי לי דאיתיב נהלך.
וש"מ דשטר שהיו שני עדים חתומין עליו ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, אפי' לר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי פסול, אע"ג דמסריה נהליה בעדים כשרים, כדר' אבא דאמר מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, ולא מהני לא לראיה ולא לקנייה. לא נחלקו אלא בשאין עליו עדים כלל ומסריה נהליה בעדים, רבי מאיר סבר עדי חתימה כרתי וכיון דלא חתימי עליו עדים פסול, ורבי אלעזר סבר עידי מסירה כרתי ואע"ג דליכא עידי חתימה כשר בין לראיה בין למקנא בגויה. וקי"ל כר' אלעזר:
צז. ומיהא נמי שמעינן דמאן דקאני ארעא בחד מאנפי הקנאות, אע"ג דלא הוה ליה שטרא מעולם ולא טעין שטרא הוה לי ואירכס, מהניא ליה חזקת ג' שנים לאוקומה בידיה. דהא הכא דאליבא דמ"ד עידי חתימה כרתי האי שטרא כמאן דליתיה דאמי ואפ"ה מהני ליה חזקה ונדון בחזקה כדאמרי' לעיל:
צח. איבעי תימא הכא בלברר קא מפלגי. רבי סבר ואף על פי שיש עמו חזקה צריך לברר את שטרו, אם נמצא שטרו כשר מעמידין שדה בידו, ואם לא יכול לברר את שטרו כגון שמתו עדיו או שהלכו למדינת הים ולא נמצאו עדים אחרים שמעידין על כתב ידן, כיון שלא נתברר שהוא פסול חוזר ונדון בחזקה. אבל אם נתברר ששטר מזויף הוא כגון שהיו עדיו קימין ואמרו מעולם לא חתמנו בו ואינו יכול לקיימו מפי אחרים בטל השטר ובטלה החזקה. והיינו דאמרינן בתוספתא (כאן פ"ב ה"א) האוכל מחמת אונו ונמצאת אונו פסולה אינה חזקה. ורבן שמעון בן גמליאל סבר אינו צריך לברר כלל אלא נידון בחזקה כבתחלה. וקי"ל כרבי כדבענן למימר קמן:
225ימים לסיום הש״ס