שאינו רואה את האויר. כגון שהוסיף בית חמישי עליהם בצדו או דבר אחר: מתני' כל ישראל ישמעו. צריך להשמיע מיתתו לרבים שלא יעשה אדם עוד כן: לא בבית דין שביבנה. אם נשאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ועדיין הבית קיים ואחרי כן הורה כבתחילה אין ממיתין אותו ביבנה ואע''פ ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם: גמ' וכי נאמר וכל העם יראו וייראו. דבעינן שיהו רואין במיתתו: הכרזה. פלוני מת בב''ד על שעבר עבירה זו כדי לרדות את האחרים: וכל ישראל. ישמעו וייראו: ובעדים זוממים כתיב והנשארים. ישמעו וייראו משום דלא שייך למיכתב וכל העם דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא שיש גזלנין ומלוי בריבית ומועלים בשביעית שהן פסולים לעדות: מתני' ומה. שלא נאמר לו. אע''פ שנאמר לחבירו ובגמרא יליף לה: הכובש נבואתו. שלא אמרה כגון יונה בן אמיתי: והמוותר על דברי נביא. המפקירם שלא חשש למה שאמר לו הנביא: גמ' והאיש אשר לא ישמע. היינו מוותר: קרי ביה איש אשר לא ישמיע. היינו כובש וקרי ביה לא ישמע שהוא עצמו אינו נשמע היינו עובר על דברי עצמו: ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו. אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו: סיגנון. דבר מליצות של רוח הקודש: עולה לכמה נביאים. נכנס בלבם לזה בלשון זה ולזה בלשון זה והכל אחד: ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד. בלשון אחד ואלו כולן לשון אחד היו אומרים דכתיב הנה נא כל הנביאים אומרים פה אחד טוב:

קשר העליון דאורייתא. פי' בקונט' דפלוגתא היא בפ' התכלת (מנחות דף לט. ושם) וליתיה אלא דמסקינן התם שמע מינה קשר העליון דאורייתא: ולא בבית דין שביבנה. פירש בקונטרס אם נשאלו בבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ותימה דסוף סוף כשממתינין עד הרגל היאך ממיתין הא כיון דגלתה סנהדרין אין דנין דיני נפשות כדאמר בפרק היו בודקין (לעיל דף מא.) וכי תימא דברגל חוזרים ב''ד הגדול ויושבין בלשכת הגזית אף לאחר שגלו ואז דנין אותו חדא דאם כן משכחת ליה לרבן יוחנן בן זכאי דהוה בסנהדרין ובפרק היו בודקין (שם) לא משמע הכי ועוד מאי עינוי הדין יש הא אין שייך עינוי הדין אלא כשמשהין אותו אחר גמר דינו כדמוכח בפרק אחד דיני ממונות (לעיל דף לה.) דפריך לגמרוהו לדיניה בשבתא וליקטלוהו וכו' ומשני אתה מענה את דינו והדר פריך לדיינוהו במעלי שבתא וכו' ועוד מאי אריא זקן ממרא בשאר עבירות נמי ועוד אמאי נקט יבנה לימא לא בב''ד שבחנות ודוחק לומר דאעבירה דקודם שגלתה סנהדרין דנין אף לאחר שגלתה ולא אמרינן מקום גורם כיון דבשעת עבירה סנהדרי גדולה במקומן ור''ת אומר דמיירי כשנגמר דינו קודם שגלתה סנהדרי: הכובש נבואתו לוקה. לית ביה לאו ועוד דאין בו מעשה אלא מכין אותו עד שתצא נפשו כמו עשה סוכה ואינו עושה:

אמרי היכי דמי אי נימא דעבד ד' בתי בטבלא ואייתי בית אחרינא אנח גבייהו ולא חבריה בהדייהו אמאי חייב האי לחודיה קאי והני לחודייהו קיימי ואי מתחלה עבדינהו ה' בתי ופילש בית חד לחבריה דהיינו ד' כיון דעבדינהו שלא כהלכתן לאו תפלין דכתיבי באורייתא נינהו כלל והאי לא איגרע לפי שהוסיף עליו אלא גרוע ועומד הוה מעיקרא דהא פסול הוא כר' זירא דאמר בית המפולש לחבירו פסול ופרישנ' לא צריכא כגון דעבד טוטפת בת ד' בתי דהויא כהלכתא תפילין מעילאי ואייתי בית אחרינא וחבריה בהדייהו דהיינו כל המוסיף גורע העיקר וכדרבא דאמר בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול והאי כיון דאייתי בית מאבראי ואוקמיה קמי החיצון נעשה החיצון פנימי ואינו רואה אויר לפיכך הוא פסול ואתינן להשוויי לולב וציצית לתפילין ונדחו דלא דמו:

ת"ר אין ממיתין אותו אלא בב"ד הגדול שבירושלים ואין ממיתין אותו אלא ברגל דברי ר' עקיבא. ר' יהודה אומר ממיתין אותו מיד לפי שאין מענין דינו כו':

ת"ר ד' צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין כולהו משום [דכתיב בהו] וכל ישראל וכל העם. בעדים זוממין כתיב והנשארים דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא:

ת"ר ג' מיתתן בידי אדם המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו והמתנבא בשם ע"ז. מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע את אשר לא צויתיו הא לנביא אחר צויתיו זה המתנבא מה שלא נאמר לו. ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם ע"ז וכתיב ומת הנביא ההוא (שכל) [וכל] מיתה האמורה בתורה סתם חנק הוא. אבל נביא הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים. ואסיקנא המתנבא מה שלא שמע כגון צדקיה בן כנענה. ואע"ג דאמרינן מדכתיב ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו שמעינן מינה רוח נבות אטעיתיה מדהוה ליה למבדק בהא דאין סיגנון אחד עולה לשני נביאים. כלומר אין ב' נביאים מתנבאים בסיגנון אחד. והני כולהו עלה להן סיגנון אחד כלומר דבר אחד (וכולן מתנבאין בסיגנון אחד). כדכתיב עלה ויתן ה' ביד המלך ש"מ אין נבואה זו כהוגן דא"ר יצחק סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין ב' נביאים מתנבאים בסיגנון אחד סיגנון אחד עולה לכמה נביאים זה עובדיה וירמיה עובדיה הוציא בלשון זדון לבך השיאך. וירמיה אמר תפלצתך השיא אותך זדון לבך ודחינן ודלמא צדקיה בן כנענה לא הוה ידע הא שמעתא דר' יצחק ופרקינן יהושפט הוה התם ואמר להו כך מקובל אני מבית אבי אבא שאין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד. והיינו דכתיב ויאמר יהושפט האין פה נביא לה' עוד ונדרשה מאתו. כלומר אלו כולן אינן נביאי ה':

המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור דשמע לירמיה דאמר כה אמר ה' צבאות הנני שובר את קשת עילם וגו' נשא ק"ו כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את עול מלך בבל וזה הק"ו יש לו לירמיה לשאת אותו אבל לזולתו לא. המתנבא בשם ע"ז כגון נביאי [הבעל] אלו כולן מיתתן בידי אדם. אבל הכובש את נבואתו כגון יונה בן אמיתי דינו בידי שמים:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין נביא השקר וענין המתנבא בשם ע"ז ואמר נביא השקר שאמרו עליו שהוא בחנק הוא המתנבא מה שלא שמע ר"ל שלא נאמר לא לו ולא לאחר או מה שלא נאמר לו אפילו נאמר לחבירו שכל שעושה עצמו נביא ואינו נביא הוא בחנק אבל הכובש את נבואתו ואינו רוצה לאמרה כגון יונה בן אמיתי והמותר על דברי נביא ר"ל שבז לדבריו ואינו רוצה לעשות מה שהוא מצוהו כגון אותו שאמר לו מיכה הכני נא בדבר י"י וימאן האיש להכותו וכתיב ביה יען לא שמעת בקול י"י הנך הולך מאתי והכך האריה ונביא שעבר על דברי עצמו כגון עידוא הנביא שנאמר כי כן צוה י"י לי לאמור לא תאכל לחם ולא תשתה מים וכתיב ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי לאמר השבהו אל ביתך ויאכל לחם וישתה מים כחש לו וישב אתו ויאכל לחם וכתיב וילך וימצאהו אריה וגו' כל אלו השלשה מיתתן בידי שמים:

המתנבא בשם ע"ז והוא שאומר כך אמרה לי ע"ז פלונית או כוכב פלוני כגון נביאי הבעל אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור הואיל ובשם ע"ז אמרה הרי הוא בחנק נמצאו מתנבא מה שלא שמע או מה שלא נאמר לו אפילו נאמר לחברו והמתנבא בשם ע"ז מיתתם בידי אדם שנאמר אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע את אשר לא צויתיו הא לחברו צויתיו זה המתנבא מה שלא נאמר לו ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם ע"ז וכתיב ומת הנביא ההוא וכל אלו צריכים התראה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו שהמתנבא מה שלא שמע ענינו שלא נאמר בנבואה לא לו ולא לאחרים ואפילו היה הענין בא מצד עונש למי שנתנבאו לו ואף צד מראה מתערבת בכח דמיונו כדי להטעותו הואיל ויש שם צד שהיה לו להרגיש בנבואתו שאינה נבואה על צד אמתי והוא מתנבא בה חייב מיתה הרי צדקיה בן כנענה ושאר חבריו נבאו לאחאב שינצח את ארם והרי סופר שהיה שם סיבה אלהית כדי להפילו בידו שנאמר ויאמר י"י מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ר"ל מי יעיר רצונו בכך ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו וכו' אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ואמרו זה רוחו של נבות כלומר שאותו עון חייבוהו כליה והוא היה סיבת הערת רצונו לילך שם באמצעיות נביאיו בהשגחת משפטי ישרו יתברך לפקוד עליו כדרכיו אעפ"כ היה לו לדקדק שאין הנביאים מתנבאים בלשון אחד אפילו במה שנבואתם סיגנון אחד כגון עובדיה וירמיה בנבואת אדום מ"מ הלשון משתנה ואלו כתב בהם כל הנביאים פה אחד טוב ופה אחד פירושו בדבור אחד ר"ל בנסח אחד:

אע"פ שהמתנבא מה שלא נאמר לו בחנק יש צדדין שנביא האמת יכול להתנבא בדבר אע"פ שלא נאמר לו אותו דבר בפרט הואיל ונאמר לו דבר אחר שהוא יכול לדרוש ממנה לעצמו קל וחומר על זה הרי שירמיה מתנבא כה אמר י"י הנני שובר את קשת עילם ראשית גבורתם והרי סיבת קללתם על שבאו לעזור את הכשדים אף הוא היה יכול מכח נבואה זו להתנבא על הכשדים שאם על העוזרים מתעוררת נבואה אלהית עליו כל שכן על האויבים עצמם והוא הענין שנכשל בו חנניה בן עזור כששמע שירמיה היה מתנבא על העוזרים נשא קל וחומר בעצמו והתנבא על הכשדים ואמר כה אמר י"י שברתי את עול מלך בבל והרי שנתנבא מה שלא נאמר לו אלא שנאמר לחברו מכח מדרש קל וחומר:

תוס' בד"ה ולא בב"ד כו' ועוד מאי עינוי כו' ועוד מאי איריא זקן כו' ועוד כו' לימא לא בבית דין שבחנות כו' עכ"ל פירוש לדבריהם כל הנך קושיות למאי דבעי למימר דברגל חוזרין ב"ד הגדול כו' ואז דנין אותו א"כ לא הוה כלל עינוי הדין דהא קודם הרגל לא הוי דנין אותו עד הרגל ועוד מאי אריא זקן ממרא אפילו שאר עבירות כו' לאו לענין מעלין אותו לירושלים קאמרי אלא לענין דע"כ בשאר עבירות נמי משמרין אותו עד הרגל שחוזרין ב"ד הגדול ויושבין בלשכת הגזית דכל זמן שאין יושבין בלשכת הגזית לא היו דנין כלל ד"נ בשום ב"ד ועוד לימא לא בב"ד שבחנות דכל זמן שאין יושבין בלשכת הגזית ברגל אפי' בחנות לא היו דנין ד"נ ואהא כתבו ודוחק לומר דאעבירה דקודם שגלתה סנהדרין דנין כו' דהשתא יתיישבו כל הקושיות דדנין אותו מיד ביבנה אלא שאין ממיתין אותו ביבנה ומעלין אותו לב"ד הגדול כו' והוי עינוי הדין אבל בשאר עבירות דנין אותו מיד בב"ד שבעירו ואינן משמרין אותו עד הרגל וכן נמי בב"ד שבחנות שהוא ג"כ בירושלים דנין וממיתין זקן ממרא ולא ביבנה משום דמיתתו בעי ירושלים ומיהו הך קושיא מאי עינוי הדין יש אכתי לא יתיישב שפיר דאימא דקושטא משום דלא להוי עינוי הדין לא היו דנין אותו בעירו או ביבנה עד שמעלין אותו לרגל ואז דנין אותו שם וממיתין אותו ומאי מקשי ר' יהודה עליה דר"ע ואפשר שזה בכלל מה שכתבו ודוחק לומר כו' דלפי' ר"ת דמיירי בשנגמר דינו כו' יתיישב טפי ודו"ק:

רוחו של נבות כו'. מדכתיב הרוח בה' הידיעה דריש ליה אותו שנעשה רוח על ידי אחאב שהרגו ונטל נשמתו ורוחו ולהאי טעמא דקאמר בפרק שואל דקא"ל צא ממחיצתי משום דכל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ניחא ויתיישב מה שאמר הקב"ה מי יפתה את אחאב ונתן רשות לפתותו היינו למלאכים משחיתים שהיו לפניו כמ"ש וכל צבא שמים עומדים על ימינו ושמאלו אבל לרוחות ונשמות לא נתן רשות עד שבקש רוחו של נבות על עצמו אני אפתנו אבל להאי טעמא דמסיק שם דא"ל צא ממחיצתי משום דובר שקרים לא יכון לנגד עיני קשה דהא הקב"ה קאמר מי יפתה את אחאב וי"ל דנתן רשות לפתותו בדברי פתוים של אמת אבל היות אומר שקר ולפתותו בו לא ניתן רשות עד שבקש רוח נבות על עצמו להיות רוח שקר בפי כל נביאיו ודכתיב נמי ועתה הנה נתן ה' רוח שקר וגו' היינו שנתן רשות אחר שבקש ע"ז דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו וק"ל:

ואין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד עובדיה אמר זדון לבך השיאך ירמיה אמר כו' שנתנבאו תרוייהו על אדום בסגנון אחד דעולה לב' נביאים ואין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד והענין כשמכוונין לסגנון א' בוודאי שכיונו לכך ביחד לומר שקר וכהאי גוונא איתא בירושלמי לענין עדות כד הוה חמי סהדי מכוונין הוה חקר וכד הוה חמי הכן והכן הוה מכווין ועי' בטוח"מ סי' כ"ח ודו"ק:

ויאמר יהושפט כו'. אמרו כן לפי שהיו שם ד' מאות נביאים אין סברא שהכיר יהושפט את כולם שהיו נביאי הבעל ובקש ואמר האין פה נביא עוד לה' אלא משום דראה בשקרותם שהיו עולין בסגנון אחד ולזה א"ל כך מקובלני כו' וק"ל:

הנני שובר את קשת עילם נשא חנניה ק"ו כו' כה אמר ה' שברתי את עול מלך בבל. זה המקרא הנני שובר את קשת עילם וגו' הוא בסוף ירמיה וצ"ל דאין מוקדם ומאוחר בכתוב וכן מוכיחין הכתובים דבההוא דשובר את קשת עילם כתיב בראשית ממלכת צדקיהו ובהך דשברתי את עול מלך בבל כתיב בשנה הרביעית בחדש החמישי והא דכתיב ביה נמי בראשית ממלכת צדקיהו פירשו בסדר עולם שירד להקביל פני נ"נ והשליטו על המלכים כפירש"י וק"ל:

כיון דאתייהב ק"ו למדרש כמאן דאתמר ליה דמי כו'. משמע דק"ו אמת הוא אלא דמקרי נאמר לחברו וקשה דמתוך הכתובים משמע דשקר היה נבואתו של חנניה כמו שאמר כה אמר ה' מוטות עץ שברת ועשית תחתיהן מוטות ברזל ואתה הבטחת העם הזה על שקר וי"ל דודאי במה שאמר שברתי את עול מלך בבל אמת היה מק"ו דשובר קשת עילם אלא דלא נאמר לו מקרי אבל מה שהוסיף בנבואתו שיהיה זה בעוד שנתיים ימים אני משיב אל המקום וגו' אשבור את עול נ"נ מלך בבל בעוד שנתים ימי' מעל צואר וגו' והוא נבואת שקר היה ונבואת שקר ה"מ נמי לאתויי מחנניה אלא דמייתי מצדקיהו בן כנענה דלקמיה וזה שאמר ירמיה שמע נא חנניה לא שלחך ה' במה שאמרת שברתי את עול מלך בבל אלא אותי שלח ע"ז מק"ו דעילם ומה שאמרת שיהיה בעוד שנתיים ימים הבטחת העם הזה על שקר והענין נכון בדברי הכתובים ומה שלא דנו אותו למיתה בידי אדם כדין נביא שקר היינו לפי שכבר בטלו סנהדרין אז וה"נ צ"ל שלא דנו אותו למיתה על שאמר (על) מה שלא נאמר לו דחייב נמי מיתה בידי אדם ועי"ל לפי שרבים מרשעי ישראל עזרו לו וכן צ"ל בצדקיה בן כנענה וק"ל:

גמ' איש פלוני בר פלוני מתחייב כו' כצ"ל במתני' וכן בגמ'. שם ונביא שעבר על דברי עצמו כו' דכתיב והאיש אשר לא ישמע אל דברי וקריביה לא ישמיע וקרי ביה לא ישמע אל דברי כו':

אמר רב יהודה מאי צא צא ממחיצתי שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני מאי רוח כו' כלהו כהדדי ש"מ כו' כצ"ל:

גמרא א"ה תפילין נמי כו'. הסוגיא הזאת תובן ע"פ המבואר במנחות (לד ב) דהד' בתים צריכין להיות מעור אחד דוקא ועי' בשו"ע א"ח סי' לב סעיף לח ומכאן יהיה ראיה דלא מהני תפירה:

במשנה אלא מעלין אותו לב"ד הגדול שבירושלים כו'. משמע דבעינן שב"ד הגדול יהיה שם ג"כ דוקא ואם כבר גלו ליבנה יחזרו לירושלים ברגל. וקושיית התוס' דא"כ מ"ל לריב"ז דהוה בסנהדרין לא תקשה די"ל דאין חוזרין אלא לחניות דהא לא קאמר רק שבירושלים ודו"ק היטב בתוס'. רק דל"י מנ"ל הא דבעת מיתתו בעינן שיהא ב"ד הגדול בירושלים:

שם איש פלוני נתחייב מיתה בב"ד. נראה דשמוש הב' מן בב"ד הוא לסבה הגורמת כמו איש בחטאו יומתו. ור"ל על שהמרה דבריהם:

שם בגמ' ד' צריכין הכרזה כו'. ומשמע דאפי' ר"ע דמצריך רגל דוקא אינו אלא בזקן ממרא אבל באינך מודה דסגי בכתיבה בכה"מ וכ"כ הכ"מ בפי"ח מהל' עדות הל"ז ובספ"ג מהל' ממרים. ובעי טעמא דהרי בכולהו כתיב ישמעו ויראו. ונ"ל משום דבז"מ כתיב וכל העם ולא ישראל כדכתיב במסית ובסו"מ וברש"י במשנה ט"ס וכל ישראל וצ"ל וכל העם. וכן נפל ט"ס זה ברמב"ם (ספ"ג מהל' ממרים) ועם היינו המוניים והמה אינם מתפעלים בשמיעה כי אם בראיה חושיית:

שם בעדים כתיב והנשארים דלא כ"ע חזו. לכאורה תמוה דהא לבן סו"מ טפי ל"ח כ"ע דהרי כ"י אינן אלא ג"ח. וכן ז"מ אינו אלא במופלא שבב"ד. אבל בא ואחוך. דבע"ג ובמסית כתיב ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה דמשמע הדבר הזה ממש כמו כדבר הזה דשמואל (א ט כא) ודעזרא (י ה) והכ' הוא שקראו הרד"ק כ' ההתאמתות. משא"כ בבסו"מ לא כתיב אלא סתמא ישמעו ויראו ויכוין דכאשר ישמעו דעל דבר קל כזה שאכל תרטימר כו' נסקל ייראו לנפשם ולא יזידון לעבור על אחת מדתי התורה. וכן בז"מ לא כתיב אלא ישמעו ויראו ולא יזידון עוד. הכוונה דכאשר ישמעו דמופלא שבב"ד נסקל על שהמרה נגד הסנה"ג ייראו עוד להזהר בכל אשר יצא מפיהם ולא יסורו ממנו:

רש"י ד"ה ובעדים זוממין. שיש כו' ומועלי בשבועות. כ"נ דצ"ל עי' לעיל (כז):

במשנה אפילו כוון את ההלכה לטמא אה"ט כו'. קשה דבדבר הלכה אפי' ניבא בשם ה' הוא בחנק שהוא נביא שקר דלא בשמים היא וכמש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' יסה"ת הד"א או שאמר בדין מד"ת שה' צוה לו שהדין כך הוא ה"ז נביא השקר ויחנק כו' ע"ש. ולולי דברי הרמב"ם הייתי אומר כיון דל"א אלא בפרט א' מן המצוה אינו בכלל נביא השקר דדבר כתיב דמשמע דבר שלם כדפטרינן לקמן בגמרא בעוקר קצת דשאר מצות. ונלע"ד דזה תלי בפלוגתת אם משגיחין בב"ק עי' תוס' יבמות (יד) ד"ה ר"י היא:

שם גמרא וקרי ביה אשר לא ישמע אל דברי. נראה דר"ל כמו שלא נכתב אחריו אשר דבר והיינו הנביא עצמו אשר דבר פי ה' אליו ממש. אך ק"ל דכובש נבואתו ת"ל דעבר על ד"ע שהרי נצטוה שילך וינבא וכמו יונה שא"ל ה' קום לך אל נינוה גו' והגמ' לקמן לא לקחה ממנו דמיון רק לכובש נבואתו. וזה ודאי דעובר עד"ע הוא אפי' באינו עושה מעשה דומיא דאחר כגון חבריה דמיכה. ודוחק לומר דא"ח בעובר עד"ע רק אם גלה נבואתו כמו עדו הנביא לקמן:

רש"י ד"ה ואין שני נביאים. דכתיב כו'. לשון המקרא אינו כן:

בגמרא האמר ר"ז בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול: הב"י בא"ח (סי' ל"ב) הביא בשם בעל התרומה לחד שיטה דהא דבעינן ד' בתים של ראש מעור א' אם תפורים יחד מקרי ג"כ עור א' וכן כתב המג"א שם ס"ק נ"ב דכן דעת התוס' ובעל אגודה ולפענ"ד יש להוכיח מסוגין נגד הך שיטה דלכאורה קשה מאי מקשה מתפילין היכי משכחת לה דאו דגרוע ועומד הוא או דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי הא שפיר משכחת לה כגון שהניח תפילין בד' בתים וכשהיו בראשו הדביק בהן בית חמישי דהא גם בלולב הוי משכחת בכה"ג כפי מש"כ התוס' לעיל אי לאו דמדאגבהי' נפיק ביה משא"כ בתפילין דכל היום מצותו כמש"כ הר"ן וכנ"ל אכן זה אינו כיון דבעינן גבי תפילין של ראש מעור א' ובעור א' לא שייך הוספה בעודן בראשו ואי הדביק חוץ לאותה עור א"כ האי לחודא קאי והאי לחודא קאי דהוי כמי שנותן מין חמישי בלולב חוץ לאגד למ"ד לולב צריך אגד. אכן אי ס"ד דבתפרן מקרי ג"כ עור א' א"כ שפיר משכחת בתפר בהן בית חמישי בעודן בראשו ול"ל דאייתי הך דר' זירא אע"כ מוכח לכאורה כדעת הפוסקים ובראשם רש"י במנחות שם שפירשו דעור א' דוקא בעינן ותפירה לא מקרי עור אחד וא"ע ראיתי שבשו"ת בגדי כהונה הרגיש גם כן בזה:

אמר לו ר"י וכי נאמר יראו וייראו: ק"ק למה צריך ב' טעמים הא דלא כתיב יראו וייראו לחוד מספיק לומר שאין ממתינן עד הרגל גם כבר הקשה הרא"מ בפ' שופטים דהלא לר"ע קושית ר"י במקומה עומדת דהלא לא כתיב יראו וגם הקשה עוד מ"ש דדוקא גבי זקן ממרא ממתינין לר"ע ובבן סורר ומסית ועדים זוממים דכתיב ג"כ ישמעו וייראו אין ממתינין אלא שולחין בכל המקומות ונ"ל דר"ע דריש לי' הכי מדכתיב בבן סורר ומסית וכל ישראל וע"ז והנשארים ושינוי זה מפרש בש"ס גופא משום דלאו כ"ע חזו לסהדותא. אכן בזקן ממרא ג"כ שינה קרא לכתוב וכל העם ומזה משמע לי' לר"ע מדכתיב עם ובה"א הידיעה דזה קאי על העם הידוע שיהיה נאסף בירושלים בשעת הרגל דומה למה דכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף אלמא דקרא אותן קרא העם בשעת אסיפה ברגל דומה למה דאמרינן בחגיגה (דכ"ו ע"א) דקרא אותן קרא בשעת אסיפה ברגל חברים ולכן סובר ר"ע דדוקא בז"מ ממתינין עד הרגל והא דכתיב ישמעו משום דצריך הכרזה ג"כ כדאמרינן בברייתא לקמן ד' צריכים הכרזה רק דבז"מ לא בעי רק הכרזה במקום שנדון ובג' אחרים שולחין בכל המקומות רק דר"י סבר דודאי אי הוי כתיב יראו וייראו ע"כ היו ממתינין ומענין את דינו. אכן כיון דלא כתיב רק ישמעו דאיכא לפרושי כר"ע וגם ששולחין בכל המקומות למה מענין את דינו אכן לר"ע משמע ליה מהעם רגל דוקא לכן ע"כ גלי קרא דמענין את דינו אכן דבעי הכרזה ג"כ מודה וזה דעת הרמב"ם בפ"ג מה' ממרים:

המסית ובן סורר ומורה: לפי סדר התורה ה"ל לחשב בן סורר ומורה אחר ז"מ וע"ז והא דחשיב אותן לפי סדר זה משום דמסית ובסו"מ תרווייהו בסקילה וז"מ אחריהם דבחנק וע"ז לבסוף או משום דבלישנא דקרא ע"ז אחר ז"מ ועוד דבכלל ע"ז הם ג"כ חייבי מלקות וממון כמש"כ הרמב"ם (פי"ח מה' עדות) שם המתנבא מה שלא שמע לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מה' יסודי התורה נהרג אכל דבר שבא להוסיף או לגרוע או לשנות בא' ממצות התורה וזה ע"כ בכלל מתנבא מה שלא שמע ולא קשה לפי"ז איך נהרג מתנבא מה שלא שמע מי יוכל להתרות בו או להעיד עליו על זה דלמא שמע ולפ"ז א"ש דבמה שנוגע במצות התורה יכולין להתרות בו בודאי אבל לפי מה דאמרינן לקמן דמתנבא מה שלא שמע הוא כגון צדקי' בן כנענה בזה ודאי יקשה מנא ידעינן וכן קשה אמה שלא נאמר לו דמאן לימא לן דלא נאמר גם לו כמו לחבירו ואי משום דאמרינן לקמן מאן מתרי ביה וקאמר חברי נביאי וא"כ ה"נ י"ל כן דא"כ מאי מקשה לקמן אמימרא דרב חסדא דוקא מאן מתרי בו הא בלא"ה מוכח ממתניתן דחברי נביאי מתרי ביה וי"ל דזה ודאי פשיטא לי' דחברי נביאי יכולים להתרות בו בדבר שנאמר להם כי בזה יודעים שלא נאמר לחבריהם דזה י"ל דבכלל נבואתם הוא וכן במה שלא שמע י"ל כן כגון דלא נאמר היפוך הנביא השקר כגון גבי צדקיהו דלמיכיהו נאמר היפך נבואתו אבל שנאמר דנבואת אמת שנאמר לא' נאמר לכולהו כההיא דהכובש את נבואתו זה לא הוי ס"ד עד דמתרץ לי' מכי לא עשה ד' דבר עד אשר אם גלה סודו אבל לעולם לא שייך עדות והתראה בהנך דמתניתן רק ע"י הנביאים ובזה מיושב מה שהקשה המהרש"א למה לא דנו לצדקי' בן כנענה ולחנניה בן עזור במיתה ולפ"ז א"ש דלא היו שם בכל א' רק עד א' דהיינו מיכיהו גבי צדקיהו וירמי' גבי חנניה:

הוי לי' למידק כדר' יצחק: ק"ק אכתי איך קרי ליה מתנבא מה שלא שמע הא ודאי שמע כן דהא אמרינן דרוח נבות אטעיתי' ועוד איך קאמר דהוי לי' לדייק דאין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד הא הוא באמת התנבא בסגנון אחר דהנביאים אמרו עלה והצלח ונתן ד' ביד המלך והוא אמר כה אמר ד' באלה תנגח ארם עד כלותם גם בפסוק שם גופא י"ל דלאחר שאמר מיכיהו ג"כ טוב על המלך אמר לו עד מתי אני משביעך כי לא תדבר אלי רק אמת בדבר ד' הא ניבא לו ככל נביאיו ומאן לימא לן דלא אמת דבר לו ונ"ל דהא אמרינן בשמעתין דיהושפט אמר לאחאב כי כל נביאיו נביאי שקר הם מפני שמתנבאים בסגנון א' והנה אמת דגם לצדקיהו נאמר הנבואה באותו סגנון כמו לשאר הנביאים דהיינו בלשון עלה והצלח. אכן כיון ששמע דברי יהושפט דהוכיח מזה דשקר הם דוברים שינה לשונו ואמר בלשון שלא שמע באלה תנגח ארם והיינו דאמרינן מתנבא מה שלא שמע כגון צדקי' אכן אם נבואתו היה אמת לא יקרא בשביל זה מתנבא מה שלא שמע מפני ששינה הלשון אבל הי' לי' למידק כדדייק יהושפט דכל נבואתו שקר דאין ב' נביאים מתנבאים בסגנון א' ומדלא דייק ש"מ דשקר הוא דובר ושידע הוא עצמו בו ולכן קרי לי' מתנבא מה שלא שמע וכיון דמיכיהו בתחלה אמר ג"כ הך לישנא דנביאים עלה והצלח ונתן ד' ביד המלך בזה הורה דשקר הוא דכבר ידוע הי' מפני יהושפט דאין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד ולכן אמר לו אחאב עד מתי אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ד':

אתא איהו בשוק התחתון: פי' דקדייק כן דהנבואה האחת נעשה ע"י האחרת אף דמרוחקין זה מזה בכתוב משום דשניהם בזמן א' היו דבשניהם כתיב בראשית מלכות צדקיהו ואף דבנבואת חנניא כתיב בשנה הרביעית בחודש כבר פי' הרד"ק דהך בשנה הרביעית לאו היינו למלכות צדקיהו רק שנה הרביעית לשמיטה וכפי פי' זה נראה שסבר דרשה זו ועיין במהרש"א:

ברש"י ד"ה לא בב"ד שביבנה. אם נשאלו לב"ד: פי' משום דבעינן שימרה דוקא על הב"ד הגדול כשיושבין בלשכת הגזית כדאמרינן לעיל (דף י"ד ע"ב) מצאן בבית פאגי והמרה עליהן אין המראתו המראה:

ד"ה והאיש אשר לא ישמע. וקרי ביה לא ישמע: לפי לשון הש"ס משמע דאין כאן רק ב' קריאות דהיינו ישמע וישמיע ומישמע דריש מוותר ועובר על דברי נביא וכן דעת התוי"ט אכן דעת רש"י אינה כן דמוותר אתיא מישמע וכובש מישמיע ועובר על דברי עצמו מדקרינן ג"כ ישמע לשון נפעל ומהוראת הנפעל פעולה השב אל עצמו כמו ועמשא לא נשמר מחרב יואב דפירושו לא שמר את עצמו וזה שכתב רש"י קרי ביה לא ישמע שהוא עצמו אינו נשמע לשון נפעל פי' שאינו שומע אל דברי עצמו:

בתוס' ד"ה קשר עליון. וליתא אלא דמסקינן התם: הנה לא על רש"י לבד קשה כן אלא גם על לשון הש"ס דקאמר אי ס"ל קשר עליון ל"ד דמשמע דיש להסתפק בזה וכבר העיר על זה הר"ן ולפענ"ד י"ל דהנה המג"א בא"ח (סי' י"א ס"ק ג') הביא דעת הבעל העיטור לעשות ב' נקבים זה בצד זה ולהטיל הציצית בתוכם והקשה עליה מהא דמוכיח בגמרא ש"מ קשר עליון דאוריי' דאל"כ כלאים בציצית ל"ל דשרי רחמנא הא ק"ל התוכף תכיפה א' אינה חיבור ואי ס"ד דעושין ב' נקבים זה בצד זה ה"ל ב' תכיפות דמקרי חיבור ועוד היאך קאמר בש"ס התוכף תכיפה א' אינה חיבור הא ה"ל ב' תכיפות וי"ל דבסוף פ"ט דכלאים פליג ר' יהודה את"ק וס"ל דב' תכיפות לא הוי חיבור עד שיהיו ג' תכיפות ע"ש והר"ן הביא כאן שיטת הר"ר דוד דקשר א' בעינן לכ"ע גם אי קשר עליון דהיינו ב' קשרים זה עג"ז לאו דאורייתא הן והתוכף תכיפה א' דקאמר התם היינו אותו קשר דבעי מטעם גדול אף אי קשר עליון ל"ד והר"ן הקשה על שיטה זו דהא ה"ל ב' תכיפות התכיפה דציצית בטלית והקשר הא' דחשיב ליה בש"ס תכיפה א' ה"ל תכיפה שני אכן י"ל דראית הש"ס הוא לר"י דס"ל דב' תכיפות לא הוי חיבור ולכן קאמר כיון דלא הוי אלא תכיפה א' דהיינו קשר א' לדעת הר"ר דוד א"כ אין זה חיבור וה"ה די"ל ג"כ הכי לדעת הבעל העטור דראית הש"ס דקשר עליון דאורייתא הוא לר' יהודה ולכן אף דהוי ב' תכיפות לא הוי חיבור אי לאו דקשר עליון דאורייתא והא דקאמר הא ק"ל תכיפה א' אינה חיבור אף דה"ל ב' תכיפות זה קאי אקשר הא' כדעת הר"ר דוד ומתכיפות דתוך הטלית לא איירי כלל וכיון דלא מוכח כן רק לר' יהודה א"כ לרבנן שפיר י"ל דקשר עליון ל"ד והיינו דמספקא להש"ס אי ס"ל ק"ע דאורייתא או לא וכיון דתלי זה בפלוגתא דר"י ורבנן שפיר כ' רש"י דפלוגתא שהבהש היא במנחות:

ד"ה ולא בב"ד שביבנה. דא"כ משכחת ליה לריב"ז: לפי מה שכתבו התוס' לעיל (דף ל"ז ע"ב) בד"ה מיום שחרב דלצורך שעה שבו ב"ד ללשכת הגזית גם אחר שישבו בחנות והא דמוכיח מריב"ז משום דהתם רציחה היה וכיון דגלו משום דנפישי רוצחים לא היו חוזרים משום רציחה ע"ש מתורצת קושיא זו:

בא"ד דאעבירה דקודם שגלתה סנהדרין דנין: אף דלכאורה מוכח דז"א דא"כ משכחת לריב"ז דהיה בסנהדרין כגון דהוא לא קיים לאחר החורבן רק ימים מועטים וא"כ תחלת שנות ארבעים אחרונים שלו התחילו זמן מועט אחר שישבו סנהדרין בחנות ואז היה דן על עבירות שקודם לכן די"ל דלא היה נראה להש"ס לומר דריב"ז מת מיד אחר החורבן וכל עשר תקנות שלו דקחשיב בפ"ג דר"ה התקין בזמן מועט אכן כיון דזה אין ראיה גמורה למידק מניה ולכן כ' התוס' דדוחק הוא לומר כן:

בא"ד. ור"ת אומר דמיירי שנגמר דינו: לכאורה מה שהקשו התוס' דמאי איריא ב"ד שביבנה אפילו ב"ד שבחנות נמי אכתי לא מיושב בזה דהא גם בב"ד שבחנות אין ממיתין אותו עד הרגל וי"ל:

ד"ה הכובש נבואתו. אלא מכין אותו עד שתצא נפשו: בהכי א"ש הא דנקט דוקא הכובש נבואתו ולא ג"כ אחרינא דבמיתה ביד"ש דהיינו המוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו משום דבהם לא הוי קום ועשה כמו בהכובש דאף מוותר על ד' נביא מצינו בשוא"ת כגון שנביא מצוה לו שלא לעשות דבר והוא עושה אותה ובזה ליכא מלקות דרק לקיים מכין עד שתצא נפשו אבל בהכובש הוי לעולם לקיים: