דף יח - ב
והתנן: ששים עשרונות סולת נבללין בלוג אחד שמן ששים ואחד עשרונות אין נבללין בלוג שמן, ולפיכך לא יביא מנחה יותר מששים עשרונות בכלי אחד.
והוינן בה: כי אינם נבללין מאי הוי? והתנן: לא בלל כשירה.
ומתרצינן: ואמר רבי זירא: כל הראוי לבילה דהיינו עד ששים עשרונות אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה כגון למעלה מששים עשרונות בילה מעכבת בו לפסול [19].
ואם כן קשה, שמדברי רבי זירא רואים, שבילה [במקום הראוי לבילה] אינה מעכבת, ועל כרחך מה שכתבה המשנה "לא בלל", אין פירושו "לא בלל כהן אלא זר", אלא "לא בלל כלל". ואם כן גם מה שכתבה המשנה "לא יצק" פירושו "לא יצק כלל", וחוזרת הקושיא הראשונה, מדוע לא יצק כלל - כשרה, והרי יציקה מעכבת?
ומתרצינן: מידי איריא ששוים הם? הא כדאיתא והא כדאיתא. "לא יצק" היינו לא יצק כהן אלא זר, ואילו "לא בלל" היינו לא בלל כלל.
שנינו במשנה: או שפתתן פתים מרובות כשירה.
והוינן בה: מה החידוש? השתא אם לא פתת כלל כשירה, כמבואר במתניתין, פתתן פתין מרובות דהיינו לחתיכות גדולות מיבעיא צריך להשמיע לנו שכשירה?
ומתרצינן: מאי "פתין מרובות" שכתוב במשנה - שריבה בפתיתין, שפתתן לחתיכות קטנות מדאי, וזה יותר גרוע מאילו לא פתת כלל, וצריך להשמיענו שגם בזה כשירה.
ואיבעית אימא: לעולם מתניתין בפתים מרובות ממש דהיינו חתיכות גדולות, ואל תקשה מה החידוש, הרי כל שכן הוא מלא פתת כלל דמהו דתימא התם בלא פתת כלל הוא דכשירה דאיכא תורת "חלות" עליהן, אבל הכא כשפתתן לחתיכות גדולות דלא תורת "חלות" שהרי אינן שלימות, איכא, ולא תורת "פתיתין" איכא שהרי הן חתיכות קטנות מדאי, והייתי חושב שהמנחה פסולה, קא משמע לן המשנה שהמנחה כשירה [20].
והוינן בה: לימא מתניתין שמכשירה יציקה בזר דלא כרבי שמעון? [21] דתניא: רבי שמעון אומר: כל כהן שאינו מודה בעבודה שנצטוינו עליה מפי הגבורה [22] אין לו חלק בכהונה, בחלוקת הקדשים, שנאמר "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן - לו תהיה שוק הימין למנה" ודורשים: מי שהוא מודה בעבודה יש לו חלק בכהונה, אך כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה.
ואין לי אלא המודה בעבודה זו של הולכה בלבד, שהרי בפסוק כתוב "המקריב", והיינו הולכה, מנין לרבות חמש עשרה עבודות שגם הן בכלל, ואלו הן: היציקות [23] יציקת השמן במנחה שלוש פעמים, [כמבואר בהקדמה למשנה], והבלילות בלילת השמן והסולת במנחה, והפתיתות במנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור, הטעונים פתיתה לאחר אפייתן. והמליחות מליחת המנחות, כמו שכתוב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח". והתנופות קודם הגשת המנחה למזבח, הכהן מניפה לכיוון ארבע רוחות השמים, ומעלה ומוריד. [ודין זה אינו בכל המנחות, כמבואר לקמן דף ס - א] וההגשות הגשת המנחה לקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן, קודם הקמיצה. והקמיצות קמיצת המנחה. והקטרות הקטרת המנחה על גבי המזבח. והמליקות מליקת קרבן העוף. והקבלות של דם קרבן בהמה בכלי. והזאות הדם על גבי המזבח. והשקאת סוטה, ועריפת עגלה, וטהרת מצורע, ונשיאות כפים בין מבפנים במקדש בין מבחוץ בכל עיר ועיר, מנין שכהן שאינו מודה באחת מהן אינו חולק בקדשים?
תלמוד לומר: "מבני אהרן" ודורשים: כל עבודה המסורה לבני אהרן - כל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה!
ומזה שרבי שמעון כלל "יציקות" עם כל העבודות המסורות לבני אהרן, מוכח שרבי שמעון סובר, ש"יציקה" צריכה כהן, ולא כדברי המשנה שמכשירה יציקה בזר?
ומתרצינן: אמר רב נחמן: לא קשיא מהמשנה על דברי רבי שמעון. כאן דברי רבי שמעון שיציקה פסולה בזר, מדובר במנחת כהנים, כאן המשנה שהכשירה יציקה בזר, מדובר במנחת ישראל.
ומבארינן: מנחת ישראל דבת קמיצה היא לומדים כיון שהתורה אמרה "וקמץ הכהן", משמעות הפסוק שמקמיצה ואילך מצות כהונה שייעשו על ידי כהן, ואם כן, לימד על יציקה ובלילה שהן קודם לקמיצה, שכשירה בזר. מנחת כהנים דלאו בת קמיצה היא שהרי כולה כליל למזבח, מעיקרא מתחילת עשייתה בעיא כהונה ואף ביציקה, ובזה דיבר רבי שמעון.
ומקשינן: אמר ליה רבא לרב נחמן: מכדי, הרי מנחת כהנים מהיכא איתרבי לדין יציקה, הא במנחת כהנים לא כתבה התורה דין יציקה, אלא שלומדים את זה ממנחת ישראל ששם הוא כתוב דין יציקה, וממנו נלמד לכל המנחות, ואם כן יש לנו לומר, מה התם במנחת ישראל כשירה יציקה בזר, אף הכא נמי במנחת כהנים נאמר שכשירה יציקה בזר, ומכיון שאין לחלק בין מנחת ישראל למנחת כהנים, חוזרת הקושיא שעל כרחך המשנה שמכשירה יציקה בזר, לא כמו רבי שמעון?
איכא דאמרי: כך אמר רב נחמן: לא קשיא לרבי שמעון ממתניתין. כאן המשנה מדברת במנחות הנקמצות, כאן רבי שמעון מדבר במנחות שאין נקמצות, וכמו שפירשנו למעלה לפי התירוץ הראשון בגמרא. [והנפקא מינה בין שני התירוצים הוא, שלפי האיכא דאמרי לא רק במנחת כהנים פסול בה יציקה בזר, אלא גם מנחת נסכים פסול בה יציקה בזר, שגם היא אינה נקמצת].
אמר ליה רבא לרב נחמן: מכדי שאין נקמצות מהיכא איתרבי ליציקה, מנקמצות, ואם כן תהא כנקמצות - מה התם כשירה בזר אף הכא נמי כשירה בזר?! [הסבר הקושיא הוא כמו לפי האיכא דאמרי הראשון].
ומסקינן: אלא מחוורתא, מחוור וברור שמתניתין דלא כרבי שמעון!
והוינן בה: מאי טעמא דרבנן שמכשירים יציקה בזר?
ומשנינן: אמר קרא "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ" ודרשינן: מסמיכות המילים "הכהנים וקמץ" שרק מקמיצה ואילך מצות כהונה, לימד על יציקה ובלילה שכשירה בזר [24].
ורבי שמעון שפוסל יציקה בזר כך הוא דורש:
הערות
[19] לכאורה קשה למה לא יביא המנחה כולה בכלי א' ורק הבלילה יעשה בשני כלים, וכתב הגרי"ז [נזיר לח] שהבלילה צריכה להיות נעשית בדוקא בכל המנחה בכלי אחד, אולם החזו"א [כו ה] כתב שאמנם אפשר לבלול בשני כלים, אבל צריך שיהיה ראוי להיות נבלל כולה בכלי אחד. עוד ביאר הגרי"ז [בס' הליקוטים] בלשון הרמב"ם, שבאמת ס"א עשרונים בכלי אחד יכולים להיות נבללין, אך בדין בלילה נאמר שצריך שיהיה נבלל הכל במעשה אחד, כלומר שיהיה נעשה הבלילה בכל המנחה בעת אחד, ולא שיבלול חלק אחד מהמנחה ואח"כ חלק נוסף, וס"א עשרונים אינם יכולים להיות נבללים בבת אחת.
[20] הגרי"ז נסתפק האם החידוש במשנה הוא שגם פתים גדולות שם פתיתין עליהם, ובאמת קיים בזה מצות פתיתה בדיעבד, או שבאמת אין זה קרוי פתיתים, ומכל מקום אין מעכב שיהיה שם חלות או פתיתין עליהם, וכתב שאם נפרש כפי האופן הא', נמצא שאם יהיה נפתת על ידי הרוח וכדומה יהיה פסול, משום שאין שם חלות ופתיתין עליהם, עכ"ד, ולכאורה היה אפשר לפרש באופן נוסף, שנתחדש דלעולם שם חלות עליהן ואפילו אחר שנפתתו, וגם לפי זה נפתתו על ידי הרוח יהיה כשר.
[21] הקשה בטהרת הקדש הרי יש לומר שרבי שמעון מכשיר בדיעבד, ואם כן לא נחלק על המשנה, שגם בלשון המשנה משמע שכשר רק בדיעבד, ותירץ שבכל מקום שנאמר דין כהונה הרי זר פסול אצלה, ולא מצאנו עבודה שנאמר בה דין כהונה רק לכתחילה, וכן תירץ החזו"א [כה יד].
[22] רש"י בחולין [קלב ב] מפרש שאינו מאמין שנצטוו בהם מהקב"ה ח"ו, והחפץ חיים בביאורו על התורת כהנים [פרשת צו פרק טז] הקשה שהרי כל מי שאינו מאמין אפילו באות אחת מן התורה הרי הוא אפיקורס ויצא מכלל ישראל לגמרי, ואם כן למה אמר רבי שמעון "אין לו חלק בהם", דמשמע שעדיין בכלל ישראל הוא, ועל כן רצה לפרש שהכונה היא שאינו מקבל עליו להתעסק בהם, ובדרך אמונה [ביכורים א א] הביא מפירוש ר"ח שמשמע מדבריו שמפרש כהח"ח, אולם בעיקר הקושיא רצה ליישב שבאמת מכאן לומדים דין זה שיצא מכלל ישראל לכל דבר.
[23] התוס' נקטו בפשיטות שלרבי שמעון אם בלל זר יהיה פסול, ומשום כך דנו האם יחלוק ר"ש על מה שלמדנו במשנה שלא בלל כלל כשר, ותירצו בתירוץ א' שכאשר זר בולל גרע יותר מלא בלל כלל, ומדמים זאת למה שלמדנו לעיל [ט א] בבלל חוץ לחומת העזרה שפסול, ובתירוץ ב' כתבו התוס' שלר"ש לא בלל כלל יהיה פסול, שמאחר והצריך הכתוב כהן, אם כן ודאי היא עבודה המעכבת, עכ"ד התוס'. ותמה החזו"א [שם] שלכאורה היה אפשר לפרש בפשיטות שאמנם ר"ש הצריך כהן בבלילה, אבל כשבלל זר יהיה כשר, שלא יהיה גרוע מלא בלל כלל, אולם הטהרת הקדש והעולת שלמה ביארו שממה שר"ש נקט בלילות יחד עם קמיצות ושאר עבודות הפסולות כשנעשו על ידי זר, משמע שגם בבלילה יהיה הדין דפסול בזר. ובעיקר ביאור תירוצי התוס' כתב המקדש דוד [טו א] שזה תלוי ביסוד הדין דזר מחלל עבודה, שיש לחקור בכל עבודה הנפסלת כשנעשית בזר, האם הוא משום שנחשב כאילו לא נעשית העבודה, הואיל והוא פסול אליה, או שהגדר הוא שהזר פוסל את הקרבן, והנה לפי תירוץ א' של התוס' הרי מוכח שהוא פסול בקרבן, וממילא אפילו בעבודה שישנה אפשרות לעשותה שוב בכשרות לא יועיל להכשירה, אבל לתירוץ הב' אין הזר פוסל, אלא שהעבודה נחשבת כמו שלא נעשית וממילא פסול הקרבן.
[24] כתב בליקוטי הלכות שצורת הלימוד הוא, שמאחר ונאמר תחילה בפסוקים יציקה, ואח"כ נאמר שבקמיצה צריך כהונה, אם כן למדנו מזה שביציקה אין צריך כהונה, וכל שכן בבלילה שא"צ כהן, שהרי בלילה קודמת היא ליציקה, אבל אין לפרש שלמדנו שכל העבודות שקודם קמיצה אינן צריכות כהן, ואפילו אותם עבודות שלא נזכרו בפסוק זה, שהרי הגשה שהיא קודם קמיצה צריכה כהן, כמו שמפורש בפסוק [ויקרא ו ז], ובאמת שכבר כתב כן הרמב"ן [ויקרא ב א]. [ויש לעיין באמת מנין לרבי שמעון להצריך כהן בבלילה, והרי לא נאמר בענין ראשון אלא יציקה שהיא מאוחרת לבלילה].
אין בילה מעכבת בו. יש להקשות מאי פריך מדשני ליה אין בילה מעכבת שמא לא בלל דמתניתין הוי לא בלל כלל כשר וכמו כן לא יצק דר"ל לא יצק כלל כשר הרי מי שתרץ כאן דלא יצק ר"ל לא יצק כהן אלא זר כמו כן יפרש לא בלל כהן אלא זר אבל אם לא בלל כלל פסול ולא ליקשי מתניתין דאם לא בלל כשר למתני' דבששים ואחד אין נבללין משום דלעולם בעינן בילה דמה לו לשנויא דשני ר' זירא כל הראוי לבילה הוא לא יתרץ כך וכ"ת דפריך משום דדוקא גבי לא יצק צריך לפרשו לא יצק כהן אלא זר משום דכתיב ביה עיכובא אבל לגבי בילה דלא כתיב בה עיכובא נפרשהו ולא בלל כלל דא"כ לא הוה פריך מידי דא"כ היה יודע ואומר הטעם לשינויא דהא כדאיתא והא כדאיתא, ועוד איך פריך דכמו דגבי בלל ר"ל לא בלל כלל כמו כן גבי יצק ירצה לומר לא יצק כלל ואיך יוכל להיות לא יצק כלל וכתיב ביה עיכובא:
וי"ל דפריך הכי דכיון דפשטיה דלא בלל ודלא יצק משמע לא בלל ולא יצק כלל דיש לנו לפרשו כפשוטו ולא לומר לא יצק כהן אלא זר שהרי אם היה במשמעותו לא יצק כהן אלא זר שהרי היה נקל יותר לר' זירא לתרץ דלא בלל ירצה לומר לא בלל כהן אלא זר מלתרץ כל הראוי לבילה אלא משום דפשיטא ליה דאם לא בלל אין במשמעותו אלא לא בלל כלל הוצרך לתרץ כן וכמו כן לא יצק אין במשמעותו אלא לא יצק כלל דומיא דלא בלל וא"כ ליקשי לתנא דמתני' והא עיכובא כתיב ביה. ומשני הא כדאיתא ר"ל דה"נ דלעולם פשטיה דאם לא בלל ואם לא יצק משמע פשטיה לא עשה כלל הילכך כל זמן שנוכל להעמידו כפשוטו נעמידהו כגון גבי לא בלל ולכך שני הכי ר' זירא ולא שני לא בלל כהן אלא זר אבל גבי לא יצק דלא נוכל להעמידו כפשוטו לומר לא יצק כלל דהא עיכובא כתיב ביה צריך שנוציאהו מפשוטו דלא יצק כלל ושנפרשהו לא יצק כהן אלא זר:
או נוכל לפרש דלא הוה פריך דגבי לא יצק נפרשהו לא יצק כלל כמו גבי לא בלל שהרי ידע דלא יוכל לפרשו כן דכתיב ביה עיכובא, אלא דפריך דהואיל דאנו רואים דדעת התנא בפירוש לא יצק דר"ל לא יצק כהן אלא זר כמו כן גבי לא בלל אמאי לא שנייה הכי ר' זירא דלהוי לא בלל כהן אלא זר ולא ליקשי למתני' דאין נבללין. ומשני הא כדאיתא לעולם כל כמה שנוכל להעמיד הלשון יש לנו להעמידו כדפרי':
ועל מה שפירשו התוס' דלהכי בעינן ראוי לבילה משום דכתיב בכמה מקומות בלילה ומ"מ לא הוי עיכובא מדלא כתביה בלשון ציווי דלא כתיב ובללת, קשה, דא"כ לעולם נימא דליתו תרי לעכב אי לא כתבינהו בלשון צווי וכל היכא דכתב קרא בלשון צווי לא שייך שם לומר לשון מצוה או עיכוב שהרי כל ציווי צריך לעשותו ואין לשון למצוה ולעכב נופל כי אם כשאין שם לשון ציווי אלא לשון דקרא דמשמע דמתעביד הכי כמו בלילה ובכה"ג אמרי' חד קרא למצוה ותרי לעכב:
אלא להכי לא אמרי' גבי בילה אע"ג דאיכתב בכמה מקומות בלילה דליתי לעכב משום דלא אחדא מנחה (היא) אכתיב תרי זימני דמנחת מאפה תנור אכתיב פעם אחת לבד בלילה דכתי' חלת מצות בלולות בשמן ובמנחת מחבת כתיב פעם אחת בלילה דכתי' סולת בלולה בשמן ולא שנכתב שני פעמים בלילה במנחה אחת הילכך לא נימא קראי לעכב, ומ"מ אע"ג דלא אכתיב אלא חדא זימנא דכולהו בעינן וליכא עיכוב, בעינן ראוי לבילה כמו שכתבתי הטעם דפרק המוכר את הספינה דלכך מחד קרא לבד בעינן ראויות משום דאי נימא דכמו דאין מעשה הבילה מעכב כמו כן אין מעכב בראוית א"כ כי כתיבי תרי קראי דאמרי' דאתו לעכב במעשה הרי נוכל לומר דלא אתו לעכב במעשה אלא בראוית משום דאי לא כתב אלא חד לא הוה מעכב לא במעשה ולא בראוית וכי כתב תרי נימא דאתו לעכב בראוית ולא במעשה, דאי תאמר דיש לנו לומר דבאים לעכב במעשה יותר מדנימא דאתו לעכב בראוית משום דעל המעשה נכתבו, דז"א משום דמאי טעמא אמרי דחד קרא לא אתא לעכב משום דמדלא כתיב בלשון דלשתמע עיכוב אמרי' דלא אתא לעכב כי איכא תרי קראי נימא הכי דמדלא אכתיב בלשון ציווי דלא מעכבי שאין לומ' עיכוב אם לא שיש שם לשון ציווי אלא דלהכי אכתיב תרי קראי כדי לעכב בראוית, אלא צ"ל דמדאמרינן דתרי אתו לעכב במעשה דחד מעכב בראוית משום דדוקא במעשה דשייך לכתבו בלשון ציווי אמרי' דלא מעכב מאחר דלא נכתב בלשון צווי הילכך אי לא כתיבי תרי קראי לא נימא דמעכב במעשה אבל בראוית דלא שייך לשון צווי שהרי בראוית אין הכתוב מדבר כלל כי אם במעשה אלא שמפני המעשה אנו שואלים הראוית והוי כאלו כתב דבעינן הראוית ולא שייך בו לשון צווי גם מחד קרא מעכב:
ומה שכתבו התוס' דר"ל דחד קרא אתא לעכב בראוית דאל"כ אמאי כתבו, אינו טעם כלל שהרי נוכל לומר דלעולם לא כתבה לעכב בראוית אלא כתבי' כדי להצריך הדבר לעשותו לכתחלה אבל בדיעבד לא ליעכב כלל גם בראוית:
מהו דתימא התם כו', פי' כי לא פתת כלל הוא דכשרה דיש תורת חלות עליהם אבל פתת פתיתין מרובות אימא תפסל, ל"ה. ומה שפי' התם כי לא פתת כלום כשרה דיש תורת חלות עליהן אינו ר"ל דלא פתת כלל ושהיא שלמה ויש להם תורת חלות שלמות שהרי צריך לפתות מהם כדי לעשות קמיצה, ואם לא פתת דמתני' ר"ל דלא פתת אלא כדי קמיצה כדפרש"י במתני', אלא ר"ל דמאחר דלא פתת אלא מעט מכל אחת כדי לעשות קמיצה כאלו שלמות דמו לומר דיש תורת חלות עליהן:
לימא מתניתין דלא כר' שמעון, פי' מתני' דמכשיר יציקה בזר ונשיאות בפנים, פי' בעזרה כדכתיב וישא אהרן את ידיו, כל כהן כו', אלמא מדחשיב יציקה בכלל עבודה המסורה לבני אהרן אלמא דאסורה בזר, ל"ה. והקשו בתוס' איך נימא דר' שמעון בכל הני דחשיב בעי כהן למפסל בדיעבד והרי חשיב בלילות וכיון דתגן דאם לא בלל כשר כי עביד להו זר אמאי ליפסל וכי גרע זר מאם לא בלל כלל אלא ע"כ דר' שמעון לא בעי בכולהו כהן למיפסל בדיעבד וא"כ מאי קאמר מתני' דלא כר' שמעון נימא דר' שמעון היא ור' שמעון לכתחלה בעי ומתני' מכשרא זר בדיעבד. וי"ל דמשמע ליה לתלמודא דמתני' אפי' לכתחלה מיירי דלא בעיא כהן. ע"כ התוס'. ויש להקשות מאי טעמא איכא לומר דמשמע ליה דלא בעי מתני' כהן ביציקה אף לכתחלה. ונ"ל הטעם דמאחר דחשיב לא יצק לא בלל ובלא בלל הוי כשר אפי' לכתחלה יש לנו להכשיר בה זר אפי' לכתחלה וכיון דגבי בלילה דמתניתין הוי זר כשר לכתחלה גבי יציקה נמי יש לו להכשירו לכתחילה שהרי דומיא דהדדי חשיב להו ונהי דגבי אם לא יצק כל לא דמו להדדי דגבי יציקה אם לא יצק כלל פסול וגבי בלל כשר מ"מ לגבי הכשרא דאיכא בתרוייהו דהיינו הכשרא דזר יש לנו להשוותם דכמו דגבי בילה כשר זר לכתחלה דגבי יציקה נמי הוי כשר לכתחלה:
תד"ה ואר"ז. דכתיבא בלילה כו' ובמרחשת. הן בה לא כתיבא בלילה. ואולי כוונתם כיון דילפינן קרבנך קרבנך מרחשת ממחבת לקמן (ר"ד עה) כמאן דכתיבא בלילה בגופה דמיא וע"ש בתוס':
רש״י ד״ה ומהו דתימא כו' דכשרה דתורת חלות כו' כצ״ל:
ד״ה כל כהן כו' אסורה בזר הס״ד. ואח״כ ד״ה מקמיצה ואילך כו':
בא״ד הכהן וקמץ דמשמע מקמיצה כו׳ כצ״ל:
ד״ה ממנחת ישראל כו' בפ׳ אלו מנחות דדרשי כו' כצ״ל:
תוס׳ ד״ה כי אין נבללי׳ כו'. וי״ל כו' ועיין בקדושין דכ״ה ע״ב ובמסכת נדה דס״ו ע״ב דמתרצו נמי בע״א:
ד״ה ואמר ר׳ זירא כו' והא שנה בה קרא כו' כצ״ל:
בא״ד בלשון צווי וא״ת דקאמר וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו מנליה דליבעי ראוי לבילה כו' כצ״ל. וכ״ה בס״י:
בא״ד משום דכתיב כל בשרו דמרבה אפי׳ בית הסתרים מ״ה אהני למימר כו' כצ״ל. ומ״ו הב״ז מגיה תיבת מ״מ ועיין בתוספת חולין דפ״ג ע״ב ומשם תראה דגרסא זו אינה נכונה ואדרבה מתיבת כל ילפינן דבעינן ראוי:
ד"ה שריבה בפתיתה כו׳ לסולתן הס״ד ואח״כ ד״ה שנאמר המקריב את כו' מודה בעבודה כו' כצ״ל:
בא״ד הכא נקט שאינו מודה בעבודה משמע כו' כצ״ל:
בא״ד ולא קאמר לכהן שאינו מודה מדכתיב כו'. ודבריהם אינם מובנים לי דסוגיא זו איתא התם דק״ל ע״ב ושם איירי כשיש כהן חבר אבל אי ליכא כהן חבר יתנו לע״ה ואל ימתין עד שיזדמן לו חבר וכ״כ תוספת בהדי׳ שם וילפינן שפיר מדכתיב לתת מנת למחזיקים בתורת ה׳ דמשמע בשיש מחזיקים בתורת ה׳ נותנים להם דוקא ור׳ שמעון אתי לאשמעינן דכל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה כלל וכמו זר נחשב ואפילו ליכא כהן המודה אל יתנו לו וצריך להמתין עד שיזדמן כהן המודה ולפ״ז יש ג״כ לדקדק בסוגיא דהתם דקל״ב ע״ב דקאמר ר״ח כ"ד מתנות כהונה כל כהן שאינו בקי בהן אין נותנים לו מתנה וקאמר לאו מילתיה היא דתניא ר"ש אומר כל כהן כו׳ טעמא דאינו מודה בה הא מודה בה אע״ג דאינו בקי בהן ע״כ. ולפי מה שכתבתי ליכא הוכחה מר"ש דר"ש אתי לאשמועינן בכהן שאינו מודה אין נותנין לו ואפילו ליכא כהן המודה כנ״ל הא כהן שאינו בקי אי ליכא כהן אחר דבקי בהן אין צריך להמתין עד שיזדמן כהן דבקי אבל כשיש כהן דבקי בהן אין נותנים לכהן שאינו בקי ומזה איירי ר״א כשיש כהן דבקי ומ״ה ס״ל דאין נותנין לשאינו בקי וצ״ע:
ד״ה מניין לרבות כו׳ אסיפא סמיך דקתני כו׳. פירוש דמשמע דנחית לפרושי כולהו:
בא״ד שלשה דברים שוותה סורי׳ לא״י ובסוטה כו׳ כצ״ל:
ד״ה ורבי שמעון כו׳ ומי פליג ר״ש אלא בכלל כו׳. פירוש דהא כ״ע כר״ז ס״ל דכל הראוי לבילה כו׳ וא״כ ע"כ ר״ש נמי כר״ז ס״ל ואפילו לא בלל כלל כשר ה״ה אם בלל זר נמי יהא כשר לר״ש:
בא״ד דבלל זר גרע כו׳ אין לדקדק לפ"ז לעיל דפריך אי הכי לא בלל נמי לא בלל כהן אלא זר כו׳ מאי פריך דלמא לא בלל כלל פשיטא דכשירה דהא בלל זר גרע טפי ואפ״ה כשירה. ויש ליישב דלפ״ז לא הוה דומי׳ דיציקה דבלא יצק כלל פסולה דעיכובא כתיב ביציקה:
בא״ד קרא לקמן דמעכבא כו׳ כצ״ל:
בא״ד האי טעמא בעי כהן דמקמיצה כו' כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ׳ או שפתתה וכו' פתין מרובות מבעיא מאי פתין מרובות שריבה בפתיתה ואב"א לעולם פתין מרובות ממש ומהו דתימא וכו׳ כצ״ל:
שם כל כהן שאינו מודה בעבודה וכו׳ נ״ל דוקא אי איכא מודה בעבודה קמן אז אין נותנין לאותו כהן שאינו מודה בעבודה אבל אי ליכא כהן מודה בעבודה אז נותנין לשאינו מודה ואל ימתין כמ"ש התוספות בריש פ׳ הזרוע והלחיים גבי אין נותנין מתנה לכהן ע"ה ע"ש דאי לא תימא הכי א״כ מביאין קדשים לידי פסול ובזה ל"ק מה שהקשה בס׳ צ"ק על התוס׳ ע"ש:
תוס׳ בד"ה שנאמר המקריב וכו' ושמא יש לחלק וכו' אבל הרמב"ם ז"ל בריש הלכות ביכורים כתב דכל כ״ד מתנות אין נותנין אותן לכהן שאינו מודה ובכללן תרומות ומעשרות וא״כ לשיטתו תיקשי קושית התוס׳ וצ״ל דהרמב״ם ז"ל סבר דהאי ברייתא וההיא מימרא דהתם פליגי דההיא מימרא משמיה דר׳ יונתן קאמר לה ור׳ יונתן תנא הוא ופליג וק"ל:
בד״ה מנין לרבות וכו׳ הכא לא חשיב הולכה וכו׳ וקשה מאי מקשו הא הולכה כתיבא בהדיא בקרא דהמקריב את דם השלמים פי׳ הקרבה זו היא הולכה כמו שפירש״י ז"ל בפ׳ הזרוע והלחיים דף קל״ב ע"ב ולכך לא חשיב אותה בהדי ט"ו עבודו' דאתו מריבוייא וי״ל דהתוס' מפרשי הקרבה זו היא זריקה כפירש״י ז"ל בחומש והא דחשיב בכלל ט"ו עבודות הזאות אין פי׳ זריקות דם כפירש״י ז"ל בפ׳ הזרוע והלחיים אלא פי׳ הזאות טמא מת ודו"ק ואחר כתבי שוב ראיתי הא דתנן בשלהי מסכת פרה הכל כשרים להזות חוץ מטומטום וכו' אלמא דהזאת טמא מת כשירה על ידי ישראל א״כ הא דקתני הזאת יש לפרש דקאי אהזאות דעולת העוף וחטאת העוף ודו״ק:
בד"ה ור״ש וכו׳ וא"ת ומי פליג ר״ש אלא בלל כשר ר״ל דק״ל הא לא אפשר דר"ש ס״ל אם לא בלל פסול דהא לא כתיבא בה עיכובא כמו דכתיב גבי יציקה וק"ל ודלא כס' צ״ק ע"ש:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד״ה כאן במנחת כו' דתנן לא מלח כשר כו' כדמוכח לקמן כצ״ל (ולפי מ"ש התוספות לקמן דמכולה מתני׳ דייק דלא אתיא כר״ש א"ש):
הגהות
גמרא מנין לרבות ט״ו עבודות היציקות כו׳ כצ״ל:
מקמיצה ואילך מצו' כהונה כו' (מיימוני פי"ב מהל' מעשה קרבנות ופי״א מהלכות פסוה״מ):
רש"י ד״ה ששים כו׳ בלוג אחד הס״ד:
ד"ה שריפה כו' מדאי הס״ד:
ד״ה מתני׳ דמה דמכשר כו׳ חשיב לי׳ הס"ד:
ד״ה הקבלות כו' דם הס״ד:
ד"ה בפנים כו׳ עיר ועיר הס"ד:
ד"ה כל כהן כו' אסורה בזר הס"ד:
ד"ה מקמיצה כו' מצות כהונה הס"ד:
ד"ה ממנחת ישראל כו' שאר מנחות בפרק כו' וליציקה הס"ד כצ"ל:
ד"ה כאן כו' נסכים כמנחת כהנים כו' כצ"ל:
תוספות ד"ה שריבה בפתית׳ כו' ולא קאמר לכהן שאינו כו׳ כצ"ל:
ד"ה מנין לרבות כו׳ דר׳ שמעון לטעמיה כו' כגון תרומת הדשן וסידור כו' תנא תני ד' כו' לטפויי לאוי ובגיטין אשכחן כו' גבי שלש דברים כצ״ל והד״א:
ד"ה מקמיצה כו׳ פי׳ בפ"ק הס"ד:
ד"ה ור' שמעון בני כו' ומיהו קשה ומליחה דבעי כו' ובלאו ה״ט בעי מקמיצה כו׳ אחר קמיצ׳ הס״ד:
ד״ה במקרא כו׳ ושייך לדף שאח"ז:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א עמוד ב' תוד"ה כי וכו' וא"ת מ"מ כיון דלכתחילה מצוה לבלול צריך להביא מנחה שיכולה להבלל, וי"ל כיון דהאי גברא לקרבן גדול מיכוון הי' לו להביא בכלי אחד וכו', יעוי"ש, ביאור דבריהם אעפ"י שיש מצוה דבלילה,- אמנם כשמכוון לקרבן גדול באופן שאי אפשר בבלילה, אמרינן דהאי גברא נדר באופן דלבטל מצות בלילה, ובשלמא אם בלילה מעכבת. אז אמרינן דבאופן זה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, ודבריו בטל. - אבל כיון שבלילה אינה מעכבא אז יש לנו לומר דכוונתו לקרבן גדול. ובתנאי דלבטל מצות בלילה. -
ב ובשיט"מ מביא בשם הר"פ וז"ל ועוד יש לומר דאם איתא דכשרה בדיעבד בלא בלילה, הכא הי' לו להביא בכלי אחד, וסגי לי' בלוג שמן. דאי עביד בשני כלים. יצטרך להביא ב' לוג שמן ודמי לריבה שמנה, ע"כ, - ולכאורה מדוע לא סגי בסברת התוס' דלקרבן גדול קא מכוון, ואי אפשר לשנות מדעת הנידר, - ובשני כלים יש כאן שינוי ופסול. -
ג והנה אפשר לומר דהוקשה להר"פ דלסברת התוס' אכתי יש להקשות מדוע לא אמרינן להיפך לאידך גיסא דבכדי שלא לבטל מצות בלילה, היתה כוונתו לשני כלים, וממילא אין כאן פסול ג"כ, אבל לפי"ז תיקשה גם לדברי הר"פ שכתב דהוי ריבה שמנה אם יביא בשני כלים. וזה תמוה דהלא אם כוונתו לזה. הלא אין כאן משום ריבה שמנה, וצ"ע.
ד ונראה דהר"פ פליג על התוס' דסברי דהכא פסול אם יעשה בשני כלים. והיינו דדוקא באופן שאינו מבטל מצוה אז אינו יכול לשנות מקרבן גדול לקטן כמו הכא לעשות מנדר בכלי אחד בשני כלים, אבל באופן שמבטל מצוה דבלילה, הרי"ז מתנה על מה שכתוב בתורה, ותנאו בטל, ואין כאן פסול משום זה דשני כלים, אבל יש כאן פסול אחר, והוא דעכ"פ אין כאן נדר דשני לוגין, - וכשירבה בלוגין הוי ריבה שמנה. -
ה ותצא מזה פלוגתא בחקירה חדשה אם אמרינן מתנה ע"מ שכתוב בתורה אם התנה בלבטל המצוה דלכתחילה דפליגי בזה רבותינו תוס' עם הר"פ, דלשיטת התוס' אין בזה משום מעמש"ב. ולר"פ יש בזה משום מעמש"ב. וכמוש"נ.
ו גמרא, השתא לא פתת כלל כשרה פתין מרובות מבעי' וכו' - ויש לעיין לפירש"י דמפרש בהמשנה דלא פתתן היינו לבר מהקמיצה, והיינו דבקמיצה ע"כ בעינן פתיתה מצד הדין. וא"כ אפשר לפרש המשנה דלא פתתן כלל היינו להמנחה לבר מהקמיצה. או שפתתן פתים מרובות, היינו להקמיצה, ואפשר דלא אפשר לקמוץ אם לא פתתן כהשיעור, - וזהו משום דהקומץ נפסל בחסר וביתר, ומוכרח לקמוץ פתיתין, ובפתיתין מרובות א"א לצמצם, - ומצאתי אח"כ בתוסיו"ט שהקשה לרש"י כמו שכתבנו. אבל נראה דכוונת רש"י דהקומץ בהכרח בא פתיתין כדי שתהי' הקומץ בכשיעור, - ומיושב בזה מה שהקשה שם דהרמב"ם לא כתב דהפתיתה בקומץ מעכבת. - והיינו משום דלאו מטעם עיכוב אתא, אלא מטעם הכרח, וגם לא בעינן שנה הכתוב עליו לעכב. כיון דזה נכלל בעצם דין קומץ. -
ז כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה שנאמר המקריב וגו', והנה מדנקט עבודה. וקא חשיב נמי מילי דשייכים לעבודה. משמע מזה דדוקא בהדברים דשייכים לקרבן בעינן מודה בה, אבל אם אינו מודה בשארי מתנות כהונה, - שפיר נותנין לו, וכן יש להוכיח מדברי התוס' ד"ה מודה וכו'. ושמא יש לחלק דהתם בתרומות ומעשרות וכו' והכא בקרבן וכו' יעוי"ש, מבואר מדבריהם דבשארי מתנות כהונה דלא שייכים לקרבן נותנים לו אם הוא רשע. - ובעבודות הקרבנות בעינן מודה בעבודה. -
ח אינם ברמב"ם בפ"א מבכורים ה"א שכתב עשרים וארבע מתנות ניתנו לכהנים וכו' וכל כהן שאינו מודה בהן אין לו חלק וכו' יעוי"ש, משמע מזה דבעינן בכל מתנות כהונה שיהי' מודה בהן. ואם הוא רשע, אין נותנין לו אעפ"י שהוא ת"ח. וזהו דלא כשיטת התוס', - ומיושב בזה קושיות הכס"מ שהקשה מדוע שינה הרמב"ם לשון הש"ס "מודה בעבודה", - וע"כ כוונת הרמב"ם להורות דלאו דוקא עבודה, ויסודו על סוגיא דחולין ק"ל דאמרו שם דבעינן מחזיק בתורת ד', - והנה הרמב"ם ע"כ מפרש מחזיק בתורת ד' שמאמין ומודה בה דאל"כ לא שייך לומר בזה מחזיק בתורת ד' אם אינו מאמין ומודה בה. -
ט ונפק"מ לענין חמשה סלעים אם מותר לתת לכהן שאינו מודה בה. - וזה לא כבר נשאלתי בזה, - ולפי המבואר תליא בפלוגתא דהרמב"ם והתוס'. - והנה בשו"ע לא הובא לגמרי דין זה הא דאינו מודה בה. ותמוה, - והנה לשיטת התוס' דכל זה שייך דוקא לענין קרבנות אתי שפיר דכיון דאינו נוהג בזה"ז לכן לא הובא זה בשו"ע שלא כתבו רק מה שנהוג בזה"ז, אבל לפלא מדוע השמיט בשו"ע דעת הרמב"ם אשר לדעתו נוהג זה גם בזה"ז, - וצ"ע. -
יא עריפת עגלה וכו' - מהכא משמע דעריפה היא ע"י כהן, ותמוה דלא מצינו זאת, - ובמשנה דסוטה מבואר דרק אמירת כפר שייכה לכהנים, וכן מבואר ברמב"ם פר"א מה' רוצח, ואפשר דאמירה זו במקום דם, ונחשבה לעבודה, והעריפה הוי במקום שחיטה, והאמירה במקום זריקה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
והתנן. בפרק המנחות והנסכים (לקמן דף קג:): ששים. עשרונים נבללין בלוג אחד: ששים ואחד אין נבללין. בלוג אחד הילכך לא יביא ס''א עשרונים בכלי אחד לפי שאין רשאי לתת שם שני לוגין וכר' אליעזר בן יעקב דאמר בפרק שתי מדות (לקמן דף פח.) אפילו למנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה ולי נראה דאפילו לרבנן דאמרי ששים לוג קים להו דאין נבללים יפה בכלי אחד: כל הראוי לבילה. ששים עשרונים שראויין לבלל בלוג: אין בילה מעכבת בו. שמע מינה דאי נמי לא בלל כשר: ושאין ראוי לבילה. ששים ואחד מעכב בו מצות בילה ופסולה אלמא מדשני לה אין בילה מעכבת בו שמע מינה לא בלל דמתניתין לא בלל כלל משמע וה''ה דלא יצק: שריבה בפתיתין. שפתתה יותר מדאי: ומהו דתימא התם. כי לא פתת כלל הוא דכשרה דאיכא תורת חלות עליהן: אבל. פתת פתים מרובות אימא תיפסל: מתניתין. דמכשיר יציקה בזר דלא כר' שמעון: חמש עשרה עבודות. נשיאת כפים דבפנים ובחוץ חדא חשיב ליה: הקבלות. קבלת דם: בפנים. בעזרה כדכתיב וישא אהרן את ידיו (ויקרא ט) וגו': בחוץ. בכל עיר ועיר: כל כהן כו'. אלמא מדחשיב יציקה בכלל עבודה המסורה לבני אהרן שמע מינה אסורה בזר: מקמיצה ואילך כו'. כדכתיב ויצק הכהן וגו' דליהוי משמע מקמיצה ואילך מצות כהונה: ממנחת ישראל. דיציקה במנחת ישראל כתיב וגמרי' מינה שאר מנחות בפרק אלו מנחות (לקמן דף עה.) דדרשינן ויצקת עליה שמן מנחה לרבות כל המנחות לקמיצה וליציקה: כאן בשאין נקמצות. ההיא לישנא בתרא דרב נחמן אתא לרבויי מנחת נסכים כמנחת כהנים דיציקה פסולה בזר:
כי אין נבללים מאי הוי הא תנן לא בלל כשר. ואם תאמר מכל מקום כיון דלכתחילה מצוה לבלול צריך להביא מנחה שיכולה להיבלל וי''ל כיון דהאי גברא לקרבן גדול מיכוון היה לו להביא בכלי אחד משום דתנן בפרק המנחות והנסכים (לקמן דף קג:) שאם נדר בכלי אחד לא יביא בשני כלים ואם הביא פסול הילכך אי לא הוה בילה מעכבא היה לו להביא בכלי אחד: ואמר ר' זירא כל הראוי לבילה כו'. וא''ת מנא ליה לר' זירא הא לימא לא בלל כהן אלא זר כמו בלא יצק ושמא קים ליה דלא כתיבא עיכובא בבלילה ואם תאמר והא תנא בה קרא דכתיבא בלילה במנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור (ויקרא ו) ובנשיאים (במדבר ז) תריסר זימני ויש לומר דלא מישתמיט קרא דליכתוב בשום דוכתא ובללת בשמן בלשון צווי וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וא''ת מנליה דליבעי ראוי לבילה מאחר דבילה לא מעכבא וי''ל סברא בעלמא הוא כיון דכתב רחמנא בילה דנבעי לכל הפחות ראוי לבילה וכן לגבי קריאה דחליצה דפ' מצות חליצה (יבמות דף קד:) וגם קריאה דביכורים בפרק המוכר את הספינה (ב''ב דף פא:) ובמכות (דף יח:) דבכל הנהו מייתי דרבי זירא אבל בפרק קמא דקידושין (דף כה.) קשיא טפי דבעי כל בשרו ראוי לביאת מים אפילו בית הסתרים מנלן הא כיון דכתיב בשרו דמה בשרו מאבראי וא''כ אפילו ראוי לא ניבעי וי''ל משום דכתיב כל בשרו [מ''מ] אהני למימר דבעינן ראוי וא''ת א''כ לכתחילה ניבעי רחיצה כמו בבילה וקריאה וי''ל שאני הכא דכתיב בשרו דמשמע מאבראי וכאילו כתב בהדיא ורחץ מאבראי וא''ת בפ' נגמר הדין (סנהדרין ד' מה:) דאמר שמואל נקטעה יד העדים פטור דבעיא קרא כדכתיב ומסיק תנאי היא ואיכא למ''ד חייב נימא הראוי לבילה כו' וי''ל דהתם אין סברא לפוטרו בשביל כך ואם תאמר בנדרים בפרק נערה המאורסה (דף עג.) דבעי חרש מהו שיפר לאשתו כו' ומספקינן ליה אי בעיא ראוי לשמיעה כדרבי זירא אי לא אמאי מספקינא ליה וי''ל משום דדילמא הא דכתב רחמנא ושמע אורחא דמילתא נקט שאין ראוי להפר אלא ע''י שמיעה: שריבה בפתיתין. סבר לה כמ''ד בפרק אלו מנחות (לקמן דף עה:) שקופל אחד לשנים ושנים לארבעה ולא כמ''ד מחזיר לסולתן שנאמר המקריב אותו כו': מודה בעבודה יש לו חלק. הכא נקט מודה בעבודה משמע אפילו ת''ח אלא שהוא רשע ובפרק הזרוע והלחיים (חולין דף קל.) אמרינן דאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ שנאמר לתת מנת למחזיקים בתורת ה' ולא קאמר לכהן שאינו מודה מדכתיב מחזיקים ושמא יש לחלק דהתם בתרומות ומעשרות שאדם נותן לכל כהן שרוצה והכא בקרבן המתחלק לכל בית אב של אותו היום וסלקא דעתך שכולן שוין משום לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו קמ''ל קרא דבעינן מודה בעבודה: מנין לרבות ט''ו עבודות. הכא לא חשיב הולכה דרבי שמעון לטעמיה דלא חשיב לה עבודה בסוף פרק קמא דזבחים (דף יד:) משום דאיפשר לבטלה ומיהו קשה דאיכא חטאת הפנימית דאי אפשר לבטלה כדקאמר התם רבי שמעון בן לקיש ונראה דבכלל קבלה היא כדאמר התם דאפקה לקבלה בלשון הולכה ומיהו קשה דאכתי איכא עבודות טובא כגון תרומת הדשן וסידור מערכה ושני גיזרי עצים ודישון מזבח הפנימי והמנורה ולחם הפנים ובזיכי לבונה ויש לומר דתנא ושייר אע''ג דתנא מניינא דאע''ג דפריך בפרק קמא דקידושין (דף טז:) גבי ד' מעניקים להן תנא תני ארבעה ואת אמרת תנא ושייר התם אסיפא סמיך דקתני ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן וגבי חורש תלם אחד בפרק בתרא דמכות (דף כא:) דפריך תנא תני שמנה ואת אמרת תנא ושייר שאני התם דמשמע דאתא לטפויי לאוי ובגיטין אשכחן בפרק קמא (דף ח.) דתנא מניינא ושייר גבי שלש דברים בסוריא ובסוטה בפרק היה מביא (דף טז.) גבי בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא ומכל מקום צריך ליתן טעם מניינא למעוטי מאי ושמא תנא מניינא למעוטי שחיטה והפשט וניתוח שהיא עבודה שאינה מסורה לבני אהרן ולא חיישינן אם אינו מודה: כאן במנחת כהנים כאן במנחת ישראל. ואם תאמר אכתי לימא מתניתין דלא כרבי יהודה ור' שמעון דתנן לא מלח כשר ולקמן בברייתא מוכח דמליחה מעכבא לר' יהודה ור''ש וא''א לפרש מתני' לא מלח כהן אלא זר כדמוכח לקמן: מקמיצה ואילך מצות כהונה. פירשתי בפרק קמא (לעיל דף ט.): ורבי שמעון בני אהרן נדרש לפניו ולאחריו. ואם תאמר ומי פליג רבי שמעון אלא בלל כשר ויש לומר דבלל זר גרע דמיחל עבודה ומהאי טעמא ניחא בלל מחוץ לחומת העזרה דבפרק קמא (לעיל דף ט.) דפסול אע''ג דלא בלל כשר אי נמי מכולה מתניתין דייקינן דלא כר''ש מלא יצק ומלא בלל דלרבי שמעון כיון דבעי כהן אי לא עביד פסול ומיהו קשה ממליחה דבעי רבי שמעון קרא לקמן מנלן דמעכבא ולמה לי קרא תיפוק ליה דבעינן כהן כדאמרינן וכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל מזבח ובלאו האי טעמא בעי דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה: