שבת קלה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלה - ב

אמר ליה: נתנה תורה, ואז נתחדשה הלכה זו, שכל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה. וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה.

ומקשינן: איני? וכי כך הוא?

והא איתמר: יוצא דופן, ומי שיש לו שתי ערלות [שיש לו שני עורות, או שני גידין, רש"י] - פליגי בה רב הונא ורב חייא בר רב.

חד אמר: מחללין עליו את השבת.

וחד אמר: אין מחללין עליו את השבת. ^[1]

עד כאן לא פליגי, אלא לחלל עליו את השבת. אבל לשמנה - ודאי מהלינן ליה, ואף שיוצא דופן אין אמו טמאה לידה.

ומתרצינן: הא בהא תליא, כל שנימול לשמונה מילתו דוחה שבת. וכל שאינו נימול לשמונה אין מילתו דוחה שבת, כיון שהיתר מילה בשבת נאמר במילה של יום שמיני.

ואמרינן: הך פלוגתא, כתנאי.

בפרשת לך לך נאמרו ב' פסוקים בקשר למילת עבדים.

א. "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם, יליד בית, ומקנת כסף, מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא".

ב. "המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך".

בפסוק הראשון נאמר "בן שמונת ימים ימול לכם". ואילו בפסוק השני לא נאמר מילה בשמיני. ומזה למדו, שמילה שהיא דומיא "לכם", היא בשמיני. ומילה שהיא לא דומיא "לכם" הוא נימול מיד.

והשתא מייתינן לפלוגתא דתנאי בברייתא:

יש "יליד בית" - שנימול לאחד.

ויש "יליד בית" - שנימול לשמונה.

יש "מקנת כסף" - שנימול לאחד.

ויש "מקנת כסף" - שנימול לשמנה.

ומבארינן: כיצד?

לקח שפחה מעוברת, ואחר כך ילדה ברשותו. זהו מקנת כסף הנימול לשמנה. שהרי קנאו במעי אמו ונולד ברשות ישראל, והוי דומיא ד"לכם".

לקח שפחה, וולדה עמה, ועדיין לא עברו ח' ימים מעת לידתו, זו היא "מקנת כסף" שנימול ליום אחד ללידתו, דכיון שאינו דומיא ד"לכם", הלכך נימול מיד.

ויש "יליד בית" שנימול לשמנה.

כיצד?

לקח שפחה, ונתעברה אצלו וילדה בביתו, זהו "יליד בית" הנימול לשמנה.

[ולהלן מקשינן היכי משכחת לתנא קמא יליד בית שנימול לאחד].

רב חמא אומר: אם השפחה ילדה, ואחר כך הטבילה, שעדיין לא נתחייבה במצוות והיא אינה טמאה בלידה, זהו "יליד בית" הנימול לאחד. שכל שאין אמו טמאה לידה נימול מיד.

הטבילה לשם שפחות, ונתחייבה במצוות שאשה חייבת בהן, ואחר כך ילדה, והיא טמאה בטומאת לידה, זהו "יליד בית"

הנימול לשמנה.

ותנא קמא, לא שני ליה בין אם הטבילה ואחר כך ילדה, לבין ילדה ואחר כך הטבילה. דאף על גב דאין אמו טמאה לידה נימול לשמנה.

הרי דפליגי בפלוגתא דלעיל האם מילה בשמיני תלויה בטומאת לידה. ^[2] והוינן בה: בשלמא לרב חמא, משכחת לה "יליד בית" שהוא נימול ליום אחד. ומשכחת לה "יליד בית" שהוא נימול לשמונה.

ומבארינן לה:

ילדה ואחר כך הטבילה, זהו "יליד בית" שנימול לאחד.

הטבילה ואחר כך ילדה, זהו "יליד בית" שנימול לשמנה.

"מקנת כסף" נימול לשמונה, כגון שלקח שפחה מעוברת והטבילה, ואחר כך ילדה.

"מקנת כסף" שהוא נימול לאחד, כגון שקנו אותה שני אנשים כשהיא מעוברת, שלקח זה שפחה, וזה לקח עוברה. שמשום שאין לבעל העובר חלק באם, לא הוי דומיא ד"לכם", ולכן הוא נימול לאחד. ^[3]

אלא לתנא קמא, בשלמא כולהו משכחת להו, וכדמפרשינן לעיל.

אלא "יליד בית", שהוא נימול לאחד - היכי משכחת לה? דהא דומיא ד"לכם" הוא, והרי לתנא קמא אין מילה בשמיני תלויה בטומאת לידה.

אמר רב ירמיה: בלוקח מישראל אחר שפחה שכבר טבלה, לעוברה, שרק העובר יהיה שלו, שמשום שאין לו חלק באם לא הוי דומיא ד"לכם".

בכמה מקומות בש"ס נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם "קנין פירות" כ"קנין הגוף" הוא, או לא.

"קנין הגוף", הוא הבעלות על גוף הדבר.

"קנין פירות", הוא הזכות לאכול, או להשתמש בפירות או בתשמישי החפץ.

ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא: מי הוא המוגדר כבעליו העיקריים של החפץ. האם זה שגוף הדבר שלו, או זה שיש לו את הזכות להשתמש, או לאכול את הפירות, הוא מוגדר כבעלים של הדבר.

ובאופן שהעמיד רבי ירמיה, שהוא לקח שפחה, שיהיה לו בה את הזכות לקבל את עוברה. שבגוף האם אין לו בעלות. אבל הפירות שבאים ממנה הם שלו, הרי יש לו "קנין פירות" בשפחה.

ואהא מקשינן: הניחא למאן דאמר "קנין פירות" לאו כקנין הגוף דמי. ואין בעלי העובר מוגדרים בעלים ביחס לשפחה. והואיל ויש לו עובר ואין לו אם, לא הוי דומיא ד"לכם".

אלא למאן דאמר: "קנין פירות", כקנין הגוף דמי, מאי איכא למימר? מדוע לא הוי דומיא ד"לכם"? שהרי בעלותו על העובר ממילא מחשיבה אותו כבעליה של השפחה [שיש לו בה קנין פירות] והרי יש לו אם ועוברה?

אמר רב משרשיא: בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה, והיא גויה שאינה בתורת מצוות, והנולד ממנה לא הוי דומיא ד"לכם", וזהו "יליד בית" שנימול לאחד. [אבל לטומאת לידה לא חיישינן לתנא קמא].

תניא, רבי שמעון בן גמליאל אומר: כל עובר ששהה ל' יום, באדם אינו נפל. שנאמר: "ופדויו מבן חדש תפדה". ומדתלי פדיונו בבן חודש, שמע מינה שרק עכשיו נתברר לנו שהוא בן קיימא אבל עד השתא לא.

כל ששהה שמונת ימים בבהמה, אינו נפל שנאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'". ^[4]

ומדייקינן: הא לא שהה שלשים יום באדם, ושמונה בבהמה ספיקא הוי.

הערות

^[1] לא נתבאר בגמרא מהו טעמו של מאן דאמר מי שיש לו שתי ערלות אין מחללין. ויש לומר, דממעטינן ליה מדכתיב "ערלתו", דמשמע אחת היא דוחה את השבת, ולא שתים. ועוד יש לומר: דרק אחת משתיהם היא ברת מילה, ולא ידעינן איזו היא, ולכן אין מחללין על שום אחת מהן [שפת אמת ומשנה ברורה סי' של"א ס"ק י"ח].

^[2] בתוד"ה הקשו: איך מוכח ליה בברייתא שרב חמא סובר שזה תלוי בטומאת לידה, ויתכן שהוא סובר שיוצא דופן נימול לשמנה, והוא מצריך טבילה בשפחה דבלא טבילה אינה חשובה גיורת. פירוש: ולא הוי דומיא ד"לכם" [מהרש"ל, ועיין מהרש"א ושפת אמת].

^[3] עיין רש"י שהיה יכול להעמיד בלקח שפחה מעוברת וילדה קודם טבילה ועיין תוד"ה כגון.

^[4] בתוד"ה כל מבואר חילוק בין השיעור שנאמר באדם, לבין השיעור בבהמה, שאילו באדם יום שלשים כלפני שלשים, ורק לאחר תום שלושים יום יוצא מחזקת נפל. אולם בבהמה, יום שמנה, כלאחר שמנה, וביום השמיני כבר כשר להקרבה.

ונתחדשה הלכה ואין להוכיח מדברים שהיו לפני מתן תורה.

ושואלים: איני [וכי כן הוא] לגבי עיקר הלכתו של ר' אסי? והא איתמר [והרי נאמר] שיש מחלוקת בהלכה זו. ששנינו: יוצא דופן (ילד שלא נולד כדרכו אלא על ידי ניתוח) ומי שיש לו שתי ערלות, נחלקו בו רב הונא ורב חייא בר רב. חד [אחד מהם] אמר: מחללין עליו את השבת במילתו. וחד [ואחד מהם] אמר: אין מחללין. ועד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא בענין ההיתר לחלל עליו את השבת, אבל בכלל למולו לשמנה ימים — ודאי מהלינן ליה [מלים אנו אותו] אף שיוצא דופן אין אמו טמאה לידה! ומשיבים: הא בהא תליא [זו בזו תלויה], ואין כאן שתי מחלוקות, אלא הסבור שמחללים עליו את השבת סבור אף שמלים אותו ביום השמיני.

א ומעירים: דבר זה שאמר רב אסי שחובת המילה לשמונה ימים תלויה בהיות האם טמאה לידה, כבר כתנאי [כמחלוקת תנאים] הוא שנוי. ששנינו: יש יליד בית (ילד שנולד בתוך בית ישראל לשפחה כנענית, שיש למולו כשאר עבדי ישראל), שהוא נימול ליום אחד, כלומר, מיד עם לידתו. ויש יליד בית שנימול לשמנה. יש עבד מקנת כסף שנימול ליום אחד, ביום הראשון ללידתו, ויש מקנת כסף שנימול לשמונה.

ומסבירים, כיצד? לקח (קנה) שפחה מעוברת ואחר כך ילדה ברשותו ילד — זהו מקנת כסף (שהרי קנה את העובר עם השפחה) הנימול לשמונה. ואם לקח שפחה שכבר ילדה וקנה את ולדה עמה מיד כשהגיע התינוק לרשותו חייב למולו, ונמצא שזו היא מקנת כסף שנימול לאחד.

וכן יש יליד בית שנימול לשמונה, כיצד? — כגון שלקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה — זהו יליד בית שנימול לשמנה. ר' חמא אומר, יש לחלק בצורה אחרת בין המקרים: אם ילדה השפחה ואחר כך הטבילה לשם שפחות — זהו יליד בית שנימול לאחד. ואם הטבילה ואחר כך ילדה — זהו יליד בית שנימול לשמנה.

ונמצא שהתנא קמא [הראשון] לא שני ליה [אינו שונה לו, אינו מחלק] בין הטבילה ואחר כך ילדה ובין ילדה ואחר כך הטבילה, דאף על גב [שאף על פי] שאין אמו טמאה לידה, שהרי לפני טבילתה אינה חייבת כלל במצוות, ואין בה טומאת לידה, מכל מקום הוא נימול לשמנה. נמצא שנחלקו ר' חמא ותנא קמא בהלכה זו שקבע ר' אסי.

ולגופו של דבר אמר רבא: בשלמא [נניח], לשיטת ר' חמא משכחת לה [מוצא אתה אותה אפשרות] שיהא יליד בית הנימול לאחד, וכן יליד בית הנימול לשמנה, ומקנת כסף הנימול לאחד ומקנת כסף הנימול לשמנה, באופן זה: אם ילדה ורק אחר כך הטבילה — הרי זהו יליד בית שנימול לאחד. הטבילה ואחר כך ילדה — זהו יליד בית שנימול לשמנה.

מקנת כסף הנימול לשמנה — כגון שלקח שפחה מעוברת ונמצא ששילם גם בעד העובר וקנאו, והטבילה לאחר מכן, ואחר כך ילדה. מקנת כסף הנימול לאחד — כגון שלקח אדם זה שפחה, וזה, אדם אחר, קנה את עוברה ומיד כשנולד יש לו למולו, שמאחר ואין לבעל העובר חלק באמו, הריהו נימול לאחד.

אלא לדעת התנא קמא [הראשון], בשלמא כולהו משכחת להו [נניח כל המקרים מוצא אתה אותם] גם לשיטתו, אלא יליד בית הנימול לאחד היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה אפשרות]?

אמר ר' ירמיה: בלוקח שפחה לעוברה, שקונה שפחה לא לצורך עצמה, אלא כדי שעוברה יהא שלו.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לשיטת מי שאומר] שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], שאדם שאינו קונה את גוף הרכוש אלא רק את הרווחים והפירות היוצאים ממנו אינו נחשב כקונה את גוף הדבר. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שקנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב] מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי אינו מחלק אם קונה את גוף השפחה, או קונה רק את פרי עמלה או ילדים שיולדת!

אמר רב משרשיא: לשיטה זו יש להסביר כי מדובר באופן שלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה, שיכולה היא להתנות עמו, או הוא עמה, שלא יטבילנה לשפחות אלא תישאר גויה כשהיתה, ואילו עוברה הוא עבד שנולד לישראל, וחייב מיד עם לידתו במילה.

ב בדברים הקרובים לנושא שדנו בו מביאים עוד, תניא [שנויה ברייתא]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ילד ששהה כשהוא חי שלשים יום אחר לידתו, באדם — אינו חשוד עוד שהוא נפל, ויש לשער שהוא ילד רגיל שימשיך לחיות. וראיה לדבר ממה שנאמר בדיני פדיון וערכים: "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא" (במדבר יח, טז), נמצא שבפחות מבן חודש אין לו ערך כלל, שעדיין אין ידוע אם אינו נפל. וכן וולד ששהה שמנת ימים בבהמה — שוב אינו נפל, וכפי שנאמר: "שור או כשב או עז כי יוולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב, כז).

ושואלים: הא [הרי] אם לא שהה עדיין הילד עד שלושים יום — ספיקא הוי [ספק הוא] אם נפל הוא או לא לגבי כמה הלכות,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

halakha was introduced. No proof can be cited from the observance of mitzvot prior to the revelation at Sinai.

The Gemara asks: Is that so? Wasn’t it stated that there is a dispute with regard to this halakha? As it was taught with regard to a child born by caesarean section and one who has two foreskins, Rav Huna and Rav Ḥiyya bar Rav disputed their status. One said: One desecrates Shabbat on his behalf and performs the circumcision; and one said: One does not desecrate Shabbat on his behalf. They only disagree with regard to whether or not it is permissible to desecrate Shabbat on his behalf; however, with regard to circumcising him at eight days, in principle, we certainly circumcise him, even though the birth of a child by caesarean section does not render his mother ritually impure due to childbirth. The Gemara answers: The two disputes are interdependent. The one who holds that one desecrates Shabbat for this child’s circumcision also holds that one must circumcise him on the eighth day. The one who holds that one may not desecrate Shabbat for this child’s circumcision holds that one need not circumcise him on the eighth day.

The Gemara comments: The issue of Rabbi Asi’s statement that the obligation to circumcise after eight days depends upon whether or not his birth renders his mother ritually impure due to childbirth is parallel to a tannaitic dispute, as we learned: There is a home-born child of a Canaanite maidservant born in a Jewish home, who has the legal status of a Canaanite slave and his Jewish owner is obligated to circumcise him, who is circumcised at the age of one day, i.e., immediately after birth; and there is a home-born child circumcised at eight days. And there is a slave purchased in a money transaction who is circumcised at one day, and there is a slave purchased in a money transaction who is circumcised at eight days.

The baraita explains: There is a home-born child who is circumcised at one; and there is a home-born child circumcised at eight. How so? If a Jew purchased a pregnant maidservant and she then gave birth to a child while in his possession; that is a slave purchased in a money transaction who is circumcised at eight days, as the fetus was purchased along with the maidservant. If he purchased a maidservant who had already given birth and purchased her child along with her, he is obligated to circumcise the child as soon as the child enters his possession; this is a slave purchased in a money transaction, who is circumcised at one day.

And likewise, there is a home-born child circumcised at eight days. How so? If he bought a maidservant and she became pregnant in his possession and gave birth; that is a home-born child circumcised at eight days. Rav Ḥama says there is a distinction: If the maidservant gave birth and he subsequently had her immerse for the purpose of becoming a maidservant, that is a home-born child circumcised at one day. But if he had her immerse and she then gave birth; that is a home-born child circumcised at eight days.

And the first tanna does not distinguish between whether he had her immerse and she then gave birth, or whether she gave birth and he then had her immerse. Apparently, even though the child’s birth does not render his mother ritually impure due to childbirth, as she is not obligated in mitzvot before immersing and she is not susceptible to ritual impurity of childbirth, he is circumcised at eight days. The dispute between Rabbi Ḥama and the first tanna revolves around the halakha stated by Rabbi Asi.

With regard to the dispute between the tanna’im, Rava said: Granted, according to the opinion of Rabbi Ḥama, cases can be found of a home-born child circumcised at one day, a home-born child circumcised at eight days, a slave purchased in a money transaction circumcised at one day, and a slave purchased in a money transaction circumcised at eight days, in the following manner: If a maidservant gave birth and he subsequently had her immerse, that is the case of a home-born child circumcised at one day. If he had her immerse and she then gave birth, that is the case of a home-born child circumcised at eight days.

A slave purchased in a money transaction is circumcised at eight days in a case where a Jew purchased a pregnant maidservant and thereby paid for and purchased the fetus as well, and then had her immerse, and she then gave birth. A slave purchased in a money transaction is circumcised at one day in a case where that person purchased a maidservant, and that person, i.e., someone else, bought her fetus; since the owner of the fetus has no share in its mother, the child may be circumcised immediately after birth.

However, according to the opinion of the first tanna, granted that all the cases can be found; however, how can the case of a home-born child circumcised at one day be found?

Rabbi Yirmeya said: It can be found in the case of one who purchases a maidservant for the purpose of purchasing rights to her fetus without purchasing the maidservant herself.

The Gemara asks: This works out well according to the opinion of the one who said that a transaction to purchase an item for its product is not a transaction to purchase the item itself, i.e., one who purchased a field for its fruit did not purchase the field itself. However, according to the opinion of the one who said that a transaction to purchase an item for its product is a transaction to purchase the item itself, what can be said, as he does not distinguish between the purchase of the maidservant herself and the purchase of the children that she bears?

Rav Mesharshiya said: According to this opinion, it must be explained as referring to one who purchases a maidservant on condition that he will not have her immerse. They can stipulate that he will not have her immerse as a maidservant and that she will remain a gentile. In that case, the child is a slave born to a Jew, and the mitzva of circumcision is in effect immediately upon birth.

The Gemara cites a related baraita where it was taught that Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to people, any child that remains alive thirty days after birth is no longer suspected of being a stillborn, and is assumed to be a regular child who will go on living. Proof is cited from that which is stated with regard to the laws of redemption and valuations: “And their redemption, from a month old you shall redeem according to your valuation, five shekels of silver, according to the shekel of the Sanctuary; it is twenty gera” (Numbers 18:16), indicating that no value is ascribed to an infant less than a month old, as its viability is uncertain. Likewise, a newborn animal that survives for eight days is no longer suspected of being a stillborn, as it is stated: “When a bullock or a sheep or a goat is born, it shall be seven days under its mother; and from the eighth day and onward it may be accepted for an offering made by fire to the Lord” (Leviticus 22:27).

The Gemara asks: Is that to say by inference: If the child did not yet remain alive for thirty days, it is considered an uncertainty whether or not it is a stillborn with regard to several halakhot?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הניחא למאן דאמר קנין פירות [לאו] כקנין הגוף דמי אלא למאן דאמר קנין פירות (לאו) כקנין הגוף דמי. ומחלוקת היה על זה בין ר' יוחנן ובין ריש לקיש ותמצא מחלוקתם בהרבה מקומות מן התלמוד במס' גיטין בפרק השולח גט לאשתו (דף מז) איתמר המוכר שדהו לפירות ר' יוחנן אמר מביא וקורא ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא ר' יוחנן אמר מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובבבא בתרא בפרק יש נוחלין (קלו) מכר הבן בחיי האב וכו' ובמס' יבמות בפרק החולץ (לו) כמו כן וזאת אחת מג' הלכות כריש לקיש כמו שאמר רבא הלכתא כריש לקיש בהני תלת חדא הא אבל בכל מקום שיש מחלוקת בין ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן לבד מהני תלת:

דתניא ר' אליעזר הקפר ב"ר אומר לא נחלקו ב"ש [וב"ה על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית ועל מה נחלקו לחלל עליו את השבת שבית שמאי] אומרים מחללין ובה"א אין מחללין ודייק רבה מדברי ר' אליעזר הקפר מכלל דת"ק סבר דברי הכל אין מחללין ואמר רבה אנא דאמרי כת"ק לדברי הכל ואקשינן על הדין דוקיא דרבה א"כ ר' אליעזר הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמעינן כלומר אם ת"ק אמר דברי הכל מחללין ור' אליעזר הקפר אמר כי ב"ה סבירא להו אין מחללין למה חלק על ת"ק. ת"ק אמר דברי הכל אין מחללין והוא עוד אמר כי בה"א אין מחללין והלכה כמותם. לא בא אלא לפרש טעמא דב"ש מה הוצרך לזה. והא בהדיא קיי"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה פריק רבה דלמא ת"ק אמר לא נחלקו אלא בלהטיף ממנו דם ברית ור' אליעזר הקפר אמר לא נחלקו בזה אלא לחלל עליו את השבת נחלקו. וביקש רבה להעמיד דבריו כד"ה אליבא דתנא [קמא] ולא נתברר אבל עמדו דבריו כב"ה אליבא דר' אליעזר הקפר ונמצאו דבריו ודברי רב שאמר הלכה כת"ק דבר אחד. וקיי"ל הלכתא כרב באיסורי. ועוד רבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה קנין ומחצה הלכך כוותייהו עבדינן וקיי"ל דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית בחול שמא ערלה כבושה היא. ואם חל ח' שלו בשבת אין מחללין עליו את השבת וכן הלכה. ומעשה דרב אדא בר אהבה ברור הוא והזכירוהו בתלמוד א"י כלשון הזה. רב אדא בר אהבה איתיליד ליה חד בר (בן) [כי] ממסמס ביה מית רבי אבין אמר פצוע דכא נעשה ונתענה עליו ומת. גר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה אבל הוא בעצמו לא:
אמר רבה אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה כו' מסתברא שלא בא רבה אלא למעט בן הנכרית שאין אמו טמאה לידה. אם יקנהו אין נימול לח' שבן בת ישראל ובן הגיורת ובן השפחה אמה טמאה לידה שכך שנינו בענין אשה כי תזריע בני ישראל בענין הזה. ואין הנכרים בענין הזה או בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מניין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין משוחררת ובין שאינה משוחררת ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה גו' הא אפילו שפחה טמאה ומקשינן עלה וכל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה ומי שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמנה. והרי יוצא דופן שאין אמו טמאה לידה דתניא וילדה עד שתלד ממקום הולד פרט ליוצא דופן ר' שמעון אומר יוצא דופן הרי הוא כילוד וחייבין עליו קרבן ובלבד שהוא פטור מחמש סלעים ואתמר יוצא דופן ומי שיש לו ב' ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין עליו את השבת. עד כאן לא פליגי לחלל עליו את השבת אבל ודאי לשמונה מהלינן ליה. ופרקי' הא בהא תליא האומר מחללין עליו את השבת סבר נימול לח' והאומר אין מחללין סבר אינו נימול לשמונה ואמרי דדברי רבה כתנאי זה התנא שאמר לקח שפחה ועוברה עמה נימול לח'. פי' קנה שפחה גויה ועוברה נמצא זה העובר מקנת כסף וקודם שיטבלנה עודה בגיותה ילדתו כיון שיגיע ליום שמיני חייב למולו ואע"פ שילדתו בגיותה שאינה טמאה לידה ואמר התנא זהו מקנת כסף הנימול [לשמונה]. דלא כרבה ורב אחא אמר ילדה כו'. קיי"ל דכולהו תנאי מא"י אינון לפיכך קרי להו רבי בר מתלת דוכתי. ואע"ג דתנאי אינון קרי להו רב. רב אבא בהאשה שנפלו לה נכסים. ורב אבא נמי בג' שאכלו כאחד. ורב חמא בהדא דוכתא. ורב אחא אמר ילדה ואח"כ הטבילה מאחר שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה אלא ליום אחד כרבה. וזהו שאמר רבה לרב חמא דבעי טבילה משכחת לה יליד בית נימול לשמונה כגון שהטבילה ואח"כ ילדה.

מקנת כסף נימול לשמונה כגון שלקח שפחה ועוברה עמה. וגם זו הטבילה ואח"כ ילדה ומפני מה לא פירש בה טבילה כיון שההפרש מקודם לזה בין הטבילה ואח"כ ילדה ובין ילדה ואח"כ הטבילה. (מימי) [מי] לא שמעת לה לקח שפחה ועוברה עמה.

זהו מקנת כסף שנימול לשמונה.

הא דארשב"ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנא' ופדויו מבן חדש תפדה הא לא שהה ספיקא הוי. פרש"י ז"ל בשאינו ידוע אם בן ח' אם בן ט' שאלו בן ט' היינו כלו לו חדשיו דאפילו רשב"ג מודה ואי בן ח' ודאי לא חיי ובין לרבנן ובין לרשב"ג נפל הוא אלא בדלא ידעי' פליגי דרבנן סברי כיון שלא מת מיד בחזקת כלו לו חדשיו הוא ורשב"ג סבר עד ל' ספיקא הוא וכ"פ לקמן גבי נפל מן הגג ואכלו ארי. והאי פי' ק"ל טובא מהא דגרסי' בפ' הערל (יבמות פ.)א"ר אבוהו סימני סריס ואיילוני' ובן ח' אין עושין בהן מעשה עד שיהיו בן כ' ואקשי' ובן ח' מי קא חיי והתניא בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה ומפרקי' הב"ע בשלא גמרו סימניו דתניא איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו ור' אומר סימניו מוכחין עליו שערו וצפרניושלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אע"פ שלא כלו לו חדשיו אמרי' האי בן ז' הוא ואשתהוי הוא דאשתהי אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשרי' כמאן כר' דאמר משתהי כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כרבים עביד מאי רשב"ג דתניא רשבג"א כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא למדת דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בשנולד לשמונה ושערו וצפרניו גמרו דת"ק סבר כיון שלא כלו לו חדשיו אע"פ שגמרו סימניו נפל גמור הוא ואסור לטלטלו ור' סבר כיון שגמרו ולד מעליא הוא ורשב"ג סבר תוך ל' יום ספק מכאן ואילך ודאי, ובפרקי' בתוספתא (טז.) תני להו לשלשתן. והשתא ק"ל, היכי מסתפקא לן בגמ' אי פליגי רבנן עלי' דרשב"ג ולא פשטו' אלא מכלל דרב יהודה אמר שמואל והרי כאן ג' מחלוקות מפורשים ותו דבכולה שמעתין משמע דרבנן לקולא פליגי וכדאמרי' נמי לקמן אם אשת כהן אינה חולצת היינו משום דסמכי' אדרבנן דאמר ולד מעליא הוא וכדמפרש עלה בהדיא בפ' החולץ והא רבנן לחומרא פליגי עלי'. ואפשר לומר דלא שמיע להו ההוא ברייתא ואי שמיע להו סברי דילמא הכי קתני איזה בן ח' שאסור לטלטלו כל שלא כלו לו חדשיו כלו' שאנו יודעין בודאי שלא כלו לו חדשיו וה"ה שצריך נמי שלא גמרו סימניו ורבי אומר סימניו מוכחין עליו שכיון שלא גמרו בידוע שלא כלו לו חדשיו ואין אתה צריך לחזר אחר חשבון עבור חדשים אבל בשגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו ל דבר ת"ק ובא רשב"ג ופי' דכל ל' יום ספק מכאן ואילך ודאי ובא רב יהודה ופי' דפליגו רבנן עלי' והדרא מתני' לפשטא וכדפרי' לעיל. והא דאמר בפ' החולץ ורמיזא הכא דרבנן סברי תוך ל' ולד מעלי' הוא ואיתא נמי בפ' יוצא דופן מאן חכמים רבי הוא דקים להו לרבנן דגמ' דרבים ס"ל כוותיה א"נ מכיון דרבי ורשב"ג סברי משתהי הו"ל לת"ק כיחיד לגבייהו ולא חיישי' ליה כלל ומש"ה באשת כהן אינה חולצת דאפי' לרשב"ג אינו אלא ספק וסמכי' אדרבי דאמר ודאי ולד מעלי' הוא ולא אסרינן איתתא אגברא. ואי ק"ל, כיון דרשב"ג בבן ח' קאמר היכי אמרינן בגמרא בפשיטא ממהל היכי ממהלינן ליה מאן אמרה דבן ח' ודאי נימול לשמנה אע"פ שגמרו סימניו דהא לת"ק דרשב"ג ודאי לא מהלינן ליה א"ל מעשים היה להם בכל יום שמלין אותן מכיון שגמרו סימניהון אע"פ שאין יודעין אם כלו חדשיהם או שיודעין שלא כלו וכן כולה שמעתא דעגל שנולד כולן בנולדין לספק חדשים בסימנין גמורין מתוקמי דבלא סימנין לכ"ע ספק נפל אלא (קא ס"ד דבסימנים) גמורים הן ומ"ה לרבי דהיינו רבנן ולד מעלי' נינהו [הוא]. ואי ק', היכי מתוקמי אליבי' קרא דופדויו יש לומר ה"ק התורה לא נתנה דברים לשעורין ולפי שיש שצריכין לשהות עד ל' יום כגון ודאי בן ח' וספק בן ח' נתנה שיעור א' לכל ל' יום כנ"ל פירושא. עד שראיתי להר"ר אברהם ז"ל שאמרה בלשון אחר כדברי רש"י ז"ל דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי רבנן סברי כל שנולד חי ולא פיהק ומת מיד חזקה לט' נולד ואם בידוע שנולד לח' ה"ז נפל גמור ורשב"ג סבר הכל תלוי בל' יום אם שהה ל' יום אפילו נולד לח' אינו נפל דקסבר אפשר הוא דאשתהי ומקיים ל' ואם לא שהה ספיקא הוי עד שיודע לך שנולד לט' וכולה שמעתא סלקא ליה שפיר דקים לן דפליגי בבן ח' ודאי בגמרו סימנים ולא ידעי' אי פליגי בנולד לספק חדשים אי בעו רבנן דליקום בגווי' שכלו לו חדשיו. ולענין פסקא משמע לכאורה דמהלי' ספקות ממ"נ דאי חי הוא שפיר קמהיל ואי מת הוא כלומר נפל מחתך בבשר בעלמא הוא דהכי סלקא שמעתא. אבל מצינו לרבינו הגדול שכ' להך ברייתא דקתני ספק בן ט' ספק ח' אין מחללין עליו את השבת בפסק הלכה ואנן בגמ' אוקימנא אליבא דר"א דלית הלכתא כוותי'. אלא משמע דרבינו הגדול ז"ל לא ס"ל הא דאמרי' מהלינן ליה ממ"נ וכו' ובקשנו לו חבר ומצאנו לר"ח ז"ל שכ' בפירושיו ולית הלכתא הכי דשינויא הוא ואיברא קושין דבגמ' דאקשי' מימהל היכי מהלינן ליה לאו קושי' אלימתא הוא דאפשר דלא מהלינן לי' וכדפרי' לעיל אלא מיהו כיון דגמ' סליק דמהלינן לי' ממ"נ היכי יכלי' לדחוי' סוגיא דגמ' בלא טעמא. ונראה מדברי ר"ח ז"ל שהוא מפרש הא דאמר אביי כתנאי דאעיקר מלתא דרשב"ג קאי דקאמר בבן ח' בבהמה שגמרו סימניו ספיקא הוי דמ"ד שחיטתו מטהרתו סבר כיון שגמרו סימניו אין בו ספק אלא חי גמור הוא ומ"ד אין שחיטתו מטהרתו סבר ספק מת והתורה טמאתו להודיעך שאינו ולד עד שישהה ח' ימים ולפיכך אין שחיטתו מטהרתו דהו"ל כמחתך בשר בעלמא וא"ל רבא אי סבר מר חי הוא ולא חיישינן לי' לישתרי באכילה אלא דכ"ע מת הוא כרשב"ג וא"ה לאו מחתך בשר בעלמא הוא שכ"ז שחיותו עליו כחי הוא ושחיטתו מטהרתו טעמא אחרינא הוא משום דלא דמי' לטרפה ולרשב"ג לאחר ח' ימים אפי' באכילה שרי ובתוך ח' הו"ל ספק נבלה (ולפיכך) אחר שכתבתי נמי י"ל כלפי שאמר רשב"ג כל שלא שהה בכל הנולדין בין לח' בין לספיקן ספקות הן אע"פ שגמרו להן סימנין אמר אביי כתנאי דאפי' לח' ודאי אמרי ר' יוסי בר"י ור"א בן ח' חי והיינו בשגמרו סימניו דאי לאו חי גמור הוא הו"ל מחתך בשר בעלמא ורבא דחאה דמת הוא כרשב"ג ואפ"ה שחיטתו מטהרתו ואפי' אין בהן סימנין גמורין. וזה הפי' יותר נכון מפרש"י ז"ל, שפירש בזה כתנאי אי הוי מחתך בשר בעלמא אי לא דכל היכי דאתמר בשמעתא חי הוא היינו דחי לעולם ואינו נפל כלל ועוד דלדידי' מאי פירכי' דרבא כיון דלכ"ע נפל הוא באכילה א"א דלאו מחתך בשר בעלמא שהרי חייבין על שחיטתה בשבת כדאי' פא"ד בפסחים וכן על חבורה של זה חייבין ודאי אשתכח לפירושא דילן דאפי' למ"ד נפל הוא שחיטתו מטהרתו ואינו כמחתך בשר בעלמא ואפי' למ"ד אין שחיטתו מטהרתו טעמא אחרינא הוא משום דלאו דומי' דטריפה הוא הלכך לענין שבת חבורה הוא ואין מחללין עליה דהיכי אפשר שתהא שחיטתו שחיטה ולא תהא חבורה לענין שבת וכיון דרבא לא ס"ל ההוא טעמא דא"ר אדא מחתך בשר בעלמא הוא לחומרא נקטינן ולא מחללין שבתא ואם יש טעם אחר טוב מזה גם את הטוב נקבל. ובפ' נושאין על האנוסה גרסי' הכי ר' יוסי בעי אילין תינוקות ספיקות מהו לחלל עליו את השבת א"ר יוסי ב"ר בון ויאות הוא בן ח' נעשה כמחתך בשר שלא לצורך רבנן דקיסרין א"ר יעקב בר דוסי מי אמרר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך נמצא לדברינו שאפי' נולד לספק ח' וגמרו סימניו אין מלין אותו בשבת אין לך נימול בשבת אלא דקים לן בי' שכלו חדשיו ולא כן דעת הגאונים ז"ל והמחברים:

הא דאמר רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. כללא כייל לכל הנולדים בין שנולד לשמונה ובין לשאר תינוקות, דכל דלא קים לן בגויה שכלו לו חדשיו אינו יוצא מכלל נפל אלא אם כן שהה שלשים יום, ואפילו סתם תינוקות ואפילו גמרו סימניו שערו וצפרניו. והיינו דאקשינן היכי מהלינן, ואי דוקא בבן ח' ואי נמי בסתם תינוקות ובשלא גמרו סימניו, לא הוי מקשי סתם היכא מהלינן אלא בן שמונה היכי מהלינן, אי נמי כל שלא גמרו סימניו היכי מהלינן. ובהא רשב"ג לחומרא ורבנן לקולא, וכדמשמע בשמעתין דרבנן לקולא ורשב"ג לחומרא, וכדמשמע נמי ריש פרק החולץ (יבמות לו, ב) גבי הא דמייתינן לקמן מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה. ואפילו נולד לשמונה אילו שהה שלשים יום נמי יצא מכלל נפל לרשב"ג, דכללא כייל כל ששהה שלשים יום אינו נפל, משום דאיהו כרבי סבירא ליה דאמר כן ביבמות בפרק הערל (יבמות פ, ב) דסבירא להו לרבנן דלא משתהי בבטן כלל, ורבנן ורשב"ג בתרתי פליגי וכדאמרן. ומיהו רבי ורשב"ג לאו בחדא שטתא ממש קיימי, אלא רבי סמיך אגמר סימניו שערו וצפרניו, ורשב"ג לא סמיך אסימנים אלא אנשתהה שלשים יום. והכין איתא בתוספתא דמכלתין פרק (ט"ז, ד) אין עוקרין בהמה, דעביד לה פלוגתא דת"ק ורבי ורשב"ג. והא דאיבעיא לן לקמן מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג ולא פשטוה מההיא ברייתא, דלמא לא שמיעא להו, ואי נמי דניחא ליה לאתויי ההיא דר"י אמר שמואל, דשמעינן מינה תרתי דפליגי רבנן עליה והלכתא כותיה, וכבר כתבתיה בארוכה בפרק הערל ביבמות (שם) בסייעתא דשמיא.

יוצא דופן ונכרית שילדה ונתגיירה מיד יראה מסוגיא זו הואיל ונתלה במחלקת תנא קמא ורב חמא בענין יליד בית ומקנת כסף ולא נפסקה הלכה כמי שהולכין בו להחמיר להצריכה מילה בשמנה ולא למולם תכף שנולדו ושלא לחלל עליהן את השבת וכן פסקוה רבותי' הצרפתים אבל גדולי הדורות שלפנינו פסקו מה שאמרו כאן הא בהא תליא ומאחר שנמולי' לשמנה מחללין עליהם את השבת ומלין אותן בשבת ואין הלכה כדברי האומר שכל שאין אמו טמאה לידה אינו תלוי בשמנה וגדולי המחברים כתבו כדעת ראשון:

מי שיש לו שתי ערלות אין מחללין עליו את השבת אלא נדחה את מילתו עד למחר ושתי ערלות אלו י"מ שני גידי' ואין ידוע איזה עקר בריאתו וי"מ שני עורות של ערלה זה על גב זה ומ"מ יש שמוחים בפי' זה שכל שיש לו שתי ערלות חייב הוא לכרות את שתיהן וודאי כריתת שתיהן דוחה שבת:

יליד בית ומקנת כסף כתובים בהם שני מקראות שבאחד מראה שמילתם בשמנה ואחד מראה שאין הדבר תלוי בשמנה הראשון המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והרי שלא תלה ענין בשמנה והשני ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף ומכאן אמרו יש יליד בית נימול לאחד ויש יליד בית נימול לשמנה יש מקנת כסף נימול לאחד ויש מקנת כסף נימול לשמנה והענין הוא שכל שהוא דומה לישראל ר"ל שנולד ברשותו נימול לשמנה שזהו לכם וכל שאינו נולד ברשותו נימול לאחד כיצד לקח שפחה ונתעברה ברשותו שהרי אין עובר זה בדין מקנת כסף שהרי כשקנה את האם לא היה העובר נוצר והרי זה יליד בית גמור וילדה אצלו נימול לשמנה ואפי' ילדה קודם שהטבילה שאין אמו טמאה לידה הדין כן שאין הדבר תלוי בטומאת לידה כמו שכתבנו לקח שפחה לעוברה הרי שזה קנין פירות וכבר ידעת שאינו כקנין הגוף וכשנתעברה אצלו וילדה אצלו נימול לאחד שכיון שאין לו חלק באם אין זה לכם ובמקרא שתלה יליד בית לשמנה כתיב לכם או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה והואיל ואין בה שייכות מצוות כלל אין זה דומיא דלכם הא אם התנה שלא להטביל אף הולד אינו נימול לא לאחד ולא לשמנה כמו שיתבאר ביבמות:

לקח שפחה ועוברה עמה אלא שלא ילדה עדין והרי שאף העובר בכלל מקנת כסף זהו מקנת כסף הנמול לשמנה ואפי' ילדה קודם שהטבילה כמו שכתבנו לקח שפחה וולדה עמה שכבר נולד בשעה שלקחו זהו מקנת כסף הנימול לאחד כלומר תכף שלקחו לקח זה שפחה וזה עובר אפי' הטבילה תחלה נימול לאחד שהרי אין לו חלק באם ואין כאן לכם ויש חולקים בקצת דברים שכתבנו וזו עקר:

כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל וכל שמת תוך שלשים הרי זה נפל ואין מתאבלין עליו ודבר זה אינו נאמר אלא בשאין ידוע אם הוא בן שמנה אם לאו שכל שנתברר זמנו אינו תלוי בשלשים ותכלית הענין הוא שכל שנודע שכלו לו חדשיו בודאי כגון שנולד לתשעה שלמים או לשבעה אפי' מקטעים אפי' מת ביום שנולד מתאבל עליו אפי' יצא ראשו חי וכן כל שנודע שהוא בן שמנה וגמרו סימניו אף לאחר שלשים אינו מתאבל עליו עד שיהא בן עשרים שאם לא גמרו סימניו הרי אסור לטלטלו ומ"מ אף בלא גמרו סימניו משלשים ולהלן מטלטלין אותו ומחללין עליו את השבת לרפואתו ואע"פ שחכמים אמרו שאי אפשר לו לחיות אם היה כן על דרך הזרות תולין את הדבר בחסרון בקיאותנו כמו שכתבנו למעלה ודנין אותו כגמרו סימניו ומ"מ אינו יוצא מכלל נפל עד עשרים אבל כל שהוא ספק בן שבעה ספק בן תשעה כגון שאינה יודעת זמן עבורה או שנכנסה לתשיעי וילדה למקטעים הרי זה תלוי בזמן שלשים שאם מת בתוך שלשים הרי הוא בחזקת נפל ואין מתאבלין עליו ואם עבר שלשים יצא מכלל נפל ומתאבל עליו ויום שישים כשלפניו ויש חולקים לומר שאף בבן שמנה שגמרו סימניו מתאבל לאחר שלשים וכן אף בלא גמרו אחר שחיה שלשים שהרי תולין את הענין בחסרון בקיאותנו ודנין אותו כגמרו סימניו ותלו ראייתם ממה שאמרו כאן כל ששהה וכו' כלומר אף בבן שמנה ומ"מ אנו מפרשים כל ששהה לצדדין שספק בן תשעה ספק בן שמנה שהוא בתוך שלשים ספק נפל בא זמן שלשים ומוציאו מחזקת ספק נפל ומעמידו בחזקת בן קיימא ובן שמנה שגמרו סימניו שהוא בתוך שלשים בודאי נפל בא זמן שלשים ומוציאו מכלל ודאי נפל ומעמידו בחזקת ספק נפל ואין מתאבלין עליו עד שיהא בן עשרים ואף לשטתנו יש אומרים ובבן שבעה תלוי בזמן שלשים וסוגיא של יבמות בפרק הערל מעידה על שטתנו אלא שבעלי שיטה שניה טרחו ופירשוה על פי דרכם לומר שלא נאמרה אלא לענין עונשין כסריס ואילונית הנזכרים שם אבל לענין אבלות אף בן שמנה תלוי בזמן שלשים ונמצא לשטתנו שלש מדות בקטן הראשונה כלו חדשיו ואין מדקדקין עוד בגמר סימנים השניה לא כלו חדשיו אבל גמרו סימניו השלישית לא כלו חדשיו ולא גמרו סימניו וכבר הארכנו בפרטי ראיות אלו בחבור התשובה בהלכות אבלות שבו ומ"מ לענין פדיון אפי' נודע שכלו חדשיו אינו בר פדיה עד שיעברו עליו שלשים יום ואחר שכן זה שהביאו ראיה לתוך שלשי' שהוא בחזקת נפל מדכתו' ופדויו מבן חדש תפדה כלומר שכל תוך שלשים אינו בר פדיה אסמכתא בעלמא הוא שהרי לנדון שלפנינו כל שנתברר שכלו חדשיו דנין אותו בבר קיימא ואלו לענין פדיה אפי' נתברר שכלו חדשיו אינו בר פדייה עד שלשים יום כמו שביארנו:

כל ששהה שבעה ימים בבהמה אינו נפל וראוי להקרבה ופחות מכאן אע"פ שנודע שכלו חדשיו אינו ראוי להקרבה עד שיעברו שמנה ולענין אכילה כל שנודע שכלו חדשיו מותר לאלתר ובספק הדבר תלוי בשבעה וכשעברו שבעה מותר לאכלו בתחלת שמיני אבל בתוך שבעה אסור ומנשיאי בארצא"לונאה כתבו שאין הגוי נאמן עליו וכן הדין שאין הגוי נאמן באיסורין אלא שיש מקילין לומר שאינו כן אלא כשהדברים מוכיחים שאינו בן שבעה אבל בשאין שם שום הוכח מותר מכח תרי ספקי שמא בן שבעה הוא ואם תמצא לומר שאינו בן שבעה שמא כלו חדשיו ואם משום דבר שיש לו מתירין ספק ספיקא אינו נאסר מכח דבר שיש לו מתירין אלא שגדולי המפרשים חולקים בסברא זו במסכת יום טוב וכבר שמענו מי שנותן בזה סימן שכל זמן שתולה טבורו אינו בן שבעה וכן שכל שיש לו שבע שנים יש לו שבעה ימים שכל יום מיתוספת לו שן אחת:

ויש יליד בית נימול לאחד גרסי' ואל לאחר שמנה וכך מצאתי בכל הספרים וה"ג בירושלמי יש קטן נימול ליומו היך עביד' ילדה ואח"כ נתגיירה נימול ליומו. נתגיירה ואח"כ ילדה נימול לשמנה:

בפירש"י בד"ה מקנת כו' משכחת כו' והא דשני מקנת כסף נימול לאחד לר' חמא מלת"ק כו' עכ"ל ולא ניחא להו בפשיטות כמ"ש לעיל דרבותא אשמועינן דאפילו בטבלה ואח"כ ילדה משכחת לה דהא בת"ק נמי איכא קצת הך רבותא לאשמועינן אפילו בלקחה מעוברת אלא שלקח זה שפחה וזה עובר וכמו שהקשו התוספות ודו"ק:

תוספות בד"ה כתנאי יש כו' משום דבענין אחר אינה חשובה גיורת כו' עכ"ל דת"ק דלא תלי בטומאת לידה ה"נ לא תלינן בטבילה שתהא חשובה גיורת דהני קראי קודם מתן תורה כתיבי דלא שייך נמי טבילה שתהא גיורת אבל למאן דתלי בטבילה ולאחר מתן תורה מי יימר לן דתלי לה טפי בהך מצוה דטומאת לידה אימא דבכל המצות הדבר תלוי דלא הוי גיורת עד שתטבול וא"כ לא תיליף מיניה יוצא דופן ומהרש"ל פי' דבענין אחר אינה חשובה גיורת כו' ולא הוי דומיא דלכם כו' עכ"ל אינו נכון דלמאי דתלי לה במצות טומאת לידה נמי לאו טעמא משום דלא הוה דומיא דלכם כדמוכח מיוצא דופן ודו"ק:

בד"ה כגון שלקח כו' אלא ודאי זה לקח שפחה וזה לקח עובר הוי שפיר דומיא דלכם כו' עכ"ל דאע"ג דלא קנה השפחה כיון דקנה העובר והוא בעולם במעיה הוי דומיא דלכם משא"כ בלוקח שפחה לעוברה כיון דהעובר עדיין אינו בעולם והשפחה הרי לא קנה לא הוי דומיא דלכם למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ודו"ק:

בא"ד ועוד אומר ר"י משום דהנך קראי כו' כל מה שיכול לקיים לפני מתן תורה מקיים עכ"ל וכן נראה ליישב למאי דמסיק לת"ק יליד בית נימול לא' היינו כגון שלקח שפחה ע"מ שלא להטבילה דלאו דומיא דלכם הוא ודאי דבמקנת כסף נמי ה"מ למימר כה"ג בלקח שפחה מעוברת ע"מ שלא להטבילה דלאו דומיא דלכם הוא ונימול לא' אלא די"ל דגבי מקנת כסף כיון דמצי לאשכוחי בכה"ג דהוה קודם מתן תורה ניחא ליה טפי אלא ביליד בית הוא דליכא לאשכוחי אלא לאחר מתן תורה בלקחה ע"מ שלא להטבילה וק"ל:

ודע שרש"י פי' בחומש על פסוק קמא שנאמר בו לח' ימים יליד בית שילדתו השפחה בבית מקנת כסף שקנאו משנולד עכ"ל והוא לכאורה אינו לפי ההלכה דמקנת כסף שבפסוק ראשון נמי ילדתו בבית אלא שלקחה מעוברת ומקנת כסף שקנאו משנולד שפי' רש"י הכא בפסוק ראשון היינו שלקח שפחה וולדה עמה דנימול לאחד האמור בפסוק שני וי"ל דלשון לידה שבפי' רש"י בחומש אינו לידה ממש רק לשון עיבור דע"כ לכך קרי ליה יליד בית בפסוק ראשון ע"ש שהעיבור היה בביתו של ישראל דהלידה במקנת כסף שבפסוק ראשון נמי בבית הוא וזה שאמר יליד בית שילדתו השפחה בבית דהיינו שנתעברה בבית של ישראל ומקנת כסף שקנאו משנולד דהיינו שקנאו משנתעברה כבר ומצינו לשון לידה בזכר ע"ש עיבור דלידה ממש אינו נופל בו גם מה שפירש"י בחומש בפסוק שני המול ימול יליד ביתך כו' ללמדך שיש יליד בית נימול לאחר ח' ימים כו' עכ"ל שינה לשון התלמוד דקאמר הכא רבא לרבות שנימול אף ליום א' כפירש"י הכא בכולה שמעתין ואולי כי טעות נפל בפירש"י בחומש שהיה כתוב בו נימול לא' בד' כדאמרי' בשמעתין וטעה הטועה דנימול לאחר ברי"ש ופי' בו דהיינו לאחר ח' ימים וכן נראה מדברי הרא"ם שלא היה כתוב בו בפירש"י אלא נימול לאחד בד' אבל דברי הרא"ם בעצמם בזה תמוהים שכתב דתרי קראי כתיבי כו' ומסתברא דיליד בית הנימול לח' הוא כשלקח שפחה מעוברת וילדה בתוך ביתו וכ"ש כשנתעברה וילדה בתוך ביתו שהוא בכלל ימול לכם כשלכם ויליד בית הנימול לא' כו' או כשלקחו שנים שפחה אחת זה השפחה וזה העובר כו' עכ"ל שכל זה אינו ע"פ סוגיא דשמעתין דשפחה מעוברת וילדה בתוך ביתו אינו בכלל יליד בית אלא בכלל מקנת כסף הנימול לח' גם כשלקחו שנים שפחה אחת זה השפחה וזה העובר כו' אינו בכלל יליד בית הנימול לא' אלא בכלל מקנת כסף הנימול לא' ולפום חורפיה לא עיין ודו"ק:

בגמ' דאע"ג דאין אמו טמאה לידה נימול לח' בשלמא לר' חמא משכחת וכו' כצ"ל:

גמ' רבי חמא אמר הטבילה ואח"כ ילדה זהו יליד בית הנימול לח' ילדה ואח"כ הטבילה זהו יליד בית שנימול לאחד ות"ק כו' שלקח שפחה מעוברת כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ה"ג כו' דרב אחאי כיצד כו' שנימול לח' לקח כו' ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד כו' ילדה זה יליד בית שנימול לח' ילדה ואח"כ הטבילה זהו יליד בית שנימול לא' בשלמא כו' דהא דלא גרס בשאלתות כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה משום כו' שנימול לאחד כצ"ל והד"א והוא ס"ד:

בד"ה מקנת כסף כו' מעוברת וילדה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כתנאי יש יליד בית כו' דבענין אחר אינה חשובה כו'. נ"ב פי' ולא הוי דומיא דלכם וק"ל. (עיין במהרש"א):

גמרא ומי שיש לו ב' ערלות כו' ח"א מחללין כו'. עמש"כ בזה (ביבמות עב א):

גמ' שלקח זה שפחה וזה עוברה. עיין בשער המלך פי"ב מהל' נדה ה"י ובקצות החושן סי' רט סעיף א ובספר כתובה בדף יא בתד"ה א"ה:

שם שמנת ימים בבהמה. עי' מנחות דף לז ע"א תד"ה שומע אני:

כתנאי. הקשו תוס' מנ"ל דטעמא דר' חמא משום טומאת לידה פי' ומשום הקישא דלמא הקישא לית ליה משום דלית לי' ניתנה תורה ונתחדשה הלכה אלא טעמי' משום כל שאין האם במצות לא הוה דומי' דלכם וזה אין חידוש הלכה דלעולם בעי' דומיא דלכם וקודם מ"ת הוה הכל דומיא ומשנתקדשנו במצות לא הוה שוב דומיא דלכם. ורבנן נהי נמי דמודי' דבעי' דומיא דלכם מ"מ לא מיסתבר להו דמשום הבדל מצות לא יהי' דומיא דלכם זהו כוונת קושי' תוס' לע"ד וכמהרש"ל ולא ירדתי לעומק דעת מהרש"א ז"ל. והה"נ דהמ"ל בהיפוך מנ"ל דרבנן לית להו הקישא דאין אמו טמאה לידה דילמא אית להו אלא דניחא להו לאוקמי קרא כולו בקודם מ"ת. ומיהו למאי דמסיק רב משרשי' דרבנן לא משכחת יליד בית נימול לאחד אלא בעל מנת שלא להטבילה נמצא לרבנן נמי ס"ל דהבדל מצות לא מיקרי לכם ולק"מ קו' הנ"ל דהא רבנן נמי מוקי קרא לאחר מ"ת ואי הוה ס"ל היקשא הו"ל לחלק בין קודם טבילה לאחר טבילה. וקושי' תוס' נמי לא קשי' דכיון דחזינן דלרבנן נמי בעי' לכם במצות אלא דס"ל מכיון שקיבלה לטבול אע"ג שלא טבלה א"כ דוחק לומר דטעמא דרב חמא דבעי טבילה דוקא משום דומי' דלכם במצות. ולא ס"ל דקבלה לטבול מהני דאין זה סברא דפליגי בהו רבנן ור' חמא אע"כ טעמא דר' חמא משום היקשא והוה שפיר תנאי. מיהו היינו למ"ד קנין פירות כקנין גוף דמי. אך למאי דקי"ל דקנין פירות לאו כקנין גוף דמי ולרבנן משכחת נימול ליום א' בלקח שפחה לעוברה נמצא לא מצינו לרבנן דהבדל מצות לא הוה דומי' דלכם י"ל כק' תוס' וכקושיתינו הנ"ל ואין כאן תנאי. וש"ס דאמר היינו למ"ד קנין פירות כקנין גוף דמי ולא להלכתא. ולפ"ז צדקו דברי ר' יונה שבר"ן דפסק כרב אסי משום דרוב אמוראי הכי ס"ל ולא חייש לת"ק דרב חמא. משום דלמסקנא ליכא תנאי. אלא לפ"ז דלא פליגי תנאי הדרא קושי' לדוכתה מש"ס יבמות ע"א ע"א גבי ערלות שלא בזמנה לא לישתמיט חד אמורא דמוקי לי' ביוצא דופן ביני וביני אע"כ לא ס"ל סתמא דש"ס כרב אסי דאיכא למימר כמ"ש לעיל משום דפליגי תנאי בהכי דהא השתא ליכא תנאי:

כיצד לקח שפחה מעוברת וכו' פירש"י הרי זה מקנת כסף דגוף שלם הוא במעי אמו וקנאו וכו' רצה באריכות הלזה דלא נימא דעובר ירך אמו הוא וה"ל הקונה האם כקונה גוף א' ולא הוה הולד קנין כספו אלא יליד ביתו לכן כ' רש"י דלא כן הוא אלא ה"ל גוף שלם בפ"ע וכאלו קנה ב' גופות נפרדים. וזה מבואר כן ביבמות ע"ח ע"א וע"ש גם גבי הפריש חטאת מעוברת וילדה ע"ש ותבין:

מיהו מאן דפליג התם צ"ל דמוקי הכא בלוקח עובר בפ"ע ואם בפ"ע כמ"ש רמב"ם בהל' מילה פ"א הלכה ד'. ולמאי דקיי"ל אין אדם מקנה עובר צ"ל דקנה תחלה שפחה לעוברה ושוב קנה השפחה ג"כ עיין רמב"ם הנ"ל. והא"ש דלא משכחת מקנת כסף ליום א' אלא בשפחה וולדה. אבל לדרך הראשון משכחת ליה נימול לח' בלוקח שפחה מעוברת סתם והוה הולד מקנת כסף כפירש"י ונימול לח' שהרי גם האם קנה מיד וה"ל דומיא דלכם ונימול ליום א' כשקנה העובר בפ"ע ואח"כ האם דכיון שקנה העובר בפירוש בלי אם ה"ל מקנת כסף גמור ומה שקונה האם אח"כ אינו מוציאו מידי מקנת כסף הנימול ליום א'. ומדדחיק ש"ס לומר וולדה עמה ש"מ דקאי השתא להך שיטה דאין קנין לעובר בפ"ע אלא על ידי האם וע"כ לוקח שפחה מעוברת שלוקח העובר בפ"ע שפחה לעוברה אבל שפחה מעוברת סתם אין העובר כגוף שלם בפ"ע וא"כ לא משכחת נימול ליום א' אלא בוולדה עמה. אלא לפ"ז הומ"ל לרבנן יליד בית ליום א' שלקח שפחה מעוברת סתם וילדה אצלו ושפחה ריקנית ונתעברה וילדה דהוה הורתו ולידתו בבית ישראל נימול לשמונה. וצ"ל דא"א למימר הכי שיהי' לוקח עובר בפ"ע ואם בפ"ע נימול לשמנה מטעם מקנת כסף לח'. ולקח שפחה מעוברת וילדה בביתו נימול ליום א' מטעם יליד בית נימול לא' אי אפשר לומר כן דיציבא בארעא וגיורא שבשמי שמיא ואם אולי אפשר לומר כנ"ל צ"ל דהמו"ל הכי להך מ"ד אלא דש"ס לא נחית לפלוגתא והניח דברי רבנן ביליד בית בלי פירוש. ולמ"ד אין לעובר קנין בפ"ע י"ל כנ"ל ולמ"ד יש לו קנין בפ"ע צריך לומר כדמפרש רבא בש"ס. וא"כ לפ"ז ע"כ רב חמא דדחיק ומוקי קרא אחר מ"ת ולא משכח קודם מ"ת וכנ"ל ע"כ ס"ל דעובר יש לו קנין בפ"ע. ומיושב קו' ס' מחנה אפרים דמייתי בשער המלך פי"ב מנדרים הלכה יו"ד ד"ה עוד הקשה וכו' ע"ש. שהקשה לפסק הרמב"ם וטור חו"מ סי' ר"ט דאין לקנות עובר אא"כ קונה שפחה לעוברה א"כ לר' חמא דמוקי לי' בזה שפחה וזה עוברה ע"כ השפחה לעוברה וה"ל למימר הניחא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ומה שתירץ שער המלך בזה ב' תי' חדא דלמא ר' חמא ס"ל כר"מ אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ועוד הא פירש"י דהומ"ל שילדה קודם שטבלה ע"ש לא נהירא לי דעכ"פ היא גופא קשי' אהש"ס מ"ט קאמר זה שפחה וזה עוברה ויצטריך לומר ר"ח כר"מ לוקמא קודם שטבלה וכהילכתא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וגם דוחק גדול דרב אסי דס"ל כר' חמא יסבור כר"מ ועיין יבמות צ"ג. ומיהו הנהי אמוראי דפליגי בשתי ערלות חד מיניהו רב הונא דס"ל בעלמא כר"מ ע"ש ביבמות. מ"מ לענין קושי' מחנה אפרים צ"ל כמ"ש לעיל נהי דלהלכתא ס"ל לרמב"ם וטור דאין לעובר קנין בפ"ע מ"מ לר' חמא ע"כ נקנה בלי האם דאל"ה לא הוה צריך לאוקמי קרא בלאחר מ"ת ולחלק בין לפני טבילה ובין לאחר טבילה אלא ס"ל לחלק בין לקחה מעוברת ובין לקחה ריקני' דתרווייהו יליד בית הוה ומקנת כסף הוה לקח עובר בפ"ע ושפחה בפ"ע נימול לח' ושפחה וולדה נימול לא' אע"כ דס"ל לר' חמא דיש קנין לעובר בפ"ע. אך כבר כתבתי שא"א לומר כן שיהיה לוקח שפחה ועובר בפ"ע נימול לח' ולוקח שפחה מעוברת סתם נימול ליום א'. אלא דבלא"ה לק"מ קו' מחנה אפרים אלא לגיר' רש"י אבל תוס' גרסו כשאלתות דרב אחא גאון לק"מ קושי' הנ"ל:

תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. עיין תשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז דרשב"ג ורבנן בטעמי' דקרא פליגי לרשב"ג טעמי' דקרא משום דבהכי נפיק לי' מכל תורת ספק שבעולם ומש"ה ס"ל לרשב"ג דאפי' ודאי בן ח' מששהה ל' יום איכא הוכחה דבן ז' הוא דאישתהי. ורבנן ס"ל קרא דבכור גז"ה הוא אבל מ"מ מודו רבנן דזמן שלשים יום דנפלים שהוא הלכה למשה מסיני ככל שיעורים שהם הל"מ ומשו"ה מודו לחלק בין פיהק תוך שלשים לפיהק אחר שלשים אך בודאי בן ח' לית להו סימנא בשיהוי שלשים יום למימר בן ז' הוא ואישתהי כך הבנתי מדברי תשב"ץ הנ"ל. אמנם בשמעתין פליגי עוד בסתם ולדות דרשב"ג מחמיר ובעי שלשים יום והוא מחומרא דרבנן ואסמכוה אהאי קרא והוא אסמכתא בעלמא כמ"ש תוס' ב"ק י"א ע"ב. ורבנן לא מחמרי אלא אזלי בתר רובא ובהא איירי שמעתין:

והנה טעם דהחמירו וחששו למיעוט נפלים זימנין כ' תוס' משום דהוה מיעוט המצוי וזמנין כתבו משום חומרת ערוה חששו לחוש שמא יאמרו פיהק ומת ויתירו יבמה לשוק. והנה מאי דפריך הא לא שהה ספיקא הוה ר"ל רבנן עשאוהו כספיקא וחיישי למיעוטא וא"כ מימהל היכי מהלינן ולא חשו למיעוטא. ויש לעיין בשלמא אי נפל מן הגג ומת איכא למימר עתה במיתה מיחלף בפיהק ומת ויבוא להתיר ערוה החמורה. אבל מילה שהוא חי מה"ת למיחש שמא ימות קודם שלשים יום ומאי פריך בשלמא לטעמא דמיעוט המצוי פריך שפיר אבל לאידך טעם קשה. ע"כ נלפע"ד להכריע דודאי טעמא דרשב"ג משום דחייש למיעוט המצוי ומשו"ה מחמיר לחלוטין אפי' באשת כהן ורבנן לא חיישי כלל. ולהלכה אנן מחמרינן כרשב"ג לא משום דחיישינן למיעוט המצוי דא"כ אשת כהן נמי אלא אנן חיישינן משום חומרא דערוה ובאשת כהן נהיגין להקל. ומשו"ה פריך שפיר לרשב"ג דחייש למיעוט המצוי מימהל היכי מהלינן ולמה לא ניחוש למיעוט המצוי:

ולפ"ז כדהוה בעי למימר כתנאי ופירש"י דרב אדא בר אהבה כתנאי הוא דלחד תנא נפל חי הוא. מ"מ לא תיקשי מימהל היכי מהלינן דלית לי' למיחוש למיעוט המצוי וכרבנן דרשב"ג. ועיין רשב"א דיש מפרשים קאי אדרשב"ג ולא אדרב אדא בר אהבה ולהנ"ל היינו הך. ולפ"ז למסקנא דאמר רבא דכ"ע מת הוא וכו' עיין רשב"א שהוא דוחק אלא שאמר כן לדברי ראב"א וה"ה ויותר מרווח דכ"ע חי הוא כחיותו של טרפה ומ"ס כטרפה שמטהר מטומאה ולא לאכילה ומ"ס שאני טרפה שיש במינו שעת הכשר אבל נפל לא ולעולם לכ"ע חיותו כחיותו של טרפה וחייבי' על חבורתו ומ"מ מימהל מהלינן דלא חיישינן למיעוט המצוי אלא מחמרינן במת משום חומרא דערוה אבל לא בחי. ובזה נתישבו דברי הרי"ף עיין חידושי רשב"א ותבין. ועד"ז י"ל עוד דהש"ס דפריך בפשיטות מימהל היכי מהלינן למאן דלא ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה אבל למאי דקי"ל כר' יוחנן בקידושין פ' ע"א דסמכינן מיעוטא לחזקה י"ל רשב"ג לא חייש להאי מיעוטא אלא היכי דמסייע לי' חזקה כגון בכור שאינו קדוש במעי אמו ובהמה דעלמא אינה קדושה עד שיקדישנה וכל כה"ג. אבל במילה אדרבא חזקתו שחייב למולו ולא חיישינן למיעוטא כה"ג וא"כ לא צריכין להך סברא דמחתך בשר בעלמא. והדרין לכללין דכ"ע חי הוא כחיותו של טרפה וכנ"ל. ועוד יש לעיין למ"ש שיטה מקובצת ב"ק מ"א דלענין רוב בני קיימין אין הולכין בממון אחר הרוב ומשו"ה אין פודין תוך ל' א"כ י"ל אם לא שהה רובא הוה ומ"מ אין פודין ומימהל שפיר מהלינן וצ"ל הקושי' לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב וא"כ למאי דקיי"ל כשמואל לא אמרינן מחתך בבשר ומיושב ג"כ הרי"ף וק"ל:

ובר מן דין עי"ל בישוב הרי"ף דהש"ס המו"ל ס' בן ז' אין מחללין משום דלענין פקוח נפש אין מחללין השבת עליו כמ"ש ב"י וד"מ יו"ד סוף סי' רס"ו אות ב'. וא"כ אין לנו למולו לכתחלה להכניסו לסכנת נפשות ויניחנו וימות עיין פירש"י יבמות פ' ע"ב דחיישינן לסכנתו ע"ש. והא דלא משני הכי משום דעיקור קושי' ש"ס אברייתא דערלתו ולא ספק דמוקמינן בספק בן ז' ספק בן ח' והוא ת"ק דר' יהודה שהוא ר' יוסי וס"ל בין השמשות כהרף עין וא"כ אמאי אין מוהלין אותו עכ"פ סמוך לבין השמשות מיד וכהרף עין אח"ז נעשה לו כל צרכיו בחול משו"ה אוקמי' כר"א דמכשירי מילה דבלא"ה האי תנא קמא אליבא דב"ש קאי דנולד מהול צריך להטיף ע"ש ור"א שמותי הוא ע"כ מוקי כר"א. וא"כ למאי דקיי"ל בה"ש תלתא ריבעי מיל בלא"ה א"ש דאין מחללין עלי' שבת מטעם פקוח נפש וא"ש הרי"ף:

ברם דא צריך להרמב"ם ותוס' ב"ק י"א ע"ב וס"פ הקומץ דבכור טריפה אין פודין אותו ודלא כרש"י שם א"כ אין ראיה מקרא דופדויו דלמא התם איכא תרי מיעוטא להחמיר מיעוט טריפות ומיעוט נפלים משא"כ במילה דפשוט דאפי' טריפה חייב למולו וליכא אלא חדא מיעוטא דנפלים ולא חיישינן. ולענין הולכין בממון אחר הרוב גבי פדיון בכור עמ"ש מ"ו הגאון הפלאה ספ"ק דכתובות:

הא לא שהה ספיקא הוה. מקשי' לפמ"ש ריטב"א בסוכה דהא דלא גזרו במילה משום שמא יעבירנו היינו טעמא משום דיום שמיני ודאי הוא משא"כ שופר ולולב דיו"ט ספק הוא ע"ש. וקשה הרי מילה נמי ספיקא הוא כבשמעתין. ולק"מ דהאי ספיקא דשמעתין ה"ל מדרבנן דחשו למיעוט המצוי אלא דפריך דה"ל לרבנן לאסור מילה בשבת משום מיעוט המצוי ומשני דמוהלין אותו ממ"נ ולא חשו למיעוט המצוי וממילא ליכא למימר משום שמא יעבירנו דהא רובא לאו נפלים נינהי:

איתמר יוצא דופן. הקשה בספר שמחת י״ט למופת הדור מהרי״ט אלגאזי נר״ו דביבמות דף ע״א דחיק לאשכוחי מילת זכריו דהוה בשעת אכילה ולא בשעת עשיה ופריק בגוונא דדחיקין טובא למה לא מוקי ביוצא דופן שנולד בין עשיה לאכילה דנימול מיד להך מאן דאמר הכא אלא שמע מינה דכולהי אמוראי דהתם לא סבירא להו דיוצא דופן נימול מיד. והקשה מזה על מה שכתב הרשב״א בשם רבינו יונה ע״ש. ואפשר לומר דלהך מאן דאמר דנימול מיד אין הכוונה שחייב למולו מיד אלא שיכול למולו מיד אבל חיוב עשה למולו מיד היכן מצינו. ולכאורה הכי מוכח דהרי רוב הפוסקים פוסקים לחומרא דנימול לשמנה ואינו דוחה שבת והרא״ש גם הוא פסק כן ואי סלקא אדעתך דחיוב למולו מיד והרי הרא״ש פסק דנימול תוך שמנה כשר וא״כ הוה ליה לפסוק לחומרא למולו מיד ממ״נ אי הלכה כמאן דאמר חייב למולו מיד שפיר עביד המצוה כתקנה ואי אין הלכה כמאן דאמר חייב למולו מיד רק בח׳ עכ״פ תוך שמנה כשר אלא וודאי דאפילו להך מאן דאמר אין חיוב למולו מיד רק רשאי ולכן פסק הרא״ש שפיר דעדיף טפי למולו בח׳ לקיים המצוה כתקנה אי הלכה כהך מאן דאמר אי כאידך מאן דאמר לא הפסדנו כלום דהא אין חיוב קודם חית ונמצא לפ״ז כיון דאין חיוב אפי' להך מ״ד להכי לא מוקי הגמרא ביבמות ביוצא דופן כיון דאין חיוב למולו לא מעכב. ואע״ג דהגמרא קאמר על ערלה שלא בזמנה ותסברא המול לו כל זכר והאי לאו בר מוהלי הוא. משמע דאי הוה בר מוהלי הוה מעכב אע״ג דלאו חיובא הוא לאלומי לקושיא הוא דנקיט הגמרא הכי דבאמת לאו בר מוהלי הוא אבל באמת אפי' אי הוה בר מוהלי רק דלא הוי חיוב אינו מעכב ובמס׳ יבמות אי״ה אכתוב יותר:

יש יליד בית. מגילת ספר לאוין נ"ט ע"א. דרך המלך ז' ע״א. ועיין על הסוגיא מרכבת המשנה ח״א פ״א דמילה ה״ג. חזון עובדיה ט״ו בארוכה. יצחק ירנן ל״ד ותוספות שם:

לקח שפחה ונתעברה אצלו. עיין ע״ז מ״ב ד״ה לידע אם זכר. נידה ט״ו ד״ה בשפחתו. יבמות ע״ד ד״ה ושפחה מנין:

בשלמא לר׳ חמא משכחת. שער המלך ח״ג י״ד ע״א. מחנה אפרים כ״ה ע״ב. ריח שדה בדרושים ה׳ ע״ג:

כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה. קרית מלך רב ח״א רי״ב ע״א:

כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל. התוספות במקומות הרבה סוברים דאף לר׳ שמעון בן גמליאל מן התורה הוא בחזקת חי רק מדרבנן הוא דחשבוהו לספק (והא דמייתי לימוד מקראי עיין לרשב"ץ ח״ג סימן נ״ז דהוקשה כן להשואל ולא תירץ לו כלום ומשמעות דבריו הוא דרבנן חולקין על דרש הפסוק והרי התוספות כתבו כן אף לר׳ שמעון בן גמליאל וצריך עיון) אלא שהתוספות נחלקו בטעם הדבר דביבמות דף ל״ו כתבו משום דהוה מיעוט המצוי כמו מים שאין להם סוף וגוסס דהחמירו (ולפי זה צריך לומר דאף במיעוט המצוי וחזקה שרי מדאורייתא ודלא כמו שכתב ר״ת ~בבכורת~ {נדצ"ל בבכורות} דמשנתאלמנה בחזקת יבום עומדת אף שהיא מעוברת כך כתב במשאת משה חלק א״ע סימן ל״ד ולדידי עדיין הדבר צריך תלמוד) מיהו לענין אבילות הקילו מיהו אפשר נמי לומר בכוונת התוספות ביבמות דלעולם מש"אל״ס {=== מים שאין להם סוף ===} מיעוט שאינו מצוי הוא כמ״ש גם בבכורות אלא דמתחילה כתבו דאין להקשות היכא החמירו חכמים במקום רוב לזה כתבו דמצינו שהחמירו חכמים במקום רוב כגון מים שאין להם סוף וגוסס אלא דלזה הקשו דבשלמא התם הטעם משום ערוה. וכתבו לתרץ דכאן הוי מיעוט המצוי ומעתה אסיק דרגא דכשם דבמקום ערוה החמירו במקום רוב אף במיעוט שאינו מצוי ה״ה שלא במקום ערוה החמירו על כל פנים במיעוט המצוי אמנם ברא״ש לא משמע כן וכן בתוספות בשאר מקומות וכ"כ בע״ז דף מ' דמהאי טעמא חייש רשב״ג משום דהוי מיעוט המצוי כמו מים שאין להם סוף וגוסס. וכן בנידה דף מ״ד כתבו טעמא משום דמיעוט נפלים שכיחא הרי שלשה מקומות שכתבו הטעם משום דמיעוט נפלים שכיחא (ועיין ספ"ק דב״מ ד״ה אסורא מממונא דשם מוכח מדבריהם דמים שאין להם סוף לא הוי מיעוט המצוי דאל״כ מאי הוכיחו מזה דבערוה נמי לא הלכו בתר רובא דילמא שאני התם משום דמיעוט המצוי הוא. ועיין מה שאכתוב שם אי״ה) אמנם ביבמות כתבו הטעם דאין הולכין אחר הרוב משום איסור ערוה שלא יאמרו שפיהק ומת (ויש לדקדק לפ״ז לל״ק דאביי דסבר דנפל מן הגג אפילו לרשב״ג חי הוא ורק בפיהק פליגי מאי איכא למימר הא לפ״ז צריך לומר דפיהוק מדרבנן או שצריך לומר לפ״ז דפיהוק הוי וודאי מדאורייתא ועל זה לא נחלקו רבנן וזה ילפינן מן ופדויו מבן כו׳ ואתי שפיר הקושיא שהקשיתי לעיל משם הרשב״ץ דעיקר קרא לפיהק אתא) וכן כתבו בבכורות דף כ׳. ובחולין דף י״ב. הרי שלשה כנגד שלשה אלא שבבכורות דף מ״ט ד״ה כיום שלפניו כתבו וא״ת וכו׳ יע״ש ומדדייקי מן התורה משמע דכוונת קושיתם כיון דמן התורה חי הוא למה לא יתחייב בפדיון. ועל זה כתבו דמיירי בפיהק ומת דלכ״ע לא הוי מן התורה בחזקת חי ושוב כתבו דאף בנפל מן הגג מיירי וכאן אתיא כרשב״ג ומשמע מזה דסבירא להו דאפילו לרשב״ג אפילו בנפל מן הגג לא הוי מן התורה בחזקת חי וזה סותר כל הששה מקומות שכתבתי שכתבו דאף לרשב״ג מן התורה בחזקת חי ורק רבנן החמירו כמו שכתבו הטעם:

איברא אף הרמב"ם נמי ס"ל דמן התורה הוא בחזקת חי ופשטא דמילתא משמע דאליבא דרבי שמעון בן גמליאל אמר ומ״מ אינו מוכרח דס״ל הכי ~איליבא~ {נדצ"ל אליבא} דר' שמעון בן גמליאל אלא דפסק לעת הצורך כרבנן. אבל הרי״ף סבר דספיקא דאורייתא הוא לרבי שמעון בן גמליאל וכמו שהוכיח מהרר"ש בקונטרס עגינות דף נ״ו וכן מוכח דעת הרמ״ה שהביא הטור באבן העזר בסימן קס״ד ועיין בב"ח שם ומ״ש דהטור אינו חולק עליו בכונס יבמתו ונמצא מעוברת הם דברים תמוהים דהא וודאי התו' והרא״ש חולקים על הרמ״ה וס״ל דאף לרבי שמעון בן גמליאל הוי מן התורה בחזקת חי ופשיטא דאם כנס מוציא ולפחות הוה ליה להטור להביא דעת הרא״ש אביו ולקושיות התו' למה ~נספק~ {נדצ"ל נסתפק} דנפל הוא ניזל בתר רובא ורוב נשים וולד מעליא ילדו כבר תירץ מהרר״ש לשיטת הרי״ף דע"כ לא אמרינן הכי אלא כשאין הוולד קמן אבל כשהוא לפנינו וחזינן ריעותא לא אמרינן הכי ע״ש ולפי זה דגם לרבי שמעון בן גמליאל הוי רק מדרבנן והיכא דלא חזינן ריעותא לכל הדעות כן הוא מתורץ מה שמקשים על הריטב״א שכתב בריש לולב וערבה דגבי מילה לא חיישינן שמא יעבירנו כיון דבקיאין בקביעי דירחא ואכתי קשה הא שמא ספק בן ח׳ הוא. אמנם מבואר שם בדברי הריטב"א דבמילה מדאורייתא חייב למולו ולא הוי ספק כלל משא״כ שופר ומגילה הוה ספק מדאורייתא ולפיכך גזרו. ועיין בתמים דעים סימן ע״ז. ועיין עוד בחידושי הריטב״א שנדפסו מחדש למסכת מגילה בספר מכתם לדוד החדש. ועיין על סוגיא דידן בני דוד ס״א ע״ד. מטה אשר ק״ז ולהלן. מלך שלם ח"ב י״ב ע"ב. בכורות כ׳ ד״ה חלב. חולין י״א ד״ה ודילמא. יבמות קי"ט ד״ה אמאי. ב"ק י״א ד״ה בכור ע"ז מ' ד״ה כל הצלמים:

כתב הרא״ש בסוגין ותמהני על האי פיסקא וכוונתו מבוארת שהקשה על הא דפסק הרי"ף הלכה כר' שמעון בן גמליאל הלא באמת אין הלכה כר׳ שמעון בן גמליאל אלא כרבנן וראיה דבאשת כהן אינה חולצת ורק לחומרא עבדינן כר' שמעון בן גמליאל. ועיין בתפארת שמואל שפירש גם כן דברי הרא״ש כן וכבר הוקשה קושיא זו לתוספות סוף ד"ה אם אשת כהן ותירצו דהא דאמר הלכה כר' שמעון בן גמליאל דוקא על אשת ישראל קאי וראיתי בספר קרבן נתנאל שנראה שהי׳ גורס בדברי הרא״ש במקום פיסקא ספיקא וקאי על מה שכתב הרי״ף לעיל מזה והגיה הק״נ גם בדברי הרא״ש הא לא שהא ספיקא הוה ועבדינן לחומרא דספיקא דאורייתא הוא ועל זה הקשה הרא״ש דמאי ספיקא הוא הא וודאי אסור לייבם דעבדינן לחומרא וביקש דרכים רבים ליישב דברי הרי״ף. וכל דבריו אחר המחילה אינן אלא ~תמה~ {נדצ"ל תימה} שזה ברור שמה שכתב הרי״ף על לא שהא ספיקא הוה לאו לפסק הלכה כתבו אלא לפרש דברי רשב״ג אתא דלדידיה דספיקא הוא הוה ספיקא דאורייתא ולגבי אבילות אפילו רשב״ג מיקל אבל הא דאסור לייבם לאו מטעם ספק הוא אלא משום דסמכינן אדרבנן:

שמנה ימים בבהמה אינו נפל. משנה למלך פ"ג דאיסורי מזבח ה״ח:

מגיסי הרב מהו׳ זעליג אוערבאך זצ״ל

תניא רבי שמעון בן גמליאל אומר כל ששהא למד יום באדם ~אין~ {צ"ל אינו} נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה כו׳ ופירש רש״י מדתלי קרא בהכי שמע מינה עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן עי״ש. והמפרשים מדקדקים שזה שפת יתר בדברי רש״י. ולפענ״ד נראה דרש״י כיון בזה לתרץ קושית תוספות בנידה דף מ״ד ע״ב שהקשו מאי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל כיון דליכא רעותא אמאי אין מתאבל עליו דרוב וולדות בני קיימא ותירצו דנפלים הוה מיעוטה דשכיחי ודבר ההווה עי״ש: ואם כן לפי שיטתם צריך לפרש קושית הש״ס בכאן מימהל היכא מהלינן דהוה להו לחכמים לאסור לחשוש למיעוט המצוי. וכך כתב בעבודת הגרשוני סימן צ׳ וזה דוחק. וכן כתב הט"ז בי״ד סימן קי״ז ובא״ח תקפ״ח דמה שהתירה התורה בפירוש אין כח ביד חכמים לאסרו משום גזירה ולכן לא אסרו מילה בשבת מטעם שמא יעביר התינוק ארבע אמות ברשות הרבים כיון דהתורה רבתה בפירוש. אמנם לדברי רש"י ניחא דכתב עכשיו נתברר כו' דהתורה רבתא בפירוש דגבי וולדות לא נסמוך על רוב ומקשה שפיר:

ובבכורות פ״ח במשנה ד׳ אמרינן אם מת בתוך שלשים יחזיר לו הכהן ה' סלעים וכתב רש״י דאיגלא מילתא דנפל הוא וכתבו התוספות דבחנם פירש כן דאפילו ידעינן שבן קיימא הוא נמי פטור דבבן חודש תלא רחמנא ע״ש. ולפי עניות דעתי רש״י אזיל לשיטתו דהתורה אמרה כאן דגבי וולדות לא ניזל בתר רובא. וזה הוא טעמא של דבר דמשום כך אמרה תורה שלא לפדות עד בן חודש משום חשש נפל והכל חד. וזה פשוט וק״ל. עד כאן מגיסי זצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ונתחדשה הלכה. דמי שאמו טמאה לידה נימול בח' ולא אחר: יוצא דופן. שנקרעת אמו: שתי ערלות. שני עורות זה על זה ואמרי לה שני גידין: אבל לשמנה ודאי מהלינן. ואע''ג דיוצא דופן אין אמו טמאה. לידה: הא בהא תליא. וחילול שבת תלי במילה לח' דמי שנימול לח' דוחה שבת ומי שאינו נימול לח' אינו דוחה השבת דכי כתיב וביום השמיני דילפינן מיניה ואפילו בשבת בנימול לח' כתיב: כתנאי. הא דרב אסי: ה''ג הא מילתא בשאלתות דרב אחאי כיצד לקח שפחה ואחר כך ילדה זהו מקנת כסף שנימול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחד לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית שנימול לח' רבי חמא אומר הטבילה ואחר כך ילדה זהו יליד בית שנימול לח' ילדה ואח''כ הטבילה זהו יליד בית שנימול לא' בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית כדקתני מקנת כסף שנימול לשמנה כגון שלקח שפחה ואחר כך ילדה נימול לא' נמי כגון שלקח שפחה וולדה עמה אלא לת''ק כו' ובספרים שלנו כתיב נימול לאחד נמי כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה ונראה בעיני דהא דלא גריס בשאלתות כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה משום דקשיא ליה מאי דוחקיה לאוקמיה בשני לקוחות ולשנויי גירסא דסיפא מרישא דקתני לקח שפחה וולדה זהו מקנת כסף שנימול לא': יש יליד בית שנימול לא' דתרי קראי כתיבי ביליד בית ומקנת כסף חד כתיב ביה ח' וחד לא כתיב ביה ח' (בראשית יז) המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך ולא מפרש ביה לח' ימים וכתיב (שם) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף ומסתברא דהאי דמפרש ביה לשמנה היינו היכא דדמי לישראל מעליא שנולד בביתו של ישראל משקנאו דדומיא דלכם בעינן דכתיב בההוא קרא ימול לכם כל זכר והדר יליד בית ומקנת כסף הלכך לקח שפחה מעוברת וילדה הרי זה מקנת כסף דגוף שלם הוא במעי אמו וקנאו שנימול לח' דדומיא דלכם הוא שנולד ברשותו של ישראל לקח שפחה וולדה עמה שכבר ילדתו ואע''פ שלא עברו עליו ח' ללידתו מלו. מיד כדכתיב המול ימול וגו' דלאו דומיא דלכם הוא לקח שפחה ונתעברה אצלו לא הוי עובר מקנת כסף אלא יליד בית שנימול לח' דדומיא דלכם הוא ולקמיה מפרש יליד בית שנימול לאחד אליבא דת''ק: רבי חמא אומר. הטבילה לשם עבדות וחלה עליה שם תורת שפחת ישראל דנתחייבה בכל מצות שהאשה חייבת בהן והויא טמאה לידה זהו יליד בית שנימול לח': ילדה והטבילה זהו יליד בית שנימול לאחד. דכל שאין אמו טמאה לידה אין ממתינין לו לח' כרב אסי: בשלמא לרבי חמא. דשני בין הטבילה ואחר כך ילדה לילדה ואח''כ הטבילה: משכחת לה. כולהו יליד בית נימול לאחד ילדה ואח''כ הטבילה יליד בית נימול לח' הטבילה ואח''כ ילדה ושניהם בשנתעברה אצלו דלא הוי מקנת כסף. מקנת כסף נימול לח' כגון שלקח שפחה מעוברת וילדה לאחר שהטבילה. מקנת כסף הנימול לא' כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה דכיון דאין לבעל העובר חלק באמו לאו דומיא דלכם הוא ה''ה נמי דמצי לפלוגי במקנת כסף בין ילדה ואחר כך הטבילה בין הטבילה ואחר כך ילדה ולמימר מקנת כסף נימול לא' כגון שלקח שפחה מעוברת ועוברה וילדה ואחר כך הטבילה אלא רבותא אשמעינן דאפילו בהטבילה ואח''כ ילדה משכחת לה והא דשני מקנת כסף נימול לא' לרבו חמא מלת''ק ולא אמר כגון שלקח שפחה וולדה עמה משום דאם כן ילדה קודם טבילה היא ומאי איריא נולד קודם שלקחה אפילו נולד משלקחה נמי לרבי חמא נימול לא': אלא יליד בית נימול לא' היכי משכחת לה. הא ודאי דומיא דלכם הוא הואיל ולאו בטומאת לידה תליא לדידיה: בלוקח שפחה לעוברה. ואפילו מישראל דהוי' טמאה לידה שכבר טבלה לאו דומיא דלכם הוא הואיל ואין לו חלק באמו: הניחא כו'. פלוגתא דר''ל ורבי יוחנן בבבא בתרא (דף קלו.): שלקחה על מנת שלא להטבילה. דלא שייכא בה תורת חיובא דמצות כלל דלאו דומיא דלכם הוא אבל לטומאת לידה לא חיישינן בילדה ואח''כ הטבילה: ופדויו. בבכור אדם כתיב: מבן חדש. מדתלי בהכי שמע מינה עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן: הא לא שהה. שלשים יום באדם ובבהמה ח' ימים ספיקא הוי הש''ס פריך עלה:

כתנאי יש יליד בית כו'. תימה היכי משמע ליה מתוך הך ברייתא דרבי חמא תלי טעמא בטומאת לידה לעולם אימא לך דסבר יוצא דופן נימול לח' והאי דמצריך טבילה בשפחה משום דבענין אחר אינה חשובה גיורת עד שתטבול כדנפקא לן ביבמות בפרק החולץ (דף מו.): כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה. פירש בקונטרס דהוי מצי למימר כגון שלקח שפחה מעוברת וילדה קודם טבילה אלא רבותא נקט דאפילו בטבלה ואח''כ ילדה משכחת לה מקנת כסף נימול לא' וקשה לר''י דא''כ ת''ק דלעיל ה''ל למינקט נמי הך רבותא ואמאי קאמר מקנת כסף נימול כו' אפילו לקח מעוברת נמי אלא שלקח זה שפחה וזה עוברה אלא ודאי לקח זה שפחה וזה עוברה הוי שפיר דומיא דלכם וכגירסת שאילתות דרב אחאי. נראה לר''י דגרס כגון שלקח שפחה וולדה עמה מיהו תימה לר''י דהוה מצי למינקט רבותא אפילו בלא ולדה עמה כגון שלקח שפחה מעוברת וילדה קודם טבילה וי''ל דניחא ליה למינקט כדקתני בברייתא במילתיה דת''ק ועוד אומר ר''י דמשום דהנך. קראי נימול לאחד ונימול לשמונה דיליד בית ומקנת כסף כתיבי בפרשת לך לך הלכך ניחא לאשכוחינהו בכה''ג דשייך קודם מתן תורה דלא הוה טבילה ואע''ג דיליד בית נימול לא' לר' חמא לא משכחת לה אלא אחר מתן תורה בילדה ואח''כ טבלה מיהו כל מה שיכול לקיים לפני מתן תורה מקיים: כגון שלקחה ע''מ שלא להטבילה. וכדמפר' ביבמות בפרק החולץ (דף מח:) דלקח על מנת שלא לגיירו יכול להשהותו הרבה: כל ששהה שלשים יום באדם וח' ימים בבהמה. אינן שוין דיום שמנה כלאחר שמנה כדמוכח לקמן דעבד להו עיגלא תילתא ביומא דשבעה וקאמר אי איתרחיתו עד לאורתא הוה אכלינן מיניה ויום שלשים כלפני שלשים כדתנן בבכורות בפ' יש בכור לנחלה (דף מט.) ואפילו רבי עקיבא דפליג לא קאמר אלא דמספקא אם הוא כלפני שלשים או כלאחר שלשים ולענין אבילות אפילו ר''ע מודה דהוה כלפני שלשים משום דהלכה כדברי המיקל באבל:

דף קלה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד