דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קע - ב

ואף רבי לא  אמר אלא לברר. שגם רבי יהודה מודה שאילו לא היה טוען את אותה טענה מיותרת לא היה צריך להוכיח אותה, ורק בגלל שהוא טען אותה סובר רבי שהוא חייב להוכיח אותה, ואם כן, מסתבר שאין לו להפסיד בגלל דיבור מיותר שהוא אמר.

ואף אני איני צריך להביא את העדים שפרעתי בפניהם, כי גם בלעדיהם הייתי נאמן לומר שפרעתיך ביני לבינך!?

אמר ליה רבי יצחק נפחא: אנא נמי, לברר קאמינא. זו אכן דעתי שהלכה כרבי שאדם צריך לברר את כל טענותיו, ואם לא, הוא מפסיד בדין. [233]

מתניתין:

מי שפרע מקצת חובו, שהיה חייב לחברו על שטר שבידו, והלוה חושש שמא יחזור המלוה ויתבע אחר כך עם שטר החוב הזה את כל החוב, והמלווה אינו מסכים להשליש את השטר ביד אדם שלישי שנאמן עליהם.

רבי יהודה אומר: יחליף את השטר בשטר אחר על הסכום שנשאר מן החוב, ואת השטר הראשון יקרע.

רבי יוסי אומר: יכתוב המלוה ללווה שובר, קבלה על הסכום שנפרע, והלוה ישמור את השובר לראיה, עד שיפרע את כל החוב.

אמר רבי יהודה: אם המלוה לא יחליף את השטר בשטר אחר על יתרת החוב, אלא רק יכתוב ללווה שובר עבור הפרעון החלקי, נמצא, כי זה הלווה, צריך להיות שומר שוברו מן העכברים! שאם יאכלו העכברים את השובר, יוכל המלוה לגבות ממנו בשטר שבידו, גם את החלק ששילם כבר הלווה.

אמר לו רבי יוסי לרבי יהודה: כך יפה, אכן ראוי לו ללווה שיהיה חייב לשמור על שוברו שלא יאבד, כדי שיזדרז לשלם את שאר החוב, ואז יקבל את שטר החוב מן המלוה ויקרענו, ולא ירע כחו של זה, המלווה, על ידי כתיבת שטר אחר. כי אם יכתוב המלוה שטר חדש, יהיה זמן שיעבודו של השטר השני רק מיום שפרע את מקצת חובו ונכתב בו השטר השני, ולא יוכל לגבות המלוה את החוב מן הלקוחות שלקחו נכסים מן הלווה בין זמן השטר הראשון לזמן השטר השני [1].

גמרא:

אמר רב הונא אמר רב: אין הלכה, לא כרבי יהודה, הסובר שהמלוה צריך להחליף את שטר החוב שבידו בשטר חדש על סכום יתרת החוב, ולא כרבי יוסי, הסובר שהמלוה אינו צריך להחליף את שטרו, אלא כותב ללוה שובר על סכום התשלום שקיבל עבור החוב.

אלא, בית דין מקרעין השטר, וכותבין לו שטר אחר על יתרת החוב, מזמן ראשון. [2]

אמר ליה רב נחמן לרב הונא, ואמרי לה רב ירמיה בר אבא לרב הונא: אי היה שמיעא ליה לרב הא ברייתא, דתניא לקמן בדברי רבי יהודה, לגבי הפורע חצי חובו, שהעדים של השטר הראשון מקרעין את השטר, וכותבין לו למלוה שטר אחר על יתרת החוב מזמן ראשון. הוה הדר ביה. רב היה חוזר בו ממה שאמר דוקא בית דין מקרעין, ולא היה חולק על רבי יהודה, שאמר אפילו עדים יכולים לקרוע את השטר ולכתוב לו שטר חדש לפי הזמן של השטר הראשון, כי מה ההבדל אם בית הדין עושים את זה, או העדים עושים את זה.

אמר ליה רב הונא: אכן שמיע ליה לרב ברייתא זו, ובכל זאת לא הדר ביה. לא חזר בו רב אלא הרי הוא חולק על רבי יהודה שבברייתא, וסובר, שדווקא בית הדין יכולים לכתוב את השטר השני לפי הזמן של השטר הראשון, ולא העדים [3].

הערות

[233] רשב"ם. ותוס' הביאו בשם ר"ת, שרבי אבא טען לו שרבי לא אמר אלא שצריך להשתדל לברר אמיתת הדברים שאם ימצאו העדים ויכחישו את דבריו יהא חייב, אך אם לא מצא את העדים, לא הפסיד משום כך, שאין סברא לחייבו בגלל שהוא לא מצליח להוכיח את דבריו שלא היה צריך בכלל לטעון. ורבי יצחק נפחא השיב לו, שגם הוא לא התכוין אלא שהוא צריך להשתדל להביא את העדים ולא לחייבו אם לא יצליח להביאם. ועוד הביאו מהגמרא בשבועות [מא ב] שהיה מעשה באחד שטען פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ובאו אותם עדים ואמרו לא היו דברים מעולם, ואמר רבא שאף על פי כן הוא פטור מלשלם כי מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה, שמאחר והוא אינו חייב לטעון שפרע בפני עדים לכן לא שם אל לבו אם הוא שילם בעדים או לא. ולכאורה זה סותר לסוגייתנו? וכתבו, שאפשר לומר, שרבא סובר כרבן שמעון בן גמליאל שאין צריך לברר דבריו. ועוד כתבו, שאפשר שאפילו רבי לא אמר אלא שצריך לכתחילה להביאם אם הם נמצאים כדי לצאת ידי שמים [ואפשר שהוא יחשוש מלהביאם פן יכחישוהו ויתבייש, ולכן הוא ישלם לו או יתפשר עמו. או שאם יבאו העדים ויאמרו שהם יודעים בודאות שהוא לא שילם לו יהיו נאמנים] אך אם הם אומרים לא היו דברים מעולם אין לחייב את הלוה וכדברי רבא. תוס' ד"ה אלא על פי מהרש"א ומהרש"ל. רבינו גרשום מפרש, שרבי אבא טען לו שרבי לא אמר אלא שמטריחים אותו להביא את השטר, אך אם לא הביא אינו מעכב ונאמן גם בלא השטר, ואף אנו נאמן גם אם לא הבאתי את העדים. והשיב לו רבי יצחק נפחא, שאני סובר שדעת רבי שהשטר מעכב ואינו נאמן בלעדיו, וגם אתה אינך נאמן בלי העדים. הרשב"א כתב, שאין הלכה כרבי יצחק נפחא שמדמה את הדין של רבי לענין הנידון שבין רבי אבא לרב בר יוסף, אלא הלכה כאותו מאן דאמר בסנהדרין [כג ב] שרבי לא אמר שצריך לברר אלא בחזקה ושטר שכל החזקה אינה אלא מכח השטר, שאילו טוען אדם סתם החזקתי בשדה זו שלש שנים אינה חזקה אלא דוקא כשהוא טוען אתה מכרת לי על ידי שטר והוא אבד לי, ולכן כיון שהו אאמר שהשטר הוא בידו צריך להביאו, אבל בשתי טענות שאינן תלויות זו בזו כגון כאן שנאמנות הלוה לטעון פרעתי אינה מכח העדים, גם רבי יודה שלמרות שהוא אמר פרעתיך בפני עדים בכל זאת אינו צריך להביאם. ורבא במסכת שבועות גם הוא סובר כן, ולכן הוא אמר שאף אם יבאו העדים ויכחישוהו יהא פטור.

[1] כתב הרעק"א [בשו"ת חדשות סי' כא] שאם אין בשטר ההלואה את שם המלוה, שאז לא מועיל השובר שכותב ללוה, כיון שהמלוה יכול לתת את שטר ההלואה לאדם אחר שיגבה בו, באופן זה מודה רבי יוסי לרבי יהודה שכותבים למלוה שטר אחר. כי כל מה שאמר רבי יוסי הוא שעדיף לתת ללוה שובר מאשר להחליף את השטר שביד המלוה, אבל באופן שאי אפשר לכתוב שובר, מודה הוא שמחליפים את השטר שביד המלוה.

[2] הרשב"ם פירש, שכאן חלק רב על התנאים, אף על פי שאין דרך אמורא לחלוק על תנא, משום שרב נחשב תנא והוא יכול לחלוק על התנאים. התוס' בכתובות [ח א ד"ה רב] כתבו להוכיח שרבי יוחנן לא היה תנא אלא אמורא, ומה שחלק על רב, כיון שלא היה מחזיק את רב לתנא. והקשה הגר"א ווסרמן בקובץ שיעורים [אות תרלג], שהרי בכל מקום שיש מחלוקת בין רב לרבי יוחנן, הלכה כרבי יוחנן, אם כן אנו סוברים כרבי יוחנן הסובר שרב אינו תנא, וקשה, כיצד אנו פוסקים כאן הלכה כרב נגד המשנה. והביא הגר"א ווסרמן קושיה זו לפני הגר"ח זצ"ל מבריסק, והשיבו, שבאמת גם אמורא יכול לחלוק על תנא, אלא שאין דרך אמורא לחלוק על תנא, ולכן מקשים בגמרא מדברי תנא על דברי אמורא, כי אילו ידע האמורא את דברי התנא, לא היה חולק עליו. אמנם במקום שהאמורא חלק להדיא על דברי התנא, אפשר שהלכה תהיה כמותו, ולכן, כאן, שרב חלק להדיא על דברי תנא כיון שהחזיק עצמו לתנא, אף שאנו פוסקים כרבי יוחנן שרב אינו תנא, מכל מקום, אפשר שתהיה הלכה כרב, כיון שחלק להדיא על דברי התנא, כך יש לבאר בדעת התוספות. ישנה דעה נוספת בזה, והיא דעת רב שרירא גאון באגרתו, הסובר שהיו אמוראים שהיו בדרגה ממוצעת בין תנאים לאמוראים, כגון רבי חנינא ורבי ינאי ורב שהיו תלמידי רבי, והם היו חולקים על תנאים, וגם אמוראים היו חולקים עליהם. הרמב"ן בחידושיו [ב"ב קלא א] פירש, כי מה שמקשים מדברי תנא על דברי אמורא, היינו רק אם נשנו דברי התנא במשנה או בברייתא, אבל אם הם נאמרו בלשון מימרא, אפשר לחלוק על דברי התנא, וכן כתב העליות דרבינו יונה: "ואף על פי שאין דרך האמורא לחלוק על התנאים, הני מילי בדבר שסיימו אותו במשנה או בברייתא", וכן נראה מלשון הגמרא בגיטין [דף מב]: "מימרא היא. ומימרא לרבא לא סבירא ליה", ופירש רש"י: מימרא בעלמא היא, ואינה לא משנה ולא ברייתא. וביאר הקובץ שיעורים, שהחילוק בין מימרא למשנה הוא, שמשניות וברייתות נסדרו בהסכם כל חכמי הדור, מה שאין כן מימרא, שנאמרה על דעת התנא שאמרה בעצמו.

[3] כתב הטור [סי' נד]: אבל עדי השטר אינם יכולים לעשות לו שטר מזמן הראשון. וכתב הב"ח [שם ד"ה ומ"ש אבל]: משמע להדיא מדבריו, שמזמן השני יכולים לעשות לו שטר אפילו שלא מדעת הלוה. והש"ך השיג עליו, וכתב שאף מהזמן השני העדים אינם יכולים לכתוב שטר אלא רק מדעת הלוה, ומזמן הראשון העדים לא יכולים לכתוב שטר אף מדעת הלוה. וכדברי הרמ"א בשו"ע בשם רשב"ם. וכתב המשנה למלך [מלוה ולוה כג יב ד"ה ודע], שאין לדייק מדברי הטור שמזמן שני, כותבים העדים שטר שלא מדעת הלוה, כי הטור מדבר בכותב שטר שני מדעת שניהם, ולכן כותבים מהזמן השני, אבל שלא מדעת הלוה אין כותבים שטר אף מהזמן השני, וכדעת הש"ך.

אמר אלא שצריך לכתחילה לברר ולקיים את שטרו. אבל אם לא ימצא עדים לקיימו — עדיין יש לו חזקה. ואף כאן, אם לא יבואו העדים — אין הדבר מבטל את טענתי! אמר ליה [לו]: אנא נמי [אני גם כן] לברר קאמינא [אומר אני], שעליך לכתחילה להביא את העדים שהזכרת את שמם.

א משנה מי שפרע מקצת חובו מה יעשה כדי שלא יצטרך לפרוע את כולו שוב, כשיחזור המלוה ויציג בפניו את שטר החוב? ר' יהודה אומר: יחליף, כלומר, יקרע המלוה את השטר ויכתוב במקומו שטר אחר על הסכום שנותר, ר' יוסי אומר: יכתוב המלוה ללווה שובר (קבלה) על הסכום ששולם לו, והשטר יישאר בידו. אמר ר' יהודה: אם כן נמצא זה הלווה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים, שאם יאכלוהו עכברים או יאבד באופן אחר — יצטרך לשלם את מלוא הסכום שבשטר, אף ששילם כבר חלק ממנו! אמר לו ר' יוסי: כך יפה (ראוי) לו, שהוא משועבד למלוה, ולא ירע כחו של זה המלוה.

ב גמרא על האמור במשנתנו אמר רב הונא אמר רב: אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי, אלא כך עושים במקרה שנפרע מקצת החוב: בית דין מקרעין את השטר הראשון וכותבין לו למלוה שטר חוב אחר בסכום הנותר, ובשטר החדש ייכתב זמן החוב מזמן של השטר הראשון, כך שאין אף אחד מהם מפסיד.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב הונא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב ירמיה בר אבא לרב הונא: אי שמיעא ליה [אם היתה נשמעת, נודעת לו] לרב הא [זו] הברייתא דתניא [ששנויה] בשיטתו של ר' יהודה: עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון — הוה הדר ביה [היה חוזר בו] ופוסק כדברי ר' יהודה, כלשון הברייתא.

אמר ליה [לו] רב הונא: שמיע ליה [שמע] רב וידע את הברייתא הזו, ובכל זאת לא הדר ביה [חזר בו] מדבריו, ומה טעמו?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

say that the litigant loses the case if he cannot produce verification of his extraneous claims, but only that he is told to verify those claims if he can. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said to Rabbi Abba: I, too, am saying only that you are required to verify your claim if you can; if you cannot, you will not be required to pay.

MISHNA: In the case of a debtor who repaid part of his debt, Rabbi Yehuda says: The creditor should exchange the promissory note for a new one stating the current balance and tear up the first promissory note. Rabbi Yosei says: The creditor may keep the original promissory note, and he should write a receipt for the payment he has received and give it to the debtor as proof of his partial payment of the sum recorded in the old note. Rabbi Yehuda said with regard to this arrangement: It is found that this debtor must now guard his receipt against being destroyed by mice, as if he no longer has the receipt, he will have to pay the entire sum recorded in the promissory note. Rabbi Yosei said to him: This situation is fitting for him; it is better that this procedure be followed, and the strength of the claim of this creditor not be weakened.

GEMARA: Rav Huna says that Rav says: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, nor is it in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rather, the halakha is that the court tears up the original promissory note and writes a different promissory note for the creditor, listing the new sum owed, dated from the time of the first document.

Rav Naḥman said to Rav Huna, and some say it was Rav Yirmeya bar Abba who said this to Rav Huna: If Rav would have heard this following baraita, as it is taught in a baraita that according to Rabbi Yehuda the proper procedure is that the witnesses tear the original promissory note and write another promissory note for the creditor listing the new sum owed, dated from the time of the first document, he would have retracted his statement that the court tears the promissory note and writes a new one.

Rav Huna said to him: Rav heard the baraita, and nevertheless he did not retract his statement. While Rabbi Yehuda says in the baraita that the witnesses write a new promissory note, Rav maintains that this must be done specifically by a court. Why is this?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא לברר. קאמר דמטרחינן ליה לאיתויי שטרא ואי לא מייתי לא מעכב ונאמן אף אנא נמי אע"ג דלא אתו סהדי מהימנא:

אמר ליה אנא נמי לברר קאמינא לך. דיבואו פלוני ופלוני ויעידו כדי שיתבררו דבריך ובלאו הכי מהימנת. ואמר לן רבי דאמר ליה ר' יצחק נפחא אנא נמי לברר קאמינא לא כדקאמרת דרבי לא אמר דנידון בשטר אינו אלא כדי לברר ולא משום דוקא קאמר אנא סבירא לי דהאי לברר משום דוקא קאמר וצריך תרתי אף את אי לא מבררת (דצריך) לא מהימנת:

פיס' ר"י אומר יחליף. שטרו ויכתוב שטר אחר מן המותר בלבד ויקרע שטר ראשון ויכתוב זמן שטר שני מן אותו יום שיפרע לו המקצת ואל יכתוב מזמן כתיבת שטר הראשון לפי שכיון שנקרע לא מצי טריף למפרע מן זמן ההלואה אלא מן יום כתיבת שטר שני טריף לקוחות:

ור' יוסי אמר. לא יקרע שטר הראשון אלא יכתוב לו המלוה ללוה שובר ממה שפרע לו ויתן לו:

אמר ר' יהודה. אם כן צריך הלוה שישמור שוברו מן העכברים שאם יאכלוהו עכברים יוציא מלוה שטרו ויגבה ממנו כל חובו כבתחלה:

א"ל ר' יוסי וכן יפה לו. שיהא שומר שוברו:

ואל ירע כחו של זה. ונכתב לו זמנו משעת פריע' מוטב שירע כחו של לוה משום דעבד לוה לאיש מלוה:

אין הלכה כר' יהודה. דמתני' דסבירא ליה דיחליף ויכתוב מזמן שני:

ולא כר' יוסי. דאמר יכתוב שיבר:

אי שמיעא ליה לרב הא דתניא. דבקריעת עדים סגי הוה הדר ביה ממאי דאמר דבית דין מקרעין:

אמר ליה ודאי שמיעא ליה ולא הדר. דקסבר טריף האי מלוה לקוחות בהאי חצי שטר מזמן ראשון כמו שהיה עושה כשהיה כל חובו שלם דבית דין יש להם כח לעשות כן:

הא דתנן וכן יפה לו ולא ירע כחו של זה. ה"ק כן יפה ללוה עצמו שלא ירע כחו של מלוה להחליף שכרו לזמן שני שאם היה עושה כן לא היה מלוה רוצה לקבל ממנו פרעון לחצאין שלא יפסי' שעבודו מזמן ראשון ותקנה גדולה היא ללוה לקבל ממנו לחצאין וטוב יפה לו שלא יהא נועל דלת בפני לווין ור"י דמתני' סבור הוא דר' יהודה מזמן שני קאמר והרב ר"ש פי' וכן יפה לו למלוה, ולא מחוור.

ודאמרי' אי שמיט ליה הא דתניא עדים מקרעין הוה הדר ביה. כלומר אי הוה ידע דר' יהודה מזמן ראשון קאמר ואפי' הכי מכשיר בעדים היה סומך עליו ולא היה מצריך ב"ד אלא משום שהיה סומך עליו מזמן שני קאמר הוא שאמר אין הלכה כר' יהודה ואמר לה על זה אמר אין הלכה דעל כרחך בעינן בית דין.

המשנה השביעית והיא חוזרת לענין החלק הרביעי והוא שאמר מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף ר' יוסי אומר יכתוב שובר אמר ר' יהודה נמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים אמר ר' יוסי וכן יפה לו שלא ירע כחו של זה אמר הר"ם ואל ירע כחו של זה הוא רומז אל המלוה לפי שיהיה זמן חובו מוקדם וישוב עתה מאוחר וענין הנזק בזה ידוע והוא שלא יטרוף מן הלקוחות אלא מזמן השטר השני והלכה כר' יוסי וכותבין שובר על איזה ענין שיהיה:

אמר המאירי מי שפרע מקצת חובו ואינם נסכמים להשליש את השטר ואף זה אינו יכול לפרעו עד שיהא הלה יכול לכופו בנשאר ר' יהודה אומר יחליף ר"ל שיכתוב לו שטר מן הנשאר ויקרע את הראשון ונמצא מפסיד מלוה זכות קדימתו שהרי אין כותב לו שטר שני אלא מהיום ר' יוסי אומר יכתוב שובר על מה שפרעו ויהא שטר הראשון מונח בידו עד שיפרע הנשאר אמר ר' יהודה אם כן נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים אמר ר' יוסי וכן יפה ולא שירע כחו של זה יאבד זכות קדימתו:

זהו ביאור המשנה והלכה כר' יוסי ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

למדת ממשנתנו שאם הסכימו להחליף אין כותבין לו מזמן ראשון אפילו ב"ד ואין צריך לומר עדים אלא מזמן השני שאם כן לא היה לו לר' יוסי לומר וכן יפה ולא ירע כחו של זה שהרי אפשר שיחליף ולא ירע כחו כגון שיכתבו לו מזמן ראשון אלא הלכה שאין כותבין לו אלא מזמן שני לא עדים ולא ב"ד ויש חולקין בב"ד לומר שב"ד כותבין להם מזמן ראשון אבל לא עדים וזו היא שטת גדולי המחברים ולדבריהם זה שאמר ר' יוסי וכן יפה וכו' ולא אמר שיחליפו לו ב"ד מזמן ראשון לא אמרה אלא שיכוף לפרעו בכך ר"ל שיהא מתירא על שוברו וישתדל לפרעו או שמא אין ב"ד מזדמן וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו ויש חולקים לומר שאף עדים כותבין מזמן ראשון ואע"פ שעשו עדים שליחותם חוזרין ועושים ולא יראה כן שהרי נחלקו בה ר' יהודה ור' יוסי בבריתא ר' יהודה אומר היה נושה בחברו אלף זוז ופרע לו מהם חמש מאות עדים מקרעין וכותבין לו אחר מזמן ראשון ור' יוסי אומר יכתוב שובר כדי שיגבה מזמן ראשון וודאי הלכה כר' יוסי מ"מ כל שנסכם המלוה להחליף מזמן שני עדים כותבין לו על כרח הלוה ואין כאן חזרת שליחות הואיל וראו הפרעון ואין לחוש שמא עשה לו שובר מאותו שטר כמו שיתבאר למטה וכן כל שנתברר לעדים שנשרף שטרו הראשון חוזרין וכותבין לו מזמן ראשון אפילו כמה שטרות זו אחר זו שאין זו שליחות לחדש שעבוד מחדש ולא אמרו אין כותבין שני שטרות על שדה אחת אלא כשהשטר הראשון קיים או שלא נתבררה אבדתו:

במה דברים אמורים בשטר מתנה או מכר שאין בו אחריות שאע"פ שעשו שליחותם חוזרין ועושין במקום שאין שם פסידת לקוחות אבל בשטר שיש בו אחריות אין חוזרין לשליחותם אלא הולכים ומעידין לב"ד וב"ד כותבין לו וכן בשטרי הלואה כמו שכתבנו למעלה כמו שביארנו בקמא בענין השורף שטרותיו של חברו:

צט. כי הא דרב יצחק הוה מסיק ביה זוזיה בר' אבא אתא לקמיה דר' יצחק נפחא אמר ליה הב לי זוזאי אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"ל יבואו פלוני ופלוני ויעידו. אמר ליה ואי לא אתו לא מהימנא והא קי"ל המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים אמר ליה (אבא בשמעתיה) [אנא כשמעתיה] דמר סבירא לי דא"ר אבא א"ר אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו אמר ליה והא אמר רב גידל אמר רב הלכה כדברי ר' ואף ר' לא אמר אלא לברר א"ל אנא נמי לברר קאמינא. וש"מ דהמלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים. ואם א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו, דאי אתו הנך פלוני ופלוני ואמרי לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן ומיחייב לשלומי ליה. ואי ליתינהו להנך פלוני ופלוני משתבע נתבע היסת ומפטר. והני מילי דטעין פרעתיך בפני פלוני ופלוני דמשמע דבריא ליה דפרעיה באנפיהו, וכיון דאתו הנך פלוני ופלוני ואמרי לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן, אבל (הכא) [היכא] דא"ל ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני דרך תמיהא דמשמע דמספקא ליה מילתא וקא בדיק עלה דמילתא מתובע, אע"ג דאתו הנך פלוני ופלוני ואמרי לא היו דברים מעולם לא הוחזק כפרן, דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש ולאו אדעתיה כדמיברר בפרק שבועת הדיינין (שבועות לד,ב):

ק. ושמעינן נמי מינה דהלכה כרבי דאמר הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואינו נידון בחזקה. ואף רבי לא אמר אלא לברר את טענתו ואת שטרו, שאם נמצא מזויף בטלה חזקתו. ואם לא נתברר שהוא מזוייף אע"פ שלא יכול לקיימו נידון בחזקה כדברירנא לעיל:

יד. מי שפרע מקצת חובו ר' יאודה אומר יחליף רבי יוסי אומר יכתוב שובר א"ר יאודה נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים אמר לו רבי יוסי וכן יפה לו ואל י(א)רע כחו של זה. הא דקתני מי שפרע מקצת חובו, לא תימא דוקא היכא דקביל מלוה מיניה ההוא מקצת בתורת פרעון, אלא אפי' היכא דלוה קא בעי למפרעיה מקצת ומלוה קאמר ליה או הב לי כוליה חוב ושקול שטרך ואי לא לא מקבילנא מינך מידי, הדין עם הלוה ומיחייב לקבולי מיניה ההוא מקצת. ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, לרבי יהודה יחליף, ולרבי יוסי יכתוב שובר. דהא בהדיא אמרינן התם (ב"מ עז,ב) האי מאן דמסיק ביה מאה זוזי בחבריה ופרעיה זוזא זוזא פירעון הוי תרעומת אית ליה עילויה, ואי דלא מחייב לקבולינהו מיניה לא קבולי ליקבלינהו מיניה ולא תרעומת תהוי ליה עלויה. אלא לאו ש"מ דמיחייב לקבלינהו מיניה, ואפילו במלוה בשטר נמי כדבעינן לברורי קמן. ובהא פליגי, רבי יהודה סבר יחליף, כלומר עידי השטר מקרעין לו את השטר הראשון וכותבין לו שטר אחר בשאר הממון מזמן ראשון, אבל למכתב שובר לא כדאמרינן טעמא שלא יהא הלוה צריך לשמור שוברו מן העכברים. ורבי יוסי סבר יכתוב שובר כדי שיחוש הלוה לעצמו שמא יאבד שוברו וימהר לפרעו כדי ליטול את שטרו. וקימא לן כרבי יוסי. ואי קשיא לך בין לרבי יאודה בין לרבי יוסי אמאי יחליף ואמאי יכתוב שובר, לכתביה ביני שיטי שטרא, דאמחיק ליה מיפסיל ליה שטרא, דאמרי' דילמא תנאה הוה ביה ומחקיה. לא תיקשי לך, לרבי יהודה היינו טעמא דיחליף כי היכי דלא לפגום שטריה, לרבי יוסי היינו טעמא דיכתוב שובר כדי שיכוף לפרעו:

קא. והא דתנן מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף רבי יוסי אומר יכתוב שובר, א"ר הונא אמר רב אין הלכה לא כר' יהודה דאמר יחליף ולא כרבי יוסי דאמר יכתוב שובר אלא בית דין מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון. אבל סהדי דשטרא גופיהו לא מצו כתבי ליה שטרא אחרינא.

א"ל ר"נ לרב הונא ואמרי לה רב ירמיה בר אבא לרב הונא אי שמיע ליה לרב הא דתניא עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון הוה הדר ביה. דקס"ד דכי אמר רב אין הלכה כר' יהודה משום דקסבר האי יחליף דקא"ר יהודה למכתב ליה שטר אחר מזמן שני היא, ועלה הוא דפליג רב וקאמר מזמן ראשון, ואפי' עדים גופייהו מצו כתבי ליה אחרינא מזמן ראשון, ואי הוה שמיע ליה הא דתניא לר' יהודה עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון הוה הדר ביה מיהא דאמר אין הלכה כר' יהודה.

מתניתין. וכן יפה לו ואל יורע כחו של זה. כלומר כן יפה ללוה שלא יורע כחו של מלוה להחליף שטרו שאם היה מחליפו היה מגרע כחו לפי שמתחלה כשהיה החוב גדול והיה עליו קול של חוב גדול היה חנוק לפרעו וזילי נכסיה אבל עכשיו שהחוב קטן אינו מרגיש בו ולא יפרענו לעולם ואלו היה עושה כן לא היה מלוה רוצה לקבל ממנו פרעון לחצאין אלא היה כופהו לפרוע בבת אחת הילכך יפה לו ללוה שלא יגרע למלוה כחו בכך וכן מפורש בירושלמי על משנתינו אינו דומה אימתו של שטר גדול לאימתו של שטר קטן ומהאי טעמא נמי הוא דאמרינן בגמרא כדי שיכוף הלוה לפרעו כלומר כדי שיכוף אותו עמו כמו שהיה כופהו מתחלה ולא יגיע כחו. הר"ן ז"ל.

גמרא: אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי. פירש רשב"ם ז"ל לא כרבי יהודה דאמר יחליף בעדים. ולא נהירא דאם כן מאי קאמר ליה רב נחמן אי שמיע ליה לרב הא דתניא כו' מי אלימא ליה ממתניתין כו'. ונראה לפרש אין הלכה כרבי יהודה דאמר יחליף מזמן שני והכי שמיע ליה לרב מילתיה דרבי יהודה מדקאמר רבי יוסי ואל יורע כחו דהיינו הרעת כח שמפסיד שעבודו מזמן ראשון כו' ככתוב בתוספות. ותימה לעיל גבי נמחק שטר חובו משמע דמזמן ראשון כותבים מדאצטריך בית דין ולא פליג רבי יהודה. ויש לומר דלא דמי לנמחק דהתם לא נמחל השעבוד שהרי לא נפרע עדיין אבל פרע מקצת כבר נתבטל השטר כיון דנמחל מקצת השעבוד ואין לעשות שטר אחר מזמן ראשון. תוספי הרא"ש ז"ל.

וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הא דאמר ליה רב נחמן לרב הונא אי הוה שמיע ליה לרב הא דתניא כו'. הוה הדר ביה דהוא אמר בית דין קורעים כו' וחוזרים וכותבים מזמן ראשון אבל העדים אין כותבים אלא מזמן שני. אי קשיא לך הא מדקאמר רב אין הלכה כרבי יהודה הא ודאי שמיע ליה. ולא היא דאפשר דרב אמתניתין קאי ורבי יהודה דמתניתין סבר עדים כותבים לו מזמן שני אבל מזמן ראשון כלל כלל לא לא בית דין ולא עדים ואפילו במצות לוה לא ועלה אמר רב אין הלכה כרבי יהודה דבית דין מיהא כותבים מזמן ראשון שלא במצות לוה. עד כאן.

וז"ל הר"י ז"ל בעליות: אמר רב הונא אמר רב אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי אלא בית דין מקרעין כו'. פירוש אין הלכה כרבי יהודה דקאמר יחליף מזמן שני ולא אשכח תקנתא להחליף מזמן ראשון על ידי בית דין. ואם תאמר מנא ליה לרב דרב יהודה יחליף מזמן שני קאמר. יש לומר מדאמר רבי יוסי ואל יורע כחה אלמא לרבי יהודה מזמן שני קאמר. מיהו למסקנא דשמעתין דחזינן בברייתא דקאמר רבי יהודה עדים מקרעין את השטר כו' והא דקאמר ליה רבי יוסי ואל יורע כחו פרישנא דהכי קאמר ליה אי מזמן שני קאמרת פליגנא עלך בתרתי. ואפשר דרבי יהודה דמתניתין יחליף מזמן ראשון קאמר (רבי) ורבי יוסי שאמר ליה ואל יורע כחו משום דלא ידע מאי קאמר רבי יהודה כדפרישנא בברייתא ורב דאמר אין הלכה כרבי יהודה כו' משום דרבי יהודה סבר יחליף בעדים מזמן ראשון ורב סבר דוקא בבית דין. אך נראה לי דודאי יחליף דמתניתין פירושו יחליף מזמן שני דאי מזמן ראשון ובעדים הא קתני רישא והן עושים לו קיום כו' משמע דאית ליה לתנא דמתניתין אליבא דכולי עלמא דצריך בית דין דאם איתא דרבי יהודה פליג ארישא ודאי היה זקוק לפרש דבריו ולשנות יחליף בעדים מזמן ראשון. וליכא למימר נמי דיחליף דמתניתין יחליף בבית דין ומזמן ראשון קאמר. חדא דמי קתני יחליף בבית דין. ועוד דהא קתני ברישא והן עושים לו קיום איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני משמע דאפילו בית דין אין רשאים לכתוב אלא מזמן שני כמו שכתבנו לעיל ותנא דברייתא דקתני עדים מקרעים את השטר כו' דרבי יהודה סבירא ליה נמי גבי נמחק שטר חובו דאין צריך בית דין לרבי יהודה. וכן מצאתי בירושלמי גבי מי שנמחק שטר חובו רב אמר צריך קיום בית דין אמר רבי ירמיה אלו שמע רב להדא מילתא לא הוה אמר לה להדא מילתא וגבי מי שפרע מקצת חובו כו' גרסינן התם רב אמר צריך להזכיר זמנו של ראשון בשני וזה שלא כדברי ברייתא דגמרא דילן. רבי יוחנן בעי אם להזכיר זמנו של ראשון בשני על הדא אמר רבי יוסי כן יפה לו ואל יורע בחזקה. והלכתא כוותיה דרב אבל לא לענין משנתינו הלכתא כוותיה לענין מי שנמחק שטר חובו או שנשרף בפני עדים בית דין עושים לו קיום מזמן ראשון אבל לא עדים אפילו מזמן שני אבל מדעת הלוה כותבים לו שטר מזמן שני ולית הלכתא כוותיה לענין מי שפרע מקצת חובו דרב אזדא לטעמיה דאמרינן לקמן רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין כותבים שובר וקיימא לן כותבים שובר הילכך אין בית דין נזקקים לכתוב שטר אחר מזמן ראשון ולפי דאין הלכה כרב לענין משנתינו השמיטה הרב הגאון ז"ל עד כאן לשון הר"י ז"ל בעליות.

תוספות בד"ה אלא לברר כו' מה דין הוא זה שיפסיד בחנם כו' ואדרבה מה כו' ואף רבי לא אמר אלא כו' פרק שבועות הדיינין דקאמר אתו כו' ואמר רבא כל כו' כדפסיק רב א"נ אפי' לרבי וכדפי' ר"ת כו' אי לא משכח להו או אומרים להד"ם כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל ר"ת לא פי' כן לעיל אלא לענין דלא משכח להו אבל אי משכח להו ויאמרו להד"ם מחייב אבל התוס' הכא כדי ליישב דברי רבא אליבא דרבי כתבו כדפירש ר"ת לענין דלא משכח להו ה"נ איכא למימר אי אתו ואמרו להד"ם לא מחייב ולא אמר דצריך לברר אלא אי משכח להו צריך להביאם כדי לצאת י"ש כמ"ש מהרש"ל א"נ אם יבואו ויעידו שידעו שלא פרע שחייב לשלם וק"ל:

בא"ד על זה שצריך כו' אפילו לפי' שלו ושמא היה ר"ל כו' ויש מיישבים דבריו כו' שהלכה כוותייהו ואפילו למ"ד כו' די"ל דלא כו' עכ"ל כצ"ל הני דמיישבים דבריו כו' הוא בעצמו שכתבו לעיל וי"ל דכרשב"ג ס"ל כו' אלא שהוסיפו לומר כאן דאפי' מ"ד התם הוחזק כפרן א"ש כרשב"ג וק"ל:

בד"ה אין הלכה כו' דהכי משמע יחליף כו' דאיהו מכשיר בעדים כו' דקאמר לרב הונא כו' ולא הוה פליג כו' דרב נחמן ס"ל דרב הוה מוקי כו' אע"פ שגם אם לא נכתוב כו' אי לאו משום כו' השטר השני ללוה שאם יפרע לוה כו' ועי"ל דרב נחמן כו' אבל הכא כתבי ליה עדים הלכך אין כח לחתום מזמן ראשון כו' עכ"ל כצ"ל נראה לומר מדבריהם דלתירוצם קמא למאי דס"ד דרב נחמן לרב דרבי יהודה במתניתין בין בעדים ובין בב"ד מזמן שני דוקא קאמר ואהא הוה פליג רב וקאמר דאין הלכה כרבי יהודה דב"ד מיהת מזמן ראשון הוא אבל בעדים מודה רב דמזמן שני מיהא מהני אבל לתירוץ בתרא שכתבו התוס' דרב נחמן ס"ד לרב אליבא דר"י התם בנמחק משום דבב"ד הוה מזמן ראשון והכא בעדים הוה מזמן שני ליכא למימר דרב נמי מודה בעדים דמזמן שני מיהא מהני דא"כ במאי קאמר רב דאין הלכה כר' יהודה דהא בב"ד נמי ס"ל לר"י דמזמן ראשון הוא כדמוכח ממתניתין דנמחק אלא ע"כ דאית לן למימר דבהכי פליג רב עליה דר' יהודה למאי דס"ד דר"י בעדים מזמן שני קאמר ורב סבר בעדים אפי' מזמן שני לא מהני ואהא קאמר רב נחמן דאילו ידע רב ברייתא דבעדים מזמן ראשון קאמר הוה הדר ביה שכל עצמו לא בא אלא לאפוקי ממה שהיה סבור שר"י לא היה מכשיר מזמן ראשון בעדים לא מסתבר ליה מזמן שני אבל אי הוה שמיע ליה דאף מזמן ראשון מהני אף בעדים לא הוה פליג עליה ואל תתמה בזה לומר להאי תירוצא לרב דאפילו מזמן שני לא מהני שכבר כתבו הגהת אשר"י בשם ר"י לפי' אחד לרב בעדים מזמן ראשון לא מהני ולפי' ב' דאף מזמן שני לא מהני בעדים והוא ממש כדברינו ועיין עוד בזה בחידושי הרמב"ן אבל בדברי התוספות אין לך אלא כדברינו ודו"ק:

בא"ד תדע דאמר בהגוזל קמא גבי שורף שטרות כו' לכ"ע והכא קאמר ר"י כו' דכתיבי מדעת שניהם כו' כצ"ל:

גמ' הא ברייתא דתניא עדים כו' כצ"ל:

ר"ש א"ל אנא נמי לברר קאמינא כו' נ"ב פי' דוחה הוא דלישנא לא משמע הכי דהל"ל אנא כרבי ס"ל אלא לפי פי' רשב"ם ר"ל כפשוטו קאמר אנא לברר קאמינא ולא להפסידה ממון אלא להזקיקה שבועה כדפי' בגליון מעבר לדף ודו"ק:

בד"ה ולא כר' יוסי כו' עדיין ורב תנא כו' הד"א:

תוס' בד"ה אלא לברר כו' שיוכל ומ"מ כו' כצ"ל:

בא"ד י"ל דלא מפסדי נ"ב והא דקאמר צריך לברר היינו לצאת ידי שמים ואולי מתיירא שלא יתבייש ויתפשר עמו או יפטירנו או שמא יבאר ויעידו להיפך מדבריו ודו"ק:

בד"ה אין הלכה כו' שפירש ר"י ורבינו שמואל נ"ב פי' דביום פלוני דהתם היינו מזמן ראשון וק"ל:

ר"ש ד"ה א"ל ר"י. שיהא הלוה בדאגת כו' ולא המלוה. נראה דר"ל דהמלוה לא יצטרך כ"כ לדאוג על שמירת שטר חובו דאף אם יאבד יכתוב לו שובר:

תד"ה אין. מ"מ אע"פ שאין דומה לגמרי כו'. כצ"ל בלא ו':

בא"ד אע"ג דמצי לאטעויינהו כו' עד מ"מ מזיק כו'. הלשון מגומגם ועמש"כ שם (מ"ב) בד"ה ר"ש:

אמר ליה אנא נמי לברר קאמינא. כלומר כרבי סבירא לי ואם לא בירר דבריו הפסיד וכן פירש רבינו זקני מ''כ בפרק זה בורר אליבא דרבי שצריך לברר ואם לא הביא שטר הפסיד ויש לשון אחר ואין בו ממש ואע''פ שהלכה כרבי מחבירו בהא הלכתא כרבן שמעון שאין צריך לברר כדאמר רב גידל אמר רב: מתני' מי שפרע מקצת חובו. במלוה בשטר מיירי ואיכא למיחש פן יחזור המלוה ויתבע כל חובו: רבי יהודה אומר יחליף. יקרע אותו השטר ויכתוב לו שטר אחר לפי חשבון הנשאר מזמן ראשון כדמפרש בגמרא: יכתוב שובר. וישמרהו הלוה: לשמור שוברו. שאם אבד שוברו יחזור המלוה ויגבה כל חובו: א''ל ר' יוסי כן יפה לו. למלוה שיהיה הלוה בדאגת שימור שוברו ולא המלוה דעבד לוה לאיש מלוה כדאמרינן בגמרא: ולא ירע כחו. של מלוה להחליף שטרו כדאמר ר' יהודה כדי שיכוף לפרעו: גמ' אין הלכה לא כרבי יהודה. שאמר יחליף ואפילו לכתוב לו מזמן ראשון על ידי עדים בלא בית דין כדמפרש ואזיל דלא אלימי עדים לקרוע שטר ולהחליף ולגבות מזמן ראשון: ולא כר' יוסי. דאמר כותבין שובר וצריך לשמור שוברו מן העכברים: וכותבין לו שטר אחר. לפי סכום המעות שחייב לו עדיין ורב תנא הוא ופליג: אי שמיע ליה לרב הא דתניא. לקמן בשמעתין במילתיה דר' יהודה בפורע חצי חובו שמקרעין עדים כו': הוה הדר ביה. רב והיה מודה שהלכה כר' יהודה דהא רב נמי ה''ק דמה לי ב''ד מה לי עדים: שמעה ולא הדר ביה. דברייתא תני עדים מקרעין ואיהו אמר ב''ד דוקא ולא עדים:

אלא לברר. פירש רבינו תם לברר אמיתת הדברים ולהעמיד על האמת ואם ימצאו ויאמרו לא ראינו מעולם מיחייב אבל אם לא ימצאם לא אבד בכך שאין סברא שהיה מחייבו לשלם על זה אם לא יוכל למצאן כי מה דין הוא זה שיפסיד בחנם אם לא יוכל לאמת דבריו שלא היה צריך לטעון ועוד דהכי משמע אנא נמי לברר קאמינא ולא לחייב שאם היה מחייבו לברר מה תשובה היא זו אנא נמי לברר מכל מקום היה מחייבו ואדרבה מה שמזכיר לברר אינו כי אם קושיא על טעמו כמו שפירש רשב''ם ואף רבי לא אמר אלא לברר הלכך לא מסתבר טעמא לחייבו משום הכי ובשבועות פרק שבועת הדיינים (דף מא:) דקאמר אתו פלוני ופלוני ואמרו לא היו דברים מעולם ואמר רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ולאו אדעתיה תימה דאמר הכא צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו וי''ל דרבא כרשב''ג ס''ל כדפסיק רב (פפא) א''נ אפי' [לרבי] וכדפי' ר''ת דמפרש הכא אם לא בירר לא הפסיד דיש לו לברר כל מה שיוכל ומ''מ אי לא משכח להו או אומרים להד''מ י''ל דלא מפסיד אבל תימה שרשב''ם הביאה על זה שצריך שיבאו פלוני ופלוני ויעידו משמע שרוצה להעמידה כרבי אפילו לפי' שלו ושמא היה רוצה לומר דגרע היכא דלא הביאם מהיכא דאייתינהו ואמרו להד''מ ולא הבנתי כלל ויש מישבים דבריו אליבא דרבן שמעון בן גמליאל וסובר שהלכה כוותיה ואפי' למ''ד התם הוחזק כפרן אתי שפיר כרבן שמעון בן גמליאל די''ל דלא אמר ר''ש בן גמליאל אלא דא''צ להביא: אין הלכה לא כר' יהודה כו'. פירש רשב''ם דאמר עדים מקרעים את השטר דהכי משמע יחליף אפילו בעדים וכן הוא לפי המסקנא דשמיע ליה ברייתא ולא הדר דאיהו מכשר בעדים ואיהו מצריך ב''ד אבל רב נחמן לא היה סובר מילתיה דרב הכי דא''כ מאי הא דקאמר לרב הונא אי שמיע ליה כו' הוה הדר ביה ממה שהיה אומר אין הלכה כר' יהודה מי אלימא ממתני' דמשמע נמי בעדים ואפ''ה פליג עליה וא''ת במשנה לא תני עדים בהדיא מ''מ איהו ס''ל דעדים קאמר ופליג עליה דתנא הוא ופליג ונראה לר''י דרב נחמן סבר לה למילתיה דרב הכי אין הלכה כרבי יהודה דאמר יחליף וכותבין ליה מזמן שני דס''ל דרבי יהודה מזמן שני קאמר מדלא פירש במשנה וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון וממאי דהדר ליה ר' יוסי וכן יפה לו ולא יגרע כחו של זה משמע דר' יהודה מזמן שני קאמר דאי מזמן ראשון מה הורעת כח איכא והשתא קאמר שפיר אי הוה שמיע ליה הא דתניא עדים מקרעין לו את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון הוה הדר ממאי דמצריך ב''ד כדי לכתוב מזמן ראשון ולא הוה פליג אברייתא בהכי שכל עצמו לא בא אלא לאפוקי ממה שהיה סבור שר' יהודה לא היה מכשיר מזמן ראשון בלבד כלל אפי' בב''ד מדלא קאמר ליה במתניתין ובא רב לומר שאע''פ שבעדים י''ל שאין להכשיר מזמן ראשון בב''ד מיהא ראוי להכשיר ואי הוה ידע דר' יהודה הוה מכשיר אפי' בעדים מזמן ראשון לא הוה פליג עליה ותימה דלעיל (דף קסח.) בנמחק כותבין לו מזמן ראשון כן פירש רשב''ם התם וביום פלוני דקאמר התם היינו שהיה כתוב זמן ביום פלוני והכי משמע קצת מדבעי ב''ד ואמאי לא כותבין הכא מזמן ראשון כי התם לרבי יהודה אליבא דרב דהוה ס''ד דמזמן שני כותבין לר' יהודה ומצינן למימר דרב נחמן ס''ל דרב הוה מוקי לה ההיא דנמחק בכתיבת זמן ראשון אליבא דנפשיה ואליבא דר' יהודה מזמן שני דמגופה דההיא משנה לא מוכחא לר' יהודה אי מזמן ראשון אי מזמן שני אף על גב דמצרכי בית דין איכא למימר מזמן שני דאפי' מזמן שני איכא למימר שאין לעדים לכתוב שלא מדעת לוה ואפילו אותם עדים שעשאוהו אין רשאין לעשות אחר שכיון שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן דומיא דגט שאם צוה לכתוב גט וליתן לשלוחו שנעשה שליח להולכה וכתבו ונתנו לו ונמחק או אבד שאין יכולין לעשות אחר כדמוכח בפרק התקבל (גיטין דף סג:) ואע''פ שיש לתת חילוק שבדין שבגט לא יעשו גט שני דבעינן שיאמר לסופר כתוב ולעדים לחתום ומן השני לא אמר להם כלום אבל הכא בלא צווי יכול להיות כשר שאינו אלא לראיה לגלות שנשתעבדו נכסיו על ידי השטר הראשון ואחרי שנשתעבדו לא יפקע השעבוד ומ''מ אע''פ שאין דומה לגמרי לגט נוכל לומר שאין להם לכתוב עליו שעבוד שלא מדעת כיון שנאבד מן המלוה אותו שכתבו ונתנו לו על פי לוה אין רשאין לעשות אחר כ''ש עדים אחרים שזה השטר מזיק לו אפילו לא יכפור כלום שאע''פ שגם אם לא נכתב היה גובה מלקוחות שלקחו אחר שנמחק הראשון כאילו היה קיים כיון דאית ליה קלא להאי מלוה כדמשמע בחזקת הבתים (לעיל דף מב.) אי לא משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף היתה מלוה על פה גובה מן הלקוחות אף על גב דמצי לאטעויינהו ללקוחות ולומר להן בשעת מכר פרעתי ושטרא ליכא לאפוקי עלייהו מ''מ מזיק השטר השני ללוה שאם יפרע לו ואין לו שטר אין לו לדאוג כלום ואם יש שטר זימנין דמשתמיט ולא יהיב ליה ואמר יהיבנא לך למחר או ליומא אוחרא והדר גבי זימנא אחריתי ועוד יש לומר דרב נחמן ס''ל דמודה רב היכא דנמחק שעושין לו בית דין שטר אחר מזמן ראשון משום דהתם אין לחוש אם זה דומה למוקדם כיון שבית דין בעצמם כותבין אותו דבית דין אלימי לאפקועי ממונא ולא יבא לחתום בשטר מוקדם על ידי שנכשיר זה אבל הכא כותבין ליה עדים הלכך אין להם כח לחתום מזמן ראשון שדומה למוקדם שלא יבאו לחתום בשטרי מוקדמין ועוד יש לומר דגבי נמחק אין דומה כל כך למוקדם מאחר שזהו שטר ראשון אלא שמעתיקין אותו אבל הכא שטר חדש שהיו כותבין בו זמן ראשון היה דומה למוקדם וקצת היה משמע דבנמחק נמי זמן שני והכי משמע לישנא קצת דקאמר הוציא שטר מחוק ביום פלוני ומיהו הוה קשה איפכא לרב דאמר זמן ראשון ולר' יהודה דבסמוך דאמר אפילו בעדים מזמן ראשון ואין לומר שבנמחק אין ראוי כל כך זמן ראשון שאינו מדעת שניהם כי כמו שפירש ר''י ורבינו שמואל נראה עיקר תדע דהא בהגוזל קמא (ב''ק דף צח:) גבי שורף שטרות אי דאיכא סהדי כו' ומשמע שאז לא יפסיד כלום ועוד תימה דלעיל בנמחק בעי ב''ד לכ''ע והכא קאמר ר' יהודה עדים ובזה אומר ר''י דהכא דכתיבי מדעת שניהם לא בעו אלא עדים אבל בנמחק כותבין שלא בפני הלוה וכיון שמזיק לו נראה אין לעדים לעשותו שלא מדעתו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד