שבת קמז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמז - ב

ותו דייקינן: מכלל, דדוקא רחיצה אסורה לכתחלה. אבל להשתטף כל גופו בחמין על ידי ששופכן עליו, אפילו לכתחלה שפיר דמי, ומותר. ואף דאשכחן בהא פלוגתא, מתניתין מני רבי שמעון היא דמתיר.

דתניא: לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין ובין בצונן. דברי רבי מאיר.

ורבי שמעון מתיר, בין בחמין ובין בצונן.

רבי יהודה אומר: להשתטף בחמין אסור. אבל בצונן מותר.

שנינו במתניתין: ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות, לא יביאם בידו. אבל עשרה בני אדם מסתפגין אפילו באלונטית אחת ומביאין אותן בידן.

ומפרשינן: רישא רבותא קא משמע לן, וסיפא רבותא קא משמע לן.

רישא רבותא קא משמע לן, דאפילו הני עשר אלונטיות שנסתפג בהם אדם אחד בלבד, דלא נפישי בהו מיא - כיון דחד גברא הוא ואין מי שיזכירו מאיסור סחיטה, גזרו ביה משום דאתי לידי איסור סחיטה.

וסיפא רבותא קא משמע לן, דאפילו הני עשרה דמסתפגין באלונטית אחת, ונפישי בהו מיא - כיון דרבים נינהו, לא יבואו לידי סחיטה, משום דמדכרי אהדדי.

תנו רבנן: מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון הסמוכה לכותל המרחץ. ולא ימסרנה לאוליירין [בלנים]. מפני שחשודים הם על אותו דבר [על סחיטה בשבת].

רבי שמעון אומר: אפילו שמסתפג אדם באלונטית אחת, דנפישי בה מיא, הרי הוא מביאה בידו לתוך ביתו. ופליג אמתניתין, ולית ליה הך גזירה דסחיטה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: הלכתא מאי? כתנא דמתניתין, או כרבי שמעון?

אמר ליה רב יוסף: הלכה כרבי שמעון, ומותר להביא את האלונטית בידו לביתו. דהא רבי שמעון קאמר הכי. והא רבי סבירא ליה נמי הכי. והא שמואל פסק כוותיהו. והא רבי יוחנן פסק כוותיהו. וקמפרש ואזיל.

רבי שמעון מתיר, כהא דאמרן.

ואף רבי מתיר, כדתניא: אמר רבי: כשהיינו למדין תורה אצל רבי שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן ואלונטית. מחצר לגג, ומגג לקרפף, כדי שלא להוציא מרשות היחיד אחת לחברתה [ורבי שמעון לטעמיה, דאמר "אחד גגות ואחד חצירות וקרפיפות, כולן רשות אחת הן לטלטל מזו לזו". ואפילו אם הן של בעלים הרבה]. עד שהיינו מגיעין אצל המעיין שהיינו רוחצין בו.

ומסתמא לא היו מניחין את האלונטית במעיין, לפי שהוא מקום הפקר. אלא היו מחזירין אותה לביתם. אלמא, אית ליה לרבי דמותר להביאה בידו.

[ומוכח נמי דאף באדם אחד מותר. משום דמסתמא היה רבי שמעון הולך למרחץ עם תלמיד אחד בלבד. שהרי שנינו, "לא ירחץ תלמיד עם רבו. ואם היה רבו צריך לו "מותר". ומסתמא לא היה צריך ליותר מאחד. וכשהיו שבים לביתם היה התלמיד נושא את האלונטית לבדו. תוספות].

ואף שמואל סבר הכי, דהא אמר רב יהודה אמר שמואל: מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו.

ורבי יוחנן קאמר כן, דהא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הלכה, מסתפג אדם באלונטית, ומביאה בידו לתוך ביתו.

ותמהינן: וכי מי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. והא תנן: ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות, לא יביאם בידו. ומשנתנו בסתם נשנתה. ואיך פסק דלא כמתניתין?

ומשנינן: רבי יוחנן, ההוא דינא דמתניתין, כשיטת בן חכינאי מתני לה. ולא כסתם משנה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: האוליירין [בלנים] מביאין את בלרי [סדיני] הנשים, שהן מסתפגות בהן, לבי בני [בית מרחץ] בשבת, דרך רשות הרבים בדרך לבישה. ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן. דבלאו הכי לא הוי דרך מלבוש אלא דרך משוי.

סכניתא [סודר גדול שעוטף את הראש ותלוי בין הכתפים] - אמר רב אבין בר רב חסדא אמר רבי יוחנן: אם האדם יוצא בה בשבת, הרי הוא צריך לקשור את שני ראשיה זה בזה מלמטה. כדי שלא תפול מראשו. שאם תפול, ישאנה שלא בדרך מלבוש ^[1].

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: וצריך לקושרה למטה מהכתפיים.

אמר להו רבא לבני מחוזא: כי מעבריתו בשבת דרך רשות הרבים מאני [בגדים] לבני חילא שמוטל עליכם לשמשם, שרביבו בהו [שרבבו את שוליהם] למטה מהכתפיים. שלא יהיו מונחים על כתפיכם, אלא יראו כמלבוש.

שנינו במתניתין: סכין וממשמשין.

תנו רבנן: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כן כדרך שהוא עושה בחול.

והוינן בה: היכי עביד?

רבי חמא בר חנינא אמר: קודם סך את בני המעיים בשמן, ואחר כך ממשמש בהן. שבכך הוה שינוי מדרך שהוא עושה בחול. שבחול נוהגים לממשמש ואחר כך לסוך.

ורבי יוחנן אמר: סך וממשמש בבת אחת. ודוקא בהכי חשיב שינוי.

שנינו במתניתין: אבל לא מתעמלין.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסת [שם נהר שמימיו מלוחים] בשבת. מפני שהיא מעמלת [מחממת] את הגוף. והרי הוא מרפא את עצמו בכך. ואסור משום רפואה.

אמר רבי יהודה אמר רב: כל ימיה של דיומסת, שבהם היא מרפאת, אינן אלא עשרים ואחד יום בשנה. ו"עצרת" [חג השבועות] היא מן המנין של ימים אלו.

איבעיא להו: האם עצרת היא להאי גיסא, בתחלת עשרים ואחד יום אלו, או דעצרת היא להאי גיסא, לסוף עשרים ואחד יום?

ופשטינן: תא שמע, דאמר שמואל: כולהו שקייני [משקי הרפואה], מדיבחא [מפסח] ועד עצרתא מעלו לרפואה. אלמא, עצרת לסוף עשרים ואחד יום היא. שאז מסתיים הזמן המועיל של כל שיקויי הרפואה.

ודחינן: דלמא התם, בכולהו שקייני, מהני עד עצרת ותו לא, משום דכל כמה דקריר עלמא, מעלי טפי לרפואה. הלכך עד עצרת מהני ותו לא. אבל הכא, בקרקע דיומסת, הרי משום הבלא דאית בה הוא דמרפאת. וכיון דחמים עלמא, טפי מעלי לרפואה. הלכך, אית לן למימר, דמעצרת ועד עשרים ואחד יום שאחריה, מהני. שאז העולם חם ביותר.

אמר רבי חלבו: חמרא ד"פרוגייתא" [שם מדינה שיינה משובח], ומיא דנהר דיומסת, קיפחו את עשרת השבטים מישראל. שלפי שעסקו בתענוגות אלו, ולא עסקו בתורה, יצאו לתרבות רעה.

רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם [לפרוגייתא ולדיומסת]. אימשיך בתרייהו דיין פרוגיתא ומי דיומסת, ואיעקר תלמודיה ממנו שכחו.

כי הדר מהתם, אתא וקם למיקרי בספרא. בעא למיקרא את הפסוק "החדש הזה לכם". וקרא "החרש היה לבם".

בעו רבנן רחמי עליה, והדר אליו תלמודיה.

והיינו דתנן: רבי נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא [התורה] תבוא אחריך.

שאם תלמיד חכם אתה, אל תשב אלא במקום תלמידי חכמים. ואל תאמר: התלמידים יבואו אלי, ודי לי בכך. ולמה אהיה גולה?

שעל ידי שתשב במקום תורה, תלמידי החכמים חביריך, יקיימוה לתורה בידך.

ואל בינתך אל תשען. שלא תאמר, חכם גדול וזכרן אני. ואף כשאני עסוק במסכת זו לא תשתכח חברתה ממני. אלא סמוך על חביריך שיקיימוה בידך. וכשתשנה מסכת אחת, והם ישנו באותו זמן מסכת אחרת, תשמענה מהם. ותהא אף האחרת סדורה בפיך.

תנא: לא רבי נהוראי שמו, אלא רבי נחמיה שמו. ואמרי לה, רבי אלעזר בן ערך. ולמה נקרא שמו רבי נהוראי? - מפני שמנהיר עיני חכמים בהלכה.

שנינו במתניתין: אבל לא מתגררין.

תנו רבנן: אין גוררין את הגוף במגררת בשבת.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה, הרי הוא גוררו במגררת כדרכו, ואינו חושש.

רב שמואל בר רב יהודה, עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא, לגרר בה בשבת.

שנינו במתניתין: ואין יורדין לקורדימא.

והוינן בה: מאי טעמא?

ומשנינן: משום פיקא. שטיט של אותו נהר מחליק, ומתוך כך האדם הנכנס לשם נופל, ובגדיו נשורים במים. ויבוא לסחוט את בגדיו, ויעבור על איסור "מלבן" ^[2].

שנינו במתניתין: ואין עושין אפיקטויזין.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו דאסור, אלא באפיקטויזין שעל ידי סם. משום דדמי לרפואה, שאסרוה משום שחיקת סממנין. אבל להביא את עצמו להקאה ביד, על ידי שמכניסה לתוך גרונו, מותר. דבהכי לא מיחזי כרפואה ^[3].

תניא: רבי נחמיה אומר: אף בחול אסור לעשות אפיקטויזין, ואפילו ביד. מפני הפסד אוכלין שבמעיו. שמתוך כך הוא שוב רעב, וחוזר ואוכל.

שנינו במתניתין: ואין מעצבין את הקטן.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לפופי [לכורכו בבגדים ולקושרו בחגורה רחבה] לינוקא בשבת כדי שיתעצבו אבריו, שפיר דמי ומותר.

ומקשינן: והאנן תנן: אין מעצבין את הקטן. ואיך שרית ללפפו?

ומשנינן: התם במתניתין, איירי בחומרי [חוליות] השדרה. שאם נתפרקה אחת מהן, אסורלעצבה וולהחזירה למקומה, משום דמיחזי כבונה. ולאחר זמן איירי. אבל ביום לידתו, מותר. כדאיתא לעיל [קכט ב].

שנינו במתניתין: ואין מחזירין את השבר.

הערות

^[1] ובתוספות נסתפקו בזה, אם הוא משום דחיישינן דלמא יפריחנו הרוח, ואתי לאיתויי ברשות הרבים. או דהוא משום דהוי בגד דק מאד. ואינו נראה כמלבוש אלא על ידי קשר.

^[2] רש"י. והרמב"ם פירש, דאסור משום שהנכנס לשם מזיע מחמימות המים. והזיעה בשבת אסורה.

^[3] רש"י. ולעיל פירש דלאו משום רפואה הוא דאסור. אלא משום מתקן גברא.

להשתטף (לשטוף את עצמו שלא כדרך רחיצה) כל גופו במים חמים אפילו לכתחילה שפיר דמי [יפה הדבר, מותר]. ושואלים: מני [של מי היא משנה זו]? ומשיבים: לשיטת ר' שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא ישתטף אדם בשבת בין במים חמין בין בצונן, אלו דברי ר' מאיר. ר' שמעון מתיר בשני המקרים. ור' יהודה מחלק ולדעתו בחמין — אסור, בצונן — מותר.

א שנינו במשנה דובר בענין היתר ההסתפגות במגבת אחר הרחיצה בשבת והוסיפה המשנה: ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות. ומעירים על סגנון המשנה: רישא רבותא קא משמע לן וסיפא רבותא קא משמע לן [בראש, תחילת המשנה, חידוש השמיע לנו בסגנונו, ובסופה חידוש השמיע לנו]. ומפרטים: רישא רבותא קא משמע לן [בראש המשנה חידוש השמיע לנו] שנאמר בה "אפילו בעשר אלונטיות" וכוונת הדברים שאפילו הני דלא נפישי בהו מיא [אלה עשר אלונטיות שאין המים מרובים בהן], כיון דחד [שאדם אחד] הוא המסתפג — אתי [בא] לידי סחיטה, וסיפא רבותא קא משמע לן [ובסופה חידוש השמיע לנו] ששנינו שאפילו עשרה מותרים להסתפג במגבת אחת, הכוונה היא שאפילו הני דנפישי בהו מיא [אלה, עשרה אנשים שבכולם גם יחד מרובים בהם המים], כיון שרבים נינהו, מדכרי אהדדי [הם הרוחצים, מזכירים זה לזה] לא לסחוט, ולכן הותר הדבר.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מסתפג אדם בשבת באלונטית ומניחה בחלון שבכותל בית המרחץ. ולא ימסרנה לאוליירין (שמשי המרחץ), מפני שחשודים על אותו דבר שיסחטו את המגבות. ר' שמעון אומר: מסתפג באלונטית אחת ומביאה בידו לתוך ביתו ואין לחשוש שמא יסחוט.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הלכתא מאי [הלכה מה היא] לענין היתר הבאת המגבת לביתו אחר שנסתפג בה? אמר ליה [לו] רב יוסף: הא [הרי] ר' שמעון, הא [הרי] רבי, הא [הרי] שמואל, הא [הרי] ר' יוחנן שכולם מתירים.

ומפרטים: ר' שמעון — הא דאמרן [זו שאמרנו] שמתיר לרחוץ ולהסתפג ולהביאו לביתו. רבי — דתניא [שן שנינו בברייתא], אמר רבי : כשהיינו למדין תורה אצל ר' שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן ואלונטית מחצר לגג ומגג לקרפף (מקום מגודר כעין חצר), עד שהיינו מגיעין שלא דרך רשות הרבים אצל מעין שהיינו רוחצין בו, הרי שלדעתו מותר לקחת ולהחזיר אלונטית. שמואל — שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל במפורש: מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו. ר' יוחנן — שאמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: הלכה היא שמסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו.

ומקשים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן כלל בפסק ההלכה: הלכה כסתם משנה שלא צויין בה שם בעל ההלכה, ותנן [ובמשנתינו שנינו]: ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות ועם כל זה צויין במפורש שלא יביאם בידו! ומתרצים: שבגרסת ר' יוחנן לא היתה הלכה זו סתומה בלא שם אומרה אלא ההוא — כשיטת בן חכינאי מתני לה [היה שונה אותה], ודעת יחיד היא, שאין הלכה כמותו.

אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: האוליירין (הבלנים) מביאין בשבת את בלרי (בגדי הרחיצה) של הנשים לבי בני [לבית המרחץ], ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן, שיהיה זה כדרך לבוש ולא כנושא משא. וסכניתא שהיא כעין סודר גדול המונח גם על הכתף צריך לקשר שני ראשיה למטה שלא תיפול מעליו. ואמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן הכוונה היא שיש לקושרה למטה מן הכתפיים. וכעין זה אמר רבא לבני עירו מחוזא: כי מעבריתו מאני לבני חילא שרביבו בהו [כאשר אתם מעבירים בגדים עבור החיילים המתאכסנים בעיר שרבבו בהם, אותם] למטה מן הכתפים, שיהיו הבגדים מונחים כלבוש על נושאיהם.

ב שנינו במשנה שסכין בשמן וממשמשין ביד את הגוף. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת ואין בכך משום רפואה, ובלבד שישנה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ושואלים: היכי עביד [כיצד עושה] בשבת? ר' חמא בר חנינא אמר: סך שמן קודם ואחר כך ממשמש. ור' יוחנן אמר: סך וממשמש בבת אחת.

ג שנינו במשנה: אבל לא מתעמלין בשבת. אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: אסור לעמוד בקרקעיתה של מרחץ המרפא דיומסת בשבת מפני שמעמלת ומרפא אפילו אם אינו רוחץ ומתעמל. אמר רב יהודה שכך אמר רב: כל ימיה של דיומסת שיפה לרחוץ שם לרפואה עשרים ואחד יום ועצרת (חג שבועות) מן המנין. איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידים]: עצרת להאי גיסא [לצד זה, בתחילה], או להאי גיסא [לצד זה, בסוף]? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר שמואל: כולהו שקייני מדיבחא ועד עצרתא מעלו [כל שיקויי הרפואה מן הפסח ועד העצרת הם מעולים], ומכאן נלמד שאף הרחיצה בדיומסת זמנה לפני עצרת! ודוחים: דילמא התם [שמא שם, ברפואות] הוא כך כיון שכל כמה דקריר עלמא מעלי [שקריר העולם, מעולה יותר], אבל הכא [כאן, במרחץ] שמשום הבלא [חום] הוא, ואם כן כיון דחמים עלמא טפי מעלי [כיון שחם העולם, מעולה יותר], ושמא טוב יותר לרחוץ אחר חג השבועות.

ואגב הזכרת דיומסת מביאים את מה שאמר ר' חלבו: חמרא דפרוגייתא ומיא [היין של פריגיה והמים] של דיומסת הם שקיפחו את עשרת השבטים מישראל, שבני אותם שבטים נמשכו אחרי תענוגות השתיה והמרחצאות ולא עסקו בתורה.

מסופר שר' אלעזר בן ערך איקלע להתם הזדמן לשם], לפריגיה ודיומסת, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה [נמשך אחריהם ונעקר, נשתכח ממנו תלמודו]. כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא [כאשר חזר ובא, עמד לקרוא בספר התורה והיה צריך לקרוא] "החדש הזה לכם" וכל כך נשתכח ממנו, שכמעט שכח את צורת האותיות ובמקום מילים אלה אמר "החרש היה לבם". בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה [בקשו חכמים רחמים עליו וחזר תלמודו].

והיינו דתנן [וזהו ששנינו במשנה], ר' נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך, שכן אם תהיה במקום תורה, חבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען. תנא [שנינו]: לא ר' נהוראי שמו האמיתי, אלא ר' נחמיה שמו. ואמרי לה [ויש אומרים] שר' אלעזר בן ערך שמו. והדברים שאמר היו מתוך נסיונו, משום ששכח את תלמודו כיון שלא רצה לגלות למקום תורה. ולמה נקרא שמו ר' נהוראי? — כינוי הוא לו, שמנהיר (מאיר) עיני חכמים בהלכה.

ד שנינו במשנה: אבל לא מתגררין בשבת. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: אין גוררין במגררת בשבת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה — גורר כדרכו במגררת ואינו חושש. רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא [עשתה לו אמו מגררת של כסף] לשבת, כדי לעשות שינוי.

עוד שנינו במשנה שאין יורדין לקורדימא (נהר טובעני מלא בוץ). ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום פיקא [הבוץ], שקרוב לוודאי שיחליק ויפול לתוכו, ויבוא לידי סחיטה ורחיצה.

עוד שנינו במשנה: ואין עושין אפיקטויזין (אמצעי הקאה) בשבת. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו שאסור אלא בסם שהוא כדרך רפואה, אבל אם מביא עצמו להקאה להקיא ביד — מותר. תניא [שנויה ברייתא], ר' נחמיה אומר: אף בחול אם אינו זקוק לכך לרפואה אסור להביא לידי הקאה מפני הפסד אוכלין.

עוד שנינו במשנה: ואין מעצבין את התינוק הקטן ליישר את עצמותיו בשבת. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: לפופי ינוקא [חיתול התינוק בחוזקה] בשבת שפיר דמי [יפה הדבר, מותר] ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: אין מעצבין! ומשיבים: התם בחומרי [שם במשנה מדובר בעצמות] השדרה דמיחזי [שנראה] כבונה אם מיישר אותן, ובכגון זה אכן אסור.

עוד שנינו במשנה: ואין מחזירין את השבר בשבת למקומו. אמר ר' חנא בגדתאה [מבגדד] שכך אמר שמואל:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that rinsing one’s entire body by pouring water on it rather than bathing in the standard fashion may well be done even ab initio. The Gemara asks: According to whose opinion is our mishna? The Gemara answers: It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as it was taught in a baraita: One may not rinse himself on Shabbat, neither with hot water nor with cold water; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon permits rinsing one’s body even with hot water. Rabbi Yehuda says that there is a distinction: With hot water it is prohibited and with cold water it is permitted.

The mishna addressed the permissibility of drying oneself with a towel after bathing on Shabbat, and added the phrase: And dried himself off even with ten towels. The Gemara comments on the formulation of the mishna: The first clause teaches us a novel concept, and the latter clause teaches us a novel concept. The Gemara explains: The first clause: One who…dried himself even with ten towels may not carry them, teaches us a novel concept, that the prohibition applies even to these towels, which do not have much water absorbed in them. The reason for this is that since he is one person, he may come to squeeze them. And the latter clause teaches us a novel concept, that even these ten people may carry the towel that they have all used, despite the fact that they have absorbed much water and the towel is very wet. The reason for this is that since they are many people, they remind each other not to wring the towel.

The Sages taught in a baraita: One may dry himself with a towel on Shabbat and leave it in the window of the bathhouse; and one may not give it to the bath attendants, because they are suspect in this matter of wringing out towels. Rabbi Shimon says: One may dry himself with a single towel and carry it in his hand into his home, and there is no concern lest he wring out the water.

Abaye said to Rav Yosef: What is the halakha with regard to carrying a towel home after using it to dry himself? Rav Yosef said to him: There is Rabbi Shimon, there is Rabbi Yehuda HaNasi, there is Shmuel, and there is Rabbi Yoḥanan, all of whom permit it.

The Gemara elaborates: Rabbi Shimon rules leniently, as we have already stated that he permits bathing and drying oneself with a towel and then bringing it home. Rabbi Yehuda HaNasi agrees, as it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: When we would study Torah with Rabbi Shimon in Tekoa, we would carry oil and towels from the courtyard to the roof and from the roof into an enclosure similar to a courtyard until we reached the spring in which we would bathe, without passing through a public domain. In Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion, it is permitted to carry a towel both before and after using it to dry oneself. Shmuel is also lenient, as Rav Yehuda said that Shmuel said explicitly: One may dry himself with a towel and carry it in his hand into his home. Rabbi Yoḥanan is also lenient, as Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is that one may dry himself with a towel and carry it in his hand into his house.

The Gemara challenges this last point: And did Rabbi Yoḥanan really say that? Didn’t Rabbi Yoḥanan state a principle that the halakha is in accordance with an unattributed mishna, in which the name of the tanna who issued the rulings does not appear? And we learned explicitly in our mishna, which is unattributed, that if one bathed and dried himself even with ten towels, he may not carry them in his hand. The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan’s version of the mishna does not teach this halakha unattributed; rather, it teaches it in accordance with the opinion of ben Ḥakhinai, which is the opinion of an individual Sage that is not the accepted halakha.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Bath attendants may bring women’s bathing garments [balarei] to the bathhouse on Shabbat as long as they cover their heads and the majority of their bodies with them, so that they are being worn rather than carried. With regard to the large scarf that is worn draped over one’s shoulders, one must tie its two ends together below so that it will not fall. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: This means that one must tie it below the shoulders. In a similar vein, Rava said to the inhabitants of his city, Meḥoza: When you transport clothing for the soldiers who are staying in the city, extend them beneath your shoulders so that you will wear them like a garment and not simply carry them.

We learned in the mishna: One may smear oil and rub a person’s body by hand on Shabbat. The Sages taught in a baraita: One may smear oil on and rub his intestinal area on Shabbat, and it is not a prohibited form of healing, provided he does not do so in the manner in which he does during the week. The Gemara asks: How then does one do this on Shabbat? Rabbi Ḥama bar Ḥanina said: One first smears oil and afterward rubs the body. And Rabbi Yoḥanan said: One smears oil and rubs simultaneously.

The mishna taught: However, one may not exert himself on Shabbat. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is prohibited to stand on the floor of the therapeutic bathhouse of Deyomset on Shabbat, because it warms and heals even if one is not bathing or exerting himself. Rav Yehuda said that Rav said: The entire period that bathing in Deyomset is therapeutic is twenty-one days; and Shavuot is included. The Gemara raises a dilemma: Is Shavuot on this side, at the beginning, of the twenty-one-day period, or on this side, at the end, of the twenty-one days? Come and hear a resolution to this dilemma from that which Shmuel said: All medicinal drinks are effective from Passover to Shavuot; apparently, the waters of the Deyomset are therapeutic in the time period leading up to Shavuot. The Gemara rejects this proof: Perhaps there, with regard to medicinal drinks, it is so, because the cooler the world, the better these drinks heal; however, here, with regard to bathing, the therapeutic effect is due to the heat, and therefore the warmer the world, the better. The time period during which bathing is effective would only begin with Shavuot.

Apropos Deyomset, the Gemara cites that Rabbi Ḥelbo said: The wine of Phrygia [Perugaita] and the water of the Deyomset deprived Israel of the ten lost tribes. Because the members of these tribes were attracted to the pleasures of wine and bathing and did not occupy themselves with Torah, they were lost to the Jewish people.

The Gemara relates that once Rabbi Elazar ben Arakh happened to come there, to Phrygia and Deyomset, and he was drawn after them, and his Torah learning was forgotten. When he returned, he stood to read from a Torah scroll and was supposed to read the verse: “This month shall be for you [haḥodesh hazeh lakhem]” (Exodus 12:2), but he had forgotten so much that he could barely remember how to read the Hebrew letters, and instead he read: Have their hearts become deaf [haḥeresh haya libbam], interchanging the similar letters reish for dalet, yod for zayin, and beit for khaf. The Sages prayed and asked for God to have mercy on him, and his learning was restored.

And that is what we learned in a mishna that Rabbi Nehorai says: Exile yourself to a place of Torah and do not say that it will follow you, as if you are in a place of Torah, your colleagues will establish it in your hands, and do not rely on your understanding alone. It was taught: Rabbi Nehorai was not his name, but rather Rabbi Neḥemya was his name; and some say that Rabbi Elazar ben Arakh was his name and his statement was based on the personal experience of forgetting his Torah due to his failure to exile himself to a place of Torah. And why was he called Rabbi Nehorai? It was because he would illuminate [manhir] the eyes of the Sages in halakha.

The mishna taught: However, one may not scrape off the oil on Shabbat. The Sages taught in a baraita: One may not scrape his body with a scraper on Shabbat. Rabban Shimon ben Gamliel says: If one’s feet were dirty with mortar and excrement he may scrape them in the usual manner with a scraper and need not be concerned about violating a prohibition. Rav Shmuel bar Yehuda’s mother made him a silver scraper to use on Shabbat to distinguish it from a weekday.

The mishna also taught that one may not enter a swampy river full of mud on Shabbat. The Gemara explains: What is the reason for this? Due to the mud, as it is likely that one will slip and fall and come to violate the prohibitions of bathing and wringing out his clothes.

We also learned in the mishna that one may not make a drug to induce vomiting on Shabbat. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They only taught that this is prohibited with a drug, which is considered a medicine; however, inducing vomiting by hand is permitted. It was taught in a baraita that Rabbi Neḥemya says: Even during the week, if one need not vomit for medical reasons, it is prohibited to induce vomiting because it causes loss of food.

And we learned in the mishna that one may not align a young infant’s bones in order to straighten them on Shabbat. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to swaddling an infant on Shabbat, one may well do so. The Gemara challenges this statement: Didn’t we learn in the mishna that one may not align an infant’s bones? The Gemara answers: There, the mishna is referring to the bones, vertebrae, of the spine, because straightening them appears like the prohibited labor of building.

We also learned in the mishna that one may not reset a break in a bone on Shabbat. Rav Ḥana of Baghdad said that Shmuel said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אוקימנא למתני' הרוחץ בחמין דיעבד אבל לכתחלה לרחוץ בחמין אסור. ולהשתטף בחמין נמי אפי' כל גופו מותר כר"ש דתניא לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן דברי ר"מ. ור"ש מתיר. ר' יהודה אומר בחמין אסור ובצונן מותר. אע"פ דתנינן סתמא כר"ש לית הלכתא כוותיה דהא בפירוש נמי תנינן סתמא כוותיה (לעיל שבת דף לח). מעשה שעשו אנשי טבריא כו' (ואע"ג דאמר עולא הלכה כאנשי טבריא הא אמר ליה רב נחמן תברינהו לסילונייהו אנשי טבריא) ואוקימנא כר"ש. ופסקי' בגמרי' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה ודקדק רב יוסף על רבה בר בר חנה וא"ל בפירוש שמיעא לך דהלכתא כר' יהודה או מכללא אמרתיה. א"ל בפירוש שמיעא ליה. וכיון דפסק ר' יוחנן בפירוש הלכה כר' יהודה כוותיה עבדינן:
ומסתפג אפי' בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו ואע"פ שאין בהם מים מרובין.

דכיון דחד הוא. דלמא מינשי ועביד סחיטה. אבל אם היו ב"א הרבה אפילו אם מסתפגין כולן באלונטית אחת והיא שרוי במים כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי ולא אתו לידי סחיטה. ומותר להביאה בידים בחצר או מן הגג וכדומה לו מקום שמותר לו לטלטל:
אוליירין הם השמשים בני אדם הנכנסין במרחץ והן חשודין בזמה שמא יטמאו לונטיות זו בשכבת זרעם.

א"ל אביי לרב יוסף והלכתא מאי כו' והלכתא כי הא דא"ר חייא בר רבה א"ר יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו. ומקשינן עלה הא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן מסתפג אדם אפילו בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו. ומפרקי' מתני' ר' יוחנן לא תאני לה סתמא.

אלא כבן חכינאי מתני לה. בתלמוד א"י בפ' כירה ר' חנניה בן עקיבא התיר הבאת לונטיות:
סכינתאי א"ר אבין בר רב חסדא א"ר יוחנן צריך לקשר ב' ראשיה למטה.

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן למטה מכתפים. וכן זה שאמר רבא לבני מחוזא כי מעבריתו מני דבני חילא שרביבו להו למטה מכתפים. שלא להראות משא בכתף:
בלרין נשים לבי בני. פי' דהא קן של נשים כשמביאין להן האוליירין במרחץ לא התירו אלא עד שיתכסה בהן ראשו ורובו:

סכין וממשמשין והלכתא כר' יוחנן דאמר סך וממשמש בבת אחת והוא משמוש ביד בקלות.

אבל לא מתעמלין. פי' פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן וכן רגליהן ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור. וכן אסור לעמוד בשבת בקרקעיתה של דיומסת מפני שמעמלת ומרפאה:

חמרא דפרוגתא יין של פרוגיתא והוא שם מקום ומיא דרמיסת גם הוא שם מקום. כלומר יין של פרגיתא ומיא של דיומסת טובים הם וערבין ונמשך לב שותה אותן בהן ואינו רוצה להניחם ומתאחד שם ואותן מקומות אין בהן בני תורה והמתאחר שם זמן הרבה מתקפח ושכח תלמודו.

אבל לא מתגרדין. גירוד זה הוא חיכוך בכלי כי הא דתנן רבנן אין גורדין במגרת בשבת רשבג"א אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורד כדרכו ואינו חושש. רב ושמואל בר יהודה עבדא ליה אמיה מגרדתא דכספא להתחכך בה:

אין יורדין לקירומא. ס"א לפילומא פי' בקעה ויש שם מים ותחתיו טיט כמו טפל. ואם יבקע ויטבע בו אינו יכול לעלות עד שמתקבצין הרבה ב"א ומעלין אותו משם. יש מי שאומרים הרוחץ באותה בקעה מצטנן ואותן המים משלשלין בני מעיו. וזה פי' ביקא. פי' אפיקטויזין קיא.

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא בסם שהוא אסור אבל ביד מותר.

ואין מעצבין את הקטן כו'. פי' מושכין אבריו של קטן ומיישב בידו חוליות של שזירה אחת על חברתה וזהו עיצוב מלשון עצבון:
לפופי ינוקא לחבר אברים של תינוק. וכדתרגם ויחבר ולפיף:

ואין מחזירין את השבר אמר רב הונא בגדתאה אמר שמואל מחזירין את השבר.

הא דתני' ר' נחמי' אומר אף בחול אסור משום הפסד אוכלין. פי' רבינו הגדול ז"ל דוקא בדלא מצטער ועביד כדי לאכול הרכה לפיכך אסור אבל היכי דמצטער שרי דהפסד דגופי' עדיף ואפילו ליכא חולי והיינו דר' יוחנן דאמר ביד מותר אלמא ליכא משום הפסד אוכלין ומשמע לי' דל"פ רבנן עלי' דר' נחמי וברוך שבחר בדבריה' שזו מדה מגונה ביותר ואינו נאה לזרע קדש:

תני' ר' נחמי' אומר אף בחול אסור משום הפסד אוכלין. פי' רבינו הגדול ז"ל דוקא בדלא מצטער ועביד כדי לאכול הרכה לפיכך אסור אבל היכי דמצטער שרי דהפסד דגופי' עדיף ואפילו ליכא חולי והיינו דר' יוחנן דאמר ביד מותר אלמא ליכא משום הפסד אוכלין ומשמע לי' דל"פ רבנן עלי' דר' נחמי וברוך שבחר בדבריה' שזו מדה מגונה ביותר ואינו נאה לזרע קדש:

הא דאמרינן: רבי היא דתניא אמר רבי כשהיינו למדין תורה אצל ר"ש כו'. איכא למידק ומאי ראיה והא התם אחריני הוו בהדיה, וכדתניא היינו מעלין שמן ואלונטית, ולא אסרו אלא ביחיד. ותירצו בתוס' ז"ל דמסתמא כיון דסבירא ליה כותיה בחצר וגג וקרפף שהוא כרשות אחד, מסתמא הוא הדין נמי דסבירא ליה כותיה בהא נמי וביחיד היה מביאו. ולי נראה דכיון שהיה עמו לא היו נוהגין בפניו שלא כדבריו שלא לכבוש את המלכה עמו בבית.

אין יורדין לקורדימא והוא שם נהר וענינה שיש שם טיט הרבה בקרקעיתה והיורד שם אותו טיט דבק בו ולפעמים טובע לשם ומזקיק שאר בני אדם להעלותו ושמא יכשלו להביאו וי"א שאותם המים משלשלין ויתבטל עונג שבת והוא שאמרו במקום אחר שאין רוחצין בשבת במי משרה הבאושים ובמים הרעים מפני בטול עונג שבת ואם עולה לו מיד אפי' יש לו חטטים בראשו מותר וכן אמרו בגמ' שאסור לעמוד בקרקעיתה של דמסית והוא שם נהר מפני שהיא מעמלת ר"ל מחממת ומרפאה מתוך מליחותה:

ואין עושין אפיקטויזין ופי' בגמ' דוקא בסם אבל ביד ר"ל להכניס אצבעו לתוך גרונו כדי שיקיא מותר וכל שעושה כן שלא לצורך אלא להריק את האצטומכא ליתן מקום לאכילה הבאה ולפנות ישן מפני חדש אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין אלא יאכל לכשיתעכל אבל לצורך כגון שמצטער לגסות אכילתו ומקיא אוכלים שבבטנו כדי להתרפות מותר בשבת ביד ובחול אף ע"י אפיקטויזין:

אין מעצבין את הקטן ר"ל תקונו ויישוב עצמותיו זה עם זה מלשון ידיך עצבוני ויתבאר בגמ' דוקא בקשרי השדרה מפני שנראה כבונה אבל שאר הגוף ואיבריו מותר והוא מה שאמרו לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי ודברים אלו לאחר זמן הא ביום הלידה הרי אמרו כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת ואין מחזירין את השבר ר"ל עצם שנשבר ונישוף ממקומו ומ"מ בגמ' התבאר שמחזירין ומ"מ נפרקה ידו או רגלו ר"ל שנשמט מפרק שלו לא יטרפם להשתטף על מקום השבר לבדו אחר שאין שם סכנה שנראה כמכוין לרפואה ולא רוחץ כל גופו ואם נתרפא נתרפא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא חוץ מחזרת השבר כמו שביארנו ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו ומה שהביאו גדולי הפוסקים כאן מענין לחישת נחשים ועקרבים ושאלה בשדים והעברת כלי הראוי לטלטלו על גבי העין בשבת כבר כתבנוה במקומה באחרון של סנהדרין:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

ר' שמעון אומר מסתפג אדם באלנטית ומביאה בידו לתוך ביתו אי קשיא והא הכא רישא דקתני' הרוחץ מכלל דלהשתטף מותר סתם כר' שמעון וסיפא דלא יביאננה בידו סתם כרבנן דפליגי עלי' דר' שמעון ואמאי לא אקשי תלמודא הכא. ותירץ. רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי כדאקשי ותירץ בריש מסכת שבועות תשובה התם דרישא וסיפא הוא פלוגתא דר' עקיבא ור' ישמעאל דר"ע אית לי' בשבועות שתים שהן ארבע ור"י ל"ל ובידועת הטומא' ר"ע ל"ל ור"י אית לי' משום הכי איצטריך לי' למימר רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי אבל הכא דברישא פליג ר' יהודא על ר"ש ובסיפא פליגי עלי' רבנן י"ל כולה מתני' רבנן היא ובשיטוף ס"ל כר"ש:

אמר רבב"ח א"ר יוחנן לפופי ינוקא בשבת שפיר דמי פי' דר' יוחנן אתא כרב דאמרן לעיל בשלהי פרק מפנין אמר רבה בר אבוה אמר רב כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחי' בשבת כו' עד והחתל לא החתלת מיכן שמלפפין את הולד בשבת: בחומרי שדרה דמיחזי כי בונה פירש המורה ולאחר זמן מיירי דאי ביום לידה הא אמרן בפ' מפנין כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחי' בשבת ואינו נ"ל דהתם לא אמרי' אלא מכין שמלפפין את הולד בשבת אבל מעצבין לא אמר ש"מ דאף ביום לידה אסור ואסוכי ינוקא דפליגי בי' רב נחמן ורב ששת בריש כל הכלים אנו צריכין לומר שהוא פחות ממעצבין:

בד"ה דתניא כו' גרסינן לקמן בפ' שואל תלמידו כו' עכ"ל וכל הענין בלשון יחיד שנכנס אחריו בקש כו' אמר לו ול"ג שנכנסו ובקשו ואמר להם וק"ל:

בד"ה אין מעצבין את הקטן פי' בשלהי במה אשה עכ"ל ובתוס' שלפנינו אינו שם אבל הוא בתוס' בריש פ' כל הכלים ע"ש:

חמרא דפרוגיתא כו'. מפורש קצת בקרא שנאמר השותים במזרקי יין וגו' לכן עתה יגלו וגו' דשתו אותו דרך הנאה כמפורש פ' במה אשה:

החודש הזה לכם כו'. כאן התחיל לפי שהיא מצוה ראשונה בתורה כמ"ש ר"י לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ואמר דאיעקר תלמודיה ואמר החרש היה לבם דהיינו הרי"ש במקום ד' והב' במקום כ' שהם קרובים להתחלף במכתב בצורתן כדאמרי' פ' הבונה וכצ"ל י' במקום ז' קרובים קצת כדאמרי' שם כו' ונפל טעות זה בפיו לפי ענינו שנעשה לבו לב אבן וחרש מלהבין אחרי אשר היה לבו כמעיין המתגבר בחבורו לחכמים:

הוי גולה למקום כו' שחביריך יקיימוה כו'. עיין פירש"י ועיין ברע"ב פ"א:

גמ' עצרת להאי גיסא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה סכניתא כו' עטוף בו צריך לקשר כו' הד"א:

בד"ה כי מעבריתו מאני לבני חילא כו' כצ"ל:

בד"ה הוי גולה כו' למה אהיה גולה כצ"ל והס"ד:

בד"ה משום פיקא טיט של אותו נהר כו'. נ"ב וכתב הרא"ש לפירוש רש"י הוא מלשון פיק ברכים. בד"ה בחומרי כו' בפ' תוכחה דיחזקאל עושין לחיה בשבת כצ"ל:

גמרא משום פיקא. עי' פירש"י והוא מלשון ופיק ברכים (נחום ב יא):

גמ' אמר החרש היה לבם. נ"ב נזדמן לו שבוש זה לרמז על עשרת השבטים שמשכו ביין את בשרם על כן הקשיח לבם מיראת ה' ותורתו ונעשו כתרשים בשר:

חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית, קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִּשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד רעות שתים אלה נרמז בשמם, כי פְרוֹגִיתָא נקרא למפרע אתי גורף, כלומר על ידי יין זה אתי כח השכחה שהוא גורף כל הלימוד מלב האדם ומשליכו בחוץ. ושם דְיוֹמְסִית נחלק לשתים שהם דיו מסית, ותיבת 'דיו' בהפוך 'דוי' רצונו לומר במים אלו יש חולי שהוא דוי המסית האדם לעזוב לימוד התורה ולילך אחר תאות התענוגים.

אִימְשִׁיךְ בַּתְרַיְהוּ, אִיעַקַר תַּלְמוּדֵיהּ. הנה כאן הביא הש"ס המעשה בקיצור אך במדרש רבא בקהלת על פסוק (קהלת ז׳:ז׳, פסקה טו) כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם, איתא וזה לשונו: חמישה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים היו יושבין לפניו. כשנפטר הלכו ליבנה, והלך ר' אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונוה יפה, המתין להם [ר' אלעזר לחבריו] שיבואו אצלו, ולא באו! כיון שלא באו ביקש לילך אצלם, ולא הניחתו אשתו, אמרה: מי צריך למי? אמר לה: הן צריכין לי. אמרה לו: חמת העכברים - מי דרכו לילך אצל מי, העכברים אצל החמת או החמת אצל העכברים? שמע לה וישב לו עד ששכח תלמודו. מאחר זמן באו אצלו שאלו אותו: פת חיטין או פת שעורים - מי טוב אוכלה בלפתן? [=האם טוב לאוכלה בלפתן?] ולא ידע להשיבן! עיין שם. ולפי זה אשתו גרמה בעצתה שישכח תלמודו, ולכן פיה הכשילה לעשות המשל בפת ועכברים, והמשילה אותו לפת ולחכמים במחילת כבודם לעכברים שהם אחוזים במקור השכחה, דלכך האוכל מאכל שאכלו עכברים גורם לו שכחה, והוא שמע ושתק ולא מיחה בה, לכך כח השכחה הדבוק בעכברים נדבק בו ושכח תלמודו על ידי היין, כי כל יין מפקח ויין פרוגיתא משכח! וכן האשה יש עזר לבעלה, ויש צרעת לבעלה, ואותה אשה היתה לו 'צרעת' שהיא 'עצר ת' שעצרה ומנעה אותו מן ת' שהיא תורה. ולכן כשבאו אצלו החכמים אחר זה שאלו אותו שאלה אחת שיבין בה סיבת מניעתם שלא באו אצלו ללמוד תורה במקום שיושב בו, והיינו כי חיטין אין בהם קליפה, ולזה ידמה לימוד שאין בו תערובת מן עונג הגשמי ההבליי, אך שעורים שיש בהם קליפה קשורה בהם ידמו לתערובת זו, ואם היו באים ללמוד אצלו במקום עונג יפה היה דומה לימודם לפת שעורים ולא לפת חיטים. ומה שגרם לו הרחיצה במים דיומסית גם כן לשכח תלמודו, דאיתא באבות על רבי יוחנן בן זכאי שהיה מונה שבח חמשה תלמידים, דאמר בשבח של ר' אלעזר בן ערך שהוא כמעין המתגבר, ופירש רבינו יונה ז"ל שהיה בעל סברה ומחדש דברים מדעתו עיין שם, נמצא היה כמעין שמתגבר מניה וביה כן הוא מניה וביה מתגבר ומתרבה, ולכן עתה שנטה אחר מעין המתגבר בחמריות דוקא, לא מבעיא שאיבד אותו כח המעיין המתגבר בתורה שהיה לו מכבר, אלא אפילו מעט מים כדי שתייה של תינוקות של בית רבן שהוא לימוד המקרא בלבד אין בידו, עד שחזר לו השם יתברך כל חכמתו על ידי תפלה של חכמים. ונראה לי לכך נזדמנה הטעות שלו בפרשה של חודש ניסן שבו נעשו נסים לישראל, ובו יש השבת אבדה מדי שנה בשנה בבירור נצוצי קדושה, דלכך מברכים בו ברכת האילנות, שזה היה לו לסימן טוב שגם לו יעשה הקב"ה נס ותחזור אבידתו אליו. ונראה לרמוז עוד כי הוא טעה באותיות 'דזך' [הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם - הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם] שהניח במקומם אותיות 'רבי' בטעות, רמזו לו מן השמים כי עתה ששכח תלמודו נמצא קוראין אותו 'רבי' [212] בטעות. גם נמצא הוסיף על מספר 'דזך' [31] מספר 'פסולה' [181], לרמוז כי פסולה זאת הקריאה שקרא עתה, ומי גרם לו זה המים של אותו מקום אשר מילא תאותו בהם, לכך מַיִם במילואם [מם יוד מם = 180] עם הכולל הם מספר 'פסולה' [181] שהוסיף על מספר 'דזך' [31] ותחת תיבת הַחֹדֶשׁ שהוא לשון חידוש המורה על חידושי תורה שהיה מחדש, הנה עתה קראה 'חֶרֶשׁ' לשון חרישות, שאינו יכול לשמוע אפילו מה שאומרים אחרים, ותחת תיבת הַזֶּה המורה על דבר בעין וקים קראה 'הָיְתָה' שמורה על דבר שכבר חמק ועבר ואיננו עתה, ותחת לָכֶם שהוא אותיות 'מֶלֶךְ' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק זה הדא הוא דכתיב (משלי ח, טו) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, כן הוא היה רב רבנן דמאן מלכי רבנן, קראה 'לִבָּם' שהוא בהפוך אתון 'בלם' הרומז לבלימת פה, ומן השמים נתגלגלו לפניו טעיות אלו כדי שיצטער ויהיה צערו כפרה עליו, ואז בסיוע תפלת חכמים שבה אבידתו שחזרה חכמתו אליו והיה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וגרם על ידו בדבר זה מוסר השכל לתלמידי חכמים וזכות הרבים תלוי בו זכותו יגן בעדינו אמן כן יהי רצון.

שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה. יש להקשות הוה ליה למימר בַּהֲלָכוֹת לשון רבים? ונראה לי בס"ד כי הֲלָכָה במילוי כזה ה"א למ"ד כ"ף ה"ה, אותיות המלוי בלבד שהם עומדים בתוך אותיות הפשוט של הלכה הם פֶּה אָדָם, כי על ידי שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים מאיר פֶּה שלהם, על דרך שאמרו באורים ותומים אורים שמאירים את דבריהם, כי עיני חכמים הוא השכל שלהם ויאיר השכל הנקרא בשם עינים כְּפֶּה של האדם כשמוציא הדברים בפיו, ובזכות זה שהיה מאיר עיני חכמים נתקבלה תפלת החכמים עליו אחר כך. ולכן כאשר ראה שקרה לו זה הדבר אז שנה אחר כך לתלמידיו (אבות ד, יד) הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ כאשר אמרתי אני, וגם אל תחשוב שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ כאשר עשו לי בתפילתם, שהתפללו עלי והחזירו לי תלמודי, כי ענין שלי שאני, מפני שכבר טרחתי תחלה והנהרתי עיניהם בהלכה לכך כשהתפללו עלי קבל הקב"ה תפילתם באותו זכות, אבל אתה (משלי ג, ה) אֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן, שלא תאמר שמא גם אני זכיתי רבים והנהרתי עיניהם בְּבִינָה של תורה שתגין עלי, זאת אַל תִּשָּׁעֵן בכך, כי מי יודע מה היה לך עון כזה, ומי יודע אם יש לך זכות מספיק בדבר זה.

גמ' אמר החרש היה לבם. עי' דבר נחמד בקרנים בליקוטים שבסוף הספר:

רש"י ד"ה אלא בסם וכו' משום שחיקת סמנין. ע"ל דף קכג ע"ב ברש"י ד"ה אפיקטויזין:

גמרא לא שנו אלא בסם דדמי לרפואה.
קשה ' לי, מסוגיא דלעיל (דף קכג ע"א) מנא אמינא לה דתנן אין עושין אפיקטוזין כו' פירש"י ולא לרפואה וכו' ואע"ג דלא גזר ביה משום שחיקת סממנים כו', הרי דאין הטעם משום רפואה אלא מטעם מתקן, ומשמע דאפילו ביד אסור, דהא ר"נ למד מזה דאסובי ינוקי אסור דהוא ביד, ור"ש לא פליג עליה, אלא מטעם דהתם לאו אורחי' וכו' וצ"ע:

כשהיינו לומדין תורה וכו'. עמ"ש תוס' וצ"ל לדבריהם כשהיה רבי נושא אלונטית לבדו ולא הי' ר' שמעון נושא עמו אע"ג דהלך עמו והשגיח עליו לא מהני. ומזה ראי' למ"ש בש"ע סי' רע"ה דבעי' שילמדו שנים בספר אחד ע"ש:

תנא לא נהוראי שמו עי' הגי' הנכונה בס' תורת חיים בעירובין י"ג ע"ב:

כולהו שקייני מדיבחא ועד עצרתא וכו'. ר"א בן ערך איעקר תלמודי' קם למיקרי בסיפרא בעא למיקרא החדש הזה לכם אמר החרש הי' לבם (תחת החדש הזה לכם) מדיבחא ועד עצרתא היינו חדש אייר והרמז פסוק כי "אני "יהוה "רופאיך ר"ת איר בחד י' ו"אויבי "ישובו "יבושו "רגע הוא בשני יודי"ן שהמזמור מדבר כשהי' דוד חולה ונתרפא:

קם למיקרי בספרא. כ' בספרים בשם הגאון מו"ה שמשון אסטרפאל זצ"ל דשר של שכחה ריב שמו ושם הממונה על הזכרון דזך גימט' אל ואותיות שניות של הח"דש ה"זה ל"כם דז"ך ונתהפך לו באותיות רי"ב הח"רש ה"יה ל"בם ע"ש. ונראה דטומאת מצרים שהוא קפ"א כדאמרי' במרור שצריך למתקו בחרוסת משום קפא כמבואר פ' ע"פ ואם תוסיף מספר קפ"א על דז"ך עולה רי"ב שהוא שכחה כנ"ל וכשנגאלו מטומאת מצרים והסר מהם השכחה כדכתיב למען תזכור את יום צאתך אז נאמר להם הח"דש ה"זה ל"כם שהוא שם הזכרון כנ"ל. והנה היו במצרים רד"ו שנים ושר המשקים שכח את יוסף ב' שנים כפירש"י סוף פ' וישב ולולי כן היו יורדים למצרים ב' שנים קודם והיו שם רי"ב שנים ושלט בהם השכחה לעולם ח"ו וה' סבב ששכח שר המשקים נמצא ע"י שכחתו נזכרו ישראל וזכרו הם זכר ימות עולם. וזה מרומז ולא זכ"ר שר המשקים את יוסף וישכחהו דייקא אבל ישראל נזכרו לטובה:

אשר נתן תורה מורשה. היה בעזרתינו בפרק עשרים ושלשה אנא מלך ישראל וגואל. תהיה בעזרתינו בפרק השואל:

ר' אלעזר בן ערך אקלע וכו' החרש היה לבם וכו'. פירש הרב הקדוש מהר"ר שמשון מאסטרפולי דיש קליפה להשכיח הלמוד שמה ריב ויש לה תר"ה חיילות כמנין אדר"ת וכתוב על מצח משיח בן דוד כד"ת לבטלה ור' אלעזר בן ערך שלט בו קליפה זו ולכך טעה וקרא החרש היה לבם וטעה ושינה לקרות באותיות ריב וגם החרש היה לבם גימט' תר"ה שהם חיילותיה אך החדש הזה לכם גימט' כד"ת שהוא המבטלה והוא נלכד וקרא החרש היה לבם שיש ריב באותיות אמצעיות ששינה והוא גימט' תר"ה ששלטו בו הקליפה הנז' וחיילותיה. זהו בירור דברי הרב הנזכר ובילקוט ראובני פ' תולדות ובלקוטים שבסוף ס' קרנים הביאו דרך הנז' ויש שם טעיות. ואני בעניי אמרתי איזה ציצים ופרחים בהקדמה זו בספרי הקטן פני דוד על התורה פ' בא ע"ש:

ואמרי לה ר' אלעזר ן' ערך שמו וכו' בס' לב אריה פ' חקת במאמר כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שאומר אליעזר בני אומר עגלה בת שנתה וכו' כתב משם הרב מהר"ר ישראל מלאדמר דר"מ הוא ר' אלעזר בן ערך וז"ש אלעזר בני אומר עגלה וכו' ע"ש באורך ועמהם הסליחה של הרב ישראל והרב המחבר כי הא דעגלה בת שנתה הוא ר' אליעזר הגדול תלמיד ריב"ז חבירו של ר' אלעזר ן' ערך והוא סתם ר' אליעזר דמתני' וזו משנה בפרה בשם ר' אליעזר ביו"ד והיינו דקאמר שם האחד אליעזר. גם ר"מ אינו ר' אלעזר בן ערך דר"מ תלמיד ר"ע תלמידו של ר"א. ור' אלעזר בן ערך חבריה דרבא דרביה דר"מ. ומה שאמרו בש"ס בעירובין כי הכא ואמרי לה ר' אלעזר בן ערך שמו וכו' ומקמיה הכי אמרו לה ר"מ שמו אלא ר' נהוראי וכו' אין כונת הש"ס כמו שחשבו וכבר האריך בזה הרב ס' יוחסין והסכים לדבריו הרב עטרת ראש דף יו"ד ע"ש ובהקדמת מהר"ם מלובלין ודוק: [ועיין מ"ש הרב סדר הדורות ריש אות ן' שהאריך בזה והביא כמה מפרשים אך לא זכר מהקדמת שו"ת מהר"ם מלובלין ע"ש באורך ועיין מה שרמזתי לקמן בערובין דף י"ג ודוק הטב]:

אסור ~לישב בקרקע~ {צ"ל לעמוד בקרקעיתה} של דיומסית. עיין ע״ז י״ז ד״ה בימוסאות:

בעי למקרי החדש הזה לכם. משכנות יעקב קל״ו ע"א:

רשי׳ לא שנו אלא בסם. יצחק ירנן ס״ב ע"א:

רש״י ד״ה לפופי. אדמת קדש ח״א ז׳ ע"ב:

רש״י ד"ה בחומרי שדרה. זרע אמת בחדושים סימן י"א:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ' דלהשתטף. שופכן על גופו דלאו דרך רחיצה היא שרי לכתחילה אפי' בחמין: סיפא. אבל עשרה בני אדם כו': ומניחה בחלון. הסמוכה לכותל המרחץ: לאוליירין. בלנים: על אותו דבר. סחיטה: הא רבי והא ר''ש כו'. הרי כל אלו שמתירין: מחצר לגג כו'. ר''ש לטעמיה דאמר בעירובין (דף עד.) אחד גגות אחד חצירות וא' קרפיפות כולן רשות אחת הן לטלטל מזה לזה ואפילו של בעלים הרבה: עד שהיינו מגיעין כו'. ומסתמא לא היו מניחין אותה על המעין במקום הפקר: כבן חכינאי מתני לה. דברי בן חכינאי מסיים בה ולאו סתמא: האוליירין. בלנין: מביאין בלרי נשים. סדינים שהנשים מסתפגין בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ: סכניתא. סודר גדול שתלוי לו בין כתפיו וראשו עטוף בו: צריך לקשור שני ראשיה. זה בזה שלא תפול מראשו: כי מעבריתו מאני לבני חילא. כשתביאו בגדי העובדי כוכבי' בני החיל המוטלי' עליכם לשמשן ואתם מביאים להם בשבת דרך רשות הרבים: שרביבו בהו למטה מכתפיים. שלא יהיו שוליהם מונחים בכתפיהם אלא משוכי' למטה שיהא נראה לבוש: סך ואח''כ ממשמש. [דקסבר] בחול ממשמש ואחר כך סך: דיומסית. שם נהר שמימיו מלוחים: שמעמלת. מחממת: ומרפא. שהטיט מלוח: כל ימיה. ימי רפואתה: להאי גיסא כו'. מתחלת הימים או בסוף: שקייני. משקין לרפואה: מדבחא לעצרת. אלמא עצרת בסוף: חמרא דפרוגיתא. שם מדינה שיינה משובח: קפחו עשרת השבטים. שהיו בעלי הנאה ועסוקים בכך ולא היו עוסקים בתורה ויצאו לתרבות רעה: להתם. לפורגיתא ודיומסית: אימשיך בתרייהו. אחר היין והרחיצה: איעקר תלמודיה. נעקר תלמודו ושכחו: החרש. היה לבם: הוי גולה למקום תורה. אם ת''ח אתה אל תשב אלא במקום ת''ח חברך ואל תאמר תלמידים הם יבואו אלי ודי לי בכך למה אהיה גולה: שחביריך יקיימוה בידך. שתהא רגיל אצלם וכשתשנה מסכת אחת והם אחרת תשמענה ותהא סדורה בפיך ואל תשתכח הימנה: ואל בינתך אל תשען. לומר חכם גדול אני וזכרן וכשאחזור פרק זה או מסכת זו לא תשתכח חברתה ממני: מגררת. אשטריי''ל ואדם מגרר בה: מגירתא דכספא. לשבת: משום פיקא. טיט של אותו נהר מחליק ובגדי האדם נישורין במים כשהוא נופל ואתי לידי סחיטה: אלא בסם. דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנין: אבל ביד. להכניס יד לתוך גרונו עד שיקיא מותר: מפני הפסד אוכלין. שבמעיו ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל: לפופי. אונמלוטי''א כמו שעושי' לקטן שיתיישבו אבריו ולא יתעקם: בחומרי שדרה. חוליות של שדרה שנתפרקה אחת מהן ולאחר זמן קמיירי דאי ביום לידה אמרי' (לעיל דף קכט:) כל האמור בפ' תוכחה דיחזקאל עושין לחיה בשבת:

דתניא א''ר כשהיינו למדין תורה כו'. מסתמא יחידי היה שלא היה אלא אחד מתלמידיו עמו כשהיה רוחץ כדתניא במקום שנהגו (פסחים דף נא.) שלא ירחוץ תלמיד עם רבו ואם היה רבו צריך לו מותר ומסתמא ר''ש לא היה צריך אלא לאחד כשהיה רוחץ וכשהיו שבים לביתם היה התלמיד נושא האלונטית בפני עצמה שר''ש לא היה נושא עמו דהא ס''ל שיחיד מותר להביאה ולא חיישינן לסחיטה והא דקאמר היינו ר''ל כל אחד ואחד בפני עצמו כשהיה מגיע יומו לשמש רבו ולעיל בפ' כירה (דף מ:) גרסינן מעשה בתלמיד של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ויש ספרים דגרסי תלמידיו ואיננו ובכל הספרים גרסי לקמן בפרק שואל (דף קנא:) תלמידו. מ''ר: צריך לקשר שני ראשיה למטה. בגיטין בפ' הנזקין (דף נט.) מפרש דסכניתא הוא בגד דק דאמרינן סוכני וחומר כי אמגוזא ופלגא דאמגוזא ומשום הכי צריך לקשר שני ראשיה למטה שלא יפריחנו מעליו הרוח ואתי לאתויי או משום דנראה כעין משוי לפי שהוא דק מאד ואינו נראה מלבוש אא''כ נראה קשור: אין מעצבין את הקטן. פירשנו [בריש כל הכלים] (דף קכ''ג.) ד''ה אסובי:

דף קמז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד