סנהדרין ג ע"ב

דף ג - ב

דממון  ש"אינו משתלם בראש" הוא - לכן תנא נמי חצי נזק, ד"ממון שאינו משתלם בראש" הוא, שאינו משלם את הקרן אלא פחות, ושניהם שוים בכך שהם "ממון שאינו משתלם בראש", ולכן שנה אותם התנא ביחד, למרות שבחצי נזק אין במשנה שום חידוש.

ואיידי משום דקא בעי למיתני חצי נזק, תנא נמי נזק.

שנינו במשנה: בשלשה והם מומחין,

ודנה הגמרא: שלשה, מנלן!? מאיזה פסוק מן התורה אנו לומדים שצריך לדון בשלשה מומחין.

ומבארת הגמרא: דתנו רבנן: כתוב בתורה בפרשת שומרים [שמות כב]: "ונקרב בעל הבית אל האלהים" [כאן ה"אלהים" הוא ביטוי לדיין], הרי כאן דיין אחד. ועוד כתוב [שם]: "עד האלהים יבא דבר שניהם", הרי כאן שנים. ועוד כתוב [שם] "אשר ירשיעון אלהים" הרי כאן שלשה, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: ראשון, הפסוק הראשון תחילה נאמר, ואין דורשין "תחילות", הפסוק הראשון אינו ניתן לדרוש ממנו למנין הדיינים, כיון שהוא ^[13] נדרש להשמיענו את גוף הדין, שצריכין דיינים מומחין, לפי שהלשון אלהים פירושו גדולה ורבנות. אלא, מאיזה דרשה אנו יודעים שצריך שלשה? מהפסוק "עד האלהים יבא דבר שניהם", הרי כאן אחד, ומהפסוק "אשר ירשיעון אלהים", הרי כאן שנים, וכיון שאין בית דין שקול, שאין עושין בית דין במספר זוגי, שהרי צריך בית דין "נוטה" [עם דעת רבים מכרעת] כמו שנאמר "אחרי רבים להטות", לכן מוסיפין עליהן עוד דיין אחד, הרי כאן שלשה.

ועתה הגמרא דנה במחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן, האם הם חולקים במחלוקת כללית בכל התורה כולה אם "דורשין תחילות או אין דורשין".

נימא, האם יש לנו לומר, כי ב"דורשין תחילות" קמיפלגי -

דמר, רבי יאשיה סבר, דורשין תחילות, גם הפסוק הראשון ניתן לדרשה.

ומר, רבי יונתן סבר, אין דורשין תחילות.

ודוחה הגמרא: לא. אין חייבים לומר כן, אלא, דכולי עלמא, לכל הדעות בכל התורה כולה אין דורשין תחילות. ומה שדרש כאן רבי יאשיה את הפסוק הראשון "ונקרב בעל הבית אל האלהים", אמר לך, יסביר לך רבי יאשיה, שכאן, הפסוק הזה בהכרח הוא בא לדרוש ממנו למנין הדיינים, דאם כן, אם אינו בא לדרוש ממנו, נימא קרא, היה לו לכתוב לומר בלשון רגילה, "ונקרב בעל הבית אל השופט". מאי, למה שינה הכתוב לשונו ואמר "אל האלהים", שמע מינה, למנינא, ללמוד ממנו את מנין הדיינים, ולכלול את הפסוק בין שלשת הפסוקים שלומדים מהם שצריך שלשה דיינים.

ועתה הגמרא מבארת מה רבי יונתן עונה על טענת רבי יאשיה:

ורבי יונתן סובר, שאין בכך שינוי לשון, ומה שאמרה התורה "אל האלהים", לישנא דעלמא נקיט, לשון המדובר בין אנשים הוא, כדאמרי אינשי, כמאמר אנשים "מאן דאית ליה דינא, תביעה, ליקרב לגבי דיינא", והיינו, שאין האנשים קוראים לדיין "שופט", אלא דיין, ו"אלהים" גם הוא לשון דיין, ולכן, ואין כאן שינוי לשון לדרוש ממנו.

ולכן חולקים רבי יאשיה ורבי יונתן אם ה"אלהים" שבפסוק ראשון ניתן לדרשה או לא, אף שבכל התורה כולה הם סוברים ש"אין דורשין תחילות".

נמצא, שרבי יונתן סובר שיש שני פסוקים על שני דיינים, והשלישי נלמד מהדין ש"אין בית דין שקול". ומשמע, שרבי יאשיה, הסובר שצריך שלשה פסוקים, סובר שאפשר להעמיד בית דין שקול, שאם לא כן, למה כתבה התורה פסוק נוסף לרבות את השלישי. אלא משמע, שאם כתבה שנים, היינו מעמידין בית דין של שנים, ולכן מקשה הגמרא -

וכי רבי יאשיה לית ליה, האם הוא אינו סבור שצריך לעשות בית דין נוטה, שיהיה דיין אחד שדעתו תכריע אם הדיין אחד מזכה והשני מחייב?!

דהיינו, אמנם פחות משלשה אי אפשר להעמיד לרבי יאשיה, כי למד שצריך לפחות שלשה משלשה "אלהים" הכתובים בפרשה, אבל האם יכשיר רבי יאשיה לדון בבית דין זוגי, של ארבעה או ששה.

והתניא, הרי למדנו בברייתא שדורשין מן התורה ^[14] שצריך לעשות דוקא בית דין נוטה: דתניא, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר מה כוונת התורה בפסוק: "ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות"? - התורה אמרה, עשה לך בית דין נוטה! הרי שצריך בית דין נוטה.

ומתרצת הגמרא: רבי יאשיה אינו סובר כרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי [והפסוק "לנטות אחר רבים להטות נדרש לדעתו לדרשה אחרת, לקמן בגמרא], אלא סבר לה רבי יאשיה כרבי יהודה, דאמר, מנין דייני הסנהדרין הוא שבעים, שהוא מספר שקול [זוגי].

וכמו דתנן במשנתנו: סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד, אלו הם דברי חכמים, ורבי יהודה אומר: של שבעים. הרי שרבי יהודה סובר שאפשר להעמיד בית דין שקול, על אף שיתכן שיתפלגו שבעים הדיינים באופן שוה, לשלשים וחמשה מול שלשים וחמשה.

אך מקשה הגמרא, הרי אפילו רבי יהודה בעצמו סובר כי "אין בית דין שקול".

אימר דשמעת ליה לרבי יהודה שאפשר לעשות בית דין שקול, רק בסנהדרי גדולה, משום דכתיבי קראי, שנאמר בתורה "שבעים איש", שהוא מספר זוגי. ^[15] אך בשאר בי דינא, בבתי דינים אחרים, שלא נאמר בהם במפורש מספר הדיינים, מי שמעת ליה, וכי שמענו מרבי יהודה שאפשר שיהיה בהם בית דין שקול!? ואיך אמרו שרבי יאשיה סבר כרבי יהודה.

וכי תימא, שמא תרצה לתרץ, שסבר רבי יאשיה כי לרבי יהודה לא שנא, אין חילוק בדבר, אלא לומדים מסנהדרין גדולה שבכל בתי הדינים אפשר להעמיד בית דין שקול - הרי אין זה נכון, כי מצינו משנה וברייתא לגבי שאר בתי דינים, שמודה בהן רבי יהודה שאין עושים בית דין שקול.

והתנן, שנינו במשנתנו: סמיכת זקנים, דייני הסנהדרין, על פר העלם דבר של ציבור, ועריפת עגלה בשלשה, דברי רבי שמעון. ורבי יהודה אומר בחמשה.

ואמרינן בברייתא, מאי טעמא דרבי יהודה שהצריך בהם חמשה? לפי שנאמר בפרשת פר העלם דבר "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר", ודורש רבי יהודה "וסמכו", לשון רבים, הרי כאן שנים. "זקני" לשון רבים, הרי כאן עוד שנים, וכיון שאין בית דין שקול, לכן מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן חמשה.

הרי שרבי יהודה בעצמו סובר אין בית דין שקול.

ומתרצת הגמרא: דרבי יאשיה - עדיפא מדרבי יהודה. כלומר, רבי יאשיה חיזק את דבריו יותר מרבי יהודה. דאילו רבי יהודה, בסנהרי גדולה הוא דלית ליה, רק לגביה הוא סובר שאין צורך בית דין נוטה, הא בשאר בי דינא, בכל שאר בתי דינים, אית ליה, הוא סבור שיש צורך בבית דין נוטה דוקא. ואילו רבי יאשיה, אפילו בשאר בי דינא נמי לית ליה.

אך מקשה הגמרא, האיך ידרוש רבי יאשיה את הפסוק "לנטות"? [כי בשלמא רבי יהודה, דורשו בכל שאר בתי דין, חוץ מסנהדרין גדולה].

ואלא, האי "לנטות", שמשמע ממנו שצריך בית דין נוטה, מאי עביד ליה, מה ידרוש בו רבי יאשיה.

ומתרצת הגמרא: -

מוקים לה, הוא מעמיד את הפסוק בדיני נפשות, ^[16] שבית דין של כ"ג, שהוא סנהדרי קטנה, כאשר הוא דן דיני נפשות, אז הוא צריך להיות נוטה. אבל בדיני ממונות, לא צריך שיהיה בית דין נוטה אלא אפשר לדון גם בבית דין שקול, של ארבעה או ששה, וכדומה.

אך עתה מקשה הגמרא: בשלמא לפי רבי יונתן, מכריעים הדין על פי רוב דעות, שהיות וצריך בית דין נוטה, הרי שמתפלגים הדעות, וההכרעה היא על פי הרוב. אבל לרבי יאשיה, שאין צריך בית דין נוטה, והצורך בשלשה דיינים לפחות נלמד משלשה פסוקים של "אלהים", אם כן נאמר, שיצטרכו בכדי לזכות או לחייב את דעת כל שלשת הדיינים!? ^[17]

אלא אם כן, הא דתנן, זה ששנינו במשנה [לקמן כט א]: שנים אומרים זכאי, ואחד אומר חייב - הרי הוא זכאי. שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי - הרי הוא חייב, ^[18] משום שהולכים אחר הרוב. האם נימא שמשנה זו היא דלא כרבי יאשיה.

ומתרצת הגמרא: גם רבי יאשיה מודה שהולכים אחר הרוב ואין צורך בדעת כל השלשה.

אפילו תימא, אפשר לומר שמשנה זו היא כרבי יאשיה, כי גם הוא סובר שדי בהכרעת הרוב, ומייתי לה, והוא לומד זאת בלימוד של קל וחומר מדיני נפשות:

מה, כמו דיני נפשות, דחמירי, בכל זאת אין צריך להכרעת הדין לדעת כל עשרים ושלשה הדיינים הנצרכים לדיני נפשות, אלא אמר רחמנא, זיל בתר רובא, שדי להכרעת הדין דעתם של רוב הדיינים מתוכם.

דיני ממונות, הקלים, לא כל שכן! ^[19] בודאי שהולכים אחר הרוב ואין צורך בדעתם של כל שלשת הדיינים!

ולסיכום: רבי יאשיה סובר שבית דין נוטה צריך רק בדיני נפשות, לפי שרק לגביהם נאמר בפסוק "לנטות", ולא בדיני ממונות. ^[20] והכרעת הרוב, הוי הכרעה גם בדיני ממונות, מקל וחומר מדיני נפשות.

שנינו במשנה: דיני ממונות בשלשה.

ומביאה הגמרא ברייתא, ובה שיטת רבי, הסובר שהם נידונים בחמשה.

תנו רבנן: דיני ממונות בשלשה.

רבי אומר: בחמשה מתחילים לדון, כדי שיגמר הדין בשלשה. כדי שיהיה רוב מכריע [שלשה דיינים], ונלך אחרי הרוב.

אך מקשה הגמרא - אטו, וכי אם יתחיל הדין בתלתא, מי לא גמר בתרי, שהם הכרעה של רוב.

ומבארת הגמרא: הכי קאמר רבי: מפני שצריך שגמר דין צריך שיהיה בשלשה.

ומדייקת הגמרא: אלמא, קסבר רבי, תלתא כי כתיבי, שלשת ה"אלהים" הכתובים בתורה, בגמר דין כתיבי, ולא לגבי הדיון עצמו, ולכן צריך להתחיל בחמשה, כדי שהכרעת הרוב תהיה, לכל הפחות, בשלשה.

מגדף ^[21] בה בסברא זו רבי אבהו: אלא מעתה, אם אתה סובר שהפסוקים מדברים לגבי גמר דין, אם כן תהא סנהדרי גדולה צריכה להיות בשעת התחלת הדין מאה וארבעים ואחד, כדי שיגמר הדין ברוב של שבעים ואחד. וכן תהא סנהדרי קטנה צריכה להיות בשעת התחלת הדין של ארבעים וחמשה, כדי שיגמר הדין לכל הפחות ברוב של עשרים ושלשה. ^[22] ולא מצינו שרבי יחלוק גם בהם.

אלא, בהכרח, מודה רבי, כיון ש"אספה לי שבעים איש לדון", אמר רחמנא, מוכח שמשעת אסיפה יהיו שבעים, ולא מאה ארבעים ואחד. וכן גבי סנהדרי קטנה, שאמרה תורה "ושפטו העדה, והצילו העדה", משמעותו משעת שפיטת העדה, מתחילת המשפט יהיה המנין של כ"ג [עדה שופטת ועדה מצלת].

ואם כן, טוען רבי אבהו, הכי נמי בדיני ממונות, מה שכתבה התורה "ונקרב בעל הבית אל האלהים", משמעותו היא, שמשעת קריבה צריכין שלשה ואין צורך בחמשה!

[ולפי רבי יונתן, "עד האלהים יבא דבר שניהם" - משעת ביאה שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד ^[23]].

ואם כן, חוזרת הקושיה, מה הטעם של רבי שמצריך חמשה דיינים לתחיחלת הדין.

ומתרצת הגמרא: אלא, היינו טעמא דרבי, לפי שהוא דורש את הפסוק "אשר ירשיעון אלהים", ירשיעון בלשון רבים, הרי תרי.

נאמר "אלהים" למטה, בסוף הפרשה, "אשר ירשיעון אלהים", ונאמר אלהים למעלה, ^[24] "עד האלהים יבא דבר שניהם". מה, כמו האלהים אשר נאמר למטה הוא שנים [שהרי "ירשיעון אלהים" בלשון רבים נאמר, אף "אלהים" שנאמר בפסוק למעלה, הרי הוא שנים. הרי כאן ארבעה.

וכיון שאין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן חמשה. ^[25]

שלשה מנא לן דתנו רבנן ונקרב בעל הבית אל האלהים. הרי דיין אחד. עד האלהים יבא דבר שניהם הרי שנים. אשר ירשיעון אלהים הרי שלשה. דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר ראשון (ראשון) תחילה נאמר ואין דורשים תחילות. פי' האלהים שכתב תחילה לגופיה צריך לפיכך אין דורשין אותו. נשארו ב' אלהים. אין ב"ד שקול. פי' אם יאמר זה זכאי וזה חייב נעשה ב"ד שקול וצריך מכריע לפיכך מוסיפין עוד א' הרי ג'. ור' יאשיה נמי סבר אין דורשין תחילות מיהו כיון דהוה ליה למיכתב ונקרב בעל הבית אל השופט וכתיב אל האלהים שמעינן מינה למניינא הוא דאתא. ואקשינן וכי לית ליה לר' יאשיה דבעינן ב"ד נוטה והרי מה"ת הוא דכתי' לנטות אחרי רבים להטות אמרה תורה עשה לך ב"ד נוטה. ודחינן ר' יאשיה סבר לה כרבי יהודה דלא בעי ב"ד נוטה דאמר סנהדרין גדולה בשבעים דאינון ב"ד שקול תלתין וחמשה ותלתין וחמשה הרי שבעים. ודחינן אימור דשמעת ליה לר' יהודה בסנהדרין גדולה דכתב בתורה בהדיא אספה לי שבעים איש וגו' דאינון ב"ד שקול. בשאר בתי דינין מי שמעת לר' יהודה דלא בעי ב"ד נוטה וכי תימא הכי נמי דבכל ב"ד לא בעי ר' יהודה ב"ד נוטה והתנן בענין אסיפת הזקנים ועריפת העגלה. ר' יהודה אומר בחמשה ואמרינן מאי טעמא דר"י וסמכו שנים זקני שנים אין ב"ד שקול מוסיפין עוד א' הרי ה' ואסיקנא אפילו רבי יאשיה בעי ב"ד נוטה. מיהו מייתי לה מק"ו מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות דקילו לא כל שכן:

ת"ר דיני ממונות בג'. רבי אומר בחמשה כדי שיגמר הדין בג'. פי' אם תפול חלוקה ביניהן יאמרו השנים דבר אחד. והשלשה חולקין עליהם. יגמר הדין כדברי השלשה ויבטלו דברי השנים ואסיק' טעמא דר' אשר ירשיעון אלהים. ירשיעון תרי משמע. נאמר אלהים למעלה ונאמר אלהים למטה מה למטה שנים דירשיעון תרי נינהו אף למעלה שנים. אין ב"ד שקול מוסיפין עוד אחד הרי כאן חמשה:

כבר בארנו ששלשה מינין של בתי דינים הם של שבעים ואחד ושל עשרים ושלשה ושל שלשה וזה שכלם בחשבון נפרד ולא בחשבון זוגות טעם הדבר כדי שלא יהא ב"ד שקול ר"ל שיהו חצים לדעת אחת וחצים לדעת אחרת ואין הכרע ביניהם אבל עכשיו כשהם במספר נפרד הוא על כל פנים ב"ד נוטה ר"ל שיש במחלוקתם הטיה לצד אחד ומתוך כך אף בשבעים שמנין שלהם כתוב בהדיא כדכ' אספה לי שבעים איש אנו צריכין לאחד יתר עליהם להכריע לצד אחד ונמצא שאף בבית דין של שלשה אי אתה צריך לבא בהן מכח המקראות שהוזכר בהם שלשה פעמים אלהים שהרי הראשון ר"ל ונקרב בעל הבית אל האלהים לגופו הוא צריך ואין דורשין תחלות אלא שכבר נשארו שנים ואתה מוסיף שלישי מכח בית דין נוטה ויש פוסקין שבזו דורשין תחלות הואיל ונשתנה הלשון שהיה לו לומר ונקרב בעל הבית אל המשפט ונמצא שמן התורה אתה צריך לשלשה ושמא תאמר א"כ האיך אתה הולך בהן אחר הרוב וכמו שאמרו שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי חייב והרי מאחר שמן התורה אתה צריך לשלשה ראוי לומר שאין הדין נגמר עד שיסכימו עליו שלשתם דבר זה על כרחך אתה למד אותו מדיני נפשות שחשבון הנפרד בו מכח בית דין נוטה וכמו שדרשו לנטות אחרי רבים להטות עשה לך בית דין נוטה ומכיון שבדיני נפשות נוטים אחרי המרובים כל שכן בדיני ממונות שלא אמרה תורה שלשה להזקיק את כלם להסכמה אחת אלא שאין ראוי לדון בפחות משלשה ומ"מ יש לך לשאול ואחר שאין לך נטיה אחר הרוב בשלשה אלא בקל וחומר מדיני נפשות דיו לבא מן הדין להיות כנדון והרי דיני נפשות אין נוטין בהן אחר המרובים לחייב עד שיהו שנים מחייבים יתר על המזכים כמו שיתבאר וא"כ אף בדיני ממונות נעמיד הקל וחומר לילך אחר הרוב לזכות אבל לחיוב נצריך להכרעת שנים ונמצא שאתה צריך להסכמת שלשתם יש לומר שבדיני ממונות על כרחך יש בה הכרעה באחד שהרי כל דין ודין יש בו זכות אם לתובע אם לנתבע מה שאין כן בדיני נפשות שאין טובה לשום אדם בחובתו של זה ואין תשובה מעדים זוממין שהטבתם רעה לרוצח ואעפ"כ אין גומרין את הדין לרעה אלא על פי שנים שאלו תארע בהם הכרעת אחד לרעה אע"פ שאין הורגין אותם מ"מ תועיל הכרעה זו שלא להרוג את הרוצח ויש בה טובה לשניהם ולא עוד אלא שכל שנים לגבי אחד כהכרעת שנים היא ושמא תשיבני ומה תאמר בחמשה מ"מ כל הבתי דינין שמכ"ג ולמטה נגררים אחר דינן של שלשה ובאותם השלשה הם נידונים להכריע על פי אחד שבהם:

אע"פ שקריאת התיבות בנקוד המסור להם הוא העיקר שהולכין אחריו יש כח ביד חכמים לפעמים לדון על פי קבלתם מכח המסורת במה שאין מזו הריסה למקרא הא במה שהמסורת מכחיש את המקרא אין לך עמו דין ודברים המשל בזה הרי שנכתבו לדעת ר' שלשה פעמים אלהים בפרשת שומרים וכשפרנסת את הראשון לגופו נשארו שנים ואע"פ שאין לך רבוי במלת אלהים שהרי אף ליחיד היא אמורה לפעמים מ"מ מכיון שאמר ירשיעון הורה שהם שנים ולמדנו השני לו בגזירה שוה ממנו לשנים והרי הן ארבעה ומוסיפין אחד לצרך בית דין נוטה ונמצאו חמשה וחכמים נחלקו עמו שיש אם למסורת וירשיען כתוב בלא וא"ו לרמז שאין בו הוראה אלא לאחד אלא שלשון אדנות נאמר בלשון רבים לפעמים ואין כאן אלא שנים ואחד לנטיה ונמצאו שלשה וכן הלכה:

ואיבעיא לן שלשה מנא לן דתנו רבנן ונקרב כו' ר' יונתן אומר ראשון תחילה נאמר ומצרך צריך לגופיה דליזול לגבי דיינא אבל מניינא דדייני לא שמעינן אלא מהנך דלא צריכי לגופיה דקרא והנך תרי נינהו וכי איכא למשמע תלתא משום דאין עושין ב"ד שקול שהרי צריך לקיים בו אחרי רבים להטות ואי הוי שקול פעמים שנחלקין לחצאין ואין כאן רבים ורבינו שלמה פי' ראשון תחילה נאמר לגופיה אתא דליבעי מומחין דאלהים לשון גדולה ורבנות הוא ולא דייק מדפריך ליה ר' יאשיה א"כ ליכתוב קרא אל השופט ואי אמרת דר' יונתן למומחין מפיק ליה מאי פריך ליה ר' יאשיה הא ודאי אצטריך לאשמועינן דרישא למיבעי מומחה אלא מחוורתא כדפרשי': ודייקי' לימא בדורשין תחילות קמפלגי ומהדרי' בעלמא דכ"ע אין דורשין תחלות ושאני הכא דשני קרא בדיבוריה וכתב אלהים דאי סלקא דעתא דקמא לגופיה אצטריך דליזול לגבי דיינא ולאו לאשמועי' דבעי ג' מומחין לימא קרא אל השופט מאי אל האלהים ש"מ למנינא פי' דאלהים לשון גדולה ורבנות הוא ולהכי אפקיה בהאי לישנא לאשמועינן דלהוי מומחה ואי לאו ממנינא הוא למה לי למטרח ולאשמועינן דלהוי מומחה ואיכא לפרושי דהיינו טעמא דר' יאשיה מדהוה ליה למיכתב אל השופט כדכתיב בעלמא וכתיב אל האלהים כלישנא דכתב בהנך תרי ש"מ למניינא. ורבי יונתן לישנא דעלמא נקט כדאמרי אינשי מאן דאית ליה דינא ליקרב לגבי דיינא דהיינו דיין הרגיל שהוא מומחה לרבים ולא אצל הדיוט ואע"ג דמומחין לר' יונתן מאינך תרי אלהים נפקי ליה כיון דאצטריך לאשמועינן מעיקרא דליזול לגבי דיינא אפקה בלישנא דעלמא כדאמרי אינשי:

ודייקי' ור' יאשיה דבעי קרא לאיתויי שלישי לית ליה דבעינן ב"ד נוטה כדי לקיים בו אחרי רבים להטות ונפקא מינה לאכשורי ארבעה או ששה וכיוצא בהן דאי אית ליה קרא להביא שלישי למה לי אלא לית ליה והא קרא כתוב ודרשינן ליה לב"ד נוטה דתניא רבי אליעזר כו' ומפרקינן סבר לה כר' יהודה דאמר סנהדרי גדולה שבעים ולא מצריך ב"ד נוטה דהא זימנין דמתפלגי פלגא ופלגא וליכא בית דין נוטה ומקשינן אימור דשמעת ליה לר' יודה בסנהדרי גדולה דכתיב בהו שבעים בשאר בי דיני מי שמעת ליה והתנן סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של ציבור ועריפת העגלה כו' ואסיקנה דר' יאשיה עדיפא מדר' יודה שזה חלק מדתו ור' יאשיה לא חלק מדתו אלא יליף שאר בי דיני מסנהדרי גדולה: ודייקי' אלא האי לנטות מאי עביד ליה בשלמא רבי יודה מוקים ליה בשאר בי דיני אלא ר' יאשיה במאי מוקים ליה ומהדרינן ר' יאשיה מוקים ליה בדיני נפשות כדמוכח רישיה דקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות ומפרש ליה במתני' לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה הטייתך לטובה על פי אחד והטייתך לרעה על פי שנים ואי הוו זוגות לא משכחת בהו הטייה פחות משנים ועל כרחך קרא בדיני נפשות בלחוד קאי דאי בדיני ממונות טובתו של זה היא רעתו של זה ורעתו של זה היא טובתו של זה וא"כ להי קא קרי טובה ולהי קרי רעה אלא לאו בדיני נפשות אבל בדיני ממונות לא בעינן ב"ד נוטה:

ומקשינן תו אלא הא דתנן שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי חייב לימא דלא כר' יאשיה דאי ר' יאשיה כיון דמקראי נפקא ליה דבעינן תלתא ולאו משום דלהוי בית דין נוטה בעינן עד דמודו כולהו לזכותא או לחיובא ומפרקינן אפילו תימא ר' יאשיה לענין מיזל בתר רובא כיון דקולא הוא יליף לה בקל וחומר מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירי אקיל בהו רחמנא למיזל בתר רובא דיני ממונות דקילי לא כל שכן אבל לענין אצרוכי ב"ד נוטה חומרא הוא ואין למדין מן החמור לקל להחמיר עליו פיר' אחרי' לימא השתא דלא כרבי יאשיה דכיון דמקרא דאחרי רבים להטות הוא דילפינן למיזל בתר רובא וקא מוקי ליה ר' יאשיה בדיני נפשות אבל בדיני ממונות לא מכלל דסבירא ליה דבדיני ממונות לא אזלינן בתר רובא דמהיכא תיתי ליה אלא הא דתנן כו':

תנו רבנן דיני ממונות בשלשה ר' אומר בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה קס"ד דהאי טעמא דמצריך רבי חמשה דכי מיפלגי אהדדי מיגמר דינא בשלשה והוי רובא דבי דינא ומתמהי' אטו בתלתא מי לא גמר דינא בתרי והוי רובא וסברי' למימר הכי קאמר מפני שגמר דין צריך שיהיה בשלשה. אלמא קסבר תלתא כי כתיבי בגמר דין כתיבי מגדיף בה ר' אבהו אלא מעתה דקראי אגמר דין קיימי תהא סנהדרי גדולה צריכה מאה וארבעים ואחד כדי שיגמר הדין בשבעים ואחד כרבנן ותהא סנהדרי קטנה צריכה ארבעים וחמשה כדי שיגמר הדין בעשרים ושלשה וכי תימא היכי מצי למימר הכי הא עיקר שתי עדות הכתובים כאן משמע שהן חולקין מקצתן מחייבין ומקצתן מזכין והיכי תיסוק אדעתין שיהו עשרים ושלשה מזכין או מחייבין לא תיקשי לך דכי דרשינן עדה שופטת ועדה מצלת הני מילי היכא דלא סבירא לן דקרא בגמר דין קא משתעי אבל אי הוה סבירא לן דקראי בגמר דין קא משתעי הוה מוקמינן להאי עדה שופטת ועדה מצלת כגון דהדור כולהו להצלה בגמר דין וכי תימא הכי נמי אדפליג בב"ד של ג' ליפליג בסנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה אלא גבי סנהדרי גדולה מ"ט לא אמרינן הכי דאספה לי ע' איש אמר רחמנא משעת אסיפה ע' וגבי סנהדרי קטנה מ"ט לא אמרינן הכי ושפטו העדה והצילו העדה אמר רחמנא משעת שפיטה עדה ומהתם ילפינן לסנהדרי קטנה ה"נ גבי קראי דילפינן מיניהו ב"ד של ג' ונקרב בעל הבית אל אלהים אמר רחמנא משעת קריבה שלשה וה"ה לר' יונתן דלא דריש ונקרב למנינ' הא כתיב עד האלהים יבא דבר שניהם משעת ביאה שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד והיינו טעמא דנקט לפרושי אליבא דרבי יאשיה משום דלמאי דס"ד דקסבר רבי דקראי בגמר דין כתיבי הוה משמע דרבי לית ליה דר' יונתן דהא רבי בעי בגמר דין שלשה ואלו רבי יונתן לית ליה מקראי טפי מתרי ואם כן אפילו תימא דקראי בגמר דין כתיבי תלתא לר' מנא ליה:

ואסיקנ' אלא היינו טעמיה דר' כו' נאמר אלהים למעלה עד האלהים יבא ונאמר אלהים למטה ירשיעון אלהים וירשיעון תרי משמע ומה למטה שנים כדאמרן אף למעלה שנים אבל ונקרב בעל הבית אל האלהים תחילה נאמר ואין דורשין תחלות:

בד"ה ר' יהודה אומר כו' היינו משום דמשה על גבייהו כו' עכ"ל וצ"ע הא דמשה על גבייהו לא קאמרי' אלא לרבנן דסברי שבעים ואחד אבל לר"י קאמרינן דמשה לא היה אלא משום שכינה ולפי פירוש רש"י שם משום שכינה לא שייך למימר הכי בשאר סנהדרי גדולה ע"ש ודו"ק:

בד"ה מוקי לה כו' ועוד מ"ל דע"כ כו' לא כהטייתך לטובה כו' עכ"ל ר"ל לטובה ע"פ אחד ולרעה על פי שנים הך מלתא לא שייכא בד"מ דבכל פעם איכא טובה ואיכא רעה דרע לזה וטוב לזה וק"ל:

ברש"י ד"ה והתניא וכו' והא קרא דרשינן כצ"ל וכתב זה משום דקשה לרש"י מאי פריך מהברייתא לרבי יאשיה שהוא תנא ופליג לכך כתב והא קרא דרשינן ובמאי מוקי רבי יאשיה לקרא:

ד"ה אפילו תימא רבי יאשיה מודה היכא דחלוקין אזלינן בתר רובא. ר"ל אע"ג דלרבי יאשיה לית ליה ב"ד נוטה היינו לענין שיכולין להיות זוגות אבל מ"מ אינו צריך שיהא דעת כולן שוה כדס"ד דמקשה אלא מודה הוא היכא דחלוקין אזלינן בתר רובא ק"ו מדיני נפשות:

בתוס' ד"ה מוקי לה בדיני נפשות וכו' מכל מקום אפשר דמפטרו כלהו בהכחשה ר"ל דאין מתחייבים אלא על ידי הזמה דהיינו שבאו שנים ואמרו להם עמנו הייתם באותו יום אבל אם שנים מכחישים אותם ואומרים שזה לא הרגו ושקר אתם מעידים העדות כלה בטלה והרוצח והעדים כולם פטורים:

ד"ה מסנהדרי גדולה פריך שפיר וכו' דבור זה קאי אמאי דפריך בגמרא אלא מעתה תהא סנהדרי גדולה צריכא קמ"א ותהא סנהדרי קטנה צריכא מ"ה וכו':

גמ' משתלם בראש הוא ואיידי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דכתיבי קרא צ"ל קראי:

בד"ה ואין בית דין כו' מדרבי יהודה הס"ד:

בד"ה ולימא צ"ל לימא:

בד"ה אין דורשין כו' דלקמן בסכת בסכת בסכות דמפרש כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דיני ממונות כו' ואמאי לא נילף בקל וחומר כו' כצ"ל:

גמרא רבי יהודה אומר בחמשה כו' . וטעמא דרבי יהודה באמת נראה דבסנהדרין כתיב ביה מספר שבעים אין לנו להוסיף מכח אין ב"ד שקול דא"כ הול"ל אספו לי שבעים ואחד איש משא"כ בעגלה ערופה דכתיב זקני אף דמיעוט רבים שנים מ"מ מכח סברת אין ב"ד שקול מסתבר לומר זקני שלשה. וזה שכתב רש"י בעגלה ערופה וסתם זקני ב"ד משמע:
יש משבשים לעיל במקשה אי אין עירוב פרשיות שלשה למה לי דלמא משום ב"ד נוטה וזה הבל דאם נלמד דצריך ב"ד אמרה תורה עשה ב"ד נוטה ולעיל פריך דלמא אין צריך ב"ד דבאחד סגי. תדע דלא פריך לר' יונתן למה לי ב' אלהים תיפוק ליה דבעינן ב"ד נוטה:

גמ' אלא הא דתנן שנים אומרים זכאי כו' . דאף אם תאמר דאיירי בהודאות והלוואות מ"מ הוא כעין דאורייתא וצריך דעת שלשה הדיוטות שוין:

גמ' מייתי לה בק"ו מדיני נפשות. וכי תימא דיו וליבעי ב' יתרים לחייב. דחייב בדיני ממונות טובה לזה ורעה לזה ואינו דומה לרעות שבדיני נפשות שהוא רעה לכל. רק דומה לזכות בדיני נפשות שנקרא טובה לזה ורעה לגואל הדם וכה"ג:

בתוס' בד"ה אין דורשין תחלות כו' וקשה כו'. ראוי לדקדק ביישובו של רש"י. עכ"פ אין כוונתו דצריך למיבעי מומחין דלא היינו יודעין בלא"ה שצריך שלשה מומחין (דהוי אמינא) [דהא] משני אלהים ע"כ ידעינן מומחין. רק כיון דסוף סוף נשמע מיניה מומחין כיון שהוא הראשון מצריכינן לגופיה אף שהיינו יודעין בלא"ה. וכן הוא לר' יונתן כדמסיק אצל דיין הרגיל. וקרנות וט?פות ועשרה כהנים מסייע ליה [דדרשי' כולהו למנינא משום דלא נשמע מיניה שום חידושא כלל]. צריך עיון:

בתוס' בד"ה מוקי לה כו' ועוד מצי למימר כו'. לא נתחוורתי מ"ש מתירוץ ראשון. ולולי סיומם דרע לזה וטוב לזה היה אפשר לומר בדוחק בכוונתם דאין שייך בדיני ממונות הטייתך לרעה על פי שנים שהרי סך הכל של הב"ד רק (שנים) [שלשה] ולא תמצא לרעה רק בהסכמת כולן ואין זה אחרי רבים להטות דאיירי לרעה ע"י שנים. אף דגם בעשרים ושלשה לא משכחת [לרעה ע"י שנים] רק ע"י מוסיפין וה"נ בדיני ממונות בשלשה אם שנים מחייבין ואחד מזכה יוסיפו מ"מ לא דמיא דבב"ד של דיני נפשות דהיינו עשרים ושלשה משכחת שפיר אחרי רבים להטות אפילו לרעות בכמה גוונא כגון עשרה מזכין ושלשה עשר מחייבין וכה"ג רק שנים במכוון לא תמצא רק במוסיפין והתורה לא כתבה בפירוש שנים רק על לשון של תנא דמתני' פריך בגמ' לקמן דתנן הטייתך לרעה ע"פ שנים היכי משכחת לה ומשני במוסיפין משא"כ בב"ד שלשה של דיני ממונות לא תמצא בו שיתקיים באותו ב"ד הטייתך לרעה שיתקיים אחרי רבים להטות. ומהאי טעמא אין מקום למ"ש לעיל במתניתין [סנהדרין ג ע"ב ברש"י בד"ה אין ב"ד שקול]. דהדברים כפשטן דעושין ב"ד נפרד דהשתא יכול להתקיים ביה שינוי הטייתך לטובה מלרעה לטובה ע"פ אחד ולרעה ע"פ שלשה וארבעה וכו' דמידי שנים כתיב רק תנא נקיט שנים משום דקושטא הוא שאם ישנו שנים כגון במוסיפין אזלינן בתרי'. משא"כ במספר זוגות דרך משל כ"ב לא מתקיים באותו ב"ד לעולם שינוי הטייתך לטובה מלרעה דלעולם אם הוא בהיפך נמי אזלי' בתר אותו רוב בין לטובה ובין לרעה כגון ב"ד של עשרים ושנים. עשרה מחייבין ושנים עשר מזכין זכאי ה"נ עשרה מזכין ושנים עשר מחייבין חייב והתורה רצתה בב"ד שיתקיים בו לא כהטייתך לטובה כו' וק"ל. ולפי"ז לנטות למה לי:

בתוס' בד"ה דיני ממונות לא כ"ש תימה כו' . לא הקשו בקצרה אשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא הא דתנן שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי. דשמואל מפיק לה מאחרי רבים להטות דקאי אדיני ממונות ודוקא ברוב דאיתא קמן אבל לא ברוב דליתא קמן אבל עתה דפתח לנו תלמודא ברבי יאשיה דאפילו רובא דאיתא קמן לא כתיבא בדיני ממונות רק ילפינן בק"ו מדיני נפשות ובדיני נפשות דאיתא קמן וליתא קמן שוין א"כ נילף הכל בק"ו:

בתוס' בד"ה מסנהדרי גדולה פריך שפיר כו' . לשון פריך שפיר משמע כאלו מסנהדרי קטנה לא פריך שפיר ואח"כ סיימו הלשון של מ"ה [לא יתכן] דבל"ט סגי אבל מ"מ קשה [דלא ליסגי בכ"ג] עוד קשה דמאי מקשה כלל כו' בגמר דין כתיב הא כתיב עדה שופטת לרעה ועדה מצלת ואין זה עשרים בהסכמה אחת ומאי פריך כלל כדי שיגמר הדין בעשרים ושלשה הא אי אפשר לומר כן ואולי י"ל בדוחק דתרתי מקשו התוס' אבל סנהדרי קטנה דעשרים כתיב בין הכל ותו לא כדדרשי' עדה שופטת כו' א"כ לא פריך מידי ועוד אף באת"ל כו' סוף סוף בל"ט סגי ודוחק:

גמרא נימא בדורשין תחילות קמפלגי כו' לא דכ"ע אד"ת כו'. לכאורה מפני מה סני ליה לומר דפליגי בד"ת דהא בסוכה (ו ב) איכא לישנא דפליגי בזה ר"ש ורבנן ועי' בתוס' שם וכאן. ונ"ל משום דאיתא במכילתא פרשת משפטים בפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו דר' יאשיה אמר דראשון תחלה נאמר ואין דורשין תחלות. וא"כ אם נאמר כאן דפליגי בד"ת יקשה דר' יאשיה אדר' יאשיה ונכון בעז"ה:

שם אימר דשמעת ליה לר"י בס"ג דכתיבי קראי. התוי"ט רוצה להגיה דכתיבי בקרא ע"ש (וברש"ל משמע דכן היה לפניו הגי' ברש"י) הן לפי פירושו לא היה צריך להגהה דהכתוב שם שנה ושלש שבעים וכן בפ' משפטים כתיב ושבעים מזקני ישראל. ויתפרש ע"ד שאמרו בחולין (כב ב) לא לישתמיט קרא כו' וה"נ לא לישתמיט קרא ולכתוב שבעים ואחד חד זימנא. ולי ה"נ דכוונת הש"ס על הקרא דוישארו שני אנשים דדרשינן (לקמן יז) בקלפי נשתיירו ע"ש ואם היה ע"א לא ה"ל להשאר אלא אחד:

תד"ה ר"י. היינו משום דמשה ע"ג. הרש"א הניח דבריהם בצ"ע. ול"נ דסברת התוס' דבהא כ"ע מודו דבעינן אחד ע"ג (ועי' לקמן (טז) בתד"ה אחד וי"מ כו' ובמש"כ שם) כדאשכחן במשה רק דבזה פליגי דלרבנן גם הוא מן המנין ולכ"ד שצריך סנ"ג גם הוא היה מוכרח לישב עמהם כדאמר לקמן ואת בהדייהו ולר"י לא היה מן המנין וגם בלעדו היו דנין אפי' דבר שצריך סנ"ג. דהוא היה טרוד בשא"ד שהיה מלך ונביא עי' לקמן (טז ב) בתד"ה את תבנית. זולת לעת הצורך בעת שנתקשו באחד מן הדינים וכגון לענין פהע"ד ש"צ וכמש"כ התוס' שם וכן לעבר השנה דתניא לקמן (יא) אין מעברין אה"ש אא"כ ירצה נשיא. וכן להא דתנן בפ"ב דר"ה ראש ב"ד אומר מקודש ויליף לה בגמרא מן וידבר משה. רק דק"ק לפ"ז מאי דקאמר שם לר"י עמך משום שכינה כו' וי"ל:

גמרא ואמרינן מ"מ דר"י. הלשון קשה קצת דהא לקמן דף יד ע"א איתא בברייתא דר"י עצמו אמר כן:

שם אלא ה"ט דרבי. ק"ל דלמאי צריכין לטעמא דרבי אף למעלה ב' הא מפשוטו דמקרא דאשר ירשיעון והיינו ב' נדע דבעינן ג' מכח דאין ב"ד שקול וע"כ אידך קרא דאלהים אתא לרבוי' דהיינו ד' ואין ב"ד שקול הרי כאן חמשה:

בגמרא אלא ה"ט דרבי: בהגהות ר"ע הקשה ל"ל טעמא דילפינן למעלה מלמטה תיפוק ליה דירשיעון משמע שנים ואין ב"ד שקול הרי ג' וכי כתיב שוב אלהים הוי ד' ואין ב"ד שקול הוי ה' והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דבאמת אם היה כתיב ירשיעון למעלה ואלהים למטה היה אפשר לומר כן אבל השתא דכתיב אלהים ברישא דמשמע אחד ושוב כתיב ירשיעון לא הוי מרבינן מירשיעון רק שנים דהוי עם אלהים דרישא ג' ולא הוי ב"ד שקול וממילא לא ידענו רק ג' ולא ה' ולכן צריך לומר דטעם דרבי דילפינן למעלה מלמטה:

(ג ב) דיני ממונות בשלשה רבי אומר בחמשה וכו'.—נמצא בס' קדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו (ספר ד' פ"ח יד) שכתב בין המשפטים אשר צוה משה לבני ישראל: שבעה שופטים אנשי צדק ודורשי משפט יהיו בכל עיר ועיר. והרי זה מוסיף עוד שנים. ואולי הם כנגד שבעה טובי העיר (מגלה כו א).

שאינו משתלם בראש. שמשלם יותר מן הקרן וחצי נזק משלם פחות מן הקרן בראש היינו קרן דכתיב (ויקרא ה) ושלם אותו בראשו: אין דורשין תחלות. למניין דלגופיה אתא דלבעי מומחין דאלהים לשון גדולה ורבנות: ואין ב''ד שקול. אין עושין ב''ד זוגות דצריך לקיים בו אחרי רבים להטות ואם יתחלקו לחצאין אין כאן רבים: א''כ. דלא למידרשיה אתא לכתוב אל השופט: לגבי דיינא. אצל דיין הרגיל ולא אצל הדיוט: ור' יאשיה. דבעי קרא לאתויי שלישי מי לית ליה ב''ד נוטה שצריך שלא יהא בית דין שקול כדי שיתקיים בו הטייה אחרי רבים ולדידיה ארבעה או ששה כשרין דאי בעי בית דין נוטה קרא לאיתויי שלישי למה לי: והתניא כו'. והא קרא דריש: סבר לה. רבי יאשיה כרבי יהודה דאמר סנהדרי גדולה שבעים דהוו להו זוגות וקרא מוקי לה לקמן לדרשה אחריתי: דכתיבי קראי. לקמן (דף יז'.) בשילהי פירקין: סמיכת זקנים. על ראש פר העדה: ואין ב''ד שקול. וסתם זקנים בית דינא משמע: עדיפא מדר' יהודה. כלומר ר' יאשיה חיזק את דבריו יותר מדר' יהודה: אלא האי לנטות מאי עביד ליה. בשלמא לר' יהודה מוקי לה בשאר בית דין: בדיני נפשות. שתתקיים בו הטייתך לטובה על פי אחד כדאמרה במתניתין ואי הוי זוגות ליכא הטייה בפחות משנים: לימא דלא כר' יאשיה. דאי כר' יאשיה כיון דשלישי מקראי יליף להו ולאו משום נוטה צריך שתהא דעת שלשתן שוה: אפי' תימא ר' יאשיה. מודה דהיכא דחלוקין אזלינן בתר רובא: כדי שיגמר הדין. אם יחלקו שיהא שלשה רוב ונלך אחריהם: אטו. כי הוו תלתא מעיקרא מי לא גמיר דינא בתרי: מפני גמר דין. שצריך שלשה בגמר דין: אלא מעתה. דקראי בגמר דין קיימי: תהא סנהדרי גדולה כו'. אלא מאי טעמא לא אמרת הכי: דאספה לי כו'. ר' אבהו קאמר לה לכולה מילתא ובלשון קושיא: ושפטו העדה. וילפינן מיניה במתניתין כ''ג לסנהדרי קטנה: ונקרב בעל הבית אל האלהים. דילפינן מיניה משעת קריבה קאמר: ירשיעון. לשון רבים: למטה. ירשיעון אלהים: למעלה. עד האלהים יבא וההוא דונקרב לא קחשיב דקסבר אין דורשין תחילות:

אין דורשין תחילות. פי' בקונטרס משום דאיצטריך למומחין וקשה דמסיק דכ''ע אין דורשין תחילות ור' יאשיה אמר לך אם כן נכתוב קרא אל השופט דהא משופט לא ידעינן מומחין כמו שפירש בקונטרס עצמו ור' יונתן לישנא דעלמא נקט כדאמרי אינשי מאן דאית ליה דינא ליקרב לגבי דיינא הרגיל ולא אצל הדיוט לכך נראה דה''ק אין דורשין תחילות למניינא ואע''ג דלא איצטריך למומחין וכן משמע בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן דלקמן (דף ד.) דבסכת בסכת בסכות מפרש בפ''ק דסוכה (דף ו:) בחד לישנא דכ''ע יש אם למסורת ופליגי בדורשין תחילות ומשמע דלכ''ע סככא לא בעי קרא ואפ''ה מדלינן חד לגופיה ולא מוקמינן למניינא למאן דלא דריש תחילות וצריך לדקדק בכל הנהו דלקמן (דף ד.) קרנת קרנת קרנות לטטפת לטטפת לטוטפות וי' כהנים דסוף פירקין (דף יד:) דדרשינן כולהו למניינא ולא אמרינן אין דורשין תחילות: רבי יהודה אומר שבעים. והא דאמר רבי יהודה בפרק החליל (סוכה דף נא: ושם) גבי אלכסנדריא של מצרים שהיו בה ע''א קתדראות של זהב כנגד ע''א זקנים של סנהדרי גדולה היינו משום דמשה על גבייהו וכן בכל סנהדרי גדולה היה שם מופלא שבב''ד שלא היה מן החשבון: מוקי לה בדיני נפשות אבל בדיני ממונות לא. משום דקרא משמע בדיני נפשות דכתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות דמשמע דבר שהוא רע לכל דהיינו דיני נפשות אבל בדיני ממונות זכות לזה וחובה לזה ואף על גב דדיני נפשות נמי קרי ליה זכותיה דגואל הדם בריש אחד דיני ממונות (לקמן דף לג:) מ''מ חשיב ליה רעות כיון דאין מרויח כלום במיתתו של זה ועדים זוממין אף על גב דכי מיחייבי מפטר רוצח בכך מכל מקום אפשר דמיפטרי כולהו בהכחשה הלכך חשיב ליה רעות כי מיחייבי עדים זוממין מיתה ועוד מצי למימר דע''כ נמי קרא בדיני נפשות משום דדרשינן בריש פירקין (דף ב.) לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה ולא שייך בדיני ממונות דרע לזה וטוב לזה: דיני ממונות לא כ''ש. תימה דבריש המוכר פירות (ב''ב דף צב:) קאמר שמואל דאין הולכים בממון אחר הרוב ואמאי לא נילף בק''ו מדיני נפשות כדאמר הכא ואין לומר דדיני נפשות גופייהו לא אזלינן בתר רובא ברובא דליתיה קמן אלא ברובא דאיתיה קמן דהא בריש פרק סורר ומורה (לקמן דף סט.) משמע דבכל דוכתא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות כגון רוב נשים לט' ילדן ורובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא וצ''ל דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך רובא הלכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות: מסנהדרי גדולה פריך שפיר דשבעים ואחד כתיב כדדריש בסוף פירקין (דף יז.) אבל סנהדרי קטנה דעשרים כתיב ותו לא כדדריש בריש פירקין עדה שופטת ועדה מצלת ואי עשרים בגמר דין כתיב בל''ט סגי: