בבא בתרא קעא ע"א

בִּשְׁלָמָא בֵּי דִינָא אַלִּימֵי לְאַפְקוֹעֵי מָמוֹנָא אֶלָּא עֵדִים שֶׁעָשׂוּ שְׁלִיחוּתָן חוֹזְרִין וְעוֹשִׂין שְׁלִיחוּתָן
וְלָא וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב עֵדִים כּוֹתְבִין אֲפִילּוּ עֲשָׂרָה שְׁטָרוֹת עַל שָׂדֶה אַחַת
רַב יוֹסֵף אָמַר בִּשְׁטַר מַתָּנָה
וְרַבָּה אָמַר בִּשְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת
מַאי בָּרַיְיתָא דְּתַנְיָא הֲרֵי שֶׁהָיוּ נוֹשִׁין בּוֹ אֶלֶף זוּז וּפָרַע מֵהֶן חֲמֵשׁ מֵאוֹת זוּז עֵדִים מְקָרְעִין אֶת הַשְּׁטָר וְכוֹתְבִין לוֹ שְׁטָר אַחֵר מִזְּמַן רִאשׁוֹן דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שְׁטָר זֶה יְהֵא מוּנָּח בִּמְקוֹמוֹ וְיִכְתְּבוּ שׁוֹבָר
וּמִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים אָמְרוּ כּוֹתְבִין שׁוֹבָר אַחַת כְּדֵי שֶׁיָּכוֹף לְפוֹרְעוֹ וְאַחַת כְּדֵי שֶׁיִּגְבֶּה מִזְּמַן רִאשׁוֹן
וְהָא רַבִּי יְהוּדָה נָמֵי מִזְּמַן רִאשׁוֹן קָאָמַר הָכִי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי יְהוּדָה אִי מִזְּמַן רִאשׁוֹן קָאָמְרַתְּ פְּלִיגְנָא עֲלָךְ בַּחֲדָא אִי מִזְּמַן שֵׁנִי קָאָמְרַתְּ פְּלִיגְנָא עֲלָךְ בְּתַרְתֵּי
תָּנוּ רַבָּנַן שְׁטַר שֶׁזְּמַנּוֹ כָּתוּב בְּשַׁבָּת אוֹ בַּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרִי שְׁטָר מְאוּחָר הוּא וְכָשֵׁר דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי יוֹסֵי פּוֹסֵל אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה וַהֲלֹא מַעֲשֶׂה בָּא לְפָנֶיךָ בְּצִפּוֹרִי וְהִכְשַׁרְתָּ אָמַר לוֹ כְּשֶׁהִכְשַׁרְתִּי בָּזֶה הִכְשַׁרְתִּי
וְהָא רַבִּי יְהוּדָה נָמֵי בָּזֶה קָאָמַר
אָמַר רַבִּי פְּדָת הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם הוּזְקַקְנוּ לְעוֹנָתוֹ שֶׁל שְׁטָר וְנִמְצֵאת עוֹנָתוֹ מְכֻוֶּונֶת בְּשַׁבָּת אוֹ בַּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרִי שֶׁשְּׁטָר מְאוּחָר הוּא וְכָשֵׁר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קעא - א

כי בשלמא בי דינא, יכולים להחליף את השטר הראשון ולכתוב שטר חדש לפי הזמן של השטר הראשון כדי שיוכלו לטרוף בו מהנכסים שהיו בידו כבר מהזמן הראשון. כי על אף שמעיקר הדין אין כח בידי המלוה לגבות עם השטר השני, שנכתב בזמן יותר מאוחר, מהלקוחות שקדמו לכתיבת השטר, בכל זאת, בית דין כותבים בשטר את הזמן הראשון, והלקוחות גובים בו מהזמן הראשון מחמת שנכתב השטר השני על ידי בית דין, ובית דין אלימי לאפקועי ממונא, שהפקר בית דין הפקר.

אלא עדים שעשו שליחותן לכתוב את השטר הראשון ולהעיד עליו, כיצד הם חוזרין ועושין שליחותן? וכי מי נתן להם כח זה לחזור ולכתוב שטר שני על הזמן הראשון!? ^[1]

ומקשינן: ולא? וכי לדברי רב, אין העדים חוזרים ועושים שליחותן?

והא אמר רב יהודה אמר רב: מי שאבד שטרו, ואמר לעדים כתבו לי שטר אחר, עדים כותבין אפילו עשרה שטרות, אם אבדו זה אחר זה ^[2], על שדה אחת!

ומביאה הגמרא שני תירוצים של שני אמוראים ליישב את הקושיה:

רב יוסף אמר: באמת אין לעדים כח לחזור ולכתוב שטר אחר במקום השטר הראשון שאבד על מנת שיוכלו לגבות בו מהלקוחות מהזמן הראשון, ומה שאמר רב יהודה אמר רב שהעדים חוזרים וכותבים שטר אחר, מדובר בשטר מתנה, שאין על נתינת השדה אחריות, והשטר אינו מיועד לגבות בו מהלקוחות, אלא הוא לראיה בלבד. וכיון שכולם יודעים שקיבל את השדה במתנה, אין שום מניעה שהעדים יחזרו ויכתבו לו שטר אחר, כדי שתהיה בידו עדות לכך, ולא יוכלו לערער על המתנה.

ורבה אמר: אפילו בשטר מכירה אמר רב יהודה אמר רב שכותבים העדים שטר חדש במקום השטר שאבד. אבל כל זה רק בשטר שאין בו אחריות, שהשטר אינו מהווה ראיה שהשדה נמכרה עם אחריות, ואינו יכול לגבות בשטר זה מהלקוחות, אבל בשטר שיש בו אחריות, שאפשר לגבות בו מהלקוחות, העדים אינם יכולים לחזור ולכתוב שטר חדש על הזמן הראשון.

ועתה מבארת הגמרא: מאי ברייתא? מה נאמר באותה הברייתא הנזכרת לעיל, שלדעת רבי יהודה בפורע חצי חובו העדים קורעים את השטר הראשון וכותבים שטר אחר על יתרת החוב מהזמן הראשון.

דתניא: הרי שהיו נושין בו אלף זוז, ופרע מהן חמש מאות זוז - עדים מקרעין את השטר הראשון שכתוב בו שחייב אלף זוז, וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון על חמש מאות הזוז הנותרים, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: שטר זה הראשון שכתוב בו שחייב אלף זוז, יהא מונח כמות שהוא, במקומו, בידי המלוה, ויכתבו שובר ללוה על פרעון חמש מאות הזוז.

ומפני שני דברים אמרו כותבין שובר על פרעון המחצית ללוה, אך לא עושים שטר חדש משתי סיבות:

אחת, כדי שיכוף המלוה את הלוה לפורעו, כיון שהלוה חושש שמא יאבד את שוברו, והמלוה יוציא את שטרו ויתבע אותו על כל החוב.

ואחת, כדי שיגבה המלוה את יתרת החוב מהנכסים שהיו ביד הלוה ומכרם ללקוחות, כבר מזמן ראשון, דהיינו משעת ההלואה.

ומקשינן על הסיבה השניה של רבי יוסי: והא רבי יהודה נמי, מזמן ראשון כותבים את השטר השני קאמר, ואם כן, מהו הטעם הנוסף, שאמר רבי יוסי, לכתיבת שובר.

ומשנינן: רבי יהודה לא פירש בדבריו אם כותבים בשטר השני את הזמן של השטר הראשון או את הזמן של כתיבת השטר השני, אלא אמר סתם, שיחליף את השטר שבידו בשטר חדש על יתרת החוב.

והכי קאמר ליה רבי יוסי לרבי יהודה: אי, אם לדעתך, מזמן ראשון כותבים את השטר השני, קאמרת, אם כך אמרת, פליגנא, אני חולק עלך רק בחדא, מפני סיבה אחת - שלדעתי כותבים שובר כדי שיכוף לפורעו.

אבל אי מזמן שני כותבים את השטר השני קאמרת - אם כן, פליגנא אני חולק עלך בתרתי. ולדעתי כותבים שובר משתי סיבות. א. כדי שיכוף לפורעו. ב. כדי שיוכל לגבות מהנכסים שהיו ביד הלוה מהזמן הראשון.

תנו רבנן: שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי, דהיינו יום הכיפורים. ולא מדובר שכתוב בו במפורש את התאריך של שבת או של יום הכיפורים, אלא כגון שהיה במקום שכותבים בשטר את התאריך לפי חדשי החמה, ולא לפי הלוח העברי, וכשבדקו את התאריך התברר שהתאריך הה חל בשבת או ביום הכיפורים. וזה ברור שהשטר לא נכתב בשבת או ביום הכיפורים. ואם כן, נמצא שהשטר לא נכתב בתאריך המופיע בו, אלא נכתב או לאחר התאריך המופיע בו, וכתבו בו תאריך מוקדם, ופסול מחמת כן, או שנכתב קודם התאריך המופיע בו, וכתבו בו תאריך מאוחר, והוא כשר.

באופן זה אנו תולים, ששטר מאוחר, הוא וכשר. כי כל שטר החתום בעדים כשרים, הרי הוא בחזקת כשר, ^[3] ותולים שנעשה בכשרות, והבא לערער ולומר שהתאריך שבו הוא תאריך מוקדם לכתיבתו והשטר פסול, עליו להוכיח כן בראיה, ובלא ראיה אין חוששים לכך ^[4], דברי רבי יהודה.

שלדעת רבי יהודה, אפילו שטר שאי אפשר להוכיח אם נכתב בו תאריך המאוחר מכתיבתו, הרי הוא כשר. וכל שכן שטר זה, שמוכח מהתאריך שבו שהוא נכתב עם תאריך מאוחר, הרי הוא כשר.

רבי יוסי פוסל שטר שיש בו תאריך מאוחר מזמן כתיבתו, ואין בו הוכחה שהתאריך שבו הוא תאריך מאוחר.

אמר לו רבי יהודה: והלא מעשה בא לפניך בצפורי שהגיע לפניך שטר עם תאריך מאוחר, והכשרת!

אמר לו: כשהכשרתי - בזה שהתאריך הכתוב בו יוצא בשבת או ביום הכיפורים הכשרתי. כיון שמתוך השטר מוכח שלא נכתב בזמן המופיע בו, שהרי ישראל אינם כותבים שטרות בשבת וביום הכיפורים, וכולם מבינים שנכתב עם תאריך מאוחר, ואין לחשוש שתצא תקלה בשטר זה, כמו שיתבאר בהמשך.

מה שאין כן בשטר שנכתב עם תאריך מאוחר בזמן הראוי לכתיבת שטר, ולא יוודע שהשטר נכתב עם תאריך מאוחר, בזה חולק רבי יוסי וסובר שהשטר פסול, וכמו שיבואר טעמו לקמן.

ומקשינן: מדוע חלק כאן רבי יוסי על רבי יהודה, והא רבי יהודה נמי, בזה שהתאריך הכתוב בו יוצא בשבת או ביום הכיפורים קאמר שהשטר כשר. ובזה מודה רבי יוסי, ולא דיבר רבי יהודה על אופן שלא מוכח מהשטר שנכתב בו תאריך מאוחר.

אמר רבי פדת בהסבר דברי הברייתא: הכל מודים, רבי יוסי ורבי יהודה מודים בכל השטרות שיש בהם תאריך מאוחר באופן זה: שאם הוזקקנו לעונתו של שטר, שאם בדקנו את התאריך הכתוב בשטר מתי הוא יוצא, ונמצאת עונתו מכוונתו, נמצא שהזמן הכתוב בו מכוון בשבת או בעשרה בתשרי - ששטר מאוחר הוא זה, וכשר אף לדעת רבי יוסי, כיון ששטר זה נחשב כאילו כתוב בו במפורש שהוא נכתב עם זמן מאוחר מכתיבתו ^[5].

הערות

^[1] התוספות פירשו, שמעיקר הדין יכולים העדים לכתוב שטר על הזמן הראשון, כיון שהם כותבים את השטר מדעת המתחייב, ואין בו חשש של שטר מוקדם, כיון שהיה שטר מהזמן הראשון ונשתעבדו הנכסים על ידו, ומכל מקום, מדרבנן, אין כותבים שטר על הזמן הראשון שחוששים לשטר מוקדם. אבל מזמן שני, שאין בו חשש מוקדם - כותבים. אבל הרמב"ן חולק על תוספות וסובר, שמעיקר הדין אין כותבים שובר על זמן הראשון, כיון שאינו יכול לשעבד נכסיו למפרע, ואף שהיה שטר מהזמן הראשון, מכל מקום, כיון שמחליפו, הרי הוא כמי שאינו, ונמחל שעבודו. ועוד כתב הרמב"ן לפרש, שהעדים אינם חוזרים ועושים שליחותן, כיון שנחשב "מפיהם ולא מפי כתבם", שכל שטר שכתבו אותו העדים מעצמם בלא שליחות בעל דין, נחשב "מפי כתבם".

^[2] כך פירשו הרשב"ם והתוס', שמדובר כאן בענין שאבד השטר הראשון [ובתוספות הוסיפו שיש על כך עדות שאבד, או שראינו שנשרף], באופן זה יכולים לחזור ולכתוב שטר אחר. אבל הרמ"ה ועוד ראשונים פירשו, שאם רצו העדים יכולים לכתוב אפילו עשרה שטרות בזמן אחד או בזה אחר זה.

^[3] כך פירשו הר"ח, הר"י מיגאש, הרשב"ם ועוד, מדוע אין חוששים שמא השטר נכתב מוקדם, כי אף שמוכח מתוך השטר שלא נכתב בזמנו, מכל מקום, לא מוכח ממנו שנכתב קודם לכן עם תאריך מאוחר, ולא נכתב לאחר התאריך, והתאריך הוא מוקדם, ולזה תירצו, ששטר מוקדם הוא שטר פסול, ואין חושדים שהעדים חתמו על דבר שאסור לעשות. ויותר מזה, כל עוד יש מקום לומר שהשטר כשר, אין פוסלים אותו מפני החשד, אלא אם כן היתה ראיה גמורה לפוסלו.

^[4] הקובץ שיעורים [אות תרלה] הוכיח מכאן, כי הדין שכל שטר החתום בעדים כשרים, הרי הוא בחזקת כשר ותולים שנעשה בכשרות, דין זה אינו רק באופן שהלוה טוען נגד השטר שהוא מזוייף, שאז יש כנגדו חזקה שלא חציף אדם לזייף שטר, אלא גם אם הלוה טוען נגד הזמן שבשטר, שנכתב שלא כדין, אינו נאמן, אף על פי שאין לו חזקה זו, כי מדיני השטר הוא, שאי אפשר לפוסלו בלא ראיה, ואף שהרשב"ם עצמו לעיל [קע א] הביא את הטעם שאדם אינו מעיז לזייף שטר, צריך לומר כי מאחר שיש חזקה זו, נחשב השטר כשטר שנחקר בבית דין, ואחרי שחל עליו דין שטר חקור, מעתה, מחמת דין שטר שעליו, כל הפוסלו עליו להביא ראיה.

^[5] ברבינו גרשום פירש, שכוונת הדברים היא, שהעדים כותבים כך במפורש בשטר "הוזקקנו" וכו'. ובאופן זה ודאי שטר מאוחר הוא, ונכתב כך שלא תבוא על ידו תקלה. ובתוספות פירשו, שלא נכתב כך במפורש, אלא כגון שהיה כתוב בשטר תאריך, וכאשר בדקו, מצאו שהתאריך חל בשבת. או שכתבו בו ביום מסויים בשבוע שני של חודש פלוני, ונתברר שיום זה חל ביום הכיפורים או בחג. ולמרות שלא נכתב בשטר נוסח מיוחד, אנו מניחים שנכתב כך בכוונה לצורך ענין זה. והוסיפו התוס', שמדובר דווקא באופן שלא היה התאריך בימים הראשונים של החודש, שאז יש מקום גם לומר שהעדים טעו בתאריך משום שלא היו בטוחים בקביעות החודש. וברשב"ם ביאר, שלא מדובר בטעות מכוונת, אלא כגון שכתבו את התאריך לפי התאריך הלועזי, ולאחר החישוב מתברר שחל בשבת או בחג.

שכן יש להבחין: בשלמא [נניח] במקרה המדובר במשנתנו, נעשה הדבר על ידי בי דינא [בית דין] שהם אלימי לאפקועי ממונא [חזקים דיים כדי להפקיע ממון] ולכן הם יכולים להקדים את זמן השעבוד לפני זמן כתיבת השטר. אלא במקרה המדובר בברייתא, עדים שכבר עשו שליחותן בכתיבת שטר ראשון, וכי הם חוזרין ועושין שליחותן?

ותוהים: והאם לא יכולים עדים לחזור ולעשות שליחותם? והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב עצמו: עדים כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה אחת!

את הקושי הזה מפרשים בשתי דרכים דומות, רב יוסף אמר: פה מדובר בשטר מתנה שאין בו אחריות, כך שאין בו הפסד לאדם אחר.

ורבה אמר: כותבים עשרה שטרות, אפילו שטר מכר, דווקא בשטר שאין בו אחריות ואינו מחייב אחרים.

ושואלים: מאי [מהי] אותה ברייתא שרמזו לה? ומביאים את הברייתא בשלמותה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיו נושין בו אלף זוז, ופרע מהן חמש מאות זוז, מה עושים? — עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: שטר זה הראשון יהא מונח במקומו כמות שהוא, ויכתבו ללווה שובר על מה שפרע;

ומפני שני דברים אמרו שכותבין שובר ואין מקרעים את השטר: אחת — כדי שיכוף, שיגרום הדבר ללווה למהר ולפורעו, מפני שיש עליו שטר חוב בסכום גדול. ואחת — כדי שיגבה המלוה מנכסים שהיו ביד הלווה כבר מזמן ראשון, ולא רק מזמן שני.

על ההסבר השני שואלים: והא [והרי] ר' יהודה נמי [גם כן] שאמר שכותבים שטר חדש, מזמן ראשון קאמר [הוא אומר] שצריך לכתוב את השטר! ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אומר לו] ר' יוסי לר' יהודה: אי [אם] מזמן ראשון קאמרת [אומר אתה] שצריך לכתוב את השטר השני — פליגנא עלך בחדא [חולק אני עליך בדבר אחד] בגלל סיבה אחת — כדי שיכוף לפורעו, אי [אם] מזמן שני קאמרת [אומר אתה] שכותבים בשטר החדש — פליגנא עלך בתרתי [חולק אני עליך בשתיים] משתי סיבות.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שהוא יום הכיפורים, ובוודאי לא נכתבו השטרות בימים אלה, שהרי אסור לכתוב בהם — שטר מאוחר הוא, כלומר, שאיחרו את התאריך הכתוב בשטר מן הזמן שהיתה בו העיסקה באמת, וכשר הוא, אלו דברי ר' יהודה, ר' יוסי פוסל בשטר מאוחר. אמר לו ר' יהודה: והלא מעשה בא לפניך בצפורי בשטר כזה והכשרת! אמר לו: כשהכשרתי — בזה הכשרתי כשזמנו היה בשבת או ביום הכיפורים, כשהיה ברור מתאריכו שהוא מאוחר.

ותוהים על תשובתו של ר' יוסי: והא [והרי] ר' יהודה נמי [גם כן] בזה בשטר כזה קאמר [הוא אומר] שכשר, ועל מה חלק ר' יוסי?

אמר ר' פדת בהסבר דברי הברייתא: הכל מודים, שאם הוזקקנו לבדוק עונתו (זמנו) של שטר, שלא נאמר בו באיזה יום בשבוע נכתב, או באיזה יום בחודש העברי נכתב, ונמצאת עונתו מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי שכדברי ר' יהודה בברייתא — שטר מאוחר הוא וכשר, לפי שמוכח מן השטר שהוא מאוחר, ואין לחשוש לתקלה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Granted, a court can write a new document, because the court has the power to confiscate money. A creditor has the right to seize any property that the debtor had owned on the day the promissory note was written, even if that property was subsequently sold to others; the earlier the date on the note, the more properties it applies to. By dating the new document on the date of the original document the creditor is once again given the right to seize properties from those who had purchased land from the debtor in between the date of the original loan and the date the new promissory note is actually written. The court has such confiscatory power. But with regard to witnesses, who already performed their agency, i.e., fulfilled their assigned role, the first time they wrote the promissory note, can they return and perform their agency again by writing a second promissory note?

The Gemara asks: And is it so that witnesses are not empowered to do so? But doesn’t Rav Yehuda say that Rav says: Witnesses who were commissioned to write a deed for the transfer of property may write even ten deeds for one field? If the original deed is lost or destroyed, the witnesses may write a replacement deed for the purchaser, even if the deed is lost many times.

Rav Yosef says an answer to this question: Rav Yehuda’s statement was concerning a deed of gift, not a bill of sale. A gift of land has no guarantee; if it is repossessed from the recipient by the giver’s creditor to repay the giver’s debt, the recipient has no recourse and cannot collect any money from anyone. Therefore, in this case no one is jeopardized by the writing of many replacement deeds, which are intended only to serve as a proof that the recipient is actually entitled to the land.

And Rabba says: It is possible to say that Rav Yehuda’s statement applied even with regard to a bill of sale that does not have a guarantee in it. In that case as well, there is no potential loss to any purchasers of land. By contrast, in the case of a promissory note, which can be used to repossess property from those who have purchased land from the debtor, witnesses do not have the authority to predate a document and thereby subject more purchasers to possible land seizures due to the predating of the document.

The Gemara cited an excerpt from a baraita earlier. It now cites it in full: What is the full text of the baraita? As it is taught: If one thousand dinars are owed by a debtor, and the debt is recorded in a promissory note, and the debtor repaid five hundred dinars out of the total, the witnesses tear the original promissory note and write another promissory note for him, dated from the time of the first note. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: This original promissory note shall remain in its place, in the custody of the creditor, and witnesses write a receipt for the five hundred dinars that were repaid. This receipt is given to the debtor to protect himself against a possible attempt by the creditor to use the promissory note to collect the entire one thousand dinars.

Rabbi Yosei continues: And there are two reasons why the Sages said that they write a receipt, as opposed to writing a new promissory note: One reason is so that the creditor can coerce the debtor to repay him, i.e., the psychological pressure for the debtor of knowing that the creditor has a promissory note with a larger amount listed than what he owes him will induce the debtor to repay the remainder promptly. And the other one is so that he, the creditor, should be able to collect liened property from the first date, that of the original document.

The Gemara asks with regard to Rabbi Yosei’s second reason: But doesn’t Rabbi Yehuda also say that the new document must be dated from the time of the first document? The Gemara answers: Rabbi Yosei did not hear a full explanation of Rabbi Yehuda’s opinion; he heard only that Rabbi Yehuda prescribed writing a new promissory note recording the new balance. And this is what Rabbi Yosei is saying to Rabbi Yehuda: If you mean to say that the new promissory note is dated from the time of the first document, I disagree with you on one count, as I hold a receipt should be written to pressure the debtor. If you mean to say that the second promissory note is dated from the second date, i.e., from when the second promissory note was written, I disagree with you on two counts.

§ The Gemara discusses a related halakha. The Sages taught in a baraita (Tosefta, Makkot 1:3): If there is a promissory note whose date is written as a Shabbat or as the tenth of Tishrei, i.e., Yom Kippur, it is assumed to be a postdated promissory note, as writing is forbidden on Shabbat and Yom Kippur, and it is therefore valid. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei deems the promissory note invalid. Rabbi Yehuda said to Rabbi Yosei: But didn’t such an incident come before you in Tzippori, and you yourself deemed the promissory note valid? Rabbi Yosei said to him: When I deemed the promissory note valid, it was in a case like this, where the date was a Shabbat or Yom Kippur, that I deemed it valid.

The Gemara is puzzled by Rabbi Yosei’s response at the end of the baraita: But Rabbi Yehuda was also speaking in a case like this, where the date was a Shabbat or Yom Kippur, and yet Rabbi Yosei’s opinion was that the promissory note is invalid.

Rabbi Pedat says: All parties to this dispute agree that if we engaged in an investigation of the date of the document, and its date was found to be exactly on Shabbat or on the tenth of Tishrei, that it is self-evident that it is a postdated promissory note and is valid.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא עדים שעשו שליחותן. בפעם ראשונה שחתמו כשהיה כל החוב שלם כשטורף מאותו זמן מי יש להן כח לחזור ולעשות שליחות אחרת לקרוע ולכתוב שטר שני ולחתום בו שיטרוף מזמנו של ראשון והא נפרע לו החצי והאי שטרא אחרינא הוא:

ומקשי' ולא. ואין כח לעדים לחזור ולעשות שליחות אחרת:

והאמר רב יהודה כותבין העדים אם רצו אפי' עשרה שטרות על שדה אחת. היינו כמה שליחות:

ומשני רב יוסף אמר בשטר מתנה. יכול לעשות אפי' עשר' שטרות לפי שבשטר מתנה אם יוציא בע"ח ממנו המתנה (אינן) יכולין העדי' לכתוב אפי' י' שטרות שלא באחריות דכיון שאין בהם אחריות לא מצי טריף בהו לקוחות. אבל בשטרי הלואה שיוכלו לטרוף בהן אין כח לעדים לחזור ולעשות שליחות אחרת לקרוע ולכתוב אלא בית דין אלו ולא עדים:

מאי ברייתא. דאמר רב נחמן ואי שמיעא ליה לרב. זו היא עיקר הברייתא דתניא הרי שהיו נושין כו'. ומפני ב' דברים אמרו כותבין שובר. שניהן תקנת המלוה אחד כדי שיכוף ללוה לפורעו שמפחד שמא יאבד שוברו ונמצא זה מוציא שטרו וגוב' חובו משלם. ואחר ששטרו קיים ויכול לטרוף הלקוחות מזמן ראשון אע"פ שיפרע לו מקצת חובו:

ומקשי' והא ר' יהודה נמי מזמן ראשון אמר. אם כן במאי קא פליג ר' יוסי עליה:

הכי קאמר ליה ר' יוסי לר' יהודה אי מזמן ראשון קאמרת. כדאמינא אנא:

פליגנא עלך בחדא. דאמינא דכותבין שובר ואת אמרת דליחלף:

ואי מזמן שני קאמרת. כדאוקימנא לטעמא במתני':

פליגנא עלך בתרתי. דסבירא לי דגובה מזמן ראשון וכותבין שובר:

שזמנו כתוב בשב' או בי' בתשרי. שהוא יום הכפורים לוה פלוני מפלוני והוא הדין נמי בשאר מועדים בידוע ודאי שההלואה לא היתה באותו היום אלא להכי כתבו כך להודיע שזמן השטר מאוחר הוא וכשר:

ור' יוסי פוסל. דמחזי כשיקרא:

והלא מעשה בא לפניך. בשטר שכתב בו והכשרת אמר לו כשהכשרתי בזה הכשרתי. שנכתב זמנו בשבת ור' יוסי הוה פוסלו:

הכל מודים. בין ר' יהודה בין ר' יוסי שאם כתב שכתבו העדים הוזקקנו לידע עונתו של שטר ונמצא כו' דידוע ששטר מאוחר הוא וכשר. לפי שהואיל שבכונה דקדקו העדים וכתבו כן בידוע כדי ללמדנו ששטר מאוחר הוא ובההוא אמר בזה הכשרתי:

עדים שעשו שליחותן חוזרין ועושין שליחותן. פי' היאך ישתעבדו נכסיו בשטרם של אלו שעושין עכשיו מעצמן ואף על פי שהוא סבור או' להם לכתוב לא כל הימנו לשעבד עכשיו נכסים למפרע ואם מפני השטר הראשון כיון שאתה מחליפו נמחל שעבודן והרי הוא כמי שאינו.
ואקשינן ולאו וכו'. דקס"ד דמקשה שכיון שהשטר הראשון היה לו קול משעה ראשונה יכולין הם להחליפו וישתעבד בשני ומפרקי' בשטר מתנה שאין בו שעבוד ואינו אלא לראיה בעלמא וכותבין אפי' עשרה בלא רשותו שכיון שנתן להם רשות לכתוב אפי' מאה כותבין.
ויש לפרש שאין חוזרין ועושין שליחותן משום דהוה מפיהם ולא מפי כתבם דכל שטר שכתבוהו מעצמן ולא בשליחות בעל דבר מפי כתבם הוא.

הא דאמרינן כדי שיכוף הלווה לפורעו. תמהני למה חונקין אותו לפורעו ונראה שמתחלה כשהיה החוב גדול והיה עליו קול של חוב גדול היה חנוק לפורעו דזילי נכסיהאבל עכשיו שהחוב קטן אינו מרגיש בו ולא יפרענו לעולם ונמצאת מריע כחו של מלוה, וזהו ששנינו (קע,ב) ואל ירע כחו של זה שאפילו אתה כות' מזמן ראשון ריעות' כח על מלוה הוא ובירושלמי (י,ז) מפ' על משנתנו כן אינו דומה אימתו של שטר גדול לאימתו של שטר קטן.

שטר מאוחר הוא וכשר. אבל לא חיישינן דילמ' קדמו וכתבו, דבכדי לא פסלינן שטרא כדתניא בסנהדרין (ל"ב א') שטר שזמנו באחד בניסן בשמט' שבאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם שטר כשר ועדים כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו שמע מינה שעו הטוען פסילות בשטר או בעדים עליו הראיה, וכן כתב הרב ר' שמואל ז"ל, וזה ודאי א"צ לומר דליכא למיחש למוקדם שאין העדים מקדימין שטר.
אבל הדין הזה שהם מחזרין עליו יכול הוא להתלמד ממה שאמרו במסכת עבודה זרה (ט,ב) בההוא שטרא דהוה כתיב בה שית שני יתרתה וסבר רבנן קמיה דר"נ למימר האי שטרא מאוח' הוא ועד דמטי זימני' לא טריף אמר להו ר"נ ספרא דוקאנא כתביה וכו' שמע מינה שאין אומרין יד בעל השטר על התחתונה לפסול השטר אפילו בדבר שהעדים רשאין לעשותו אלא לעולם בחזקת כשר מעמידין אותו ואם יש לו שתי פנים בלשונו גובין הממועט והוא שיהא לו פנים תדע דתנן סלעים דאינון ונמחקו אין פחות משנים ואמאי לימא דאינון שבע דינרים קאמר ואין לו אלו שבע דינרים כדתנן ברישא אלא שמע מינה שאין תולין במחק דבר שהוא סותר עיקר מה שכתוב בשטר, אבל במה שאינו סותר ודאי כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלה.

אי הכי אפילו שטרי הלואות נמי קסבר רב המנונא אין כותבין שוב'. פי' משמע דסבירא ליה למקשה דמתניתין בין בשטרי מקח בין בשטרי הלואה ובשמוכיח מתוכו שהוא מאוחר. ור"י היא ומוקדמין פסולין לגבות מאותו זמן הכתוב אבל לא לגמרי כיון שפירשו בו שהוא מוקדם.

דכל אימת דנפיק לירעיה. פי' ואי אמרת ניחוש דילמא מיתו סהדי דחזיוה להאי תברא מקמי הכי איכא למימר לא שכיח ואיכא למימר אפילו הכי ואי טעין ואמר להכי אי כתיב סתמא כי היכי דלירעיה להאי שטרא דמאחר זמן הוא טענתיה טענה.
וא"ת בשטר מקח וממכר נמי לימא הכי, התם ליכא למימר דכי מתרמו ליה זוזי ביני ביני וזבין ליה מיניה דלכתוב שטרו סתם דהא אית ליה אחריות' אחבריה ובעיא טריף בה אי מטרפ' מיניה וא"נ שלא באחריות דילמא זבין לה אי שעבדה לאיניש אחרינא ואי כתיב סתם ידו על התחתונה הילכך בעי למיהוי ביה זמן מפו' לפיכך פסלו המאוחרין ומיהו לההיא תקנתא קמייתא דר' אבא אף שטרי מקח כשרין דכל היכא דמפו' בהון שהן מאוחרין ליכא למיח' למידי כדפרישי'.

בשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא. כלומר, אפילו לאפקועי ממונא, וכל שכן דלאו הפקעה גמורה היא, לפי שכבר היו הלקוחות משעובדין למלוה זו.

אלא עדים שעשו שליחותן חוזרין ועושין שליחות אחרת. יש מפרשים שהרי אין עושין אלא בכח עדות שצוה להם הלוה, ובשטר זה השני לא צוה להם, והיאך יטרוף בו מן הלקוחות. ואין לשון זה מחוור בעיני, דהכא (הוא) [הלא] צוה להן (דלוה) [הלוה], דלתקנתו הן עושין, ומי לא עסיקי' דלזה מחזר אחר המלוה בכך ואומר להם לעדים. אלא לשון אחר יש נכון מזה, דאפילו בשצוה להם עכשיו הלוה קאמר, וטעמא שאין הלוה יכול לשעבד עכשיו את הלקוחות שכבר קדמו לשטר זה השני. ואי משום השליחות הראשון ושעבוד השטר הראשון, כיון שנקרע ונתחלף, אותו שעבוד שבשטר הראשון כבר נמחל, והרי זה כשעבוד חדש, וזוקף הלואתו הוא זה, וזקיפה כפרעון וכדמוכח בכמה דוכתי בתלמודא. כך נ"ל לישב לפי הלשון הזה השני.
אלא שקשה בעיני מה שאמרו בפרק הגוזל קמא (בבא קמא צח) גבי שורף שטרותיו של חברו, היכי דמי אי דאיכא עדים ליכתבו ליה שטרא אחרינא, כן היא גירסת הספרים שלנו וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל, ונראה מתוך גירסא זו שאפילו עדים אחרים שאינן חתומין על השטר קאמר, אלא שעמדו עליו בשעת שריפתו וראו מה כתוב בו ומי ומי עדיו, ואפילו הכי כותבין לו ומזמן ראשון, דאי לא, מאי קא מהנו ליה ופעמים שאבד את חובו בשהיו הלקוחות מוקדמין. וכן אי אפשר למר דהכי קאמר, יכתבו לו בית דין שטר על פיהם של אלו, שהרי נשרף, ומאן למא להו לבי דינא שחתימת העדים החתומים בו מכוונת, דהא קיום שטרת אינו אלא על ידי בית דין של שלשה. אבל מצאתי שם לראב"ד ז"ל שפירש, דאיתנהו לסהדי לאותן עדים החתומין על השטר. וגם לפירושו נצטרך לומר, דאותן העדים עמדו שם בשעת שריפת השטר והעידו בפני בית דין על שריפת השטר ועל מה שהיה כתוב בו ועל חתימתו, ונכתבו ליה בית דין שטרא אחרינא קאמר. כנ"ל.

שטר מאוחר הוא וכשר. אף על פי שעל כרחנו לא נכתב באותו היום שכתוב בשטר, אלא שהקדימוהו או שאחרוהו, אין אומרין מוקדם הוא ופסול ויד בעל השטר על התחתונה, שלא אמרו כן (לעיל בבא בתרא קסה, ב) אלא כמה שיש בשטר מה שאפשר לדונו לזכותו של בעל השטר או לחובתו, כגון כסף סתם ושית מאה וזוזא אי נמי סלעין דאינון ונמחקו או כיוצא בזה, אבל לפסול את השטר לא אמרו, דחזקה אין העדים עושין שקר ודבר שפוסל את השטר, וכדתניא בסנהדרין (לב, א) שטר שזמנו באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם, שטר כשר ועדים כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו, שמעינן מהא דלעולם מעמידין את השטר בחזקת כושר, ומי שבא לפוסלו עליו הראיה. וכן כתבו ר"ח ור"ש ז"ל.
ובנמקי הרמב"ן ז"ל, שהדין היה יכול להתלמד ממה שאמרו במסכת ע"ז פרק קמא (ט, ב) בההוא שטרא הוה כתיב ביה שית שנין יתירא, וסברי רבנן קמיה דרב נחמן למימר האי שטר מאוחר הוא ועד דמטי זימניה לא טריף, ואמר להו רב נחמן ספרא דוקאנא כתביה וכו', שמע מינה שאין אומרים יד בעל השטר על התחתונה לפסול את השטר אפילו בדבר שהעדים רשאין לעשותו, אלא לעולם בחזקת כשר מעמידים אותו, ואם יש לו שתי פנים בלשונו גובין הממועט והוא שיהא לו פנים, תדע דתנן (לעיל בבא בתרא קסה, ב) סלעין דאינון ונמחקו אין פחות משנים, ואמאי לימא דאינון שבעה דינרין קאמר ואין לו אלא שבעה דינרין, אלא שמע מינה שאין תולין במחק דבר שהוא סתר עיקר מה שבשטר, אבל במה שאינו סותר ודאי כל שאתה יכול לתלות במחק תלה. עד כאן.

כל שאמרנו שחוזרין ועושין שליחותן אע"פ שלא מדעת הלוה הוא נאמר וכל שאמרנו שאין חוזרין ועושין שליחותם פירושו אפילו מדעת המלוה וגדולי המפרשים כתבו שכל מדעת הלוה חוזרין ועושין שליחותם אף בשטר שיש בו אחריות ולא יראה כן ומ"מ כל שעדין לא נגמר השעבוד כגון שאין שם קנין אין חוזרין לשליחותם אפילו עשאוהו בטעות שמא ימלך:

ועיקר הדברים שכל שכתבו וחתמו שטר שלהם כדינו ומסרוהו לבעליו אין חוזרין לשליחותם בשום פנים אלא ברשות המשועבד או בבית דין והוא שאמרוה כן בגיטין ס"ג ב' בההוא דהוו קרו לה נפאתא וכתב טפאתא שכל שעשו במה שנצטוו כראוי אין חוזרין ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בה שאינו דומה שזו שבכאן הרי המלוה שבעדי המלוה מקצתה קיימת ומתוך כך חוזרין וכותבין ונותנין אבל זו שבגיטין נסתלקו לגמרי:

שטר שזמנו כתוב בעשרה בתשרי שהוא יום הכפורים או בשבת והדבר ידוע שאין קונין לא בשבת ולא ביום הכפורים דינן אותו כמאוחר וודאי בערב שבת או בערב יום הכפורים היה ומכשירין אותה ואין אומרים שיד בעל השטר על התחתונה ולדונה כמוקדמת שאין אומרים יד בעל השטר על התחתונה אלא כששיש ספק במשמע השטר עצמו אבל זו שהשטר עצמו ברור ומקויים כל שיש דרך לומר בו שהוא מאוחר אין חושדין את העדים ומכשירין אותה ואף לדעת הפוסל במאוחר מחשש שמא יפרענו קודם זמן השטר וכשיתבע שטרו יאמר לו שאבד הימנו ויכתוב לו שובר על הלואה שבניסן והלה מוציא לו אח"כ שטר שבתשרי בזו מודה שכשר שאפילו כתב לו שובר מהלואה שבערב שבת או ערב יום הכפורים ומוציא לו אח"כ שטר שזמנו בשבת או ביום הכפורים הדבר ידוע שהשובר נעשה על אותה מלוה ומ"מ הלכה שכל המאוחרים כשרים ואע"פ שכותבין שובר כמו שיתבאר:

א"ל לא שמעה ולא הדר ביה. כלומר לא שמעה, ואי נמי הוה שמעה לא הוה הדר ביה. בשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא אלא עדים שעשו שליחותם היאך חוזרין ועושין שליחותם. ומתמהנן עלה ולא והאמר רב יהודה אמר רב כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה אחת. רב יוסף אמר ההיא בשטר מתנה. רבה אמר אפי' תימא בשטר מכר בשטר שאין בו אחריות. ולית הלכתא כוותיה דרב, משום דרב לטעמיה אזל דסבירא ליה דאין כותבין שובר, ואמטול הכי לית ליה דר' יוסי דאמר יכתוב שובר. וכר' יהודה נמי לית ליה דקסבר בית דין הוא דאלימי למכתב שטר אחר ומזמן ראשון, אבל עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן. וכיון דאיברירא מילתא לקמן דכותבין שובר, לא שנא אפלגא ולא שנא אכולה ממילא שמעת דליתה להא דרב.

ושמעינן מאידך דרב דכותבין אפי' עשרה שטרות על שדה אחת. ודוקא בשטר שאין בו אחריות, לא שנא אבד חד וכתבי אחרינא ואי אבד הדר כתבי אחרינא וכן אפי' עד עשרה, ולא שנא דכתבי להו כולהו בהדי הדדי, כיון דלית ביה אחריות חד דינא הוא. ודוקא בשטר שאין בו אחריות, כגון שטר מתנה, א"נ בשטר מכר והוא דפריש ביה דלא קביל עילויה אחריות. אבל שטר שיש בו אחריות א"נ בשטר מכר ואפי' בסתמיה, כיון דקי"ל אחריות טעות סופר הוא אין כותבין. ולא מיבעיא היכא דאיכא למיחש דילמא טריף והדר טריף, אלא אפי' היכא דפרעיה מקצת וקרעיה לשטרא קמא אין כותבין שטר אחר מזמן ראשון, דעדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן, דבהא ודאי הלכתא כוותיה דרב. מיהו אי איתרמי כה"ג כותבין שובר. ובהא לית הלכתא כרב דאמר אין כותבין שובר. וה"ה לשטר מכר ואפי' בסתמא, דשייך ביה אחריות. ואע"ג דקרעוה לשטרא קמא דליכא למיחש דילמא טריף והדר טריף לית להו רשותא למכתב זימנא אחריתי, דעדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן. מידי דהוה אשט"ח דאע"ג דקרעוה לקמא נמי לא מצו כתבי מהאי טעמא.

ומאי שנא משטר מתנה וכיוצא בו, התם כי הדרי כתבי לאו שעבודא דשייך גבי בעל דין קא כתבי אלא סהדותא דשייכא גבי ארעא גופה קא כתבי, וכיון דאפי' היכא דלא יהיב להו רשותא למכתב ולא קנו מיניה אלא דאודי קמיהו מצו כתבי, כי היכי דכתבי חדא זימנא מצו כתבי כמה זימני. אבל שטרא דאית ביה אחריות נכסים דלית להו רשותא למכתב אלא ברשותיה עדים שעשו שליחותן אינן חוזרין ועושין שליחותן, דלחד זימנא שוינהו שלוחין לטפי לא שוינהו שלוחין. ואם נפשך לומר דאפי' גבי הודאת קרקע נמי מסתמא כי כתבי שליחותיה קא עבדי, דכי אודי קמיהו במילתא דלית ליה פסידא בכתיבת השטר אדעתא דכתבי לה לאודיתיה הוא דאודי, מיהו כל מילתא דמעיקרא לית ליה פסידא למיכתב בה כמה שטרי בהדי הדדי כגון הודאת קרקע ומתנה ומכר לענין גופה של קרקע, כי יהיב להו רשותא מעיקרא אפי' לכמה זימני נמי יהיב להו רשותא, וכל מילתא דאית ליה פסידא למכתב בה תרי שטרי בהדי הדדי כגון שטרא דשייך ביה אחריות נכסים מעיקרא לא יהיב להו רשותא למכתב ליה אלא חדא זימנא ועדים שעשו שליחותן אינן חוזרין ועושין שליחותן. ואפי' היכא דאיקרע שטרא קמא, דלית ליה פסידא, דמעיקרא לא אסיק לוה או מוכר אדעתיה דמצטריך ב"ח או לוקח למעבד ליה שטרא אחרינא ולחד זימנא שוינהו שלוחין לתרי לא שוינהו שלוחין:

קב. מאי בריתא דתניא הרי שהיה נושה בו אלף זוז ופרע מהם חמש מאות זוז עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר שטר זה יהא מונח במקומו אלא יכתבו שובר ומפני שני דברים כותבין שובר אחד כדי שיכוף לפרעו ואחד כדי שיגבה מזמן ראשון. והא ר' יהודה נמי מזמן ראשון קאמר הכי אמר ליה רבי יוסי לר' יהודה אי מזמן ראשון קאמרת פליגנא עלך בחדא. כלומר מחד טעמא כדי שיכוף לפרעו, ואי מזמן שני קאמרת פליגנא עלך בתרתי. כלומר מתרי טעמי, חדא כדי שיכוף לפרעו, ועוד כדי שיגבה מזמן ראשון. וקימא לן כרבי יוסי כדבעינן למימר קמן:

קג. ת"ר שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר (מואחר) [מאוחר] הוא וכשר דברי יהודה ור' יוסי פוסל א"ל ר' יהודה והלא מעשה בא לפניך בצפורי והכשרת אמר לו כשהכשרתי בזה הכשרתי והא ר' יהודה נמי בזה קאמר כשר.

א"ר פדת הכל מודים כשהוזקקנו לעונתו של שטר ונמצאת עונתו מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי ששטר מאוחר הוא וכשר. ולא תימא הני מילי בשטר שיש בו קנין דאיכא למימר דילמא בשבת או ביוה"כ קנו מיניה וכתבוה לשטרא בתר הכין וקבעוה לזימניה ביומא דקנו ביה מיניה כדאמר להו רב הונא לספריה לקמן. ואע"ג דאיסור שבות מיהא איכא, כיון דאיסורא דרבנן הוא לא מיפסלי ביה סהדי אלא לבתר הכרזה, מידי דהוה אגזלן דרבנן. אלא אפי' בשטר שאין בו קנין נמי כשר, דעל כרחיך מדאצטריך תנא למתלי במאוחר שמע מינה בשטר שאין בו קנין עסיקינן, דזימנין דכתיב ביה אכתיבת אשטר קאי, ואפ"ה כשר ולא אמרינן דילמא בשבת או ביום הכפורים חתימי ביה כמא דכתיב בשטרא ומכי אתחילו למחתם ביה פסולין הוו וכי גמרא לה חתימה בפסלות גמרה לה משום מחללי שבתות ויוה"כ, אלא אימור מקמי הכין חתימי ביה ואחרוה לזימניה וכתבי ביה בשטרא דבשבת הבאה או ביום כפורים הבא איכתיב.

וטעמא מאי, חדא דהני סהדי עד השתא בחזקת כשרות הוו ומספיקא לא פסלינן להו, הילכך כל היכא דאיכא למתלי בהו אנפא דכשרות תלינן ולא פסלינן להו לסהדי ולא לשטרא. ועוד דאמאן סמכת דבשבת או ביום הכפורים חתימי ביה, אחתמות ידיהו, הא קי"ל דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים את עצמו רשע. הילכך על כרחיך איכא למתלי במאוחר וכשר. והא דמיא לההיא דתניא בגמרא דפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב,א) שטר שכתוב זמנו באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על השטר הזה והלא אותו היום עמנו הייתם מקום פלוני השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו. אלמא מספיקא לא תלינן ריעותא בשטרא. וכי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה, היכא דמקרי ספיקא במשמעות לישניה דשטרא, דלא עקרינן ליה לשטרא מעיקרא לגמרי, אבל היכא (דמעיקרא) [דמיעקרא] שטרא לגמרי לא אמרינן. ואי משום דנפיק מיניה חורבא, ליכא למיחש, דכי איכא למיחש הכי במאוחר דעלמא דלא ברירא מילתא מגופיה דשטרא דמאוחר הוא כדבענן למימר קמן, אבל הכא כיון דמוכחא מילתא מגופיה דשטרא דלאו בזמניה אכתיב אלא מאוחר הוא לא נפיק מיניה חורבא.

אלא עדים שעשו שליחותם. תימה שתולה הטעם בשביל שעשו שליחותם אדרבה אם לא כתבה כל שכן שלא יכתבו עתה דהוה ליה מוקדם לפירוש רשב"ם דלקמן. ויש לומר דהכי פריך וכי בשביל שעשו שליחותם וכתבו פעם אחת חוזרים ועושים אותו שליחות לעולם שיכתבו גם עתה מזמן ראשון. ואפילו צוה הלוה לכתוב מכל מקום מוקדם הוא ואתי למימר דשטר מוקדם כשר אבל מה שבית דין כותבים מזמן ראשון ליכא למיחש להקדמה אלא תולים משום דבית דין אלימי לאפקועי ממונא. (הרא"ש ז"ל. והרשב"א כתב וזה לשונו: בשלמא בית דין אלימי לאפקועי ממונא) כלומר אפילו לאפקועי ממונא כו' דף שנ"ז א' עד אחרינא קאמר כנ"ל דף שנ"ז ב'. עד כאן.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: אמר ליה שמיע ליה ולא הדר דקסבר דבית דין הוא שיש בהם כח לעשות דבר זה לקרוע את השטר ולכתוב לו שטר אחר מזמן ראשון וליתן כח בשטר זה שעשו להיותו שטר ונשתעבדו לו נכסי הלוה משום דבית דין אלימי לאפקועי ממונא ממר וליתן ליה למר אבל עדים דלא אלימי לאפקועי ממונא דמר וליתן ליה למר אלא בתורת שליחות הוא שעושים כיון שעשו שליחותם בכתיבת שטר ראשון היאך יכולים לחזור ולעשות אותו שליחות פעם אחרת ולכתוב שטר אחר מזמן ראשון. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ואמר ליה רב הונא שמיע ליה ולא הדר ביה דעדים שעשו שליחותם אין חוזרים ועושים שליחותם אלא במצות לוה אבל מזמן שני ודאי כותבים שלא במצות לוה דאין בכאן חזרת שליחות. ולא והאמר רב כותבים אפילו עשה עשרה שטרות על שדה אחת. פירוש אם ראו שנשרפו הראשונים וכולם מזמן ראשון אלמא חוזרים ועושים שליחותם שלא מדעת מוכר שהרי אין כאן שום חששא הואיל ונשרפו הראשונים.

אמר רב יוסף בשטר מתנה. שאין בה אחריות אי נמי בשטר מכר שאין בו אחריות שאין הפקעת לקוחות כלל. והוה מצי למימר דמזמן שני קאמר אלא כיון דאמר כותבים עשרה שטרות על שדה אחת משמע דכולהו עשרה שטרות חד גוונא נינהו מדלא מפליג בהו וכותבים נמי מדעת עצמן משמע. עד כאן.

ולא והאמר רב יהודה אמר רב כותבים אפילו עשרה שטרות על שדה אחת. הנה עדים שעשו שליחותם חוזרים ועושין שליחותם. ומהדרינן רב יוסף אמר בשטר מתנה פירוש שאין בו פרעון שנמצא שאין בשטר זה שעושים כח אלא להעמיד אותה מתנה בידו ולפיכך לאחר שעשו שליחותם יכולים לחזור ולכתוב שטר אחר אבל שטר הלואה שהוא עשוי לפרעון ולשעבד בו נכסי הלוה אין להם לאחר שכתבו שטר ראשון ועשו שליחותם בכך לחזור ולעשות שליחותם פעם אחרת ולכתוב לו שטר אחר לשעבד בו נכסי הלוה ולפרוע בו ממנו.

ואמרינן מאי ברייתא. כלומר האי דקאמרת דתניא עדים מקרעין להם השטר וכותבים לו שטר אמר מזמן ראשון (דברי רבי יהודה) היאך עיקרא דהאי ברייתא דתניא הרי שהיו (עושים) נושים בו כו'. הרא"ם ז"ל.

שטר שזמנו כתוב בשבת כו'. כגון שכתוב בו בשלישי בניסן ואירע ראש חודש ניסן ביום חמישי. וכן יום הכפורים כתוב בשטר ביום שני בשבת שניה של תשרי וראש השנה היה בשבת. ותימה ואמאי לא אמרינן דטעו בקביעא דירחא ולא יהא מאוחר. ויש לומר משום דראש השנה ליכא למימר דטעו אי נמי כבר עבר רובא דירחא דתו לא טעו אינשי בקביעא דירחא כדאיתא בסנהדרין. תוספי הרא"ש ז"ל.

מאוחר הוא וכשר. ואף על פי שעל כרחינו כו' דף שנ"ז ע"ב עד לתלות במקח תלה דף שנ"ח ע"א. הרשב"א ז"ל.
אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ולי נראה דאי מהוויון (דע"ז) דעדים זוממין לא אריא דלא נימא יד בעל השטר על התחתונה ואפילו לפסול את השטר ובלבד שיהא דבר שהעדים רשאים לעשותו דהתם היינו טעמא דלא אמרינן שטר מאוחר הוא לפי שאין העדים רשאים לאחר זמן השטר אלא כשנתאחרו לכתבו וכתבו יום שנכתב אבל שיכתבו עכשיו זמן העתיד לבא אין רשאים וכדאמר להו רבא בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מתחזי כשקרא אלמא לכתחילה אין העדים רשאים לכתוב אלא יום הקנין או יום הכתיבה אבל זמן עתיד לא וכן דעת הרשב"א ז"ל בזה ומשום הכי אמר רב נחמן בההיא (דע"ז) דעדים זוממין דספרא דוקנא כתביה דאם איתא דמאוחר הוא הרי עדים חתמו שלא כהוגן שכתבו זמן שעדיין לא בא. עד כאן.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: שטר שזמנו כתוב בשבת כו'. פירוש הדבר ידוע שאין כותבים שטר ולא קונין מבריא לא בשבת ולא בעשרה בתשרי וכיון שכן כשיצא לפנינו שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי בידוע שבערב שבת או בערב יום הכיפור היה ואיחרו העדים זמנו וכתבו אותו בשבת או ביום הכיפור ואף על פי שיש לומר שמא לאחר השבת או לאחר יום הכיפור נכתב והקדימו העדים זמנו יום אחד שנמצא פסול אין לנו להחזיק בו שמוקדם היה ופסול אלא בראיה והא דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה הני מילי היכא דהוי ספיקא במשמעות השטר עצמו אבל הכא שהשטר עצמו אין במשמעו ספק אלא הרי הוא ברור וקיים אלא שיש לחוש שמא מוקדם הוא ופסול כיון שיש לומר שמאוחר הוא וכשר מעמידים אנו את השטר בחזקתו ואין לנו להחזיק בו פסלות אלא בראיה ברורה ולפיכך אמרינן שטר מאוחר הוא וכשר דברי רבי יהודה. והא רבי יהודה בזה אמר כשר וחלק עליו רבי יוסי ואמר פסול והיאך אמר רבי יוסי כשהכשרתי בזה הכשרתי. ומהדרינן אמר רבי פדת הכל מודים שאם הוזקקנו לעדותו של שטר ונמצאת מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי ששטר מאוחר הוא וכשר שהרי בידוע שאין כותבים שטר ולא קונין מבריא לא בשבת ולא ביום כיפור לא נחלקו אלא בשטר בעלמא כלומר בשטר מאוחר בעלמא כגון שלוה ממנו באחד בניסן ואיחרו העדים זמנו וכתבו אותו בשנים בניסן רבי יוסי פוסל דקסבר רבי יוסי כותבים שובר וכיון שכן חיישינן דילמא פרע ליה ואמר ליה הב לי שטרא ואמר מלוה אירכס לי אכתוב לך תברא וכתב ליה תברא הכי הוו עליה סהדי דהאי מלוה דאוזיפתיה לפלוני באחד בניסן כבר פרעה ניהליה ולית ליה גביה מיניה מידי ושקיל ליה לוה לההוא תברא ולא ידע לוה דשטרא דכתביה מלוה עליה אחורי זימניה וכתביה בתרי בניסן ולמחר מפיק עליה מלוה האי שטרא וטעין דמלוה אחריתי היא וכיון דאיכא למיחש הכי קאמר רבי יוסי בשטרי חוב אף המאוחרים פסולים ורבי יהודה דמכשיר קסבר אין כותבין שובר וכיון דאין כותבים שובר ליכא למיחש הכי והיינו דקאמר ליה רבי יהודה לרבי יוסי והלא מעשה בא לפניך בצפורי והכשרת ואהדר ליה רבי יוסי כשהכשרתי בזה הכשרתי כלומר בזמן שנמצא זמנו בשבת או ביום הכפור הכשרתי כלומר דליכא למיחש למידי דאי נמי כתב ליה שובר אמלוה דאוזפיה במלוה במעלי שבתא או במעלי יום הכפור כי מפיק ליה מלוה בתר הכי להאי שטרא דזימניה בשבת לא יכיל למימר דמלוה אחריתי היא דהא מידע ידיע דבשבת וביום הכפור לא אוזפיה מידי ולא כתבו (בהו) עדים בהאי שטרא וממילא ידעינן דהאי שטרא מאוחר הוא והמלוה במעלי שבתא או במעלי יומא דכפורי הות והוא ניהו גופא דכתב עלה האי שובר אבל שטר מאוחר בעלמא דליתיה בשבת או ביום הכפור אלא בחד ביומא דחולא איכא למיחש כדכתיבנא ולפיכך פסל רבי יוסי בשטר מאוחר דעלמא. ומסקנא דגמרא דכותבים שובר לא שנא אפלגא דמלוה לא שנא לכולה מלוה. עד כאן לשון הרא"ם ז"ל.

גמ' אמר ר' פדת הכל מודים שאם הוזקקנו כו' כצ"ל מפרשב"ם ותוספות:

תוס' בד"ה אלא עדים כו' כי ההיא דהתקבל דכתבי תפוותא כו' דאין לומר כי הלוה כו' על ידן כו' ובד"ה מזמן ראשון כו' שנכתב לחובה בעלמא כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה ומשני כו' אמר רב יהודה א"ר ה"מ כו' כצ"ל:

בד"ה ת"ר כו' מאוחר וכשר כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה אלא עדים כו' דהתקבל דכתבי תפוותא כו' כצ"ל:

בד"ה שאם הוזקקנו כו' אלא ג' בניסן נ"ב לפי האמת צ"ל י"ז בניסן ודו"ק:

בא"ד נמצאת עונתו מכוונת כו' כצ"ל:

תד"ה אלא. והכא אע"פ שלוה מצוה כו' לעשות שטר מזמן ראשון כו'. כצ"ל:

תד"ה כותבין. וי"ל כו' דהוא אמר אבד שטרי וחיישינן כו'. כצ"ל:

בשלמא בי דינא. מקרעין ומחליפין אחר וכותבין אותו מזמן ראשון לטרוף שלא כדין מזמן ראשון דמן הדין לא אלים שטרא למיטרף אלא מיום שנכתב ואילך אלא ב''ד אלימי ומפקעי ממונא דהפקר בית דין הפקר כדנפקא לן מאלה הנחלות (גיטין דף לו.): אלא עדים שעשו שליחותן. לכתוב ולהעיד בשטר הראשון היאך חוזרין ועושין שליחות אחרת ומי נתן להם כח זה: ולא. בתמיה וכי אין עדים חוזרין ועושין: והאמר רב יהודה אמר רב. מי שאבד שטרו ואמר לעדים כתבו לי אחר חוזרין וכותבין אפי' עשרה שטרות אם אבדו זה אחר זה: ומשני רב יוסף אמר. לעולם אין כח בידם של עדים לחזור ולכתוב שטר אחר לגבות מלקוחות וכי קאמר רב יהודה אמר רב ה''מ בשטר מתנה שאין בו אחריות וכיון דהכל יודעין שנותן לו השדה למה לא יכתבו לו שטר מתנה להיות בידו לעדות דתיקו ארעא בידיה: ורבה אמר. אפי' בשטר מכירה קאמר רב יהודה דכותבין עשרה וכגון דלית ביה אחריות וכדאמרן לעיל (דף קסח:) חוץ מאחריות שבו וכדאמר רב נחמן לעיל (דף קסט:) שטרא דנן דכתבנוהו לא למיגבי ביה כו': כדי שיכוף לפורעו. המלוה יכוף ללוה לפורעו שדואג פן יפסיד שוברו וזה יוציא שטרו ותובעו כל חובו: ופרכינן ור' יהודה נמי מזמן ראשון קאמר. כר' יוסי ומה תשובה היא זו שאמר רבי יוסי כדי שיגבה מזמן ראשון: הכי קאמר ליה רבי יוסי כו'. דרבי יהודה לא פירש דבריו כל כך אלא יחליף סתמא קאמר ליה לר' יוסי כדתנן במתניתין: בחדא פליגנא. דכותבין שובר כדי שיכוף לפורעו: בתרתי פליגנא עלך. כי כותבין שובר וגובין מזמן ראשון: ת''ר שטר שכתב בו זמנו בשבת או בעשרה בתשרי. כגון במקומות שמונין לחדשי החמה וכתב בשטר בט''ו לירח פלוני וכשאנו נזקקין לכוין מתי אירע יום ט''ו של אותו חדש נמצא עונתו ביום שבת או ביום עשירי לתשרי דהיינו יוה''כ והכל יודעין שלא נכתב לא בשבת ולא ביוה''כ ונמצא שלא נכתב באותו יום המוכיח בשטר אלא או מוקדם הוא ופסול או מאוחר וכשר: שטר מאוחר הוא וכשר דברי ר' יהודה. דס''ל לרבי יהודה כל שטר מאוחר כשר ואפילו אותו שאין להוכיח מתוכו של שטר אם מאוחר הוא ואם לאו וכ''ש זה שזמנו ביום השבת וביום הכפורים שהזמן מוכיח שהוא מאוחר ואפי' רבי יוסי מודה ביה דלא נפיק מיניה חורבא מהאי כדמפרש ואזיל והא ליכא למימר שמא מוקדם הוא ופסול כמו שפירש רבינו חננאל הלא תראה דרמינן עלה דמתניתין (סנהדרין דף לב.) דתנן אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר (ויקרא כד) משפט אחד יהיה לכם הא דתניא בתוספתא בתחלת מסכת מכות שטר שכתוב בו זמנו באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על שטר זה שנמסרה לכם עדות זו במקום הזה והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני שטר ועדיו כשרין חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו ושקלו וטרו ר' חנינא ורבינא לאוקמי תרוייהו מתני' ומתניתא ולא דחו חדא מנייהו וקי''ל דלא מותבי' תיובתא אלא ממשנה או ברייתא שהיא הלכה ותו הא בהדיא אמרי' קיום שטרות מדרבנן הוא דאי מדאורייתא לא בעינן דקי''ל כריש לקיש דאמר (כתובות דף יח:) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ורבנן הוא דאצרכינהו קיום ש''מ שעל הבא לפסול את השטר עליו הראיה הלכך מעמידין שטר זה בחזקת מאוחר והטוען כי מוקדם הוא כדי לפסלו עליו הראיה: ור' יוסי פוסל. שטר מאוחר דעלמא שאין בתוכו הוכחה כלל כדמפרש לקמיה: והלא מעשה בא לפניך בצפורי. בשטר מאוחר והכשרת: א''ל כשהכשרתי בזה. שכתוב זמנו בשבת וביוה''כ הכשרתי שמתוכו מוכיח שלא נכתב בזמנו שהרי אין ישראל כותבין שטרות בשבת וביום הכפורים והכל יבינו שהוא מאוחר ולא נפיק מיניה חורבא כדלקמן אבל במאוחר בעלמא שזמנו כתוב ביום ראוי לכתיבה ולא יוודע אם מאוחר הוא אם לאו בההוא פליגנא עלך ופסילנא וטעמא לקמן: אמר ר' פדת הכל מודים. ר' יהודה ור' יוסי בכל שטרות מאוחרין בענין זה שכשאנו נזקקין למנות למתי מגיע עונתו של שטר ונמצאת עונת הזמן הכתוב בו מכוון ביום השבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא זה וכשר לדברי הכל דדמי כמי שכתוב בתוכו שטרא דנן דכתבנוהו לאו בזמניה כתבנוהו אלא אנן סהדי איחרנוהו וכתבנוהו שהרי הכל יודעים שלא נכתב בשבת וביום הכפורים ויכירו שהוא מאוחר ולא אתי לידי חורבא כדמפרש לקמן וה''ק ר' פדת הכל מודים בההוא שטר דקתני כדאתא שטר שכתוב זמנו בשבת כו' דכשר והיינו דקאמר ליה ר' יוסי בזה הכשרתי:

אלא עדים שעשו שליחותן כו'. תימה קצת על הלשון דמשמע שעשו שליחותן כבר גורם שלא יעשו כי ההיא דהתקבל (גיטין דף סג:) דכתבי. תפוותא ושמה היה נפוותא וקאמר עשו עדים שליחותן ולא יכתבו עוד התם ניחא אבל הכא אין ליישב כלל דכ''ש אם לא עשו שליחותן מעולם דהויא לה מלוה על פה שאין יכולין לכתוב מזמן ראשון דא''כ ה''ל מוקדם גמור ועוד דהתם בגיטין מה שאין יכולין לעשות שליחותן זהו משום ששליחותן פסקה משעה שעשו את הראשון ואם יעשו אחר אין זה שליחותו של הבעל שלא צוה לכתבו אבל אם מצוה לכתוב שני יכולין לעשות והכא אע''פ שלוה מצוה להם לכתוב לעשות שטר ראשון לא יעשו דאל''כ מאי דוחקיה דמלוה לקרוע שטר הראשון אם אין הלוה כופהו לכך ואם כן רוצה הלוה בכך דאין לומר כי הלוה אינו רוצה אלא מזמן שני כי מה טענה היה לו בזה וע''כ צריך כאן לפרש כן וכי עדים אע''פ שעשו שליחותן וכבר חלה שעבוד על ידן יכולין לעשות בשביל כך שטר אחר כיוצא בראשון מאחר שדומה למוקדם ואפי' אם מצוה להם הלוה אין זו סברא שאם כן יאמרו כל שטר מוקדם כשר ואתי למיחתם בשטר מוקדם אבל במה שיכתבו לו ב''ד מזמן ראשון לא יבא לחתום בשטר מוקדם כי ידעו שהוא פסול ובזה יתלו הכשרו שב''ד אלימי לאפקועי ממונא והלשון מגומגם ביותר: כותבין אפילו עשרה שטרות. ואם תאמר למא דס''ד דבאחריות מיירי תקשי הא דאמר לעיל (דף קסח:) אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו וי''ל דלעיל הכי פירושו דהוא אמר אבד שטר חובי וחיישינן דלמא טריף והדר טריף אבל הכא מיירי בשידוע לנו שנאבד או ראינוהו שנשרף: מזמן ראשון. ר' יהודה לא פירש לר' יוסי מזמן ראשון אבל ברייתא היא שנויה במילתיה דרבי יהודה לפי האמת: שאם הוזקקנו לעדותו של שטר. הא לישנא משמע שאין כתוב להדיא כך אלא ג' בניסן והוא חל ביום חמישי ועתה נמצאת ג' בניסן מכוונת בשבת וכן ביום שני בשבת שניה של תשרי והוא חל בשבת נמצאת עונתו מכוונת ביום הכפורים ותימה נימא דטעה בקביעא דירחא ויהיה כשר לרבי יוסי ואמאי פסול ולר' יהודה נמי ניחא טפי למימר הכי ממה שנאמר שנכתב (לחוכא) בעלמא בשלמא ליום הכפורים לא קשיא מידי כיון שמזכיר באיזה יום לשבוע שאותו יום היה ידוע שהיה יום הכפורים שבזה לא היה טועה אלא משבת קשה ואומר ר''י דמיירי אחר רובו . של חדש כדאמר בהיו בודקין (סנהדרין דף מא:) דאי אפשר דלא שמע:

בבא בתרא קעא ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף קעא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד