דף ג - א
ומתרצינן: אמרי, יאמרו הרואים את העבודה דלמא באמת זו חטאת העוף היא, ואף שהוא עושה בה מיצוי כעולה יתכן שזהו מיצוי דבתר הזאה היא וכבר היתה ההזאה, והרי מיצוי הדם גם למעלה כשר, דאמר מר: מיצה דמה של חטאת העוף בכל מקום במזבח - כשרה. ואם כן אין מעשיה מוכיחין.
ומקשינן: חטאת העוף שהזה את דמה למטה כדינה, אך לשם עולת העוף - תרצה, דהרי מעשיה מוכיחין עליה דחטאת עוף היא ולא עולה, דאי עולת העוף היא, למעלה הוי עביד לה, וגם מיצוי הוי עביד לה ולא הזאה, שהרי אין בעולת העוף הזאה כלל?
ומתרצינן: הכי נמי, באמת מודה רבי שמעון באופן כזה שהקרבן כשר אלא "לפי שאין המנחות דומות לזבחים" קאמר, והיינו דווקא לזבחים אינם דומות ולא לעופות, דזבחים מעשיהם שווים בכל עבודותיהם. אבל עופות יש שמעשיהן שונים ובכך העופות דומין למנחות, הלכך, בכהאי גוונא שהזה דם חטאת העוף למטה לשם עולת העוף - עלתה לשם חובה שהרי מעשיה מוכיחין שחטאת היא.
ומקשינן: קרבנות קדשי קדשים - שהדין הוא לשחטם בצפון העזרה, ששחטן בצפון לשם קרבנות קדשים קלים שדינן שנשחטים בדרום העזרה - לירצו ויעלו לבעלים לחובה, שהרי מעשיהן מוכיחין עליהם דקדשי קדשים נינהו, דאי קדשים קלים הם, בדרום הוי עביד להו כדינם?
ומתרצינן: אימור דאמר רחמנא שדינם של קדשים קלים בדרום, היינו שאפשר לשחטן אף בדרום. אבל בדרום דווקא ולא ישחטם בצפון, מי אמר רחמנא!? והראיה שבאמת הכוונה אף לדרום אבל ודאי שגם בצפון כשר, דתנן "קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה". ואם כן, השחיטה בצפון אינה "מעשיה מוכיחין".
ומקשינן: קדשים קלים ששחטן בדרום לשם קדשי קדשים, שדינן לישחט רק בצפון, לירצו ויעלו לחובה, שהרי מעשיהן מוכיחין עליהם דקדשים קלים נינהו. דאי קדשי קדשים נינהו, בצפון הוי עביד להו, כדינם?
ומתרצינן: אמרי, יאמרו האנשים שיראו את המעשה, באמת קדשי קדשים נינהו, ומה שנשחטים בדרום, מיעבר הוא דעבר הוא עובר על הדין ושחט להו בדרום שלא כדינם. אבל אין זה מעשיה מוכיחין.
ומקשינן: אי הכי שאומרים סברא שיאמרו הרואים שהוא עובר על הדין, גם במחבת לשם מרחשת שאמרנו לעיל דעולה לשם חובה משום דמעשיה מוכיחין עליה, נמי נאמר האי כיון דקא קמיץ לה למנחתו שנעשתה במחבת למרחשת - במחשבה לשם מרחשת, אמר - יאמרו האנשים הרואים האי זה המביא את המנחה במרחשת נדר - אכן נדר מנחת מרחשת, והא דמייתי לה במחבת, דמרחשת היא, שנדר לשם מרחשת, ומעבר הוא דעבר על דינה ואתייה במחבת ומביאה במחבת שלא כדין. אבל אין מעשיה מוכיחין?
ודחינן: התם - כשהביא במחבת וחשב לשם מרחשת, על כרחך מנחת מחבת היא, דכי נמי במרחשת נדר, דאף אם נדר מנחת מרחשת, כי - כאשר - מייתי לה במחבת - מחבת הויא, נעשית ממילא למנחת מחבת, כדתנן, האומר הרי עלי להביא במחבת והביא במרחשת, או האומר הרי עלי במרחשת והביא במחבת, הדין הוא מה שהביא הביא ואם הביא בפועל במחבת - הויא מנחת מחבת, וידי נדרו לא יצא שהרי לא הביא כנדרו ואם כן נמצא שעל כרחך מנחת מחבת היא, וכשחשב בה לשם מרחשת הרי מעשיה מוכיחין עליה שהיא מנחת מחבת ולא מנחת מרחשת.
ומקשינן: אכתי במחבת לשם מרחשת אין מעשיה מוכיחין דמנחת מחבת היא, כי יאמרו הרואים שבאמת לשם מרחשת נדר, והוא עובר על הדין ומביאה במחבת ועושה אותה לשם מרחשת, ואף שאמרנו שהדין הוא שהיא מחבת, יתכן אופן שמרחשת היא, ודלמא מנחה "זו" אביא במרחשת אמר, ובאופן כזה היא מנחת מרחשת אף כשמביאה במחבת, כדתנן, מנחה זו להביא במחבת והביא במרחשת, או במרחשת והביא במחבת, הרי זו פסולה!
ומפרקינן: לרבנן שאומרים כך במשנה הכי נמי אפשר להקשות כך דאין מעשיה מוכיחין, אבל הרי אנו דנים אליבא דרבי שמעון, ולרבי שמעון, כיון דאמר רבי שמעון במשנה שם "האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת אף ידי נדרו יצא", אלמא סובר דקביעותא דמנא - קביעות הכלי - ולא כלום הוא אין לה חשיבות, ולא שנא אמר "זו" ולא שנא אמר הרי "עלי", הילכך אם מביאה במחבת - מחבת היא, וכי קמיץ לה לשם מרחשת מחשבה ניכרת היא ומעשיה מוכיחין. [9]
ומקשינן: עולה שבאה רק מזכר, ששחט לשם חטאת שסתם חטאת בנקבה - תרצה, דהא ניכר שהיא עולה, כיון דהאי דינה בזכר, והאי דינה בנקבה?
ומתרצינן: כיון דאיכא שעיר נשיא דאף על פי שחטאת הוא - זכר הוא, לא ידיע לא ניכר הדבר, כיון שיאמרו זו חטאת, ושעיר נשיא הוא.
ומקשינן: ואכתי, אמר הריני שוחטה לשם חטאת יחיד מאי איכא למימר, הרי ודאי ניכר בקרבן שהוא אינו חטאת יחיד, שהרי חטאת יחיד באה דווקא בנקבה!? [10]
ותו, ועוד קשה מהמקרה ההפוך, חטאת יחיד ששחטה לשם עולה, תרצה, דהרי חטאת יחיד בנקבה, ועולה דווקא בזכר, ואין עולה באה נקבה כלל?
ומפרקינן: הדבר אינו ניכר, כי מקום נקבותה של רחל מיכסיא מכוסה באליה - בזנבה ולא ניכר שזו נקבה.
ומקשינן: התינח היכא דאייתי כבשה, דאז באמת לא ניכר. אבל היכא דאייתי שעירה שאין לה זנב, מאי איכא למימר? הרי ניכר שהיא נקבה?
ומפרקינן: אלא, צריך לומר תירוץ אחר, ההבדל בין זכרים לנקבות לאו אדעתייהו דאינשי, אנשים אינם נותנים דעתם להבחין בזה, ולכן זה לא נחשב שהדבר ניכר.
ומקשינן: קרבן פסח ששחטו לשם קרבן אשם, לירצי, שהרי ניכר הדבר, דהאי - קרבן פסח - צריך להביאו בן שנה, והאי, אשם, צריך להביאו בן שתיים?
ומתרצינן: כיון דאיכא אשם נזיר ואשם מצורע שאף הם באים בן שנה, לא פסיקא ליה - לא מוכח שהקרבן הזה הוא לא אשם אלא פסח, כי יתכן שזה אשם נזיר או אשם מצורע.
ומקשינן: אכתי היכא דשחט קרבן פסח בן שנה ואמר הריני שוחטו לשום אשם גזילות ולשום אשם מעילות - שדינן להביא בני שנתיים - מאי איכא למימר, הרי באופן כזה ודאי ניכר הדבר, שזהו פסח, וירצה?
ותו, עוד יש להקשות מהמקרה ההפוך, אשם גזילות ואשם מעילות שדינן להביא בני שנתיים, ששחטן לשום פסח שדינו דווקא בן שנה - לירצו, שהרי ודאי ניכר הדבר דפסח בן שנה, והני - אשם גזילות ואשם מעילות - בן שתי שנים?
ומפרקינן: אלא צריך לומר תירוץ אחר, ההבדל בין בן שנה לבין בן שתי שנים לאו אדעתייהו דאינשי, אין האנשים מבדילים בזה, דהרי איכא בן שנה גדול דמיחזי שנראה כבן שתיים, ואיכא בן שתיים קטן דמחזי כבן שנה.
ומקשינן: שעיר עזים של חטאת או עולה או שלמים ששחטו לשם אשם לירצי, שהרי אשם בא רק מן הכבשים או מן האילים, ואם כן ניכר הדבר שהוא אינו אשם, דהאי - קרבן אשם, בא מן הכבשים שיש להם צמר, והאי - שעיר - יש לו שיער?
ומתרצינן: אמרי - יאמרו הרואים, יתכן שזה אשם, וזה לא שעיר עזים אלא דיכרא אוכמא הוא, איל שחור הוא, וראוי אף לאשם [וסתם שעירים שחורים הם ולכן נקט "אוכמא"], ואם כן לא ניכר הדבר בזה שהביא שעיר, שהרי הוא דומה לאיל שכשר לאשם.
ומקשינן: עגל ופר חטאת [כגון פר שמביא כהן משיח שחטא] ששחטן לשם פסח - או - אשם לירצו, שהרי ניכר הדבר, דעגל ופר בפסח ואשם ליכא אלא באין רק מן הצאן?
הערות
[9] יש לדון אם אמר "הרי עלי מנחה מן המחבת או מן המרחשת", והביא את המנחה במחבת אך קמצה לשם מרחשת, האם עלו לבעלים לשם חובה או לא? והחזון איש כתב שלא יעלו לבעלים לחובה, כי מכיון שהביא את המנחה במחבת, והלך ועקר במחשבתו את המחבת, וחשב בה לשם מרחשת, הרי מנחה זו הופכת לנדבה, ואינה עולה לו.
[10] בכתבי הגרי"ז הקשה איך שייך להתפיס על מחשבה כזו, והרי שם הקרבן הוא חטאת לבד, ואין שם מיוחד לחטאת יחיד.
לא דף ג' דאי עולת העוף היא למעלה הוה עביד לה ומיצוי הוה עביד לה, - נקט הש"ס שתים, היינו היכרא דמקום, והיכרא דפעולה, והיינו משום דבעינן דתתבטל המחשבה לגמרי, משום דכיון דשתי מחשבות נמי פוסלת, וכמו שכתבנו לעיל, -- ואין זה ענין להא דחריבה לשם בלולה, - דשאני התם דכיון דהמעשה בגוף הדבר היפך דבריו, - משא"כ באופן שאין המעשה רק מצד הדין, להכי בעינן שני שינויים, - ובזה יש ליישב הא דלא פריך הש"ס ממליקת חטאת, כמו שהקשו התוס'. - והיינו דכיון דאין במליקה שינוי בגוף המעשה, רק השינוי מצד דיני חטאת גרידא, להכי אם לא הוי שני שינויים, לא דנין בזה הא דמעשה מוכחת.
לב תוד"ה לא שנא וכו' אלא חריבה לשם בלולה, אמרי הא בלולה היא ומיעבר הוא דעבר, יעוי"ש, - ונראה גם בזה כיון דעושה פעולתו היפך דבריו, אין לנו לומר דטועה בדין, כיון דהמעשה בעצמותה מעידה אהיפך, - ואין זה ענין לכל הני דחשיב הש"ס שאין זה אלא שינוי בדין.-
לג ד"ה אמר וכו' וא"ת אכתי אמרי דמיעבר עבר, ומייתי לי' לבן שנה וכו' והביאו בן שנה כשרה וכו, יעוי"ש, - וקשה לפי מה שכתבו התוס' זבחים קט"ו ע"א ד"ה או דמוקמי לברייתא זו בשלא לשמו דוקא, - משא"כ בלשמו פסול באופן זה.
בדין מיצוי בחטאה"ע ובעלה"ע
א כתב הרמב"ם בפ"ט מביאת מקדש ה"ג וז"ל כיצד על הזריקה בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות הדם, בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות קרבנות המצורע וכו' יעוי"ש, והנה מקור הדין מברייתא ביומא כ"ד שחשיב שם עבודות שזר חייב עליהן מיתה, אבל תמוה טובא מדוע השמיט הא דמיצוי הדם דעולה"ע דחשיב שם התנא דזר חייב עלי' מיתה, - והנה מרן כתב וז"ל ודע ששנו עוד שם בברייתא המזה בחטאה"ע והממצה ויש לתמוה למה השמיט רבינו ממצה, [ וכוונת רבינו הכס"מ מדוע השמיט לגמרי הא דממצה וכוונתו ג"כ למיצוי דעולה"ע] ואפשר דמשמע לי' דבכלל אחת מכל הזיות הדם היא, עכ"ל, ולכאורה אין זה מספיק דמדוע שינה הרמב"ם מדברי התנא דחשיב להדיא הא דממצה, - עוד קשה טובא דע"כ לשיטת הרמב"ם יש שני חיובים בהא דחטאה"ע, והיינו דיש לחייב לזר מיתה בין על ההזאה בין על המיצוי, וכאשר יבואר, והי' לרבינו להודיענו דין זה, - והיינו דהנה קשה מדוע לא שנה התנא שם כחיוב זר הא דממצה בחטאה"ע, וכמו שהקשו בזה התוסי"ש וז"ל והמזה בחטאה"ע ה"נ הומ"ל והמוצה בחטאה"ע אלא דפליגי בה אמוראי בפ' שני דמעילה אם מעכב בה מיצוי עכ"ל, - ביאור הדברים דלמ"ד מיצוי אינו מעכב ממילא אין לחייב זר על עבודת המיצוי, כיון שהיא עבודה שאינה מעכבת, ולכאורה אין זה מספיק דהלא אדרבה תיקשה מזה למ"ד מיצוי מעכב, וע"כ כוונת התוס' דמ"ד מעכב סבר דתנאי פליגי בדין זה, וכמו שאמר רב פפא בזבחים נ"ב ומעילה ט', - עכ"פ נשמע מזה דלמ"ד מיצוי בחטאה"ע מעכב זר חייב עלי', - וכן דעת הריטב"א דבחטאה"ע איכא חיוב מיתה לזר בין בהזאה ובין במיצוי, וכתב והא דלא קתני בהדיא המזה והממצה בחטאה"ע משום דפלוגתא היא בפר' שני דמעילה אם מיצוי מעכב בחטאה"ע אם לאו, הלכך שדיא הכא לממיצה בינתים שיהא נדרש או לשניהם או לעולה"ע בלבד לפום פלוגתא דתנאי דהתם, יעוי"ש, הרי מבואר דסבר הריטב"א גם כן דיש חיוב לזר גם במיצוי דחטאה"ע, והתנא מכוון לזה ג"כ, וא"כ תמוה מדוע השמיט הרמב"ם לדין זה לשיטתו דסבר דמיצוי מעכב כמבואר בפ"ז ממעה"ק ה"ז, - והנה כנראה כוונת מרן ג"כ להקשות מדוע השמיט הא דממצה, כוונתו ג"כ להקשות בחטאה"ע, דע"כ לדידי' יש לחייב לזר גם על מיצוי דחטאה"ע, וכמו"ש הריטב"א שלזה נתכוון ג"כ התנא בברייתא.
ב והנה לכאורה יש להעיר וגם קשה טובא בעיקר הדברים שסברי התוס' והריטב"א דלמ"ד מיצוי מעכב בחטאה"ע יש חיוב מיתה לזר גם על המיצוי, והיינו דיש לפי"ז שני חיובים בהא דדם חטאה"ע, היינו חיוב אחד על הזאה, וחיוב שני על המיצוי, אבל קשה הא קיי"ל דזר אין חייב מיתה אלא רק בעבודה תמה ולא בעבודה שיש אחרי' עבודה, היינו עבודה המעכבת, ואם יש חיוב מיתה על המיצוי מפני שהיא עבודה המעכבת, א"כ ע"כ אין חיוב מיתה על ההזאה הקודמת, מפני שאינה עבודה תמה, וא"כ ע"כ אין שני חיובים, דממנפ"ש אם באנו לחייב מיתה על ההזאה דחטאה"ע, ע"כ צ"ל דאין מיצוי מעכב, ואם באנו לחייב על המיצוי מפני שהיא עבודה המעכבת, אין לנו לחייב מיתה על ההזאה הקודמת מפני שיש אחרי' עבודה, והיא עבודת המיצוי, וכמו כן תיקשה על הרמב"ם ג"כ שפסק דמיצוי מעכב וגם פסק דזר חייב מיתה על ההזאה, - ולכאורה אפשר לומר דהזאה ומיצוי דחטאה"ע עבודה אחת מיקרי, ולא שייך בזה יש אחרי' עבודה, אבל קשה דהלא מבואר במשנה זבחים ס"ד דשייך מחשבת פיגול גם במיצוי, ומבואר ברש"י מעילה ט' דבין אם חשב מחשבת פיגול בהזאה לבד או במיצוי לבד גם כן הוי פיגול, וע"כ דשתי עבודות נינהו הא דהזאה והא דמיצוי, דאל"כ לא הוי אלא חצי מתיר, ואין מפגלין בחצי מתיר, וכיון דשתי עבודות נינהו קשה טובא היאך יש לחייב מיתה לזר שהיזה בחטאה"ע הלא אינה עבודה תמה, כיון דיש אחרי' עבודה, והיא עבודת המיצוי, - ומצאתי אח"כ שעמד בזה הגרי"מ זצ"ל בלקוטי הלכות למעילה בזבח תודה והניח בצ"ע.
ג ונראה דזה ודאי דשתי עבודות נינהו הא דהזאה והא דמיצוי, - ומ"מ לא שייך בזה עבודה שיש אחרי' עבודה, - והוא מטעם דשתי מיני עבודות נינהו, - והוא מטעם דהעבודות נעשות בשני מיני דמים, והיינו דהזאה נעשית בהדם בעין המונח בתוך הצואר אחרי המליקה, - והמיצוי נעשה בהדם המובלע בהצואר, וזו היא עבודה אחרת לגמרי, ואין שייכות עם הזאה, ונפק"מ גם לדינא גם כן, והיינו אם נפשוט בעי' דר' אבין זבחים צ"ב לחומרא דכניסה לפנים פוסלת בחטאה"ע, - מ"מ אם היתה הכניסה בפנים לאחרי ההזאה, דאז בודאי דלא נפסל בשביל זה הדם המיצוי, - והיינו דדם המיצוי ע"כ בכלל בשר הוא, - שאין כניסה פוסלת כמו שמבואר בסוגיא, - לכן נראה אשר מטעם זה לא שייך לדון בזה בהזאה שהיא עבודה שיש אחרי' עבודה, והיא המיצוי, - דליתא משום דהעבודה של הזאה השייך לדם נגמרה לגמרי והמיצוי היא עבודה אחרת לגמרי, מפני שעבודת המיצוי הנעשית בדם המיצוי הוא כמין אחר לגמרי, - וממילא עבודה אחרת היא, - וממילא המה שתי עבודות תמות, - ויש לחייב על שתיהן מיתה לזר העובדן, - וזהו כוונת התוס' שהקשו דליחייב גם על המיצוי, - וגם מבעי' שני' דר' אבין אם נפסל דם חטאה"ע בכ"ש, - והוא בעי' דלא איפשטא, כמבואר ברמב"ם פר"ב מפסוה"מ ה"כ, - והנה אם ניזול שם להכשיר, - נמצא דעבודת הזאה כשרה גם מכ"ש, - ומיצוי בודאי לא שייך באופן זה, - ומדחזינן מר' אבין שיש מקום לומר בהזאה כשרה גם באופן זה ע"י ב"ש, - ע"כ צריך לומר דהזאה אין לה שייכות עם המיצוי, - ומזה מוכח דשתי עבודות נינהו. -
ד עוד יש בזה להביא ראי' לזה שכתבנו מדברי התוסי"ש ביומא ד"ה לאתויי שכתבו דלהכי הוי שבע הזאות שבפנים עבודה תמה אעפ"י שאח"כ הוא מזה על הקרנות, - מפני שמאותו דם שהזה אין אחרי' עבודה, דלא דמי להולכה ולקבלה שמאותו דם שקבל ושהוליך יש אחרי' עבודת הזריקה, יעוי"ש הרי מבואר שהעבודה הנעשית בדם הנשאר אינו מגרע בהדם אחר שנעשה בראשונה בו עבודה, - וא"כ ה"נ בדם המיצוי אינו מגרע עבודת הזאה שנעשית בתחילה להיות נקראת עבודה שיש אחרי' עבודה, כיון שהעבודה השניי' נעשית בדם אחר, - וכן משמע כוונתם שם לעיל בד"ה ואימא לכל דבר וכו' שכתבו לפרש כן גם בהא דמיצוי להדיא כמבואר שם, וזה ברור.
ה ולהבין שיטת הרמב"ם מדוע לא כתב לחייב זר גם על המיצוי בחטאה"ע דלפי מה שביארנו ע"כ יש שני חיובים על ההזאה ועל המיצוי, - נראה דסבר הרמב"ם דשונה היא הא דמיצוי מהזאה, - והיינו דאעפ"י דשתיהן על המזבח, אבל השינוי מקום הנתינה בהמיצוי שהוא בא על היסוד, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ז ממעה"ק ה"ז וז"ל חטאת"ע כיצד היתה נעשית וכו' ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מאמצעו, ושירי הדם מתמצים על היסוד שנאמר והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח וכו' יעוי"ש, - הרי מבואר דיש שינוי מקום דהזאה היתה באה על הקיר, - והמיצוי הי' מתמצה על היסוד, - ובזה יובדל המיצוי של החטאה"ע מעולה"ע, דעולה"ע היתה המיצוי על קיר המזבח, כמבואר ברמב"ם פר"ו ממעה"ק ה"כ וז"ל וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה מן החוט שבאמצע המזבח וכו' יעוי"ש, - ובזה סבר הרמב"ם לחלק בחטאה"ע בין הזאה למיצוי גם בעצם הכפרה כאשר יבואר.
ו והוא דסבר הרמב"ם דשתי עבודות נינהו גם עבודתן, - והיינו דהזאה של החטאה"ע היתה באה לכפרה ממש כדין כל הקרבנות שהכפרה הוא בדם שבא על המזבח, - אבל המיצוי של חטאה"ע היתה נעשית עבור תיקון הקרבן בעצמו, - דהיינו שאמרה תורה עבור תיקון הקרבן שיתמצה דמו אבל אין עיקרו לכפרה רק תיקון הקרבן שכך גזרה תורה שיתמצה דמו, - ואעפ"י שזה מעכב: - אבל עיכובו לא מצד המזבח אלא מצד עצם הקרבן בא, - ועיכובא לכפרה הוא בגדר תנאי לכפרה אבל אין הכפרה ממש בזה המיצוי, - ודינו כשיריים בכל הקרבנות, ורק יובדל בזה במה שהוא לעיכובא, - אבל הוא בגדר תנאי לחודיא, ומצינו כזה בגמ' זבחים נ"ב שיריים מעכבין א"ב, ופירש"י דר' ישמעאל סבר כפרה הוא דלא מכפרי, אבל עיכובי מעכב - ר"ע דמוסיף וכו' יעוי"ש, - ובספרנו נזר הקודש לזבחים שם ביארנו דהכוונה שמעכבי אף בנאבדו, וחמיר זה מאברים ופדרים, מפני שזהו בהמכפר עצמו, שהוא הדם, נמצא מבואר דיש אופן זה דמעכב אעפ"י שאינו בכפרה, וע"כ דתנאי הוא בכפרה, - וה"נ סבר הרמב"ם בדבר המיצוי שישנו בעיכובא, אעפ"י שאינו בכפרה.
ז אמנם יובדל הא דמיצוי בחטאה"ע משיריים של קרבנות, והיינו דהרמב"ם פוסק דשיריים אינם מעכבין כמבואר בה' מעה"ק פרי"ט ה"ד, - אבל מיצוי חטאה"ע מעכב, והוא מטעם דהכא חסר עדיין מעשה בגוף הקרבן, - וזה מעכב, - ועבודה זו דמיצוי מקומה ביסוד המזבח, - אבל בזה יובדל מהזאה, - שהזאה תכליתה הכפרה דהיינו שעל ידי שבא הדם על המזבח מתכפרין הבעלים, אבל המיצוי התכלית הוא המיצוי על מקום זה דהיסוד, ותנאי הכפרה הוא המיצוי הבא במקום הזה. -
ח ולפי"ז יש לומר דבר חדש דהמיצוי בחטאה"ע יובדל מהמיצוי דעולה"ע, דהמיצוי דעולה"ע בא בתור הזאה למזבח, והיינו שזהו עצם הכפרה נתינת הדם למזבח, - ומטרת עבודה זו היא הנתינת הדם על המזבח, - אבל לא כן המיצוי דהטאה"ע שעיקרו למטרת מיצוי בא, - ונפק"מ שאין זה עבודת מתנה אלא עבודת סילוק, והרי"ז בהרמת הדשן שעיקרו הוא סילוק מעל המזבח, - ואין זר חייב עלי' מיתה -דוגמא לדברינו מה שכתבו התוסי"ש ביומא כ"ד ד"ה ואימא וכו' בסוה"ד שם וז"ל וא"ת וכו' למה חושבה עבודת סילוק כיון שיש הנחה אחרי' י"ל כי העיקר הוא הסילוק יעוי"ש, - וע"כ גם שם הביאור דהנחה הוא בגדר תנאי, - והכא במיצוי בודאי מוכח שכן הדבר, והשינוי מקום מעיד על זה, כמוש"נ. -
ט ובזה אתי שפיר דלא נקט התנא והמוצה בחטאה"ע, - והיינו דהתנא הזה סובר דדוקא על עבודת מתנה חייבה רחמנא, ולא על עבודת סילוק מדלא חשיב הרמת הדשן, ומזה הוי הסוגיא תניא כוותי' דרב, - מטעם זה אין לחייב זר מיתה עבור מיצוי דחטאה"ע גם כן, - והרמב"ם דפסק כרב בפר"ט מביא"מ ה"ה, לכן שפיר השמיט האי דמיצוי בחטאה"ע.
י ובזה מבואר דברי הרמב"ם שהשמיט הא דממצה, - והא דלא נקט מיצוי דעולה"ע, דבזה בודאי יש חיוב מיתה לזר העובדה, - נראה דהמיצוי דעולה"ע נקרא הזאה גם בלשון התנא, - והוא בספרא פ' ויקרא פרי"ח וזה לשון התנא מה חטאה"ע אוחז בראש ובגוף ומזה אף עולה"ע אוחז בראש ובגוף ומזה, - והאי מזה ע"כ היינו מיצוי, דהזאה ליכא בעולה"ע, - והא דבאמת נקט התנא לשון הזאה על מיצוי, נראה דבעולה"ע כיון דליכא הזאה מקודם דהיינו שפיכת הדם בעין על קיר המזבח כמו גבי חטאת, נמצא דעושה בעולה"ע הזאה ומיצוי בבת אחת, דהיינו ששופך הדם בעין עם המיצוי ביחד, לכן קורא אותה התנא בלשון הזאה, - והרמב"ם דנקט שם הכולל הזאה מכל מין דם ע"כ מיצוי עולה"ע בכלל הזאה כיון שזה נקרא גם כן הזאה, משא"כ חטאה"ע שע"כ אין המיצוי בכלל לשון הזאה, כיון שהמיצוי הבא לבסוף לא הוי אלא מיצוי לחודיא כיון שאין כאן דם בעין מפני שכבר הוזה הדם בעין, ולכן אם היתה כוונת הרמב"ם לחייבו לזר על המיצוי הי' כותב להדיא מיצוי בחטאה"ע, וע"כ כמו שכתבנו דדעת הרמב"ם דעל מיצוי דם חטאה"ע אין לחייבו לזר מיתה - וכמוש"נ.
יא ובזה נבוא לבאר דברי המאירי בחידושיו ליומא שם אשר לכאורה דבריו מרפסין איגרי, - והוא שכתב וז"ל והוא הדין למזה בחטאת העוף שכתוב בה (ויקרא ה' ט') והזה מדם החטאת על קיר המזבח וכן הממצה והמקטיר בעולת העוף נאמר בה מיצוי והקטרה דכתיב (שם א' ט"ו) והקטיר המזבחה ונמצא דמו ר"ל שאחר הזאה ממצה, ומתוך כך יש לפרש שאם הזה בעולת העוף פטור הואיל ויש אחרי' מיצוי עכ"ל, - ודבריו תמוהין במה שכתב דין הזאה בעולה"ע, - ובאמת אין דין הזאה כלל בעולה"ע אלא מיצוי לחודיא, - וגם מה שכתב דאם עשה הזאה בעולה"ע אינו חייב מטעם דיש אחרי' עבודה והיא המיצוי, - דהלא אין כאן שום ענין לומר כן בעולה"ע, - והנה לכאורה אפשר לומר דכוונה על חטאה"ע, וט"ס יש שם, - ובמקום עולה"ע צריך להיות חטאה"ע, - אבל זה ליתא דהוא מבואר להדיא בברייתא דהמזה בחטאה''ע חייב מיתה, - והמאירי בעצמו כותב כן בהדיא, - וא"כ דברי המאירי צע"ג. -
יב ונראה דהביאור בזה כמו שכתבנו דתמיד יש במיצוי עולה"ע גם הזאה, - והיינו כי מפני שלא שפך עדיין הדם דבעין, ממילא נעשה הזאה והמיצוי בבת אחת, - ולזה בא רבינו המאירי ללמדנו דאם עשה הזאה בעולה"ע קודם המיצוי דהיינו ששפך הדם דבעין קודם המיצוי, - ומותר לעשות כן כמבואר בתוס' זבחים ס"ו ע"ב ד"ה אלא במיצוי, אין זר חייב על זה מפני שבעולה"ע העיקר הוא המיצוי - והזאה לא נחשבה לעבודה, ואעפ"י שבכל מיצוי עולה"ע ישנו לעבודה זו, אמנם כיון שעבודת המיצוי הבאה באחרונה הוא העיקר, וא"כ ממילא הוי ההזאה בזה עבודה שיש אחרי' עבודה ואין זר חייב עלי' מיתה, - ומזה נשמע שאם עשה זר הזאה בעולה"ע בלא המיצוי עבר על ל"ת וגם יש בזה חיוב מלקות, אבל חיוב מיתה אין כאן, - ולדעתי נראה שזהו הכוונה האמיתית בדברי המאירי, -וכמוש"נ
יג ובמה שכתבנו יש מקום לומר לקיים גירסא בגמ' חולין כ"ב כמשפט ביום, מביום צותו נפקא סד"א ה"מ חטאת העוף אבל עולה"ע אימא לא קמ"ל, וגירסא זו הובא בשו"ת הרשב"א סי' רע"ט, והקשה על זה מאי אולמי' דחטאה"ע דיליף מביום צותו טפי מעולה"ע יעוי"ש, - אמנם לפי מה שביארנו דבכל מיצוי דעולה"ע יש תמיד גם הזאה בהדה, דהיינו דיש הזאה ומיצוי בבת אחת, - ויש מקום לומר דהזאה הנעשית בהדי המיצוי ג"כ בכלל המצוה דמיצוי - וממילא הו"א דבאופן שעשה הזאה בעולה"ע ביום סד"א דזה נחשב שעשה פלגא העבודה ביום, וא"כ יכול לגמור המיצוי גם בלילה - ובזה שוה עולה"ע לחטאה"ע, דכמו שבחטאה"ע היתה הזאה ביום, כן היתה גם בעולה"ע הזאה ביום, ושפיר הו"א דהמיצוי שפיר דמי גם בלילה. - על זה בא הלימוד דהמיצוי דעולה"ע הוא העיקר, וצריך להיות ביום דוקא. -
יד כתב הרמב"ם בפרי"ג מפסוה"מ ה"ה וז"ל והעוף בשני דברים במליקה ובמיצוי הדם עכ"ל, ותמוה הלא בחטאה"ע יש גם הזאה, וא"כ איכא שלשה דברים מליקה והזאה ומיצוי, - וחכם אחד לחדש יצא דבחטאה"ע לא נפסל במחשבה במיצוי מפני שאין בזה מעשה אדם, אלא מאליו מתמצה על היסוד, ומדייק כן מלשון הרמב"ם בפר"ז ממעה"ק ה"ו שכתב שם ושירי הדם מתמצה על היסוד, דמשמע ממילא בלא סחיטה ודחיקה באצבע, וממילא אין זה עבודה חשובה להיות נפסל במחשבה, וע"כ כוונת הרמב"ם דנקט מיצוי הוא בעולה"ע, ובחטאה"ע הוי הזאה ולא מיצוי, עכת"ד - הנה אם כי בסברא הי' מקום לומר כן, - אבל אין זה במשמע דברי הרמב"ם כאשר יבואר, והוא, דאם נפרש כן כוונת הרמב"ם דהיינו דכללא כייל דבעוף נפסל בשני דברים ובעולה"ע נפסל במליקה ובמיצוי, וממילא מובן דבחטאה"ע הוי מליקה והזאה, - דלפי"ז קשה מדוע בחר במיצוי ושבק הזאה, וסמך על המובן מאיליו דבחטאה"ע הוי הזאה ולא מיצוי, - וקשה מדוע לא כתב הזאה והוא בחטאה"ע, וממילא מובן דבעולה"ע הוי מיצוי, - ומדוע מצא מיצוי חן בעיני הרמב"ם יותר, ואדרבה עתה יש מקום לטעות דמיצוי נוהג גם בחטאה"ע, אבל אם הי' כותב הזאה אז אין מקום לטעות דכוונתו גם על עולה"ע, כיון דאין הזאה נוהגת כלל בעולה''ע - ואעפ"י שאם עשה הזאה בעולה"ע אינו נפסל כמו שכתבו התוס' זבחים ס"ו ד"ה ואלא במיצוי, - אבל אין זה מן הדין, ולכן אם היתה כוונת הרמב"ם דבחטאה"ע אין מחשבה פוסלת אלא בהזאה ולא במיצוי בודאי הי' שונה וכותב הזאה כמו שכתבנו, - משא"כ אם אמרינן דמיצוי נוהג גם בחטאה"ע אתי שפיר דנקט הרמב"ם מיצוי משום דנוהג בשניהם, - וע"כ גם כוונת התנא בהמשנה דנקט מיצוי הוא מטעם זה ולמ"ד מיצוי מעכב.
טו ועוד דאפילו אם נדחוק בדברי הרמב"ם כן בהלכה זו דכוונתו במיצוי דוקא בעולה"ע, וחטאה"ע הוי הזאה במקום מיצוי, - והיינו מפני שכתב הכא דבשני דברים נפסל, ממילא מובן דבחטאה"ע מפיק מיצוי, והזאה באה במקומה, וממילא יש כאן שני דברים ולא יותר, - אבל מה נעשה בדברי הרמב"ם לקמן בפרט"ו מפסוה"מ שם בה"א שכתב וז"ל וכן עולה"ע שמלקה או שמצה דמה במחשבת שינוי השם כשרה ולא עלתה לבעלים. ובחטאת העוף פסולה עכ"ל, ובזה לא כתב הרמב"ם הכלל דשני דברים, וכתב סתם דבחטאה"ע פסולה, וע"כ דקאי על מה שכתב בעולה"ע דהיינו מיצוי, - והרי"ז כאילו כתב בפירוש מיצוי בחטאה"ע נפסל במחשבה, ובזה מוכח דדעת הרמב"ם כדעת התוי"ש דמחשבה פוסלת בחטאה"ע גם במיצוי, - וגם לישנא דתו"כ שם בפרי"ח משמע כן דתניא שם חטאת שיהי' כל מעשי' לשם חטאת, וע"כ דכוונתו על המיצוי ג"כ. -
טז ובזה שכתבנו יש לפרש הסוגיא דמעילה ד"ט שם דנקט שמיצה דמן ולמ"ד מיצוי מעכב קאי גם אחטאה"ע, - ולא קשה מדוע לא נקט התנא הזאה, - וגם הגמ' לא פריך ולטעמך מדוע לא נקט הזאה, משום דהתנא שונה מיצה הנוהג בשניהן, ואילו הזאה אינה אלא בחטאה"ע, - ועוד דאילו הוי תנא הזאה הוי אמרינן דסבר האי תנא דמיצוי בודאי אינו מעכב, - והנה בתוספתא דזבחים פר"ז תניא זה הכלל כל המולק והמזה בחטאה"ע, כל המולק והממצה בעולה"ע יעוי"ש, הרי מבואר דמדייק ונקט מזה בחטאה"ע ומיצוי בעולה"ע, והיינו משום דסבר האי תנא דמיצוי אינו מעכב בחטאה"ע, וכן פירש שם המפרש, - הרי מבואר דמאן דסבר מיצוי אינו מעכב נקט בחטאה"ע מזה, - וממילא מ"ד דמיצוי מעכב נקט מיצוי, - וביותר במקום שכולל שניהם ביחד נקט מיצוי, - והא דלא כתב הרמב"ם רק שני דברים אעפ"י שע"כ איכא בחטאה"ע גם הזאה, - יש לומר דחשיב פעולות חלוקות, והזאה ומיצוי פעולה חדא היא, שנעשית בעצם הדם על המזבח, וכחדא חשיב לה. -
יז עוד ראיתי דיש להעיר שם במעילה ט' דפריך מהא דקתני מיצה, - ומדייק מזה דמיצוי מעכב, וקשה הא ע"כ יש תנאי דסברי שיריים מעכב, כדאיתא זבחים ל"ט ושם נ"ב, - וא"כ למ"ד שיריים מעכב, פשיטא דמיצוי דחטאה"ע לא גריעא מיני', וא"כ לישני דאתיא במ"ד שיריים מעכבין, ולכך גם מיצוי דחטאה"ע ישנו במחשבה וזה עדיף מלאוקמי' לצדדין, - ונראה דסבר הש"ס דאם מיצוי אינו מעכב לא עדיף משיריים של חטאות החיצונות ולא כשיריים של הפנימיים, משום דסו"ס על החיצון בא, - ומבואר בפירש"י זבחים נ"ב דאף למ"ד שיריים מעכב, היינו דלא מעכבי כפרה, - והפנים מאירות מפרש הכוונה שדינן כאברים ופדרים, וביארנו כוונת רש"י לנכון בספרנו נזר הקודש שם, - ולכך לא מהני זה לענין מחשבה כיון שאין שיירים לכפרה, אם אמרינן דדין מיצוי כדין שיריים החיצונים, ולהכי מוכרח הסוגיא לשנויי לצדדין קתני וכמוש"נ.
יח והנה בהא שכתב הרמב"ם בפר"ג מפסוה"מ ה"ה העוף בשני דברים במליקה ובמיצוי הדם, - קשה טובא מדוע לא חשיב גם הזאה, דהרי בחטאה"ע יש גם הזאה קודם המיצוי, - איברא דיש לומר דהרמב"ם כתב סתם עוף, ואיכא למימר דהכוונה על עולה"ע דאין שם הזאה, - אבל מדחשיב שם דבזבח איכא ארבעה המביאים לפסול, ובעוף שני דברים, משמע דליכא קרבן בעוף המביא לידי פיגול יותר משנים, ותמוה הא ע"כ איכא חטאה"ע דע"כ נפסל בהזאה, וא"כ איכא שלשה דברים בעוף, והיינו חטאה"ע. -
יט ונראה דדעת הרמב"ם בזה דע"כ לא הוי יותר משני דברים גם בחטאה"ע, - והנה דאם עשה מיצוי בחטאה"ע דהיינו שלא עשה מקודם הזאה, אלא עשה הזאה ומיצוי בב"א, וזהו מעשה עולה ששופך כל הדם על הקיר וממצה, - אם עשה כן בחטאה"ע ג"כ כשר, ואין זה נקרא מעשה עולה בחטאה"ע, כיון שלא הבדיל הסימנים, - וכן מבואר בזבחים דדוקא בשהבדיל, - וגם עשה מיצוי למ"ד מיצוי מעכב, אז נקרא שעושה מעשה עולה בחטאה"ע ופסולה, אבל בשלא הבדיל ועשה ההזאה במיצוי ביחד כדרך עולה"ע אין זה נקרא מעשה עולה בחטאה"ע וכשרה, - מטעם דכיון דבמליקה עשה כמעשה חטאת שלא הבדיל הסימנים, - וכן יש לדייק מלשון הרמב"ם בפר"ז מפסוה"מ ה"ז שכתב וז"ל חטאה"ע שמלקה למטה כמליקת עולה לשם חטאת או כמעשה חטאת לשם עולה, או כמעשה עולה לשם עולה פסולה, עכ"ל, - והנה יש להבין כוונתו מה עשה כמעשה עולה, - אם במליקה כבר כתב כמליקת עולה דהיינו בהבדלה, וע"כ הכוונה דשינה במיצוי דלפי"ז למה מדייק וכתב לשם עולה, וע"כ בעיקר הפסול משום שלא לשמה דחטאת נפסל, - ואעפ"י שכן הוא לשון המשנה זבחים ס"ו, - והתויו"ט עמד בזה וכתב באגב אחרינא נקטי יעוי"ש, - אבל על הרמב"ם לא שייך לומר דנקט אגב אחרינא דהרי מדייק וכתב, - וע"כ דסבר דרק משום שלא לשמה מפסל, - וחזינן גם כן דמפרש הרמב"ם כמעשה עולה לשם חטאת דשני במליקה, - ולא דשני בהזאה, - וזהו כמסקנא שם בגמ' הא כדאיתא והא כדאיתא, וברישא מיירי דשני במליקה, - ומזה מוכח דשינוי בהזאה באופן שעשה בחטאת מיצוי כמעשה עולה כשרה, - איברא דהגאון בקרית ספר כתב לפרש דהשינוי בהזאה, - אבל תמוה טובא, והנה תמך יסודו אסוגיא, - ובאמת במסקנא מסיק הש"ס הא כדאיתא והא כדאיתא, - וכיון שכן תצא חדתא דיכול לבטל הני שתי עבודות הזאה ומיצוי ולעשותן חדא. -
כ והנה דעת הרמב"ם דעבודה שאפשר לבטלה לא חשיבה עבודה לפגל, - וכמו שסבר ר"ש בהולכה דלאו בת פיגול היא דאפשר לבטלה, - ואעפ"י דבזה פסק הרמב"ם דלא כר' שמעון כמבואר בפר"א מפסוה"מ, - וגם פסק דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה והיינו דהולכה מעכבת יעוי"ש. ביאור הדברים דהקפידה תורה דבעינן דוקא הולכה, ואף שהמל"מ כתב להסתפק אם הכוונה שההילוך הוא בחיוב, או"ד אעפ"י שאפשר בלא הילוך מ"מ היכא דהילוך חשיב עבודה ומחשבה פוסלת בה יעוי"ש, - אמנם בתו"כ פ' צו פ' ח' תניא ר"מ פוסל בהילוך שאי אפשר לעבודה בלא הילוך יעוי"ש, הרי מבואר דהילוך בחיוב, וע"כ זהו סברת חכמים דפליגי על ר' שמעון, - ובזה אתי שפיר דכתב הרמב"ם וז"ל לפיכך כהן גדול שקבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח יעוי"ש, וע"כ הטעם מטעם חסרון הילוך, [כהן גדול דנקט כוונתו שהוא גדול בקומה] הרי מבואר דעת הרמב"ם דעבודה שאפשר לבטלה אין מחשבה פוסלת, ושאני הילוך דאינה בביטול, - ולפי"ז בחטאה"ע אינה במחשבת פיגול אלא במיצוי משום דהזאה ישנה בביטול, - ושפיר מדייק הרמב"ם בביטול,-- בהא דחטאה"ע דנפסל במליקה ובמיצוי, - וע"כ מפרש הרמב"ם הא דמעילה דמבואר דיש פסול בין בהזאה ובין במיצוי זהו לראבר"ש דסבר שמבדילין בחטאה"ע, לדידי' ע"כ הזאה באה בחיוב לחטאה"ע, דאל"כ הרי"ז כמעשה עולה ממש, - ובזה מדויק ואתי שפיר הא דכתב הרמב"ם דבשני דברים נפסל עוף במליקה ובמיצוי, והיינו דכתב סתם וכוונתו גם על חטאה''ע והיינו כי גם בחטאה"ע אין מחשבה נתפסת רק במיצוי, - וכמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0